From:
Date: Sat, Aug 11, 2018 at 6:50 PM
Subject: ראה…הישמר…הכה… עשר… שמור
To:
Date: Sat, Aug 11, 2018 at 6:50 PM
Subject: ראה…הישמר…הכה… עשר… שמור
To:
עיונים קודמים
פרשת ראה תשע”ג
פרשת ראה תשע”ד
(היתר אכילת בשר ואיסור אכילת דם, המקום אשר יבחר, מסית ומדיח)
פרשת ראה תשע”ה
(ברכה וקללה, פסוק ראשון, התגשמות נבואות, אכילת בשר, ה’ מנסה בנביא שקר, בהמה כשרה,)
פרשת ראה תשע”ו
(על: 45מ צוות, ראה אנוכי – ברכה וקללה, לא תוסיף…. לא תגרע, לא יחדל אביון…., המקום – במקום אשר יבחר),
פרשת ראה – תשע”ז
(על: ונתת את הברכה על הר גריזים….., עיר הנידחת, מקץ שבע שנים… וזה דבר השמיטה, שמור את חודש האביב, ,,,,,, שלוש רגלים,
פסוקים מההפטרה
וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ׃
ה֤וֹי כָּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם וַאֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֖וֹ כָּ֑סֶף לְכ֤וּ שִׁבְרוּ֙ וֶֽאֱכֹ֔לוּ וּלְכ֣וּ שִׁבְר֗וּ בְּלוֹא־כֶ֛סֶף וּבְל֥וֹא מְחִ֖יר יַ֥יִן וְחָלָֽב׃
חידון השבוע
1. כמה פעמים בפרשתנו מופיעה המילה “מקום” בצירופיה השונים?
2. כמה בעלי חיים מוזכרים בפרשה? (ומה זה אומר לגבי הידע של העורך?)
3. לפי פרשתנו, כמה ימים אוכלים מצות?
הקדמה ככלית
פתאום נזכרתי, – לפי המסורת משה רבנו דיבר/נאם במשך למעלה מחודש. אני מניח שהוא דיבר, עם הפסקות קצרות, כ – 6 – 8 שעות ביום, ובערב הלך לנוח, לשאוף אויר ואולי להכין ראשי pרקים לחלק הנאום של יום למחרת. מה קרה ביום השבת? האם הוא המשיך לדבר או הפסיק על מנת לנוח (עם משפחתו, או) יחד עם העם כולו???
לפי
…. ספר דברים, שונה מארבעת הספרים שקדמו לו. הביטוי הרווח בתורה “וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר” איננו מופיע בו. ספר דברים הוא נאום ארוך ומתמשך של משה רבנו שהתחיל בר”ח שבט והסתיים עם פטירתו של משה רבנו בז’ באדר. נאום יחסית ארוך למי שבתחילת דרכו אומר “לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי … כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי”. על אף שלכאורה מדובר בדבריו של משה, אין הוא אומר אותם מדעתו, זו דרך של משה רבנו להעביר את דבר הקב”ה לעם….(ע”כ)
חומש דברים נקרא כנאום ארוך כמעט ללא הפסק מ”אלה הדברים…בתחילת פרשת דברים עד פרשת וילך. אבל בקריאה יותר מדקדקת פה ושם מפוזרים פספוקים שמעידים על הפסקה כלשהי (או שמא טעות בעריכה ח”ו ר”ל) למשל פרק ד’ פסוק מא90
אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים …
או פרק ה’ פסוק א’
וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֘ אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ….
או פרק כז פסוקים א’, ט’, יא
וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר …
וכן הלאה.
כלומר, שיש להניח שאם משה דיבר אל העם את רוב הכתוב בפרשה, הרי שבמספר פעמים זה לא נאמר/נכתב בסגנון של דיבור אישי ישיר מהדובר אל הנוכחים.
