–
From:
Date: Sun, Jun 24, 2018 at 2:08 AM
Subject: זאת חוקת… זאת התורה…הקהל הזה…העם הזה
To:
עיונים קודמים – 5
פרשת חקת תשע”ג
http://toratami.com/?p=174
(על: פרה אדומה ונחש הנחושת)
פרשת חקת תשע”ד
http://toratami.com/?p=177
(על: מרים ומותה, חטא משה עם הסלע, מות אהרן – הר ההר)
:
פרשת חקת תשע”ה
חקת תשע”ה
(על אפר הפרה – מי נדה, פרות אדומות, מלחמות בני ישראל במדבר, שירת הבאר, נחש נחשת – שרף)
פרשת חקת תשע”ו
חקת – תשע”ו
(על: קצת פרה אדומה, וישלח מלאכים, על כן יאמרו המושלים)
פרשת חוקת – תשע”ז
חקת – תשע”ז
(על: זאת חוקת התורה…. זאת התורה אדם, לא מקום זרע ותאנה, וישלח משה לרגל את יעזר)
פסוקים מההפטרה
וַיֹּאמְר֣וּ לְיִפְתָּ֔ח לְכָ֕ה וְהָיִ֥יתָה לָּ֖נוּ לְקָצִ֑ין וְנִֽלָּחֲמָ֖ה בִּבְנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
וַיַּכֵּ֡ם מֵעֲרוֹעֵר֩ וְעַד־בּוֹאֲךָ֨ מִנִּ֜ית עֶשְׂרִ֣ים עִ֗יר וְעַד֙ אָבֵ֣ל כְּרָמִ֔ים מַכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּכָּֽנְעוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
חידון השבוע
1. פרט למרים מי הן הנשים האחרות שמיתתן נזכרת בתורה? (בתנ”ך)
2. באיזה חודש מתו – מרים, אהרן ומשה.
3. בקטע על הפרה האדומה, איזה פסוק הכי בעייתי להבנה?
4ץ פרק כא פסוק א’ – וישב ממנו שבי – כמה (לפי חז”ל) נשבו?
הקדמה כללית
לפני שבוע עיינתי בנושא של תיארוך אירועים בתורה, במיוחד בכל הקשור ל 40 שנות נדודי ישראל במדבר. והשבוע במעבר מפרשת קורח לפרשת חוקת, אנונו עוברים – יותר נכון קופצים מהשנה השנייה ליציאת מצריים – שנת 2449 לבריאת העולם, עם אירועי המרגלים, קורח ועוד, לשנה ה 39/40 לנדודים -שנת 2489/9 לבריאה – עם מלחמות בני ישראל בעבר הירדן, הופעת בלעם, מלחמת מדיין ומות השלישייה מרים ,אהרן מרים ומשה. יפה.
אלא שבין אירוע “מרד קורח” לפני שבוע לאירוע של מחסור במים ו”משה היכה בסלע” השבוע, טרח העורך ומסיבה כלשהי הכניס סדרה של ציוויים – מינוי כהנים ולוויים, מתנות כהונה ולווייה ופרה אדומה. האם יש קשר בין כל הנושאים הללו ויש סיבה לעריכה הזו? אולי ואי”ה אבדוק להלן.
המוח חושב מהר והאצבעות עובדות לאט – סתם הערה.
בדרך כלל הקו שהנחה אותי במרוצת 5 השנים היה להתרכז בעיקר = בחומר שנכתב על ידי אחרים, “מכל צבעי הקשת” = הן חרדים, מסורתיים, חילוניים והן אפיקורסים, ואשמח לכנותם במה שהם = חכמים ונבונים ז”ל וב”ה הן גם הרבה כאלה שיבל”א. ולמרות שהמוח שלי חשב וב”ה חושב בדרכו שלו, רק לעיתים רחוקות הבעתי ביקורתיות ו/או את מחשבותי ודעותיי, ואודה שלעיתים הם (הבעותי) גלשו לתחום שניתן לכנותו ציני ואף מוזר ואף “אפיקורסי”. מילא – זכותי.
