עיונים קודמים
(נושאים עיקריים = שוטרים, לויים, ערי מקלט, מלחמת רשות, עגלה ערופה)
שופטים – תשע”ו
(על: ושמרת לעשות ככל אשר יורוך, לשמוע דברי חכמים, שום תשים עליך מלך, מעביר בנו או בתו באש, מעונן מכשף וקוסם, מי אשר…)
פרשת שופטים – תשע”ז
(על: סיווג המצוות, צדק צדק…לא תטע אשרה… לא תזבח.. מום….על ההפרדה בציוויי מערכת השיפוט, ולא תקים לך מצבה, על פי שניים… עדים, תמים תהיה)
פסוקים מההפטרה
עוּרִ֥י עוּרִ֛י לִבְשִׁ֥י עֻזֵּ֖ךְ צִיּ֑וֹן לִבְשִׁ֣י׀ בִּגְדֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֗ךְ יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עִ֣יר הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֣י לֹ֥א יוֹסִ֛יף יָבֹא־בָ֥ךְ ע֖וֹד עָרֵ֥ל וְטָמֵֽא׃
52:2 הִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם התפתחו [הִֽתְפַּתְּחִי֙] מוֹסְרֵ֣י צַוָּארֵ֔ךְ שְׁבִיָּ֖ה בַּת־צִיּֽוֹן׃
חידון השבוע
1. בפרשתנו יש 41 מצוות, איזו מצווה (אולי 2 – 3 )היא/הן האנושית ביותר בזמננו ואיזו מצווה היה כדאי לבטל/למחוק?
2. למה אסור למלך להרבות בנשים? (ומה דעתנו על יעקב עם 4 נשיו, דוד עם 18 נשיו ושלמה המלך?)
3. איך היה אפשר להדתחרר מגיוס לצבא באותה תקופה? (מי בכלל היה מתגייס?)
4. (קשה) היכן אומר רש”י שהתרגום טועה?
הקדמה כללית
הגענו לאמצע החומש ובעוד כ 5-6 שבועות אנחנו מסיימים את הסבב השנתי של קריאת התורה ומתחילים שוב מבראשית. עברו כ – 3,400 שנה מאז שקרו האירועים המתוארים בתורה וקשה לדמיין את צורת החיים בעולם בכלל ואת מה שקורה לעם בני ישראל שנודדים במדבר הרבה שנים והם כרגע (בזמן אירוע חומש דברים) הם חונים על שפת הירדן מחכים להוראה לחצות את הנהר ולצאת למלחמת כיבוש.
אבל ניזכר —
הם – הדור השני של העבדים המשוחררים,.יש להם – לבני ישראל מגיל 20 ומעלה, שנולדו במדבר, יש להם “קצת” נסיון מלחמתי. לפני מספר שבועות או חודשים הם נלחמו ונצחו את צבא סיחון מלך האמורי ואת צבא עוג מלך הבשן. יש לציין שלא מפורט איזה שלל ומלקוח (חפצים, הולכי על 4 והולכי על שתיים) הם בזזו ושבו, העיקר שהם ירשו והתנחלו (מה שלא כל כך בטוח וברור מהכתוב) באותן ממלכות, ככתוב “וישב ישראל בכל ארץ האמורי (במדבר פרק כא,) ולעומת זאת כמעט מייד לאחר מכן בני ישראל נלחמו וניצחו את המדיינים ושללו אוצרות -= (כלי זהב, כסף, ונחושת, ברזל ועוד) כ – 800 אלף הולכי על 4 ו 32 אלף הולכי על 2, כולן בתולות. כך שיש לשער שהם = בני ישראל היו באיזו אופוריה, אוירה של גאווה, שמחה ואולי גם הוללות.
