From: >
Date: Sun, Jul 15, 2018 at 1:21 AM
Subject: ראשי המטות…..אלמנה וגרושה…. אנשי הצבא…חלוצים —- ואלה מסעי…… הר ההר….הים הגדול….ערי מקלט…. לבני דודיהן.
To:
הארות
1. שוב קוראים השבת שתי פרשות מחוברות – (ראשי ה)מטות + (אלה) מסעי
2. שם הפרשה מטות, נבחר מהביטוי בפסוק ב’ (הפסוק הראשון בפרשה – כתוצאה מחלוקת פרקים מוזרה), כך גם פרשות = משפטים, שמיני ומצורע, בהן “ה” הידיעה מושמטת מהמילה שנבחרה כשם הפרשה..
מתוך
….דרך כלל קוראים את פרשת מטות ביחד עם הפרשה שאחריה, פרשת מסעי. רק בשנים מעוברות (שנים מסוג בשז וגכז בארץ ישראל, ושנים השג והחא גם בחוץ לארץ) הן נפרדות.[1] בחוץ לארץ זוהי תופעה נדירה. החשבון מכוון לכך שפרשת דברים תיקרא בשבת שלפני תשעה באב, ולכן שתי הפרשות נקראות תמיד בימי בין המצרים…..(ע”כ)
עיונים קודמים
פרשות מטות + מסעי תשע”ג
http://toratami.com/?p=191
פרשת מטות תשע”ד
http://toratami.com/?p=193
(על: וידבר/ויאמר, נדרים, מלחמת מדיין/מואב והמלקוח, חצי מנשה, יאיר בן מנשה)
פרשת מסעי תשע”ד
http://toratami.com/?p=199
(על: חלוקת הארץ, ערי מקלט, בנות צלפחד).
פרשת מטות + מסעי תשע”ה
http://toratami.com/?p=421
(על: משה המנהיג, בני ישראל במדבר, איש כי ידור, מלחמת מדיין והשלל והבתולות, ונס – ויסעו ויחנו, גבולות הארץ*
פרשת מטות תשע”ו
http://toratami.com/?p=601
(על: וידבר משה אל ראשי המטות, נקום נקמת…. מאת המדיינים אחר תיאסף, ומקנה רב היה לבני גד ולבני מנשה….ולחצי שבט מנשה…,
פרשת מסעי תשע”ו
http://toratami.com/?p=617
(על: ויסעו …ויחנו…., ויעל אהרן… וישמע הכנעני, והיה אשר דימיתי, לרב תרבו,… שמה הגורל..לבנות צלפחד…. לטוב בעיניהן…)
פרשות מטות + מסעי תשע”ז
(על:נושאים בפרשות פנחס ומטות, איש כי יידור… ואה כי…, נקום נקמת בני ישראל, וכל הטף בנשים, ואת בלעם… הרגו בחרב, זאת הארץ אשר תיפול…)
פסוקים מההפטרה
אם קוראים את פרשת מטות בפני עצמה, אז היא נקראת בשבת הראשונה של תלת דפורענותא, ולכן מפטירים בספר ירמיהו, מפרק א’, פסוק א’ עד פרק ב’, פסוק ג’. זו נבואת ההקדשה של ירמיהו, ובה נאמר לו שהוא עתיד לנבא על חורבן בית המקדש ועל חטאי ירושלים. התימנים קוראים מפרק א’ת פסוק א’ עד פסוק י”ט.
אם קוראים את פרשת מטות ביחד עם פרשת מסעי אז מפטירים בהפטרת פרשת מסעי, שהיא הפטרה השנייה של תלת דפורענותא
וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת־אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה׃
הַעֶ֙בֶד֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־יְלִ֥יד בַּ֖יִת ה֑וּא מַדּ֖וּעַ הָיָ֥ה לָבַֽז׃
פֶּ֣רֶה׀ לִמֻּ֣ד מִדְבָּ֗ר בְּאַוַּ֤ת נפשו [נַפְשָׁהּ֙] שָׁאֲפָ֣ה ר֔וּחַ תַּאֲנָתָ֖הּ מִ֣י יְשִׁיבֶ֑נָּה כָּל־מְבַקְשֶׁ֙יהָ֙ לֹ֣א יִיעָ֔פוּ בְּחָדְשָׁ֖הּ יִמְצָאֽוּנְהָ׃
חידון השבוע
1. למה משה דיבר אל ראשי המטות ולא אל הנשיאים? – מי הם (וכמה הם) ראשי המטות ו/או מה הם המטות?
2. כמה בתולות מדייניות קיבלו הלוויים?
3 מי היה האבא של מדיין? (נכון, הפתעה???)
4. (קשה) מה הוא שטח הארץ המובטח לבני ישראל – (לפי פרק לד)
5ץ האם בנות צלופחד שמחו על ההחלטה של משהשעליהן להתחתן עם בני דודיהן?
הקדמה כללית
במהלך קריאת ספר במדבר מתקבלת הרגשה כזו שהחיים במדבר לא היו קלים, להיפך, היו הרבה תלונות על הסבל (בעיקר מחסור באוכל ומים), היו כמה מגפות, מלחמות עם שבטים נודדים אחרים, וגם מלחמות אחים כולל נסיון (ואולי כמה נסיונות) למרד ועוד..
והיו גם שניים (ואולי שלושה) מפקדי אוכלוסין (עם מספרים כוללים די זהים,) ואם בכל מפקד גם גבו מחצית שקל יש להניח שלא הייתה שמחה גדולה בעם. גם אין לנו כל תגובות על המפקדים, גם לא של הנשים שאולי לא היה איכפת להן שלא פקדו אותן, וגם לא תגובת מרים – אחות שני המנהיגים.
וחשוב לזכור שכבר בשנה השניייה שיצאו ממצריים בנו משכן מפואר ולחנוכת הבית עשו חגיגה גדולה, הקדישו כהנים ולוויים, אבל פרט לתיאורי פריקה וטעינה של המשכן, לא ברור מה עשו עם המשכן במדבר. האם הקריבו בו את הקורבנות מידי יום, שבת וחג, בזמן שהעם התלונן “מי יאכילנו בשר?”. בואחד מתפקידי המשכן היה שהוא שימש כ”תחנת שידור” של ה’, כאשר הוא דיבר עם משה והקול יצא מבין הכרובים.
וגם שלחו מרגלים – פעם ראשונה בשנה השנייה ליציאת ממצריים, וכשהם ה – 12, חזרו ממסע הריגול 10 מתוכם, מסרו דיווח שמשום מה הרגיז את משה, וכתוצאה מכך המרגלים מתו (כעונש), והונחת על העם עונש של 40(39) שנות נדודים, ובנוסף העם הפסיד במלחמה עם הכנעני והעמלקי והוכה מכה “עד חרמה”
פעם שנייה של שליחת מרגלים הייתה בשנה ה – 40 לנדודים, אחרי המלחמה עם סיחון “וישלח משה לרגל את יעזר” – (אין פרטים לא ברור כמה ומה הם רגלו ודיווח) …(כנראה משה שכח את אירוע חטא המרגלים הישן) וכתוצאה מהכיבושים הופיע בלעם, אירע חטא בעל פעור והתחילו ההכנות לכניסה וכיבוש ארץ כנען.
ולא לשכוח את הפעמים (41) הרבות שבני ישראל נדדו ממקום למקום., ושוב יש להניח שכל חנייה הייה כרוכה בהקמת המשכן והאהלים וכו’ וכל יציאה לדרך דרשה פירוק, אריזה, העמסה והליכה לכיוון לא ברור ועוד, כך ש 40 השנה לא היו הכי נוחים ונעימים – בלשון המעטה.
.וסיכום אירועים חשובים שקרו ב – 40 שנות הנדודים במדבר מתוך –
…
“אירועים אחדים במהלך הנדודים זכו לתיאור מפורט:
— המקושש: אדם שעבר עבירה חמורה של חילול שבת. משה, מנהיג העם, לא ידע כיצד לנהוג במקרה זה, והוציא את גזר דינו, מוות בסקילה, רק לאחר שאלוהים הורה לו כיצד לנהוג.
