כי תבוא – תשע”ח

From:
Date: Sat, Sep 1, 2018 at 7:56 PM
‪Subject: כי תבוא….כי תכלה….כי אני ה’‬
To:

הערה – מספר חומשים, שם הפרשה “תבוא” ללא “כי”, כך גם “תצא”)

עיונים קודמים

פרשת כי תבוא – תשע”ג

http://toratami.com/?p=43

פרשת כי תבוא – תשע”ד

http://toratami.com/?p=243

(בעיקר על ביכורים, מעמדות,)

פרשת כי תבוא – תשע”ה

(על : והיה כי תבוא, ושמחת בחגך, הקללות, כתיבה על אבנים גדולות)

פרשת כי תבוא – תשע”ו

http://toratami.com/?p=645

(על: ואמרת… לא אכלתי באוני, האמרת, ברכות וקללות, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך)

פרשת כי תבוא – תשע”ז

http://toratami.com/?p=828

(על: תקציר הפרשה, ארור אשר..לא יקיים…. ברכות וקללות, ולא נתן ה’ לכם לב…..,, )

פסוקים מההפטרה

לֹא־יִשָּׁמַ֨ע ע֤וֹד חָמָס֙ בְּאַרְצֵ֔ךְ שֹׁ֥ד וָשֶׁ֖בֶר בִּגְבוּלָ֑יִךְ וְקָרָ֤את יְשׁוּעָה֙ חוֹמֹתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ תְּהִלָּֽה׃

60:19 לֹא־יִֽהְיֶה־לָּ֨ךְ ע֤וֹד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם וּלְנֹ֕גַהּ הַיָּרֵ֖חַ לֹא־יָאִ֣יר לָ֑ךְ וְהָיָה־לָ֤ךְ יְהוָה֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וֵאלֹהַ֖יִךְ לְתִפְאַרְתֵּֽךְ׃

חידון השבוע

כמה פעמים בפרשתנו כתוב “ברוך” וכמה פעמים כתוב “ארור” וכמה קללות ברשימה?

כמה מחלות מוזכרות בתור עונשים?

איזה עונש (אם בכלל) לא בוצע במשך שנות 2,500 שנות?

הקדמה כללית

כמו שעון מעורר שמכוון להעיר בשעה מסויימת, כך גם ההמסורת היהודית. מסורת זו – שקבעה את חודש אלול כחודש הרחמים והסליחות עם תקיעת השופר כל בוקר וקריאת פרשות כי תבוא + נצבים וילך,- מעירה את העם היהודי לקראת הימים הנוראים. ספר דברים רובו ככולו שזור בציוויים, אזהרות ואיומים בעונשים איומים שיבואו על העם היהודי ככלל ועל כל יהודי כפרט אם הוא לא יקיים את דברי התורה. למשל

פרשת דברים – (מה שהיה) חטא המרגלים ועונש הנדודים ומות אנשי דור המדבר

וָֽאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֽׂוּן:

וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַֽאֲמִינִ֔ם בַּֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

אִם-יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּֽאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַֽאֲבֹֽתֵיכֶֽם:

פרשת אתחנן – (מה שעלול להיות) אזהרה נגד עבודה זרה

וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל-הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַֽעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְהֹוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י אֲבֹֽתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם:

רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן-תִּשְׁכַּ֨ח אֶת-הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר-רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן-יָס֨וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהֽוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ:

כִּֽי-תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנֽוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַֽעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֨סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַֽעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵֽי יְהֹוָ֥ה-אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ: {כו} הַֽעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ כִּֽי-אָבֹ֣ד תֹּֽאבֵדוּן֘ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹא-תַֽאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּֽׁמֵדֽוּן: {כז} וְהֵפִ֧יץ יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בָּֽעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה:

פרשת עקב – (אזהרה חוזרת)

כָּל-הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַֽעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֥ע יְהֹוָ֖ה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶֽם:

ושוב

הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן-תִּשְׁכַּ֖ח אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם:

וְהָיָ֗ה אִם-שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַֽעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַֽעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּֽאבֵדֽוּן

וכו’ וכו’ (חוץ מפרשת כי תצא העמוסה במצוות, שכנראה – לעניות דעתי, לא כל כך שייכת לנאום משה רבנו) וזה = האזהרות והאיומים – ממשיך בפירוט נרחב ומגיע לשיאו בפרשתנו ואף גולש בשלש הפרשות הבאות. אז מה הפלא שבימים אלה – בלוח העברי, רוב היהודים ובעיקר הדתיים והחרדים מתחלחלים לקראת בא יום הדין.

ומה הם עיקרי התורה? מה אסור לשכח?

עד עכשיו קראנו וקיבלנו (נעשה ונשמע???) 605 מצוות, ויש רק עוד 8 בדרך, ו 6 בפרשתנו.

וכבר קראנו את רוב החומש וראינו איך תוכן “הנאום” עבר מתיאורים היסטוריים לשטף של מצוות שרובן התרכזו בשלושת הפרשו שקראנו , ראה,שופטים וכי תצא

בספפר דברים = משנה תורה משה רבנו בנאומו לפני מותו בכוחותיו ובימיו האחרונים הספיק (קצת לפני שהפך להיות “המשורר” ) להוסיף ולהנחית על בני ישראל עוד 200 חוקים = מצוות חדשות שמכסות את רוב תחומי החיים . כבר ברור שספר התורה איננה לא רק ספר חוקים ולא רק ספר היסטורי – דרמטי. אלא שהוא קצת מזה וקצת מזה או גם זה וגם זה, בתוספת כמה פואמות. אזהרות, הבטחות ועונשים לסוטים מהדרך שמתווה התורה.

