From:
Date: Sat, Sep 15, 2018 at 9:03 PM
Subject: וילך משה…..וה’ הוא ההולך…..וילך משה ויהושע
To:
Date: Sat, Sep 15, 2018 at 9:03 PM
Subject: וילך משה…..וה’ הוא ההולך…..וילך משה ויהושע
To:
שנזכה/שתזכו לשנה טובה – ולהרבה שנים טובות, בריאות מעולה, אושר וחיוכים
עיונים קודמים
(הערה – בתחילת דרכי בעיון בפרשות התורה, בשנה הראשונה, שנת תשע”ג, פרשות נצבים + וילך היו מחוברות, אבל עיינתי, לצערי כיום – רק בפרשת נצבים)
נצבים + וילך – תשע”ד (אלול)
(על: פרשיות מחוברות,מצוות הקהל)
וילך – תשע”ו (תשרי)
(על: וילך משה, שיר מביאליק, פרידה, הן קרבו ימיך, הנך שוכב עם אבותיך וקם, ואכל ושבע ודשן,7
פרשת וילך – תשע”ז
(על: שיאים תנ”כיים, חלוקת הפרשות, לוח עברי, ביטויים, העברת המנהיגות, וילך משה וידבר, בן 120 שנה אנוכי,,, לא אוכל…, פסח ותאריך פטירה. ויתנה אל הכהנים…, ממרים הייתם… ואף אחרי מותי)
פרשות נצבים וילך – תשע”ז
(על: הברית, הנסתרות, )
פסוקים מההפטרה
אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן׃
יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן׃
ולא כאן המקום, אבל בכ”א, מומלץ לעיין במאמר על הפטרת השבוע ושבועות אחרים, ב –
חידון השבוע
1. (קשה)
— א) מתי פרשת וילך נקראת פעמיים באותה שנה (לוח עברי) ?
— ב) מתי פרשת וילך לא נקראת במשך השנה (בלוח העברי)
— ג) – {האם גם יש מצב שאותה פרשה נקראת פעמיים באותה שנה (לוח אזרחי)} או להיפך??? (אני עוד לא חשבתי על זה)}
3. (קשה +)
כמה פעמים בחומש דברים מופיעה האזהרה (בלשון זו או אחרת עם פועל או שם הבנוי על השורש י.ר.א כמו בפרשתנו “וְיָרְאוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: {יג} וּבְנֵיהֶם יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים
הקדמה כללית
אנחנו מתחילים (לפי הלוח) שנה עברית חדשה, אבל משה רבנו ניצב לקראת סיום. הוא נמצא קרוב לסוף חייו עלי אדמות. עוד שתי פרשות וסיפור חייו מסתיים הוא (היה ועדיין עוד ו) הדמות המרכזית הפועלית לאורכם ורוחבם של 4 חומשים. החל מתחילת דרכו עלי אדמות, הוא היה די פעיל. בילדותו ובנעוריו גדל בבית המלך, בבחרותו הרג מצרי, נדד במדבריות???כ 60 שנה ( התחתן עם כושית, נמלט) חיפש מים לשתות ונתקל ב – 7 בנות, חיזר (אולי) אחרי אחת מהן ,נישא והוליד שנח ילדים, רעה צאן, ראה סנה בוער ושמע קול שציווה עליו לקחת את הפיקוד על עם בני ישאל ולשחררם מעול העבדות המצרית וכו’ וכו’ (הסיפור ידוע. וידוע גם שהעומס על “כתפיו” כמו שטען חותנו יתרו וכמו שמשה אף הוא הודה “לא אוכל לבדי שאת אתכם…” יש גם להזכיר שפה ושם פעם -אולי יותר, הוא סיכל נסיונות להעביר אותו ממנהיגותו. טוב ברור, מי שיש לו גיבוי א-להי מתמיד, תמיד יזכה, אבל כידוע לכל התחלה יש סוף, וסופו של משה או טו טו מגיע. ואז לפי פרשתנו הוא הוא עורך טיול FAREWELL (בלע”ז) הוא נפרד מהעם במספר שלבים = שלב ראשון נאום ארוך, “אלה הדברים אשר דיבר משה…. שלב שני – בקור פרידה אישי – “וילך משה ….. , ממשיך ב”שירת הברבור. ומסיים בברכה לכל שבט (פרט לשבט שמעון (לא יפה מצד מנהיג פשאוהב את עמו, שהולך למות, אבל ברור שחז”ל ידעו איך להצדיק את הצדיק). מה שכן, ההרהורים על כל הפעילויות של משה רבנו, וכל מיני הסתירות והקשיים שניצבים לפנינו (יפה אמרתי = אנחנו ניצבים היום – ומזה כ 2,000 + שנות חיים מול ספר עתיק יומין, ספר שלפי פרשתנו, נכתב בידי משה עצמו. ה(יפה!!!!) האומנם?
וזה מזכיר לי את האימרות/ההנחיות הידועות שמנסות להגדיר או להנחות את התלמיד-חכם או הפוסק הוראות – איך לפסוק, וגם כנראה להפיס את דעתו של הקורא התם ששואל שאילות.
