From:
Date: Sat, Jul 21, 2018 at 7:28 PM
Subject: אלה הדברים….ואומר אליכם….ותאמרו אלי…ואצו אתכם
To:
צום קל לצמים (ולצערם של הצפוניים = תושבי חצי הכדור הצפוני גם חם)
ובבניין ירושליים ננוחם
עיונים קודמים למעוניינים
פרשת דברים – תשע”ג
פרשת דברים – תשע”ד
(על: חומש דברים, הפרשה, השוואה עם סיפורי חומש במדבר)
פרשת דברים – תשע”ה
(על” תוכן, מבנה, אירועים, גם בי התאנף, חטא המרגלים, ותשבו ותבכו… ולא שמע… ולא האזין, עוג ומיטתו)
פרשת דברים – תשע”ו
(על: מבנה הספר, אלה – ואלה, 11 יום מחורב, איכה אשא…, ותקרבו אלי…. נשלחה אנשים, .., חטאנו….ותחגרו איש כלי מלחמתו, אל תתגרו בם)
פרשת דברים – תשע”ז
(על: פסוק ב’, פסוק ז’, יוסף עליכם ככם אלף פעמים, אחיכם עשיו – 3 איסורים ומלחמה אחת קומו סעו)
פסוקים מההפטרה
יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן׃
אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃
צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה׃
חידון השבוע
- איזה פסוק מכיל רצף של 7 מילים המסתיימות ב -ם סופית?
- אלה נחלים מוזכרים בפרשתנו?
- מה היה שטח המיטה של עוג?
מתוך
מטתו של עוג על פי ציור מן המאה ה-18
הקדמה כללית
גמרנו עם חומש במדבר ומתחילים עם חומש דברים, נא לשים לב ששלוש האותיות האחרונות של במדבר הם 3 האותיות הראשונות של דברים, והמילה “מדברים” יש לה שתי צורות הגייה –
— מדברים = מדבר – רבים (מ חרוקה, ד שוואית,)
— מדברים ( מ שוואית, ד פתוחה) הווה רבים
אז אנחנו עדיין במדבר .- והתאריך – א’ שבט כ – 37/38 יום לפני מות משה, כחודשיים וחצי לפני חציית הירדן בהנהגת יהושע. ברית מילה המוני של כ -600 אלף + כלל בני ישראל, ולעאחריו חגיגת הפסח (יהושע פרק ה’)
אבל כאמור אנחנו בפרשת דברים ואנחנו מדברים, כלומר משה מדבר (והוא או מישהו) כותב ואנחנו קוראים
ואם יש סדר כלשהו בעריכה – אז ניזכר, לפני שבוע קראנו איזה סיפור מעניין – האמנם??? איך משה בע”ה. פתר את הבעייה של בנות צלופחד,- וזה נושא מעניין אבל לא לפרשתנו. קראנו גם על כל מסעי בני ישראל. ופתאום שמים לב – רוב המידע שיש לנו על מסעי בני ישראל פרט לשמות של מקומות שלא ברור היכן הם, ולמה הם נרשמו, (כמו הרבה פרטים לא נחוצים שכתובים בתורה ןפעם(או פעמיים) אפילו רש”י טוען “אינני יודע מה בא ללמדנו). אז ראינו רשימה של 32 חניות, אבל בסיפורי התורה, כל האירועים +פרט לשנים שלושה אירועים שמתוארים בחומש במדבר שתאריכם לא ברור) קרו או בשנה הראשונה והשנייה ליציאת מצריים או בשנה האחרונה כשבני ישראל כבר חונים בערבות מואב. כלומר 38 שנים עברו ללא אירועים שנחקקו בזכרון האומה.(פרט אולי לתלונה כלשהי שגרמה למגפה – והתיארוך לא ידוע)
ועכשיו, בסוף ימיו, בגיל 120 שנה, על סף הקבר, משה רבנו, לא כהתה עינו ולא נס ליחו (מה זה ליחו??? כח הגברא?.. והיכן הם שני בניו? ומה קרה עם ציפורה אשתו? חייו הפרטיים של משה רבנו נמחקו מהפולקלור של התורה???)
ופתאום -מייד אחרי הפתרון הכפוי על בנות צלופחד שבעצם לא השיגו שום כלום, כי נחלתן עברה למשפחות בעליהן שאיתן היו חייבות להתחתן – (אגב למה אין מצווה כלשהי בהקשר לירושת הבנות כשאין להן אח יורש?????) ) –
משה כנראה הכריז “בני ישראל היקרים אני רוצה לדבר….”
“ואלה הדברים אשר דיבר משה….”, נאום ארוך שלפי המסורת נמשך כ – 40 יום, ושני מיליון בערך נפשות עומדים ושומעים?????
וראוי להיזכר בהפרש הגילים, כל דור המדבר כלומר כל אלה – הגברים (ומה עם הנשים??? את מי זה מעניין) שהיו על גיל 20 מתו, כלומר משה בן ה – 120 מדבר עם – לפחות 600 אלף גברים שמבוגר ביניהם הוא “רק” בן 60, והכל מתנהל על מי מנוחות. ויש גם לזכור שרק לפני מספר שבועות , או מקסימום מספר חודשים, הייתה אורגייה המונית, והיו מספר מלחמות שבהם בני ישראל ניצחו, היו כ – 32 אלף בתולות מדייניות שחציים פוזרו בין הלוחמים וחציים ׁ(פחות 32 שנמסרו לאלעזר הכהן הגדול) נמסרו ללוויים, ועכשין ומשה רבנו מדבר. זהו – הרקע המדברי לחומש דברים די מעניין
ורק אציין שבחומש דברים מופיעים 200 מצוות (חדשות) כלומר כ – 30% מכלל המצוות. אז אפשר לשאול האם זו תוספת מאוחרת או שבחלקן הם הוזכרו בצורה זו או אחרת בחומשים קודמים. (נושא לעיון נוסף במסגרת אחרת)
אז לפרשתנו
פסוקי השבוע
לֹֽא-אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י
וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶם֒
וָֽאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙
וַנִּקַּ֞ח בָּעֵ֤ת הַהִוא֙
ערב שבת שלום
פתיחה
קריאת פרשת דברים מעוררת בנו זכרונות. הרי כל מה שמוזכר כאן בפרשה כבר קראנו על כך, עם כמה שנויים קטנים ולעיתיפ די משמעותיים. מדוע ולמה?
