From:
Date: Sat, Jul 28, 2018 at 7:37 PM
Subject: ואתחנן אל….ואותי ציווה …אנוכי דובר….אנוכי מצוך
To:
Date: Sat, Jul 28, 2018 at 7:37 PM
Subject: ואתחנן אל….ואותי ציווה …אנוכי דובר….אנוכי מצוך
To:
עיונים קודמים
פרשת ואתחנן – תשע”ג
פרשת ואתחנן – תשע”ד
(על: ספר דברים – נמצא בימי יאשיהו, תורת התעודות, . תחנוני משה, 10 הדברות מס, 2, כי יביאך…. כי ישאלך….,ראיית הארץ)
פרשת ואתחנן תשע”ה
(על: תחנוני משה, עם קדוש… עם סגולה… ואהבת את ה’…אז יבדיל …. מצווה לדורות…..לא תוסיפו…)
פרשת ואתחנן תשע”ו
(על: משה המנהיג, ואתחנן, ויתעבר…. ויתאנף…., אעברה נא…. , ונשמרתם לנפשתיכם…כי תוליד בנים….ונושנתם, … והפיץ, כי יביאך אל הארץ … ונשל…,
פרשת ואתחנן – תשע”ז
(על: מבנה הפרשה ותוכן, חוקים ומשפטים, הגוי –גוי הגדול, שמע ישראל, פויר, פניני לשון)
פסוקים מההפטרה
כָּל־גֶּיא֙ יִנָּשֵׂ֔א וְכָל־הַ֥ר וְגִבְעָ֖ה יִשְׁפָּ֑לוּ וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר וְהָרְכָסִ֖ים לְבִקְעָֽה׃
מִֽי־מָדַ֨ד בְּשָׁעֳל֜וֹ מַ֗יִם וְשָׁמַ֙יִם֙ בַּזֶּ֣רֶת תִּכֵּ֔ן וְכָ֥ל בַּשָּׁלִ֖שׁ עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְשָׁקַ֤ל בַּפֶּ֙לֶס֙ הָרִ֔ים וּגְבָע֖וֹת בְּמֹאזְנָֽיִם׃
הַפֶּ֙סֶל֙ נָסַ֣ךְ חָרָ֔שׁ וְצֹרֵ֖ף בַּזָּהָ֣ב יְרַקְּעֶ֑נּוּ וּרְתֻק֥וֹת כֶּ֖סֶף צוֹרֵֽף׃
חידון השבוע
1. מתי וכמה פעמים ה’ שינה את דעתו בעקבות בקשות משה?
2. כמה פעמים בפרשתנו משה מאיים בעונש חמור על בני ישראל
3. מספר פעמים בספר דברים מופיע תיאור שונה (בפרטים) מתיאור דומה בחומשים קודמים – האם משה טועה, משכתב את ההיסטוריה או רק “מסביר” אותה אחרת לדור הצעיר?
4. כמה פעמים מופיע הביטוי ה’ א-להיך בםרשתנו
5. אלה תכונות יש לה’ (ה’ א-להים, או א-להים) לפי פרשתנו
הקדמה כללית
חומש דברים מתימר להיות נאום מסכם של החודש האחרון בחיי משה ווגם כחודש ומשהו לפני הכניסה לארץ. בני ישראל הם כבר דור חדש אבותיהם (ואימותיהם) קבלו את “התורה” (במרכאות, כי בהר סיני במעמד הם קבלו רק 10 דברות וכנראה גם כמה “משפטים”, והנחיות לאסוף תרומות לבניין המשכן) ובמשך 40 שנות הנדודים הם מתו. במקביל, במשך כ – 40 שנות נדודים ה’ דיבר עם משה מעל 100 פעמים והעביר לו מעל ל 400 חוקים ומשפטים (וכנראה גם הוסיך כמה וכמה סיפורי עלילה “פרה – היסטוריים”). היינו בטוחים (הקורא התמים היה כנראה בטוח שהנה מספיק עם הנחתת מצוות.
אבל מסתבר שזה לא היה מספיק וממש בדקה ה – 99,משה מנחית על בני ישראל עוד 200 מצוות. -מוזר!!! ובנוסף משה גם מנחית תוכחה עצומה ומחרידה במימדיה ועדיין בני ישראל שותקים, אין תגובות מהקהל. עוד יותר מוזר, בסיום נאומו, משה עולה על הר ונעלם, מישהו כנראה יהושע מודיע שמשה מת, אף אחד לא שואל או מחפש היכן – משה נקבר
ואז העם בוכה 30 יום שלפי המסורת מסתיימים ב – ז’ בניסן, שבוע לפני פסח. מתישהו באותם ימים – לפי ספר יהושע – יהושע שולח את המרגלים, עוברים כמה ימים והמרגלים חוזרים, ולפי חשבוני מגיע פסח. אבל אז יהושע מבצע ברית מילה המוני ואחרי זה חוגגים את הפסח, באיזה תאריך?????? אבל זה לא שייך לתורה ולא לפרשתנו. סתם חשבון תאריכים לא ברור.
אנחנו בפרשת ואתחנן
אחד מהסיבות שקריאה בתנ”ך בכלל וקריאה בתורה במיוחד, מרשימה (אותי לפחות) היא השימוש בדקדוק התנכ”י, שיוצר מעין מסגרת שירתית, הילה של מסתוריות, של משהו עתיק, שמימי וכו’ לדוגמה
ברכני = ברך אותי – צרוף נטיית פועל עם שם גוף
אשלחך = אשלח אותך
או שימוש ב -ו ההיפוך
פרשת השבוע מתחילה בפועל – ואתחנן = התחננתי
ואהבת = תאהב
וידבר = דיבר
או
קיצור פועלים – השמטת “ה” בפעלים עם שורש ל”ה
וישת = הוא שתה
ויבז = הוא ביזה
וישכחהו – ישכח – עתיד, ישכחהו – ישכח אותו, וישכחהו והוא שכח אותו
מומלץ לקרא הסבר מלא שניתן ב =
ולפי
…..
התקופה העתיקה ביותר של העברית היא לשון המקרא. לשון המקרא מוכרת לנו בעיקר מן התנ”ך. כל ספרי התנ”ך (פרט לשניים) כתובים בעברית עתיקה, שאותה אנו מכנים “לשון המקרא”.
לשון המקרא איננה, כמובן, רק השפה שבה נכתב התנ”ך. זו הייתה השפה היומיומית של בני ישראל מאז כבשו השבטים את ארץ כנען לפני כ- 3,000 שנה (בשנת 200, 1 לפני הספירה לערך).