שתי ההנחיות הן —
1. “אין מקרא יוצא מידי פשוטו”
2. “דיברה תורה כלשון בני אדם”
תני ההנחיות קצת דומות אם כי יש הבדלים היכן חז”ל השתמשו בהן. שתי הנ”ל טוענים שלא מה שכתוב קובע,או הוא אמת, רק אמת וכל האמת. להיפך, רצוי להיות :גמישים”. למשל “אתם ניצבים היום ראשיכם….” האם פשוטו של מקרא מתכוון לשכנע אותנו שמשה רבנו עמד על תיבת סבון ודיבר? והמשיך = ושפך קיתונות של רותחין, ממטיר שלל (200, = כשליש מתרי”ג) מצוות, מקניט את העם (הניצבים???) באין ספור קללות וכינויי שלילה, והכל עובר במין שלווה סטואית, אין הפגנות אין קולות מחאה וכדומה. העם מגיב רק לאחר פטירתו של משה ויבכו העם ???????,
אז מה פירושן של שתי ההנחיות? ומה קרה איתן? מה קרה להתפתחות היהדות כשהנחיות אלו קיבלו תפניות “מוזרות” (בלשון המעטה)
הנחייה 1 – “אין מקרא יוצא מידי פשוטו”
מתוך הסבר על הנחייה זו ב –
….. גמרא מצינו כלל זה במספר מקומות. אחד מהם הוא על דברי רבי אליעזר במשנה שקובע שכלי מלחמה (“כלי זיין”) נחשבים תכשיטים לאדם הלובש אותם, ולפיכך מותר לצאת בהם לרשות הרבים בשבת. האמורא אביי מוצא את מקור דברי רבי אליעזר בפסוק (ספר תהלים, פרק מ”ה, פסוק ד’) “חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ”, שממנו ניתן להבין שהפסוק מתייחס לכלי מלחמה ככלים המקשטים ומפארים את הנושאם. על פרשנות זו מקשה רב כהנא שהלא כלי המלחמה שבפסוק הם משל לדברי תורה[2] ולא לכלי מלחמה כפשוטו. ועל כך משיב לו מר בריה דרב הונא: “אין מקרא יוצא מידי פשוטו.” לאחר ששמע את תשובתו ציין רב כהנא: “כד הוינא בר תמני סרי שנין הוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא (=כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה כבר למדתי את כל התלמוד, אך לא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה).”[3]
דוגמה נוספת היא הפסוק (ספר ויקרא, פרק י”ט, פסוק י”ח) “וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם”, שאף על פי שחז”ל דורשים מן המילה “לנפש” הלכה נוספת, עדיין אין מקרא יוצא מידי פשוטו שחייב רק אם שרט את גופו ל”נפש” (דהיינו על אדם שמת) אך לא על צער אחר כמו ביתו שנפל או ספינתו שטבעה בים.[4]
יוצא מכלל זה הוא האמור בתורה לגבי מצוות יבום (ספר דברים, פרק כ”ה, פסוק ו’) “וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת”, שפשט הכתוב מורה לכאורה שיש לקרוא לשם הבן הראשון שיוולד למייבם כשמו של האח המת. אך חז”ל פירשו (על פי גזירה שוה) שהפסוק מתייחס לאח הבכור של המת, והכתוב מורה ש”גדול האחים מייבם”.[5] בהקשר זה קובע רבא שאף על פי שבכל התורה כולה אומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כאן באה הגזירה שוה והוציאה את הפסוק ממשמעותו הפשוטה לחלוטין, ואין צורך לקרוא לבן הבכור על שם המת.[6] לפי רש”י רבא למד חריג זה מרבותיו.[7]
ניתוח מקיף של ה”פשט” ניתן ב –
….. מהו פשט?
הפשט הוא כוונתו של הכותב, אולם כיצד יודעים אנו למה התכוון כותב הדברים? לשם כך יש צורך להכיר את הכותב; לדעת את מטרותיו בכתיבת מה שכתב, לדעת מה היו מגבלותיו ומה היו ידיעותיו, מה היו כלי הבטוי הרגילים בהם היה משתמש (או שהיו בני תקופתו משתמשים בהם), מהו הסגנון המקובל, וצורות הבטוי המיוחדות של האיש והתקופה – בצרופם של פרטים אלה ורבים אחרים משתמשים כדי להגיע להבנת של דברים כפשוטם. המתודה הזו קיימת בין לגבי פענוחו של טכסט עתיק בשפה בלתי ידועה, בין בהבנתם של דברים אחרים שאין משמעותם ברורה ומובנת מאליה. ואפשר לראותה כדרך כללית של המאמץ להבין כוונות ותכנים הנעלמים מאתנו.
אולם בכל אופן, המשותף בכל האמצעים המפורטים השונים בהבנת הפשט הוא הניסיון להגיע להבנה שלמה ככל האפשר של הכותב. ובלי ספק, ככל שכותב הדברים רחוק מאתנו מרחק זמן, ותפיסה, הרי הפרוש הניתן לדבריו יטה מן הפשט ויגיע להיות “דרש”.
הפשט בתורה
אם נעבור מן הסקירה החיצונית הקצרה הזו, אל המקרה המיוחד של התורה, נראה מיד את הקושי, או מוטב לומר, חוסר האפשרות להשתמש במתודה הזו. אם אמנם רואים אנו את המקרא כ”כתבי הקודש”, כ”תורה מן השמים” הרי כותב התורה הוא – הקדוש ברוך הוא. תפקידו של משה רבנו, לפי התפיסה המקובלת ביהדות, היה כמקבלה ומעתיקה של תורת ה’, ומשה אינו אלא הסופר הראשון הגדול של התורה, (2) ולא עוד. ומשום כך, ברור הוא כי כל נסיון להבין את פשט התורה (שהוא כאמור הנסיון להבין, ובמידת מה להזדהות עם כותב הדברים) נדון מראש לכשלון מוחלט. וכשם שאי אפשר להבין את הקדוש ברוך הוא, כך ממש אי אפשר להבין את פשטה של התורה, הנשאר חתום וסתום מפני האדם.
הרעיון הזה כי פרושה האמיתי של התורה, או “פשטה” של התורה הנו נעלם עקרונית מבני האדם, כבר הובע פעמים רבות בדברי חז”ל ובדברי חכמים מאוחרים. והבטוי המפורסם “כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא” מבטא בלשון אחרת את הרעיון הזה – שבצעם התורה היא גלוי אלוקי, וכשאר גלויי האלוקות היא מעבר לתחום ההשגה האנושי. וכבר נגע בבעיה זו ובמסקנות הנובעות ממנה הרמב”ן בהקדמת פרושו לתורה.(ע”כ. והמבין יבין, והמאמין מקבל)
ומשהו קצת אפיקורסי מתוך
…..