— המרגלים: בשנה השנייה התאריך כ”ט סיון, שנים עשר מרגלים נשלחים על ידי משה לארץ ישראל, והם חוזרים עם תעמולה שלילית על הארץ, העם מאמין להם ובוכה (בתאריך ליל תשעה באב), ה’ מעניש אותם שלא יכנסו לארץ, אלא ישהו במדבר ארבעים שנה, עד שימותו כל אנשי המדבר (גברים מגיל 21 וחצי).
— בעת חניית העם במדבר דיברו אהרון ומרים אודות האישה הכושית אשר לקח משה. בעקבות כך נענשה מרים בעונש הצרעת.
— מחלוקת קורח ועדתו: קורח הנהיג מרד כנגד הנהגתם של משה ואהרון, בטענה: “רוַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’.” (ספר במדבר, פרק ט”ז, פסוק ג’). האל העניש את קורח ועדתו במיתה.
— קברות התאווה: מקום במדבר פארן, שבו היו שתי מרידות של עם ישראל נגד האל ונגד משה. שם גם הוקמה הסנהדרין הראשונה על ידי משה.
— נחש הנחושת: צורת נחש שהכין משה מנחושת, על פי הוראת ה’, על מנת להפסיק הרג בעם ישראל בעקבות מכת נחשים. כל מי שהוכש על ידי נחש, הסתכל על נחש הנחושת ונרפא.
— משה והסלע: בני ישראל צמאים למים ורבים עם משה ואהרן. משה מתפלל אל ה’ ונענה שעליו לקחת את המטה, להקהיל את עדת בני ישראל ו”לדבר אל הסלע לעיניהם” ועל ידי כן מהסלע יצאו מים. משה מכה את הסלע פעמיים ומהסלע יוצאים מים רבים. ה’ כעס על משה והענישו בזאת שלא יכניס את בני ישראל לארץ ישראל.
— בלעם בן בעור: בלק בן ציפור מלך מואב התיירא מעם ישראל העולה מארץ מצרים, ולכן שלח כשליחים את זקני מואב ומדין אל בלעם, שישכרו אותו לקלל את עם ישראל. בלעם הסכים ויחד עם אתונו יצא לכיוון מחנה בני ישראל במדבר. הוא ניסה לקלל אך לא הצליח ובירך את ישראל במקום לקללם.
— מעשה זמרי: זמרי בן סלוא משבט שמעון חטא עם כזבי בת צור, כרבים מבני ישראל שחטאו בזנות. לאור המלצתו של בלעם לשלוח את בנות מואב לאור חוסר הצלחתו בקללת בני ישראל. דבר שהביא רבים מבני ישראל לחטוא בחטא בעל פעור. בשיטים, והריגתו על ידי פנחס עצרה את המגפה שהתחוללה אז בעם ישראל.
— פרשת קרח: מחלוקת קֹרח ועדתו בעניין ההנהגה היהודית ובחירת הכנהים, לוויים וראשי השבטים ותוצאותיה.
— מעמד הר סיני: משה עלה להר סיני במטרה להוריד משם עבור בני ישראל את לוחות הברית. בפעם הראשונה אלוהים נותן למשה את הלוחות מוכנים מהשמים, אולם אז יורד משה מהר סיני ומגלה כי בני ישראל חטאו בחטא העגל, שביקשו מאהרון להכין בנידוב תכשיטי הזהב של נשותיהם. זאת לאור פיתויי הערב רב שהצטרפו לבני ישראל במהלך יציאתם ממצרים ונדודי בני ישראל במדבר. מציפייתם ללוחות הברית. כשמשה מגלה על המעשה, הוא מנפץ את לוחות הברית, גורס לרסיסי זהב את עגל הזהב ומוהל אותם במים. אז מכריח את כל עם ישראל לשתות ממים זה, כשכל מי שחטא בחטא העגל מת ממגפה או מחלה. אז חוזר משה להר סיני ואלוהים הפעם אינו מביא למשה את לוחות הברית מוכנים, אלא גורם לו לסתת אותם מחדש עבור עם ישראל, בזמן שהותו בהר בעצמו.
(ע”כ)
והנה, רק לפני שבוע דיברנו על מגפה שפרצה בעם כעונש על אורגיה “זנותית” ועבודה זרה של “בעל פעור”, מה שהביא למות 24 אלף איש ופתאום בפרשתנו, יש לנו צבא של 12 (24) אלך לוחמים שיוצאים למלחמה ולמרות החטא והמגפה בני ישראל מנצחים ושובים ובוזזים כמות מרובה (וכנראה מוגזמת) של נשים וילדות (ותינוקות) וצאן, בקר וכלים מכלים שונים, יפה,
וכהמשך, שני שבטים וחצי חומדים את השטחים הכבושים בעבר הירדן המזרחי, ומבקשים ממשה ” יֻתַּ֞ן אֶת-הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַֽעֲבָדֶ֖יךָ לַֽאֲחֻזָּ֑ה אַל-תַּֽעֲבִרֵ֖נוּ אֶת-הַיַּרְדֵּֽן:” ולהפתעתנו ללא התערבות מה’ לאחר משא ומתן על התנאים משה מסכים והם מקבלים מה שהם מבקשים. ואז עוד שני לוחמים עזי נפש כנראה בלויית עוד קבוצות אנשים, נעורכים מלחמות פרטיות, כובשים ערים ומנקים שטחים להתנחלות בשטחים שכנראה לא הובטחו לאבותיהם?
אבל בינתיים חשבתי על —
המגפה??? (שהייתה לפני שבוע בפרשת פנחס, – מדוע מוות? להצדיק את מעשה פנחס הכהן? אולי בנות מדיין היו מודבקות ומדבקות את שוכביהן באיידס, ואולי בגלל זה פרצה המגפה ואולי בגלל זה הרגו כל אישה יודעת זכר – כי חששו שהיא מעבירה מחלות, (קצת שטותי – אז מה?) והנה לעומת זאת בפרשת כי תצא – “וראית בשבייה אישה יפת תואר וחשקת בה”… בכלל לא מוזכר שהיא צריכה להיות בתולה (ואפילו יש לנו פה 3 מצוות =
תקלב: מצוות עשה – מצוות יפת תואר במלחמה
תקלג: מצוות לא תעשה – שלא למכור יפת תואר
תקלד: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד ביפת תואר אחר שבעלה
(מה עם המצוות האלה – האם מישהו מנסה לקיימן? העיקר שפנחס הכהן הורג נשיא ומקבל פרס נצחי. מתי מעשה מיני מוגדר כמעשה זנותי?) .
אז אעבור (סו”ס) לשתי פרשותינו = מטות — מסעי
פסוקי השבוע
וְאִם-הַֽחֲרֵשׁ֩ יַֽחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֘
וַהֲרֵֽמֹתָ֨ מֶ֜כֶס
וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם | מֹשֶׁ֡ה
וַיַּֽחֲנ֤וּ עַל-הַיַּרְדֵּן֙
וְהָיָ֥ה לָכֶ֛ם הַיָּ֥ם הַגָּד֖וֹל
תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן
ערב שבת שלום
פתיחה – פרשת מטות
פרשה די מעניינת (אם כי הנושא של נדרים ובעיקר נדרי הבת, – אותי מעצבן)
— החלק הראשון קצת מטריד “נדרים והתרתם”.. הנושא כבד והוא בעיקר מעיד על צורת חיים עתיקה שהתבטאה בזמנו בעידוד “נתינת מס” לכהנים והיום המסורת נשמרת בעיקר בנדרים “בעבור שיתן בלי נדר”… בעלייה לתורה
— הנושא השני אף הוא מכיל התנהגויות מוזרות מטרידות של לוחמי הצבא ומנהיגיהם לאחר נצחון במלחמה
— והנושא השלישי הוא התנחלות בעבר הירדן המזרחי ומלחמות פרטיות
וכבר מזה 5 שנים (5 פעמים) שכבר עיינתי בנושאים שונים בפרשה, כפי שפורט ברשימה ב”עיונים קודמים” לעיל
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. אִישׁ֩ כִּֽי-יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר … אֽוֹ-הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל-נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל-הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַֽעֲשֶֽׂה: {ד}וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי-תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר … וְאָֽסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ: {ה}וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ …. וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙
מעניין שהפרשה לא פותחת כרגיל ב – “וידבר ה’ אל משה…” אלא ” וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל…”
ואכן דנו בזה רבים מפרשנינו – נא לעיין בפירושים בחומש “מקראות גדולות – – רב פנינים” או כל חומש עם הרבה פירושים. ויש גם לשים לב לפסוק המסיים את פרשת פנחס, שמחלק התורה לפרקי סימן כפסוק א’ ופרשתנו מתחילה בפסוק ב’ של הפרק.,
ובקריאת הפרק על הנדרים, מייד מופיע לעינינו ההבדל בין איש שנודר ואישה (צעירה בבית אביה או מבוגרת נשואה) שנודרת. אבל אלמנה או גרושה אכן שווה לאיש בכל הקשור לנדרים.
