From:
Date: Sat, Aug 25, 2018 at 7:10 PM
Subject: כי תצא…. כי תהיינה…. כי תבנה…. כי בשדה
To:
Date: Sat, Aug 25, 2018 at 7:10 PM
Subject: כי תצא…. כי תהיינה…. כי תבנה…. כי בשדה
To:
עיונים קודמים
פרשת כי תצא – תשע”ג
כי תצא תשע”ד
(נושאים = מצוות מעקה לגג, בתולי הנערה, וקצותה את כפה, להציל נרדף)
כי תצא -תשע”ה
(נושאים עיקריים = כבוד האדם, בן סורר, תלייה)
פרשת כי תצא – תשע”ו
(על: מלחמות (אברהם ו) בני ישראל, מצוות/דינים בחומש ובפרשה, לא יהיה כלי גבר על…., לא תהיה קדשה…. לא יהיה קדש, ויד תהיה לך … ויתד יהיה …מחנה והגיינה, 40 יכנו)
פרשת כי תצא – תשע”ז
(על: מצוות הפרשה, אשת יפת תואר, כי תהיינה לאיש שתי…, כי יהיה לאיש בן…, כי יקח איש אישה חדשה)
פסוקים מההפטרה
הַרְחִ֣יבִי׀ מְק֣וֹם אָהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי׃
בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ׃
חידון השבוע
1. כמה פעמים כתובה המילה “כי” בפרשתנו?
2. פרק כב פסוקים א – ג, שור, שה, חמור, שמלה, למה דווקה הפירוט הזה?
3ץ פרק כב פסוקים יג’ – יט’, איך אפשר להסביר את עונשו של המוציא שם רע על אשתו?
למה שם הפרשה בן שתי מילים ולא מילה אחת “תצא” כמו “שלח” ? כנ”ל כי תבוא? (שאילה רטורית????)
הקדמה כללית
אנחנו מתקרבים לסוף השנה, ראש השנה בעוד כשבועיים, שמחת תורה וסיום סבב הקריאה השנתי בעוד כ חמישה שבועות. נאה תכלה שנה… (פרשת התוכחה בשבוע הבא) תחל שנה וברכותיה, וזאת הברכה… ואיך אומר השירים “בשנה הבאה נשב על על המרפסת…”. והתחלנו את שירנו מהתחלה.. תשרי חשוון)
ובינתיים אנחנו לקראת סיום הקריאה השנתית. מה קראנו? – בקיצור (לפי הסיכום שלי) —
חמשת חומשי התורה הם כעין אנתלוגיה – אוסף של ספרים.
הראשון חומש בראשית כולו היסטורי (אמת? עובדתי? דמיוני? מה זה חשוב. העיקר שהוא כולו סיפורי, עלילתי ומעניין) ומקיף תקופה של כ – 2,000 שנה החל מבריאת העולם, עד ירידת משפחת יעקב’ישראל למצריים וראשית חייהם באיזור גושן(היכן זה???). סך הכל יש בו רק 3 (שלוש) מצוות.
השני – ספר שמות רובו ככולו היסטורי, ופרט להתחלה שמסכמת בקצרה את חיי בני ישראל במצריים במשך כ 100 – 200 שנה, הוא מתאר תקופה של כשנה אחת ששיאיה הם 10 מכות מצריים, היציאה ממצריים ומעמד הר סיני. בנוסף החומש מכיל תיאורים מפורטים על בניית המשכן, כליו ובגדי הכהנים. (יופי של משכן יופי של מנורה וכו’) וגם 110 0אה ועשר) מצוות
הסםר השלישי – חומש ויקרא, כשמו השני “תורת כהנים” מכיל כ – 250 (רק 247) מצוות, בעיקר חוקים והנחיות הקשורים לעבודת וחיי הכהן, החל מהקורבנות (ריח ניחוח לה’ וכפרה על חטאים) דרך טיפול והשגחה על מקרי צרעת וכדומה, ואיך על הכהן להתנהג (נישואין, טומאה ועוד) ומפוזרים בו מצוות הקשורות לעבוקת הקרקע בארץ ישראל, להתנהגות בין אדם לחבירו (כולל איסור גילוי עריות, איסורי אכילה ועוד). קשה לשייך לו תקופה מסויימת למרות שכלולים בו כשלושה אירועים היסטוריים שקרו במדבר.