תשובה פשוטה, נכון אנחנו קראנו, אבל יש לנו את הדור הצעיר, הילדים של ימי יציא מצריים שלא מתו במדבר ועכשיו הם די מבוגרים, עברו קצת מלחמות ונצחו, עברו כמה מגפות וניצלו, ומשה עומד למות וכנראה כל יום מישהו או כמה אנשים עוצרים אותו ושואלים, מי, מתי ולמה? אז הוא מחליט – אולי כדאי לתת איזה סיכום היסטורי קצר (ומבולבל),. ולקראת סוף הפרשה משה אף מסביר (מבלי שנשאל אולי) למה הם לא נלחמו באדום מואב ושעיר, לעומת המלחמה עם סיחון. ובסוף הפרשה משה מאשר לעם שחלק (חמישית) מהם כבר קיבלו חלקות אדמה בעבר הירדן המזרחי (ומעניין שאף שבט אינו מוחה. העם פשוט שותק וזו עובדה שחוזרת על עצמה – פרט למספר תלונות ומרד קורח, העם שומע ושותק ועוד תורם את כספו וזהבו בלי ניד עפעף, ולסיום הפרשה, שני פסוקים על מינוי יהושע.
פרשה מסכמת, מצד אחד פרטים לא ברורים ומצד שני אי סדר פה ושם, ככה זה בתורה “אין מוקדם ומאוחר…) אבל יש לנו בפרשה שתי מצוות –
מתוך
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601
דברים, פרשת דברים
תיד: מצוות לא תעשה – שלא למנות דיין שאינו הגון
תטו: מצוות לא תעשה – שלא יירא הדיין מבעל דין
ומשהו חופשי מתוך
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/14_dvarim/1.html
….פרשת דברים, זו הפותחת את ספר דברים, סוקרת באופן תמציתי רבים מן המאורעות שחווה העם, לדברי מחבר הספר, בתקופה שקדמה לכניסתו לארץ ישראל. סקירה היסטוריוגרפית זו יש בה חזרה על מאורעות שתיאורם כבר הופיע לפני-כן, כגון: מינוי מוסדות השיפוט של העם ע”י משה – אירוע שמתואר כבר בשמות יח27-13; או מעשה המרגלים – אירוע שמתואר בהרחבה בבמדבר יג-יד; כמו גם שורה של מעשי כיבוש ומלחמות של העם בשבטים ובעממים שעבר בדרכו לרשת את הארץ המובטחת.
האירועים הנזכרים בפרשה זו מובאים בשינויים הנובעים לא רק מהבדלי המקורות השונים (=המקור הדויטרונומיסטי, כלומר ה”דברימי”, שהוא מקור לעצמו, בהשוואה למקורות היהוויסטי, האלוהיסטי או הכוהני, המופיעים בארבעת ספרי התורה האחרים), אלא שניכרת כאן המגמתיות של המקור ה”דברימי”, כמו גם של ספרים נוספים במקרא – מגמתיות אידיאולוגית, שאיננה מאפשרת להתייחס למידע שהוא מעמיד לרשותנו כאל מידע היסטורי-אובייקטיבי.
יצוין בהקשר זה, שהמקרא כולו אינו יכול לשמש מקור מהימן מבחינה היסטורית למאורעות שהוא מביא בפנינו. זאת – לא רק משום שהוא נעדר אותם כלים היסטוריוגפיים מדעיים, המשמשים היסטוריונים בתקופתנו, כגון: תאריכים מדויקים או סדר כרונולוגי אמין, או ממצאים מוצלבים ומקורות תומכים, שיאששו את הטקסט, אלא משום המגמתיות המלווה את התיאורים. למשל: העלמת תפקידו של יתרו חותן משה כיועץ וכיוזם רעיון מינוי מוסדות השיפוט, כפי שמתואר בשמות יח. דוגמא נוספת היא האשמת העם מחברי המסמכים המקראיים התכוונו לכתוב לא טקסטים היסטוריים אלא מסמכים תיאולוגיים, ואת ההיסטוריה על עובדותיה הם שיעבדו למטרה זו. חוקר המקרא מלמט, שהיה מורי ורבי באוניברסיטה העברית בירושלים, מתאר את ההיסטוריה המקראית כמודל קונצפטואלי, כתמונה משוערת של שיחזור מאורעות בחיי העם ותולדותיו על בסיס הדים של זיכרון כללי, המתובל במיתוסים וסיפורי אגדה אנכרוניסטיים וחסרי אמינות. חוקרים נוספים אף מרחיקים לכת ומדגישים את החירות שנטלו המחברים וממשיכיהם בהשלמת פערים שנוצרו אצלם בין השיטין לגבי המאורעות עצמם, או לגבי גיבורי האומה בהתהוותה (3 , 4) .
משה יהלום (5) בעקבות אברמסקי וחוקרים נוספים מסיק מן הכתוב מסקנות לגבי אותו פער בין המציאות לבין הטקסטים ההיסטוריוגרפיים. לדבריו, יעדי המרגלים מלמדים, כי למשה היו אספירציות לכבוש את כל פרובינצית כנען המצרית עד לבוא חמת, היא העיר לבוא הקדומה בסוריה. אך הוא טעה בהערכת האויב, והפלישה הדרומית כשלה (שם, עמ’ 61-60), והוא מסיים את הקטע במשפט “הסיפור המקראי שגוי. בעלי המקרא שוב ושוב נכשלים בידע ההיסטורי שלהם”.
