Torat Ami

פרשת עקב – תשע”ז

(על: כללית על הפרשה, כי חרם הוא, ובאהרן התאנף ה’, ואכלת ושבעת וברכת, ליקוטים ופנינים)

הֲתִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ מֵרַחֵ֖ם בֶּן־בִּטְנָ֑הּ גַּם־אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א אֶשְׁכָּחֵֽךְ׃

 מִֽהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ׃

כִּֽי־נִחַ֨ם יְהוָ֜ה צִיּ֗וֹן נִחַם֙ כָּל־חָרְבֹתֶ֔יהָ וַיָּ֤שֶׂם מִדְבָּרָהּ֙ כְּעֵ֔דֶן וְעַרְבָתָ֖הּ כְּגַן־יְהוָ֑ה שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ תּוֹדָ֖ה וְק֥וֹל זִמְרָֽה׃

1. כמה ברכות (הבטחות טובות) מרוכזות ב 12 – 13 הפסוקים הראשונים של הפרשה.

2. בהמשך לנ”ל, כמה פעמים בפרשה מוזכרות האזהרות נגד עבודת אלילים?

3.וכמה פעמים בפרשה מופיע השורש ע.ש.ה בנטיותיו השונות?

והיה עקב תשמעון…. הבטחות ואיומים – שכר ועונש

כבר עיינתי קצרות בנושא לפני שנה, אבל הקריאה בפרשה שוב, מעלה את הנושא מחדש, להלן מבחר פסוקים מהפרשה —

 וְהָיָ֣ה | עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם … וַֽאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵֽרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי-בִטְנְךָ֣

  כָּל-הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַֽעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן

 וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵֽעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם-לְ֠יִרְאָה אֶת-יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל-דְּרָכָיו֙ וּלְאַֽהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ: {יג} לִשְׁמֹ֞ר אֶת-מִצְוֹ֤ת יְהֹוָה֙ וְאֶת-חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ:

וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָֽׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֹתָ֖יו כָּל-הַיָּמִֽים:

 וְהָיָ֗ה אִם-שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל-מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת-יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל-לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶֽם:{יד} וְנָֽתַתִּ֧י מְטַֽר-אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ

איזה יופי של פסוקים מפוזרים בפרשתנו. פסוקים שמצד אחד מעודדים ומשמחים את הקוראים (היהודיים בלבד -כנראה) ומצד שני מדאיגים ומפחידים ובעצם מאיימים, – למען תחיון… ונתתי מטר…, מה שגורם לקורא לחשוב ומה יקרה אם ח”ו אעשה משהו שהוא בגדר חטא????

ואם ניזכר במה שקראנו לפני שבוע אין זה חדש, כי כבר נאמר

 הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֗ם פֶּֽן-תִּשְׁכְּחוּ֙ אֶת-בְּרִ֤ית יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם… כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥שׁ אֹֽכְלָ֖ה ה֑וּא אֵ֖ל קַנָּֽא: (פ) {כה} כִּֽי-…. וַֽעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵֽי יְהֹוָ֥ה-אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ:… כִּֽי-אָבֹ֣ד תֹּֽאבֵדוּן֘ מַהֵר֒… כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּֽׁמֵדֽוּן:

וְשָֽׁמַרְתָּ֞ אֶת-חֻקָּ֣יו וְאֶת-מִצְוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וּלְבָנֶ֖יךָ אַֽחֲרֶ֑יךָ וּלְמַ֨עַן תַּֽאֲרִ֤יךְ יָמִים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה

…אֵ֧ת כָּל-הַמִּצְוָ֛ה וְהַֽחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים … וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַֽעֲשׂ֔וֹת כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל:… לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַֽאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים….

וַיְצַוֵּ֣נוּ יְהֹוָ֗ה לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֨נוּ֙ כָּל-הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

ואכן לפי סדר הפרקים – פרשת עקב מחוברת לפרשת ואתחנן. ואפשר לשים לב ש”מטר” ההבטחות והאיומים ממשיך גם הלאה וכבר בשבוע הבא הפרשה מתחילה ב –

רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה: {כז} אֶת-הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל-מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם: {כח} וְהַקְּלָלָ֗ה אִם-לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל-מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם

וכך זה ממשיך ומגיע לפרשת התוכחה הגדולה, ולארבע הפרשות המסיימות את חומש דברים. ואפשר לסכם שספר דברים = משנה התורה – מכיל דברים כדורבנות, גם מדרבן וגם דוקר כדורבן, כך שאפשר גם לקרא לו בשם – “ספר המקל והגזר”. ובמרוצת הדורות הנושא – של שכר ועונש שה’, א-להים או ה’ א-להים הבטיח לעם ישראל כתוצאה מקיום או אי קיום המצוות, – זכה לאין ספור דיונים, משום שמצד אחד העם היהודי ככלל וכל אחד ואחת כפרט, נדרשים לקיים מצוות (בעיקר אלה שקשורות לאמונה) ומצד שני העם נענש ככלל עם וכפרט – איש או אישה (כולל תינוקות) ללא סיבה נראית לעין או ברורה.

עיון מסכם בנושא של תורת הגמול, ניתן ב –

“תורת הגמול היא הדרך בה מקשרים מאמינים בין קיום או אי קיום החובות המוטלות עליהם על ידי האלוהים או האלים לבין הגמול אותו הם קיבלו או עתידים לקבל, בחייהם, לאחר מותם או באחרית הימים. תורת הגמול דנה בשאלות על חוסר ההתאמה בין הגמול הנראה לעין לבין מעשיו של האדם,….

ומאמר על 5 הבטחות שניתנו לעם ישראל וקוימו ניתן ב –

(לא אצטט)

ומתוך

“סדרת עקב פותחת בברכות מופלגות לישראל, אחרי בואם לכנען (ז:יב-טז): [1] “עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אֹתם”, כי אז – “ושמר ה’ א-להיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך” (שם:יב). גם בהמשך הפרשה נמנים שוב שבחיה הגשמיים, בחקלאות ובמחצבים, של הארץ שישראל עומדים לרשתה, ארץ כנען (ח:ז-י; יא:י-יב). לקראת סופה (שם:יג-יז) באה פרשת “והיה אם שמֹע” ומבטיחה הצלחה חקלאית לעם ישראל, אם יעבוד את ה’ כמצֻווה, והכללתה של פרשה זו בתוך “קריאת שמע” שאנו אומרים השכם והערב מלמדת שחז”ל ראו בה היגד עקרוני שראוי לכל יהודי לשננו.

מקראות אלה מעלים בעיה עקרונית ובעיה פרגמטית. הבעיה העקרונית: מה טעם וערך יש ליראת ה’ ולאהבת ה’ הבאות מתוך ציפייה לשכר? הלא כבר אמר אחד מהראשונים שבמנסחי התורה שבעל-פה, הוא אנטיגנוס איש סוכו (אבות א, ג): “אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת (= בתנאי; או: בהנחה) לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס”.

בדורנו עסק בסוגיה עקרונית זאת פרופ’ ישעיה לייבוביץ’ המנוח, [2] בהבחינו בין עבודת ה’ לשמה, לבין עבודת ה’ שלא לשמה. לדבריו, הבטחות השכר ואיומי הפורענות שבתורה ובנביאים מייצגים את “שלא לשמה”, דהיינו: עבודת ה’ פגומה, אך נסבלת, של המוני העם שאינם יכולים להשיג את אהבת ה’ האמִתית, וכן עבור אלה שטרם הצליחו להגיע לידיעת ה’ המופשטת-מוחלטת. לעומת זאת, התכלית האמִתית היא עבודת ה’ מתוך ידיעתו ואהבתו, בתוך עולם אשר כמנהגו נוהג, דהיינו בלי שכר ועונש גשמיים על מצוות ועברות; השכר אינו אלא “שכר מצווה – מצווה” (אבות ד, ב); עצם עשיית מצוות ה’ כדי לעובדו, או ההנאה מקיום המצווה – היא השכר, שכר שכולו רוחני. [3]

נמצאנו למדים, שהפרשה הראשונה של קריאת שמע (ו:ד-ט) אומרת מהי המטרה האמִתית של התורה ומהי התכלית האמתית של חיי היהודי: “ואהבת את ה’ א-להיך בכל לבבך… ובכל מאֹדך” (שם:ה), ואילו הפרשה השנייה של קריאת שמע, פרשת “והיה אם שמֹע” שבפרשתנו, באה לעודד את היהודי הפשוט, או את המתעלה בשלבי אמונתו, למשכו ע”י הבטחת שכר גשמי לקראת עבודת ה’ באמת, “לשמה”. [4]