הספר הרביעי – במדבר, הוא אוסף של אירועים שקרו לבני שראל במשך 40 שנות נדוים מדבר, בעיקר בשנתיים הראשונות ובשנה ה -40 (או ה – 39). הוא מכיל “רק” 51 מצוות.
חומש דברים לפי הכתוב מתיחחס לתקופה ל כחודש ומשהו בימיו האחרונים של המנהיג – משה רבנו. ברובו, הוא לא חומש סיפורי. יש בו מספר סיפורי עלילה אישיים שמשה רבנו מספר על עצמו, או מזכיר אירועים קודמים שאירעו לעם . עיקר העלילה תהיה בסוף החומש, בקצרה (חוזר) על מינוי יהושע למנהיג העם אחרי מות משה, ובאריכות יותר – תיאור מותו של משה עצמו. יש בחומש הרבה אזהרות והבטחות לעתיד טוב ורע כתוצאה מהתנהגות טובה או רעה של העם. ספר דברים הוא ספר רציני “כבד”. מעורר יותר מחשבות מאשר דמיונות. הוא בעצם יצירה ספרותית הפוכה בצורתה לעומת ספר בראשית ה”היסטורי” שמפוזרים בו הרבה סיפורים סקסיים.
ו”הפסקה, לקפה וקצת שעשוע” – למעוניינים/ות לקרא על סיפורים סקסיים בתנ”ך, מיתן לעיין ב –
ולאפיקורסים מתקדמים ניתן לקרא (לא כל כך שייך לנושא) ב –
לעומת חומש בראשית כולו שיש בו רק 3 מצוות, עיון בחומש דברים וברשימת המצוות, מגלה שהחומש כולל כ – 200 (מתוך 613) מצוות, שרובן כ – 169 מצוות נכללות בשלוש פרשות, ראה, שופטים וכי תצא
ושלוש מתוך ה – 200 ניתנות בתחילת פרשת כי תצא, היכן שיש לנו פה קטע קצר על איך להתנהג עם אישה יפה שבויית מלחמה, קטע שלא כל כך נראה לי נכון ויפה,. וכבר “זכינו
.לקרא איך המקרא מתפעל מהשבי של 32 אלף בתולות מדייניות (ואחזור לזה שוב להלן
ושלוש מצוות אלו (מתוך 73 מצוות הפרשה) ממשיכות בעוד שני קטעים קצר ים, בני 3 – 4 פסוקים, בעלי תוכן מוזר ומפוקפק, האחד על איש עם שתי נשים, והשני על בן סורר ומורה,
שמשום מה אינם נלקחים או נספרים כחלק מתרי”ג מצוות למרות שאפשר לקרא אותם כציווי לפי סגנון ותחביר הכתוב, (המשך הנושא – להלן) י
ידוע לכולנו שבתורתנו יש תרי”ג מצוות. (כמה מהן ואלה מהן אנחנו יודעים ע”פ וזוכרים? שלא לדבר על מקיימים, טוב, צוחק, לא אחשוד בכשרים) מה שכן מעניין ואולי לא כולם יודעים וזוכרים הוא, שאין הסכמה גורפת בין חז”לינו על רשימת מצוות אחידה וגם לא על מספרם המדוייק. ולמעוניינים/ות בחומר רקע, ניתן לעיין —
רקע כללי ב –
או
רקע מפורט
מה הן מצוות התורה? – . פירוט מצוות התורה ניתן ב –
וומשהו יותר רפורמי (בעיקר ללא מאמינים/ות) ב –
עיון במצוות מעלה לעיתים חיוך ולעיתים הרמת גבה. אבל אלו הן עיקריךל היהדות – שמירת המצוות.
ועוד ידוע (כנראה לכלנו) שהמצוות מחולקות לפי מצוות עשה ומצוות לא תעשה. בדרך כלל – למרות שמצוות לא תעשה בדרך כלל נשמעות יותר ברורות, כמעט תמיד נדרשת הבהרה נוספת שאינה ניתנת בתורה. למשל מצווה “לד” -לא תרצח. מה זה רצח? מצווה “רלו” לא תלך רכיל, מה היא רכילות, מצווה “לב” לא תעשה כל מלאכה, מה היא מלאכה. או מצווה “צב” לא תבשל גדי.. בחלב….”