והכתוב בפרשתנו מוסיף ומצווה —

וְכָֽתַבְתָּ֣ עַל-הָֽאֲבָנִ֗ים אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בַּאֵ֥ר הֵיטֵֽב:

וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ וְהַכֹּֽהֲנִ֣ים הַֽלְוִיִּ֔ם אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַסְכֵּ֤ת | וּשְׁמַע֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ: {י} וְשָׁ֣מַעְתָּ֔ בְּק֖וֹל יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤יתָ אֶת-מִצְוֹתָו֙ וְאֶת-חֻקָּ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: (ס)

והנה עברו כ -3,000 שנה והעם העברי, ישראל/יהודי עבר הרבה הרבה תלאות ייסורים ורדיפות והמתות בכל דרך אפשרית ועדיין יש גרעין גדול של מקיימי המצוות – כפי שפרשום חז”ל, ורק פה ושם היו כאלה שאמרו “לא מדובשך ולא מעוקצך” (ר”ל) והרוב הדומם של העם היהודי (למרות “חטאיו היוםיומיים, איכשהו נשאר קשור בעבותות סמויות אל הגרעין. והנהירה לבתי הכנסת בראש השנה וביום כפור מוכיחה את הלא ייאמן. אולם לא כאן המקום לדון בגורל ובעקשנות של העם היהודי,

וחומש דברים – על שלל (200) מצוותיו, אזהרותיו, איומיו וברכותיו ב – 11 פרשותיו ו- 34 פרקיו, נחשב כנאום משה רבנו (צוואתו = דבריו האחרונים) לפני מותו. קשה לתאר או להאמין שקהל של כ – 2 מליון נפש, שומע תיאור היסטורי ארוך, תוכו רצוף נזיפות, איומים, אזהרות ולפתע ניתך עליהם גם מטר של מצוות שמסתיימות במבול של קללות והעם שותק. כנראה קהל השומעים המום )או שנרדם) אין תגובות. בחומש שמות וחומש במדבר – העם מתלונן לא פעם ולא פעמיים, מתמרד וחוטא. ופה עכשיו בכל משך 40 יום נאום/נאומי משה – אין תגובות.העם – דור שני ליוצאי מצריים, איך אומרים באידיש “שטומפ”. בעוד כ – 4 שבועות מסיימים את סבב הקריאה השנתי ונראה שלא שמים לב לסבלנות של . העם שלא התלונן לשמע נאומי משה, ובהמשך עובר את הירדן בהנהגת יהושע וכובש את (חלק מ) מארץ כנען ויוצר את ראשית ארץ ישראל.

פסוקי השבוע

וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם וְשָׂ֣מַחְתָּ֔

בַּבֹּ֤קֶר תֹּאמַר֙ מִֽי-יִתֵּ֣ן עֶ֔רֶב

לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ

ערב שבת שלום

פתיחה

הזכרתי לעיל את ציווי הכתיבה על האבנים, מה עניין וחשיבות הכתיבה? אז מתוך

https://mida.org.il/2018/08/31/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9B%D7%99-%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%90-%D7%9B%D7%99%D7%A6%D7%93-%D7%95%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%A0%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94/

…..

אנחנו כל כך רגילים לתפוס את התורה כספר, כטקסט כתוב, שהציווי הזה כלל לא מפתיע אותנו. אולם אם נתבונן באירועי הכתיבה השונים בתורה נגלה שזה בכלל לא דבר מובן מאליו. מחוץ לחוקיו של משנה-תורה, שבו אנו דנים כעת, מעטים הם אירועי הכתיבה של חוקי התורה. את לוחות האבן שמקבל משה בהר – כותב ה’ (שמות לב, טו-טז), ואילו משה עצמו כותב רק את ספר הברית (שמות כד, ד-ז). חוקים אחרים – שכוללים למעשה את רוב רובם של חוקי התורה – כלל לא נכתבים.

לעומת מיעוט כתיבת-חוקים בשאר התורה, אנו דווקא כן מוצאים אירועי כתיבה אחרים וציוויים לכתוב כל מיני טקסטים – אך לא את החוקים: שמות הנשיאים נכתבים על מטותיהם לאחר מעשה קרח, שמות השבטים – על האבנים שנושא עליו אהרן, ו”קדש לה’” – על הציץ; משה כותב את מסעות ישראל, את מחיית עמלק ואת שירת האזינו, ושבועת הסוטה נכתבת ומיד נמחית על המים….

אנו שבים אל חוקת משנה-התורה. בחוקה זו הכתב משמש לא רק באירועי כריתת ברית, כמו האירוע בהר עיבל שבו פתחנו את דברינו, אלא גם ביומיום: כדי לגרש את אשתו אדם נדרש לכתוב “סֵפֶר כְּרִיתֻת” (דברים כד, א), מה שמבטא את התלות בכתב במערכת החוק הרשמית, ואפילו חוקי ה’ נכתבים בהקשר יומיומי – על מזוזות הבתים (ו, ט), והמלך מצווה אף הוא לכתוב לו “אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר” (יז, יח). החוקים, אפוא, נכתבים גם מחוץ להקשר הישיר של כריתת ברית. מה באה חוקת משנה-התורה לחדש בכך?

כזכור, ראינו את תפקידיו של הכתב הן כהנכחה של הטקסט, הנדרשת עבור כריתת-ברית או פעולה-מאגית, והן כאמצעי גיבוי לזכרון. נראה כי בחוק של משנה-התורה מתלכדים שני התפקידים הללו לתפקיד אחד: התורה נכתבת מתוך מטרה ברורה שתיקרא “נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם” (לא, יא), כתזכורת חוזרת ונשנית, אך היא נכתבת גם בהר עיבל על מצבות-אבן, בלי מטרה תזכורתית, וכחלק מכריתת הברית.(ע”כ)

לרענון – נושאי הפרשה —

קטעים ראשונים – ציוויים עתידים

— וְהָיָה֙ כִּֽי-תָב֣וֹא אֶל-הָאָ֔רֶץ וְלָֽקַחְתָּ֞ מֵֽרֵאשִׁ֣ית | כָּל-פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה …. וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא… וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ

מתוך

https://www.google.com.au/search?q=%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA+%D7%9B%D7%99+%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%90&rlz=1C1CHBF_en-GBAU802AU802&tbm=isch&source=iu&ictx=1&fir=CIkwlJhBIQuAVM%253A%252C-J4UkYfk3Pi2EM%252C_&usg=AFrqEzcfOVPUQaJQPbidbW7-5J5zX0EZNw&sa=X&sqi=2&ved=2ahUKEwiy1OC8u5ndAhXH34MKHS9kCUMQ_h0wFnoECAYQEQ#imgrc=CIkwlJhBIQuAVM:

מצוות מעשר עני —

— – כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂ֠ר אֶת-כָּל-מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָֽתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַֽמַּֽעֲשֵׂ֑ר וְנָֽתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה

מצוות כתיבה על אבנים—-

— וְהָיָ֗ה בַּיּוֹם֘ אֲשֶׁ֣ר תַּֽעַבְר֣וּ אֶת-הַיַּרְדֵּן֒ אֶל-הָאָ֕רֶץ….וַֽהֲקֵמֹתָ֤ לְךָ֙ אֲבָנִ֣ים גְּדֹל֔וֹת וְשַׂדְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד:{ג} וְכָֽתַבְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֗ן אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בְּעָבְרֶ֑ךָ לְמַ֡עַן אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨א אֶל-הָאָ֜רֶץ … וְהָיָה֘ בְּעָבְרְכֶ֣ם אֶת-הַיַּרְדֵּן֒ תָּקִ֜ימוּ אֶת-הָֽאֲבָנִ֣ים הָאֵ֗לֶּה.. בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל וְשַׂדְתָּ֥ אוֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד: {ה} וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ …וְהַֽעֲלִ֤יתָ עָלָיו֙ עוֹלֹ֔ת… וְזָֽבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם וְשָׂ֣מַחְתָּ֔… וְכָֽתַבְתָּ֣ עַל-הָֽאֲבָנִ֗ים אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בַּאֵ֥ר הֵיטֵֽב:

מצוות מעמד הר גריזים והר עיבל —

—- אֵ֠לֶּה יַֽעַמְד֞וּ לְבָרֵ֤ךְ אֶת-הָעָם֙ עַל-הַ֣ר גְּרִזִּ֔ים בְּעָבְרְכֶ֖ם אֶת-הַיַּרְדֵּ֑ן שִׁמְעוֹן֙ וְלֵוִ֣י וִֽיהוּדָ֔ה וְיִשָּׂשׂכָ֖ר וְיוֹסֵ֥ף וּבִנְיָמִֽן: {יג} וְאֵ֛לֶּה יַֽעַמְד֥וּ עַל-הַקְּלָלָ֖ה בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל רְאוּבֵן֙ גָּ֣ד וְאָשֵׁ֔ר וּזְבוּלֻ֖ן דָּ֥ן וְנַפְתָּלִֽי: {יד} וְעָנ֣וּ הַֽלְוִיִּ֗ם וְאָֽמְר֛וּ

קטע מרכזי – התוכחה הגדולה —

—- והָיָ֗ה אִם-לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל-הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ: {טז} אָר֥וּר…

קטע מסיים – תמיכה ראייתית לחובה בשמירת וקיום הציוויים —

—אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כָּל-אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֤ה לְעֵֽינֵיכֶם֙….וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֶת-דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔ילוּ…

ומתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%9B%D7%99_%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%90

….פרשת כי תבוא תמיד נקראת שתי שבתות לפני ראש השנה, כיוון שמופיעה בה פרשת הברכות והקללות ואין רוצים לסיים את השנה בדבר רע[1]. פרשה זו מכונה “פרשת התוכחה הגדולה” (בניגוד לפרשת בחוקותי שמכונה פרשת “התוכחה הקטנה”), מכיוון שיש בה תוכחה רבה וארוכה ומצויות בה ברכות וקללות…. (ע”כ. מומלץ)

ולאלה שיש זמן ומעוניינים/ות בחומר מסורתי נוסף ניתן לבחור מאמרים נוספים לקריאה בהפקת אוניברסיטת בר – אילן ב –

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/kitabo/kitabo.shtml

(מכיל רשימת מאמרים ואתרהם)

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

יש בפרשתנו מספר פסוקים, או ביטויים = התבטאויות שדורשות פענוח, להן 3 מהם.

אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי-שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב:

מיהו ה”ארמי” האלמוני ומיהו “אבי” ומה זה א(U)בד, ומה הקשר בין שלש מילים אלו והירידה למצריים.

ידוע לנו שאברהם אבינו היגר מארם נהריים, ירד מצריימה וחזר משם עם רכוש רב. יצחק אבינו סך הכל “היגר” לגרר.

כך שיש להניח שהכוונה “אולי” וכך מפרשים הרבה מחז”לינו, שהארמי הוא לבן הארמי, ו”אבי” הוא יעקב אבינו שירד מצריימה ועל הקשר לירידה — איך אומרים ב”ה ככה נגזרה גזירה וההתפלספות ממשיכה לגדול (אחזור לדעתי הצנועה להלן). אז מתוך —

https://www.kipa.co.il/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9B%D7%99-%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9B%D7%99-%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%90-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%90%D7%91-/

הפסוק הזה, המוכר גם מההגדה של פסח, הוא מהסתומים שבפסוקי התורה. מיהו הארמי? האם ‘אובד’ מתאר את הארמי או את אשר עשה הארמי לאבי? מיהו אבי? מפאת מורכבותו, ‘זכה’ הפסוק לפרשנויות שונות. יש האומרים כי ‘ארמי’ הוא לבן הארמי, ו’אבי’ הוא יעקב. לבן לא היה אובד, אך הוא גם לא איבד את יעקב. לכן על פי הפירוש הזה, מדובר במה שרצה לבן לעשות ליעקב – לאבד אותו.

אפשרות אחרת: ארמי אובד [היה] אבי, וירד מצרימה. אפשרות זאת מתפצלת לשניים: יש אומרים כי מדובר באברהם שבא מארם וירד למצריים. יש אומרים כי מדובר ביעקב שגלה לארם, ומשם הגיע לארץ ישראל וסופו שירד למצרים.

אני למד מכאן דבר אחר: מארג היחס שבין בן לאביו, הוא מארג סבוך. סבוך עד כדי כך, שכאשר אדם בא לדבר על אביו, מבטאו עילג וסבוך ונתון להרבה מאוד פרשנויות.