זו השפה שבה פקד יהושע על לוחמיו כשכבשו את העי, בשפה זו דיברו הבנאים אשר בנו את בית המקדש הראשון, בשפה זו פטפטו תינוקות עם הוריהם, ובשפה זו התלוננו בני העם כשנאלצו לשלם מסים למלך.
ו’ ההיפוך
לשון המקרא שונה מהעברית שאנו מכירים בימינו, וזאת הסיבה לכך שאנו נזקקים לתנ”ך מפורש כדי להבין אותה.
ללשון המקרא יש סימנים המיוחדים רק לה, ואחד הסימנים הבולטים ביותר הוא ו’ ההיפוך.
בימי המקרא, כאשר אדם היה חוזר לביתו עם ערב, הוא לא היה מספר את קורותיו כך: “היום ירדתי עם הגמלים שלי אל הבאר, שתיתי אתם ועלינו לירושלים”. הוא היה מספר כך: “ויהי היום, וארד עם גמלי הבארה, ואשר עמהם ונעל ירושלימה”.
ו’ זו הבאה בתחילת הפעלים ויהי, וארד, ואשת ונעל – נקראת “ו’ ההיפוך”, כי היא הופכת את הפועל מעתיד לעבר. “ויקם המלך” – פירושו – המלך קם, “ויאמר אל עמו” פירושו – אמר אל עמו.
ו’ ההיפוך היא סימן מובהק ללשון המקרא.
די לפתוח עמוד אחד בתנ”ך, כדי למצוא בו דוגמאות רבות ל-ו’ ההיפוך. (ע”כ)
מעניין אותי לדעת אם גם בשפות קדומות אחרות יש שימוש לשוני דומה שהופך נטיית עתיד לעבר ולהיפך, ומתי השימוש ב – ו ההיפוך נעלם בספרות היהודית (תשובות לשאילות אלו לא מצאתי)
פסוקי השבוע
ועתה ישראל שמע
כי תוליד בנים
ותחת כי אהב את אבותיך
ועתה למה נמות
ערב שבת שלום
פתיחה
למרות שבגליונות קודמים כבר עיינתי בתחנוני משה, קשה להתעלם מהפסוק הפותח, להיפך כמעט מיידית קל להתרשם, להיסחף לתוך האירוע, או להביע דעה על מה חשב משה כשהוא מתחנן?
מעניין שבימינו, מנהיג במדינה דמוקרטית מכהן בדרך כללץ רק תקופה מוגדרת מראש או לעיתים לתקופה לא מוגבלת אבל לא לצמיתות. אולם בתקופת התנ”ך מנהיג היה כמו מלך, מתפקד במעמדם עד למותו.
לעיתים רחוקות המלך מעביר את כהונתו לבן (ו ליורש אחר)
משה רואה שכהונתו נמשכת כ – 40 שנה ולפי סיפורי המקרא הוא לא רווה רוב נחת, אבל אין בכוונתו לפרוש. והנה א-להים מצווה עליו לסמוך את ידיו על ראש יהושע, ולמנות אותו כיורש המנהיגות וכו’. אז משה מבין שחייו מגיעים לקיצם. בימים ההם כנראה לא הייתה יציאה לפנסיה
ואולי כן,משה היה יכול להתפטר מתפקדיו ולהיות פנסיונר ולחיות עוד כמה שנים טובות, אולי אפילו בנחלת ראובן וגד בעבר הירדן. אבל הוא מתעקש ורוצה לראות את הארץ המובטחת.
אבל העונש שניתן למשה מתקרב לעת הביצוע. ולמה התורה מגדירה את מות משה כעונש? האם זה בכלל עונש למות בגיל 120?
ובעצם השאילה היותר נוקבת היא – האם משה היה מנהיג טוב? לדעתי קשה לדעת.
אפשר להפוך על פיהם כמה מסיפורי המקרא? למשל – למה בני ישראל נדדו 40 שנה במדבר ללא תכלית או תוכנית. כן התורה מסבירה ויש לזה לא מעט פירושים, גם פשוטים גם פילוסופיים וכדומה. כאן לא המקום ולא הזמן.
למאמינים הכל ברור ומובן, יש א-להים, יש חטא, יש עונש וכו’ ללא מאמינים ידוע שכל מנהיג טועה לעיתים. אז למה בכל אופן נדדו?
מהפשט הכתוב מתקבל איזה ידע מסכם שאכן היו שבטים שנדדו במדבר שכיחידה כוללת הם היוו את האומה של בני ישראל בהתהוותה. אז השבטים התאחדו איכשהו מתישהו בהנהגת מנהיג די דומיננטי בשם משה שהחליט להביאם להתישבות קבועה. אבל משום מה במקום ללכת ישר לכבוש את ארץ כנען,השבטים נעו ונדו עד למות המנהיג משה.
אז הבה ונניח שבעצם לא היה חטא מיוחד, אולי היו מרגלים מה זה חשוב, לא היהה התערבות ה’. משה פשוט החליט מה שהחליט, ומה גם שהייתה מלחמה עם הכנעני והעמלקי שהשבטים נחלו בה מפלה (פרשת שלח). אז משה ממשיך בנדודים או שפשוט טעה בדרך.. נשמע מצחיק.
אקח עוד לדוגמה את פירוט קורבנות החובה? (פרשת פנחס) למה כל כך הרבה סוגי הקרבה? כל יום בוקר וערב, ראשי חודשים, מועדים וכו’ שוב למאמינים שכל זה מא-להים, ברור ,ככה א-להים רוצה ומרגיש טוב עם זה “ריח ניחוח אשה לה'” (ואז התפתחה הפילוסופיה היהודית דתית ומצאה הסבר נאה לכל תופעת הקורבנות ורצון הא-ל). אבל ללא-מאמין, המכלול של סוגי הקורבנות עלול להיות טעות שיפוטית של המנהיג שמעתיק מנהגים של תרבויות שכנות.
טוב, מי אני החכם שקובע מה היה צריך להיות והאם משה רבנו “טעה”. (ואולי אני סתם כותב שטויות)
אבל לפי הפשט, מקריאה ראשונה של ספר דברים עולים הרבה תמיהות לא רק לקורא האובייקטיבי אלא גם לקורא המאמין. מה בעצם מתרחש פה בספר “משנה תורה” למה בא הספר” מדוע הוא שונה בלא מעט פרטים מסיפורים קודמים?