ואכן הספר מחולק, ע”י חוקרים שונים למספר נאומים, מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/ta
ישנן הצעות אחרות לחלוקת הספר, ובהן מכונים גם ה”נספחים” שבחלוקת – ד”צ הופמן בשם “חלקים”, והרי שלוש מהן.…
|
| הצעת קאסוטו | הצעת סגל | הצעת גרינץ |
|---|---|---|
| (א) א, א-ב, פתיחת הספר
|
(א) נאום הפתיחה
|
(א) א, א-ה, כותרת ראשית לכל הספר |
| (ב) א, ג-ד, מ, נאומו של משה בשנת הארבעים | (ב) א, ו-ד, מ, נאום המבוא הראשון
|
|
| (ג) ד, מא-מג, הבדלת ערי המקלט | (ג) ד, מא-מג, ערי מקלט | |
| (ד) ד, מד-כו, יט חתימה | () נאום החוקים
|
(ד) ד, מד-יא, לב, נאום המבוא השני |
| (ה) כז, הקמת המזבח | (ה) יב-כז, החוקים | |
| (ו) כח, התוכחות | (ג) נאומי הסיום
|
(ו) כח, פרשת ההבטחה והתוכחה |
| (ז) כט-ל, עוד נאום אזהרה | (ז) כט-ל, סקירות היסטוריות | |
| (ח)לא, א-יג, מינויו של יהושע | (ח) מעשיו האחרונים של משה
|
(ח) לא, פרידת משה |
| (ט) לא, יד-לד, יב, שירתו וברכתו של משה ופטירתו
|
(ט) לב, שירת העדות בישראל – “האזינו” | |
| (י) לג, ברכות משה | ||
| (יא) לד, מות משה |
ברם, מתוך הקבלת ד, מד-מז ל-א, א-ז אפשר לראות גם ב-ד, מד-מז מעין סיום לנאום א, סיום המשמש יחד עם זה גם מעין פתיחה לנאום ב. ובהקשר זה יוער שלא רק הרישא של נאום א מקביל לרישא של נאום ב, אלא גם הסיפא של הפתיחה לנאום המצוות (יא, כב-כה) מקביל לפתיחה של נאום א (א, א-ה). ואלו נאומיו האחרונים של משה (כט-לא) ובייחוד כט, ו-ז שוב מקבילים לפתיחה בנאום א. זאת ועוד. החלק החזוני המכוון בנאום א לאחרית הימים מקביל לחלק החזוני שבנאומיו האחרונים של משה, פרקים כט-לב; הצו “באו ורשו” שבפתיחת נאום א מקביל לסיום ברכת משה “אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה’ מגן עזרך ואשר-חרב גאותך, ויכחשו איביך לך ואתה על-במותיך תדרך”, ואלו ראיית הארץ על-ידי משה שבסוף הספר מקבילה להבטחת ה’ לו בנאום א. כך אפשר לגלות בספר מיבנה ארכיטקטוני שלם, שבו חלקיו השונים מקבילים זה לזה. (ע”כ. מומלץ) |
וחזרה לנושא של מנוחה בשבת והופעות ציבוריות של שמה רבנו. ההתחלה – מתי ואיך ניתנה מצוות שבת לעם ישראל?
בחומש בראשית מופיע הקדשת שבת כיום מנוחה א-להי. “ביום השביעי שבת ויינפש”. בכל סיפורי חומש בראשית, מאדם הראשון עד מות יוסף ואחיו, שמירת שבת או השבת עצמה לא מוזכרתהמצווה, קשה לטעום שאבות האומה – אברהם וכו’ שמרו את השבת.
או בעצם הסיפור וההנחיה לבני ישראל על שמירת שבת כיום מנוחה מופיעה פעם ראשונה בחומש שמות בסיפור על איסוף מנה כפולה של מן ביום שישי. והמצווה היא בעצם חלקית “שבו איש מתחתיו” והיא —
שמות, פרשת בשלח
כד: מצוות לא תעשה – שלא לצאת חוץ לתחום שבת
כד: מצוות לא תעשה – שלא לצאת חוץ לתחום שבת
כלומר יש להניח שעד לאותו אירוע = השבוע הראשון לירידת המן שהחל לרדת ביום ראשון טז’ אייר שנת ב’תמ”ח – שמירת שבת לא הייתה נהוגה.
אפשר להניח שמצוות ייום השבת הייתה אולי הנחייה של מנהיג “הסתדרות העבדים המשוחררים” לתת להם יום מנוחה שבועי. ורק נזכור שביום שבת אין חלוקת אוכל (מן)
פירוט המצוות והמנהגים (כולל סקילת המקושש) הקשורים לשבת קודש מופיעים בעיקר בחומשי שמות, ויקרא וקצת בחומש במדבר..
בחומש דברים השבת נזכרת רק בעשרת הדברות.
בקיצור, היות ונאום (או דרשה) אינה במסגרת חילול שבת, אפשר להניח שמשה רבנו המשיך לנאום גם בשבת.
פסוקי השבוע
אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּדוּן
הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ
שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע
הַֽעֲנֵ֤יק תַּֽעֲנִיק֙
ערב שבת שלום
כבר כתבתי הרבה על הפרשה בשנים קודמות, ומומלץ לעיין האתרים המפורטים לעיל. אבל מוטב לרענן במקצת את דעתנו על הפרשה. רק ייתכן ואחזור על מה שכתבתי לפני שנים ועם הקורא/ת הסליחה, אז מתוך
…. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שיחייבו את עם ישראל אחרי הכניסה לארץ. אחרי פתיחה קצרה על האפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) וקללה (אי קיומן), מתחילה התורה בסקירת המצוות, סקירה שתימשך גם בפרשות הבאות:
ציווי לערוך את מעמד הר גריזים והר עיבל, בו יכרתו עם ישראל ברית עם ה’ על קיום המצוות המנויות בסמוך (עד פרשת כי תבוא) כתנאי להישארותם בארץ.
השמדת העבודה הזרה מארץ ישראל
ריכוז עבודת ה’ במקום אחד שייבחר בעתיד, והעלאת הקרבנות והמעשרות לשם
היתר אכילת “בשר תאווה” – בשר שנאכל לשם הנאה ולא למטרות דתיות – בכל מקום, ואיסור על אכילת הדם
אזהרות מפני נביא שקר, מסית ומדיח; דיני עיר הנידחת
פירוט החיות המותרות והאסורות באכילה
מצוות מעשר; מצוות שמיטת כספים; דיני עבד עברי
שלוש רגלים ומצוות עלייה לרגל
מס’ פסוקים: 126
תוכן: אפשרות בחירה בין טוב ורע, מצוות החייבות בארץ
מצוות בפרשה ע”פ ספר החינוך
עשה (18) לא תעשה (37)
(ע”כ)
בפרשה זו הנאום” משנה “כיוון”. עד עכשיו ה”דברים אשר דיבר משה…” כללו בעיקר תיאור אירועים היסטוריים וכמו כן תחזיות לעתיד וכד’, ו 22 המצוות שניתנו היו “חבויות” בסיפור.