ועתה, אחרי 5 שנות עמל, – ואני מקווה שלא עמלתי לריק, לפחות רכשתי ידע ואתגאה בזה שקצת (ואולי יותר) גם החכמתי, – אנסה לקבל ולמלא עצות שקבלתי בכיוון שאנסה להביע יותר את עצמי ומחשבותי, (כאשר תנחת עלי ותנחה אותי הרוח) ואף התבקשתי שלא אפסיק בינתיים.
איך מסתכלים על החמישה חומשי התורה? אז כמו שלא פעם כתבתי שהתורה מכילה בעיקר שלושה חלקים
— סיפורים ועלילות (כולל הטבות כגון מן ושליו, וגם עונשים – 40 שנות נדודים, נחשים, מגפות ומלחמת אחים ועוד
— מצוות חוקים וחוקות – לחיי חברה תקינים, לאמונה לאורח חיים ועוד
— סדרות חינוך, כולל הבטחות לשכר ועונש
אז מתוך מבט אובייקטיבי, יש לפחות שתי אפשרויות – נקודות מבט או מוצא, איך לקרא, לעיין, ללמוד, לנתח ולהבין את התורה = 5 חומשים–
א – יש א-להים שמושך בחוטים כראות עיניו ובהתאם לאיזו תכנית מסתורית או לפי שפיטתו הרגעית פועל או מפעיל התערבות “כח” כלשהו כמו מכת בכורות או למשל לפני שבוע הוא זה שמשך את החוט המתאים ואז “ותפתח האדמה את פיה”, אירוע חריג (כמעט) ניסי וחד פעמי
ב יש העולם, הטבע ובעיקר בעלי החיים כולל יצורי אנוש וכל מה שקרה בהיסטוריה של העולם מאז בריאתו, מה שקורה ויקרה, נובע מהחוקים “הטבעיים” שנקבעו בבריאת העולם ואין התערבות “פתאומית של כח עליון שפועל נגד חוקי הטבע כמו “שמש בגבעון דום…” ואירוע “בליעת קורח בתוך האדמה (לפני שבוע)ץ או הופעת בולען זה או אחר באיזור ים המלח ובאזורים אחרים וכדומה, היא פשוט התפתחות טבעית. ובמקרה של קורח, אכן קבוצת אנשים נבלעה בעקבות רעידת אדמה כלשהי או היווצרות בולען, ויוצרי הפולקלור הלאומי. שלא ידעו ולא הבינו את חוקי הטבע, שייכו אותו כעונש למה שהיה מעין מרד בשלטון של נשיא השבט, ללא קשר ישיר בין המרד לבליעה.
