From:
Date: Sat, Sep 8, 2018 at 7:45 PM
Subject: Fwd: אתם נצבים…אתם ידעתם…. אתה ובניך
To:
Date: Sat, Sep 8, 2018 at 7:45 PM
Subject: Fwd: אתם נצבים…אתם ידעתם…. אתה ובניך
To:
שנה טובה לקוראי/ות גליון זה, ולבני משפחותיהם, ולכל אחינו בני ישראל = אוהבי ישראל בארץ הקודש ובכל מקומות פזוריהם
הארה
שתי הפרשות נצבים ו- וילך לעיתים מחוברות, ולעיתים נפרדות. השנה פרשת נצבים נקראת בנפרד.. מתוך
את פרשת ניצבים יש לקרוא תמיד בשבת שלפני ראש השנה ולכן בשנים שבהן אין שבת בין יום הכיפורים ובין חג הסוכות, קוראים את הפרשות ניצבים + וילך ביחד.”
כלומר בשנים בהם א’רה”ש חל בימים ב ‘ ג’ ה’, הפרשות נקראות בנפרד, כאשר רה”ש חל בשבת קוראים את שתי הפרשות מחוברות. . ויש לדעת את ה”חוק” לא אדו ראש, כלומר יום ראשון של ראש השנה לא יהיה בימים ראשון, רביעי ושישי..
עיונים קודמים
נצבים + וילך – תשע”ג (אלול)
(אין בגליון זה עיון בפרשת וילך)
נצבים + וילך – תשע”ד (אלול)
(על – פרשיות מחוברות, מצוות הקהל, הברית והאלה, לא בשמים היא… ולא מעבר לים)
פרשת נצבים – תשע”ה
(על משמעות הברית, חוטב עציך ושואב מימיך, אלהי הגויים, אלהים אחרים, הברכה והקללה
פרשת נצבים – תשע”ו
(על: הברית, שרש פורה ראש ולענה, וישליכם אל ארץ אחרת, הנסתרות לה’, 10 השבטים, הוא חייך ואורך ימיך)
פרשות נצבים + וילך — תשע”ז
(על: הברית השנייה, הנסתרות לה’)
פסוקים מההפטרה
מתוך
חידון השבוע
1. מהו הביטוי המליצי היפה ביותר בפרשה? (יש כמה מהם)
2. מה הקללה הגרועה ביותר בפרשה
3. מה פירוש/משמעות הביטוי “לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָֽרָוָ֖ה אֶת-הַצְּמֵאָֽה:”?
הקדמה כללית
כבר כמה שבועות (לפי המסורת) שמשה רבנו מדבר ומדבר, חומש דברים נחשב (ברוב רובו כ) נאום משה. “אלה הדברים אשר דיבר משה אל בני ישראל בעבר הירדן..” הדיבור = נאום, מתחיל בהזכרת אירועים היסטוריים בקיצור או ברמז, שבגרעין שלהם טמון מצד אחד “חומר נפץ” = חטא ועונשו, ומצד שני איזה נס או נצחון שה’ בטובו העניק. ובנוסף נוחת על השומעים שטפון של מצוות, או נשפך עליהם אש וגפרית בציפוי של הבטחות על תנאי. והקהל שותק??? הלמרות שהם מודעים למצב בו הם נמצאים שבעוד ימים ספורים הם יוצאים למלחמה.
חומש דברים כמו חומש ויקרא הוא חומש (כמעט) ללא אירועים היסטוריים. אחד ההבדלים בין שני החומשים הוא שחומש ויקרא מתחיל ב “ויקרא משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר, דבר אל…” וחומש דברים מתחיל ב- “אלה הדברים אשר דיבר משה אל…”. לעומת זאת בחומש ויקרא רוב הקטעים מתחילים ב – ” וידבר ה’ אל משה…” בחומש דברים אין כותרות רוב החומשה הוא מונולוג ארוך, מונולוג של מנהיג על סף יצאיתו מעולם החיים.