זוג מאמרים מסורתי שמסביר את כל זה מופיע ב –
(לא אצטט. מומלץ)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. ואתחנן… בעת ההיא… עתה החילות
מכאן מסתבר לחז”לינו שהתחלתה של כל בקשה מסמכות עליונה, חייבת להיות חנופתית. ומכאן בעצם רוב התפילות לא-ל מובעות במסגרת “חנופה”. “הודו לה’ כי טוב…הא-ל הגדול הגיבור… א-ל עליון… קונה שמיים וארץ… וכו’ וכו’. (ולא אגלוש לנושא הכואב על כל הסבל שסבל העם היהודי)
ומתוך הזוהר ב –
.י שֶׁעוֹמֵד בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ לְסַדֵּר שֶׁבַח רִבּוֹנוֹ בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁתוֹ. שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה כָּךְ אָמַר בַּתְּחִלָּה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ וְגוֹ’, וּלְבַסּוֹף אֶעְבְּרָה וְגוֹ’. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, מַה שּׁוֹנֶה כָּאן שֶׁכָּתוּב אֲדֹנָ”י בַּהַתְחָלָה, בְּאָלֶ”ף דָּלֶ”ת נוּ”ן יוֹ”ד, וּלְבַסּוֹף יֱהִֹוִ”ה, וְקוֹרְאִים אֱלֹהִי”ם? אֶלָּא הַסִּדּוּר כָּךְ הוּא – מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, וּלְהַכְלִיל מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה וּמִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם, וּלְזַוֵּג הַכֹּל כְּאֶחָד כָּרָאוּי. אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךְ. מָה הָרֵאשִׁית כָּאן? אֶלָּא וַדַּאי מֹשֶׁה רֵאשִׁית הָיָה בָּעוֹלָם לִהְיוֹת שָׁלֵם בַּכֹּל. וְאִם תֹּאמַר, יַעֲקֹב הָיָה שָׁלֵם, וְהָאִילָן הִשְׁתַּלֵּם לְמַטָּה כְּמוֹ לְמַעְלָה – כָּךְ זֶה בְּוַדַּאי, אֲבָל מַה שֶּׁהָיָה לְמֹשֶׁה לֹא הָיָה לְאָדָם אַחֵר, שֶׁהֲרֵי הִתְעַטֵּר בִּשְׁלֵמוּת יְתֵרָה בְּכַמָּה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, בַּתּוֹרָה, בַּמִּשְׁכָּן, בַּכֹּהֲנִים, בַּלְוִיִּם, בַּשְּׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, גְּדוֹלִים מְמֻנִּים עֲלֵיהֶם, בְּשִׁבְעִים סַנְהֶדְרִין. הוּא הִשְׁתַּלֵּם בְּגוּף שָׁלֵם. אַהֲרֹן לְיָמִין, נַחְשׁוֹן לִשְׂמֹאל, וְהוּא בֵּינֵיהֶם….
.מִשּׁוּם זֶה אֶת גָּדְלְךְ, מִיָּמִין, זֶה אַהֲרֹן. וְאֶת יָדְךְ הַחֲזָקָה, מִשְּׂמֹאל, זֶה נַחְשׁוֹן. וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר. מִשּׁוּם כָּךְ מֹשֶׁה הָיָה רֵאשִׁית בָּעוֹלָם. וְאִם תֹּאמַר, מִי הָיָה הַסִּיּוּם (שהרי משה היה הראשית) ? הַסִּיּוּם הוּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהֲרֵי אָז תִּמָּצֵא שְׁלֵמוּת בָּעוֹלָם מַה שֶּׁלֹּא הָיָה כֵּן לְדוֹרֵי דוֹרוֹת. בְּאוֹתוֹ זְמַן תִּמָּצֵא שְׁלֵמוּת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְיִהְיוּ הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם בְּזִוּוּג אֶחָד, וְאָז כָּתוּב (זכריה יד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף וְגוֹ’. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, רַב לָךְ שֶׁהִזְדַּוַּגְתָּ בַּשְּׁכִינָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ אַל תּוֹסֶף. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, רַב לָךְ בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהָיָה לָךְ, אַל תּוֹסֶף, שֶׁהֲרֵי זְמַן הַלְּבָנָה הִגִּיעַ, וּלְבָנָה לֹא יְכוֹלָה לְהָאִיר עַד שֶׁיִּתְכַּנֵּס הַשֶּׁמֶשׁ. אֲבָל, וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ. אַתָּה, שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶשׁ, צָרִיךְ לְהָאִיר לַלְּבָנָה, (ע”כ)
.
אז משה מתחנן ומבקש. הרבה פעמים קודמות משה התפלל ובקש חנינה, בעצם בדרך כלל לא לעצמו. ואולי פה ושם כן “לא אוכל לבדי שאת…”אבל הוא בקש חנינה לאחיו ופעם נוספת לאחותו (כולל לאחיו) ופעמים אחדות חנינה לעם. כאן בפרשתנו ההתחננות היא אישית ואולי גם קצת אגואיסטית. הוא נוכח שאחותו ואחיו מתו, בינתיים אהרן מת בגיל 123. מרים שהייתה כנראה יותר מבוגרת. גם היא נפטרה באותה שנה כשהייתה בת כמה שנים מעל גיל 120. אז משה חשב שאולי גם לו מגיע לחיות עוד כמה שנים, ולא איכפת לו להתפטר ולצאת לפנסיה. טוב ההמשך ידוע. התחנונים לא הועילו
השאילה היותר פשוטה היא – מתי “בעת ההיא..,?
מתוך
….. מצינו דשני פעמים נגזר על משה רבנו שלא יכנס לארץ, דמלבד הגזירה שנגזרה עליו בחטא מי מריבה ‘לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם’, ונגזר עליו כבר קודם לכן כאשר אמר לקב”ה ‘למה הרעות לעם הזה’, השיבו הקב”ה ‘עתה תראה אשר אעשה לפרעה’, (שמות ו, א) ופירש”י ‘עתה תראה וגו’ הרהרת על מדותי לא כאברהם וכו’ לפיכך עתה תראה, העשוי לפרעה תראה ולא העשוי למלכי שבעה אומות כשאביאם לארץ’.
משה רבנו היה סבור דהגזירה שנגזרה עליו בחטא מי מריבה הותרה לאחר מלחמת סיחון ועוג, אולם הנדר הראשון נשאר במקומו, לפיכך ביקש והתפלל ‘אעברה נא’ שיותר גם הנדר הראשון. (משכיל לדוד)
ועוד יש לומר, דהנה איתא בגמ’ (רה, א) דגזר דין שיש עימו שבועה אין תפילה מועלת לבטלה, ואילו גזר דין שאין עמו שבועה מועלת תפילה לבטלו.