כמה מצוות, מופיעות בכפילות גם בצורת לא תעשה” וגם בצורת “עשה, לדוגמה המצווה של שביתה בשבת, היא גם מצווה “לב” לא תעשה מלאכה, וגם מצווה “פה”: מצוות עשה – לשבות ממלאכה בשבת.
לעומת זאת מצוות עשה הן יותר מסובכות ותמיד ישנה השאילה מה ומתי ואיך עושים את מצוות עשה והאם בכלל חייבים לקיימה.
ומומלץ לקריאה
למשל מצוה “א” – פרו ורבו. (והנה יוצאים למלחמה אז ניתנת הזדמנות לפרות ולרבות עם אישה יפת תואר, וכנראה שגם פרו ורבו עם 32 אלף הבתולות המדייניות)
ומה עם מצווה תלא: מצוות עשה – לאהוב את הגר? חייבים? מה בדיוק עושים? ומה עם וחשקת בה?
הנושא מסובך מידי וכל התלמוד מנסה להבהירו ובהזדמנות זו אף מרחיב את מטווח הצוות בהתאם ל “לעשות סייג לתורה”.ומזה התפתח השולחן ערוך וכו’ וכו’. והנושא עדיין פתוח ומתרחב עם התפתחות האנושותץ אולם לא כאן המקום והזמן להמשיך ולפתח את הנושא.
פסוקי השבוע
וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ
וְלָקַ֛ח אֲבִ֥י (הנער) הַֽנַּעֲרָ֖ה וְאִמָּ֑הּ
וּבָנִ֖ים לֹא-יֽוּמְת֣וּ עַל-אָב֑וֹת
וּבֵ֣ן אֵין-ל֔וֹ
ערב שבת שלום
פתיחה
פרשת כי תצא היא פרשה יפה לקריאה. אין בה עלילה, אבל יש בה דרמטיות ועוצמה. התוכן – פירוט מצוות בסגנון סיפורי. מומלץ לעיין ברשימת המצוות, באתר
להלן.
אולם קודם לכן סיכום קצר של הפרשה לרענון – מתוך
…..
בין השאר מפורטות מצוות מיוחדות המתרחשות לעיתים נדירות, כגון: היחס לבן סורר ומורה (כלומר מתמרד), ומצוות שילוח הקן (הדורשת מהאדם הרוצה לקחת ביצים מקן – לשלוח קודם את האם-הציפור מן הקן), לצד מצוות אלו מוצגות מצוות רבות העוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי. למשל: השבת אבידה, הלכות גירושין, החובה לנהוג ברגישות כלפי אנשים במצב רגיש – כמו עניים, גרים, יתומים ואלמנות. כמו כן מוזכרת החשיבות שבמשפט צדק.
המצווה האחרונה בפרשה – היא מחיית עמלק,
…
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1….. .כי-תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל-אֹֽיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽו. וְרָאִ֨יתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת-תֹּ֑אַר. ….וֹ:
הקטע הפותח את הפרשה בן 5 פסוקים, נקרא כמעין התחלה סיפורית – יציאה למלחמה. וכמובן שהושג נצחון ויש מלקוח ושבי. אבל הסיפור מתמקד על התהליכים הצפויים במקרים כאלו לשבוייה ולשובה והופך לציווי אשת יפת תואר – או סדרה של 3 מצוות
מתוך פירוט מצוות התורה ב –
……
דברים, פרשת כי תצא
תקלב: מצוות עשה – מצוות יפת תואר במלחמה
תקלג: מצוות לא תעשה – שלא למכור יפת תואר
תקלד: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד ביפת תואר אחר שבעלה
פירוט והסבר למצוות אלה אפשר למצא בספר החינוך
למה לא מנסים לקיים אותן ואולי כן אולי יש כאלה חרדים – שחרדים לקיים כמה שיותר מצוות, אזכדאי להם להתגייס לצבא ולקיים מצוות אשת יפת תואר. האם מצוות אלו מופיעות בפקודות מט”כל?
. ולמה אין זו מצווה מפורשת או מצוות של לקיחת אשת יפת תואר בשבייה ולבעול אותה.