מה בכל זאת ניתן ללמוד מן הטקסטים ההיסטוריוסופיים המקראיים על דמות החברה הישראלית שיצרה אותם מתוך מגמה דתית? מהי דמותו של אלוהיה של אותה חברה?
פרשת השבוע שלנו משקפת ללא ספק, ובהדגשה יתרה, את דמותו של אלוהים כאלוהי ההיסטוריה, “המנהיג את העולם ומתערב בתולדות ההוויה האנושית מזה, ושרוי מחוץ לעולם, מעבר להשגתו של האדם, מזה”, כניסוחה של פרופ’ רחל אליאור (6)בפי משה על-כך שלא זכה להיכנס לארץ. על-פי המסופר בבמדבר כ12-10 נענש משה בלא קשר למעשה המרגלים, אלא משום שהכה את הסלע במטהו לצורך הוצאת מים ממנו….(ע”כ)
ומשהו לצפייה – ירון לונדון מראיין על חומש דברים ב –
https://www.youtube.com/watch?v=OH3Um_9Jy2o
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1.
אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙
מתוך אוסף מאמרי אוניברסיטת בר – אילן שניתן ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/devarim/devarim.shtml
אבחר במאמר שמדבר על מבנה הפרשה
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/devarim/pri.doc
כל מחלקי הספר[1] ציינו שרוב פרשה זו הוא נאום תוכחה היסטורי,[2] ובו מוכיח משה את העם על אירועי העבר. חמישה אירועים מזכיר משה בתוכחתו:
- א:יג-יח: מינוי שרי האלפים ושרי המאות (על-פי שמ’ יח).
- א:יט-מ: סיפור המרגלים (על-פי במ’ יג).
- ב:מא-מד: סיפור המעפילים (על-פי במ’ יד:מ-מה).
- ב:א-ג,יא: אירועים שקרו כחצי שנה קודם לכן:[3] סיבוב ארץ אדום (על-פי במ’ כא:ד), והניצחון על סיחון ועוג (שם כ”א-ל”ה).
- ג:יב-כ: הסכם ההתנחלות של שבטי ראובן וגד[4] בעבר הירדן (על-פי במ’ לב).
מכאן עולה שפרשת דברים מספרת מחדש כמה מאירועי המדבר, אלא שאזכורים אלה מעוררים שתי שאלות גדולות:
- למה להזכיר שוב את שני האירועים האחרונים שהתרחשו זה עתה (4, 5), הלוא הדורשעומד להיכנס לארץ חווה אותם בעצמו?
- מדוע מזכיר משה חמישה סיפורים אלה דווקא, הלוא היו אירועים אחרים כגון מכות מצרים, קריעת הים, מתן תורה, חטא העגל,[5]המתאווים, מחלוקת קֹרח ועוד?
[1]
[2]
[3] כך עולה מסדר הכתובים בבמדבר כ-כא. בפרשת “מסעי” כתוב שאהרון מת בא’ בתמוז (במ’ לג:לח), ואירועי הכיבוש בעבר הירדן מופיעים בפרק כ”א, לאחר אירוע זה. וכבר נאמר בראשית הפרשה שנאומו של משה נפתח בא’ בשבט.
[4] המושג “שניים וחצי השבטים” אינו מדויק, שהרי המשא ומתן היה רק עם שני שבטים אלה, ומשה הוא שהוסיף בסופו של דבר (שם לג) את חצי שבט מנשה להסכם. לסיבת הדבר ראו, למשל, בפירוש אברבנאל.
[5] אירוע זה יוזכר רק אחר כך, בפרשת עקב (ט:ז-כא).
ומתוך מאמר שמנתח את הפסוקים הראשונים בפרשה (ובחומש) ב –
…..נתחיל בעיון בפסוקי הפתיחה של הספר, לפי סדר הופעתם. כאמור, הספר פותח בשלושה משפטים שניתן לראותם כמשפטי פתיחה:
המשפט הראשון הוא בשני הפסוקים הראשונים: “אלה הדברים… עד קדש ברנע”. על משמעות שני פסוקים אלה נשתברו הרבה קולמוסים. לא נעסוק בהם כאן בהרחבה, ונציין רק שכנראה מדובר בפתיחה כללית לנאומי ספר דברים[1], ואולי (גם) היגד עצמאי.
משפט הפתיחה השני הוא בפסוק ג’; פתיחה זו מתייחסת כנראה לנאום המרכזי של הספר או לשני הנאומים יחד, ואיננו מתייחס באופן נקודתי לנאום הראשון. הבסיס לכך הוא העובדה שהנאום המרכזי משופע במצוות ופותח במשפט ‘אלה העדות והחוקים והמשפטים… שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים…”, בהקבלה למופיע אצלנו ‘ככל אשר צוה ה’ אותו אליהם’. לעומת זאת, הנאום הראשון כולל תיאור אירועי העבר על ידי משה (פרקים א’ – ג’) ודברי תוכחה ומוסר (פרק ד’), ואין שום זכר לכך שמשה נצטווה מפי ה’ על דברים אלה.
ב. גבולותיו של משפט הפתיחה השלישי
בפסוק ד’ ובחלק הראשון של פסוק ה’ יש תיאור זמן (‘אחרי הכותו…’) ותיאור מקום (‘בעבר הירדן בארץ מואב’), ויש שלש אפשרויות להבין למה התיאורים מתייחסים:
א. תיאורים אלו משלימים את פסוק ג’, כלומר מתארים זמן ומקום של הדיבור הנזכר בפסוק ג’: משה ‘דיבר אל בני ישראל’ בראש חודש שבט בשנת הארבעים (פסוק ג’), אחרי המלחמה בסיחון ובעוג (פסוק ד’), כאשר הם היו בעבר הירדן בארץ מואב. לאחר מכן התורה מתחילה משפט חדש, הפותח במילים ‘הואיל משה באר את התורה…’.