הצחקנו את רבני ימי הביניים. המקרא אולי אינו יוצא מידי פשוטו אבל רק לרבנים שכבר למדו שלאל אין גוף וצורה מותר להגדיר מהו אותו פשט שלמקרא אסור לצאת ממנו. הללו, בפשטות ובטבעיות, הוסיפו לכלל התלמודי ארבעה סייגים תמימים ובעזרתם הם ניכסו לעצמם את הזכות הבלעדית להגדיר את משמעותם הפשוטה של הפסוקים. מסביר זאת רבנו סעדיה:
ואומר תחילה, כי מן הידוע באמיתות הדברים שכל דבר שנמצא במקרא הרי הוא כפשוטו, זולתי מה שאי אפשר לפרשו כפשוטו מחמת אחת מארבע סיבות:
או מפני שאחד מחמשת החושים דוחה אותו כמו למשל כשאמרו ‘וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי'[א] כשכולנו יודעים שהשור והאריה אינם ילודי אשה ולכן ברור שיש כאן סתירה לחושים והפסוק חייב לכוון רק לבני אדם.
או שההגיון דוחה אותו, כמו למשל כשנאמר ‘כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא'[ב] ואנו יודעים שהאש נבראה על ידי האל והאש זקוקה לחומר ולעיתים היא נכבית. הדעת אינה נותנת שהאל דומה לאש הזקוקה לחומר ולכן חייבת להיות מילה נסתרת שמשנה את מובן המשפט, למשל, שנקמתו כאש אכלה וכמו שנאמר ‘כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ'[ג] …
או שיש מקרא מפורש שסותר את הפסוק ואנו צריכים לפרש את הפסוק היותר סתום כדי שיתאים לפסוק היותר ברור … כמו כן, עלינו לפרש את הפסוק כך שיתאים למה שנמסר לנו במסורת, למשל, מהמסורת אנו יודעים שחוטאים מסוימים חייבים לקבל שלושים ותשע מלקות אבל במקרא כתוב ‘אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ'[ד] לכן אין לנו ברירה אלא לומר שהכתוב עיגל את המספר כשם שהוא עיגל בפסוק ‘ְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי'[ה] כשבפועל מדובר רק בשלושים ותשע שנים שהרי השנה הראשונה לא נכללה בעונש.
וכיון שיש רק ארבע סיבות להוצאת דבר מכדי פשוטו, ואין סיבה חמישית, ומצאנו שהחוש אינו דוחה את רעיון תחית המתים, כי הרי אנו לא אומרים שהמתים יחיו מאליהם אלא שבוראם יחיה אותם וגם השכל אינו דוחה את רעיון תחית המתים מפני שקל יותר להחזיר גוף קיים שנפרד למרכיביו מאשר לברוא גוף חדש יש מאין, וגם אין פסוק אחר שסותר את רעיות תחית המתים אלא שהמקרא מחזקו בסיפורים על החיאת בן האשה הצרפתית והשונמית, ואין במסורת דבר שמחייב להוציא את רעיון תחית המתים מפשטו אלא שכל דברי חכמים רק מחזקים אותו, לפיכך חובה לדבוק ברעיון כמות שהוא, כפשט הכתוב שהאל יחיה מתי עמו בזמן הישועה, ואין להסבירו בשום דרך אחרת,…..
עמדתו של הרס”ג ברורה ומובנת – את כל פסוקי התורה חייבים לפרש על פי פשטם אלא אם כן לא ניתן לעשות כן בגלל שהחושים דוחים את הפירוש הפשוט, ההגיון דוחה את הפירוש הפשוט, ….
……
ועוד משהו אפירורסי, מתוך –
….
המחבר רואה עצמו כמי שנחשפו בפניו הסודות הכמוסים ביותר של האלוהים: הוא יודע איך ברא אלוהים את העולם על מרכיביו, איך הוא יצר את האדם ואיך ליווה את צעדיו הראשונים עלי אדמות. הביטחון המוחלט המשוקע בדברים באשר לאמיתות המסר האלוהי, והחגיגיות בה מובאים הדברים, אינם משאירים בלב המאמין מקום לשאלה התמימה המתבקשת: כיצד הגיעו ידיעות מופלאות אלו לידי מחבר הכתובים? חז”ל האמינו שמשה קיבל תורה מסיני (אבות א’ א), כלומר את חמשת חומשי התורה, כולל ספר בראשית, שעלילותיו קדמו מאות ואלפי שנים למשה; וכל זאת למה? משום שהאל “פה אל פה” דיבר בו (במדבר י”ב / 8), ובוודאי שהוא האיש הראוי כי יחשוף בפניו את כבשונו של עולם.