בפרשתנו עולה המסך ומתגלות עוד 55 מצוות, בממוצע ניתנת מצווה כל 2.5 פסוקים. הספק לא רע, ממנהיג שנמצא על “ערש ודוואי”, ועוד ידו נטויה.
וקצת סטיית דרך, מבט על ה”הדתה? ב –
ומשהו בי”נתי מתוך
פסוקים ונושאים לדיון נוסף
1.ראה אנוכי נותן לפניכם היום….
פסוק תמוה הן מבחינה דקדוקית והן מבחינת תוכן וגישה. מן הנכון והראוי היה למשה לומר “ראו ה’ נותן לכם…. משה הוא לא זה שנותן, משה הוא המתווך
והחומש מלא בחזרות דומות על נושא זה או אחר בעיקר על קיום המצוות, למשל בפרשת ניצבים בהשוואה לפרשתנו שמתחילה ב –
רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה: {כז} אֶת-הַבְּרָכָ֑
ראה אנוכי…
רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֨יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת-הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת-הַטּ֑וֹב וְאֶת-הַמָּ֖וֶת וְאֶת-הָרָֽע: {טז} אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֘ הַיּוֹם֒ לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת-יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֔יו וְלִשְׁמֹ֛ר מִצְוֹתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו וּמִשְׁפָּטָ֑יו וְחָיִ֣יתָ וְרָבִ֔יתָ וּבֵֽרַכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה בָא-שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: {יז} וְאִם-יִפְ
( ולמקרא פסוקים אלה המוח חושב, ומה שמעניין שלפי ההיסטוריה היותר ידועה – בערך מזמן אמצע בית ראשון, כל האיומים לא הואילו ורוב הזמן העם חטא ונענש. ואפילו נענש קשות, עד כדי כך שלקראת סוף הבית הראשון שלושה רבעם (75%) מהעם הישראלי נעלם/נכחד/נטמע ואיננו. לקראת סוף בית שני , ניתן להניח שכחצי מהעם היהודי ביהודה (ומצריים) אף הוא כנ”ל ואיננו. ולקאת סוף האלף השני לספירה, כשליש מהעם היהודי נהרג/הומת בגז/נשרף ואיננו, שלא לדבר על הגליות פרעות וכו’, שהעם היהודי עבר במרוצת שנות קיומו, אז מה? לא יודע, סתם מחשבות מתרוצצות וילה אחת שמופיע פה ושם בין המחשבות הקשות היא – עקשנות. אז האם קיום/אי קיום מצוות יא ערובה לקיום הבטחות לברכה עתידית? לפי ליבוביץ ואחרים, אין קשר ולא חשוב. תמיהתני???? – גלשתי)
וכמו שני הציטוטים לעיל, לפני שבוע סיימתנו את הפרשה עם משהו דומה –
כִּי֩ אִם-שָׁמֹ֨ר תִּשְׁמְר֜וּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם לַֽעֲשׂתָ֑הּ לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת-יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם לָלֶ֥כֶת בְּכָל-דְּרָכָ֖יו וּֽלְדָבְקָה-בֽוֹ: {כג} וְהוֹ
ואנו מתחילים השבוע ב –
רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה: {כז} אֶת-הַבְּרָכָ֑
ואכן העריכה, השטף של “נאום משה. החזרות מרובות, מאפיינות את ההתבטאות הנבואית המרשימה מצד אחד וגם (אם נניח לרגע שהתורה היא תוצרת ידי/מוח של יצור אנוש) את הכשרון הספרותי של הסופר ואפשר לסמוך על מוצא (א צרוייה או קמוצה) הספר = שפן הסופר (מלכם ב’ כב י’) ולפניו גם היה לנו את שבנא הסופר בימי חזקיהו. ויש להניח שהסופרים לא ישבו סתם אלא ושבו וכתבו, ואחד הדברים שכותבים הם קורות חיים כמו הספרים שנעלמו = ספר מלחמות ה’ או
מומלץ לעיין ב –
ואני שוב גולש, כי כאשר קוראים פסוקים על נושאים שחוזרים על עצמם המחשבות משוטטות וטועות.