מי היה האיש הראשון בתנ”ך שקרא ‘אבא’? טוב, לא ‘אבא’ שזאת מילה שאיננה מופיעה בתנ”ך, אבל ‘אבי’?

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו,

וַיֹּאמֶר: אָבִי!

וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי בְנִי….(ע”כ. לא מוצא הסבר ל”ארמי”)

ומתוך

https://www1.biu.ac.il/Parasha/KiTavo/BenYashar

..”מקרא ביכורים” (דב’ כו:ה–י) שבו מצהיר מביא הביכורים שאדמתו ואדמת ארץ ישראל כולה שייכת לה’, פותח במילים “אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי”. לומר, שאבי האומה שבא מארם – יהא זה אברהם, יעקב, או אישיות קולקטיבית של שלושת האבות – היה רועה נווד, בלי אחיזה בקרקע.[1] כך מפרשים הפשטנים רשב”ם, ראב”ע, ר”י אברבנאל, ועוד. לא כן רש”י, האומר: “מזכיר חסדי המקום: ‘אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי’, לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחרי יעקב”. רש”י מניח אפוא, שלעומת הפשט הדקדוקי ש”אֹבד” הוא פועל עומד, כאן “אֹבד” הוא פועל יוצא המספר על מעשי הארמי לבן. כמה ממפרשי רש”י[2] ניסו להצדיק זאת בטענה, שיש במקרא בניין פֹעַל שמשמעו גורם-יוצא של בניין קל; כגון “יוֹדַעְתִּי” בשמו”ב כא:ג, וכן “זֹרְמוּ” בתהלים עז:יח. ואולם, “יודעתי” היא אכן צורה חריגה, שאולי מייצגת ניב דיבור יהודאי; “זֹרְמוּ” בניינה פוֹעַל, הבניין הסביל של קל.[3] על דרך רש”י כבר תרגמו התרגומים הארמיים לתורה: אונקלוס וניאופיטי,[4] וכך משתמע גם מטעמי המקרא לפסוק.

לעומת הפשט הלשוני והענייני, נטו כאן התרגומים ורש”י אחרי השגור על פינו בהגדת הפסח: “מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו… שנאמר ‘אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי'”. כאן אפוא לבן הארמי הוא אשר “אֹבד” = מאבד את אבי יעקב. האפשר להבין, או לפחות לדרוש, את הפסוק על מעשיו של לבן הארמי, מבלי להוציא את “אֹבד” ממשמעו הדקדוקי? נראה שאכן כך משתמע ממדרש התנאים “ספרֵי” לספר דברים, שהוא היסוד לדרשת “מקרא ביכורים” שבהגדת הפסח: “‘אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי’ מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא על מנת לאבד, ומעלה על לבן הארמי כאילו איבדו”.[5] כאן אפוא יעקב אבינו הוא האובד בהיותו בארם, דהיינו, נתון לאבדון אלמלא הצילו הקב”ה…(ע”כ)

(והביטוי “ארמי א(ו)בד אבי” נשאר מוקשה – ולעניות דעתי הייתה פה איזו טעות כי למה יעקב ירד מצריימה? בלי שום קשר לארמי וכו’. לפי פשוטו של מקרא, בחזרת = בריחת יעקב מלבן חותנו, לבן רדץ אחריו. אין הסבר ברור למה? יש לנו את דברי לבן מצד אחד ואת פעולת רחל שגנבה את התרפים של אביה מצד שני. ובסיומה של בריחה והרדיפה נכרתה ברית בין לבן חותן יעקב ויעקב החתן (כולל 4 נשיו ו 11 ילדיו ובתו) כך שאחרי ברית זו לא היה יעקב צריך לרת מצריימה.ולא כאן המקום לדיון מעמיק בנושא רק נבחין שלפי “סדר ימי עולם” לוח הזמנים היה כך

— בשנת 2205 (לבריאה) יעקב ברח ולבן השיגו טנכרתה הברית

— 2206 היה אירוע אונס לאה והריגת אנשי שכם

— בשנת 2215, עשה יעקב כתונת פסים ליוסף, ומכירת יוסף לעבדות

— בשנת 2236 התחיו שנות הרעב

כלומר שעברו כ – 30 שנה בין הפגישה האחרונה של לבן עם יעקב, עד לירידת יעקב מצריימה. והסיבות לירידה, “ויהי רעב בארת” (מזכיר את ירידת אלימלך עם נעמי למואב)

ונתוח מעמיק של הפסוק מתוך (מאמר ארוך שמנתח את שיטות לימוד פסוקי התורה הסתומים או מקוצרים) ב –

http://www.studenteam.co.il/index2.php?option=com_sobi2&sobi2Task=dd_download&fid=742&format=html&Itemid=

“ארמי אבד אבי” דברים כו’ 5 :

ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

בקטע מסופר סיפור יציאת מצרים. קטע זה נבחר בכדי לספר את סיפור יציאת מצריים בתוך ההגדה של פסח. קיימת סתירה- אם נרצה להרבות בסיפורי יציאת מצריים (“כל המרבה הרי זה משובח”) למה לא לספר את כל הסיפור היציאה מספר שמות? במעשה זה פגעו חז”ל בשני עקרונות. קיימים שני חוסרים: 1. משה- המנהיג הגדול שהוציא את ישראל ממצריים אינו מוזכר (לא מוזכר בכלל בכל ההגדה). פחדו מדמותו של משה שמא יהיה בן דמותו של ה’. הדמות היחידה שראתה את ה’ פנים מול פנים ע”פ הפשט. 2. העיקר בחג זה הוא קורבן הפסח. על שולחן הסדר כיום רמזים המסמלים את הקורבן )זרוע, ביצה) ובקטע זה לא מסופר על הקרבת קורבנות, עזיבה בחפזון וכו’. נשאלת השאלה מדוע בחרו חז”ל דווקא קטע זה על אף זאת? ההגדה המסורתית בנויה כך- קטע המקראי ומיד לאחר מכן קטע מדרשי המסביר את הפס’. חז”ל בחרו קטע זה בתוך ההגדה בכדי להסביר את הביטוי “ארמי אבד אבי” היה חשוב להם בגלל הפולמוס עם הנצרות. זהו ביטוי סתום בעייתי וחז”ל רוצים לבאר אותו בעקבות הויכוח עם הנצרות. הברית החדשה לוקחת את התנ”ך וכל ביטוי שיכול לרמוז על בואו של המשיח מאמצים לספרם ומשייכים זאת לישו. כמו כן כאשר כתוב בלשון רבים, טוענת הנצרות כי זהו סימן לכך שאחד מדבר בשם שלושתם השילוש הקדוש.