ב. תיאורים אלו משלימים את המשפט בחלק השני של פסוק ה’, כלומר, הם מתארים זמן ומקום שבו הואיל משה לבאר את התורה: לאחר שהתורה מציינת כי משה ‘דיבר לבני ישראל’ בראש חודש שבט בשנת הארבעים (פסוק ג’), התורה כותבת שמשה ‘ביאר את התורה’ (פסוק ה’) אחרי המלחמה בסיחון ובעוג (פסוק ג’), כאשר העם היו בעבר הירדן בארץ מואב (פסוק ה’).
ג. תיאור הזמן בפסוק ד’ מתייחס לפסוק ג’, ותיאור המקום בתחילת פסוק ה’ מתייחס לסוף פסוק ה’: משפט אחד אומר שמשה ‘דיבר לבני ישראל’ בראש חודש שבט בשנת הארבעים (פסוק ג’), אחרי המלחמה בסיחון ובעוג (פסוק ד’), ומשפט שני אומר שמשה ‘ביאר את התורה’ (פסוק ה’) כאשר העם היו בעבר הירדן בארץ מואב (פסוק ה’).
נראה שהפועל בחלק השני של פסוק ה’ איננו תחילת משפט (כמו שהוצע באפשרות א’), כיוון שהפסוק משתמש בַּפּוֹעַל ‘הואיל’, ולא ב’ויואל’ כשימוש הלשוני הרגיל והנפוץ במשפטים פועליים. לכן מסתבר שתיאור המקום, לכל הפחות, שייך לפסוק ה’ – משה ‘ביאר את התורה’ (פסוק ה’) כאשר העם נמצא בעבר הירדן בארץ מואב (פסוק ה’), כאפשרויות ב’ או ג’ שהצענו לעיל. גם תיאור הזמן שבפסוק ד’ כנראה משלים את פסוק ה’, שהרי אם הוא משלים את פסוק ג’, נמצא שלדיבור הנזכר בפסוק ג’ יש שני תיאורי זמן – האחד הוא “בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש” והשני הוא “אחרי הכותו…”, כאשר הראשון מביניהם מופיע בתחילת פסוק ג’, ומשלים את ‘ויהי’ של תחילת הפסוק, והשני משלים את הדיבור עצמו. נראה שבמקרה כזה סביר יותר היה לכתוב: ‘ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש, אחרי הכות משה את סיחון… דיבר משה אל בני ישראל…’. לכן, מסתבר שגם פסוק ד’ משלים את פסוק ה’, כאפשרות ב’: משה ‘ביאר את התורה’ (פסוק ה’) אחרי המלחמה בסיחון ובעוג (פסוק ג’), כאשר העם נמצא בעבר הירדן בארץ מואב (פסוק ה’). (ע”כ)
- הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת-הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר:
משפט די מוזר – על איזו תורה מדובר, הרי ההמשך כולו תיאור היסטורי.ומה פירוש הואיל? בימינו הביטוי כאילו מציין שמשה רבנו עושה טובה לבאר את התורה?
מתוך המאמר לעיל
.מהי ה”תורה הזאת”?
שיטת הרמב”ן בפירוש הפסוק “הואיל משה באר” ובעיותיה
מכאן אנו מגיעים למשפט הפתיחה האחרון עצמו, אשר בו, כאמור, נמקד את עיקר דיוננו: “הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר”. מה מתואר בפסוק זה? האם הוא מתייחס לנאום הראשון, לנאום המרכזי, או לשניהם? ומה משמעות הדברים?
הרמב”ן מפרש שכל חמשת הפסוקים הראשונים של הספר מתייחסים לנאום המרכזי של הספר, המתחיל בפרק ה’, ובעצם מהווים פתיחה אחת ארוכה לנאום זה. לדעתו, הנאום הראשון, החל מפסוק ו’ אצלנו, הוא מעין מאמר מוסגר, המשמש מעין מבוא לנאום המרכזי, ועל כן נזכר לפניו. הרמב”ן מוכיח את פירושו בכך ש”שאמר ‘הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר’ – כי על התורה ידבר”; כלומר, ‘התורה’ מתייחסת למצוות, והנאום הראשון איננו כולל מצוות, ועל כן ‘ביאור התורה’ איננו מתייחס לנאום הראשון. מניע נוסף של הרמב”ן עולה בהמשך דבריו:
ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת חזר הכתוב למקום שפסק בתחילת ביאור התורה ואמר “וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות החוקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים” (פרק ד’, פסוקים מ”ד-מ”ה)………
עת שד”ל (בפירושו כאן לפסוקים א’ וְה’), את המונח “תורה” יש לפרש במשמעות דברי מוסר ותוכחה. הוא מביא שני מופעים לבסס פרשנות זו: “קח נא מפיו תורה” (איוב, פרק כ”ב, פסוק כ”ב), ו”ואל תטוש תורת אמך” (משלי, פרק א’, פסוק ח’). על פי זה הוא מפרש ש’ביאור התורה’ הנזכר בפסוק ה’ אכן מתייחס לנאום הראשון, כפי שנראה מן המילה ‘לאמר’ (שד”ל עצמו מבחין בין ‘ביאור התורה’ ל’תורה’ עצמה כאן). בכך הוא מתמודד עם המניע הראשון שהבאנו מהרמב”ן. אולם, מלבד העובדה שגם במישור זה יש לפקפק בנסיון לבסס את פירוש המילה ‘תורה’ כאן על מופעים של המילה מתוך ספרי שירה בכתובים, שד”ל גם נדחק לפרש שהפסוק בסוף פרק ד’ (‘וזאת התורה…’) מתייחס לדברים שונים לחלוטין….(ע”כ)
ומתוך
…..