….אם כותב הדברים קיבל אותם מפי הגבורה בכבודה ובעצמה – איך ייתכן שטעה באומדן משך הבריאה? היום כל ילד יודע שמאז הייתה הארץ כדור אש ועד שהחלו עליה סימני חיים ראשונים – חלפו מיליארדי שנים, ולא ימים בודדים! היום כל ילד יודע שהיקום איננו בנוי מארץ, שהיא מרכז היקום, ושמיים, ושהשמש והירח אינם המאור הגדול והמאור הקטן שאלוהים “נתן” אותם (ממש מעשה תשבץ!) ברקיע השמיים – אלא שהשמש היא מרכזה של מערכת כוכבי לכת אדירת ממדים, שבתוכה כדור הארץ, ושכל המערכת הזאת יחד איננה אלא חלק זעיר מתוך גלקסיה אחת מתוך אינספור גלקסיות אחרות הממלאות את היקום, כשהמרחקים ביניהן נמדדים במיליוני שנות אור. ובאשר לירח – הוא הרי איננו מאור כלל, אלא לוויין “קטן” המסתובב סביב כדור הארץ ומקבל את אורו מהשמש. תאמר: “דיברה תורה כלשון בני אדם” (ברכות ל”א ע”ב), כלומר, הנמיכה עצמה התורה כדי להתאים עצמה ליכולת ההבנה של דור מקבליה, אם תאמר כך – מתחייב לשאול: איך זה שאין אפילו רמז שהיא יודעת משהו מעבר לידיעות הקמאיות חסרות הבסיס שבפרשה שלנו? מה שסביר יותר – לא שדיברה תורה כלשון בני אדם, אלא שבני אדם התיימרו לדבר בלשון אלוהים, ובהכרח התבזו בחוסר ידע. (ע”כ)
ובתור דוגמה – מה קרה ל”לא תבשל גדי בחלב אמו”? מאמר על הפשט בנושא ניתן ב –
(לא אצטט)
הנחייה 2 – “דיברה תורה כלשון בני אדם”
הסבר מויקיפדיה ב –
…
“בחז”ל מופיע הביטוי בכעשרים מקומות, ובהם הוא מובא כדי להסביר מדוע תנא מסוים אינו דורש את הלשון הכפולה בה הפסוק משתמש (למשל: “הכרת תכרת”, “אם ראה תראה”). ההסבר לכך הוא, שעל אף אלוהיותה של התורה, היא “דיברה כלשון בני אדם”, ובני אדם כופלים לשונם לפעמים לתפארת המליצה או כדי לזרז ולחזק את ציוויים.
כיוון שהעניין שנוי במחלוקת – האם מקבלים את הטענה שהתורה דיברה בלשון בני אדם, וממילא אין צורך למצוא דרשה נסתרת שהתורה כיוונה אליה, או שחייבים לדרוש כל מילה ומילה – כאשר התלמוד משתמש בטענה מעין זו, לרוב יביא את הדעה השנייה (אידך מאן דאמר) שחולק על הטענה, ויסביר לשיטתה את הדרשה הנדרשת מהפסוק, וכן יסביר מהיכן הדעה הראשונה דורשת את הדרשה האחרונה…..
בקרב ראשונים המצדדים בתורת שלילת התארים יוחסה לביטוי משמעות שונה בתכלית, כאשר הוא שימש להסבר השימוש בתורה בביטויים המגשימים את האל. התייחסות נודעת למושג זה מצויה במורה נבוכים של הרמב”ם (א, כו, בתרגום מיכאל שוורץ):
“ידועה לך האמירה שלהם (חז”ל) הכוללת את כל סוגי הפירושים הקשורים בתחום זה, דהיינו, מה שאמרו: דברה תורה כלשון בני אדם. משמעות הדבר שכּל מה שבני-האדם כולם מסוגלים להבינו ולציירו במחשבה ראשונה הוא אשר יוחס כהכרחי לאל יתעלה. לכן הוא תואר בתארים המצביעים על גשמות, כדי להורות על כך שהוא יתעלה נמצא. שכן אין ההמון משיג ברגע הראשון מציאות זולת מציאות של גוף דווקא. לדעתם מה שאינו גוף, או מצוי בתוך גוף, אינו נמצא”….
על פי הקבלה, הלימוד מלשון התורה אינו דרכו אלא גם הלשון כשלעצמו הוא מערכת מדויקת של דימויים שעל ידה אנו מבינים נושאים שונים בקבלה ותורות שונות באלוהות. לדוגמה הפסוק “ויפח באפיו נשמת חיים”[2] אשר על פי תורת הראשונים נלמד כמשל ודוגמה לשלילת הגשמיות אשר דברה תורה בלשון בני אדם על כן השתמשה התורה בלשון נפיחה אף שאינה שייכת אצל הקב”ה שאין לו גוף. אך בתורת הקבלה והחסידות נלמד מכך, כדוגמה לעניין האנושי, של נפיחה, אשר מעין זה ברוחניות, נפח האלוקים את נשמת האדם. והלימוד הוא ממשי, כלומר, כשם שבנפיחה באדם, הנפיחה מגיעה מעומק נשמתו, ונשימתו, אך אינה מוגבלת באותיות של דיבור או צעקה, כמו כן נפיחת הקב”ה באדם הראשון, היא מעצמותו, ודרגתו העליונה, אך אינה מוגבלת בדיבור. בקבלה מובא פסוק זה על מנת להוכיח אשר דרגת נשמת האדם היא מהאלוהות, ולמעלה מן העשרה מאמרות. (ע”כ. נשגב מבינתי)
ומתוך
…
…. מדוע חכמים, שבהנד עפעף מיהרו להטיל סייגים ולגזור גזירות שמטרתם למנוע ולו מראית-עין של עבירה, לא טרחו לגלות לחסידיהם התמימים שלאל היהודי אין לא גוף ולא צורה? מדוע הם לא נעצרו, ולו לשניה אחת, על מנת להדגיש שכל דעה אחרת היא בחזקת כפירה בעיקר? האם הם לא חששו שתלמידיהם, שראו קדושה בכל מילה שיצאה מפיהם, יגררו, ולו בשוגג, לדברי מינות וכפירה? האם לא רצו להצהיר, ולו פעם אחת, על אי גשמיותו של האל כך שיוכלו להמשיך ולהפליג בתיאורים המגשימים מבלי לדאוג לרושם המוטעה שעלול להתקבל בציבור הרחב? אם עורכי התלמוד ידעו שהאל ‘אינו גוף ולא כח בגוף ולא ישיגוהו מאורעות הגופים’ מדוע הם טרחו לשמור זאת כסוד כל כך כמוס?