תרגום אונקולוס: # “לבן ארמה”- קובע כי הביטוי ארמי מיוחס ללבן (חם יעקוב), אשר היה ארמי וגר בארם. #”באה”- רצה. לאובדא- להרוג את אבא- וירד למצריים וגר שם. כלומר מבקש לחזור לסיפור יעקוב ולבן- סיפור יציאת מצריים החל מהתקופה שיעקוב בורח מלבן הארמי אשר רצה להרגו- יורד מצריים וגר שם. הקושי בתרגום זה- המילה “אבד” זהו פועל עומד והוא הופך אותו לפועל יוצא. בנוסף בביטוי זה הארמי הוא הנושא, משום שהנושא לא מתחלף, הוא זה שירד מצרימה, אך לבן לא ירד מעולם מצרימה, כלומר הוא משנה גם את נושא המשפט. אונקולוס מבאר פסוק השונה לגמרי מהפשט כפי שכתוב בפסוק.

רש”י:

ארמי אבד אבי- מזכיר יסדי מקום (התורה מספר את סיפור יציאת מצריים ואת הדברים שעשה ה’). את המילה “אבד” משנה גם כן מפועל עומד לפועל יוצא. רש”י לא שואל שאלה דקדוקית אלא מתייחס לשאלה- אם לבן ביקש להרוג את יעקוב, למה זה לא מסופר לנו? הוא טוען כי לבן חשב לעשות זאת וגם אם לא עשה זאת באמת, זה כאילו עשה זאת. לבן- ארמי, יעקוב- אבי כלומר כמו תרגום אונקולוס.

ראב”ע:

לא מסכים שיהפכו פועל עומד ליוצא. אם תרצה להגיד שארמי זה לבן, התנ”ך היה אומר ארמי אובד את יעקוב- למה שלא יכתוב בצורה נכונה ובכך מעמיד את קודמיו בבעיה. בנוסף שואל מה הקשר בין הפעולה של רדיפת לבן כלפי יעקוב ולירידת יעקוב למצרים. הרי אחרי המרדף לבן חוזר לביתו ויעקוב נשאר בכנען ולא ירד מצרימה כלל. על פיו ארמי- יעקוב (ולא לבן)- כאשר אבי יהיה ארמי הוא היה עובד. וכמו כן המילה אבי היא יעקב (והטעם= הפרוש). המילה אבד פרושה אדם עני ומסכן. מוכיח מספר משלי- תנו יין לאבד (לעני) שישתה וישכח את עונו. מסכם ואומר יעקוב שחי בארם היה אבד- אדם עני. כלומר האדם שקורא קטע זה צריך לזכור כי העושר לא בא מאבותיו שהיו עניים, אלא העושה הגיע מ-ה’. יש להגיד תודה לאל כי הוא זה שהביא את עושרך ומאבותיך לא קיבלת שום ירושה. בכך פתר את הבעיה הלשונית , ואת הזיקה בי לבן והירידה למצריים. למה אונקולוס ורש”י היו חייבים לעצמם ולמה ההגדה של פסח מבארת כמותם ולא כמו ראב”ע? הפתרון לכך הוא הנצרות- בברית החדשה. ברית החדשה מתארים את ישו כקורבן המוקרב למען כל האנושות. ולכן בחרו סיפור בלי קורבן, כדי שהנוצרים לא יגידו כי היהדות מסכימה עם כך שישו הוא הגואל המשיח- הוא זה שצלבו למעל כל העולם. הנק’ השנייה היא שכאשר ישו עמד להיוולד, אמו ברחה מכיוון שרצו להרוג אותה ואת הוולד. הרואים בכוכבים אמרו להורדוס המלך שעומד להיוולד האיש שידיח אותו מתפקידו. הביטוי ארמי מזכיר את הביטוי רומאי, ולכן תוכל הברית החדשה לקשר את הביטוי ארמי להורדוס, ואת הביטוי אבי לישו. כלומר לחז”ל אין ברירה אלא ללכת לפרוש אחר, גם אם משנה את הדקדוק במשפט. שינוי המהות התחבירי על מנת לתת פרשנות הפוכה נגד תפיסת העולם הנוצרית הפרשנות תלויה באירועים היסטוריים ובויכוח בין הדתות. (ע”כ. מומלץ לקריאה ועיון נוספים לאלה שיש להם/ן זמן ורצון ללימוד מעמיק בנושא)

ועוד על הארמי” מתוך

http://mikrarevivim.blogspot.com/2018/03/blog-post_13.html

….

פרשנים מתרגמים ודרשנים רבים הקדישו מחילם לפתרון הקושי הכפול הזה. באשר לשאלת זיהויו של האב שבו מדבר הפסוק, שוררת הסכמה כמעט כללית כי המדובר ביעקב, אשר אכן ירד למצרים עם בני ביתו, כמסופר בספר בראשית (מו, ח ועוד). מיעוט קטן של דרשנים סבור שמדובר באבי האומה, באברהם, שגם הוא ירד למצרים (כמסופר בבראשית יב, ואילך), אלא שפירוש זה הוא דחוק, כי קשה להבין מה הקשר בין ירידת אברהם למצרים, אשר בעקבותיה שב לארץ כנען, ובין שעבוד בני ישראל בארץ זו. ובאשר למילים “ארמי אובד”: מי שסבור שהן מתארות את יעקב, מבאר אותן ככינוי שלו, כיוון שמוצא אמו היה מפדן אדם (בראשית כד, ד או כה, כ), והוא עצמו נדד, נע ממקום למקום, כאדם שאיבד את דרכו. ומי שסבור כי “ארמי” כלשהו “אובד” את יעקב, מפרש את המילים כמדברות על חותנו, לבן הארמי, שביקש לאבד, להשמיד את יעקב.