ואז, המנהיג משה ממנה את יהושע כ – “יורש העצר” וכנראה מודיע שהוא – משה, הגיע זמנו למות כולם מתפלאים, הרי “לא נס ליחו” של מנהיגם. אבל הם גם יודעים שמנהיגם קצת מוזר בהלכותיו
ואז משה – כמו כל מישהו חשוב שהולך למות ורצה לומר כמה מילים לפני מותו – רוצה לומר כמה דברים חשובים, (כולל כ – 200 מצוות שלא נאמרו, אז לפני שיהיה מאוחר מידיי, משה מדבר את הדברים ויש לנו ספר באותו שם
מה קורה בחומש דברים? כבר ראינו את החלוקה – המבנה של הספר. נוכחנו שיש הרבה חזרות על נושאים, סיפורים חדשים או מחודשים והבדלים הבדלים בין מה שנאמר בומשים קודמים למה שנאמר בחומשנו, תוספת של כ – 200 מצוות חדשות והרבה הבחות לעתיד טוב או לעתיד גדוש בעונשים מחרידים ולסיום שתי שירים/פואמות
לפי טענת המאמינים, א-להים כתב או הכתיב את התורה למשה רבנו, ולכן יש להניח ולקבל שיש לא-להים איזו תוכנית/מטרה מסויימת, או אלה כוונות במעשה זה או אחר בעולמנו – למשל בבחירת איש מסויים בעל ואב למשפחה מסויימת ובמרוצת 5-6 דורות להנחית עליהם על מאות אלפי הצאצאים של אותה משפחה מאות הוראות איך להתנהג ובו בזמן להבטיח תוצאות טובות אם הם ימלאו את המצוותאם או לאיים על הצאצאים בעונשים חמורים אם לא יקיימו את המצוות. כנראה שזו דרכו של הא-להים להשגת המטרה – הלא ברורה ואינה מוגדרת, לפחות לא בתורה,
לעומת זאת, בהנחה שהתורה, כלומר חמשת החומשים נכתתבו בידי אדם, סביר להניח שלעורך הפר או שלזה שכתב אותו הייתה מטרה מסויימת. ומטרה זו יכולה לנבוע ממניעים שונים למשל מטרה חינוכית, רצון לרכז בכרך אחד אוסף חוקים, או מטרה לשמר פולקלור או עובדות היסטוריות. או – הכל נכון
אז נשאלת השאילה איזו מטרה או אפילו אלה מטרות ניצבו במוחו של עורך הספר?
ואברבנאל שואל – מתוך
…. את המבוכה ביחס למעמדו ולתפקידו של ספר דברים ביטא אברבנאל בבהירות
[4]. ממה נפשך, הוא שואל: אם דברי ה’ לפנינו, מדוע אנו זקוקים לספר נוסף החוזר ברובו על עניינים שניתן להם מקום מכובד בספרים הקודמים? ואם תאמר כי נוספו בספר כמה פרטים, ולפעמים גם נשמט ממה שנאמר בספרים האחרים – הרי הקושיה רק מחמירה: מדוע לא נזכר כל עניין במקומו – בספר שמות, ויקרא או במדבר – במלואו, על כל פרטיו וללא חסרון ויתרון? איזה מחבר יותיר בספרו פרקים רבים כשהם פתוחים, ויחזור אליהם רק לקראת סוף חיבורו, כדי להשלים את מה ששכח בשוגג או חיסר בזדון? ואם נפשך לומר: דברי משה לפנינו, כפי שעולה מסגנון הספר, וכפי שהסברנו לעיל, – אזי מה לשפחה בבית גבירתה? מה מקומם של דברי אדם בתוך ספר תורת ה’? והרי עיקר מעלתה של נבואת משה – שהיא כאספקלריה המאירה, מוסרת את דברי ה’ ללא שום שינוי ועיבוד; והנה פתאום – ספר תורת משה, ולא ה’? מה לבן תמותה, ואפילו למי שלא קם כמותו, להוסיף אחרי דבר המלך – מלכו של עולם? …(וחלק מהתשובה —)
…. משה אכן נאם בפני ישראל לפני מותו מדעתו ומלבו – הזכיר והוכיח, ביאר וציווה, והקב”ה הסכים לדבריו וציווה אותו לכתוב בדיוק כפי שאמר. לאמור: יצירת תוכנו של הספר – מדעתו של משה ומרצונו, אך כתיבתו של הספר כאחד מספרי התורה – על פי מצוַת ה’. בנוסף לכך, ה’ ציווה את משה שישמור על האופי המקורי של מסירת הדברים, כלומר: בגוף ראשון, בסדר ובנוסח שאמרם משה, מפני שדברי משה ראויים להיות דברי תורה. (ע”כ. מומלץ – )ואשרי המאמין, והכל ברור. אבל????
ואוסף מאמרים על פרשות חומש דברים (וכנראה יש משהו דומה על פרשות החומשים האחרים) ברוח המסורת ניתן ב –
(מומלץ למי שיש זמן ורצון ללמוד עוד ועוד)
ומתוך גישה ביקורתית ב –
… המתכונת של ספר שהוא בעצם צוואה הינו חריג במקרא, אולם הוא דפוס רווח בספרות המצרית של התקופה, שבה היה נוהג מקובל למסירת מסרים שונים במסגרת צוואה ספרותית או דתית. צורה ספרותית דומה אנו יכולים גם למצוא בהיסטוריוגרפיה היוונית, בעיקר בחיבורים של הרודוטוס[3] ותוקידידס[4]…ספר דברים הוא גם בבועה של החלפת המנהיגות בישראל ממשה ליהושע. החלפת מנהיגות במזרח הקדום הייתה מלווה בהתחייבות לנאמנות של העם למנהיגות החדשה. המקבילה הישירה לכך, שיש לה קווי דמיון רבים לספר דברים הוא חוזה אסרחדון. חוזה זה המתוארך לשנת 672 לפני הספירה, נמצא בשנת 1956, וסיפק הבנה טובה יותר למבנה ספר דברים.