וכבר עיינתי בנושא אבל אוסיף לעיון – אוסף מאמרי חז”ל על “נדר” ניתן ב –
( ואצטט קמעא)
זהר
:
אמר רבי יהודה, תא חזי, שני נדרים נדר הקב”ה ליעקב, אחד שירד עמו לגור עמו בגלות, ואחד שיעלה אותו מקברו לראות השמחה של המחנה הקדושה… (שמות רפ)
בודאי שהשבועה אינה חלה אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש, וכבר העמידוהו במתניתין, ולא עוד אלא יותר מזה אמרו שנדרים עולים על שבועות, שכל שנשבע נשבע במלך עצמו, (דהיינו במלכות), וכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך, (שהיא בינה, שמשם נמשך החיים, שהם המוחין אל המלכות)… (משפטים תב, ועיין שם עוד)
…ומשום שהשבועה היא בנין של עולם הזה, (מלכות), אין לו קיום בלי יסוד, שהוא דבר שיש בו ממש, (שהוא הנושא למסך, שעליו יוצא זיווג החסדים כנ”ל, נדר שהוא עולם הבא, (בינה) עולה על שבועה, והוא חל על דבר שאין בו ממש, (שהבינה) אינה צריכה יסוד להתקיים עליו, שהוא ברית, שבו תשמיש המטה… ומשום זה ביום הכפורים, שהוא עולם הבא (בינה), שבו תקנו כל נדרים, (משום שהנדר הוא מבינה), אסור בתשמיש המטה, (שאין זיווג דיסודות נוהג בבינה כנ”ל). (שם תט ועיין שם עוד, ופנחס תתיא)…..
ספרי:
ומה תלמוד לומר אל ראשי המטות, מגיד שאין היתר נדרים אלא מפי המומחים… דבר אחר זה הדבר אשר צוה ה’, הבעל מפר ואין חכם מפר, חכם מתיר ואין בעל מתיר…איש, להוציא את הקטן, משמע מוציא את הקטן ואת בן שלשה עשרה ויום אחד, הרי אתה דן, נאמר כאן נדר, ונאמר להלן נדר, מה נדר האמור להלן נדר ונדבה עמו, אף נדר האמור כאן נדר ונדבה עמו, מיכן אמרו בן שלשה עשרה יום אחד דבריו קיימים…
מה הפרש בין נדרים לשבועה, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועה כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה’ וחי נפשך אם אעזבך…
דבר אחר לאסור איסר על נפשו למה נאמר, לפי שהוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה, אין לי אלא שהוציא בפיו, קבל עליו בנדר ובשבועה מנין, תלמוד לומר לאסור אסר על נפשו, יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות ושקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור. לא יחל דברו, לא יעשה דברו חולין, הרי שהיה חכם לא יפר לו לעצמו, והדין נותן…
ואשה, שומע אני משתבגור, תלמוד לומר בנעוריה בית אביה, אי בנעוריה שומע אני אפילו קטנה, תלמוד לומר אשה, הא כיצד, יצתה מכלל קטנה ולכלל בגרות לא באת, מיכן אמרו חכמים בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימים, את שתסמוך דבריה לדבר שאיפשר לה להנדר הרי זה נדר, ואם לאו אינו נדר… (מטות קנג, וראה שם עוד)
כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש, למה נאמר, לפי שהוא אומר והפר את נדרה אשר עליה, שומע אני בין שיש בהן ענוי נפש בין שאין בהם עינוי נפש, תלמוד לומר כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש, לא אמרתי אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש. נדרים שהם בינו לבינה מניין, תלמוד לומר אלה החוקים אשר צוה ה’ את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו… על כורחך אתה מקיש את האב לבעל, מה הבעל אין מפר אלא נדר שיש בהם עינוי נפש, אף האב יכול… (שם קנה, וראה שם עוד)
כי תדור נדר, נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר, מה נדר האמור להלן נדר ונדבה, אף נדר האמור כאן נדר ונדבה, ומה נדר האמור כאן לא תאחר לשלמו, אף נדר האמור להלן לא תאחר לשלמו… (תצא רסד, וראה שם עוד)
וכי תחדל לנדור, רבי מאיר אומר טוב אשר לא תדור, טוב מזה ומזה שלא תדור כל עיקר, רבי יהודה אומר טוב אשר לא תדור, טוב מזה ומזה שנודר ומשלם. מוצא שפתיך זו מצות עשה, תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית, זו אזהרה לבית דין שיעשוך, כאשר נדרת, זה נדר, לה’ אלקיך, אילו ערכים וחרמים והקדישות, נדבה זו נדבה, כאשר דברת זה בדק הבית, בפיך זו צדקה. (שם רסה) (ע”כ)
והצצתי קצת בפירוש בעל הטורים –
(נא להכיר, ב –
ומשהו זעיר ממנו – .
{יז} בנעריה. אותיות נערה י”ב לומר לך בת י”א שנים ויום אחד נדריה נבדקין:
(ע”כ. ורק אציין – שששנה אחרי זה, בהיותה בת 12 ויום אחד, הנערה נחשבת לבוגרת)
2. אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה …
שוב מבעל הטורים
….
{ד} אלף למטה אלף למטה. לכל מטה שני אלפים הרי כ”ד אלפים הלכו עליהם למלחמה כנגד כ”ד אלפים שהפילו מישדאל. הפסוק מתחיל באל”ף ומסיים באל”ף לומר לך שכלם היה להם לב א’ לאביהם שבשמים:
…
{ו} וישלח. אותם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס. והנשיאים לא שלח עמהם כדי שלא יתבייש שבט שמעון שנהרג נשיא משבט ו:
{יג} או’ ואת בלעם בן בעור הקוסם מלמד שהביאוהו לפי משה ודנוהו כדין מכשפה לא תחיה. יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות יש דרך ישר ר”ת עולה כ”ד וס”ת שכר. שכר כ”ד אלף שהפיל מישראל בעצתו (ע”כ)
3. וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: {יח} וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:….
וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר כָּל נֶפֶשׁ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף
קריאת פסוקים אלה (ואחרים) מעצבנת, ובמיוחד “וכל הטף בנשים” וגם בזה כבר עיינתי. אז עוד מפירוש בעל הטורים —
…..