אז ברור לי וכנראה לכולם שהאמונה בכח עליון או יותר נכון בהתערבות כח עליון ומשיכת חוטים נסתרים היא שקובעת את אירועי חיינו והכל נעשה פשוט. ככה הסבירו והאמינו חז”ל, ואירוע “תנור של עכנאי” חושף משהו בכיוון, וככה מאמינים המאמינים בני ימינו. לעומת זאת יש רוב של חילונים או מסורתיים בעלי דעות מנוגדות ונסיונות לתאם בין הכתוב למציאות ימינו, וזאת על ידי חוקרים וחכמים יותר אובייקטיביים- כולל הבעות דעה של אנשים “פשוטי עם” (כמוני ???). אז נראה וככה גם אנסה בגליונות הבע”לט לחשוב ולכתוב וגם לצטט בכיוון זה או אחר (לא רק או בעיקר הכיוון מסורתי. ומי שרוצה, מומלץ ללמוד את פרשת השבוע עם חומש מקראות גדולות, ואלי אף לחפש ולקרא את ספר הזוהר על הפרשה) ואולי מצוות/חוקת פרה אדומה היא נקודת התחלה טובה. (ואשתדל לשמור על קיצור אורך וכמות הגליון)
פסוקי השבוע
וְשָׂרַף אֶת-הַפָּרָה
וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע
וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם
וְשִׂים אֹתוֹ
וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ
ערב שבת שלום
לרענון – תוכן הפרשה (מובא מגליון קודם) —
אז מתוך האתר לעיל אעתיק ואעדכן את תוכן הפרשה, אוסף של חוקים ואירועים מענינים, כולל כמה ציוויים ללא קשר בין הנושאים
אז לנושאי הפרשה
>>>>>>>>>>>>>>>>>>
פרק יט’ —
פרה אדומה (למי נידה)
דיני טומאה (למת)
פרק כ’ —
מות מרים (5 מילים)
תלונת העם על מחסור חמור במים
מציאת מים – ע”י הכאה בסלע במקום דיבור – עונש לאהרון ומשה
כשלון שיחות עם מלך אדום על אישור מעבר,
מות אהרון על הור ההר וטכס העברת הכהונה לאלעזר
פרק כא’ —
מלחמת ישראל עם הכנעני ונצחון
תלונת העם על הקשיים במדבר, ועונש הנחשים
נס נחש הנחושת
מסעות נוספים של בני ישראל
חנייה על גבול מואב – וספר מלחמות ה’
כמה משפטים תמוהים על אשד הנחלים ובאר מיים
שירת הבאר
מלחמה עם סיחון והאמורים וכבוש ערי האמורי וכבוש יעזר
מלחמה עם עוג מלך הבשן ועמו, וירושת ארצו (התישבות)
פרק כב
מסע (אחרון) = פסוק אחד
פתיחה
בעצם יש 3-4 נושאים עיקריים בפרשה —
— פרה אדומה
— מיתת שניים מהשלישיה המנהיגה
— מלחמות ישראל
וכן יש עוד מספר אירועים היסטריים כגון
— ההכאה בסלע – חטא משה
— תלונות בנ”י י ועונשם ונחש הנחושת
למה השתרבבו הסיפורם “הקטנים” בין הסיפורים הגדולים? למה לא, שיהיו למזכרת, ללימוד, לפיתוח הדמיון ואילי גם למטרות חינוכיות. ומה בעצם היה סדר האירועים ומתי? מה זה חשוב!!!
העיקר שהצלחנו בכל (פרט לאחת) המלחמות שמוזכרות בתורה (כולל “מבצע” שמעון ולוי ושכם)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. ויקחו אליך פרה אדומה…..וכל אשר יגע בחלל חרב או במת…והזה על…. ועל הנוגע….
(הערה – בקטע הזה טעיתי מספר פעמים כאשר חשבתי שגם מזים או משקים את האישה שמואושמת על ידי בעלה כאישה סוטה. שם משתמשים במים מעורבבים עם עפר המקדש ולא מי הפרה)
הנושא “פרה אדומה” עדיין מטריד. כבר עיינתי בזה רבות ואני מצטט שוב ממאמר שציטטתי חלק ממנו בעבר
https://he.wikipedia.org/wiki/פרה_אדומה
…. לאחר השחיטה והזאת הדם, שורפים את הפרה על גבי מערכת עצים ואל השריפה זורקים עץ ארז, אזוב ותולעת שני. לאחר שהאש נכבית, מכים במקל על כל מה שנשאר מהשריפה, עד שנוצר אפר. את האפר שנוצר מהשריפה, מחלקים לשלושה חלקים: חלק אחד ניתן בחיל והוא נשמר לדורות. החלק השני ניתן למשמרות הכהנים, והוא מיועד לשימוש הכהנים; והחלק השלישי ניתן בהר הזיתים, ומשם הוא מתחלק לכל ישראל.