… שיטתו של רבי עקיבא, המילים ‘אף’, ‘את’, ‘גם’, ו’כל’ באות לציין ריבוי ומטרתן להוסיף על ההלכה בעוד שהמילים ‘אך’, ‘מן’ ו’רק’ באות לציין מיעוט והוראתן לחסר מתכולת הציווי המסורתי. אקרובטיקה דרשנית זאת צרמה לרבי ישמעאל שנטה ללמוד הלכות רק ממשמעותם הפשוטה של הפסוקים. רבי ישמעאל נתלה בטענה ש’דברה תורה בלשון בני אדם’ בכדי להדגיש שאין כל סיבה להתרגש ממילים מיותרות ואין טעם לחפש משמעויות נסתרות בביטויים יומיומיים שהשתרשו בפיותיהם של הבריות.
בתלמוד הבבלי השימוש במושג ‘דברה תורה כלשון בני אדם’ יוחד למניעת מתן משמעות מיוחדת לכפל מילים בעשרה ביטויים מקראיים: ‘רָאֹה תִרְאֶה'[א], ‘אִישׁ אִישׁ'[ב], ‘וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ'[ג], ‘לִנְדֹּר נֶדֶר'[ד], ‘וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה'[ה], ‘הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק'[ו], ‘גָּנֹב יִגָּנֵב'[ז], ‘הִכָּרֵת תִּכָּרֵת'[ח], ‘יָצֹא יֵצֵא'[ט] ו-‘הִמּוֹל יִמּוֹל'[י]. רבי עקיבא ובית מדרשו האמינו שאת ההוראה הפשוטה ניתן ללמוד כבר מהמילה הראשונה בכל צמד מילים ועל כן יש לנסות ולאתר את ההוראה הנוספת שחייבה שימוש במילה השניה שבצמד. לעומתם קמו החכמים מבית מדרשו של רבי ישמעאל ופסלו את הצורך לחפש משמעויות נסתרות בעשרת הביטויים הללו משום שהבריות נוהגות להדגיש את דבריהם כל ידי הכפלת מילים והתורה, בדברה כלשון בני אדם, בסך הכל התאימה את עצמה לקהלה והשתמשה בשפתו.(ע”כ)
ונתוח דוגמאות ניתן ב –
(לא אצטט)
(גלשתי לנושא צדדי, אבל לא שולי. עיינתי בפרשה, עם התיאורים על פעולותיו האחרונות של משה, והפשט נראה לי לא פשוט, למשל הקטע הבא
וְ֠הָיָ֠ה כִּֽי-תִמְצֶ֨אןָ אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֘ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָֽנְתָ֠ה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת-יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבָּֽעְתִּי: {כב} וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת-הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: {כג} וַיְצַ֞ו אֶת-יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֗וּן וַיֹּ֘אמֶר֘ חֲזַ֣ק וֶֽאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבִיא֙ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֣עְתִּי לָהֶ֑ם וְאָֽנֹכִ֖י אֶהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ: {כד} וַיְהִ֣י | כְּכַלּ֣וֹת מֹשֶׁ֗ה לִכְתֹּ֛ב אֶת-דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה-הַזֹּ֖את עַל-סֵ֑פֶר עַ֖ד תֻּמָּֽם: {כה} שביעי וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת-הַֽלְוִיִּ֔ם נֹֽשְׂאֵ֛י אֲר֥וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר: {כו} לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה-שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד: {כז} כִּ֣י אָֽנֹכִ֤י יָדַ֨עְתִּי֙ אֶֽת-מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת-עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶ֩נִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם-יְהֹוָ֔ה וְאַ֖ף כִּי-אַֽחֲרֵ֥י מוֹתִֽי:
והמחשבות גלשו) – אז לפרשתנו
פסוקי השבוע
הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם
וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת
וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן
חֲזַק וֶאֱמָץ
ערב שבת שלום
פתיחה
הגענו לפרשה הקצרה ביותר בתורה = פרק 1 – 30 פסוקים, ולרענון, מתוך
…נושאים בפרשה
—– העברת ההנהגה
כחלק מרצף הפרשיות ניצבים-וילך-האזינו-וזאת הברכה, החותמות את ספר דברים ואת התורה כולה, מתמקדת פרשת וילך בהעברת הנהגת העם ממשה רבנו ליהושע בן נון. בתחילה מודיע משה לעם שיהושע יחליף אותו ומעודד את העם לקראת האתגרים העומדים לפניהם בכיבוש ארץ ישראל. אחר כך קורא משה ליהושע ומעודד גם אותו בברכת “חזק ואמץ”.
כתיבת התורה ושמירתה
מכאן פונה משה לעסוק בכתיבת התורה ובשמירתה. הוא כותב את התורה (הפרשנים חלוקים בשאלה אילו חלקים ממנה) ומוסר אותה למשמרת לכוהנים. הוא מצווה את העם לערוך פעם בשבע שנים מעמד הקהל, שבו יתכנסו האנשים, הנשים והטף ויקראו את התורה.
אלוהים קורא למשה וליהושע לאוהל מועד. שם הוא מודיע למשה את העתיד לקרות לאחר מותו: העם יחטא ובעקבות כך יבואו עליו צרות. כדי להכין את העם לכך נמסרת להם שירת האזינו. משה מכנס שוב את כל העם וקורא באזניהם את השירה, שתוכנה יפורט בפרשה הבאה, פרשת האזינו..(ע”כ. למעוניינים/ות, בתחתית המאמר יש קישורים לאתרים אחרים)
ואכן, עוסף מאתגר של מאמרים תוצרת אוניברסיטת בר-אין ביתן ב –
אבחר מתוך הראשון
“תחילת הפרשה היא “וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל”. הלשון “וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה” אינה שגרתית. בדרך כלל, כאשר משה רוצה לדבר עם העם הוא מקהיל אותם אליו, אבל כאן משה הולך אל ישראל. הרמב”ן כתב על כך: “כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו”. לשון זו נמצאת גם בראשית שליחותו של משה, במפגש הראשון שלו עם ישראל: “וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמ’ ד:כט). הלשון הדומה שם וכאן מרמזת שיש כאן כעין סגירת מעגל; בהליכתו כאן משלים משה את מעגל שליחותו שנפתח שם…..