{יז} ידעת איש. בגי’ אין בתוליה חוזרין: יודעת. ג’ במסרה הכא ואידך דיבש גלעד ואידך נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד והיינו דאיתא ביבמות שהעבירום לפני הציץ כל שפניה מוריקות בידוע שנבעלה והיינו נפלאים מעשיך שעל ידי נפלאות מעשיך נודע אם היא יודעת איש: וכל אשה יודעת איש למשכב. בגימ’ אם היא בת שלש שנים ויום אחד: ולא נפקד ממנו איש. בגימטריא לעבירות:
{כא} ויאמר אלעזר הכהן. משה דבר לראשי האלפים פ’ טהרה והם לא היו בידם כלי מתכות אלא בגדים חשובים. אבל אלעזר הכהן דבר לאנשי הצבא וראה בידם כלים של תשמיש הנמצאים בבתים לכך הורה להם דיני גיעול. אי נמי לפי שהיתה ההזאה על ידו לכך הורה להם גם כן דיני גיעול:
{כא} חלוץ. ב’ במסרה הכא ואידך חלוץ הנעל והיינו דאמרינן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שלא תזקק ליבם ולא תצטרך לחלוץ מן היבם ושמעינן מכאן שגם משה עשה כן וממנו למד דוד וזהו ועבר לכם כל חלוץ חלוץ הנעל:
{כב} לפני ה’. בפרשה ז”פ כנגד ז’ שנים של כבוש:
{כה} ויאמר בני גד. היל”ל ויאמרו אלא הגדול שבהם דבר בשביל כלם:
{לב} נחנו נעבור חלוצים. הפסוק מתחיל ומסיים בנו”ן כלומר נעבור הירדן שהוא רחב נ’ אמה. ויש בו י”ב תיבות לו’ שכל י”ב שבטים יעברו: נחנו. ג’. נחנו נעבור בני איש אחד נחנו נחנו פשענו ומרינו. נחנו נעבור למה כי כולנו בני איש אחד נחנו ואם לא נחנו פשענו כדכתיב ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם:
{מב} ויקרא לה נבח. לה ג’ לא מפיק ה”א ויקרא לה נובח בשמו שלא נתקיים לה זה השם. ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער שבקש לבנות ולא בנה. ויאמר לה בועז שלא דבר עמה הוא בעצמו אלא ע”י שליח לה כמו לא: כע
ולעומת “בעל הטורים – מתוך הזהר המתורגם ב –
תָּא חֲזֵי, דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כָּל אִתְּתָא בְּדִינָא אִתְקַרְיָא, עַד דְּאַטְעֲמָא טַעֲמָא דְּרַחֲמֵי. דְּתַנְיָא, מִסִּטְרָא דְּבַּר נָשׁ, אָתֵי חִוָּורָא. וּמִסִּטְרָא דְּאִתְּתָא, אָתֵי סוּמָקָא. טַעֲמָא (ס”א אתתא) דְּאִתְּתָא מֵחִוָּורָא, וְחִוָּורָא עָדִיף.
בֹּא וּרְאֵה, שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל אִשָּׁה נִקְרֵאת בְּדִין עַד שֶׁטּוֹעֶמֶת טַעַם הָרַחֲמִים. שֶׁלָּמַדְנוּ, מִצַּד הָאִישׁ בָּא הַלֹּבֶן, וּמִצַּד הָאִשָּׁה בָּא הָאֹדֶם. טַעַם אִשָּׁה מִלֹּבֶן, וְלֹבֶן עָדִיף.
בֹּא וּרְאֵה, שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל אִשָּׁה נִקְרֵאת בְּדִין עַד שֶׁטּוֹעֶמֶת טַעַם הָרַחֲמִים. שֶׁלָּמַדְנוּ, מִצַּד הָאִישׁ בָּא הַלֹּבֶן, וּמִצַּד הָאִשָּׁה בָּא הָאֹדֶם. טַעַם אִשָּׁה מִלֹּבֶן, וְלֹבֶן עָדִיף.בֹּא וּרְאֵה, שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל אִשָּׁה נִקְרֵאת בְּדִין עַד שֶׁטּוֹעֶמֶת טַעַם הָרַחֲמִים. שֶׁלָּמַדְנוּ, מִצַּד הָאִישׁ בָּא הַלֹּבֶן, וּמִצַּד הָאִשָּׁה בָּא הָאֹדֶם. טַעַם אִשָּׁה מִלֹּבֶן, וְלֹבֶן עָדִיף.
+במדבר לא) וְכָל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לָא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר. תַּמָּן תָּנֵינָן, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אֵין הָעוֹלָם מִתְנַהֵג אֶלָּא בִּתְרֵי גַּוְונִין, דְּאָתוּ מִסְּטַר אִתְּתָא דְּאִשְׁתְּכָחַת חַכִּימַת לִבָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות לה) וְכָל אִשָׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוְה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן. וּמַאי מַתְיָּין. אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן, גַּוְונִין דִּכְלִילָן בְּגוֹ גְּוָונֵי.
וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר. שָׁם שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵין הָעוֹלָם מִתְנַהֵג אֶלָּא בִּשְׁנֵי גְוָנִים שֶׁבָּאוּ מִצַּד אִשָּׁה שֶׁנִּמְצְאָה חַכְמַת לֵב. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות לה) וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן. וּמַה הֵבִיאוּ? אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן, גְּוָנִים שֶׁכְּלוּלִים בְּתוֹךְ גְּוָנִים.
וְתָּא חֲזֵי אֲמַאי אֲסִירָן נְשֵׁי שְׁאַר עַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּיַדְעֵי מִשְׁכְּבֵי דְּכוּרָא. מִשּׁוּם דְּתָנֵינָן, אִית יְמִינָא, וְאִית שְׂמָאלָא. יִשְׂרָאֵל, וּשְׁאַר עַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְגַּן עֵדֶן, וְגֵיהִנָם. עָלְמָא דָּא, וְעָלְמָא דְּאָתֵי. יִשְׂרָאֵל לָקָבְלֵי דְּרַחֲמֵי, וּשְׁאַר עַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לָקֳבְלֵי דְּדִינָא. וּתְנָן, אִתְּתָא דְּאַטְעֲמָא טַעֲמָא דְּרַחֲמֵי, רַחֲמֵי נַצְחָא. אִתְּתָא דְּטַעֲמָא טַעֲמָא דְּדִינָא, דִּינָא בְּדִינָא אִתְדַּבְּקַת, וְעָלַיְיהוּ אִתְקְרֵי (ישעיה נו) וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה.
וּבֹא וּרְאֵה, לָמָּה נְשׁוֹת שְׁאָר עַמִּים עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁיָּדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר אֲסוּרוֹת? מִשּׁוּם שֶׁשָּׁנִינוּ, יֵשׁ יָמִין וְיֵשׁ שְׂמֹאל, יִשְׂרָאֵל וּשְׁאָר הָעַמִּים עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְגַן עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם, עוֹלָם הַזֶּה וְעוֹלָם הַבָּא. יִשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד הָרַחֲמִים, וּשְׁאָר הָעַמִּים עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כְּנֶגֶד הַדִּין. וְשָׁנִינוּ, אִשָּׁה שֶׁטָּעֲמָה טַעַם הָרַחֲמִים – הָרַחֲמִים מְנַצְּחִים. וְאִשָּׁה שֶׁטָּעֲמָה טַעַם הַדִּין – דִּין בְּדִין נִדְבָּק, וַעֲלֵיהֶם קָרְאוּ, (ישעיה נו) וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה.
וּבֹא וּרְאֵה, לָמָּה נְשׁוֹת שְׁאָר עַמִּים עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁיָּדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר אֲסוּרוֹת? מִשּׁוּם שֶׁשָּׁנִינוּ, יֵשׁ יָמִין וְיֵשׁ שְׂמֹאל, יִשְׂרָאֵל וּשְׁאָר הָעַמִּים עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְגַן עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם, עוֹלָם הַזֶּה וְעוֹלָם הַבָּא. יִשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד הָרַחֲמִים, וּשְׁאָר הָעַמִּים עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כְּנֶגֶד הַדִּין. וְשָׁנִינוּ, אִשָּׁה שֶׁטָּעֲמָה טַעַם הָרַחֲמִים – הָרַחֲמִים מְנַצְּחִים. וְאִשָּׁה שֶׁטָּעֲמָה טַעַם הַדִּין – דִּין בְּדִין נִדְבָּק, וַעֲלֵיהֶם קָרְאוּ, (ישעיה נו) וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה.