לצורך הטהרה, נוטלים מן האפר, מפזרים אותו על מים ששאבו ממי מעיין, טובלים בתוכם אזוב, ומזים מהמים על הטמא ביום השלישי וביום השביעי מימי טהרתו, וכך הוא נטהר “וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי” (ספר במדבר, פרק י”ט, פסוק י”ט).
הרא”ש בפסקיו[7] מוכיח שבתקופת האמוראים (300–400 שנה לאחר החורבן) עדיין השתמשו באפר פרה אדומה.
בקהילת ביתא ישראל המשיכו להשתמש באפר פרה אדומה ליצירת מי חטאת. ככל הנראה הכשירו גם פרות בגוון חום-בהיר[8]. מנהג זה נפסק בשנות ה-70 של המאה ה-20 בגלל מלחמת האזרחים האתיופית שלא אפשרה שהייה מחוץ לכפר, וכן חוסר באפר פרה אדומה. הפּרה האדומה האחרונה נשחטה בשנת 1952[9].
בשנים האחרונות ישנן קבוצות יהודיות ששואפות למצוא פרה אדומה (ביניהן מכון המקדש), אולם עד כה מאמציהן לא צלחו. בשנת 2000 לערך נולדה פרה אדומה ברפת בכפר הנוער הדתי, אך בהמשך צמחו בה כמה שערות שחורות, והיא נפסלה. בשנת 2014, נמצאה פרה אדומה בארצות הברית[10]. בנוסף, בעוד מספר מקומות בעולם מצויים עדרים גדולים של פרות אדומות. האפשרות לשרוף כיום את הפרה האדומה תלויה במספר שאלות הלכתיות, והיא שנויה במחלוקת.
מכון המקדש, ניסה לגדל באמצעות ברירה מלאכותית את הפרה האדומה המושלמת מתוך עדר של 500 פרות אנגוס אדומות (אנ’) שייבא לשם כך מנברסקה לעמק הירדן בסיועו של מטיף נוצרי ממיסיסיפי[11]
(ע”כ. מומלץ)
ומה אומרים ה”אפיקורסים”?
מתוך
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/02/12_hukat/1.html
….
הטקסט יורד לפרטי הפרטים של הנוהלים אותם יבצע הכוהן, החל באיתור הפרה, שחיטתה, הזיית דמה שבע פעמים אל נוכח אוהל מועד, שריפתה יחד עם עץ ארז ותולעת שני, ושמירת אפרה למשמרת, לשמש כחומר מטהר לאחר מגע עם אדם מת. ה”טומאה”, הקשורה בנושא זה היא חלק מ”טומאה” שקיימת, לדעת חכמי הדת בימי קדם, בהפרשות טבעיות של האדם (וסת, פליטת זרע), נגעי עור זיהומיים ושאינם זיהומיים, וכבר עמדנו על דברים אלה בפרשת “תזריע-מצורע ” באתר חופש.
מוות בימי קדם, בטרם ידעה האנושות לזהות מחלות מדבקות ולקשרן לגורמיהן – חיידקים, וירוסים וטפילים אחרים, נגרם, אכן, תכופות, על ידי מגיפות, והיתה ללא ספק הצדקה לאמצעי הזהירות שננקטו בידי מנהיגי העם כדי למנוע הידבקויות. היום, כמובן, יש בידינו ידע ואמצעי מיגון אמינים יותר מאשר אפר של פרה אדומה. קדמונינו גם לא ידעו להבחין בין תופעות שנגרמו על ידי מחלות, לבין אלה שהן תוצאה של פעילות טבעית של הגוף. אלה גם אלה נקראו בשם הכולל “טומאה”, שיש להתרחק ממנה ולא להגיע למגע עימה.