[בתמונה משמאל: אסטלת הניצחון של אסרחדון (מוצגת במוזיאון פרגמון בברלין), האסטלה נמצאה באתר זינג’ירלי הויוק, בירתה של הממלכה העתיקה שמאל. התמונה היא נחלת הכלל]
על פי החוזה ועל פי הנאמר בספר דברים מתברר כי המדובר בברית בין שני צדדים שאינם במעמד שווה. בנוסף, בחוזה אסרחדון יש תכנים של שבועה וסדרת קללות למי שלא יקיים אותו ככתבו וכלשונו. ספר דברים הוא שבועת אמונים שהאל המקראי כופה על בני ישראל, שאי קיומה תגרור בעקבותיה קללה נמרצת….
בחוק המקראי הדרישה לריכוז הפולחן הדתי מוזכרת לראשונה בספר דברים. הספר נעשה מקור השראה ובסיס לרפורמות של חזקיהו ובני דורו, לא רק בריכוז הריטואל הדתי אלא גם באיסור של הקמת מצבות, נוהג מקובל מתקופת האבות ואילך, ובאיסור עבודת צבא השמיים, שאיינה נזכרת קודם לכן במקרא. (ע”כ)
ומשהו של שפינוזה מתוך
אם אלוהים איננו מכוון את מהלך הדברים ביקום ואיננו מפקח עליהם, אין זה הגיוני גם שיביע רצון כלשהו ביחס ליקום או להתנהגותם של הברואים בדמות ספר חוקים, שאינו , למעשה אלא ביטוי של עניין או מעורבות מכוונת מצידו בהתרחשויות. ואם לא אלוהים היה זה שיזם את ספר החוקים והכתיבו לנבחריו, אין זאת אלא שבני אדם היו אלה שיצרו וגיבשו את ספר החוקים הזה, הקרוי “תורת משה”. תורת משה היא חוקה מדינית, ששפינוזה מכנה אותה בשם: ‘תיאוקרטיה’. תיאוקרטיה היא מושג המוגדר על-ידו באופנים שונים, המשלימים זה את זה. ההגדרה הראשונה – “מדינה שאין בה הבחנה בין התחום האזרחי לתחום הדתי היא תיאוקרטיה”. הגדרה נוספת שמציע שפינוזה היא בהענקת הזכות הבלעדית לפרש את החוקים, להכריז על הפירוש הבלעדי של רצון האלוהים כנתון בידי גורם אנושי אחד, אם כי “הזכות והסמכות לנהוג את הממלכה לפי החוקים שכבר נתפרשו והתשובות שכבר נודעו הייתה בידי איש אחר”. מכאן נובע, כי לא ייתכן קיומה של מדינה בה שולטות שתי רשויות שעלולים לשרור ביניהן ניגודים. תיאוקרטיה, לפיכך, היא צורת ממשל שלא זו בלבד שאיננה אפשרית, אלא, שלפי שפינוזה היא גם איננה רצויה…
המשמעות של עמדה זו נחשבה לממאירה ולהרסנית, משום שהיא חותרת תחת אושיות הממסד השליט בחברה בכך, שהיא ממרידה נגד ראשיה ומנהיגיה הדתיים. לא ההשקפה עצמה, לדברי ויילר, היא הכפירה, אלא שיש לראותה ולבחנה במושגים מוסדיים וביחס למעמדה או לחוסר מעמדה במסגרת החברה והתקופה בהם היא פעלה ואליהם היא מתייחסת. דעותיו ופעילותו של שפינוזה יש בהם כדי לקעקע את מרותו של מוסד הרבנות במתכונת ששלטה – ושעדיין שלטת – בכיפה גם עתה, במשך אלפיים שנה בקירוב. מתכונת זו מבוססת לדעתו של ויילר על עקרון יסוד, המשליט את המנהיגות הדתית על החברה וחוקיה. עקרון יסוד זה הוא “שכל המרות היא נחלת אלה המוסמכים להפעילה”, דהיינו, שהציות לרבנים עומד מעל לכל ערך מוסרי-רציונאלי או חוקי, לרבות הטקסטים של כתבי הקודש עצמם. ציות עיוור זה לרבנים הוא החובה הדתית העליונה ואין בלתה! מעקרון הציות הבלעדי למרות הרבנית נובע מעשית, שהסירוב לקבל מרות זו צופן בחובו סכנה לקיומו של הממסד השליט ושל העומדים בראשו, והיא זו שלא תניח את רסן השלטון הבלעדי מידיה, ותדכא בכל התוקף כל ניסיון המרדה וחתירה תחתיה….(ע”כ. מומלץ – ??? לכופרים/ו)
ותמונה מהנ”ל
ברוך שפינוזה מונצח על שטר כסף הולנדי של 1000 גולדן
ולפני שאשכח או יישכח, מאמר המשווה בין חוקי העולם הקדמון וחוקי התורה, וכן על התפתחות הכתב נמצא ב –
(מומלץ, לא אצטט)
ונסיון לפרט במקצת את מטרות כתיבת המצוות בספר דברים ניתן ב –
(וגם מומלץ ל”חופשיים” בעיקר – לא אצטט)
הארכתי בכללית אעבור לפרטית = פרשת שופטים
פסוקי השבוע
כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר
כִּ֣י | הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה
כִּֽי-יִרְבֶּ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ
כִּֽי-תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה
כִּֽי-יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל
ערב שבת שלום
פתיחה
פרשת שופטים, כמו כמה פרשות אחרות אחרות בתורה, אין בה לא עלילה. ולא תוכן סיפורי של אירועים במדבר.לעומת זאת יש בו “רק” (בהשוואה לפרשת שבוע שעבר “ראה” ופרת השבוע הבא “כי תצא”) 41 מצוות, חלק מהן אף באריכות בליווי פרטים, שלעיתים במקום לפשט הם מסבכים, כמו כפל הלשון :צדק צדק… ביטוי יפה שנותן מקום לפרשנות ודרשנות או כמו “על פי שניים עדים או שלושה עדים… ” ועוד.