אז אעזוב את היער חומש דברים כספר, או את החורשה “הבטחות לברכה וקללה ואחזור לעץ = הפסוק “ראה אנוכי…” ומעניין שפסוקים קודמים הם בלשון רבים פסוקים של אחרי גם בלשון רבים אז מתוך
“רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה”. מה ראתה התורה לפתוח פרשה במילת ראה שהיא אחד מחמשת החושים, והוא העליון על כולם? ולא עוד אלא שבשתי פרשות נוספות בתורה אנו מוצאים בשם הפרשה את הפועל ראה אך בצורתו הסבילה, פעם אחת בפרשת וירא “וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא” (בראשית יח) כלומר שם הויה נראה אל אברהם באלוני ממרא, ובפעם השנייה בפרשת וארא, “וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי” (שמות ו ג), כלומר בשתי הפרשיות הללו נראה ה’, בפרשת וירא נראה ה’ לאברהם, ובפרשת וארא מסכם ה’ את התראויותיו לשלושת האבות באמצעות השם אל שדי.מדוע הפעם, בחומש דברים, מופיע הפועל ראה בצורתו הפעילה, ולא עוד אלא לשון צווי ראה? איזה הפרש אנו מוצאים בין שתי הפרשות המתוארות בחומש בראשית וחומש שמות לבין הפרשה המתוארת בחומש דברים, מלבד העובדה שבשתי הפרשות הראשונות הפועל וירא וארא מופיע בצורתו הסבילה והוא מדבר בהתגלויות או בנראויות של ה’ לאברהם ולשלושת האבות?מה ראה משה לדבּר אל עם ישראל בלשון צווי ולהשתמש בשורש ר,א,ה בצורתו הפעילה? מה בין נראוּיוֹת ה’ לאבות לבין הראיה האנושית המתוארת בפרשתינו ע”י משה?הנה כי כן מסביר משה את הדברים הבאים לעם ישראל ואומר כי למעשה לנברא יש שתי עיניים, מה שמקנה לו את היכולת לראות דברים מקצה אל קצה, כלומר רק מִקְטָע של התמונה, לומר ראייתו של הנברא מוגבלת היא, ומשום כך אומר משה, משום היות הנברא מוגבל, הבורא נותן לנברא מפה שבאמצעותה יכול הנברא לנווטבעולם. איך ידע לנווט בה הנברא? הבורא נותן לו אמצעי נווט : ברכה וקללה. ברכה היא היכולת להמשיך טוב ושפע למבורך ועולה בגימטריה זכר, מה שאין כן קללה.?מהי קללה
מילת קללה ניתן לקרוא באופן הבא, קל לה’, כלומר מקום שבו מקלים ראש במצוות ה ובחיבור עימו. מהו להקל ראש? להקל ראש פירושו לא לתת למרכיב האל ומצוותיו מקום בחיינו, כלומר לשון קל שאין לו משקל.(ע”כ. יופי של הסבר???? ומה היא ברכה? מלשון א ברוך? ו חלומה.????)אז באמת למה התחיל ביחיד ועבר לרבים? ואין זו הפעם הראשונה בתורה שהעורך המעתיק, משנה חלקי פסוק/משפט מיחיד לרבים ולהפיך ואנחו בדרך כלל לא מתיחסים לזה ולעיתים נשארים תמהים ולעיתים יש פירוש כלשהו, כמו הפירוש לעיל.(אז לפי דעתי הצנועה, הכל פשוט, “המשורר כתב מה שהיה בראש”ראה” קריאב קיבוצית לכלל העם, וחסר ראה, אתה העם שניצב לפני או אתה כל אחד לחוד שתקרא את הדברים הבאים כשאתה לבדך. ואול יותר פשוט – בכתיבת העברית (או שפות אלפה-ביתיות אחרות) באותה תקופה, לא השתמשו או לא הקפידו לכתוב אותיות הגייה, כמו “ו” או “י” או “ה”. החלק הראשון של הפסוק, כנראה נכתב “רא נתת…”ומתוך
ייחודה של פרשת “ראה” בא לידי ביטוי כבר בפנייה לעם, הפותחת את הפרשה. מרבית הפניות שאנו מכירים בתורה ובמקרא בכלל מכוונות לחוש השמיעה: “שמע”, ביחיד או ברבים, או “האזינו”. כך, למשל, פותח יעקב את דבריו בברכו את בניו: הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם (בראשית מ”ט / 2), וכך בשירת “האזינו”: האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי (דברים ל”ב / 1).
הפעלת חוש הראייה כשמדובר במשמע אוזניים, איננו רק אמצעי ספרותי להמחשת החוויה החושית והארתה, אלא שהיא מופיעה במקומות בודדים בלבד במקרא, וכרוכה בחוויות רבות-עוצמה באמת. כך, למשל, במעמד הר-סיני, מופיעה החוויה החושית לא בצורת פנייה, אלא בלשון תיאור: וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן (שמות כ’ / 18). כלומר, העם אינו שומע את הקולות ואת קול השופר, אלא הוא רואה גם את הקולות וגם את קול השופר, ולא רק את הלפידים וההר העשן.
ניסיתי להעיף מבט אל ספר הזוהר ולצטט איזה קטע קטנטן או שניים. אבל ??? אחרי זמן ניכר של חיפושים הסתבר לי ש(בדרך כלל) אין בספר הזוהר קטע מוקדש לפרשת ראה וזה דורש בירור נפרד, אם זה אכן כך ולמה. כי מעניין שיש בידי ספר (שישה חלקים) בשם “זוהר תורה, הוא פירוש הזוהר הקדוש על התורה”, וכן, כן יש בו קטע מעניין על הפרשה. רק שיש להעתיק מילה – מילה, וזה קשה. אז אחשוב אם יש דרך עוקפת.