והשאילה היותר נכונה היא — מתי הנחייה – שימוש בפועל בגוף נוכח, – מהווה מצווה ומתי לא?
ואהבת את ה’ … זו מצווה.
כבד את אביך ואת אמך…. זו מצווה
ועשית מעקה לגגך ….זו מצווה
ופרשתנו אף היא מתחילה במספר הוראות = כי תצא
— וראית בשבייה אשת יפת
— וחשקת
— ולקחת
— והבאתה (מפיק ה)
— ובעלתה (מפיק ה)
— לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה (מפיק ה)
האם אלו מצוות”- הוראות קבע ללוחמים, או אם כבר – אז כבר. מה עשו עם אותן 32 אלף בתולות? “עינו” אותן? מכרו אותן? בטח גיירו אותן
ופירוט והסבר המצווה ניתן ב –
(לט אצטט)
הנושא נידון בהרחבה לפני שנה. נא לעיין)
2. כִּי-תִֽהְיֶ֨יןָ לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים …..כִּי-יִֽהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה
שני קטעים עם הנחיות שלא נלקחו כמצוות – לפחות לא לפי קטע בפרשתנו. והסבר לצירוף הקטעים מובא ב –
.. שנו רבותינו: מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה.1 “וראית בשביה אשת יפת תאר [וגו’] וגלחה את ראשה” (דברים כא יא יב), כדי שלא תמצא חן בעיניו. מה כתיב אחריו? “כי תהיין לאיש שתי נשים” (שם שם טו). שתי נשים בבית – מריבה בבית. ועוד האחת אהובה, והאחת שנואה, או שתיהן שנואות.2 מה כתיב אחריו? “כי יהיה לאיש בן סורר ומורה” (שם שם יח) – כל מאן דנסיב יפת תואר, נפיק מינייהו בן סורר ומורה. שכן מצינו בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום, שביקש להרוג אותו, ושכב עם נשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו כמה רבבות מישראל,… (ע”כ. מומלץ לעיון נוסף)
ומתוך עיון נוסף בנושא ב –
….קצת מוזר הציווי הזה. כבר שנחשפתי אליו כילד תמים היה לי משהו מוזר – למה ישר שנואה ואהובה? למה התורה מתחילה את העיסוק בנושא שתי נשים בנימה שלילית? ואולי נשאל בתמימות: האם אין מצב שיש לאדם שתי נשים והוא מסתדר איתם?
גם בספרי מובא ש”מגיד שסופו להיות שונא אותה ואוהב אחרת”, ומשם הדרך לקנאה, סכסוכי ירושה ויש המפרשים שאפילו המקרה של בן סורר ומורה.
בקיצור, אין הרבה אופטימיות לגבי העסק הזה….
דבר מוזר נוסף בעניין הזה הוא שבהמשך ההיסטוריה בא חרם דרבנו גרשום וביטל למעשה את כל העניין – ומאז אנחנו נוהגים שלא יישא אדם יותר מאישה אחת.
ויש פה משהו תמוה – הרי כלל ידוע הוא שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה – אז כיצד יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים – דבר שמנוגד להיתר מפורש בתורה, ואיך נתקבלה תקנתו בישראל בצורה גורפת כ”כ? (ע”כ. ויש הסבר ותשובה – נא לעיין במקור)
למה שתי נשים? מתוך משהו קבליסטי ב –
…….- יש באדם שתי בחינות של נקבות: את האחת הוא אוהב ואת השניה הוא שונא.
הבחינה האחת נקראת – רצון לקבל הנאה ותענוג, אותה הוא אוהב. השניה שנואה עליו, כי בזמן שאדם צריך לעשות משהו באמת לשם שמים, או לשם אהבת חברים, גופו מתנגד. הגוף לא מוכן לקבל מעשים שאין בהם תועלת עצמית. ז”פ “אחת שנואה”.
וכן מכונה “שכינתא בעפרא” או “שכינתא בגלותא”.
במילים אחרות – בכל פעם שאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות ה’, להתנהג כמי שנמצא במחיצת מלך גדול ונורא, גופו מתנגד.הגוף מבזה את הנטיה הזאת של השפעה ושל הליכה למעלה מן הדעת.
“וילדו לו בנים, האהובה והשנואה”.