“בכל האלילות כולה רשות הטומאה היא רשות הרע”, כותב פרופ’ קויפמן (1), בבואו להדגיש את ההבדל היסודי בין הגישה האלילית לאמונה היהודית. הטומאה באלילות מסכנת את האדם ואת האליל גם יחד, ולכן מטרת החיטוי שם היא למנוע סכנה גם מהאל עצמו. במקרא, כותב קויפמן, “אין הטומאה נחשבת מצד עצמה למקור סכנה וגם אין כל פעולה דמונית כרוכה בה”. ייתכן ואין בכך פעולה דמונית, אבל עובדה היא, שהמקרא מזהיר מפני סכנות הטומאה, עד כדי הטלת עונש מוות על מי שמפר את חוקי הטהרה: “כל הנוגע בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן יהוה טמא ונכרתה הנפש ההיא מישראל” (י”ט / 13).
(ע”כ. מומלץ לעיון, בעיקר לחילונים).
ולמעוניינים/ות במידע נוסף ומקיף ביותר ניתן לעיין ב –
file:///C:/Users/ami12/Downloads/MinchaTehora18-ParaAduma.pdf
ובאמת הכל משונה. לפי המסורת, הפרה הראשונה עשה אלעזר במדבר. את הפרה השנייה עשה עזרא כ – 750 שנה יותר מאוחר. משהו חשוד אולי יש פה רמז שאת כל התהליך של הפרה האדומה, הנהיג עזרא. אז מהיכן בא – מנהג פרסי?
אז חיפשתי את “המלוכה” ומצאתי את “האתונות” הבעיה היא לא הפרה האדומה אלא הצבע האדום, מה נכלל בצבע האדום”
מתוך
https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3524269,00.html
…..
בעוד שהצבעים לבן, שחור, אדום, ירוק וצהוב מופיעים בתנ”ך פעמים רבות ותחת מושגים שונים, הצבע הכחול – אחד הצבעים הדומיננטיים על פני כדור הארץ, צבעם של השמים והים – אינו מופיע אפילו פעם אחת. הצבע האדום, לדוגמה, מוזכר עשרות פעמים בתנ”ך, וגוונים שונים של הצבע אף זכו למושגים משלהם (“ארגמן” לצבע אדום כהה, “שני” לאדום־כתמתם ו”סיקרא” לאדום עז). הים, המוזכר בתנ”ך 124 פעמים, זוכה לאינספור תיאורים. הוא “גדול ורחב ידיים”, “סוער”, “שותק”, “מוחץ”, “רועם” ו”עומד מזעפו”. לעולם לא כחול.
והתנ”ך אינו יוצא דופן בזה. המדינאי הבריטי וחוקר התרבות היוונית וויליאם גלדסטון חקר במשך יותר מ־30 שנה את האיליאדה והאודיסאה, הנחשבות ליצירות ספרות מכוננות בתרבות המערב, ופרסם מחקר בן יותר מ־1,700 עמודים שנחשב עד היום למקיף ביותר שנעשה על עבודותיו של המשורר היווני הומרוס. הוא ירד לעומק הדברים כל כך, עקצו אותו מבקריו, עד שאפילו דבר טריוויאלי כמו תפיסת הצבע של המשורר זכתה אצלו לפרק שלם.
ואז הם קראו מה כתב בפרק הזה: גלדסטון הסביר, ברצינות גמורה ותוך צירוף 30 עמודים של דוגמאות, שאין דרך להסביר את תיאורי הצבע המשונים של הומרוס באיליאדה מלבד להניח שהוא ובני תקופתו ראו את העולם בצבעים אחרים לגמרי מאלו שאנו מכירים. את צמר הכבשים וגוון עורם של השוורים מתאר הומרוס כסגול, את הדבש הוא רואה כירוק, ובעלי חיים כמו אריות וסוסים נצבעים בכתביו דווקא באדום…
“אני זוכר שסיפרו לנו בשיעור תנ”ך, בבית הספר היסודי, את הסיפור על הפרה האדומה”, הוא נזכר ברגע האאוריקה שלו. “כששאלתי את המורה איפה מוצאים פרות אדומות היא אמרה לי שמדובר בפרות נדירות מאוד. כבר אז הבנתי שמדובר בקשקוש. ..