האם הנאום הואיל במשהו? האם, פרט למה שנכתב בספר הספרים, העם חרת את אזהרות משה על לוח ליבו? כנראה שלא. פרט לתחילת כיבוש ארץ כנען והנצחונות “המפוארים” של צבא בני ישראל בהנהגת יהושע, תקופה של כ – 27 שנה, שבה העם “כנראה” התנהג בסדר (נתעלם ממעשה עכן). אולם ממות יהושע בש נת 2516 עד חורבן בית ראשון בשנת 3338 ( לפי המסורת) העם רוב הזמן לא הלך בדרך אותה ביקש ודרש משה רבנו לפני מותו. כך בתקופת השופטים וכך גם בתקופה של מלוכת שלמה והקמת בית המקדש, שאפילו שלמה המלך עבד עבודה זרה בערוב ימיו. וכך גם לפי ספר מלכים וספרי הנביאים. העם פשוט המשיך לחטא.
וברור ואין זה פלא שחוקרי מקרא רבים טוענים שנאום משה נכתב בשלהי תקופת בית שני או אפילו מתישהו אחרי החורבן.
שאילה “דמיונית” אחרת היא , היכן ניצב קהל השומעים. פרשתנו מתחילה ב”אתם ניצבים היום … ראשיכם…כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך…” קהל גדול ב 2+ מליון נפשות. היכן הם ניצבו? בתוך המחנה? ליד אהליהם? במרכז, ליד המשכן? לא חשוב,תאריך תחילת הנאום ניתן “ויהי ב-40 שנה….,’ ,תאריך סוף הנאום לא נכתב, אבל ידוע (לפי המסורת) שמשה רבנו נפטר 40 יום לאחר מכן ב ז’ באדר. המיקום ???? “מול סוף בין פארן ובין תופל…. (אבדוק אם עיינתי בזה בגליונות פרשת דברים) האם חיפשו ארכיאולוגים את המיקום באיזור?. רק עוד שאילה קטנה, מה היה גודל מחנה בני ישראל בחנייה?
אנחנו = בני ישראל “ניצבים” במדבר הם במדבר חונים אי שם בעבר הירדן, כנראה לא רחוק מהנהר, סדר החנייה ניתן בפרשת במדבר. המשכן היה באמצע ו 12 השבטים (כולל מנשה ואפריים) מסביב, אהרון ומשפחתו כנראה באמצע, 23,000 לוויים (מגיל חודש ומעלה) יחד עם נשותיהם ובנותיהם (כנראה כ – 50 אלף + מסביב למשכן (היכן אשתו ובניו של משה? כנראה לידו, או שהנשים היו מעבר למחיצה כלשהיא — צוחק) ומסביב כ – 2 מליון בני ישראל, נשים וילדים.
מתוך
איור – מחנה בני ישראל במדבר
ועוד צבעוני 1.
ומתוך
….