פירוש אחרון זה ידוע ומפורסם בעיקר מן ההגדה של פסח, המצטטת, כאמור, את ארבעת פסוקיו הראשונים של “מקרא ביכורים”: “צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל, שנאמר ‘ארמי אובד אבי וירד מצרימה'”. לפי האגדה היה לבן רשע ואכזר אף יותר מפרעה: שהמלך המצרי ביקש להמית רק את הזכרים הנולדים לבני ישראל (שמות א), ואילו לבן רצה להשמיד את כל בית יעקב, זכרים ונקבות, צעירים וזקנים גם יחד. כיוון שבסופו של דבר יצא יעקב מבית לבן כשהוא עשיר בנכסים ורב צאצאים, מבהירים מדרשים שונים, כגון מדרש תהילים (לתהילים ל, ד) כי “אובד” אין כוונתו למעשה שגם נעשה ובוצע בפועל אלא רק לכוונת הלב: “וכי איבד לבן ליעקב? אלא על ידי שחשב לאבדו – חישב לו הקב”ה [על ידי ניסוח הדברים בפסוקנו] כאילו איבדו”. את הבסיס לקביעה כי לבן ביקש לפגוע ביעקב מוצאים המדרשים במסופר על יעקב שנאלץ לברוח מבית לבן בחשאי ועל לבן שרדף אחריו עד הר הגלעד (בראשית לא, כ-כג). באותו לילה בא “אלוהים אל לבן הארמי … ויאמר לו הישמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע” (שם, פסוק כד), ואף לבן מודה כי לולי התערבות האלוהים “יש לאל ידי לעשות עמכם רע” (פסוק כט). …..

המחקר הציע שני הסברים שונים לסיבה שהביאה את חז”ל להציג את לבן באור כה שלילי. לפי ההסבר האחד נועד ציור זה לסייע בטיהור דמותו של יעקב, מי שנזכר בסיפורים רבים בקשר ללבן. כיוון שדמותו של יעקב לא תוארה בתורה באור חיובי מוחלט, ויש בה גם צדדים בעייתיים, כגון בסיפור לקיחת הברכה שיועדה לעשו אחיו בראשית כז) או בדרך שבה הגדיל את צאנו בבית לבן (בראשית לא) – הרי שעל ידי הצגת לבן כרשע מוחלט, יצטייר יעקב, בן שיחו, באור חיובי יותר. לשון אחרת: הרצון לשפר את דרך הצגת דמותו של יעקב הביאה להשחרת דמותו של לבן (וכן, למען האמת, גם דמותו של עשו).

לפי ההסבר האחר ראו חז”ל את לבן כסמל לדמות היסטורית שלילית, אולי בית הורדוס שמוצאו מאדום ואשר שלטונו נשען על כוחה של רומי (ושימו לב לדמיון שבין מילת “ארמי” ל”רומאי” או אדומי”). כאשר ביקשו תקדים מקראי לדמות אשר יעקב-ישראל נמצא עמה בקשרים מקשרים שונים, לחיוב ולשלילה, כפי שהיתה מערכת היחסים שבין חכמים לבין בית הורדוס (החל בהורדוס וכלה באגריפס השני), מצאו בדמותו המקראית של לבן שלל רב והרחיבוה בדרך שראינו. (ע”כ. מומלץ)

אֵ֠לֶּה יַֽעַמְד֞וּ לְבָרֵ֤ךְ אֶת-הָעָם֙ עַל-הַ֣ר גְּרִזִּ֔ים … שִׁמְעוֹן֙ וְלֵוִ֣י וִֽיהוּדָ֔ה וְיִשָּׂשׂכָ֖ר וְיוֹסֵ֥ף וּבִנְיָמִֽן:

{יג} וְאֵ֛לֶּה יַֽעַמְד֥וּ עַל-הַקְּלָלָ֖ה בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל רְאוּבֵן֙ גָּ֣ד וְאָשֵׁ֔ר וּזְבוּלֻ֖ן דָּ֥ן וְנַפְתָּלִֽי:

{יד} וְעָנ֣וּ הַֽלְוִיִּ֗ם וְאָֽמְר֛וּ אֶל-כָּל-אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל ק֥וֹל רָֽם:

קטע קצת מוזר – ראשית היכן שבטי אפריים ומנשה, הרי כבר לפני 39 שננים ספרו אותם כשני שבטים נפרדים והם תפסו מקומות נפרדים במסעי בני ישאל. ושנית אם זבט לוי עומד על הר גריזים, מי הם הלוויים שענו. ושלישית מה פתאום השימוש במילה “וענו” הרי הם עוד לא התחילו לדבר, למי הם עונים?

ייתכו וכבר דנתי בשאילה זו באחד מהגלייונות הקודמים, קצת חיפשתי אבל לא מצאתי, והפסוקים מטרידים)

תשובה אחת (תוך השוואה עם קיום הציווי בימי יהושע) ניתנת ב –

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/tora/grizim.htm

. כאן נאמר: ‘על הר גריזים’, וכאן: ‘אל מול הר גריזים’. ועוד:

הכוהנים והארון למטה באמצע בשעה שהם נכללים בין השבטים העומדים למעלה?

אי לכך נציג זה לעומת זה כל המקורות הדנים בסוגיה זו בתוספתא, בבבלי ובירושלמי.א. תוספתא סוטה ח, ז:

“ר’ אליעזר בן יעקב אומר, אי אפשר לומר לוי למטה, שכבר נאמר לוי למעלה; ואי אפשר לומר לוי למעלה, שכבר נאמר לוי למטה. אמור מעתה,

זקני כהונה ולוויה למטה ושאר למעלה. רבי אומר: הראוין לשרת עומדין למטה ושאין ראוין לשרת עומדין למעלה.”

ב. בבבלי סוטה לז, א: “תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: אי אפשר לומר לוי למטה, שכבר נאמר למעלה, ואי אפשר לומר למעלה, שכבר נאמר למטה, הא כיצד? זקני

כהונה ולוויה למטה, והשאר למעלה; רבי יאשיה אומר: כל הראוי לשרת – למטה, והשאר למעלה; רבי אומר: אלו ואלו למטה הן עומדים.”