אז למרות שכבר פעם כתבתי כך, אעשה זאת שוב לרענון – תוכן הפרשה מתבטא ברשימת המצוות, לפי
דברים, פרשת שופטים
תצא: מצוות עשה – למנות שופטים ושוטרים
תצב: מצוות לא תעשה – שלא ליטע אשרה
תצג: מצוות לא תעשה – שלא להקים מצבה
תצד: מצוות לא תעשה – שלא להקריב בעל מום עובר
תצו: מצוות לא תעשה – שלא לסור מדברי בית דין הגדול
תצז: מצוות עשה – למנות עלינו מלך
תצח: מצוות לא תעשה – שלא למנות מלך נכרי
תצט: מצוות לא תעשה – שלא ירבה לו המלך סוסים
תק: מצוות לא תעשה – שלא ירבה לו המלך נשים
תקא: מצוות לא תעשה – שלא ירבה לו המלך כסף וזהב
תקב: מצוות עשה – שיכתוב לו המלך ספר תורה
תקג: מצוות לא תעשה – שלא לשכון בארץ מצרים
תקד: מצוות לא תעשה – שלא יטול שבט לוי חלק בביזה
תקה: מצוות לא תעשה – שלא ינחל שבט לוי בארץ ישראל
תקו: מצוות עשה – לתת לכהן זרוע לחיים וקיבה
תקז: מצוות עשה – להפריש תרומה גדולה וליתנה לכהן
תקח: מצוות עשה – לתת לכהן ראשית הגז
תקט: מצוות עשה – שיהיו כל המשמרות שוות ברגלים במקדש
תקי: מצוות לא תעשה – שלא לקסום
תקיא: מצוות לא תעשה – שלא לכשף
תקיב: מצוות לא תעשה – שלא לחבור חבר
תקיג: מצוות לא תעשה – שלא לשאול באוב
תקיד: מצוות לא תעשה – שלא לשאול בידעוני
תקטו: מצוות לא תעשה – שלא לדרוש אל המתים
תקטז: מצוות עשה – להשמיע לנביא אמת
תקיז: מצוות לא תעשה – שלא להתנבא שקר בשם ה’
תקיח: מצוות לא תעשה – שלא להתנבא בשם ע”ז
תקיט: מצוות לא תעשה – שלא לירא מהרוג נביא שקר
תקכ: מצוות עשה – להפריש ערי מקלט
תקכא: מצוות לא תעשה – שלא לחוס על רוצח
תקכב: מצוות לא תעשה – שלא להשיג גבול
תקכג: מצוות לא תעשה – שלא יקום דבר על פי עד אחד
תקכד: מצוות עשה – לעשות לעדים הזוממים כאשר זממו
תקכה: מצוות לא תעשה – שלא לירא מפני עכו”ם במלחמה
תקכו: מצוות עשה – למשוח כהן למלחמה
תקכז: מצוות עשה – לקרוא שלום לעיר שנלחמים עליה
תקכח: מצוות לא תעשה – שלא להחיות נשמה משבע אומות
תקכט: מצוות לא תעשה – שלא להשחית אילן מאכל
תקל: מצוות עשה – לערוף עגלה בנחל כשנמצא הרוג ולא נודע מי הכהו
תקלא: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד ולזרוע על נחל שנערפה שם העגלה
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. שֹֽׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן-לְךָ֙ בְּכָל-שְׁעָרֶ֔יךָ …
ציווי נהדר, – מש רבנו בנאומו דואג להמשך משטר תקין לעם. רק מעניין שהוא – משה רבנו לא מזכיר ש – 39 שנים קודם לכן הוא מינה משהו כמו “שופטים ושוטרים”.
אבל בהתחלה כמובן מעניין ויש לשים לב שפרק טז’ מחולק באמצעיתו לשניים, פסוקים א’ – יז’ מסיימים את פרשת ראה ופסוקים יח’ – כב’ מתחילים את פרשת שופטים.