כיצד היתה חניתם? כפסקיא אחת של ארבעת אלפים אמה היו חונים ומקיפים את-המשכן מכל רוח. משה, אהרן ובניו וכל-אשר להם על פני כל-מזרח אהל מועד. הבאר בפתח החצר סמוכה לאהלו של משה, והיא היתה מודיעה לכל-המחנות היאך יחנו. כיצד? כון שעמדו קלעי החצר היו שנים עשר נשיאים עומדים על הבאר ואומרים שירה, והיו מימי הבאר יוצאים ונעשים נהרים נהרים; נהר אחד יוצא ומקיף את-מחנה השכינה, ומאותו נהר יוצאים ארבעה נהרות בארבע זויות החצר. לבסוף מתערבים ומקיפים את-כל-מחנה הלוים ומהלכים בין משפחה למשפחה, ונראים טבליות-טבליות מקיפין מחנה שכינה. ונהר גדול מקיף את-כל-מחנה ישראל מבחוץ ונעשים נהרים נהרים בין כל-שבט ושבט, והיו הנהרות מקיפים אותם מבפנים ומבחוץ ומצינים אותם טבליות-טבליות מראש ועד סוף ומודיעים את-הגבולים שבין כל-אחד ואחד. והיו הנהרים מגדלים להם כל-מיני מעדנים ובהמתם רועה נגד חניתם, והיה הענן פרוש עליהם ומבדיל בינם לבין בהמתם. ומזיו התכלת היו הנהרות נראים כתכלת, מצירים כעין השחר והלבנה והחמה; ואֻמות-העולם היו רואות אותם לכמה מילים ומשבחות ואומרות: “מי זאת הנשקפה כמו שחר?” [שיר השירים, ו’, 10].” [מקור: ח”נ ביאליק וי”ח רבניצקי (2008), ספר האגדה, דביר. ע’ סו-סז]
(ע”כ. איזה יופי ורק נשאר להתבונן במפה לעיל ולדמיין היכן ניצבו בני ישראל. אלא שהזמן דוחק והפרשה ממתינה)
פסוקי השבוע
לְמַ֣עַן הָקִֽים-אֹֽתְךָ֩
אִם-יִֽהְיֶ֥ה נִֽדַּֽחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם
כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֨יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ
ערב שבת שלום
פתיחה
אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם…. לָשֶׁ֣בֶת עַל-הָֽאֲדָמָ֗ה
פרשה קצרה, ללא מצוות. אבל עם הרבה מילים ומליצות מפחידות ומדכאות.
ולרענון – תקציר הפרשה מתוך
“הפרשה ממשיכה את נושא חידוש הברית בין עם ישראל ואלוהים בערבות מואב. לאחר שבפרשה הקודמת, כי תבוא, פורטו הברכות והקללות, בפרשה זו מודגש כי הברית חלה גם על העם כולו כיחידה אחת וגם על כל פרט ומשפחה בו:
וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם…
ה’ מזכיר את הקללות שיבואו על הארץ ועל כל דורות עם ישראל אם יחטאו…..
בהמשך מוצגת הדרך, שבה ניתן להתגבר על הצרות, אשר יבואו כעונש על הפרת המצוות, היא דרך התשובה. הכתוב מדגיש כי גם לאחר שעם ישראל יצא לגלות, הוא יוכל לחזור בתשובה ואז יזכה לקיבוץ גלויות. התורה מדגישה את הפשטות בקיום מצוות:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.
התורה מציגה בפני בני ישראל את הבחירה שעומדת בפניהם בין החיים והטוב בקיום המצוות ובין המוות והרע בהפרתן.
(ע”כ. במצב כזה, ברית שנכרתת בהכתבה מלמעלה למטה, איזו ברירה נשארת לאדם? והאם הציונות והקמת המדינה באה עקב החזרה בתשובה של העם? או ש….)