כותרת זו, מלמדת על תפנית במהלכה של התורה, המציבה את ארבעת החומשים הראשונים מן העבר האחד, ואת ספר דברים – משנה תורה, מן העבר השני.
לא עוד, דיבור אלקי אל משה המביא את הדברים אל העולם, אל ישראל, ואף אל הכתב, בזמנים שונים ובחלקים מסויימים, כי אם דיבור היוצא מפיו של משה עצמו.
הדברים באים לידי ביטוי בסגנון הרצאת הדברים. מדובר בנאומים שמשה נושא אל בני ישראל: הנאום ההיסטורי, נאום המצוות ודברי הברית.
נראה, כי ההבדל המהותי בסגנון הדברים בא לידי ביטוי בעיקר בבנין התחבירי שבו נוקט משה בדיבור על עצמו.
בחומשים הקודמים, לעולם מוזכר משה בגוף שלישי: ‘וידבר ד’ אל משה לאמר’ ולא ‘וידבר ד’ אלי’. ‘ויגדל משה’, ‘ויירא משה’, ‘ויברח משה’, ‘ויאמר משה’ ועוד מאות פעמים שבהן משה מוזכר בגוף שלישי – נסתר.
בספר דברים, כמו בקודמיו, ישנן לא מעט פעמים שמשה מוזכר בגוף שלישי – נסתר, אולם לצידן, נתקלים אנו לראשונה באיזכורו של משה, וביחס אליו, בגוף ראשון – מדבר: וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם (דב’ א,ט), וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר…(שם,טז), וָאֶתְחַנַּן אֶל ד’ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר (ג,כג), וַיֹּאמֶר ד’ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה (ג,כו).
שינוי זה, מעורר שאלות ותמיהות רבות. האם רמת הקדושה הנובעת מזיקת הספר למקורו האלקי, שונה בין ארבעת הספרים הראשונים למשנה תורה?..הנה, ערב הכניסה לארץ, נס מתחולל באוהלו של משה, נס גלוי:
“אמר הקב”ה ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפאה את הלשון מנין שכן כתיב (משלי טו) מרפא לשון עץ חיים ואין עץ חיים אלא תורה שנא’ (שם ג) עץ חיים היא למחזיקים בה…הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שם ד) לא איש דברים אנכי כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מנין ממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דבר משה” (דברים רבה א,א).
משה רבינו, בערבות מואב, מתעורר בוקר אחד, ומגלה לתדהמתו שהוא הפסיק לגמגם, האותיות מתחברות, המילים נקשרות והמשפטים זורמים, אך בעודו מלא אושר ושמחה, לפתע הוא מבחין כי קולו השתנה. פתאום הוא מבין שהוא שב לדבר בקולו שלו, ולא בקולו של ד’.
ספר דברים, על פי ר’ שמואל מסוכטשוב, בא לעולם בקול אחר, בפריזמה אחרת, אולי אפילו בשפה אחרת.
רפואתו של משה, כך באופן פרדוקסלי, מחזירה למשה את דיבורו, את דעתו, את תודעתו, ומרגע זה, משה מפסיק להיות צינור, שכינה כבר איננה מדברת מגרונו. פיו מפיק, כעת, דיבור בקולו שלו, באותיותיו שלו, במחשבותיו וברגשותיו…
(ע”כ. ויש במאמר עוד הסברים)
ולפי רש”י, מתוך
פירש רש”י שביאר להם משה את התורה שם בשבעים לשון. ויש לבאר מדוע דווקא כאן משה תרגם את התורה. ונראה לפרש על פי דברי רש”י בפרשת בראשית: ‘לא היתה התורה צריכה
להתחיל מהחודש הזה לכם… שלא יאמרו אומות העולם ליסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה עממין. כל הארץ של הקב”ה היא… והוא נטלה מהם ונתנה לנו’. כשאבותינו היו במצרים, שום
אומה ולשון לא באו בטענות. ורק כעת כשעמדו על שפתה של ארץ כנען ועמדו לכבוש אותה, עלה החשש שיבואו כל העמים בטענות. לכן טרח משה לבאר בשעה זו את התורה לשבעים לשון
כדי שידעו הכל שאין אנו ליסטים אלא הקב”ה נותן לנו את הארץ. )ילקוט הגרשוני( עוד, שבתפילת ‘עלינו לשבח’ נאמר: ‘לתת גדולה ליוצר בראשית’. ובחרו לכתוב תואר זה על הקב”ה
דווקא כאן, משום שיהושע בן נון הוא מחברה של תפילה זו, והוא אף מי שהיה אחראי על כיבוש הארץ וחלוקתה, לכן הזכיר בתפילתו את ענין זה שהקב”ה הוא יוצר בראשית וברצונו נטלה מהם
ונתנה לנו. )שנים מקרא(” (ע”כ)
ומתוך (מאמר מדרשי) ב –
https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/2441303
מדרש2 מסביר כי המילים באר היטב באות לרמז כי הוא הסביר להם בכל שבעים השפות שהיו קיימות אז בעולם.
אבל מדוע באמת? האם היו יהודים שלא ידעו לדבר לשון הקודש, ועבורם היו צריכים לתרגם לשפה אחרת?
קיימים על כך הסברים שונים.
הסבר אחד3 מציין כי בהתחשב בכך שלאומה בת שישים ריבוא בני אדם, ברור שהיו ביניהם קבוצות שדיברו שפות שונות. לכך תוכל להוסיף את העובדה שיחד עם בני ישראל עלו ממצרים “ערב רב”, כלומר תערובת של גרים מאומות שונות. לפי הסבר זה, משה אכן חשש שבין המאזינים יהיו כאלו שלא יבינו את השפה המקורית של החומש ותירגם זאת לשפתם שלהם.
פירוש אחר4 מסביר שמשה למעשה התכונן לקראת גלות בני ישראל. הוא ידע שיחלוף זמן והעם יגלה בין אומות העולם ושפתם המקורית תשתכח מהם. לפיכך הוא רצה שהתורה תהיה זמינה עבורם בכל שפה ובכל מקום. (ע”כ)
….