גזר דינו של משה שלא יכנס לארץ היה בשבועה כדכתי’ להלן (ד, כא) ‘וישבע לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ הטובה’, וממילא לא התפלל משה כל עוד שהשבועה עומדת במקומה, שהרי גזר דין שיש עימו שבועה אין תפילה מועלת לבטלה, אבל לאחר מלחמת סיחון ועוג דמשה רבנו דימה דהותר הנדר, א”כ הוי כגזר דין שאין עימו שבועה שעדיין צריך תפילה כדי לבטלו, לפיכך התפלל משה רבנו כדי שהגזירה תתבטל.
כיוצא בזה ניתן לפרש הא דמצינו דבגזירת המרגלים היו ב’ גזירות. א’ שימותו כולם במדבר וב’ שלא יראו את הארץ, והנה על הגזירה הראשונה התפלל משה ונתבטלה הגזירה, אבל על הגזירה השניה לא התפלל, (ע”כ)
ומתוך
“בבוא בני ישראל לקדש אשר במדבר צין, בחודש ניסן בשנה הארבעים ליציאתם ממצרים, נשארו בחיים רק מעט מיוצאי מצרים, מעל גיל 60, וביניהם שלושת המנהיגים – משה, אהרן ומרים. באותה שנה, בט”ו בניסן, מתה מרים, והעם נשאר ללא מים. העם התלונן וה’ הורה למשה ולאהרון לקחת את המטה ובמעמד כל העדה לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים לכל העם. עפ”י המדרש נערך שם דיון בין משה לעם, שבסופו כעס משה וכינה את העם “המורים” (סרבנים, מורדים) והיכה על הסלע כדי להוציא ממנו מים. ה’ כעס על שני המנהיגים שלא ביצעו את הוראתו כלשונה, ופגמו בקידוש ה’ שהיה מתפרסם אילו דיברו אל הסלע. עונשם של שני המנהיגים היה: “לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם” (במ’ כ:י). את המלה “לָכֵן” מפרש חזקוני מלשון שבועה, כפי שגם כתוב בתורה במפורש “וַה’ הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת-הַיַּרְדֵּן” (דב’ א:לח). המנהיג שנבחר להביאם למערב ארץ ישראל הוא יהושע בן-נון (שם ג:כח).
בשנה הארבעים לצאתם ממצרים, באחד בחודש אב, מת אהרון ב”הֹר ההר”, וגם הוא, כמו מרים, לא זכה להיכנס לארץ ישראל המערבית (במ’ לג:לח)…..
– מה משמעות ההדגשה בעת ההיא? משה רבנו חשב שדברי ה’ אליו ואל אהרון: “לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ”, פירושם: ‘לא תהיו מנהיגי העם בעת כניסתו לארץ ישראל’. והיות ואהרון כבר נפטר ויהושע הוא המועמד להכנסתם לארץ, יש מקום שה’ יבטל את עונשו של משה ויכניסוֹ ארצה כאדם פרטי. עוד היה מקום להניח שכיוון שה’ אמר “לֹא תָבִיאוּ” בלשון רבים, הכוונה שמשה ואהרון, שניהם יחד, לא יביאו. וכיוון שאהרון כבר נפטר בעת ההיא, כאמור, הרי יש מקום למלא את בקשתו של משה “אֶעְבְּרָה-נָּא”.
פרשנים שונים ניסו להשיב על השאלה מדוע לא נענתה בקשתו של משה. ספורנו מפרש (ג:כו):
אעברה נא – להכרית כל יושבי כנען, כדי שלא יִגלו ישראל ממנה. ואראה את הארץ הטובה – אתן עיני בה לטובה בברכתי, שתהיה טובה לישראל לעולם. ויתעבר ה’ בי למענכם – מפני שהייתי מתאווה לקיים אתכם בה שלא תיגלו ממנה לעולם, והוא כבר נשא ידו להפיל זרעכם בגויים.
בעל “העמק דבר” על “וַיִּתְעַבֵּר ה’ בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי”, מפרש:3 “למענכם” לא בגללכם אלא לטובתכם, לטובת העם. מילוי בקשת משה יכלה לפגוע בטובת העם כולו, וטובת העם עדיפה על טובת משה, גם אם לפי שעה לא ברור מהי טובת העם כאן, אבל לעתיד לבוא כולם יבינו. משה, שכל ימיו נלחם לטובת העם, לעתים גם באמצעות ויכוח עם ה’, קיבל את גזר דינו בהבנה.
בספר “ילקוט מאיר על התורה”מופיעה רשימת תירוצים לשאלה שהעלינו. נביא כמה מהם: א) ה’ מדקדק עם צדיקים כחוט השערה ומענישם גם על חטאים קטנים וגם על השגגות הנחשבות להם כזדונות, כי הם מכירים בגדלות ה’, ולכן גם העונש חמור יותר; ב) ללמד את העם שכל המדבֵּר בגנות עם ישראל עונשו מרובה. אם משה נענש בעונש כה חמור, על אחת כמה וכמה שמנהיגים או אנשים אחרים ייענשו בעונשים חמורים; ג) אילו נכנס משה רבנו לארץ והיה בונה את בית המקדש, לא הייתה יד אויב שולטת בו (בביהמ”ק), וכך היו ישראל מתכלים בעונותיהם, כי ה’ לא היה שופך את חמתו על עצים ואבנים אלא על העם.
גישה אחרת וייחודית לאי-היענותו של הקב”ה לבקשת משה רבנו, מוצגת ע”י הרב אביגדור הלוי נבנצאל, חז”ל אומרים שמשה רבנו התפלל תקט”ו תפילות כמניין “ואתחנן” (515) 6 כדי לשנות את הגזֵרה. משה פתח את בקשתו במילים “בעת ההיא” – רש”י: לאחר “שכבשתי סיחון ועוג”, בט”ו באב, כי ביום זה כלו מתי המדבר. אז גם נודע למשה רבנו שלא ייכנס לארץ ולכן החל להתפלל.7 רק בתפילה האחרונה אמר ה’ למשה: “רַב-לָךְ אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה” (ג:כו). והשאלה היא מדוע רק עכשיו? ועוד יש לשאול: מדוע התנגד ה’ שמשה רבנו ימשיך להתפלל, ומדוע הקדים משה לומר: “אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ”.