כללו של דבר, עדות התורה היא בבחינת התראה לפני ביצוע גזר הדין, ועדות השירה היא בבחינת צידוק הדין.
*
יש לשים לב שעל עדות השירה ציווה ה’ את משה, אבל על עדות התורה ציווה משה את העם ללא ציווי מוקדם של ה’. נראה, שלאחר שציווה ה’ את משה על עדות השירה, התעורר משה להוסיף את עדותה של התורה כדי שלא נצטרך להגיע לעדותה של השירה. משה מקווה שעדותה של התורה שתבוא לאחר שעם ישראל יעזבו, חלילה, את התורה, אבל עוד לפני בוא הצרות, תעיד בהם, היינו תתרה בהם, ותשיב אותם לדרכם. משה מקווה שעדותה של התורה תייתר את עדותה של השירה שאמורה לבוא לאחר בוא רעות רבות וצרות. משה מקווה שההתראה לפני ביצוע גזר הדין תייתר את הצורך בצידוק הדין.
לימים יתברר שעדות התורה לא ביטלה את החורבן ונזקקנו גם לעדות השירה. ומכל מקום, עדות התורה לא באה חינם. תשובת יאשיהו שבאה בעקבותיה תיקנה במידה רבה את מצב העם וריככה באופן משמעותי את החורבן ואת הקשיים בגזירת הגלות. היא שאפשרה לעם לקבל אחר כך את עדות השירה ולהצדיק עליהם את הדין, והיא גם שאפשרה לימים את התיקון והחזרה לארץ.(ע”כ)
(רק אציין, שקל ביתר לצייר את העיגולים אחרי שהחץ נורה)
אבל למרות שהפרשה קצרה, היא די מתוסבכת, דחוסה, ומליאה בפעילויות. המנהיג בערוב ימיו,, מתרוצץ בין אהלי האנשים, מזהיר וחוזר ומזהיר- ומתריע על אסונות עתידיים. המנהיג יודע שזמנו עלי אדמות הולך ואוזל
כך שהוא מנסה להספיק ולבצע את מה שנאר לרגע האחרון. אז
אם עד עכשיו היינו במצב יציב = סטטי = נצבים ושומעים
לפני שבוע כולם היו “ניצבים ומשה רבנו עמד “על תיבת סבון” ???? ודיבר דברים. ניתן לדמיין שייתכן שחלק מקהל השומעים נרדם (ב”נציבות” ייתכן שחלק נשר, או שכולם נשרו (נמאס להם לשמוע איומים???) ומשה נשאר עם מעטים., ואז הוא עושה :וילך”םםםפעולותיו האחרונות לפני מותו —
והוא לא רק הלך לדרכו, או לאהלו, מסתבר שהוא – ביומו האחרון – היה מאוד פעיל כדלהלן —
— וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:
— וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל
— וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים
— ויצַו מֹשֶׁה אוֹתָם
— וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
— וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
— וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה לֵאמֹר:
— וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם:
, והפסוק האחרון לעיל, – האחרון בפרק/בפרשה, – פסוק ל’ כמעט כולו חוזר על הנאמר בפסוק א’ אלא שבהתחלה משה מדבר דברים ובסוף הפרשה הוא שר. מסתבר שלקראת ערוב ימיו משה רבנו הפך מאיש גמגמן להיות למשורר האומה.יש לציין שהפסוק השני הוא בעצם תחילת פרשת האזינו
אז – סתם – מעניין מי כתב/ה את הפסוקים לעיל? (על עצמו)
ונתוח מעמיק של הפרק, ניתן ב –
(לא אצטט)
פסוקים ונושאים לעיון נוסף.
1. בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא
(וקצת מדרש ליצים = “לצאת” מלשון יציאה כנאמר “ושבת וכיסית צאתך”, או מלשון “ותצא דינה” וע”ש, “לבוא” מלשון “ויבא אברהם אל הגר ותהר..”, כלומר – משה רבנו רמז שקשה לו גם וגם וד”ל)
ומעניין שבעוד שבועיים כשנקרא על מות משה, יופיע לעינינו הפסוק
וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה:
(גם כאן ניתן לדרוש מדרש ליצים, אולי חומר לרב של פורים)
ונא לעיין ברש”י ואחרים.
סדרה של 4 הרצאות (זקוביץ ושנאן) מענינת על חייו של משה ניתנת ב –
(מומלץ לצפייה)
וכמובן שיש מי ששואל ב –
…
האים משה רבנו נולד ונפטר ה ז באדר?
אם משה רבנו נפטר ונולד באותו היום אז הוא נפטר בגיל 120 שנה ויום .וזה בניגוד למה שכתוב בתורה” בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא” אם כן מדוע אנו מצינים את יום לדתו ופטירתו באותו היום? (ע”כ. ויש גם תגובות)
ועוד מעניין המאמר (וכבר עיינתי בו לפני שנתיים, לעיל, אבל אצטט שנית) על הקשר בין יום הלידה ליום הפטירה ב –
..בכל השפות אומרים: יום הולדת שמח. אבל, לא תמיד זה באמת שמח. במחקר רחב-היקף, ראשון מסוגו שבוצע בארה”ב[1], נמצא כי יש קשר בין התאריך החגיגי ועיתוי הפטירה. התברר, שיום ההולדת הוא המועד המסוכן ביותר. אנשים מתים סמוך ליום הולדתם, לא ברור בדיוק למה. המחקר מבוסס על ניתוח נתונים של 2,745,149 גברים ונשים שנפטרו בקליפורניה בין השנים 1969-1990. צוות חוקרים ממספר מרכזים בדק את הגורמים הלא-שגרתיים בחיי האדם, כמו: יום הולדת, יום נישואין, ולידות במשפחה. בסקר לא נכללו קרבנות תאונות דרכים, רצח והתאבדויות, או חולים לאחר ניתוחים, אלא רק מקרי ‘מוות טבעי’.