ומתוך אוסף מדרשי חז”ל ב –
…הכתב והקבלה:
אלה הדברים – דע כי חמשת פסוקים הראשונים הם הקדמה של כל הספר, ויש בהם שלשה פעמים לשון דבורו של משה, “אשר דבר משה”, “דבר משה אל בני ישראל”, “הואיל משה באר”, כי יש בספר זה ג’ חלקים, חלק הא’ מתחלת הספר עד “ויקרא” שקודם עשרת הדברות, (דברים ה’ א’), והוא מדבר בעניני מוסר. חלק הב’ מן ויקרא עד הברכות והקללות שבכי תבא והוא מדבר מהמצות, לכן אמר שם תחלה (ד’ מ”ה) “אלה העדות והחקים” וגו’, שהוא ענין אחד עם מה שאמר אחריו ויקרא משה. חלק הג’ מן הברכות והקללות עד סוף התורה, ואמר שם קודם הברכות (דברים כ”ז ח’) “באר היטב, וידבר משה”. והתבונן כי התחלת שלשת חלקי ספר זה כהתחלת ג’ הספרים שמות ויקרא במדבר, אלה, ויקרא, וידבר, וזה הוא שאמר במדרש, ויקרא הוא מלא הלכות וכנגדו דברים נמי מלא הלכות (הגר”א), כלומר אותו חלק שבספר דברים שהוא כנגד ספר ויקרא, ששם המדובר מן המצות. ולחנם נדחקו המפרשים לחבר ה’ הפסוקים האלה לענין אחד, והאמת יורה דרכו שאינם רק הקדמה לשלשת חלקי ספר זה. (דברים א א)
באר את התורה – לשון רש”י מרבותינו, בשבעים לשון פירשה להם. אין כוונתם על לשונות שאר העמים, כי מה תועלת היה להם לישראל מזה, אבל דרך רבותינו לקרא הכונה והמכוון במאמר במלת לשון, כאמרם (גיטין ע”ב) אם מתי שתי לשונות במשמע, רוצה לומר שתי כוונות, וכן כאן בשבעים לשונות רוצה לומר בשבעים כוונות, מסכים עם מאמרם במקום אחר שבעים פנים לתורה, והם הכוונות הפנימיות שבתורה חוץ מן הכוונה הראשונה הפשוטה… (שם שם ה)…
מלבי”ם:
אלה הדברים – החמשה פסוקים הראשונים הם הקדמה כוללת לכל ספר משנה תורה, כי כשנשקיף השקפה כללית על דברי הספר הזה הוא מחולק לשני חלקים, שמן פסוק ו’, “ה’ אלקינו דבר אלינו בחורב” עד פרשה י”ב שמתחיל “אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות” הם דברי מוסר ותוכחה, שמזכיר להם טובת הבורא עליהם ומה שחטאו כנגדו, ומזהיר אותם על יראת ה’ ואהבתו שלא לשכוח טובותיו ומעמד הר סיני וכדומה. ומן פרשה י”ב והלאה עד פרשה כ”ז הוא ספר המצות שצוה אותם מצות רבות חדשות שלא נזכרו כלל בספרים הקודמים, ומצות רבות שכבר נזכרו והוסיף בהם באור ופירוש.
ועל שני אלה נבוכו המפרשים וישאלו המון שאלות, כי יש לשאל אם ספר זה נאמר מפי הגבורה או אם משה מפי עצמו אמרו לבאר את המצות… אמנם שנאמר שמשה מפי עצמו אמרן הוא דבר שאי אפשר, שכבר אמרו חז”ל בפרק חלק, שהאומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד שאמרו משה מעצמו הוא בכלל “כי דבר ה’ בזה”… ולבאר כל זה בא האלקים בחמשה פסוקים להודיע מה שרש דבר נמצא בספר הזה. ותחלה הודיע ענין הי”א פרשיות הראשונות שהם דברי מוסר ותוכחה ונקרא בשם דברים, שמציין דברי תוכחה כדרך המדבר ודורש בארוכה. ואמר אלה הדברים אשר דבר משה, רוצה לומר שדברי התוכחות אלה דבר משה תחלה מעצמו מבלי צווי ה’, שהוכיחם על מעשיהם כפעם בפעם בזמנים ובמקומות שונים… (שם שם א)
ויהי בארבעים שנה – רוצה לומר הנה הדברים האלה דבר משה מדעת עצמו בזמנים מחולפים ולא היה לו רשות לכתבם בספר… אבל בארבעים שנה באחד לחדש שבט צוה לו הקב”ה לאמרם שנית לישראל בצווי מפי הגבורה, וכן צוה לו שיכתבם בספר מפי ה’, ושיאמרם ושיכתבם לא כפי הסדר שאמרם בי”א מקומות הנ”ל רק בסדר אחר שסדר ה’, וזה שאמר “דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה’ אותו אליהם”… (שם שם ג) (ע”כ)
פנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ…3
יש בפרשתנו מספר גדול של מקומות גיאוגרפיים, ובמיוחד פעם נוספת, הבטחת ה’ לתת את ארץ כנען (+ עוד כמה חלקים, כנראה) לבני ישראל
ויש ברשימה/בפסוק מקומות ידועים לנו גם בימינו, מה הם? ובעיקר מה הם גבולות הארץ
מתוך
הַר הָאֱמֹרִי – הוא רכס ההרים במרכז ארץ כנען. ההרים הללו היו אח”כ בנחלת שבט יהודה ושבט אפרים.
וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו – רש”י: עמון ומואב והר שעיר.
בָּעֲרָבָה – זו בקעת הירדן מים כנרת ועד דרום ים המלח.
בָהָר – הרי נפתלי, הרי אפרים והרי יהודה.