וכאן הגענו לבעיה השנייה בשיטת שכר ועונש, היא הבעיה הפרגמטית. שהלא פיתוי זה שעל-ידי הבטחת שכר ואיומי עונש, אינו אלא פיתוי שווא. אף אם ההמון היהודי אין בו יכולת שכלית ונפשית כדי לעבוד את ה’ מתוך ידיעה ברורה ואהבה טהורה, הוא מסוגל בוודאי להיווכח שמנגנון השכר והעונש אינו פועל במציאות. (ע”כ. והמאמר מציג פתרון)

והסבר דומה ניתן ב –

(לא אצטט)

ודיון מקיף בנושא ניתן ב –

(לא אצטט)

והפתרון הדתי (הקצר) לבעייה מסוכם ב –

“שאלה:

האם לקיום התרי”ג מצוות יש שכר ועונש בעולם הזה או רק בעולם הבא לאחר שהאדם נפטר? (איתן, תל-אביב)

תשובה:

על פי ההלכה, מערכת השכר והעונש מחולקת לשניים:

בעולם הזה: מתקיים השכר הציבורי לכלל האומה, וזוהי בעצם המשמעות של הברכות והקללות שבפרשת בחוקותי ובפרשת כי תבוא. בעולם הבא: יש את השכר הפרטי לכל אחד לפי מעשיו. (ע”כ. יפה, ואשרי המאמין)

ומתוך

…..שאלת קיום האל, למי שרוצה להשתמש בכללי ההיגיון – ולא לקבל זאת כ”תורה מסיני” – מצטמצמת לשאלה הבאה, היא שאלה שלנו:

האם תצפיותינו (הפרטיות והקולקטיביות) מאשרות כי קיום כללים מסוימים (מצוות הדת) גורם, שלא כדרך הטבע, לתוצאות הרצויות לנו?

בעיית הבעיות של כל הדתות, ושל הדת היהודית בפרט, היא שהניסיון האנושי אינו תומך בהשערה זו. עובדה זו מגיעה למלוא חריפותה בהבחנה-התרסה “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”. כולנו היינו עדים, לא רק ל”צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם”, אלא גם למיליוני צדיקים נרצחים, ותהא דתם אשר תהיה.

זו צריכה להיות גם הנקודה המרכזית בטיעון כנגד המיסיונרים בכלל, והמחזירים בתשובה בפרט. בעוד שהם יכולים לנסות לבלבל את האדם הלא משכיל בטיעוניהם הפסאודו-מדעיים כנגד האבולוציה או כנגד תיאורית המפץ הגדול, אין תשובה הגיונית לבעיה עיקרית זו, אלא על ידי “פתרונות” שמוציאים אותה מתחום השיקול הרציונלי ואינם יכולים להתקבל על דעתו של אדם הגיוני, כמו נשיא מדינת ישראל, למשל.

התיאולוגים בדתות ובתקופות השונות, מאז השומרים והמצרים הקדמונים ועד עובדיה יוסף, המציאו כמה פתרונות כאלה, והמאמין יאמין, כמו:

“שכר ועונש” ניתנים “בעולם הבא”, או יינתנו ב”אחרית הימים” – ולכן אינם ניתנים לצפייה.

“שכר ועונש” ניתנים בעולם הזה באמצעות “גלגול נשמות”, אלא שמכיוון שאיננו מודעים לגלגולינו הקודמים, הרי גם כאן תיאורית הגמול איננה ניתנת לצפייה.

“שכר ועונש” אינם אינדיבידואליים, אלא קולקטיביים. כיוון שהקולקטיב אינו מוגדר בבהירות (למשל, אפילו בעם ישראל הקדוש התערב ערב-רב) ומסגרת הזמן אינה תחומה במשך זמן מסוים, שוב אין אפשרות להעמיד גם “פתרון” זה במבחן המציאות.

איננו מסוגלים לערוך תצפיות על התנהגות האל כיוון שאיננו יודעים את הנתונים לאשורם, “כי האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב”, וכיוון ש”נסתרות דרכי ה'”.

כל זה שייך ל…. “פרשנות תיאולוגית”. פתרונות מאולצים אלה (בדומה לתיאורית “העולמות המרובים” בפיסיקה הקוואנטית), הם פתרונות פלפוליים המונעים סתירה באמצעות תצפית, אך קבלתם היא אקט של אמונה בלבד, אמונה המוציאה אותנו לחלוטין מתחום השיקול ההגיוני.