הרב נבנצאל אומר שהמפתח להבנת הנושא הוא דברי משה רבנו עצמו. משה השתמש בשורש ע-ב-ר: “אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה”, ולא בשורש כ-נ-ס, למשל: ‘אֶכּנס נא ואראה’. מדוע? משה הבין שאחרי כל כך הרבה תפילות שלא נענו, תפילה רגילה נוספת לא תצלח, כי “תפלה” גם היא בגימטרייה תקט”ו, והוא ניצל כבר את המספר המרבי שלהן. אמר משה רבנו: ‘אשתמש בתפילה מיוחדת – אמירת י”ג מידות, שאותה חייב יהיה הקב”ה לקבל’, כפי שאומרת הגמרא8 שקיימת “ברית כרותה שתפילות י”ג מידות אינן חוזרות ריקם”. עפ”י זה מסביר הרב נבנצאל, שכאשר משה אמר “אֶעְבְּרָה-נָּא” הוא כיוון לפסוק “וַיַּעֲבֹר ה’ עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא” (שמ’ לד:ו), כי באותו מעמד כרת ה’ עמו ברית שהמתפלל י”ג מידות אינו חוזר ריקם. ודאי שהעברה זו יש לפרש גם כדברי הנביא “מִי-אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע” (מיכה ז:יח). לכן, אילו התפלל משה את תפילת י”ג המידות, הרי היה נוצר קונפליקט בין הברית לקיומה ובין שבועת ה’ שלא ייכנס לארץ, ולכן אומר לו ה’: “אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה”.
משה כרועה נאמן קיים את הוראת ה’, לא התפלל את תפילת י”ג המידות וקיבל עליו את גזר הדין, אך בקשתו לראות את הארץ: “וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה” התקבלה, וה’ הראה לו את כל הארץ.
(ע”כ)
אז מתי זה היה “בעת ההיא?
(לפי סמיכות הפרשיות, סביר להניח שעד למינוי יהושע משה היה סבור שאיכשהו הוא ימשיך בהנהגה ויעבור את הירדן כמנהיג. לאחר מות אחיו ואחותו, והמינוי של המחליף, משה הבין שעליו לפרוש מתפקידו ואז היה ברור לו שהוא לא יעביר. השאילה שלו הייתה אם הוא יעבור – בתור אזרח פשוט.)
(אותי קצת מטריד כל סיפור העונש של משה על זה שהוא הכה בסלע ולא דיבר אליו, והשימוש בביטוי “ה’ כעס….” אפשר לחשוב שאחרי כל הניסים,הנצחונות במלחמה ועוד, בני ישראל מאמינים בה’ ולא צריך להיות הבדל גדול בין דיבור והכאה. אבל ייתכן, שבשנת ה – 40 משה עומד לפי עם חדש או מחודש, קצת סקפטי, ויש להראות לו איזה נס חדש מרשים במיוחד, כדי שיהיו מוכנים נפשית לעבור את הירדן ולהתחיל במלחמות חדשות לכיבוש הארץ, ומשה פיספס.
2. ויוצא אתכם מכור הברזל
יופי של מילה “ברזל”
וכבר פגשנו בקריאת התורה רשימה ארוכה של מתכות חלקו יסודות וחלקן תערובות
אַךְ אֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַכָּסֶף אֶת-הַנְּחֹשֶׁת אֶת-הַבַּרְזֶל אֶת-הַבְּדִיל וְאֶת-הָעֹפָרֶת
מתי התפתחה תעשיית המתכות?
לפי ויקיפדיה
תקופת הברזל
(מעניין, לא אצטט)
ופירוט לוח התקופות בארץ ישראל מובא ב –
לפי הלוח (מומלץ לעייון)
…..
4500 – 3300 לפנה”ס התקופה הכלקוליתית
שימוש ראשוני בנחושת, גדילת הכפרים החקלאיים, ראשית הקבורה בגלוסקמאות.
3300 – 1200 לפנה”ס תקופת הברונזה
3300 – 2200 לפנה”ס: נדידת נוודים לארץ ישראל. התגבשות ערי-מדינה מבוצרות, שימוש בברונזה
2200 – 2000 לפנה”ס: נטישת הערים, חזרה לאורח חיים נוודי.
1550-2000 לפנה”ס: חדירת עמים מהצפון ומסוריה (ביניהם החיקסוס) אל תוך הארץ. בין הערים המרכזיות נמנות שכם, חצור, רחוב וליש. ראשית הכתב.
1700 לפנה”ס: תקופת האבות (על פי המקרא).
1200-1550 לפנה”ס: תקופת הברונזה המאוחרת: תקופת סחר בינלאומי, שלטון מצרים על כנען, המצאת אלפבית פרוטו-כנעני.
1457 לפנה”ס (בקירוב): קרב מגידו בין המצרים לכנענים
1020-1250 לפנה”ס: התנחלות שבטי ישראל ותקופת השופטים
1200 – 586 לפנה”ס תקופת הברזל
(התקופה הישראלית) ממלכת ישראל וממלכת יהודה
1180-1150 לפנה”ס: חדירת הפלשתים לארץ, והיאחזותם במישור החוף הדרומי.
1020-930 לפנה”ס: “ממלכת ישראל המאוחדת”: מלכות שאול, דוד ושלמה.
930 לפנה”ס: מרד ירבעם בן נבט מביא לפילוג הממלכה: ממלכת ישראל בצפון וממלכת יהודה (הכוללת את ירושלים) בדרום.
722 לפנה”ס: ממלכת אשור כובשת את ממלכת ישראל הצפונית ומחריבה את בירתה שומרון. שלמנאסר החמישי מגלה את תושבי ממלכת ישראל (עשרת השבטים) לאשור.
627 לפנה”ס: לאחר מותו של אשורבניפל מלך אשור, מורד נבופלאסר נגד אשור ומקים את ממלכת בבל החדשה.
609 לפנה”ס: אזור ארץ ישראל עובר לשליטת ממלכת מצרים לאחר קרב מגידו
605 לפנה”ס: אזור ארץ ישראל חוזר לשליטת ממלכת בבל לאחר קרב כרכמיש.
(ע”כ)
קשה להניח שהיה כור ברזל במצריים בזמן העבדות במצריים. הבנייה עצמה הייתה בחומר, בלבנים ובתבן.
ולמעוניינים/ות מומלץ לעיין בערך “חרב” ב –
חזרה לכור הברזל במצריים
מתוך
….
כור הוא תנור לוהט שבו היו מתיכים מתכות, במיוחד כדי לזקק אותן:
יחזקאל כב18-22: “בֶּן אָדָם הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לסוג[לְסִיג] כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ כּוּר סִגִים כֶּסֶף הָיוּ… קְבֻצַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת וּבְדִיל אֶל תּוֹךְ כּוּר לָפַחַת עָלָיו אֵשׁ לְהַנְתִּיךְ כֵּן אֶקְבֹּץ בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וְהִנַּחְתִּי וְהִתַּכְתִּי אֶתְכֶם… כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְּתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ שָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עֲלֵיכֶם”…מדוע נקראה מצרים כור הברזל?
1. כור משמש להפרדה וזיקוק של מתכות; ברזל הוא משל לכוח חזק מאד. התנאים במצרים היו כל-כך קשים, שרק האנשים החזקים כמו ברזל שרדו.