ג. ירושלמי סוטה פ”ז, ה”ד:”תני, רבי אומר: א”א לומר לוי למעלן, שכבר נאמר… אמור מעתה: זקני כהונה ולוי’ למטן ושאר כל השבט למעלן. ר’ שמעון אומר: א”א לומר לוי

למעלן… אומר מעתה: הראוי לשרת למטה ושאר כל השבט למעלה. ר’ שמעון אומר: ‘שמעון ולוי’, מה שמעון כולו למעלה אף לוי כולו למעלה.

מה מקיים הדין תנייה ‘נגד הכוהנים הלווים’? כיי דאמר ריב”ל: בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכוהנים לוויים וזה אחד מהם: ‘והכוהנים

הלווים בני צדוק'” )יחזקאל מד, טו(…..

ונמצאנו למדים כי בעניין מעמד הר גריזים ועיבל קיימות חמש דעות בחז”ל:

א. הכוהנים והלווים למטה וכל ישראל למטה )משנה סוטה לב, א ורש”י על התורה(;

ב. זקני כהונה ולוויה למטה ושאר כל השבט למעלה )ר’ אליעזר בן יעקב בסוטה לז, א

.- ובתוספתא שם ח, ז(;

ג. כל הראוי לשרת )לוי מבן ל’ עד נ'( למטה ושאינו ראוי לשרת למעלה )ר’ יאשיה שם(;

ד. שבט לוי כולו למעלה. ומה שכתוב “וענו הלווים” אינם אלא כוהנים וכד”ר יהושע ב”ל

.- )ר’ מעון בירושלמי ובתוס’ שם(;

ה. אלו ואלו למטה הן עומדין )דעת רבי בברייתא שם לז, א( ו’על’ פירושו – “בסמוך”, כמו

.- שהגמרא מסבירה שם.(ע”כ)

ומתוך דיון מקיף עם 26 שאילות ותשובות והסברים שונים ניתן ב –

http://asif.co.il/?wpfb_dl=2434

….. על השבטים:

.5 מדוע עם ישראל מחולק לשנים ואינו עומד ביחד? ואם כדי שחלק מהעם יברכו וחלק מהם

יעמדו על הקללה – מדוע שלא כולם יאמרו גם את הברכה וגם את הקללה

? ועוד: הרי הלויים הם שאומרים את הקללה וכל העם עונה אמן!

.6 לפי מה נקבעו השבטים העומדים על הר גרזים ועל הר עיבל? “היה עלבון גדול לחצי

השבטים שהם בהר עיבל שיהיו על הקללה! …למה ביזה אותם וחרפם שחצי השבטים האחרים

יהיו על הברכה והם יהיו על הקללה?”

..7 מה פירוש “ואלה יעמדו על הקללה”? אם הכוונה היא שהם אלו שאומרים את הקללה –

והרי הלויים אמרו את הארורים! ואם הכוונה היא שהם אלו שעונים “אמן” על הקללה – והרי כל

העם ענה “אמן”!

.8 מדוע בברכה נאמר: “אלה יעמדו לברך”, ואילו בקללה נאמר: “ואלה יעמדו על הקללה”?

האם היה הבדל בין צורת אמירת הברכה לצורת אמירת הקללה? אם לא – מדוע נאמרה לשון

שונה ?

.9 בפסוק י”ב כתוב ששבט לוי עומד בין השבטים המברכים את העם, ואילו בפסוק י”ד

כתוב שהלויים אומרים את הארורים

.10 מדוע שבט לוי נחשב שבט ככל השבטים? והרי בדגלים ובנשיאים ובחלוקת הארץ הוא

7 אינו נחשב לשבט

! וכשם שבמדבר לא נחשב שבט לוי לשבט רגיל מפני שהיה לו תפקיד מיוחד של

8 שמירת המקדש

, כך גם כאן היה לו תפקיד מיוחד: אמירת הארורים!

.11 מדוע שבט יוסף נחשב לשבט אחד ואיננו מחולק למנשה ואפרים, כמו בדגלים ובנשיאים

ובחלוקת הארץ?

.12 מדוע לא הוצמדו ראובן וזבולן, שהיו בני לאה ועמדו על הר עיבל, כשם שהוצמדו שאר בני

9 לאה זה לזה, וכן בני רחל ובני זלפה ובני בלהה?

מדוע בין כל השבטים שעמדו על הר גרזים נכתבה וו החיבור, ואילו בשבטים שעמדו על

הר עיבל לא נכתבה וו החיבור בכולם

(ומאמר ממשיך ויש הסברים ותשובות וכו למשל’)…

…

לפי הרמב”ן שתי השאלות מיישבות זו את זו: כאשר נמנה לוי לשבט – נחשב יוסף לשבט אחד, כדי

לשמור על המספר שנים עשר שבטים! אך הרמב”ן לא הסביר מדוע נחשב לוי לשבט במעמד הר

גרזים והר עיבל. השאלה קשה עוד יותר לפי מה שלמדנו ששבט לוי היה מופרד לשניים: חלקו עמד

על הר גרזים, ואילו חלקו האחר עמד למטה בין ההרים! מדוע אם כן הופרד לוי לשניים ולא היה

כולו למטה בין ההרים, ואז יוסף היה מופרד לאפרים ומנשה, כדרך שהופרד במקומות רבים?

הרמב”ן לא ענה על כך בפירוש, אך אפשר שרמז תשובה על כך במה שכתב לגבי הזכרת שבט לוי

בפרשת וזאת הברכה: “והנה רצה לברך את לוי, כי מברכתו יתברכו כל ישראל, שיהיו קרבנותיו

לרצון להם לפני השם”, שגם כאן רצה הקב”ה ששבט לוי יעמוד בין המתברכים (ע”כ)

ואוסף מדרשי חז”ל בנושא ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/005_HE/%D7%94%D7%A8%20%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%96%D7%99%D7%9D%20%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%91%D7%9C.htm

(מומלץ, לא אצטט)

וכדאי לשים לב – מה תוכן הקללות? ה”ארור “הראשון עוסק בעבודה זרה.