אמנם נכון הוא שבעבר החזיקו באמונות כאלה כמעט כל בני האדם, וגם כיום מאמינים בן, כנראה רוב תושבי כדור הארץ – נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים, הינדואים, ויהודים בין השאר. אין בין זה לבין ההיגיון ולא כלום, ואם דעת הרוב היא הקובעת, או ההצלחה העדתית – אזי עדיף לנו להתנצר או להתאסלם.(ע”כ)

מספיק על שכר ועונש (מעניין לדעת האם הקריאה על הנושא לעיל היא –  לקורא/ת – בחזקת שכר  או עונש?) ויש לנו פרשה לעיין בה

ושמר ה’ א-להיך לך

ויענך וירעיבך

לחם לא אכלתי

והאדמה לא תתן

ערב שבת שלום

בתור חלק של נאום של מנהיג על סף מותו, קריאת הפרשה, כהמשל לקריאה של פרשות דברים ואתחנן, מרשימה ביותר, מעברים חדים מעבר להווה ולעתיד, כולל תפזורת “נאה” של מה שהזכרתי לעיל – הבטחות ואזהרות מאיימות. ומספר פעמים בעבר, ציינתי שאין תגובות קהל, לא מחיאות כפיים ולא מחאות קולניות יותר או פחות. ורצוי להיזכר באוירה הקהילתית. לפי הכתוב הנצבים = קהל השומעים הוא הדור שהוריו ניספו כעונש. ואולי כמו בימינו הנאום נכתב היכן שהו, והופץ בין קהל מאמינים כמו בימינו,כתיבה בפייסבוק, או אינסטגרם.אלא שבאותה תקופה לא היו עיתונים, לא הייתה מדייה תקשורתית וספר דברים הוא מעין נאום בכיוון אחד שרובו ערוך יפה, ופה ושם לקוי במקצת בפירוט או בכינויי הגוף.

מה יש לנו בפרשה? תקציר הפרשה מתוך

..תקציר פרשת עקב

משה מזכיר לעם כי התנאי לברכות הרבות הוא שמירה על ברית ה’ ומבהיר להם שאין לפחד מפני עמי הארץ מאחר וה’ נילחם איתם אך גם שהלחימה תיקח זמן ולא תהיה מהירה מאד על מנת שלא תירבה חיית השדה והארץ תתרוקן יותר מדי. משה מזכיר לבני ישראל את ההליכה הניסית במדבר.

את המן (שמוזכר בתור עינוי, הצורך לאכול אוכל קבוע שניתן מדי יום בלי לדעת שיש מה לאכול גם מחר), את הבגדים שלא בלו. פרשתינו היא מקור לביטוי הידוע “לא על הלחם לבדו יחיה האדם”, אולם המשכו של הפסוק ” כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם” ידוע פחות.

בפרשה מופיעים שבעת המינים בפסוק המפורסם “ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש”. משה מדגיש כי השפע שיהיה בארץ עלול לגרום להרגשת שכרון כוח. שכרון זה ישכיח מהעם את העובדה שאת הארץ הם קיבלו בזכות ה’ ולא בזכות כוחם הצבאי וגם לא בצדקתם.

משה מדגיש כי ירושת הארץ היא עקב רשעות הגויים ועל מנת לקיים את הברית לאבות. למעשה משה שולל מכל ומכל את טענת “המגיע לי”. תהיה ראוי תקבל, לא תהיה ראוי, לא תקבל.

משה מזכיר להם את חטא העגל ומקומות אחרים, מסה תבערה וקברות התאווה ושוב את חטא המרגלים (אולם ללא פירוט מאחר והחטא נידון כבר בעבר), בו חטא העם ואת התפילות הרבות שמשה היה צריך לערוך על מנת לכפר על עם ישראל.

משה מדגיש כי ארץ ישראל שונה משאר הארצות (ראו מאמר בנושא) ושעיני ה’ תמיד נמצאות בה. מיד לאחר מכן מופיעה פרשיית והיה אם שמוע של שמע ישראל, הפרשה המדגישה כי התנאי לברכות ולעושר הוא בשמירה על תורת ה’, ובהמשכה (בפרשייה שכבר אינה חלק משמע ישראל) גם תנאי לירושת הארץ.(ע”כ)

אוסף מאמרים מסרתיים על הפרשה ניתן ב –

(מומלץ בעיקר למאמינים ולאלה שיש זמן, עניין וסבלנות. ויש עוד אוספים מסוג זה למשל אוסף מתוצרת אוניברסיטת בר-אילן)