מתוך משהו בינ”תי ב –
…פרשת ראה, הפרשה הרביעית בספר דברים, עוסקת במצוות התלויות בארץ. הפרשה מונה סדרה של חוקים המסדירים את החיים היהודיים בארץ באותה תקופה: ריכוז פולחן האל בירושלים, אזהרות מפני עבודת אלילים והליכה בדרכי הגויים, אזהרות מפני נביאי שקר, חוקים הקשורים ליחס לאביון, למעשרות ולבכורות, לשמיטת חובות ולשחרור עבדים, וכן חוקים הקשורים לשלשת הרגלים. בין המצוות והאיסורים הרבים בפרשה, נמנים גם חוקי הכשרות: בהמות טהורות, המותרות לאכילה, הינן אלה שמעלות גרה, מפריסות פרסה ושוסעות שסע. דגים מותרים הם אלה שיש להם סנפיר וקשקשת.
רבים הטוענים שחוקי הכשרות, המובאים בפרשת השבוע ובמקומות נוספים במקרא, משקפים חברה עתיקה שחלפה זמנה, ושהפרשנות הרבנית לחוקים אלו היא מוגזמת או שאינה רלוונטית לחיים המודרניים במאה ה-21. אך מעניין לראות שהסקרים מראים שישראלים רבים – בכללם גם חילונים רבים – שומרים על חוקי הכשרות (מחקר של התנועה ליהדות מתקדמת מ2008 מראה על 40% מהחילונים שומרי כשרות, מחקר של מעריב מראה על 50% מכלל האוכלוסייה)……
אז מה לאדם החילוני ולשמירת כשרות? מה המשמעות של חוקי כשרות בימינו? לדעתי התשובה לשאלה זו טמונה בפרשה שלפנינו. בקריאה מדוקדקת אני מבחינה בכך שפרק הכשרות, בניגוד לשאר החוקים והמצוות, ניתן בתוך מסגרת כוללת של קדושה. הפרק מתחיל באמירה: “כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לה׳ אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר ה׳, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. לֹא תֹאכַל, כָּל-תּוֹעֵבָה (דברים י”ד:2-3). ולאחר רשימה ארוכה של חיות אסורות למאכל, המקרא מסיים באמירה חוזרת: “כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לה׳ אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ״. (דברים י”ד:21)
ממיסגור חוקי הכשרות במילים “כי עם קדוש אתה” ניתן ללמוד שהסדרת נושא האוכל הינה ביטוי – או אחת הביטויים – לקדושת העם. הכינוי “תועבה” או “טמא” למאכל אסור מרמז גם על היבט רוחני לאיסור. ציות לחוקי הכשרות הינה דרך לבטא את הנאמנות שלנו לאל. על מנת להיכלל בקהילת קודש ה׳ יש לציית לחוקי תזונה מסויימים. חוקי תזונה אלו נועדו לקדש/להבחין בין עם ישראל לבין העמים האחרים. אין הסבר רציונלי, בריאותי, הגייני, אסתטי או כלכלי ברור בפרשה לחוקי הכשרות. יש רק בסיס של קדושה.
(ע”כ)
3. כִּֽי-יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם …{ד} לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל-דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל-חוֹלֵ֥ם הַֽחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם… וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא אוֹ חֹלֵם֩ הַֽחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמת. … {ז} כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן-אִ֠מֶּ֠ךָ אֽוֹ-בִנְךָ֙ אֽוֹ-בִתְּךָ֜ א֣וֹ | אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ … כִּ֤י הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ
פסוקים מחרידים, ולכשעצמם מבלבלים. מי יודע מה כן ומה לא? לשרוף ביום אחד (ראשון של סוכות) כ – 30 בעלי חיים, זה משהו קדוש, כי זה מיועד ל”ריח ניחוח אישה לה'”, לשרוף איזו חייה אחת במקום אחר נניח ל”אשרה” זו תועבה. למה? ככה ה’ ציווה. מי אמר את זה? כולם יודעים – אבי הנביאים. ברור, במיוחד למאמינים. אז הפסוקים לעיל מזהירים, יש נביא ויש נביא. ובמקרה הגרוע, כשהנביא מוכיח איכשהו שהוא נביא אמת – הרי זה כי ה’ מנסה אותנו. אז למה להאמין במשה רבנו שביקש אותות מה’ ובסוף לא השתמש בהם. כי העם האמין בו???? והנה עוד לפני חציית ים סוף העם זועק.
הֲלֹא-זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֨יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת-מִצְרָ֑יִם
(אז נשאלת השאילה – האם העם האמין במשה מההתחלה? הרי בסופה של העבדות בני ישראל יצאו ממצריים —
כִּי-גֹֽרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם-צֵדָ֖ה לֹֽא-עָשׂ֥וּ לָהֶֽם:
הם עברו את ים סוף (בנס) והעם שר ורקד אבל כמה ימים אחרי זה בני ישראל (שפעם מאמינים, ופעם לא וחוזר חלילה) שוב
וַיִּלּ֜וֹנוּ כָּל-עֲדַ֧ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל עַל-מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל-אַֽהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר: {ג} וַיֹּֽאמְר֨
מסתבר שכבר בהתחלה יציאת מצריים הייתה בשלב של נסיון.
ומה סיכם משה רבנו לפני שבוע
וְיָֽדַעְתָּ֗ כִּ֠י לֹ֤א בְצִדְקָֽתְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱ֠לֹהֶ֠יךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֜ אֶת-הָאָ֧רֶץ הַטּוֹבָ֛ה הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ כִּ֥י עַם-קְשֵׁה-עֹ֖רֶף אָֽתָּה: {ז} זְכֹר֙ אַל-תִּשְׁכַּ֔ח אֵ֧ת אֲשֶׁר-הִקְצַ֛פְתָּ אֶת-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר לְמִן-הַיּ֞וֹם אֲשֶׁר-יָצָ֣אתָ | מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד-בֹּֽאֲכֶם֙ עַד-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם-יְהֹוָֽה:
כלומר כל 40 שנות הנדודים בני ישראל הקציפו את ה’.