2. כור משמש להיתוך של כמה מתכות וגיבושן לכלי אחד; התנאים הקשים של שיעבוד מצרים גיבשו את בני ישראל והפכו אותם לעם אחד.
ואולי נרמזת כאן התשובה לשאלה, מדוע ה’ בכלל הכניס את בני ישראל למצרים מלכתחילה: כדי ליצור אומה שתעמוד במשימות הסטוריות כל-כך קשות ומורכבות, כמו המשימות המיועדות לעם ישראל, היה צריך להעביר את בני ישראל “מסע גיבוש” קשה במיוחד, שבסופו תישאר רק קבוצה קטנה של אנשים חזקים כברזל ומגובשים.
(ע”כ. ???? “קבוצה קטנה” ??? ירדו כ – 70 נפש. אחרי כ – 200 שנה יצאו כ 2 מליון, כנראה שכור הברזל גרם “ובני ישראל פרו וישרצו וירבו…ותמלא הארץ אותם…)
ומשהו דומה מתוך
התורה מכנה בדרך כלל את מצרים “בית עבדים” כמו בפסוק “ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ד’ אתכם מזה ולא יאכל חמץ”, אבל כאן מכנה משה את מצרים “כור הברזל” ומפרש”י “מכור הברזל – הוא כלי שמזקקים בו את הזהב”, התורה נותנת הסבר מחודש ליציאת מצרים, בני ישראל לא הרגישו ולא הבינו בהיותם במצרים את מטרת הגלות, הם סבלו את המכות ואת השעבוד, שנים רבות אחר יציאת מצרים משה אומר להם ששעבוד מצרים לא היה רק “בית עבדים” אלא גם “כור ברזל”, מטרת השעבוד היתה להעביר את ישראל זיקוק וניקוי, דוגמת זיקוק זהב בכור ברזל.
וכנ”ל מתוך
….
“ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה” (דברים ד, כ). פסוק זה אפשר להבין בכמה אופנים שעוד נדון בהם בהמשך, אבל לעניינו רואים במפורש שמטרת גלות מצרים היתה צרוף עם ישראל. מצרים היוותה עבור עם ישראל בית גידול וחממה לתחילת גדולו. אמנם, לא היה זה בית גידול כפי שאנו מכירים, אשר תומך בוולד ומעניק לו את התנאים האופטימליים לגידולו. במצרים היה בית גידול שחישל את עם ישראל, העניק לו כוחות עצומים עקב הקשיים שעבר, ומי שלא נהרג חושל. חישול זה היה נצרך לעם אשר יעודו המיידי הוא לכבוש את שבעת העממים, ואשר ההיסטוריה מייעדת לו קשיים רבים כנגד כל העולם “כעם לבדד ישכון”. עם ישראל יצא ממצרים להרפתקאות המדבר, לכיבוש הארץ ולכיבוש העולם, אחרי חינוך קשה שהוציא מהעם הצעיר כל תחושת פינוק והרגיל אותו לעבודה קשה, שלא שוברת אותו, ולמיצוי כוחותיו הפנימיים עד הסוף. טיעון זה מוזכר שוב בנביא “כי עמך ונחלתך הם אשר הוצאת ממצרים מתוך כור הברזל” (מלכים א, ח, נא).
3. כי ה’ א-להיך אש אכלה הוא אל קנא
פסוק מפחיד, ה’ קנאי (למי לאלילים אחרים? שורף את החוטאים?) הביאוי “א-ל קנא צופיע 5 פעמים בתורה.
מתוך
..חז”ל התייחסו למשמעות של קנאות זו, יחד עם שאלות פילוסופיות נוספות הקשורות לעבודת אלילים:
” “שאל פלוספוס אחד את רבן גמליאל: כתוב בתורתכם כי ה’ אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא – מפני מה מתקנא בעובדיה ואין מתקנא בה?”
“אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד, ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב, והעלה לו שם על שם אביו; וכשהוא נשבע – אומר “בחיי כלב אבא”; כששמע המלך – על מי הוא כועס? על הבן הוא כועס או על הכלב הוא כועס? הוי אומר על הבן הוא כועס!…”
“שאל אגריפס שר צבא את רבן גמליאל: כתיב בתורתכם כי ה’ אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא – כלום מתקנא אלא חכם בחכם וגבור בגבור ועשיר בעשיר?”
“אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לאדם שנשא אשה על אשתו; חשובה ממנה – אין מתקנאה בה, פחותה ממנה מתקנאה בה.” ” ( בבלי עבודה זרה נד: – נה. ) (ע”כ)
ומתוך
…ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: ‘אחרי ה’ אלהיכם תלכו’ (דברים יג, ה)? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: ‘כי ה’ אלהיך אש אוכלה הוא’ (דברים ד, כד)! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: ‘ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם’ (בראשית ג, כא), אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: ‘וירא אליו ה’ באלוני ממרא’ (בראשית יג, יח), אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: ‘ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו’ (בראשית כה, יא), אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: ‘ויקבר אותו בגיא’ (דברים לד, ו), אף אתה קבור מתים”…
(ע”כ. אבל הסבר או דיון נאה בביטוי “אש אכלה, לא מצאתי)
4. לא תנסו את ה’
הנסיון = ה’ מנסה את העם (או את העולם) וגם האדם או העם עלול לנסות את ה’,
לעיתים הנסיון הוא מעין פתרון “קסם” לכל בעייה שאין עליה הסבר יותר “הגיוני”, ה’ ניסה את אברהם
ואם יש עונש, סימן שהמנוסה לא עמד בנסיון.
לה’ מותר לנסות, לאדם הפשוט לא – כי יש מצווה (לפי ספר החינוך) תכד: מצוות לא תעשה – שלא לנסות השי’ ולנביא אמת
מה הוא הנסיון?
מתוך מאמר מקיף על הנסיון במקרא ב –
….ניסיון= מבחן. התנ”ך לא אומר לקורא שזהו ניסיון, מתוך הדברים הקורא לומד זאת. אברהם אבינו, דוד ושאול
נ.ס.ה מקביל לב.ח.נ.
שני סוגי ניסיונות:
במישור החילוני, היומיומי, הארצי– המנסה במישור זה איננו יודע מה תהיה תוצאת הניסיון.
אדם מנסה דברים, בודק אותם. למשל- שאול שולח מועמד להילחם בגוליית בעמק האלה. דוד הציע את עצמו. הוא לובש חליפת שריון ולא מצליח לזוז עימה. דוד אומר לשאול שהוא לא יכול לנוע בבגדים אלו כי הוא לא רגיל, לא מנוסה בהם “לא אוכל ללכת באלה כי לא ניסיתי”. הוא בדק את הבגדים וראה שהם לא טובים לו.