אוסף מאמרי האוניברסיטה על התורה ניתן ב –

ולפרשתנו

וקצת מספר הזוהר , מתוך

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וְגוֹ’, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךְ וְגוֹ’. מִצְוָה (י”ח) זוֹ לְבָרֵךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל מַה שֶּׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְנֶהֱנֶה בָעוֹלָם הַזֶּה. וְאִם לֹא בֵרַךְ, נִקְרָא גַזְלָן לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, שֶׁכָּתוּב (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ. וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים. מִשּׁוּם שֶׁהַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרֵךְ אָדָם אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאוֹת לְהַמְשִׁיךְ חַיִּים מִמְּקוֹר הַחַיִּים לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַקָּדוֹשׁ, וּלְהָרִיק עָלָיו מֵאוֹתוֹ הַשֶּׁמֶן הָעֶלְיוֹן, וּבָא לְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם לְכָל הָעוֹלָם.,..(ע”כ)

הפרשה מתחילה ב”גזר” יופי של ברכות. פשר לדמיין – בני ישראל במדבר, גומרים לאסוף את המן, אוכלים, כי רעבים, מרווים את צמאון הבוקר, השמש מתחילה לשעמם ואז עובר הכרוז במחנה ומזעיק את כולם להתכנס ולשמוע את המשך נאום המנהיג, ייתכן שכולם במתח – מה יתחדש היום, או להיפך, כלאחד מהרהר עוד יום משעמם וקצת (הרבה???) מטריד אבל הולכים (אין משהו אחר לעשות (אני מתאר לעצמי שהיה שם גם בק וצאן ויש להכילם, לצאת למרעה, לחלוב וסתם לטפל, אבל על ז אין אף מילה) ואז משה רבנו המנהיג (עולה כנראה על איזה דוכן, ממתין לשקט בקהל ו….) מתחיל לדבר —

והקהל מתרגש, איזה יופי של הבטחות, כולם עדיין זוכרים (בכאב ושכול) ואולי עם קצת געגועים) מה היה לפני מספר שבועות (או חודשים ספורים) בבעל פעור. כמו כן כולם ודעים ש או טו טו תתחיל מלחמה, אז מילות. תחזית לעתיד טוב (ומי שם לב לאותיות הקטנות – מילות תנאי וכדו’) מה שהעם בייחוד הלוחמים הצעירים צריכים הם מילות עידוד שמעלות ומעצימות את הרוח הקרבית, ה’ בקרבנו… (וגם כיום אחרי כ 3,000 + שנה העם בישראל זקוק למשהו דומה)…

אז מצד אחד יש לנו ברכות ווהבטחות ומצד שני יש לנו גם הוראות

אכן הוראות ברורות, השמדת עמים (רצוי לקרא עוד פעם את פרשת מטות והשמדת המדיינים, ולהשוות את זה עם מלחמת שאול בעמלקים והתערבות שמואל)

ואכן מתוך

… מצד שני, נעכר לבי בקוראי את הפסוקים הפותחים את הפרשה, ובהם מברך אלוהים את בני ישראל בהשמדה מוחלטת של העמים החיים על האדמה אליה הם באים (דברים ז’, ט”ז-כ”ד):…

אני גם שואלת את עצמי מה מציעה פרשת השבוע: אם נשמיד את הגויים, לא יהיו גרים בארצנו, ואיך נקיים אז את מצוות “אהבת הגר”?! להשמיד אותם, או לאהוב אותם – מה אלוהים מבקש מאתנו, ומיהו האלוהים שאותו עובדת הדת שלי? (ע”כ. אבל אן תשובה)

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/01/14_ekev/1.html
 …..

לעומת זאת, מתוך

….

רבי יצחק אברבנאל, המדינאי בעל הנסיון, ניסה לפרש את הפסוק:”וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עֲלֵיהֶם” והוא שאל: למה זכר הכתוב בזה לשון אכילה.

אמנם יש מי שכבר התבטא כך, בלעם הרשע, אפילו תוך המחשה:”יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם-” וגם יהושע בן-נון וכלב בן- יפונה התבטאו כך:”.