גם הנקבה של ה”רצון לקבל” שלו וגם הכלי של ה”רצון להשפיע” שלו, שניהם נותנים לאדם בנים, תוצאות, נותנים לו כל מיני הבנות.
“והיה הבן הבכור לשנואה”.
מצד הפשט, התורה אומרת לנו שבדרך מקרה יצא שהבכור לשנואה.
אך מצד פנימיות הדברים אין זה מקרי לחלוטין.
אלא שהבן הבכור הוא מצד האמת לשנואה.
“והיה ביום הנחילו את בניו” – כאשר ה’ יאיר, ויתגלה השפע בכלים של האדם, זו בחינת יום.
כי יום פירושו – גילוי.
אם כן, “ביום הנחילו את בניו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה”, כלומר, למרות שמצד הגוף שלו היה נדמה לו בכל המצבים שלו שההצלחה היא דווקא לבן האהובה, כלומר שיכולים להצליח בעזרת ההבנות של הרצון לקבל, זו הדרך המניבה פירות. (ע”כ. ברור???)
בן סורר ומורה נענש בסקילה.אבל אין זו מצווה מפורשת לסקול אותו. בכל זאת חז”לינו חיפשו היכן יש אזהרה בנושא? ומצאו – לפי הרמב”ם מצווה “קצא” לפי ספר החינוך מצווה “רמח”. מתוך
….. האזהרה שהוזהרנו מלהיות שקועים במאכל ומשתה בגיל צעיר
בתנאים האמורים בבן סורר ומורה.
והוא אומרו יתעלה:
“לא תאכלו על הדם” (ויקרא יט, כו).
וביאור עניין זה שבן סורר ומורה מכלל מחייבי מיתת בית דין ומפורש בתורה שהוא בסקילה.
וכבר ביארנו בהקדמת מאמר זה, שכל מה שחייב בו הכתוב כרת או מיתת בית דין הרי הוא מצוות לא תעשה, חוץ מן הפסח והמילה, כמו שביארנו. וכיון שדן את זה הזולל והסובא בתנאים האמורים בסקילה ידענו שזה מעשה שמוזהרים עליו בהחלט, והרי נתבאר העונש, ונשאר לנו לחקור על האזהרה לפי הכלל שלנו: לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר.
ולשון גמרא סנהדרין:
“אזהרה לבן סורר ומורה מנין?
תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם”,
כלומר: לא תאכל אכילה הגורמת שפוך דם, והיא אכילת זה הזולל וסובא שחייב בו מיתה. ואם אכל אותה האכילה הרעה באותם הדרכים הבלתי רצויים – הריהו עובר על לאו, ואף על פי שזה לאו שבכללות, כמו שביארנו בכלל התשיעי, אין בכך כלום. שכיון שהעונש מפורש, לא נחוש לאזהרה אם היא מן הדין או מן לאו שבכללות. ,,,,,,…
משורשי המצוה
לפי שרוב חטאות בני אדם יעשו בסיבת ריבוי האכילה והשתיה, כמו שכתוב (דברים לב טו) וישמן ישרון ויבעט. וכן ‘שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו’ וגו’. וכן אמרו זכרונם לברכה (ברכות לב, א) מי גרם לך שתבעטי בי? כרשינין שהאכלתיך. ודרך כלל אמרו מלי כריסא זני בישא, כלומר אחר מלוי הכרס, יביא בני אדם לעשות חטאים רעים.
[המזון – עיסת החומר. המושכל – עיסת הנפש]
והעניין הוא, לפי שהמזונות הם עיסת החומר, והתבוננות במשכל וביראת אלוקים ובמצותיו היקרות, הוא עיסת הנפש. והנפש והחומר, הפכים גמורים הם כמו שכתבתי בראש הספר. ועל כן בהתגבר עיסת החומר תחלש קצת עיסת הנפש.
ומזה השורש היו מן החכמים זכרונם לברכה שלא היו נהנין במזונות רק למה שצריך להחיות נפשם לבד, וכמו שכתוב (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. ועל כן תמנענו תורתנו השלמה לטובתנו מהרבות באכילה ושתיה יותר מדאי, פן יתגבר החומר על הנפש הרבה עד שיחליאה ויאבד אותה לגמרי. ולכן להרחיק העניין עד תכלית, הוזהרנו על זה בעונש חזק, והוא עונש המיתה. זה הנראה לי בעניין.