וְעַל דָּא תָּנֵינָן, הַנִּבְעֶלֶת לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת קְשׁוּרָה בּוֹ כַּכֶּלֶב. מַה כַּלְבָּא תַּקִּיפָא בְּרוּחֵיהּ חֲצִיפָא. אוּף הָכָא דִּינָא בְּדִינָא, חֲצִיפָא בְּכֹלָּא. הַנִּבְעֶלֶת לְיִשְׂרָאֵל, תָּנֵינָן, כְּתִיב (דברים ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְכֶם הַיּוֹם. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּנִשְׁמְתָא דְּיִשְׂרָאֵל, אַתְיָיא מֵרוּחָא דֶּאֱלֹהִים חַיִּים. דִּכְתִיב (ישעיה נז) כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, מַשְׁמַע דִּכְתִיב מִלְּפָנַי. וּבְגִין כָּךְ, אִתְתָא דְּהִיא בְּתוּלְתָא, וְלָא אִתְדְּבָקַת בְּדִינָא קַשְׁיָא דִּשְׁאַר עַמִּין, וְאִתְדְּבָקַת בְּיִשְׂרָאֵל, רַחֲמֵי נַצְחָא וְאִתְכְּשָׁרַת.
וְעַל זֶה לָמַדְנוּ, הַנִּבְעֶלֶת לְעוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת קְשׁוּרָה בּוֹ כְּכֶלֶב. מָה הַכֶּלֶב תַּקִּיף בְּרוּחוֹ, חָצוּף – גַּם כָּאן דִּין בְּדִין, חֲצוּפָה בַּכֹּל. הַנִּבְעֶלֶת לְיִשְׂרָאֵל, שָׁנִינוּ, כָּתוּב (דברים ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁנִּשְׁמַת יִשְׂרָאֵל בָּאָה מֵרוּחַ אֱלֹהִים חַיִּים, שֶׁכָּתוּב (ישעיה נז) כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף. מַשְׁמָע שֶׁכָּתוּב מִלְּפָנַי. וּמִשּׁוּם זֶה, אִשָּׁה שֶׁהִיא בְּתוּלָה, וְלֹא נִדְבְּקָה בַּדִּין הַקָּשֶׁה שֶׁל שְׁאָר הָעַמִּים, וְנִדְבֶּקֶת בְּיִשְׂרָאֵל – הָרַחֲמִים מְנַצְּחִים, וְנִכְשֶׁרֶת.
4. וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת-טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל-בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת-כָּל-חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ: … וְכָל-בֶּ֧גֶד וְכָל-כְּלִי-ע֛וֹר וְכָל-מַֽעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכָל-כְּלִי-עֵ֑ץ ..
אֶת-הַזָּהָ֖ב וְאֶת-הַכָּ֑סֶף אֶֽת-הַנְּחֹ֨שֶׁת֙ אֶת-הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת-הַבְּדִ֖יל וְאֶת-הָֽעֹפָֽרֶת: …. יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּֽזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שֶׁת-אֲלָפִֽים: {לג}וּבָקָ֕ר שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִ֖ים אָֽלֶף: {לד}וַֽחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף: {לה}וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם מִן-הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר כָּל-נֶ֕פֶשׁ שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף:
איזה יופי של ביזה, ומעניין איך התחלק השלל בין אלעזר הכהן, הלוויים והלוחמים. בשביל מה כל הפירוט הזה? וכבר עיינתי בזה לפני שלוש שנים וגם אז וגם עכשיו הפירוט מרגיז. והנושא ראוי לדיון נפרד.
4. וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד ..
יופי של מילה “תרבות”
מתוך מחלקי המים ב –
הערות שוליים
תרבות היא מילה יחידאית במקרא ומופיעה רק כאן, ומוזר שהפרשנים הקלאסיים: רש”י, רשב”ם, רמב”ן ואחרים אינם טורחים לפרש אותה. ראה בפרט רש”י שטורח להסביר את המילה “לספות” שבפסוק, אבל לא את המילה “תרבות”. אבן עזרא מסביר שתרבות היא מלשון ריבוי, הִתְרַבּוּת, טיפוח וגידול. ראה תרגום אונקלוס על הפסוק: “והא קמתון בתר אבהתכון תלמידי גובריא חייביא לאוספא עוד על תקוף רוגזא דיי על ישראל”. וכן הוא בתרגום כתר יונתן (ירושלמי) על הפסוק, בתרגום חוזר לעברית: “והנה קמתם אחרי אבותיכם תלמידי אנשים חוטאים להוסיף שוב על חוזק רוגז של ה’ על ישׂראל”. תרבות הם התלמידים!
תרבות בלשון חז”ל מצויה בשני שימושים עיקריים. תרבות בני אדם, היינו חינוך, מוסר ודרך ארץ, שם הביטוי השכיח הוא דווקא שלילי: “תרבות רעה”, החשש מחינוך קלוקל. ראה כדוגמא נוספת, ירושלמי כתובות פרק ד הלכה ח: “מצוה לזון את הבנות, אין צריך לומר את הבנים … אית תניי תני הבנים עיקר, ואית תניי תני הבנות עיקר. מאן דמר הבנים עיקר – לתלמוד תורה. מאן דמר הבנות עיקר – שלא יצאו לתרבות רעה”. וכך גם אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רבה (חגיגה טו ע”א) ויש עוד רבים. שימוש שני הוא בהקשר עם בעלי חיים שעשויים להזיק. ראה בבא קמא פרק א משנה ד: “הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין רבי אליעזר אומר בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין והנחש מועד לעולם”. כאן דווקא, תרבות הוא חינוך טוב, אילוף בעל החיים.
רש”י ששותק בפרשתנו, כי אולי פשוט לו מה פירוש המילה, מבאר לנו בדברי הימים, ברשימת שרי דוד, שיחיאל בן חכמוני היה ממונה על התרבות של בני המלך, על חינוכם והשכלתם. ראה גם פירושו במלכים א א ו: “ואותו ילדה אחרי אבשלום – כלומר גדלתו אחר תרבות שגדלה אמו של אבשלום”. גם רשב”ם ששותק בפרשתנו מסביר בפרשת משפטים, שמות כג יט: “לא תבשל גדי בחלב אמו … וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים. ודוגמא זו באותו ואת בנו ושילוח הקן. וללמדך דרך תרבות צוה הכתוב”. במרוצת הדורות הלכה מילה יחידאית זו והתפתחה, דרך השכלה, חינוך, ידע וכו’, עד למשמעותה בימינו במובן של Culture ואולי גם Civilization. ותודה לפרופ’ יעקב שווקה ולגב’ אסתר גולדנברג שהאירו עיני והרבו תרבותנו במילה זו ובענייני לשון אחרים. מה שמעניין בכל זה הוא שלאוזנו של בן תרבות בימינו שקורא את הפסוק בתורה, נשמע כאילו משה מדבר בעברית מודרנית של היום: איזו מין תרבות יש לכם בני גד ובני ראובן! כך או כך, ברור שכעסו בא בשל חטא המרגלים שמיאנו להיכנס לארץ והדברים ברורים מהפסוקים עצמם. (ע”כ. מומלץ)
מתוך
….להתייחס כאן לשתי שאלות:
1) מדוע כעס משה על המבקשים, עד שהשווה אותם למרגלים, שחטאו חטא חמור ביותר?
2) מדוע מוזכר חצי שבט המנשה רק בסוף הסיפור?
המדרש [1] מתאר את בני גד ובני ראובן כך: “היו עשירים ובעלי מקנה וחיבבו את ממונם”. כך אמנם משמע מן הפסוק “ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד” (שם:א), מודגשת החשיבות שייחסו למקנם, שכן ארבע פעמים מופיעה המילה מקנה!
זה היה כנראה חטאם של בני גד ובני ראובן. אין רע בעצם העושר, אולם כשהוא גורם לסדר קדימויות מעוות – הוא הופך להיות בלתי-מוסרי. הרי בהמשך מכריזים בני גד ובני ראובן (שם:טז): “גדרֹת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפֵנו”, ואומר על כך רש”י: “חסים היו על ממונם יותר מבניהם”. לפי פירושו של רש”י לא מדובר כאן בפליטת פה בלבד, אלא בביטוי להשקפת עולם המבכרת את הרכוש על פני הילדים, ולכן משה מתקן אותם: “בנו לכם ערים לטפכם וגדרֹת לצאנכם” (שם:כד). הקדים להם בניהם לצאנם, כראוי.