החוקר שריכז את הנתונים, הסוציולוג פרופ’ דיויד פ.פיליפס, מאוניברסיטת סן-פרנסיסקו, אמר: “גם אנחנו הופתענו לגלות שליום הפטירה יש קשר ליום ההולדת, אם כי קיים הבדל בין השפעת התאריך על גברים ונשים”. אז מה קורה אחרי גיל 40, בשבוע שלפני או אחרי יום ההולדת?
ראשית, יותר נשים נפטרות שבוע לאחר יום הולדתן-מאשר שבוע לפני המועד. לעומת זאת, גברים נפטרים יותר לפני יום ההולדת ולא אחריו[2]. לדעת פרופ’ פיליפס, נשים שונות מגברים בעצם החשיבות שהן מעניקות ליום ההולדת, המסמל שנה חדשה בחייהן. נשים, יותר מגברים, מתכננות לחגוג יום הולדת בחיק המשפחה בכל גיל. גם נשים לא צעירות ולא בריאות, מחכות ליום ההולדת, הן מדחיקות כאבים ומחלות, ולא נותנות לשום דבר לקלקל להן את השמחה לפני. עצם הכמיהה לחגיגה מעניקה לנשים כוחות נפשיים עליונים. זה לא עובד על גברים, כנראה.
אצל נשים ניצפו מקרי מוות בסמוך לתאריך של הפלה או מות ילד, אירוע טראומטי שקרה בצעירותן. אצל גברים היה מספר רב של מקרי-מוות סמוך לתאריך פטירת האב. ליום-שנה לנישואין, לא היתה השפעה על בני שני המינים.
פרופ’ פיליפס הופתע לגלות, שמכל 52 השבועות של השנה, השבוע שלפני יום ההולדת של גברים, הוא השבוע בו קורים יותר מקרי-מוות, מכל שבוע אחר בשנה…(ע”כ)
וגם הלסביות אומרות משהו בנושא -, מתוך
….
‘וילך משה’, אולי רוצה התורה לומר שגם בגיל 120 שנה משה הולך, הולך ומדבר, הולך לקראת בני ישראל.
כלומר אין כאן חולשה גופנית, עייפות הגיל, תשישות החומר, משה עדיין מסוגל ללכת, לדבר, לנאום,
משה רבנו, למרות זקנתו הוא מתפקד, פועל, מסוגל למלא את השליחות שהוטלה עליו, את המשימה, לדבר, להיות הדובר, ללכת אל העם.
ואולי משה רבנו רוצה להעביר לנו עוד מסר כאן, שתמיד צריך ללכת, לא לעמוד במקום, גם במציאות הרגילה וגם כאשר חרב חדה מונחת על צווארו של האדם, אין להתייאש, יש ללכת, לקבל עוד פרספקטיבה, עוד נקודת מבט, לנטוש רגע את המקום המוכר, להסתובב לזוויות חדשות, להיות בתנועה.
אך בכול זאת בפסוק השני בפרשה אנו שומעים:
‘ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה’ אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה’
כלומר ההחלטה להפסיק את שליחותו של משה, לסיים את פרק הדיבור, לא נובעת מחולשתו של משה, מזקנתו, ממצבו הפיזי, אלא מהחלטה עליונה, מהחלטה של העליון, מהחלטה של בורא עולם שכאן יסתיים תפקידו של משה רבנו כמנהיג העם.
אלוקים אומר לנו כאן, לא חולשה גופנית מפסיקה שליחות, לא גיל, לא תפקוד פיזי תקין, אלא אי מילוי מדויק של הציווי, חריגה מדבר ה’, פגיעה בכוונתו של האלוקים, שינוי דבר ה’, חטא.
ומשה מה עושה ? מה ממשיך לעשות ?
משה רבנו עד הסוף מפזר לנו מעוצמנו, נותן אנרגיה, מעודד, מפיח אופטימיות, מקרין עלינו את מידת הענווה, אפילו שזקן ובא בימים הוא הולך להיפרד מבני ישראל, הוא הולך אל העם, לא מזמין את העם אליו, משה מפגין תכונות של מנהיג עד סוף תקופת שליחותו, ומשה גם מביא לעם את 2 המצוות האחרונות, המשלימות ל-613 מצוות,
אך יותר מכאן משה לא שוקע ברחמים עצמיים, לא עסוק באבל שלו על אי הכניסה לארץ, אלא מעודד את העם ביכולת המנהיג החדש לרשת את הארץ, לכבוש, לגבור על העמים שנמצאים בארץ, ויותר מכך, משה מעודד את יהושע ומחזק אותו ‘כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ’…את תמצית הכאב, תמצית ההחמצה, שם משה בצד, עד הסוף עסוק משה בשליחות הלאומית, בחיזוק העם, במטרת האומה, בכתיבת השירה, ובדיבור השירה. מאפשר לעם לספוג עוד מגדלותו, מענוונותו, וממסירותו אליהם.(ע”כ)
ויש עוד שאילות על הפשט של התאריך, ב –
(מומלץ לעיון. המאמר נכתב ב PDF וריננו ניתן להעתקה פשוטה)
2. כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַֽחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי-הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן-הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָֽרָעָה֙ בְּאַֽחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּי-תַֽעֲשׂ֤וּ אֶת-הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַֽעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם:
שאילת תם. אם משה רבנו יודע, או יותר נכון אם ה’ יודע שבי ישראל לא יקיימו את תנאי הברית, למה הוא כורת את הברית למרות כל זה. הרי ידוע לה’ (וגם למשה רבנו) מראש שהצד שנכפית עליו זה ראה כדבר והיפוכו, סתירה מיני וביה.