והנה מה אומרים חברינו המקובלים? מתוך
“פרשת ניצבים הינה אחת הפרשות המרגשות והיפות בתורה. במעמד מרשים בעוצמתו, הקב”ה, באמצעות משה, כורת ברית עם עם ישראל רגע לפני כניסתם אל הארץ המובטחת לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. משה שב ומדגיש בפני העם עד כמה עשיית דברי הבורא וציוויו השונים חשובים לקיומם בארץ, ומחזק את האנשים באומרו כי קיום מצוות התורה אינו כה קשה כפי שאולי היה מי שחשב: “לֹא בַשָּׁמַיִם… וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הוא… כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד. בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂותוֹ”. היכולות לבחור תמיד בטוב, להתגבר על היצרים ולחיות חיים של קדושה אינם נמצאים מעבר לים או בשמיים, אלא ממש בתוכנו. אנחנו נולדנו עם המסוגלות הטבעית לקלוט את דברי השם וליישמם. זו המשמעות הייחודית של “עם סגולה”. בהקשר הזה מובאים בהמשך הדברים המפורסמים המשקפים את נקודת הבחירה של העם ככלל ושל כולנו כפרטים: “רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶות וְאֶת-הָרָע… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים – לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ”. אנחנו לא בובות על חוט של הקב”ה שמשחק עמנו כראות עיניו. יש לנו את הבחירה החופשית האם לבחור בטוב או חלילה ברע, ומתוקף כך אנחנו יכולים תמיד לשנות את מסלול חיינו ולנתבם לאפיקים בריאים, נכונים ואמיתיים יותר. (ע”כ(
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָֽלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם:
יפה .בני ישראל נמצאים ברגע נתון זה (בפרשה) לקראת השלב השני, השלב בו העם שיצא לחירות עומד לקבל נחלה משלו. בני ישראל עומדים/חונים על יד הירדן ובעצם מחכים למותו של המנהיג משה לפני שיחצו את הנהר במגמה לכבוש את הארץ המובטחת. להצלחת המבצע החשוב הזה יש צורך בתמיכה ובחיזוק רוח העם. ומה יותר חשוב מאשר כריתת ברית עם כח עליון. וראוי לציין שזו לא הברית הראשונה עם הא-ל.
הברית הראשונה בין ה, לבין אבי האומה, הייתה הברית בין הבתרים. ברית שנכרתה עם אדם ישן. האם זה רמז כלשהו? וברית זאת נערכה קצת או הרבה לפני הברית האחרת, כריתת העורלה.
והנה – גם הברית שכל ילד יהודי עובר בגיל 8 ימים, אף היא כריתת ברית בין ה’ והרך הנילוד. ואף היא נערכת כשהתינוק אינו יודע ואינו מודע למתרחש בגופו, למרות שברור שהוא סובל כאבים למרות שכל הסובבים אותו מברכים אותו ואיש את רעהו בברכת “מזל טוה” וכו’. הקזת דם המילה, היא חתימה של תינוק בן 8 ימים על חוזה שדורש מהתינוק לקיים תרי”ג מצוות. האם יש לזה תוקף משפטי? ויש גם לזכור שאחד הדברים הראשונים שבני ישראל עשו אחרי שעברו את הירדן היה טכס ברית מילה המוני.(יהושע פרק ה’)
וכאן בפרשת נצבים ה’ כורת ברית עם העם, ואין כל תגובה מהעם על הבנת מה שנדרש ממנו או הסכמה ולו חלקית בלבד. ואולי אין זה מקרי, שכריתת ברית משתלבת עם מיתת “כרת” איך נאמר לקראת סוף הפרשה “הַֽעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֘ אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֒רֶץ֒ הַֽחַיִּ֤ים וְהַמָּ֨וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ: {כ} לְאַֽהֲבָה֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹל֖וֹ…”
כאשר המוות הוא אחד מהעדים של הברית המוכתבת, התוצאה ברורה. וברור גם שהמאמינים, במקרה זה שמחים ומאושרים, וסומכים על אביהם שבשמים. וכמובן שיש על מה לדבר ולהטיף בשבת שלפני ראש השנה.
וכבר עיינתי בנושא מספר פעמים בגליונות קודמים. (מומלץ לעיין בנ”ל) רק אוסיף עוד מספר דעות, למשל מתוך
.נראה, שהאלה היא רשימת הארורים שנאמרה לישראל בהר עיבל, והברית היא פרשת התוכחה. בתחילת פרשתנו נאמר שאם אדם בודד יטעה לחשוב שהוא יכול לעבור על איסורי התורה בלי לקבל עונש – אדם זה יובדל מכל שבטי ישראל, וייענש לבדו בכל הקללות שפורטו באריכות בפרשת התוכחה. על כרחנו, יש להסביר שפרט זה הוא המשך הברית שנכרתה עִם עַם ישראל: הברית שב”כי תבוא” עוסקת בחטאי העם ובעונשו, ואילו ההמשך שב”ניצבים” עוסק בחטא של אדם בודד ובעונשו.