4 + 2 “ארור” נוספים עוסקים ביחסי אנוש

4 “ארור” אמצעיים עוסקים בגילו עריות.

אין מאומה על שמירת שבת, צום יום כיפור וכד’.

לֶ֚חֶם לֹ֣א אֲכַלְתֶּ֔ם וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שְׁתִיתֶ֑ם לְמַ֨עַן֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

מעניין, כי משה רבנו כשסיפר על שהייתו בהר סיני 40 יום ו 49 לילה הוא אומר (פרק ט) “לחם לא אכלתי ומיים לא שתיתי” וכאן הוא אומר “לחם לא אכלתם…” ומוסיף יין ושיכר לא שתיתם”. מה עניין יין ושכר לנושא? הם אכלו בשר ולא שתו יין? ומה מסבירים על מותם של בני אהרן? – שהיו שתויי יין? קצת מוזר

מתוך

http://ozveshalom.org.il/from-old-site/parsha/kitavo15-5772.html

….או שיאמר: ‘לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם’, שהוא קשור עם ויצא סיחון ועוג למלחמה ונכם (פס’ ו). לפי שידוע שאנשי המלחמה ראויים להיות גיבורים ומגודלים בנעוריהם, לאכול לשבעה לחם ובשר ויין לחזקם ולשמחם, כאומרו ‘ולחם לבב אנוש יסעד’ (תהלים קד, טו), וכתיב ‘ויין ישמח לבב אנוש’ (שם), באופן שבזה ינצחו המלחמה. כמו אוכלי בשר החזיר ששותים במזרקי יין, ובזה הם גיבורים ואנשי חיל מלומדי מלחמה. אבל האנשים שהם מגודלים במאכלים דקים ובשתיית המים הדקים, הם ראויים לעמוד בהיכלי המלכים, להיות נערי המלך ומשרתיו, אבל אינם ראויים לצאת למלחמות. וא”כ אחר שישראל היו יוצאים מעבודת פרך נשברים ונדכאים, והיו הולכים במדברות נעים ונדים, ולא היו אוכלים לחם אנשים, אלא לחם אבירים דק מאד נבלע באיברים. ולא היו שותים יין, אלא מים מלוחים ולפעמים מרים. היאך היו יכולים להלחם נגד אויביהם השותים במזרקי יין ואוכלים לחם ובשר? לזה אמר להם: ראו מה מעשה ה’ גדול, ודעו כי לא לגבורים המלחמה, ולא בחיל ולא בכח יגבר איש כי אם ברוח ה’. והעד, כי אתם הלכתם ארבעים שנה במדבר לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, כמו שעושים לגיבורי המלחמה או ליגעי המלחמה, כאומרו ‘ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין’ (בראשית יד, יח), ואמרו: כך עושים ליגיעי המלחמה. ועם כ”ז ‘ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה ונכם’, שלא כדרך העולם. ונפלו הגבורים מגודלים בלחם ויין ובשר, ביד חלשים האוכלים למעדנים מאכלים דקים. וכל זה כיד אלהיכם הטובה עליכם. ( מקריאת פסקתנו, אנו מתרשמים אחרת לגמרי על סיבת שהות העם במדבר: (ע”כ)

והסבר הרמב”ם מתוך –

https://www.mayim.org.il/wp-content/uploads/2018/02/Masei_68.pdf

הצורך להזכיר המסעים גדול מאד. כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום

זרע ותאנה וגפן ורימון. ואמרה התורה “לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם” )דברים כט ה(. וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו

המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים. על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחיזק אלה האותות כולם בזיכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני

אדם במקומות ההם ארבעים שנה

ומתוך

http://ladaat.info/Gilionot/20180901/[911]%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%A9%D7%99”%D7%97_%D7%9B%D7%99_%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%90.pdf

“”לחם לא אכלתם ויין ושכרלא שתיתם” (כט, ה)

נ’ דאין הכונה שלא הי’ להם יין ושכר דא”כ למה נצטוה אהרן יין ושכר אל תשת אתה ובניך ומדקאמר אתה משמע דגם

אהרן נצטוה ואמאי הרי לא הי’ לו יין עד פטירתו ועוד שהרי הנסכים אמרו במדרש שהביאו להם המלאכים מכרמי עין גדי

וי”א מהאשכול שהביאו המרגלים הספיק להן כל מ’ שנה הרי שהי’ להן יין, אלא הכונה לא הוצרכתם לשתות כל מ’ שנה

שהי’ לכם כל הטעמים במן ובבאר וכן משמע מהמשך הפסוקים ועי’ רמב”ן.

לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם. צ”ע איך קיימו סעודת שבת ויו”ט ואיך עשו קידוש והבדלה. וי”ל כיון דבמן הי’ כל

הטעמים שרצו היו מכוונים בשבת טעם לחם ויין ויוצאין בו וצ”ע [ולמ”ד ביומא ע”ה א’ שגם טעמן וממשן נהפך א”ש

ומ”מ נקרא שלא אכלתם ושתיתם כיון שנהפך בנס] (ע”כ)

וזהו – מספיק ולא די להיום – אבל אסיים ורק אוסיף לקריאה נוספת — למעוניינים/ות שני מאמרים “חופשיים” על הפרשה, —

על ברכות וקללות בתורה ב –

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/00/12_tavo/tavo.html

ועל הר גריזים והר עיבל וכללית על דרכי התבוננות בפרשה ב –

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/03/15_ki-tavo/1.html

(מומלץ לעיון. לא אצטט. הגליון גם כך התרחב מעל מה שרציתי והתכוונתי)

ואסיים בפסוק שכדאי שיתגשם

יִתֵּ֨ן יְהֹוָ֤ה אֶת-אֹֽיְבֶ֨יךָ֙ הַקָּמִ֣ים עָלֶ֔יךָ נִגָּפִ֖ים לְפָנֶ֑יךָ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ יֵֽצְא֣וּ אֵלֶ֔יךָ וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים יָנ֥וּסוּ לְפָנֶֽיךָ:

שבת שלום

שבוע טוב

(והעיקר) שנה טובה לכלל עם ישראל ולפרט

להת

Torat Ami

Parshat Hashavua