משה גם חשש שבני השבטים האחרים יבינו שבני גד ובני ראובן אינם רוצים לעבור את הירדן מפחד המלחמה עם עמי ארץ כנען, כפי שנשמע מהפסוק (שם:ה): “אל תעבִרנו את הירדן”.
ניתן לפרש כי עצם הרצון לשבת בעבר הירדן ולא בארץ ישראל היה פסול בעיני משה, מכיוון שקדושת עבר הירדן פחותה מקדושת ארץ ישראל. וכך אמנם אומר המדרש: [2]
וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה וחיבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ ישראל – לפיכך גלו תחילה מכל השבטים: ‘ויגלם לראובני לגדי ולחצי שבט מנשה’ (דה”א ה:כו). ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם.
השאלה השנייה יושבה בדרכים שונות. להלן נסקור את העיקריות שבהן:
* המדרש [3] מבאר שמנשה נענש ב”מידה כנגד מידה”. משום שהוא היה המתרגם במצרים בין יוסף לאחיו, והוא שגרם לאחים שיקרעו את בגדיהם כשנמצא הגביע באמתחת בנימין, לכן נקרעה נחלתו לשני חצאים בשני עברי הירדן.
* ר’ אברהם אבן-עזרא [4] מבהיר שכבר בהתחלה הם הצטרפו לבקשת בני גד ובני ראובן, אלא שהתורה לא טרחה להזכירם מפני שהיו חצי שבט בלבד.
* הרמב”ן [5] מסביר שאחרי הסכמת משה לבקשת בני גד ובני ראובן, התברר שהשטח שהיה מיועד להם היה גדול מדי עבורם, ולכן הוא צירף לשבטי גד וראובן את חצי שבט מנשה….(ע”כ. מומלץ)
(אבל יש לנו עוד פרשה)
פתיחה – פרשת מסעי
מגיעים לסיום ספר במדבר, אחרי כמה תלאות, מלחמות, מגפות וכו’
מסתיים המסע במדבר. יש לנו את נאום משה “אלה הדברים אשר דיבר משה (במשך כחודש ומשהו) ובינתיי ם יש לנו עוד נושאים לסיום
ראשון – סיכום המסעות
שני – מדריך להתנהגות מתאימה עם הכיבוש
שלישי – גבולות הארץ
רביעי – חלוקת הארץ בגורל
חמישי – ערים ללוויים
שישי ערי מקלט – ומי נקלט בהן
– שביעי – פתרון כפוי על בנות צלופחד
אכן, פרשה דחוסה, ופרט לנושא הראשן שמשמש כהקדמה, יתר נושאי הפרשה מתייחסים לעשייה בארץ הנכבשת.
נושאים ופסוקים לעיון נוסף….
5. ואלה מסעי בני ישראל
קוראים פרטים על אירועים שונים ומתרשתים. וההגיון אומר שאם בסיפור יש תיאורים מפורטים בפרטי פרטים הרי שהסיפור אמיתי ואפילו עובדתי. טוב
פירוט המסע (חניות), מתוך המאמר בויקיפדיה ב –
בספר במדבר, פרק ל”ג (פרשת מסעי) מפורטות כל תחנות הנדידה במדבר. לגבי רבות מהתחנות התיאור לאקוני,ומתמצה באמירה בסגנון “וַיִּסְעוּ מֵרִתְמָה, וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ”. התחנות
1
רַעְמְסֵס
שמות, י”ב, ל”ז; במדבר, ל”ג, ה’
אזור רעמסס היה המשובח ביותר במצרים [1]. מפה יצאו בני ישראל למסע למחרת הפסח.
2
סֻּכֹּת
שמות, י”ב, ל”ז – י”ג, כ’; במדבר, ל”ג, ה’-ו’
יישוב מצרי הסמוך לגבול
3
אֵתָם
שמות, י”ג, כ’; במדבר, ל”ג, ו’-ח’
ב”קצה המדבר”
4
פִּי הַחִירֹת
שמות, י”ד, ב’; במדבר, ל”ג, ז’-ח’
לפני חציית ים סוף. התיאור המדויק בספר במדבר הוא “עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל”. המקום נמצא “בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון”. נקרא גם”פְּנֵי הַחִירֹת” בספר במדבר.
5
מָרָה
שמות, ט”ו, כ”ג; במדבר, ל”ג, ח’-ט’
מקור השם הוא על שבני ישראל מתלוננים שהמים מרים
6
אילִם
שמות, ט”ו, כ”ז – ט”ז, א’; במדבר, ל”ג, ט’-י’
בו 12 בארות ו-70 דקלים
7
ים סוף
במדבר, ל”ג, י’-י”א
8
מדבר סין
שמות, ט”ז, א’ – י”ז, א’; במדבר, ל”ג, י”א-י”ב
אלוהים מספק שליו ומן
9
דפקה
במדבר, ל”ג, י”ב-י”ג
10
אלוש
במדבר, ל”ג, י”ג-י”ד
– –
11
רפידים
שמות, י”ז, א’ – י”ט, ב’; במדבר, ל”ג, י”ד-ט”ו
העם צמא למים. מי מריבה. מלחמת עמלק.
12
מדבר סיני
שמות, י”ט, א’-ב’; במדבר, י’, י”ב; במדבר, ל”ג,ט”ו-ט”ז
מעמד הר סיני, חטא העגל, הקדשת שבט לוי, הקמת המשכן, מינוי הנשיאים
13
קברות התאווה
במדבר, י”א, ל”ה; במדבר, ל”ג, ט”ז-י”ז
במדבר פארן. נקרא על שם בני ישראל שמתו שם בגלל תאוותם לבשר. משה ממנה שבעים זקנים כעוזריו.
14
חצרות
במדבר, י’, י”ב – י”ב, ט”ז; במדבר, ל”ג, י”ז-י”ח
צרעת מרים
15
רתמה
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים י”ח-י”ט
על פי רש”י, כנראה מקום חטא המרגלים (קדש ברנע).
16
רימון פרץ
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים י”ט-כ’
– –
17
לבנה
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים כ’-כ”א
– –
18
ריסה
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים כ”א-כ”ב
– –
19
קהלתה
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים כ”ב-כ”ג
– –
20
הר שפר
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים כ”ג-כ”ד
– –
21
חרדה
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים כ”ד-כ”ה
– –
22
מקהלות
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים כ”ה-כ”ו
– –
23
תחת
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים כ”ו-כ”ז
– –
24
תרח
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים כ”ז-כ”ח
– –
25
מתקה
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים כ”ח-כ”ט
– –
26
חשמונה
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים כ”ט-ל’
– –
27
מוסרות
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים ל’-ל”א
– –
28
בני יעקן
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים ל”א-ל”ב
– –
29
חור הגידגד
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים ל”ב-ל”ג
– –
30
יטבתה
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים ל”ג-ל”ד
– –
31
עברונה
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים ל”ד-ל”ה
– –
32
עציון גבר
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים ל”ה-ל”ו
– –
33
קדש
במדבר, כ’, א’-כ”ב; במדבר, ל”ג, ל”ו-ל”ז
במדבר צין; מקום קבורתה של מרים
34
הור ההר
במדבר, כ’, כ”ב – כ”א, ד’; במדבר, ל”ג,ל”ז-מ”א
בקצה ארץ אדום; מקום קבורתו של אהרן
35
צלמונה
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים מ”א-מ”ב
– –
36
פינון
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים מ”ב-מ”ג
נחש הנחושת
37
אובות
במדבר, כ”א, י’-י”א; במדבר, ל”ג, מ”ג-מ”ד
– –
38
עיי העברים
במדבר, כ”א, י”א; במדבר, ל”ג, מ”ד-מ”ה
בגבול מואב
39
דיבון גד
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים מ”ה-מ”ו
– –
40
עלמן דבלתימה
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים מ”ו-מ”ז
– –
41
הרי העברים
ספר במדבר, פרק ל”ג, פסוקים מ”ז-מ”ח
ה’ מצווה את משה לעלות להר נבו ולראות את הארץ שאליה לא ייכנס.