וּבַשְּׁפֵלָה – מהמורדות הדרומיים של הרי יהודה ועד למישור החוף.
וּבַנֶּגֶב – חבלי הארץ שמדרום להר יהודה.
וּבְחוֹף הַיָּם – רצועת החוף שליד הים מנחל אל עריש ועד לצידון.
אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי – הארץ שהכנעני יושב בה.
וְהַלְּבָנוֹן – ההרים שמצפון להרי הגליל העליון.
עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת – זה הגבול הצפוני-מזרחי של ארץ ישראל כפי שהובטח בברית בין הבתרים (בראשית טו, ו).
ומתוך
https://www1.biu.ac.il/Parasha/Dvarim/Elitzur
גם הערבה נזכרת ברוב הרשימות. וראה זה פלא: היא נזכרת גם בצפון. מכאן וממקראות אחרים יש ללמוד ש”הערבה” מציינת את כל החלק הארצישראלי של “השבר הסורי אפריקאי”, למן מקורות הירדן ועד אילת. בעקבות דברים שלמדתי מפי אבי מורי, פרופ’ יהודה אליצור ז”ל, כללתי כאן עם הערבה גם את “עֵבֶר הַיַּרְדֵּן” (יהו’ ט:א). “עבר הירדן” שבפסוק זה אינו יכול להיות כותרת למה שבא אחריו, מפני שמדובר בעבר הירדן המערבי, וספר יהושע נכתב בעבר הירדן המערבי לאחר כיבושו והנחלתו לבני ישראל. לכן, נראה שהמונח “עבר הירדן” בפסוק זה ובעוד פסוקים, כשלא נלווה אליו התואר “מזרחה” או “ימה”, מציין את ערבות הירדן.
שאלה: האם “השפלה” כוללת את “חוף הים”? התשובה היא כן ולא. בשתי הרשימות הראשונות, שבדברים א וביהושע ט, נמנה חוף הים לצד השפלה. זאת אומרת שאינם זהים. גם מבחינה לשונית, המילה “שפלה” גזורה מן שפ”ל, שעניינו ‘נמוך’, כלומר דבר שיש לו גובה מסויים אבל גובהו אינו רב. ביטוי זה הולם את אזורי הגבעות הנמוכות שבין ההרים לבין חוף הים. גם חז”ל הבחינו בין “השפלה” לבין “העמק” (משנה שביעית פרק ט ותוספתא פרק ז). ואולם רשימת ערי השפלה של יהודה ביהושע טו מסתיימת בשלוש ערים, עקרון ואשדוד ועזה, ולא נזכר בה “חוף הים”. נראה שמשום שבני ישראל לא הורישו את החוף ועריו הראשיות, נזכרו אלה בה רק בקצרה ובכעין הצהרת כוונות (“רַק הַפִּלֶהָ לְיִשְרָאֵל בְּנַחֲלָה”; יהו’ יג:ו). לכן לא הוקדשה לחוף הים רשימה בפני עצמו, והערים הייצוגיות של החוף שהוזכרו נספחו לשפלה.
“המדבר” הוא מדבר יהודה, כפי שעולה מרשימת שש ערי המדבר ביהושע טו:סא-סב: “בֵּית הָעֲרָבָה מִדִּין וּסְכָכָה וְהַנִּבְשָן וְעִיר הַמֶּלַח וְעֵין גֶּדִי.
“הָאֲשֵדות” (יחיד אָשֵׁד, נסמך אֶשֶׁד) הם כנראה אזורי המצוקים, “מצוק ההעתקים”, היורדים אל בקעת הירדן וים המלח.(ע”כ)
ומתוך מאמר פוליטי עדכני בימינו ב –
…עלינו לדרוש מראש הממשלה לומר לפוטין: צאו מסוריה! זו אינה ארצכם, אלא ארצנו!
ומה היא סוריה אם לא ארצנו המובטחת: “פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת”.
המקום בו זוממים שונאינו להלחם בנו ולהשמידנו חס ושלום, אותו ציווה אותנו ה’ לרשתו! אסור לנו לפחד מהגויים. על נתניהו לומר את האמת לפוטין ולא להסכים לנוכחות הרוסים. עלינו לפעול כנגד אסד, חיזבאללה והאיראנים לפני שהם יתקיפו אותנו, חס וחלילה. עלינו לדעת שאסור לפחד מהאמת.
הלא אומר ה’: “רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ”. הקב”ה אומר בתורה הקדושה דברים כל כך פשוטים: הארץ לפניכם, כל שעליכם לעשות הוא לקום ולרשת אותה.
דבר ה’ הוא כל כך פשוט, כל שצריך זה להקשיב ולמלא אחריו. “כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם: לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה’ אֱלֹקֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם” (דברים יא, כד-כה).
כל העולם מפחדים מעם ה’ במלאו אחר דבר ה’; אלא שאיננו הולכים ביושר ובתמימות עם דבר ה’, ועל כן בזים ולועגים לנו, מאיימים עלינו ומסיתים נגדנו.(ע”כ)
וגם מתוך מאמר (ארוך ביותר) שמנתח את כל הבטחות ה’ או א-להים לתת לעם ישראל חלקת אדמה (לא ברורה) ב –
לאור העובדה שב-3,200 השנים האחרונות שבטי ישראל כנראה לא יירשו ולא התיישבו בכל המרחב שבין נהר מצריים לנהר הפרת[ז], ובהנחה שבורא העולם אינו נוהג להתל בבריותיו, עלינו להסיק שהאל לא כיוון לדעת הרבנים ובהבטיחו ‘לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת’ הוא התכוון לציין שהמרחב שבין נהר מצרים לנהר הפרת, בו שוכנים היום כל, או חלק, מישראל, לבנון, סוריה, ירדן, עיראק, ערב הסעודית, הרשות הפלסטינאית והישות העזתית, יתחלק בין כל זרעו של אברהם: בני ישראל, בני ישמעאל, בני עשו ובני קטורה, פילגשו של אברהם ואמם של זמרן, יקשן, מדן, מדין, ישבק, שוח, שבא, דדן, עיפה, עפר, אבידע ואלדעה מהם, על פי דעת התורה, היו אמורים לקום רוב שבטי הבדואים שנודדים עד היום בספר הדרומי של הארץ המובטחת…..עתה, לאחר שנחשפנו להבטחות הסותרות שמצאו את דרכן למקראות, לא נותר לנו אלא למצוא את הנוסחה הגואלת שתשיב את ההיגיון על כנו:
כימד ניישב את הסתירה?