והעקרון של אברבנאל הוא כי בסדר הבריאה וטבע המציאות שהדבר הפחות הוא מזון ומאכל אל הנכבד. כך הצמחים ניזונים מהיסודות המרכיבים אותם. חית השדה ועוף השמים וכל הרומש על הארץ קבלו את ירק השדה למאכל. ואשר לבעלי החיים הטורפים, הם עושים זאת לזולתם וזה בגלל מזגם הרע שנותר להם מימי המבול. ובאחרית הימים, כבר זה לא יהיה כן:”וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ;” . ועכשיו לנמשל:

“ולפי שהאומה הישראלית נבדלת מבין שאר העכו”ם בסגולה וההבדל גדול, עד שכבר היו במדרגה עליונה טבעית על כללות המין. לכן נאמר בהמשך הכתוב:”לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ, עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם” כמו שנאר על החי:”וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.[ ומכאן המסקנה:”רוצה לומר שיקחו מהם לצרכיהן ויחיו מהם”

וככה אמר לישראל בדרך המשך:”וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים” ו”יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו” -הכוונה על שבעת האומות. לא שיהיה זה בעניין האכילה ממש, לומר שיאכלו אותם, כי אם יקחו את ממונם ואת ארצם ויחיו מאשר להם. כמו בענין האכילה, יהרוג את בעל החיים ויהנה אז מהם. (ע”כ)

מעניין שמשה רבנו לא מזכיר את בריאת העולם כמעשה החשוב של ה’. אולי הוא רק מתרכז במעשי ה’ שקשורים לעם ישראל ולא למעשי ה’ שקשורים לעולם כולו. מצד אחד ה’ בורא עולם, יוצר אדם, ומצד שני ה’ מצווה להשמיד חלקים מיצירתו. למה ה’ לא מתגלה לאומות העולם ומשכנע אותם להיות נאמנים לא-ל אחד. למה להשמיד? למה רק צאצאי נכד אברהם הם אבות העם הנבחר? למה ה’ הזניח את בניו (חוץ מישמעאל)  של אברהם אבינו.? לם מה בכלל אברהם הוליד 7 אחים (מאותו האב) ליצחק? סתם לסבך את ההיסטוריה?

וההיסטוריה של העם היהודי לפי משה מתחילה בעיקר ב –   בְּשִׁבְעִ֣ים נֶ֔פֶשׁ יָֽרְד֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ מִצְרָ֑יְמָה וְעַתָּ֗ה שָֽׂמְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כְּכֽוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב: 

יציאת מצריים וארבעים שנות הנדודים במדבר הם אחד מעיקרי האמונה של הדת היהודית. אירועים אלה מהווים את התשתית לקשר בין ה’ לבני ישראל, והזכרת אירוע יציאת מצריים מופיע פעמים רבות בתורה בנ”ך וכמובן בתפילות.

 מתוך דיון מקיף על הנושא במאמר  ב –

…..ספר התורה כולו, מראשיתו לסופו, הוא מחרוזת של עדויות על יציאת מצרים. הוא מעיד עליה לא רק כסיפור היסטורי, אלא במארג של חוקים ומעשי זכרון, מגילות יוחסין ורשימות מקומות וזמנים. תולדות והתחלות, מעשי אבות ונשיאי השבטים. הוא תופס כל מה שעם יכול לצפות לדעת בנוגע לעבר שלו. הוא הזכרון הקולקטיבי המושלם של אירועים ברורים ובלתי ניתנים להכחשה.(ע”כ.)

ומתוך –

…..השורש עש”י חוזר בקטע זה שבע פעמים ומשמש בו ‘מילה מנחה’.[1] חמש פעמים הוא מופיע כפועל ופעמיים כשם עצם, ובכל שבע הפעמים מתייחסת הופעתו אל ה’. הקטע כתוב בסגנון ‘הפטיש’ – החזרות על ביטוי מסוים הולמות באוזני המאזין פעם אחר פעם, ובכך קובעות בתודעתו את המקצב של הקטע בהתאמה לנושאו המרכזי: “אשר עשה… ואשר עשה… אשר הציף… ואשר עשה… ואשר עשה… אשר פצתה… אשר עשה”.