באופן זה, תחילת פרשת ניצבים מהווה המשך של מעמד הר גריזים. כשם שבהר גריזים נתקלל כל מי שיעשה עבירות בסתר – כך בתחילת פרשתנו מבטיח ה’ להיפרע מכל מי שמפר לבדו את הברית שנכרתה עם הקב”ה. בפרשתנו נאמר “הנסתרות לה’ אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם” (כ”ט, כח), ואילו ברשימת הארורים שב”כי תבוא” נמנו עבירות רבות השייכות ל”נסתרות”.(ע”כ)..
ומתוך מאמר מחקרי מקיף על נושא הברית ב –
…”במרכז פרשתנו מתואר מעמד כריתת הברית בין ה’ לעם ישראל. שורש השם “ברית” מוטל בספק: יש סוברים שהוא מלשון ברה )ברא( בהוראת ‘כרות’ או ‘קשור’; לפי אחרים נגזר השם משורש בר”ה בהוראה
הקשורה באוכל, ויסודו במנהג ששני הצדדים מסיבים לסעודה משותפת בשעת כריתת הברית. לפי דעה אחרת השורש הוא בר”ת, בהוראת ‘חתוך, 1 כרות’, ואולי בחילוף אותיות בת”ר ….:
מעמד הברית והעיתוי שנקבע לה מעוררים שתי שאלות: )א( מדוע יש צורך בברית נוספת על זו שנכרתה במעמד הר סיני )שמ’ כד:ד-ח(? )ב( “אַ תֶ ם נִּצָ בִּ ים הַ ּיו ם” )דב’ כט:ט(! האם ישנה משמעות מיוחדת לעיתוי שנקבע למעמד
כריתת הברית בפרשתנו? נציע מענה אגב עיון בדברי הפרשנים לפי מדרש תנחומא לפרשתנו )ורשא, סימן ג(, הצורך החוזר בכריתת הברית נבע מחטא העגל, שבו ביטלו ישראל את הברית הראשונה. “ולמה כרת
הקדוש ברוך הוא עמהן כאן? מפני שאותו הברית שכרת עמהן בסיני בטלוה ואמרו ‘אלה אלהיך’ )שמ’ לב:ד(”
הפירוט המדויק של כל המתייצבים לברית בפרשתנו מעלה סברה נוספת: הכתוב מבקש להדגיש את חשיבות הערבות ההדדית של כל מרכיבי העם. תכונה זו הייתה חסרה בברית הקודמת ולכן נכשלו בה.
אברבנאל רואה את חשיבות העיתוי של כריתת הברית בפרשתנו, בעובדת כניסתם הקרובה לארץ, משום שהיכולת לרשת את הארץ תלויה בקיום מצוות ה’. הדגש הזה נוצר עתה ולא היה בעת
יציאתם ממצרים. וכך הוא כותב בפירושו על אתר הברית הראשון שהיה על יציאת מצרים ומתן תורה היה בדם, לפי שבדם יצאו ממצרים כמו שאמר )פ’ בא( “והיה הדם )זה( לכם לאות” ..