מלכת שבא הגיעה לירושלים לשלמה המלך “לנסותו בחידות”- לבדוק את חוכמתו כי שמעו עליה בכל העולם.
במישור הדתי– זה מחולק לשניים-
א. ניסיונות בהם האל ניסה את האדם/ את עם ישראל- אדם וחוה- הניסיון הראשון בתורה, אברהם עמד בעשרה ניסיונות, איוב. עם ישראל עמד בניסיונות של המן במדבר- שתי גישות לניסיון זה- עפ”י רש”י- האם ישמרו מצוות מסוימות שקיבלו במן כמו- לא להרבות ולא לצאת בשבת לחפש ולא להותיר ממנו עד בוקר (להשאיר ליום הבא). ע”פ הרשב”ם- הניסיון הוא מצב התלות של עם ישראל- האם הם יאמינו שה’ יספק את צורכיהם במדבר יום יום? האם אמונתם תהיה חזקה ומתמידה? גם פרשת נביא שקר- האם העם ישמע לנביא שקר שיקום עליהם?
ב. ניסיונות בהם האדם/ עם ישראל ניסה את האל- גדעון שנבחר כמושיע לישראל, מבקש אותות לכך שהוא באמת נשלח להושיע את ישראל. הוא לא הסתפק באות הראשונה וקיבל גם אות של גיזת הצמר (רטובה ומסביב יבשה או יבשה ומסביב רטובה). נשאלה השאלה האם גדעון ניסה את ה’, בחן אותו? הרי כתוב בדברים ו’- “לא תנסו”.(ע”כ)
ומעניין כמה פעמים בני ישראל ניסו את ה”?
(ולעניות דעתי “הנסיון” במישור הדתי בעיקר ולעיתים גם במישור החילוני, הוא תחכום של המנסה, שנותן לו/לה אפשרות לומר “רק ניסיתי” נניח שאברהם כן היה שוחט את יצחק, – האם ההיסטוריה היתה משתנה? תלוי בתוצאה או בהמשך, ה’ (אלהים) הוא מספיק חכם כדי למצא הסבר למה יצחק נשחט, אולי מחייה אותו מחדש, או טוען שיצחק חטא במשהו או המשך מתאים אחר, למשל שאברהם מוליד עוד ילד וקורא לו גם יצחק, אחד שאחד מהבנים האחרים של אברהם היה ממשיך השושלת במקום יצחק. ואז ההיסטוריה הייתה קצת או הרבה אחרת, ושלא נשכח את ישמעאל ברקע, ואני משוכנע שחז”לינו היו מפתחים הסברים בהתאם.
מספר פעמים בתורה משה מאשים את בני ישראל שהם ניסו את ה’ וכתוצאה מכך הם נענשו. ובפרשתנו אף ניתנת מצווה – שלא לנסות את ה’, כך שלמנהיג הדתי יש נשק דתי איך להתעמת עם מרדנים, הוא מעניק לעצמו את הכח להעניש בשם ה’. לדוגמה מקושש העצים בשבת.
האם ה’ או ה’ א-להים ניסה את אדם וחווה? האם אותו כח עליון לא ידע את התוצאה? האם בורא העולם ברא את העולם בתור ניסוי? מעבדה? בתור סיפור (דמיוני???) זה יפה, בתור חומר להתפלספות זה עוד יותר יפה, בתור סיפור הגיוני של השכל הישר זה סיפור מוזר אם לא משהו יותר מאקאברי או סתם רע.)
דוגמה מתוך
…בכלל האזהרה, שלא לעשות מצות השם ברוך הוא על דרך הנסיון, כלומר, שיעשה אדם מצוה לנסות אם יגמלהו השם יתברך כצדקו לא לאהבת האל ויראתו אותו. ואל יקשה עליך מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק קמא דמסכת תענית (דף ט.) עשר תעשר (דברים יד כב) עשר בשביל שתתעשר, שכבר תירצוה שם ואמרו, שבכל המצות נאמר לא תנסו, חוץ מזו דמעשר, שנאמר (מלאכי ג י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וגו’. והטעם בזו, כענין שכתוב (משלי יט יז) מלוה ה’ חונן דל. כלומר, שהודיענו האל ברוך הוא כי בפרנסנו משרתי ביתו במעשר, נמצא התועלת והברכה בממוננו על כל פנים ולא יעכב זה שום דבר חטא ועון. וטעם איסור הנסיון במצות מפני ששכר מצוח אינו בעולם הזה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה בריש מסכת עבודה זרה (ג א) היום לעשותם (דברים ז יא) ולמחר, כלומר לעולם הבא, לטל שכרם. וזה שאמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא י ב) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, תרצוה חכמים המפרשים, כשגומר הנותן בלבו לתת אותה בין שיחיה או לא יחיה, שאין זה מנסה את השם.
מדיני המצוה. מה שהודיעונו זכרונם לברכה במה תתאמת לנו נבואת הנביא? עד שלא נספק בדבריו אחר כן, הוא שיאמר דברים העתידים להיות בעולם פעמים או שלש ויאמנו דבריו בכוון, ולא נחיבהו לעשות אות או מופת בשנוי הטבע, כמו שעשה משה או כאליהו ואלישע. וגם כן צריך האיש שנחזיק אותו בנביא ונאמין בו להיות איש ישר תמים הולך, כי ידוע שאין הנבואה שורה (שבת צב א) כי אם על החסידים ואנשי מעשה. ונביא שהבטיח על הרעה שתבוא, אף על פי שלא באת אין סתירה בנבואתו בכך, כי השם ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה כשעושין בני אדם תשובה, כמו באנשי נינוה, וכמו בחזקיהו שהוסיפו מן השמים על ימיו אחר הגזרה שימות, אבל כל נביא שהבטיח על הטובה, אם לא נתאמתה נבואתו היא סתירה באמת לנבואתו, שכל דבר טובה שיגזר האל על ידי נביא שלוח, אפילו על תנאי אינו חוזר לעולם, וזה מרב טובו וחסדו הגדול, נמצא שבדברי הטובה יבחן הנביא. ויתר פרטיה,….
(ע”כ. דוגמה להעברת הפיל בחור המחט, ובינתיים נמתין לקיום הבטחות הנביאים, למשל וגר זאב עם כבש…וכתתו חרבותם לאתים…”)
ומתוך מאמר של “מחלקי המים” על הנושא ב –
….