בחינת הופעותיה של המילה המנחה מגלה כי הקטע בנוי במבנה כיאסטי וכי ההקבלה בין חלקיו צופנת התפתחות…..ההקבלה בין הופעה 3 להופעה 5 גלויה לעין: שני הנסים הללו הם פורענויות הבאות על רשעים. גם אופיין של הפורענויות דומה – היעלמות במעמקים: בהופעה 3 היעלמות מתחת לפני הים, ובהופעה 5 היעלמות מתחת לפני האדמה. דמיון זה גם מסביר מדוע בחר הכתוב דווקא את נס הבליעה באדמה מכל נסי הפורענויות במדבר, כגון מות המרגלים והמגפות השונות שהיו בעם:[3] בגלל הקבלתו ודמיונו לנס איבוד המצרים בים סוף. ההבדל בין שתי ההופעות גלוי אף הוא: הופעה 3 שייכת לקבוצת הנסים שנעשו במצרים, ואילו הופעה 5 – לקבוצת הנסים שאירעו לישראל.

במרכז – בהופעה 4 – מצוי הפסוק “ואשר עשה לכם במדבר עד באכם עד המקום הזה”. ברור שהכוונה לנסי המדבר המתמשכים, המן וענני הכבוד, אותם נסים שבזכותם נתקיימו ישראל במדבר ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת. מעשה ה’ הזה נמצא במרכז, במוקד כל המעשים, כיוון שהוא מתייחד מן הסובב אותו בשתיים: ראשית, הוא היחיד מבין כל המעשים הנזכרים המבטא את מידת החסד והרחמים בלבד (מעשי הפורענות במצרים היו אמנם חסד לישראל, אך הם היו דין במצרים); שנית, אין הוא מעשה חד-פעמי (כמעשים הנזכרים בהופעות 3 ו- 5)[4] ואף לא שרשרת מעשים נסיים שונים (כבהופעות 2-1), אלא מעשי נס אשר התמידו שנות דור ואפשרו את קיומם של בני ישראל בתנאים הבלתי-אפשריים השוררים במדבר.[5]…. (ע”כ. מומלץ)

אז מהר או לא מהר. מלבד שינויי סגנון מיחיד לרבים ולהיפך, יש בפרשה או יותר נכון בחומש דברים מספר סתירות עם מה שכתוב במקומות אחרים, למשל במקרה הנוכחי – מהירות כיבוש הארץ.

מתוך מאמר שמנתח את הזכרת “מהירות כיבוש הארץ”  ב –

…נמצאנו אומרים – כאן מובטח “לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר”, וכאן “וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר” – ולפנינו שני כתובים המכחישים זה את זה. אז האם ירושת הארץ תתרחש מהר או לאט? האם העמים החיים בארץ יישארו בה לאורך תהליך ההתיישבות הישראלי או יאבדו ממנה מהר? האמת היא שגם ספרי המקרא המספרים על כיבושה של הארץ בפועל – יהושע ושופטים – לא מציגים תמונה אחידה בעניין….

ספר יהושע מספר שני סיפורים גדולים על כיבוש הארץ. סיפור אחד מכסה את חלקו הראשון של הספר (פרקים א-יב) ובו מסופרות סדרה של מערכות בזק צבאיות שבמהלכן כובש יהושע את יריחו בדרך נס, מנהל מבצע צבאי מבריק שבו הוא משמיד את העי ואת בית אל, ולאחר מכן בשתי מערכות צבאיות מנצח את ברית מלכי הדרום היושבים בחבלי יהודה ואת ברית מלכי הצפון שבמרכזם העיר חצור….מחלקו השני של יהושע (וחלק משופטים), לעומת זאת, עולה סיפור קצת אחר. תחת הכיבושים המהירים והשמדת כל יושבי הארץ הכנענים, מתארים הסיפורים במחציתו השניה של הספר כיבושים שבטיים ולא-טוטאליים. לא יהושע והצבא הלאומי הם שכובשים את חברון (יהושע י, לו-לז) אלא כלב בן יפונה (שם יד, יא-יב). סיפור זה ממשיך גם בשופטים (א, א-כא) ומספר על כיבוש ההר בידי שבט יהודה, ולא בידי צבא לאומי בראשות יהושע.  את חברון ואת דביר כובשים כלב ועתניאל חתנו. גם על העיר בית-אל מסופר כי בני יוסף כובשים אותה לאחר מות יהושע (שם, כב-כו), בניגוד לסיפור על כיבושה בידי יהושע עצמו (יהושע יב, טז); וניתן למנות עוד אי-אילו כפילויות וסתירות דומות….