42
ערבות מואב
במדבר, כ”ב, א’; במדבר, ל”ג, מ”ח-נ’
על גדת הירדן מול יריחו. מיקום ספר דברים.
(ועוד מפה)
. מפה משוערת של מסלול נדודי בני ישראל במדבר
…….
לפי מחקר של ההיסטוריון אביגדור שחן, המסתמך על עדויות וכן על מפות עתיקות ועדכניות, בני ישראל לא עשו את מסלול יציאת מצרים דרך אזור חצי האי סיני כפי שנהוג לחשוב, אלא דרך אפריקה. הם פנו ממצרים לכיוון צ’אד וניז’ר של ימינו, משם נסעו אל צפון-מערב היבשת, ולאחר מכן שבו מזרחה לסודאן ואתיופיה – שם הם חצו את סואץ לכיוון אסיה, ועלו צפונה לארץ ישראל. שחן מצביע על קיומם של שבטים אפריקאים ששומרים מצוות, וכן על כך שלאורך המסלול באפריקה ישנם מקומות בעלי שמות עבריים[3]
(ע”כ) .
ומתוך “תאריכים במסעי בני ישראל במדבר” ” (התגובות) ב –
http://tora.us.fm/tnk1/tora/bmdbr/bm-1036.html
…
כל הסיפורים שבין במדבר א לבין במדבר יד קרו בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים – זה כולל את סיפור קברות התאוה.
כל הסיפורים שבין במדבר טו לבין במדבר כ קרו בין השנה השניה לבין שנת ה-40, אבל לא כתוב בדיוק באיזו שנה – כך שאנחנו לא יודעים מתי קרה סיפור המקושש.
מות מרים (במדבר כ) – כתוב רק שהיה בחודש הראשון, לא כתוב באיזו שנה; מקובל לפרש שזה היה בשנת ה-40, כך שכל שלושת האחים – משה אהרן ומרים – מתו באותה שנה: מרים בחודש הראשון (ניסן), אהרן בחודש החמישי (אב), משה בחודש השנים-עשר (אדרּ).
….
…בעצם בפרק יד מצויין שאחרי קברות התאווה בני ישראל נסעו לחצרות (נגיד שנה שניה-שלישית) ולאחר מכן המקום הבטוח הבא שאפשר להגיד שאנחנו יודעים מתי קרה בטוח הוא מות אהרון בהור ההר שזה קורה בשנה ה 40.
אם ככה – במשך 38 שנה בערך בני ישראל עוברים במקומות הבאים: רתמה, רימון פרץ, לבנה, ריסה, קהלתה, הר שפר, חרדה, מקהלות, תחת, תרח, מתקה, חשמונה, מוסרות, בני יעקן, חור הגידגד, יטבתה, עברונה, עציון גבר ואולי קדש – אבל בעצם אתה אומר שאין לדעת באיזה שנים הם היו במקומות האלה או לאיזה פרק זמן הם נשארו בכל מקום.(ע”כ)
ומתוך מאער עדכני – מודרני ” מסעות בני ישראל בתמונות לוין” ב —
http://www.truthofland.co.il/masaot/journeys_with%20pictures.htm
”
לפניך כל מסעות בני ישראל מרעמסס עד ערבות מואב עם השלמה לירושלים.
תיאור מפורט של המסעות נמצא בקובץ מסעות. ראה מפת סיני עם סימון כל המסעות וכן מפת לוין כללית. מסעות אלו משולבות בגבולות הארץ לעתיד לבוא לפי יחזקאל ובחלוקה שלה לשבטים. נזכיר שלפי יחזקאל הארץ תחולק בעתיד ל- 13 רצועות ברוחב 75 מיל מדרום לצפון כאשר בית המקדש נמצא 15 מיל דרומה מרצועה שביעית (רצועת יהודה). שיחזור המסעות מבוסס על העיקרון שכל מסעות, פרט ליוצאות מהכלל, היו באורך 40 מיל כמהלך אדם בינוני ביום (פסחים צ”ד ע”א). (מיל זהו 2000 אמה לפי אמת הארץ, היא אמת יחזקאל של 51 ס”מ). מסעות היוצאות מן הכלל שידוע לנו עליהם הם: מרעמסס לסוכות 120 מיל, מהר סיני לקברות התאווה 120 מיל, ומחצרות לקדש ברנע 280 מיל (ראה בהמשך). מסלול בעובי אפס שרטטנו, יש לייחסו לעמוד הענן והאש אשר הנחה להם את הדרך. מסלול זה מסומן בצהוב ונקודות פניה באדום. כידוע מחנה ישראל היה 12 על 12 מיל. ברוב מסעות ששחזרנו, אין מקום לגודל כזה של המחנה ובהרבה מקרים גם אין אפשרות לעבור שם. ויש לומר שגודל פיזי של המחנה 12 על 12 מיל היה מתקיים רק במקומות שבהם המחנה היה חשוף לעיני נוכרים כגון ברפידים לעיני עמלק, בקדש צין וקדש ברנע לעיני בני עשו וערבות מואב לעיני מואב. אבל בשאר מקומות היה מתרחש נס כאשר מעט הכיל מרובה כמו בהר הבית. לגבי מעבר במקומות בלתי אפשריים יש להזכיר שענן היה משווה להם את הדרך, ואחרי מעבר בני ישראל פני שטח היה חוזרים לקדמותם.
אם ברצונך לראות את כל המסעות בעזרת Google Earth, העתק קובץ זה (פורמט שלו kml) למחשב שלך ופתח אותו בעזרת Google Earth
להלן תמונות לווין של כל מסע ומסע:
(הועתק מ –
http://www.truthofland.co.il/masaot/sukkot_eitam.jpg
(ע”כ. ויש עודועוד הסברים וצילומים. מומלץ)
ולסיכום – אירועים ומסעות – 40 שנה במדבר
וקיימים הרבה מחקרים שמנסים לאושש ולאמת או לסתור את נדודי ישראל במדבר ותחילת הכיבוש. בעזרת ממצאים ארכיאולוגיים, למשל
http://www.daat.co.il/daat/tanach/maamarim/hatanach1a-2.htm
” התנ”ך והארכיאולוגיה – מסורת מול מדע”
ג) ההתיישבות במדבריות סיני והנגב לעומת נדודי בני ישראל במדבר
.עובדה מפליאה נוספת היא שלא נותרו כמעט שרידים מן הדגן שממנו אכלו האנשים;: “למרות מציאותן של אבני שחיקה בבתים, לא נתגלו כמעט עקבות של גרעינים”.6
היישובים נמצאו בשני ריכוזים עיקריים: האחד באזור ההר הגבוה בדרום-סיני והאחר בצפון חצי האי, על גבול הנגב. באזור הראשון יש לציין את ה”התיישבות הצפופה הסמוכה לסנטה קטרינה… עצמות עיזים וכבשים במספר רב ביותר… צדפים מרובים מרמזים על קשר עם חוף ים סוף .. העובדה שלא נחשפה אפילו קדירה שלימה אחת מוכיחה שתושבי האתר נטשו בשלום”. 64ב באזור השני יש לציין את קדש ברנע (קדיס): “סקרים ארכיאולוגיים באיזור קדש ברנע מצביעים על התיישבות ניכרת”.7 ברמה אשר מצפון להר הגבוה לא היו יישובים ממש אך “יש לציין את הריבוי המרשים של אתרי חניה”. 8…..(ע”כ. מומלץ)
ומתוך
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/mattoth/matot2.html
פרשת מסעי נמנים מסעות בני ישראל במדבר מיציאת מצרים עד לכניסה
לארץ. המעיין ברשימת המסעות הזו יראה שאין מנויים כל המסעות, וסדר
המסעות אינו אחיד כפי שהיה בפועל. ברור שאנו נמצאים ערב הכניסה לארץ
ומנין המסעות בא לסכם את הנדידה במדבר. ברם כמה שאלות ראויות
להישאל.