לאור שפע הפסוקים המפורשים[לב] רק עם קשה עורף מסוגל להוציא את הדברים מהקשרם ולטעון שיש לו זכויות כלשהן בשטחים שנמצאים מזרחה לנהר הירדן, מערבה לאל-עריש ובצפון-מזרח סוריה. כיצד, אם כן ניתן להסביר את ההבטחות לשטחים שמגיעים עד לנהר הפרת? אני יכול להעלות על דעתי שלושה הסברים שונים:
1.
בפועל בני ישראל התיישבו רק בתחומה של ארץ כנען ואפילו אם הייתה להם הבטחה לרשת את צפון ומזרח סוריה הם לא הצליחו לממש את זכותם. לאחר למעלה משלושת אלפים שנה הקושן שבידם איבד את תוקפו והיום כבר אין להם גושפנקא אלוהית לחמוד שטחים שנמצאים מחוץ לגבולות הפרובינציה המצרית של כנען.
2.
כיוון שהרוב המכריע של ההתייחסויות התנכיות אינו מעניק לבני ישראל זכויות כלשהן בשטחים שנמצאים מחוץ לגבולות כנען נוכל לשער שההבטחות החריגות, שמציינות את נהר הפרת כגבולה הצפוני של ארץ ישראל, נוספו לטקסט בשלב מאוחר כלשהו על ידי גורמים אינטרסנטים שרצו להשתלט גם על שטחים מצפון לפרובינצית כנען ההיסטורית או לחליפין, לפאר את ההיסטוריה הקדומה בתקופה בה ההערכה העצמית של היהודים הייתה בשפל. ייתכן שאת התוספת שילבו בטקסט מלכי יהודה המאוחרים שניסוי לעגן בפסוקים את זכותם לשלוט בכל השטחים שנכבשו בשעתו על ידי מלכי בית יהוא יואש וירבעם השני[לג] או אנשי החצר של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי שרצו להצדיק את כיבושיו בצפון ולהכשיר את הקרקע להתפשטות נוספת בסוריה. באותה מידה, ייתכן שנהר הפרת שולב בטקסט במטרה לרומם את רוחם של גולי בבל המדוכאים ולהזכיר להם היסטוריה שמעולם לא התרחשה בפועל. כך או כך, לא נוכל לשלול את האפשרות שהביטוי ‘עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת’ נשתל בתוך טקסט קדום יותר שמלכתחילה התייחס לזכויותיה של האומה העברית בארץ כנען בלבד.
3.
השערה נוספת, שנראית לי כסבירה ביותר, היא שהגיאוגרפיה של הלבנט לא הייתה מוכרת לכותבי המקראות והללו לא ידעו היכן בדיוק נמצא נהר הפרת. אנשים שכנראה מעולם לא יצאו מתחומה של ממלכת יהודה אולי שמעו על הנהר הגדול אבל בהיעדר מפות שהציגו בצורה אמינה, ובקנה מידה נכון, את מיקומו ומסלולו של הנהר נוכל להניח שהם לא הבדילו בין הנהר הגדול אורונטס, ששימש כגבולה הצפוני של ארץ כנען, לבין הנהר הגדול פרת שזרם מאות קילומטרים ממזרחה לו. אם מדובר בחוסר הבנה גרידא הרי שאין כל סתירה בין התיאורים השונים וכולם מדברים על אותה טריטוריה – הפרובינציה מצרית העתיקה של כנען.
בכל מקרה, לא נטעה הרבה אם בשלב זה נוותר על צפון ומזרח סוריה ונניח שלצאצאיו של יעקב הובטחה רק ארץ כנען, בגבולות שפחות או יותר חופפים את גבולותיה של הפרובינציה המצרית העתיקה.
האם ההבטחות האלוהיות עדיין תקפות?המקרא עצמו מלמדנו שבני ישראל לא ירשו שטחים רחבים בארץ המובטחת וככל הנראה העמים שישבו בארץ כנען נטמעו באוכלוסייה הישראלית מאות רבות של שנים לאחר ששבטי ישראל פלשו כביכול לארץ שאלוהיהם הבטיח להם. ספר שופטים, לשם דוגמה, מספר:
וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ יְהֹוָה לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן. רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם. חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת. וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם.[לד] (ע”כ. הארכתי בציטוט.
מומלץ לעיון)
אוי לי—
— רציתי לקצר והנה אני מאריך ואני רק בפסוק יא’ של פרשתנו. מה יהיה? נאחל שבעה”ית יהיו עוד כמה וכמה סבבים להמשיך ולעיין בפרשה זו ובפרשות האחרות בתורתנו. ואסיים להיום בכתוב –
-וְאֶת-יְהוֹשׁ֣וּעַ צִוֵּ֔יתִי בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר עֵינֶ֣יךָ הָֽרֹאֹ֗ת אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ לִשְׁנֵי֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֵּן-יַֽעֲשֶׂ֤ה יְהֹוָה֙ לְכָל-הַמַּמְלָכ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹבֵ֥ר שָֽׁמָּה: {כב} לֹ֖א תִּֽירָא֑וּם כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֖וּא הַנִּלְחָ֥ם לָכֶֽם:
שבת שלום
שבוע טוב
וצום קל
להת