כל שברור שכמה מחז”לינו שאלו וענו למה נסמכה? להזכיר — פרשת ראה נגמרה במצוות
שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים | בַּשָּׁנָ֡ה יֵֽרָאֶ֩ה כָל-זְכ֨וּרְךָ֜ אֶת-פְּנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּֽׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵֽרָאֶ֛ה אֶת-פְּנֵ֥י יְהֹוָ֖ה רֵיקָֽם:
{יז} אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן-לָֽךְ:
האם ה’ רוצה מתנות? אז מי כתב את המצווה הזו? ברור – מי שמקבל את המתנות. למה לא עיינתי בזה לחמש – שש השנים שעיינתי בפרשת ראה???)
אז למה נסמכה מצוות מינוי שופטים למצוות עליה לרגל ונתינת מתנה (לכהנים?) התשובה אולי בפסוקים הבאים —
וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר-יַֽעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַֽ אֶל-הַכֹּהֵן֙ הָֽעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל-הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא …
(הכהן -אולי חלקיה הכהן הגדול בימי יאשיהו המלך בן ה – 8, מלכים ב’ פרק כב, מגדיר הן תפקידי הכהן = תפקידו ככהן גדול, והן את התמורה = מתנה שניתנת לכהנים)
אבל מה אומרים פרשנינו?
בעל הטורים מתוך
(יח) שופטים. סמך שופטים לרגלים לומר שהרגלים ע”פ השופטים ועוד כי הם מעשים להביא הנדרים ברגלים כדאמרינן אזהרה לב”ד שיעשוך. ועוד כי השופטים מזהירים העם שלא לחטוא ברגלים כדאמרינן סקבא דשתא ריגלא:
כברכת ה’ אלהיך אשר נתן לך. י שופטים. שהשופטים היו מצווין לתת למי שהוא עני. ד”א אשר נתן לך שופטים כלומר ל. תן לשופטים כענין שנאמר לתת מנת וגו’ למען יחזקו בתורת ה’:
איש כמתנת ידו. שופטים. רמז שממשכנין על הצדקה:
שלש פעמים. וסמיך ליה שופטים שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל:
ומתוך פירוש אבן עזרא ב –
[טז, יח]
אף על פי שכל מצוה ומצוה עומדת בפני עצמה, יש כדמות דרש להדבק הפרשיות.
וטעם שופטים –
אף על פי שאתה חייב ללכת שלשה פעמים למקום הכהנים משרתי המקדש ושם תשאל מהחקים והמשפטים, זה לא יספיק לך עד שיהיו לך שופטים בכל שעריך.(ע”כ)
ופירוש אור החיים מתוך
שופטים וגו’. סמך מצוה זו למצות ג’ פעמים וגו’ שלפניה, להעיר שהגם שמצוה לעלות שלשה פעמים בשנה ליראות את פני ה’ ושם היא עומדת סנהדרי גדולה קבועה אף על פי כן צריך למנות שופטים וכו’ ולא יסמכו על בית דין שלפני ה’ בלשכת הגזית לבד, והטעם כדי שלא תענה הדין עד עלות אל המקום, וטעם השוטרים אמרו בפסיקתא ר’ אלעזר בן שמוע אומר אם יש שוטרים יש שופטים אם אין שוטרים אין שופטים ע”כ, הדברים מוכיחים שאם אין שוטרים אין חיוב מצות שופטים, ומעתה כל שיודעים ישראל שהעם אינם נשמעים לשופטים והשופטים אינם יכולים לכופם אין חיוב במינוי השופטים, וכל שהעם נשמעים לדייניהם בלא שוטרים חייבין למנות שופטים וקוראים אנו בשופט זה שופט ושוטר: (ע”כ)
ומומלץ לקרא על בעל אור החיים ב –
(לא אצטט, מיועד למי שיש זמן וחשק להרחבת הדעת)
(ברור שאחרי כ – 2,000 שנות עיון בחומשי התורה, קשה למצא שאילה שלא נשאלה קודם לכן)
וגישה יותר אפיקורסית ניתנת ב –
בפרשה שלנו יש אוסף גדול של חוקים וצווים, שקשה להצביע על קו מקשר ביניהם, וכצפוי, יש לחוקים שבפרשה זאת מקבילות בפרקים אחרים של התורה, ואף של ספר דברים עצמו. מסתבר שהכותבים לקחו לעצמם את החירות לטעון שדבריהם הם דברי אלוהים חיים, אך לא מצאו לנכון ולנחוץ לארגן את הכתובים בצורה הגיונית, ללא מקבילות וללא סתירות ביניהן.(ע”כ. מומלץ לעיון “בעיקר ל”חופשיים”)
לעומת זאת חומש עם מפרשים- לספר דברים, ניתן ב –
(לא אצטט. ויש לבחור כל פרק בנפרד)
2.צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָֽרַשְׁתָּ֣ אֶת-הָאָ֔רֶץ
מתוך מאמר שמצטט את דיוני חז”ל בנושא ב –
…..בפרשיית מינוי השופטים הקצרה הפותחת את פרשת שופטים, התורה מדגישה ארבע פעמים את ה” צֶדֶק “. וז”ל הכתוב:
“שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק :
לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדּ ִיקִם:
צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ” (דברים ט”ז יח-כ)….ץ\.