א. האם מנין המסעות כאן הוא יוזמה של משה עצמו, או שגם זה הוא דיבור אלוהי שנאמר למשה? )שאלה זהה נשאלת על כל ספר דברים המכונה “משנה תורה”. על שאלה זו והדיונים סביבה ראוי לעיין בהקדמתו
של אברבנאל לפירושו על ספר דברים
(. ב. מהי מטרת ספור המסעות כאן?
ג.
האם ישנו סדר כרונולוגי וגיאוגרפי למנין זה, או שמא הדברים באו
בצורה אסוצאטיבית?
ד. האם המקומות המצוינים כאן הם המקומות שבהם
נסעו בני ישראל, או שהציון הוא רק של נקודות חשובות ואינו מציין את
כל הנקודות?
במורה נבוכים )ג, נ( מתייחס הרמב”ם לכל הסיפורים שנכתבו בתורה בכלל
ולסיפור מסעי בני ישראל בתורה. את הפרק הזה פותח הרמב”ם בהצהרה
חשובה מאין כמוה ואומר:
“יש כאן דברים שהם סתרי תורה גם כן כבר נכשלו בהם רבים
וצריך לבארם והם אלה הספורים אשר סופרו בתורה”.
ובהמשך אומר הרמב”ם:
“דע כי כל ספור שתמצאהו כתוב בתורה הוא לתועלת הכרחית
בתורה. אם לאמת דעת שהוא פנה מפנות התורה, או לתיקון מעשה
מן המעשים”.
סדר המסעות לדעת הרמב”ם יש לו חשיבות עליונה, ועל כן נאמר בו “על פי
ה'”, והוא למעשה מבסס את ההגדה הנאמנת. סיפור הניסים שנעשו לישראל
במדבר יכול ברבות הימים להתערער, ככל שנרחיק מזמן ההתרחשות. הנס, אף
שבזמנו עשה רושם גדול על הרואים אותו, יכול לאבד מן האפקטיביות שלו
ככל שנתרחק בזמן, ואז הוא הופך לסיפור בעלמא. סיפור מסעות בני ישראל
במדבר כמאורע כללי סתמי אינו עושה רושם חזק על הקורא בו לאחר שנים
רבות. המונח “מדבר” כפי שידוע לנו, מחד הוא מקום שומם ומסוכן, אך
מאידך הוא גם מקום מחיה, מרעה וחקלאות. הרמב”ם ובעקבותיו המפרשים
האחרים מביאים כדוגמא את “הערביים”, שהכוונה לבדואים החיים במדבר
ומקיימים אורח חיים סביר למדיי. המדבר מספק את כל מחסורם. לכן סיפור
העובדה שבני ישראל הלכו במדבר ארבעים שנה אינו עושה היום רושם חזק
דיו על השומעים, כיוון שיש אנשים שחיים במדבר שנים הרבה. אולם
בניגוד לבדואים שיכולים לבחור לעצמם את שטח המדבר היותר נוח למחיה,
והם נודדים במקומות שניתן לחיות בהם, בני ישראל היו צריכים להיות
במדבר בתנאים הרבה יותר קשים “נחש שרף ועקרב וצמאון”, דהיינו אותו
מקום מסוכן. איזכור המקומות בשמם הופך את הסיפור למוחשי יותר, מקנה
לו בהירות, ומאפשר גם לאלה המפקפקים בגודלו של הנס להגיע למקום
ולהתרשם מן המסע המפרך בעצמם. באותה מידה גם הציון “על פי ה'”, בא
ללמדך שלא נסעו ארבעים שנה במדבר, כיוון שלא ידעו את הדרך או שלא
יכלו להתארגן טוב יותר להליכה במדבר, וכי למעשה הדרך לא היתה ארוכה,
ואפשר היה לעבור אותה בזמן קצר. “על פי ה'” משמעו, שהיה כאן מסע
מתוכנן היטב, וכל שהייה במקום – ארוכה או קצרה – הייתה לה כוונה
אלוהית.
(ע”כץ מומלץ)
ומתוך מאמר מעניין נוסף ” למלך יש כתר ” ב ….
http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=10526
,,,,,
מסעות
על יציאת מצרים וכיבוש הארץ נכתבו מחקרים רבים. רובם הגיעו למסקנה שאין כל מידע ארכיאולוגי על פרשת יציאת מצרים וכי המידע הארכיאולוגי על פרשת כיבוש הארץ שולל חלק גדול מסיפורי הכיבוש. במשך שנים רבות, לדוגמה תרו ארכיאולוגים אחר העיר ערד, זו שמלכה בלם את כניסת בני ישראל לארץ המובטחת. בתל ערד אין יישוב מתקופת הברונזה המאוחרת, התקופה אליה יש לייחס את יציאת בני ישראל ממצרים. כל הניסיונות לאתר תל, או אתר ארכיאולוגי שכן מתקופה זו, עלו בתוהו. לא התגלה שום אתר בעל פוטנציאל להיות עיר מרכזית וחשובה באזור זה ובתקופה זו.
לאחר הכישלון בערד, על פי התיאור המקראי, פנו בני ישראל לעבר הירדן, שם נזכרות בפרשת יציאת מצרים ממלכות אדום, מואב, וממלכת סיחון מלך האמורי היושב בחשבון. הסקר הארכיאולוגי המדעי הראשון בארצם של המואבים והאדומים בעבר הירדן, נעשה על ידי נלסון גליק בשנות השלושים. ארכיאולוג זה, שחקר את עבר הירדן ואת הנגב, חיפש התאמה בין התיאור המקראי לבין הממצאים בשטח. לימים הסתבר שאותן “התאמות” שגילה אינן מדויקות. חוקרים מאוחרים יותר סברו במשך שנים ארוכות שעבר הירדן והנגב, במאות 13 ו-12 לפני סה”נ – הימים שבהם היה אמור להתרחש העימות של בני ישראל עם אדום ומואב – כלל לא היו אזורים מיושבים. היה זה מסמר נוסף בארון המתים של התיאור המקראי על כיבוש הארץ. נראה היה כי לסיפור יציאת מצרים וכיבוש הארץ אין סימוכין בשטח. אבל, תמונה זו הולכת ומשתנה בעשור האחרון: בנקודות מסויימות באדום (אזור מכרות הנחושת בפינאן), במואב (לאורך נחל ארנון) ובסביבות רבת עמון התגלו אתרי יישוב, בחלקם מבוצרים ומתוכננים היטב, מן המאות ה-12 וה-11 לפני סה”נ. לאט לאט, מתברר שהתמונה היישובית בעבר הירדן שונה ממה שנדמה היה עד כה.
“ייתכן מאוד שהמסורות על ראובן, גד וחצי שבט המנשה, המספרות כי שבטים אלה נותרו בעבר הירדן, ותיאור המלחמות שניהלו שם בני ישראל נגד ישויות קיימות, משקפות מציאות היסטורית שרק עכשיו המחקר הארכיאולוגי מתחיל לפענח” אומר מזר. (ע”כ. מומלץ)
וגם ממלץ לקרא את המאמר המקיף ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/masei/BenYitzhak.doc
וקצת משעשע לצפות בוידאו מסורתי
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/masei/BenYitzhak.doc
וזהו – רציתי גם לעיין בפסוק
וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֔ה אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּתְנַֽחֲל֤וּ אֹתָהּ֙ בְּגוֹרָ֔ל אֲשֶׁר֙ צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לָתֵ֛ת לְתִשְׁעַ֥ת הַמַּטּ֖וֹת וַֽחֲצִ֥י הַמַּטֶּֽה:
אבל מספיק ודי ליום/שבוע אחד
אז חזק חזק ונתחזק
שבת שלום
שבוע טוב
להת
ע.ש – לפני שנה שאלתי – “מה ההבדלים בין אלעזר הכהן ושאהיד? ואמרתי שתינתן תשובה בסוף הגליון – אבל שכתץי. אז מי שעוד לא יודע אז ההבדלים הם —
1 שאהיד מקבל 70 בתולות, אלעזר רק 32.
2. אלעזר קיבל אותם בעודו בחיים