(חיפשתי ןחיפשתי ועדיין לא מצאתי תשובה לשאילה – אם ה’ יודע ש”השותף לברית אינו מקיים את תנאיו, למה לכרות ברית מלכתחילה? אין לה’ משהו יותר טוב לעשות? לא מתייאש, אמשיך לחפש רק הזמן אוזל/אזל)
3. וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם:
מה היא “התורה הזאת” ומתי הכל נכתב? רבים תמהו על הפסוק הזה ופסוקים אחרים לידו. ויש לנו גם כתיבה נפרדת, 5 פסוקים קודם לכן
וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
לפי הכתוב ה’ הכתיב למשה את השירה, וכנראה הכוונה לשירת האזיננו, ויש ללמדה את בני ישראל. (מעניין למה אנחנו או בעיקר מקיימי מצווה קלה כבחמורה לא מקיימים את הפקודה הזו כלשונה ולא מוסיפים אותה כאחת מתר”יג מצוות)
מתוך ההסבר לפסוקים אלה ב –
…..והרי כבר נאמר בפסוק ט’ שמשה סיים את התורה ונתנה לכהנים בני לוי, ומהו שאמור כאן שסיים לכותבה ונתנה?
ב. אם אמנם סיים משה לכתוב את התורה במקום בו נאמר כך, מיד לאחר שהוא ציווה את יהושע, מה דינן ומעמדן של הפרשיות הנותרות, ובמיוחד שירת האזינו וברכות משה, שהם שני הפרקים העיקריים שעוד לפנינו?
נראה שרש”י דבריו התמודד עם אחת מבעיות אלה או שתיהן, כדרכו – על ידי תוספת הפירוש בלי לפרש את השאלה. רש”י רצה לומר שהתיאור של כתיבת משה את התורה ומסירתה מיד לבני לוי הוא תיאור מקוצר ומוקדם, ולמעשה רק לאחר שמשה סיים את כל מה שהיה צריך עוד להכתב התורה נתנה לבני לוי. ייתכן שרש”י שולח אותנו לפסוק כ”ד ולמילים “עד תומם”, וזו כוונתו באומרו “כשנגמרה כולה”; בכך הוא מאחד את האמור להלן עם האמור כאן, ומפרש שמסירת התורה ללויים הייתה סמוכה לציווי להניח את ספר התורה בצד ארון ברית ה’. ייתכן שהוא מסביר שהתורה לא טרחה כאן לדייק ולהאריך בסדר הכתיבה, ולנו נשאר להבין ממילא שמסירת התורה נעשתה רק אחרי השלמתה, כלומר, אחר שנאמרו ונכתבו שירת האזינו וברכות משה.
ב. סיום התורה ומסירתה לפי הרמב”ן וראב”ע
הרמב”ן על אתר פירש מה שרש”י סתם:
(ט) “ויכתוב משה את התורה הזאת” – מתחלת ‘בראשית’ עד ‘לעיני כל ישראל’.
לפי הרמב”ן התורה אכן נכתבה כולה, עד תומה, לפני שנמסרה ללויים. וקשה – הרי השירה והברכות עדיין לא נאמרו? הרמב”ן מתרץ בנפרד את בעיית השירה ובעיית הברכות. לגבי הברכות הוא מציע להישען על הצעתו של ראב”ע בתחילת פרשת וילך[2]:.. ….
ראב”ע מפרש כי דברי משה רבנו בפרשת וילך, שעניינם סיפור מותו והכנת בני ישראל לימים שלאחר מכן, כוללים גם את הברכות. ניתן לתמוך את פירושו מלשון הכתוב בכותרת של פרשת ‘וזאת הברכה’:
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו. (ל”ג, א’).
פסוקית הזמן ‘לפני מותו’, אמורה – לפי ראב”ע – על הזמן שדיבר עימם בתחילת פרשת וילך, שהוא אכן “לפני מותו” גם לפי תוכנו: “בן מאה ועשרים שנה אנכי היום…” (ל”א, ב’). זאת ועוד: הכתוב כאן אומר “אשר ברך”, ונוקט לשון עבר בבנין קל, ולא כרגיל – ‘ויברך משה את הברכה הזאת לפני מותו’; משמעות הדבר היא כאילו נאמר: “אשר כבר ברך בעבר, לפני זמן מה”, כלומר הכתוב מחזירנו אחורה ואיננו ממשיך את השירה. לפי פירוש זה, הברכות מסיימות את הספר רק בגלל שהן מתאימות לכך לפי תוכנן (“ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב” – ראב”ע), אך זמן אמירתן מוקדם לשירה, ולכן הן יכלו להיכתב בספר התורה שכתב משה מיד אחרי סיום נאומו האחרון.
ומה באשר לשירה? הרי היא ודאי לא נאמרה לפני כתיבת התורה (האמורה בפסוק ט’), שכן התורה מתארת כרונולוגית את מסירת השירה למשה אחרי כתיבת התורה. הרמב”ן, ומפרשים רבים אחריו, הציעו לכך פתרון פשוט המבוסס על הנתונים הבאים:
א. התורה אמרה תחילה “ויכתוב משה את התורה הזאת” (ט’), אחר כך תיארה את מסירת השירה, ואז שבה ותיארה את הכתיבה: “ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם”. מטרת החזרה על תיאור הכתיבה והתוספת “עד תומם” היא להשלים את הפער שנוצר בין תיאור הכתיבה הראשון, בו השירה טרם באה לעולם, לבין התיאור השני, שרק בו נשלמה התורה, אחרי שמשה הוסיף את השירה וכתבה. ברכות משה, כאמור, נכתבו כבר בפעם הראשונה, שכן זמן אמירתן קדם לה.(ע”כ. מו מלץ לעיון נוסף)
(קשקשתי וקשקשתי ויש לי הרגשה שהגליון לוקה בחסר, פרשה קצרה, אבל “סודותיה” עמוקים וגנוזים) אז
חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ
שבת שלום
שבוע טוב
שנה טובה – גמר חתימה טובה -צום קל
להת