והוזהר האדם על זה בתחלת תוקף חום בחרותו ובראשית בואו בחיוב שמירת נפשו, והם שלושה חודשים הראשונים משהתחיל להביא שתי שערות עד שיקיף כל הגיד. ומאותו הזמן יקח מוסר לכל ימיו, כי מהיות דברי המזון עניין תמידי באדם אי אפשר לו זולתו, לא חייבתו התורה עליו בכל עת, רק שחרו מוסר בזמן אחד, להועילו לכל הזמנים.
מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ע, א) שאין בן סורר ומורה חייב עד שיגנוב משל אביו ויקנה בשר ויין בזול ויאכל אותן חוץ מרשות אביו בחבורה שכולם ריקנין ופחותין, ויאכל הבשר חי ואינו חי כדרך שהגנבים אוכלים, וישתה היין מזוג ואינו מזוג כדרך שהגרגרנים שותין, והוא שיאכל משקל חמשים דינר מבשר זה בלגמא אחת וישתה חצי לג מיין זה בבת אחת.
ומה שאמרו שאם אכל אכילה זו המכוערת מבשר אסור או ביום שאסור באכילה ואפילו בתענית דרבנן שאינו חייב, שנאמר (דברים כא כ) איננו שמע בקולנו. מי שאינו עובר באותה אכילה אלא על קולם, יצא זה שעובר בה אף על דברי תורה.
ומה שאמרו שאם אכל כל מאכל ולא אכל בשר בהמה, שתה כל משקה ולא שתה יין פטור, והטעם מן השורש שכתבנו למעלה, לפי שאין הטבע נמשך אחר שום דבר כל כך כמו באלו.
ועניין כיצד דנין אותו, וכיצד מתרין בו, (שם עא, א) וכיצד מכריזין עליו.
ומה שאמרו שאין נעשה דין סורר ומורה אלא כשהאב והאם שניהם רוצים בכך, שנאמר (שם יט) ותפשו בו אביו ואמו, ואם היה אחד מהם גידם או אילם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר ‘ותפשו בו’ ולא גידמין, ‘והוציאו אותו’ ולא חיגרין, ‘ואמרו’ ולא אילמין, ‘בננו זה’ ולא סומין, ‘איננו שמע בקולנו’ ולא חרשין.
ומפני כל עניינים אלה הצריכים בו, היו מן החכמים שאמרו בגמרא כי מעולם לא נעשה דין סורר ומורה, ויש מי שהעיד שראה אותו וגם ישב על קברו.
ומה שאמרו כי בתחילה מלקין אותו, שנאמר ‘ויסרו אתו’, ופרשו זכרונם לברכה ‘ייסור’ – זה מלקות.
ויתר פרטיה, בפרק שמיני מסנהדרין. (ע”כ)
ונוהגת בארץ ישראל בלבד
שאין דנין דיני נפשות אלא שם, ובבית דין של עשרים ושלושה לכל הפחות; ואין דין זה נוהג אלא בזכרים אבל לא בנקבות, שאין דרכן להמשך באכילה ושתיה כמו האנשים, וזהו שנאמר בן סורר ומורה ולא בת, ולא טומטום ואנדרוגינוס, ואפילו טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר, שנאמר כי יהיה לאיש בן סורר עד שיהיה בן משעת הויה.
והעובר על זה ונעשה בן סורר ומורה על פי כל הדברים שכתבנו, נסקל, והרי הוא ככל הרוגי בית דין, שממונם ליורשיהם, שאף על פי שאביו גרם לו סקילה, הרי הוא יורש כל נכסיו.
(ע”כ. וכמו שאמרתי לא פעם — כשחז”ל רוצים אז גם מטאטא יורה)
“ופרשתנו ממשיכה “ושופכת” מצווה = הוראה אחר הוראה, שטף של הוראות שניתנות ממש בדקה ה- 99.