רמב”ן דברים פרק ו פסוק טז
“לא תנסו את ה’ אלהיכם” – פירוש כאשר נסיתם במסה. שלא תאמר אם יש ה’ בקרבנו לעשות לנו נסים, או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים, נשמור תורתו. כי הכוונה שם כך היתה, שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו – ילכו אחריו במדבר. ואם לא – יעזבוהו. ונחשב להם לעון גדול, כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה’ בפיהו אמת, אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון. והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה’ תקצר. ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים, כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק או שאלת מופת ונסיון. כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת. ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק, ולא כאשר אמרו אוילי עמנו וכי הלכנו קדורנית מפני ה’ (מלאכי ג יד).
ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה סד
והמצוה הס”ד היא שהזהירנו מנסות ייעודיו וייחוליו יתעלה, שייעדו וייחלו אותנו בהם נביאיו על צד שנסתפק בהם, אחר שנדע אמיתת נבואת הנביא שיספר בהם. והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ו) לא תנסו את ה’ אלהיכם כאשר נסיתם במסה:6
ספר חובות הלבבות שער ד – שער הביטחון פרק ד
וכן אין ראוי לאדם להיכנס בסכנות בביטחונו על גזרת הבורא, וישתה סמי המות או שיסכן בעצמו להילחם עם הארי והחיות הרעות ללא דוחק, או שישליך עצמו בים או באש והדומה לזה ממה שאין האדם בטוח בהם ויסכם בנפשו. וכבר הזהירנו הכתוב מזה במה שאמר: לא תנסו את ה’ אלהיכם. (ע”כ)
(בקיצור, אין סימטריה דו-כיוונית, ה’ יכול לנסות את בני האדם, לאדם אסור לנסות את ה’)
ומתוך מאמר תוצרת אוניברסיטת בר-אילן ב –
….אך לשם מה לנסות בכלל? מיהו המפיק תועלת מהניסיון? שלוש שיטות יסודיות מצויות כבר במדרש בראשית רבה (פרשה לב, ג):
כתיב ‘ה’ צדיק יבחן ורשע ואֹהב חמס שנאה נפשו’ (תה’ יא:ה), אמר רבי יונתן: היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם, ומי הוא בודק בקנקנים יפים אפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים, כך אין הקב”ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנאמר ‘ה’ צדיק יבחן’. וכתיב (בר’ כב:א) ‘והא-לֹהים נסה את אברהם’. אמר רבי יוסי בן חנינה: הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה כל שהוא כותשה היא משתבחת וכל זמן שהוא מקיש עליה היא משתמנת, ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה, אינו מספיק לקוש עליה אחת עד שהיא פוקעת, כך אין הקב”ה מנסה את הרשעים, אלא את הצדיקים שנאמר ‘ה’ צדיק יבחן’. א”ר אלעזר: משל לבעל הבית שהיה לו ב’ פרות אחת כחה יפה, ואחת כחה רע, על מי הוא נותן את העול לא על זאת שכחה יפה? כך הקב “ה מנסה את הצדיקים שנאמר ‘ה’ צדיק יבחן’.
שלוש הדעות במדרש זה מייצגות שלוש תפיסות שונות על הנמען של הניסיון. היוצר מקיש על קנקניו כדי לבדוק איזה מהם טוב לשימוש. הנמשל הוא – אלוקים בוחן ובודק את האדם בכדי לדעת עד כמה הוא חזק ועמיד ועד כמה יצלח למלאכתו. לעומת זאת הפשתני מנפץ את הפשתן בכדי לעדן אותו ולשפרו. אם גבעולי הפשתן טובים וחזקים, הרי ככל שינפץ אותם יותר כך יוציא מהם סיבים דקים ועדינים יותר. הנמען של הניסיון במקרה זה הוא המנוסה עצמו, אשר משתפר ומתעדן על-ידי הניסיון. הניסיון במשל הפרות הוא עול המונח על צוואר הבהמה אשר אליו רותמים את המחרשה. הנהנה ממעשה זה הוא השדה הנחרש המצמיח אח”כ את פירותיו, ובנמשל: הקוראים בתורה והעולם כולו, אשר רואים בבעל הניסיון מודל לחיקוי ולומדים ממעשיו.
רבים מפרשני ימי הביניים נחלקו פחות או יותר על פי שלוש שיטות אלו. ר’ אברהם אבן עזרא טען שאלוקים ניסה את אברהם כדי לדעת עד כמה הוא ירא ה’ וכדי לתת לו שכר על כך. רמב”ן הלך בדרך הפשתני וגרס שעיקר הניסיון הוא לטובתו של המנוסה. רש”י ורד”ק סברו שניהם שסיפור הניסיון בא לחנך את העולם, בזמנו של אברהם, ובכל מקום וזמן שבו קוראים ולומדים את סיפורי אברהם. (ע”כ)
(שוב מי שמנסה – אם זה בורא העולם, הכל שרוי לו, למנוסה, הרי הוא בחזקת קנקן, פשתן, או בהמה. אכן ששיעור יעיל באמונה עיוורת. כך אפשר להצדיק את השואה ועוד)
ועוד מתוך דיון מקיף בשאילה האם ומתי מותר לנסות את ה’, ב –
….
מדברי הגמרא בבבא בתרא (י ע”ב, מקבילה בראש השנה ד ע”א), האומרת שמותר ליהודי לתת כסף לצדקה, ולבקש בתמורה מהקב”ה שיירפא את בנו, משמע שמותר לבקש תמורה לעשיית מצווה! הוא מתרץ, שבאמת אין כוונת הגמרא לומר, שמותר לעשות מצווה כדי לקבל שכר, אלא שהתורם נותן צדקה גם אם בנו לא יתרפא לבסוף, אלא שהוא מבקש מהקב”ה שבזכות מעשיו הטובים יירפא גם את בנו. לא כתמורה לנתינת הצדקה, אלא כבקשה[1]….
1] קשה, שהרי מצינו מספר פעמים במקרא שביקשו אותות. למשל אברהם שאל את הקב”ה כיצד מובטח לו שהוא יירש, וכן גדעון ביקש שהגיזה תהיה מלאה טל, ישעיהו שביקש אות שיתרפא ועוד. בכל המקרים הללו כתבו הפוסקים שאין בכך לאו, משום שבקשת האות לא היתה בשביל לבחון את כוחו של הקב”ה אם הוא מסוגל לתת והאם דבריו נאמנים, אלא האדם עצמו ביקש לבדוק אם הוא ראוי לאותו הנס.(ע”כ. וכבר ידוע שלכל שאילה קשה יש לפחות תשובה פשוטה….)
ואין מה לעשות,
כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּךָ֞ בָּחַ֣ר | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה:
שבת שלום
שבוע טוב
להת