חז”ל במסכת סנהדרין (לב ע”ב), הציעו כמה פירושים:
ריש לקיש, בדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל, דורש מן הדיין להפעיל את שכלו הישר ולא לדון על פי הכללים הקבועים, במקום שיש חשש רציני שמאחורי הטענות המלומדות והעדויות הברורות מסתתר בעצם “דין מרומה”.
גם רב אשי, בדור האחרון של אמוראי בבל, דורש את אותה הדרישה אבל בכיוון אחר. לדעתו ההדגשה מטילה את האחריות על הדיין שלא לפסוק על פי מידת הדין, במקום שהיא תביא נזק לשני הצדדים. לכן לדעתו חובה לפשר במקרה שכזה. לפי שני הפירושים, הריבוי “
צֶדֶק צֶדֶק ” הוא בעצם מיעוט.
גם ריש לקיש וגם רב אשי מפנים את הציווי כלפי הדיין. וז”ל הסוגיא:
“דריש לקיש רמי: כתיב (ויקרא י”ט) בצדק תשפט עמיתך וכתיב (דברים ט”ז) צדק צדק תרדף, הא כיצד? כאן – בדין מרומה, כאן – בדין שאין מרומה. רב אשי אמר… אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד? שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן – שתיהן טובעות, בזה אחר זה – שתיהן עוברות…”.
רבנן לעומתם מסבירים שהציווי מופנה כלפי בעלי הדין, עליהם מוטלת החובה לעשות הכל כדי להבטיח זאת ובין היתר להרחיק נדוד כדי להגיע אל המומחים הגדולים ביותר. הלכה זו משמעותית יותר כלפי הנתבע, שהרי הוא זה שקובע את מקום הדיון. וז”ל הגמרא: “תנו רבנן: צדק צדק תרדף – הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל. … אחר רבי יהושע לגולה, אחר רבי לבית שערים, אחר חכמים ללשכת הגזית”.
“אבן עזרא” מפנה את הציווי לשני הצדדים ומורה להם לרדוף אחר הצדק. וז”ל:
“עם בעלי הריב ידבר. וטעם שני פעמים לדבר צדק – שירויח בו או יפסיד, או פעם אחר פעם כל ימי היותך, או לחזוק”. …(ע”כ)
ואכן יש ללמוד משהו לימינו, מתוך –
רב אשי אמר מתניתין כדשנין קראי – אחד לדין ואחד לפשרה”. רב אשי מזהה את הציווי של רדיפת הצדק על הדיין – שהוא חייב לדאוג תמיד שהמשפט יהיה בצדק. אבל לעיתים אנו מוצאים שאם נלך אחר הדין לגמרי, יגרם עוול לאחד מן הצדדים או אפילו שניהם. על כן מצווה הדיין להביא את בעלי הדין לידי פשרה שתעשה צדק אמיתי. דרך זו של הדיין היא היא רדיפת הצדק.
נראה לי לפרש פירוש נוסף בדברי רב אשי שצדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה בענין נוסף. בשנים האחרונות נתקלנו בתופעה כואבת מאוד בה מעסיקים חזקים הרשו לעצמם להחתים עובדות על הסכמי שכר פוגעניים. כשהעובדות מגיעות לפני בית הדין, אזי המעסיקים רוחצים בנקיון כפיהם וטוענים כי העובדות חתמו מרצונן החופשי על ההסכם ויודעות על מה חתמו. רב אשי מלמד אותנו שגם בפשרה, הדיין חייב להתערב ולדאוג שהפשרה תהיה הוגנת וצודקת. גם בהסכם שלכאורה מקובל על הצדדים, הדיין צריך לזהות שיש צד חזק וצד חלש ולא לאפשר הסכם שכר שאינו הגון
(ע”כ)
3. לֹֽא-תִזְבַּח֩ לַֽיהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ שׁוֹר וָשֶׂ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם כֹּ֖ל דָּבָ֣ר רָ֑ע כִּ֧י תֽוֹעֲבַ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא:
פרק יז פסוק א’, הו ציווי שמתאר מה ה’ א-להים מתעב. ציווי זה הוא הוראה של משה ולא הוראה מגבוה. אלא שיש הוראות דומות על הדרת בעלי מום) במקומות אחרים במקרא (מצוה רע”ז ורפ”ז (
מצוה רפו), ולפי חז”ל כל חזרה על מצווה מוסיפה, או נותנת מקום לדיוקים כל שהם.