והברית הזה לפי שהיה ענינו על ירושת הארץ… ולכן היה מהרצון הא-להי שיכנסו.. בברית כדי שתתקיים בהם שבועת האבות ויעודיהם על הארץ לטובה. החזקוני )רבי חזקיה בן מנוח, המאה הי”ג, בצרפת(
מציע סיבה אחרת, מעשית, לכריתת הברית בעיתוי הזה “כ רֵ ת עִּ מְ ָך הַ ּיו ם” )כט:יא(, כולכם מוכנים עכשיו לעבור ואין איש יכול לומר לא הייתי שם ולא קבלתי הברית עלי, אבל לאחר
שתעברו את הירדן ותתפזרו איש איש לירושתו ויהיו בכם יולדת חולה או זקן אין יכולת בכם לאסוף כולכם בבת אחת כמו עתה
להעבירם בברית הקדוש ברוך הוא ובאלתו. פרופ’ יונתן גרוסמן מציע אף הוא טעם הקשור לכניסה לארץ, אך מכיוון מנהיגותי: מלכתחילה צריך היה המשכה של ברית סיני להיכרת בארץ ישראל, אולם הבעיה היא
שמשה לא נכנס לארץ, ויש הכרח שהוא ולא אחר יכרות את הברית הנוספת הזו. אם יהושע היה כורת את הברית בארץ ישראל ולא משה, יכול היה הטוען לטעון כי זוהי ברית המחליפה את קודמתה, זו שנכרתה
בסיני. יהושע החליף את משה, עם החלפת המנהיגות השתנו אף תנאי הברית בין ישראל ‘. זוהי אפשרות שיש לשלול אותה מכל וכל, ועל כן יש להדגיש כי אותו המתווך שהיה בברית סיני הוא העומד גם כעת וכורת את
הברית המחודשת הזו…
: “לְעָ בְ רְ ָך בִּ בְ רִּ ית”. מדרש תנחומא )ורשא, פרשת ניצבים, סימן ג( מבאר את הביטוי כאיום וקללה לאדם שלא יעמוד בהבטחתו שנאמרה בעת כריתת הברית …ואין לשון לעברך אלא כאדם שאומר
לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה, וכן אתה מוצא כשהכעיסו ישראל והלכו בגלות מה דניאל אומר: “וְ כָל יִּשְׂ רָ אֵ ל עָ בְ רּו אֶ ת תוֹרָ תֶ ָך… וַתִּ תַ ְך עָ לֵינּו הָ ָאלָה וְ הַ שְּׁ בֻעָ ה” )דנ’ ט:יא(. ..
(ע”כ. מומלץ)
2. וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤֗נ֗וּ֗ וּ֗לְ֗בָ֗נֵ֙֗י֗נ֗וּ֙֗ עַד-עוֹלָ֔ם
לקורא/ת את הפרשה בעיון מתגלה שמעל שתי מילים מסויימות יש נקודות זעירות. מה זה בא לומר?
מתוך
” כידוע, מעל המילים “לנו ולבנינו” יש נקודות, וזהו אחד מעשרה מקרים שבהם יש נקודות מעל חלק מהאותיות או המילים הנמצאות בפסוק. תופעה מעניינת זו מכונה “מקומות הנקודים במקרא”.[1]
הדעות נחלקו בין חכמינו בהבנת התופעה הזו. גישה אחת בחז”ל טוענת שהנקודות ניתנו עם התורה מסיני וסומנו ברוח הקודש, ולכן יש לדרוש אותן:
אמר ר”ש בן אלעזר בכל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב, נקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה, כאן שהנקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה.[2]
פרופ’ אביגדור שנאן הציע, שדרשות חז”ל על עשר הנקודים שבתורה יוצאות מנקודת מוצא זהה של פער בין הרובד הגלוי ובין הרובד הסמוי הבא לידי ביטוי בנקודות. הוא הוכיח זאת בשמונה מהמקרים. לדוגמה, על תיאור הנשיקה של עשו ליעקב, “וַיִּשָּׁקֵהוּ” (בר’ לג:ד), אפשר לומר, שברובד הגלוי הנשיקה מסמלת קרבה ואהבה, אך ברובד הסמוי מדובר בנשיקה שאינה יוצאת מהלב, ואולי אפילו בכוונה לנשוך. דוגמה נוספת, הנקודה המופיעה על האות יוד בתיאור המלאכים המתגלים לאברהם (“וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו”, בר’ יח:ט) מלמדת, שברובד הגלוי הם לא נראים כמלאכים, אך ברובד הסמוי הם יודעי כול, וכן הלאה. לדעת שנאן המקור לדרשותיו של ר’ יוסי בעניין זה הוא הפסוק בפרשתנו המצביע מפורשות על הפער בין הגלוי לבין הסמוי.[3]
לסיכום, לפי הגישה הראשונה חכמים רואים את הנקודות כציון הרומז לקורא לדרוש את האירוע ולהבין מה מיוחד בו.