גייגר גילה שבמשך אלפי שנים האנושות לא נתנה שם לצבע הכחול. אבל הוא מצא עוד משהו: שבשפות האירופיות המודרניות המילים לכחול נגזרו ממילים עתיקות ל”ירוק” או ל”שחור”. הוא הלך עוד אחורה בטקסטים עתיקים וגילה שבראשית הכתב לא היתה ברוב השפות אפילו מילה ל”ירוק”. הצבעים היחידים שהיו נפוצים תמיד הם שחור ואדום. אחר כך הגיעו הצהוב, הירוק, ובסוף כחול וסגול. (ע”כ. מומלץ, ומעניין שצבע חום לא מוזכר)
(אז אטען או אציע, שייתכן שהפרה הראשונה הייתה די חומה, רק כותב “חוקת הפרה” קרא לצבע החום – אדום) כ – 900 – 1,000 שנה אחרי “סיפור הפולקלור” של ההשפעות הרוחניות של אפר הפרה, ואולי רק 300 – 400 שנה אחרי שעזרא – שאולי היה עיוור צבעיים וקרא לפרה חומה – פרה אדומה, חז”ל נפלו בפח)
ואכן מתוך מאמר (ארוך ומעניין) על מחלות ומגפות במקרא ב –
https://faculty.biu.ac.il/~barilm/articles/publications/publications0072.html
97. הצבע ‘ירוק’ מייצג את ה’צהוב’ כבר באכדית, והוכחה לכך ניתן לראות בקטע אסטרולוגי שמתואר בו הירח בצבע ירוק, כלומר צהוב. ראה: J. C. Greenfield and M. Sokoloff, “Astrological and Related Omen Texts in Jewish Palestinian Aramaic”, JNES 48 (1989): 201-214 (esp. 206) הוסף לכך גם את הכתוב בילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנג: “רבי שמעון בן קרחה אומר אסתר ירקרקת הייתה וחוט של חסד משוך עליה”. כידוע, בני תרבויות שונות מגדירים את שמות הצבעים בספקטרום הצבעים באופן שונה, והדוגמה המובהקת לכך בתנ”ך היא ‘פרה אדומה’ – שאינה אלא חומה. עוד לעניין הצבעים, ראה: י’ זלוטניק, “ירקרק, אדמדם”, לשוננו, א\ד (תרפ”ט): 447-443; A. Brenner, Colour Terms in the Old Testament, Sheffield: JSOT Press, 1982
2. עשה לך שרף ושים אותו על נס
מתוך
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/12_hukat/1.html
…בסיפור על תלונת העם כי אין לחם ואין מים (במדבר כא5), ובעונש שבא בעקבותיו, אין שום חדש – זהו ריטואל קבוע בסיפורי המדבר: התלונה אסורה, ושום מחסור או מצוקה אינם מצדיקים אותה העם אמור להאמין באל ולסמוך על עזרתו בכל תנאי (ראו שמות טז2 ואילך; במדבר יא1 ואילך; כ2 ואילך ועוד). כצפוי, גם לסיפור שבבמדבר כא על תלונת העם יש אותה התבנית: תלונה, עונש, מעשה שמשכך את חמת האל; אלא שכאן העונש הוא מיוחד, וגם המוצא ממנו מיוחד:
וישלח ה’ בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם, וימות עם רב מישראל (במדבר כא6).
העם מתחרט, משה מתפלל, והאל ממציא תרופה למכה:
ויאמר ה’ אל משה, עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס, והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש נחושת, וחי (שם, שם, 9-8).