מתוך דיון מקיף בנושא ב –
….איסורי מזבח: בהמה שנפל בה מום או שאינה מן המובחר אסרה תורה להביאה כקרבן.
מצות עשה על מביא הקרבן, שיביא לפני ה’ קרבן תמים ומן המובחר, שנאמר: ‘תמים יהיה לרצון'[1]. בתורה נימנו בהמות שאין ראוי להקריבם, כגון, בהמה שנפל בה מום, או בהמה שנעברה בה עבירה, והמביא בהמה כגון זו למקדש, הרי זה מבזה את הקדשים ועובר ב’לא תעשה’. יש המביא בעל מום למקדש ולוקה, שנאמר: ‘וכל אשר יהיה בו מום לא תקריבו'[2], ויש המביא קרבן מהם ופטור ממלקות.
….איסורי המזבח למיניהם: האיסור להביא קרבנות בעלי מום למזבח מתחלק למינים שונים: יש מן הבהמות שנפל בהן מום גלוי לעין, או אף מום סמוי בגופן. ויש מהן שנעברה בהן עבירה והבאתם כקרבן אינה לרצון לפני ה’. כן יש מהן שאינן מן המובחר. וכתבו הראשונים, שדין מלקות לא נאמר אלא על בעלי מום גלוי בגופם, ואילו באשר לפסולים האחרים, אף על פי שאמרה תורה שמומים אלו כולם אסורים לגבי מזבח, המביא אותם אינו לוקה. באשר לאתנן זונה ומחיר כלב, שם מפורש הלאו בפסוק ולפיכך לוקה עליהם מן התורה[3]. יש מן האחרונים שכתב, כי אף על פי שאין לוקים על המומים השונים מן התורה, לוקים עליהם מכת מרדות מדרבנן[4].
….בעל מום*: כל הקרבנות צריכים להקרב תמימים ומובחרים, שנאמר: ‘תמים יהיה לרצון'[5], ומנו חכמים שבעים ושבעה מומים אפשריים בבהמה[6]. ולמדו חכמים מן הפסוקים, שעל ארבעה שלבים בהקרבה לוקה מן התורה, שכן הדבר מובא בתורה ב’לאו’ מפורש: א. המקדיש בהמה שיש בה מום להקריבה על גבי המזבח, עובר בלא תעשה, ולוקה על הקדשו, שנאמר: ‘כל אשר בו מום לא תקריבו’. ב. השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה, שנאמר: ‘לא תקריבו אלה לה”, ג. הזורק דם בעלי מומין על המזבח לוקה, שנאמר: ‘לא תקריבו לה”. ד. המקטיר ומעלה אימורי בעלי מומין על המזבח לוקה, שנאמר: ‘ואשה לא תתנו מהם על המזבח'[7]. (ע”כ. Kמעוניינים/ות בנושא, מומלץ לקריאה ועיון)
והסבר ה”כלי יקר” מתוך
. ולא לחנם אמרה תורה שיהיה מקום ישיבת הסנהדרין אצל המזבח, אלא ודאי כדי ללמוד זה מזה וכל הפוסל במזבח עצמו ובנקרבים על גביו זהו הדבר הפוסל גם בסנהדרין. בנקרבים על גבי המזבח כתיב לא תזבח לה’ אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, כשם שפוסל המום בקרבן כך פוסל גם בסנהדרין, כי כל מום חיצוני מגלה איזו רעה הנסתרת בתוך הגוף בין באדם בין בבהמה לכך נאמר בבהמה כל דבר רע כי המום הנגלה מורה שיש בקרבה איזו רעה נסתרת כל חלי וכל מכה, וכתבה לנו התורה כדי לגלות טעם המום הפוסל גם בסנהדרין כי המום החיצוני יוצא מן השורש פורה ראש ולענה כדרך שפירשנו למעלה בפרשת אמור (ויקרא כא כא) בפסוק מום בו עיין שם, דרך משל אם הוא עיור מעינו אחת ידענו בו כי השוחד גרם לו, ואם הוא פסח ידענו שרגלו לא עמדה במישור והוא צולע ופוסח על שתי הסעיפים וכן כל המומים, וזה שאמרו כשם שצריכין להיות מנוקים בצדק וכו’ למה תלוי המום בצדק אלא ודאי לפי שזה תלוי בזה כי המום מורה על קלקול הצדק לכך סמך פסוק לא תזבח לפסוק צדק צדק תרדוף: (ע”כ)
ומעניין להציץ באוסף דיוני חז”ל בנושא “מום” ב –
(לא אצטט)
4. {א} כִּֽי-יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בַּֽאֲדָמָה֙ וּמָֽדְדוּ֙ אֶל-הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶֽחָלָֽל:{ג}…. וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת …. וְעָֽרְפוּ-שָׁ֥ם אֶת-הָֽעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל:…. וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל-הֶֽחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת-יְדֵיהֶ֔ם … וְעָנ֖וּ וְאָֽמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א (שפכה) שָֽׁפְכוּ֙ אֶת-הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ
ציווי מוזר וכבר עיינתי בנושא לםני שנתיים. למה עורפים? ציווי מוזר. ולא מצויין מה עושים עם הגופה. כנראה שהיא בחזקת טריפה???? הנושא מסקרן שוב ושוב. אז רק קצת אוסיף
מתוך
בסוף פרשת שופטים אנו מתוודעים לטקס מוזר:
“כי ימצא חלל באדמה …. וערפו שם את העגלה בנחל. וניגשו הכוהנים בני לוי …. וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל …
במקרה שנמצא קורבן לרצח, על השופטים של העיר הקרובה מוטלת האחריות להכריז על חפותם. איזו דרישה משונה?! האם מישהו באמת חושב שהם הרוצחים? מהי מטרת הכרזה זו?