עיון בחלק מהמקורות המופיעים בחז”ל מעלה גישה שנייה, שלפיה חכמים ראו בנקודות ציון למילים שהתעורר בהן ספק:
עשר נקודות בתורה אלו הן… ולמה נקוד על כל האותיות הללו? אלא כך אמר עזרא, אם יבוא אליהו ויאמר למה כתבת, אומר אני לו כבר נקדתי עליהם. ואם יאמר לי יפה כתבת אותה, הרינו מסלק נקודותיהן מעליהן.[4]
סימון מילים בנקודות כביטוי למחיקתן היה נוהל ידוע בכתבי יד, החל ממגילות מדבר יהודה ועד ימי הביניים.
אפשר למצוא המשך לגישה זו גם בקרב פרשני ימי הביניים. לדוגמה, בפירוש ביזנטי קדום לבראשית-שמות מהמאה העשירית – אחת-עשרה נאמר: “ולמה נקוד על וישקהו, יש אומרים שמצא עזרא ספר והיה כתוב בו, ומצא אחר ולא היה כתוב בו, ולכן ניקדו, ואם תוציאה אינו הפסוק נעכב מידי פשוטו, וכן כל הנקודים”.[5] (ע”כץ מומלץ)
3. וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה
מתוך
…
מה המשמעות של “ובחרת בחיים”? דרך אחת היא לקרוא כפשוטו, שכר ועונש. בידך האדם זכות הבחירה, אם תקיים את מצוותי תחיה ואם לא אז תמות ולכן ראוי שתקיים את המצוות ותבחר בחיים. אך קריאה זאת היא קריאה פסימית, קריאה המתאימה יותר למנהיגות הנוכחית שלנו, לאלו המאמינים שהחיים עצמם הם המקסימום שאתה יכול לבקש ותגיד תודה שגם את זה קיבלת.
אני מבקש להציע שתי קריאות נוספות:
“ובחרת בחיים – למען תחיה”, את החיים האלה, שאתה חי אותם כאן ועכשיו על פני האדמה. או ברוחה של מסכת חגיגה במשנה, ׳אל תשאל מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור׳. אל תתבוסס בכשלונות העבר או תתרפק על הנוסטלגיה נוסח “אמרים שהיה כאן שמח לפני שנולדתי”. אל תחיה בציפייה מתמדת לעולם הבא או למשיח או סתם לפנסיה או שהילדים יגדלו או זכיה בלוטו. תראה את הטוב במה שיש כאן מסביבך, את היופי שבכל יום, את השמחה של הדברים שאתה עוסק בהם עכשיו.
קריאה נוספת אותה אני מציע לכבוד חג בריאת האדם – ובחרת בחיים, באלו החיים סביבך, המשפחה, החברים, אנשי עירך והאדם באשר הוא אדם. במדרש של ביאליק לאותו איסור ממסכת חגיגה הוא משיב לשאלה “מה למעלה מה למטה” את התשובה הפשוטה – “רק אני ואתה”. כלומר כל מה שחשוב הוא אנחנו החיים כאן והאיזון שנוצר ביחסים ביננו בעולם הזה בו “שנינו שקולין במאזניים בין הארץ לשמיים”.
4 וּמָ֨ל יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת-לְבָֽבְךָ֖ וְאֶת-לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ
(לסבב הבא אי”ה)
(הפרשה קצרה אבל דרשותיה ארוכות ועם העיון הזמן מתקצר והולך ואוזל, אז אסיים להיום)
ושיקויים
עַל-חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם, הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים–כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלַּיְלָה תָּמִיד, לֹא יֶחֱשׁוּ;
שבת שלום
שבוע טוב
שנה טובה – לשנה טובה תכתבו ותחתמו
להת