וההמשך? והתוצאות (החלקיות??? – העתיד לפנינו – מי יודע?) – עד היוםעברנו כ – 3,000 שנות ייסורים0בהפסקות פה ושם)!!! (ואני בעצם חוזר על מה שכבר אמרתי לעיל).
והרבה דיו נשפך והרבה קולמוסים נשברו בנסיון להתפלסף על הנושא – מיהו – מהו הנביא הכוזב לעומת נביא האמת. וכבר עיינתי בו לפני שלוש שנים – אתר לעיל. אבל יש עוד נסיון להסבר – מתוך
לאחר נאומי הפתיחה של משה, בפרשת השבוע אנו מגיעים, סוף סוף, למטרה שלשמה התכנסנו – חוקי ה’. החוקים נפתחים בנושא מרכזי מאוד במשנה-תורה – המלחמה בעבודת אלהים אחרים. כמה מהחוקים הראשונים מוקדשים למסית ומדיח, היינו, מי שמנסה לשכנע: “נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (יג, יד).
לנושא הזה הוקדשו שלושה חוקים – הנביא ש”דִבֶּר סָרָה עַל ה’” (שם, ב-ו) והמסית (שם, ז-יא) – המשכנעים לעבוד אלהים אחרים, ועיר הנידחת (שם, יג-יט) – עיר שלמה שבה התעמולה לעבוד אלהים אחרים לא זו בלבד שלא נענשה, אלא שהצליחה להדיח את בני העיר ולזכות בהסכמתם.
…
בחוק הנביא, בהמשך קובץ החוקים שלנו, מצווים ישראל – לראשונה בתורה – לשמוע אל הנביאים: “נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ – אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן” (שם, טו). הנביא הוא כמו משה, והעם מצווים לשמוע אליו באותה מידה. בהתאם, בפרק בספר מלכים המתאר את חטאי ממלכת ישראל, מתוארים הנביאים כשליחי ה’ שתפקידם למסור את תורתו (מל”ב יז, יג):
“וַיָּעַד ה’ בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לֵאמֹר, שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים.”
הנביאים נשלחו על ידי ה’ כדי להזהיר את ישראל, לפי ספר מלכים, לשמור את “הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם”: התורה העתיקה, המסורה אל האבות – תורת משה, אך גם את “אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים” – התורה שהמשיכו הנביאים למסור לישראל מאת ה’ גם לאחר מכן. כך, בספרות המשנה-תורתית, מעמדו של הנביא ושל כתביו דומה מאוד למעמדה של התורה עצמה, העותק הכתוב של נבואת משה. על מעמד זה מלמדת אותנו השוואה בין שני סיפורים – על יאשיהו, ועל בנו יהויקים. על יאשיהו מלך יהודה מסופר שערך שיפוץ במקדש, ובמהלכו מצא חלקיהו הכהן ספר ומסר אותו לשפן הסופר (מל”ב כב, י-יא):
“וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו.”
המלך מזדעזע לשמע דברי-הספר, “כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה’ אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ,” כדבריו (שם, יג). לעומת הזעזוע של יאשיהו מספר התורה שהתגלה, בספר ירמיהו מסופר על המלך יהויקים, בנו של יאשיהו, ועל ספר אחר – מגילת הנבואות שכתב ברוך בן-נריה מפי ירמיהו הנביא (“וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ, מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ”; ירמיהו לו, יח). בניגוד ליאשיהו אביו, שנחרד וקרע את בגדיו, על יהויקים מסופר בדיוק ההיפך (שם, כג-כד):
“…יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח. וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.”
ההימנעות מקריעת הבגדים מצוינת במפורש, בדיוק בגלל שהיא התגובה המצופה מהמלך ומעבדיו, כשם שפעל יאשיהו. נמצא שבסיפור זה, דברי הנביא מייצגים את דבר ה’ בדיוק כמו נבואת משה אצל יאשיהו; וגם בחוק שבתורה נשמע שהם מחייבים באותה מידה – “נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ… וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי – אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ” (דברים יח, יח-יט). ממילא, היחס לדברי הנביא הכתובים והיחס לתורה הכתובה אמור להיות זהה, בשני הסיפורים, ולעורר את אותן יראת-כבוד וחרדה.
….
הנביאים שאין לשמוע אליהם הם מי שאינו נביא ה’, אלא מוסר את נבואותיו מפי אלהים אחרים, כמו נביאי הבעל או נביאי האשרה המוכרים מספר-מלכים. נוסף אליהם גם נביא שמדבר “אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר”. הבחינה שעובר הנביא כדי לאשש את מקור נבואתו האלהי, לפי הכתוב, כרוכה באות ומופת, דבר שצריך ‘לבוא’ בעתיד ולאשר את אמיתות הנבואה.