הסבר הגמרא
הגמרא במסכת סוטה (לח:) מסבירה:
“ואמר רבי יהושע בן לוי אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין שנאמר וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא בא לידנו ופטרנוהו לא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידנו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה” (בספרי מוזכר רק עניין הליווי)
במילים אחרות, זקני בית הדין מצהירים שהם עשו מה שיכלו למען הקורבן המסכן שעבר בעירם (או שלא היו מודעים לנוכחותו בעיר).
רבי יואל ספרקה (אשר לימד שנים רבות בקהילה בלוס אנג’לס) שאל על הסבר זה שאלה מעניינת:
מה הקשר בין הכנסת אורחים לרצח? מדוע הצהרה של “לא רצחנו אדם זה” מעידה במשהו על היחס לו זכה האדם בעיר ע”י הזקנים (או בני העיר)?
ראיה פסיכולוגית
בהמשך לשאלתו, נותן רבי ספרקה הסבר פסיכולוגי מעניין:
אדם יחיד העובר בעיר, הוא זר, בודד. הוא לא שייך ולכן טבעי שירגיש בדידות – בדידות חברתית אשר יכולה בקלות להיהפך לבדידות קיומית.
אם אדם עובר דרך עיר ואנשי העיר מתעלמים ממנו – הוא מגיע לבית הכנסת למנחה, ואף אחד לא ניגש לומר שלום, או להתעניין אם יש לו היכן להתאכסן – רגש הבדידות מתעצם. ביחד עם זה, ההערכה העצמית של אותו אדם יורדת פלאים. הוא פשוט “לא משנה” כאן.
אם, בסופו של ביקור מאכזב זה אין לו “ליווי” מחוץ לעיר (ליווי זה יכול להיות הסעה לאנשהו, הצעה להישאר יום נוסף וכו’) הוא עוזב בתחושת ערך עצמי נמוך. לאדם במצב כזה, אשר נתקל בשודד בדרך, יש מעט מאד “פייט” לתת. הוא יכנע די מהר לאותו בריון.
מצד שני, אדם אשר יחווה את החוויה ההפוכה: הגעה לעיר זרה בה הוא מושא לריב בין משפחות מי תקבל אותו לארוחה ואצל מי הוא ילון, כאשר יגיע זמנו לעזוב, יתחננו בפניו שיישאר “רק עוד לילה” ויסיעו עד מחוץ לעיר כדי לדחות את הפרידה. אדם כזה, יצא לדרכו בלב איתן ועם תחושת ערך עצמי גבוהה (ונקווה שגם ריאלית). אם נמצא שאדם זה נפל קורבן לרצח, נהיה בטוחים שהפושע היה חזק מדי עבורו, ואין כאן שום קשר למה שעבר עליו בעת ביקורו בעיר.
…כ
כעת, ברצוני לשאול שאלה על הסבר זה, נראה שמשהו חסר.
בדרך כלל מחשיבים את מצוות הכנסת אורחים כפועל יוצא של מצוות “ואהבת לרעך כמוך” (ראה משנה תורה הל’ אבל יד:א). מצווה זו חלה על כולם לא רק על בית בדין. אם כן מדוע דווקא על זקני בית הדין לצאת בהצהרה? מדוע שלא כל אזרח מהעיר הקרובה יאמר “ידי לא שפכה…”?
……ניתן לטעון כמובן, שהזקנים עושים זאת בשם כל העיר, אך במקרה כזה, היה עליהם לומר “הידיים” ולא “ידינו”
(ע”כ. ויש המשך)
ומומלץ לעיין בפירוש אברבנאל ב –
(לא יכול להעתיקץ וגם ככה הארכתי הפעם)
אסיים בפסוקים
שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל-אֹֽיְבֵיכֶ֑ם אַל-יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל-תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל-תַּחְפְּז֛וּ וְאַל-תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם:
{ד} כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַֽהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם-אֹֽיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַֽ אֶתְכֶֽם: (שימשיך ויבצע גם בימינו)
שבת שלום
שבוע טוב
להת