הגם שכוחו של נחש הנחושת אמור לנבוע מהאל, כי הוא הציע את ‘הפתרון’ למכת הנחשים, יש כאן בכל זאת מרוחו של הפטישיזם, זה המעניק לעצמים דוממים עוצמה אלוהית. הסיפור, כפי שהוא היום בידינו, נצבע בצבעי אמונת הייחוד, אך המקרא מרמז במקום אחר שלסיפור הנחש היו שורשים אליליים ממש:
… וכיתת (חזקיה המלך) את נחש הנחושת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקראו לו נחושתן (מלכים ב יח4).
לקורא לא נותר אלא לשאול אם מדובר באותו משה שאסר בעשרת הדיברות לעשות פסל וכל תמונה אשר בשמיים ממעל ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ (שמות כ4 /דברים ה8).
משה ונחש הנחושת
צ’רלס פוסטר של, 1870
3. מלחמות היהודים אופס מלחמות בני ישראל במדבר
עם –
וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל: {כד} וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן ….: {כה} וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ: {…. {ל} וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא: {לא} וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי: {לב} וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ (ויירש) וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם: {לג} וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי: …{לה} וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ: שתי מלחמו שני נצחונות כולל השמדת עמים ולכידת ערים.
היכן כל המקומות – יהצה – ארנון – יבוק – עמון – חשבון דיבון – נופח – מידבא – יעזר – אדרעי
—- הארה – רשימה נוספת של שמות ערים נמצאת בפרק לב – תיאור ההתישבות/התנחלות של שבטי ראובן גד וחצי המנשה
הרבה מקומות, מה עם קצת גיאוגרפיה מידע על ערים עתיקות?
קצת מידע מתוך ויקפדיה ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/חשבון_(עיר)#/media/File:%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%91.png
…
האונומסטיקון של אוסביוס מתאר את חשבון כ-“עיר סיחון האמורי … עיר מפורסמת בערביה. נמצאת בהרים אשר ממול יריחו כ-20 מיל מהירדן…”. האנומסטיקון מציין את מיקומם של אתרים מקראיים נוספים, כמו אלעלה, יעזר, מידבא, מנית והר נבו יחסית לחשבון[3]. בכפתור ופרח מתואר חשבון: “מזרחי דרומי לבית שאן למזרח הירדן כשני ימים וקורין לו חסבן. לדרום חשבון כמו יום הוא ערער ונחל ארנון … חשבון למזרח יריחו כמו יום”[4].
הצעות לזיהוי
במאה ה-20 הוצע לזהותה בחורבת חִסבאן הממוקמת כ-20 ק”מ דרומית מערבית ל-עמאן. בתל לא נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת ורק ממצאים מועטים מתקופת הברזל ועל כן היו שהטילו ספק בזיהוי התל עם חשבון המקראית. אחרים קיבלו את הזיהוי וניסו ליישב את הממצאים עם המקרא בדרכים שונות או הטילו ספק בתיאור המקראי. יואל אליצור מסכם: “אין מקום לספק בכך שחסבאן היא יורשתה של חשבון”, הגם שהוא משאיר את האפשרות שהמיקום המדויק של חשבון המקראית הייתה במקום קרוב לתל ולא בתל עצמו[5].
.
ועוד מפה וקצת מידע, שוב מתוך –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8
(יש להגדיל את המפה ולמצא את המקומות הגיאוגרפיים)
.
אוסביוס, בחיבורו האונומסטיקון (תחילת המאה ה-4 לספירה), ציין כי העיר הייתה נושבת בתקופתו, ושכנה כשמונה מילים מערבית לרבת עמון[9]. במקום אחר באונומסטיקון, צוין כי העיר שוכנת כעשרה מילים מערבית לרבת עמון וכ-15 מילים מצפון לחשבון, בסמוך לנחל גדול היורד לירדן[10].