מעתה מובן מדוע הקדישה התורה חוק מיוחד להסתת הנביא. בתורה לא מדובר על נביא שדיבר “בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים”, אלא בנביא “אמיתי”, שעבר את המבחן (שם יג, ג):
“כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים…”
באותה טרמינולוגיה של חוק הנביא, מתואר כאן כי האות ‘בא’, ומכאן משמע שה’ ציווה את הנביא לדבר – אלא שמתוכן דבריו משתמע שיש לעבוד אלהים אחרים. לפיכך, ההתמודדות של התורה עם מצב כזה אינה שלילה גורפת של הנבואה, שהרי “בָּא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת”, אלא מענה אחר – “כִּי מְנַסֶּה ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.” בניגוד למסית, מלמדת התורה, הנביא אכן נשלח מאת ה’, אלא שה’ משתמש בו ככלי לנסות את ישראל ולבחון את אהבתם אליו, גם נגד כוח המופת של הנביא.
היחס המיוחד של התורה אל הנביא, אם כן, לא נועד רק לאשש את הסמכות המיוחדת שיש לו על פני אדם מהשורה, בתור מתווך של דבר ה’, ולטפל בה. התורה חותרת למסר מהפכני יותר, ומלמדת שסמכות ושררה, כמו זו של הנביא וכוח המופתים שלו – היא בעצם נסיון. מהנביא אין לפחד, “לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ” (יח, כב), אלא להתמודד עם דבריו.
(ע”כ. בהתחלה חשבתי שאני מבין, אחרי שגמרתי לקרא, הבנתי שלא הבנתי. ואני מנסה להשוות את פרשות עקב וראה ולסכמן, וקשה.
אז אעבור למשהו יותר פשוט. (האומנם, האם יש משהו כזה בתורה??)
4. בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם …כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר יְהֹוָ֗ה לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים
הפסוקים האלה הם גאוניים. מי שקבע את זה פתר במספר מילים את סיבת כל הבעיות של העולם. ” רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה:
ה’ ברא את באדם את עץ החיים ואת עץ הדעת. וכתוצאה מאכילת עץ הדעת, ביום אכולך … מות תמות. האדם אכל והתוצאה, “בזיעת אפיך תאכל לחם…והיו ימיו 120 שנה (או פחות) . כל שהאדם (וחוו) הא בן א-להים.
והנה התשובה לתמיהתי, מהיכן נובעים היסורים שעם ישראל = בני ישראל – קיבל/ו. כמו שהאב והבן קשורים זה לזה ואין אפשרות להפרידם, כך גם הקשר בין ה’ לישראל. ולפי זה נאמר “שונא שבטו חוסך בנו”. ומכאן שכמה שיותר אוהבים את הבן יותר מייסרים אותו (האומנם? זו הייתה תופעת חינוך שהוצאה אל מחוץ לחוק). ובהתאם לניתוח פסיכולוגי יש לנו פה מעין תופעה של סאדו מזוכיזם. מי נהנה יותר המלקה או המולקה? והיכן מקומו של א-להים?
ופסוק זה זה נותן הצדקה לכל אותם שמנסים, או חושבים שהם “מצליחים” להסביר את יסודות הבריאה ו”צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ועם ישראל “עם סגולה” רק נשאלת השאילה האם משפט שה נאמר לפני או אחרי. האם זו תחזית שהאב אומר לבנו שזה עתה נולד, או אחרי שהוא “הלקה” אותו כאשר הבן “המרה” את פיו. , והבן לא מבין מדוע האב מלקה. (ואני לא הראשון שמתחבט בשאילות “למה מתו 300 אלף בצונאמי לפני 10 שנים, 70-80 בשריפה ביוון, או מאות ברעידת אדמה באינדונזיה? התשובה “בנים אתם לה’. האבא תמיד צודק. (ואני סתם מקשקש)
מתוך
….
..” (דברים יד, א).
על משמעות פסוק זה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה:
“בנים אתם לד’אלוקיכם – בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בניםאין אתם קרויים בנים דברי ר’ יהודה. רבי מאיר אומר בין כךובין כך אתם קרויים בנים…” (קידושין לו, ע”א).
מחלוקת זו בין רבי יהודה לרבי מאירהולידה ספרות הלכתית ענפה לאורך הדורות, הדנה בסוגית מעמדו של יהודי שהמיר את דתו.
הרשב”א נשאל מה דינו של יהודי מומר לגבי טומאת אוהל (לדיןזה השלכות מעשיות לכוהנים בזמננו), וקבע שדינו כישראל ומטמא באוהל ככל יהודי. הרשב”אאינו מצטמצם בסוגיה זו בלבד אלא מכריע באופן גורף שיחיד מישראל כל מה שיחטא וימרודבריבונו ובעמו נשאר אדם מישראל כלפינו, וכל התוצאות ההלכתיות הן כשל ישראל, מחוץלמקומות שחכמים הטילו עליו סנקציות מיוחדות כהשבת אבדה והלוואה בריבית (שו”תהרשב”א, חלק א, סימן קצד). בניגוד לכללי הפסיקה המקובלים, שלפיהן במחלוקותשבין רבי מאיר לרבי יהודה נפסקת ההלכה כרבי יהודה, כאן סמך הרשב”א דווקא עלדעת רבי מאיר, בנימוק שרוב הפסוקים מוכיחים כמותו: “ואע”ג דרבי מאירורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, הכא רבי מאיר קראי קדייק” (שם).