הפער שבין שני התיאורים השונים של ירושת הארץ ובין שתי ההבטחות ההפוכות שבנאום משה תורגם במחקר גם לפער בין אסכולות שונות המפרשות הן את המקרא והן את הממצא הארכיאולוגי. אסכולה אחת רואה בתיעוד של כיבוש שבטי מדורג וממושך תיעוד היסטורי אמין יותר, ואילו את סיפורי הכיבוש הלאומי המהיר היא רואה כעיבוד היסטורי מאוחר. לגישה זו, הישראלים והכנענים אכן חיו אלו לצד אלו בהשפעה הדדית ארוכה, ורק לאחר תהליך ארוך וממושך התגבשה ישות וזהות ישראלית יציבה. גישה זו מציגה את אתרי תקופת ההתנחלות שנחשפו בידי ארכאולוגים כפזורה מזדחלת של יישובים ולא כגל כיבושים מסודר, ואת אופייה של ההתיישבות לא כישראלי מובהק אלא כמכיל זהות אמורפית ומעורבת שבה אלמנטים כנעניים וישראלים מעורבים זה בזה.

הגישה הנגדית רואה בסיפור הכיבוש המהיר של הארץ תיעוד אמין, ומעדיפה לצמצם את פרשנותו – הכיבוש לא החזיק מעמד והצריך כיבושים חוזרים, שבטיים. השמדת יושב הארץ לא התרחשה בכל הערים אלא רק בחלקן, וכיוצא בזה. גישה זו מסבירה את אתרי ההתנחלות כגל מהיר של התיישבות, כאשר את האתרים הארכאולוגיים המוקדמים יותר, שקיימים לצד אתרים כנענים, היא קושרת להתנחלות איטית מוקדמת, כמו זו שמתוארת לגבי יעקב שישב בסמוך לשכם, או לגבי יהודה שישב לצד תמנה ועדולם….

בהיעדר היסטוריה ישראלית כתובה מחוץ למקרא, נראה שנתקשה להכריע בין העמדות הללו: את שתיהן מבטיח משה בנאומו, שתיהן תוארו בחיבורים ההיסטוריים שבמקרא, ואת הממצא הארכיאולוגי ניתן להטות ולהסביר לטובת שתיהן. אולם אפשר כי ההכרעה ההיסטורית אינה חשובה, אלא המסר שהתהליכים השונים באים להעביר.

התהליך הראשון שמשה מבטיח – כיבוש איטי והדרגתי – נועד להתמודד עם חיות הפרא, “פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה”. משה מלמד כי גם כשתרבות אנושית מבקשת להחליף תרבות מתחרה, כמו שביקשה התרבות הישראלית לעשות לכנעניות האלילית, היא לא יכולה למחוק אותה כליל, שכן החייתיות והפראיות המגולמות בחיית-השדה ממתינות תמיד מעבר לפינה. תהליך הנחלת הישראליות לעולם, אפוא, הוא תהליך הדרגתי וממושך.

התהליך השני שאותו מבטיח משה, תהליך של כיבוש מהיר ומיידי, שבו ישראל מחליפים לגמרי את התרבות הכנענית, עשוי לעורר בישראל את המחשבה שהתרבות שלהם עליונה ומוצדקת, ואין בה מקום לבדק בית ולשיפור. כנגד מחשבה זו מזהיר משה (דברים ט, ה): (ע”כ.מומלץ)

 6. זְכֹר֙ אַל-תִּשְׁכַּ֔ח אֵ֧ת אֲשֶׁר-הִקְצַ֛פְתָּ אֶת-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר לְמִן-הַיּ֞וֹם אֲשֶׁר-יָצָ֣אתָ | מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד-בֹּֽאֲכֶם֙ עַד-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם-יְהֹוָֽה:

יש פה קצת תסבוכת. בימים שבהם משה רבנו נואם, כל דור יוצאי מצריים היה בין המתים. הגיל המבוגר ביותר של הגברים (לא כולל יהושע וכלב) באותו זמן היה 59. הם היו אלה שהיו פחות מגיל 20 בעת חטא המרגלים שהיה בשנה השנייה לצאתם ממצריים. חלק אוכלוסיה זה היה בערך כשליש מהזכרים יוצאי מצריים. כלומר שכשני שליש מהנוכחים  בנאום משה לא היה בעת יצאת מצריים ולא היה נוכח לאותות שנעשו במצריים או באיזור ים סוף

וזו לא הסתירה או חוסר בהירות או שינויי פרטים שנמצאים בחומש דברים. אבל הזמן התקצר וכבר הארכתי במילותי ובציטוטיי, ויש עוד הרבה במה לעיין אבל אסיים – ובברכה —

שבת שלום

שבוע טוב

להת