“אז קצר המצע מהשתרע”, רק ועוד עיון קצר על שלוש מצוות , מתוך ה 70 + מצוות הפרשה – ואקרא להן מצוות מוזרות = משונות
.3. לֹא-תַֽחֲרֹ֥שׁ בְּשֽׁוֹר-וּבַֽחֲמֹ֖ר יַחְדָּֽו:
מתוך עיון כללי בנושא ב –
אמור, מקור האיסור הוא הפסוק: “לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו” אולם במשנה[1] נאמר שאיסור זה נאמר על כל שני סוגים שונים של בעלי חיים, ולאו דווקא על שור וחמור שצוינו במקרא, אלא שדיבר הכתוב בהווה. פעולה משותפת של אדם עם בעל חיים מותרת.[2]
לדעת הרמב”ם[3], התורה אסרה לחרוש רק בשיתוף בין בעל חיים טמא לטהור, והרחבת האיסור גם לשני סוגים טהורים או טמאים היא תקנת חכמים. לעומתו, סבורים ראשונים אחרים שהאיסור לחרוש בכל הסוגים הוא מדאורייתא.[4]
הפעולות האסורות
גם היקף הפעולות האסורות הורחב בתורה שבעל פה: לא רק החרישה אסורה, אלא גם משיכה של עגלה או משא כלשהו ביחד, והדבר נחשב כאיסור הכתוב בתורה.[5] במשנה הוזכר גם איסור “להנהיג” בעלי חיים אלו יחד, ונחלקו המפרשים בפירוש הדברים: יש אומרים שאסור להוביל שני מיני בעלי חיים הקשורים יחד, אפילו אם אינם עושים כל מלאכה.[6] ויש אומרים שהאיסור להוביל נאמר דווקא כאשר הם עושים מלאכה כלשהי, אך גם נשיאת החבל שבו הם קשורים נחשבת כמלאכה לעניין זה.[7] (ע”כ. מומלץ)
4. לֹֽא-יָבֹ֧א פְצֽוּעַ-דַּכָּ֛ה וּכְר֥וּת שָׁפְכָ֖ה בִּקְהַ֥ל יְהֹוָֽה:
מתוך (שוב מויקיפדיה) ב –
קור האיסור מופיע בספר דברים: “לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה’.” (ספר דברים, פרק כ”ג, פסוק ב’).
על פי התורה שבעל פה, האיסור ‘לבוא בקהל ה’ מתפרש במובן של איסור לישא אשה יהודיה כשרה, ולא בצורך להיות מורחק מהציבור כמצורע.
המשנה במסכת יבמות מבארת את הפסוק המקראי:
איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו אחת מהן. וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד. ואם נשתייר מהעטרה אפילו כחוט השערה, כשר
— משנה, מסכת יבמות, פרק ח’, משנה ב’
פצוע דכה פסול מלבוא בקהל רק כשאשכיו נפגעו בידי אדם, אבל אם הפגיעה היא מום מולד (סריס חמה, ולדעות שונות גם אם המום הוא תוצאה של מחלה, ולא של פציעה) – מותר לישא אשה כשרה (‘לבוא בקהל’)
לאנשים אלו מותר לשאת גיורת ושפחה משוחררת וכן נתינה וספק ממזרת – אסופי ושתוקי, שאינם נחשבים ‘קהל ה’, אך לא עם ממזרת ודאית שאסורה מהתורה[1].
הגדרת פצוע דכא וכרות שופכה
המשנה במסכת יבמות אומרת:
ואם נשתיר מהעטרה אפילו כחוט השערה, כשר.
— משנה, מסכת יבמות, פרק ח’, משנה ב’
כלומר: אם נשאר חתיכה קטנה בעובי של שערה של העטרה בהיקפו של כל האיבר – אינו נחשב כרות שופכה, אך אם גם זה לא נשאר – הוא כרות שופכה.
השולחן ערוך[2] מוסיף עליהם עוד חלק באיבר שגורם בפציעתו לפסילת האדם, “השבילים שבהם נתבשל שכבת הזרע, והם הנקראים חוטי ביצים” דהיינו צינורות הזרע. גם פגיעה בחלק זה מגדירה את האדם כפצוע דכה.
הספרי מביא הבדל אחר ביניהם:
מה בין פצוע דכה לכרות שפכה – אלא שפצוע דכה חוזר, וכרות שפכה אינו חוזר. זו מהלכות רופאים.