בעת המודרנית היו שהציעו לזהות את העיר הקדומה עם “ח’רבת א-צאר”, השוכנת כ-10 ק”מ מערבית לרבת עמון וכ-15 ק”מ צפונית לחשבון, או עם “ח’רבת סירה”, השוכנת כשני ק”מ צפונית מזרחית ל”ח’רבת א-צאר”[11]. עם זאת, מכיוון ש”ח’רבת א-צאר” נמצאת בתחומה של רבת עמון, בעוד שיעזר אמורה להימצא בגבולה[12], יש המזהים את העיר עם “תל-צאפוט”, הנמצא כ-12.5 ק”מ מערבית לרבת עמון. זיהוי זה תואם גם את הגרסה בתרגום השבעים לספר במדבר, פרק כ”א, פסוק כ”ד: “יעזר גבול בני עמון”[13]
נשראת רק הבעייה עם הכנעני מלך ערד…..
הסבר מסורתי ניתן ב –
http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=9259
………והנה בגמרא נאמר (ר”ה ג,א) ‘תנא, הוא סיחון הוא ערד הוא כנען. סיחון= שדומה לסייח במדבר, כנען= על שם מלכותו, ומה שמו?- ערד שמו. איכא דאמרי: ערד= שדומה לערוד במדבר, כנען= על שם מלכותו, ומה שמו?- סיחון שמו’. לכאורה סיחון לא נימצא בכנען אלא הוא “מלך האמורי” (כא,כא) אז איך מזהים אותם יחד?- אלא ששם רש”י פירש ‘ולא נתן סיחון וגו’- לפי שכל מלכי כנען מעלים לו מס שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות’ וכו’ (כא,כג). ניראה שלכן היה לו דין כעין מלך על כל כנען, כמו מדינות חסות שמעלות מס למי ששולט מעליהם, ולכן ניקרא ע”ש כנען כאילו הם מקומו. והבינו שזה סיחון שכיון שהתחייב לשומרם הגיוני שפעל לילחם ולעצור את ישראל גם כאן כדי שלא יכנסו, ובפרט שיתקלו בו ראשון בקרוב ולכן ירצה להסירם ממנו. לכן ניקרא בכינוי ע”ש סייח של סוס או ערוד (=חמור מדבר) שהולך ממקום למקום ויש לו הרבה כח.
אלא שאם כך מהו אותו הכנעני, עמלק או סיחון?- רש”י מפרש על “יושב הנגב” ‘זה עמלק שנאמר “עמלק יושב בארץ הנגב” ושנה את לשונו לדבר בל’ כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב”ה לתת כנענים בידם, והם אינם כנענים. ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים, ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי’ ולא מובן אילו רצו שלא יכירו שהם עמלקים מדוע לא שינו לבושם?- לכן ניראה שהיו שם כנענים, ועמלק הצטרפו אליהם, ולכן שינו את לשונם כדי שיבינו אחד את השני, וכאגב חשבו שזה יועיל נגד תפילות ישראל, אבל לא שראו בזה העיקר ולכן לא טרחו כ”ך להטעות את ישראל, ונישארו בבגדיהם. מימלא אותו דבר יש לומר על סיחון, ששלח תגבורת לאותם כנענים, ולכן יוצא שגם עמלקים וגם סיחון נילחמו שם, ולכן אונקלוס תרגם ‘ושמע כנענאה’ וכו’ , שתרגם כפשוטו שאלו כנענים, כי בעצם הם אנשי המקום, ומה שחז”ל מביאים עמלק וסיחון הם אלו שעזרו להם…
ושוב הארכתי יותר ממה שרציתי מלכתחילה אז רק ארשום לי הערות ואי”ה אעיין בהם בהזדמנות אחרת, למשל
מה עשו עם הערים שכבשו מסיחון ועוג? הפקירו אותם? למה לא מוזכרים כאן בקשות ראובן גד וחצי מנשה?
אם כבר היו בנגב בערד למה לא המשיכו ישר צפונה”
וכן יש על זה דיונים – אבל אשאירם לפעם אחרת
שבת שלום
שבוע טוב
להת