ה”תורה תמימה”(על המילים “בנים אתם לד’ אלוקיכם”) מוכיח שבעצם גם רבי יהודה מודה לרבימאיר. שהרי בפרשת האזינו נאמר “שחת לו לא בניו מומם” (דברים לב, ה), והמדרש דורש כך:”שחת לו לא בניו מומם – אף על פי שהם מלאים מומים קרויים בנים דברי רבי מאיר,שנאמר: בניו מומם. רבי יהודה אומר אין בהם מומים שנאמר: לא בניו מומם” (ספרידברים, פרשת האזינו, פסקה שח, ה).
רבי מאיר מדגיש במדרש זה את היות בני ישראל בניו שלהקב”ה גם אם הם חוטאים ומשחיתים את דרכיהם. אולם רבי יהודה מחדש עוד, שגם אם הם שיחתו את דרכם עד שנראה כלפי חוץ שהם הפכו לבעלי מום רוחניים, האמת היא שאין הם כאלה, ואין בהם מום כלל!
וכן כותב הראי”ה קוק: “ושום חטא ועוון ושום דעה ושום עבודה זרה ושום כפירה בעולם אינה יכולה לפגום בקדושת האחדות הכללית של עם ה’, שבחירתם הקדושה היא מצד העילה השם יתברך, ולא מצדם שהם עלולים להשתנות ח”ו“
(ע”כ. בקיצור, וזה גורלנו. אלא שבעצם אפשר לומר שכל יצורי אנוש נבראו בצלם א-להים)
ו מ תוך דיון נוסף על הנושא ב –
….
בגמרא מבואר על המקרא ‘בנים אתם לה’ אלהיכם’, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים, ורבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים.
בספר רמתים צופים הקשה, שהרי כתבו התוספות במסכת סנהדרין [לט, א ד”ה במאי], כיצד נטמא הקדוש ברוך הוא לקבורתו של משה, הרי כהן הוא ואסור ליטמא. ותירצו, שהותר ליטמא כיון דנקראו בנים למקום. ולפי זה יש להקשות, לדעת רבי יהודה שאם אינם עושים רצונם של מקום נקראים עבדים, אם כן כיצד יחיה הקדוש ברוך הוא מתים לעולם הבא.
וביפה תואר כתב, שהקדוש ברוך הוא יחיה מתים משום פיקוח נפש. אמנם יש לעיין מדוע נקרא זה פיקוח נפש כיון שכבר מתו. אכן יש להוכיח מדברי התוספות במסכת בבא מציעא [קיד, ב ד”ה ולאו כהן] שהקשו שהרי אליהו כהן הוא והאיך החייה את בן השונמית, ותירצו דהוה פיקוח נפש ושם גם כן כבר מת. ומוכח, דמה שעתיד להחיות, יש לו חשיבות של פיקוח נפש אף שעדיין אינו חי.
(ע:כ. טוב שבני האדם דואגים לאביהם שבשמיים)
ואכן יש לפסוק זה השלכה עולמית, מתוך
אם עם ישראל הם בניו של בורא עולם ונקראים בתורה “בני בכורי ישראל “, איך נקראים הגויים הרי גם הם נבראו על ידו.
תשובה:
הגויים נקראים בני אדם, ויש להם מעלה של “מדבר”, החלק הגבוה ביותר שבבריאה. אולם, לעם ישראל יש מעלה מיוחדת, שהם “בניו” של הקב”ה. הכוונה בכך היא שעם ישראל נברא בשביל לגלות את שמו של הקב”ה בעולם: “עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו” (ישעי’ מג, כא), והם אכן הביאו את האמונה בא-ל אחד לעולם. בכך, עם ישראל עושים את שליחותו של הקב”ה בעולם, והם כביכול ה”עסק” שלו בעולם, שגרירות אלוקית בעולם גשמי. לכן, אם כי יש מעלה לכל בני האדם, לעם ישראל יש מעלה נוספת, והכנה רוחנית מיוחדת המאפשרת את קיום תפקידו הנעלה. על הכנה זאת אמר הכתוב שעם ישראל הם “בנים” של ה’. (ע”כ)
0יפה. ניסיתי לרדת לעומקם של דברים. קשה לי בימים לאה כשילדיי כבר בוגרים, להבין אותם, והם גם לא תמיד מבינים אותי. ולבטח לא ממלאים ומקיימים את מה שהייתי רוצה ומצפה מהם. הם מצליחים איכשהו בדרך שהם בחרו, אבל זו לא הדרך שאני היית רוצה. אבל למרות הכל, אני אוהב אותם והם, עד כמה שני יודע, הם אוהבים אותי. אז אולי בהשלכה מהמיקרו את המקרו, זוהי משמעות הפסוק “בנים אתם לה’..” והיחס הוא דו-כיווני, או לפחות אנחנו הבנים מצפים ליחב הדדי, חיובי גם מצד האבא, גם אם אנחנו הבנים לא תמיד הולכים בדרך שהאבא היה רוצה, אם אנחנו כבלל יודעים מה “האבא שבשמיים” רוצה)
אז שוב קשקשתי הרבה, הגיע הזמן לסיים, גם ככה כתבתי ארוכות – ולכל אחד/ת יש
…. וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָֽתֵּיכֶ֑ם
…כְּבִרְכַּ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן-לָֽךְ:
שבת שלום
שבוע טוב
להת