— ספרי על ספר דברים, פרק כ”ג, פסוק ב’
כלומר אם הוא יכול להבריא מאי-היכולת להוליד – הוא פצוע דכה, ואם לא יכול לחזור ולהבריא – הרי הוא כרות שופכה. המדרש מוסיף לנו גם שכל ההלכות של פצוע דכה וכרות שופכה נתונות להכרעה בידי רופאים שבקיאים בעניינים האלו האם יכול לחזור ולהוליד.
פצוע ‘דכה’ או ‘דכא’
עם השנים נפלו טעויות בנוסח הנכון לכתיבת ספרי התורה. השינויים הללו נוצרו משיבוש אחד עתיק, וכעת איננו יודעים מהו הנוסח המקורי הנכון. ישנם תשעה הבדלים כאלו בין ספרי התורה של יהודי תימן ובין ספריהם של שאר העדות, כאשר בימינו נוסח הספרים האשכנזים ונוסח בני עדות המזרח שווה.
אחד ההבדלים הידועים הוא האם לכתוב בפסוקים: “פצוע דכה” או “פצוע דכא”. נוסח בני תימן הוא “דכא” וכן היה הנוסח של בני אשכנז עד סביבות המאה ה-18. לעומתם בהרבה מספרי ספרד היה הנוסח “דכה”, וכך הכריע הרמ”ה בספרו “מסורת סייג לתורה”,… (ומעניין הסיפור)
מוכר הסיפור התנ”כי[5] על אמנון ותמר בני דוד המלך. אמנון בכורו של דוד, אהב את תמר אחותו וחשק בה. בעצת רעהו יונדב בן שמעה, העמיד פני חולה וביקש מאביו לשלוח לו את תמר, שתכין לו לביבות ותטפל בו. תמר עשתה כבקשת דוד ובעת שהגישה לפניו את הלביבות ביקש אמנון מהמשרתים להשאירם לבד, הביא אותה אל חדרו, ואנס אותה למרות מחאתה. לפי חלק מהדעות בחז”ל, הייתה תמר בתו של דוד המלך מאשת יפת תואר שהיא גויה שבוית מלחמה שהתגיירה מאוחר יותר. במקרה כזה לפי ההלכה תמר איננה מתייחסת אחר אביה[6], על כן תמר הייתה מותרת להינשא לאמנון, כיוון שלא היה אחיה מהבחינה ההלכתית ולכן חטאו לא היה חמור כל כך.
בהמשך הפרק, מובא הפסוק:
וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ
— ספר שמואל ב’, פרק י”ג, פסוק ט”ו
המפרשים נחלקו בפירוש פסוק זה – מדוע אמנון שנא את תמר?
אחת השיטות לפירוש הפסוק מופיעה בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ”א, עמוד א’: “אמר רבי יצחק: […] קשרה לו נימא (שערה) ועשאתו כרות שפכה” – כלומר אמנון שנא את תמר מכיוון שהפכה אותו ל”כרות שופכה”, על ידי כריכת שערה סביב איבר מינו. אולם לפי פרשנות הפשט בתלמוד, אין כך, ושנאה משום שאהבתו אותה הייתה אהבה התלויה בדבר, שסופה להתבטל.(ע”כ)
5.לֹֽא-תַסְגִּ֥יר עֶ֖בֶד אֶל-אֲדֹנָ֑יו אֲשֶׁר-יִנָּצֵ֥ל אֵלֶ֖יךָ מֵעִ֥ם אֲדֹנָֽיו: {יז} עִמְּךָ֞ יֵשֵׁ֣ב בְּקִרְבְּךָ֗ בַּמָּק֧וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֛ר בְּאַחַ֥ד שְׁעָרֶ֖יךָ בַּטּ֣וֹב ל֑וֹ לֹ֖א תּוֹנֶֽנּוּ:
רצתי להמשיך אבל שוב די הארכתי, אז מספיק להיום (המשך אי”ה בסבב הבא) והפרשה מסתיימת בפסוק
וְהָיָ֡ה בְּֽהָנִ֣יחַֽ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ | לְ֠ךָ מִכָּל-אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהֹוָ֣ה-אֱ֠לֹהֶ֠יךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַֽחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת-זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח:
יהיה טוב
שבת שלום
שבוע טוב
שנה טובה
להת