Torat Ami

האזינו – תשע”ה

(על מבנה הפרשה, חלקי הפרשה, בחירת ישראל, מספר בני ישראל, כנויים ועונשים, משה ויהושע)

האזינו – תשע”ו

(על ויניקהו דבש… בהנחל עליון, בנים לא אמון, הרנינו גויים,עלה אל הר העברים)

. מה הם האופקים ההיסטוריים ששירת האזינו מקיפה אותם בהשוואה לאלו שמקיפות שתי הפרשות שעסקנו בהן בשבועות הקודמים?

בסיום פירושו לשירה (לאחר שפירש את פסוק מ) מסכם הרמב”ן את ענייניה ועונה בדבריו על שאלתנו:

והנה השירה הזאת, אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד כל המוצאות אותנו בביאור:

(א) הזכירה תחילה החסד שעשה עמנו הקב”ה מאז שלקחנו לחלקו (פסוקים ז-ט),

(ב) והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר (י-יב),

(ג) ואשר הנחילנו ארצות הגויים הגדולים והעצומים (ראש פסוק יג),

(ד) ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה (יג-יד),

(ה) וכי מרוב כל טובה מרדו בה’ לעבוד עבודה זרה (טו-יח),

(ו) והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב

(יט-כה),

(ז) ואחרי כן פיזר אותם בכל רוח ופאה (כו),

וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן.

ואמרה השירה כי בסוף

(ח) ישיב נקם לצריו, ולמשנאיו ישלם (פסוק לה ופסוקים מ-מג)……

הרי שלדעת הרמב”ן מקופל בשירת האזינו הקצרה חזון היסטורי שלם, המקיף את תולדות ישראל מראשית לקיחתם להיות חלקו של ה’ ועד להשלמת הגאולה העתידה, ונמצא כי הן התקופה הנסקרת במקרא הביכורים והן זו הנסקרת בפרשת התשובה והגאולה כלולות בה, וכן מה שביניהן.

הרמב”ן מפריד בבירור בין אותם אירועים שהוא זיהה אותם כמגיעים עד לזמנו – סעיפים א-ז בחלוקה שהכנסנו בדבריו – שאותם הוא מסכם במילים “וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן”, לבין האירועים הנוגעים לעתיד – לנקמה באויבים ולגאולת ישראל, שעל אף שהם אך שניים – סעיפים ח-ט בחלוקתנו – מאריך הרמב”ן בביאורם ביותר, ומסכם את משמעם ביחס לאמונה בגאולה העתידה כך: “אם כן השירה הזאת הבטחה בגאולה העתידה על כורחן של מינין… אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי הא-לוהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו…”, ואפילו “אילו הייתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית, כן היה ראוי להאמין בה, מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה, לא נפל דבר אחד”….

והשאלה ששואל כאן ר”י אברבנאל (הספק השישי ברשימת שאלותיו המקדימות את פירושו לשירה) זועקת:

מה הייתה הסיבה שלא זכר הֵנָּה יציאת מצרים, שהוא החסד הראשון שקיבלו ממנו, קודם בואם למדבר, והתחיל מהמדבר?

ואיך אמר שמצאם במדבר, כי הנה במצרים מצא אותם ונקרא שמו עליהם?!..’מצא’ ה’ את ישראל ולא היה קשור בהם.

לכך מוסיף רי”א שאלה נוספת (הספק השביעי בראשיתו):

אם זכר חסדי המדבר שעשה עם ישראל, למה לא זכר יום מתן תורה?

על שאלותיו אלו יש להוסיף: לא במצרים החלה בחירת ה’ בישראל ולא שם החל חסדו עמם להתגלות, אלא מוקדם יותר – בתקופת האבות. מדוע אפוא אין השירה מתחילה את סקירתה ההיסטורית – כמו מקרא הביכורים – בתקופת האבות, וממשיכה לירידה למצרים וליציאה ממנה באותות ובמופתים?  זו הרי נורמה מקובלת במקרא לתיאור תולדות ישראל. … (ע”כ. מומלץ)

נבל:

1.עייף מקיום התורה

2.טיפש

3.בן בליעל

4.כפוי טובה

 פסוק זה תרגם אונקלוס: “דא עמא דקבילו אוריתא” (דברים לב, ו), וביאורו: זה העם שקבלו תורה. ועל דברי התרגום כתב רבינו בחיי בפירושו על התורה: “ואם כן אין הלשון גנאי אלא מעלה יתרה”.

לעומת תרגום ירושלמי שתרגם: “הֲדָא אוּמָא טִפְּשָׁא”. כלומר: זה עם טיפש.

הרמב”ן בפירושו ביאר את דברי אוקלוס, ולדעתו משמעות הכתוב שישראל נלאו ועייפו מקיום התורה: “ואונקלוס תרגם עמא דקבילו אורייתא, עשאו מן “נבל תבל” (שמות יח18), שפירש בו “מלאה תלאה”. יאמר, עם שנלאו בעשיית התורה, ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים. וכן אמר “בגוי נבל” (דברים לב21) “בעמא טפשא”, שנלאו להיות חכמים או בעלי דת. ור’ אברהם אמר, נבל במעשה, ולא חכם בלב”.

כלומר, לשיטת הראב”ע יש לחלק בין ‘נבל’ במשמעות בן בליעל שהוא במעשה, לעומת ‘לא חכם’ שהוא בדברים שבלב. ולכן משמע שאין פירושו כדעת התרגום ירושלמי.(ע”כ)

ספרי:

כל זמן שאני מבקש להיטיב לכם, אתם מתישים כח של מעלה: עמדתם על הים ואמרתם (שמות ט”ו ב’) “זה אלי ואנוהו”, ביקשתי להיטיב לכם, חזרתם בכם ואמרתם (במדבר י”ד) “נתנה ראש ונשובה מצרימה”. עמדתם לפני הר סיני ואמרתם (שמות כ”ד ז’) “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע”, ביקשתי להיטיב לכם, חזרתם בכם ואמרתם לעגל (שמות ל”ב) “אלה אלוהיך ישראל”.

הוי: כל זמן שאני מבקש להיטיב לכם – אתם מתישים כח של מעלה.

רש”י:

ד”ה תשי: תשכח. ורבותינו דרשו: כשבא להיטיב להם, אתם מכעיסים לפניו ומתישים כוחו מלהיטיב לכם.

א”ל אם כן הרי כתוב צור ילדך תשי, ולמדנו מהו תשי, החלשת אותו, (שלא יתכן זה אצל שם), א”ל ודאי שכן הוא, כי אם היו יודעים הרשעים כי הצור עתיד להתעורר כנגדם ולהענישם, היו מונעים מלחטא לפניו, אלא חלשה היא בעיניהם, משום שאינם מסתכלים בה, והיא אינה מסתכלת בדרכיהם (להענישם תיכף), ועל זה נאמר צור ילדך תשי.

ר’ אבא אמר יש צור ויש צור, מצד צור העליון יוצא צור אחר, ומהו צור העליון, הוא צור של כל הצורים, ומי הוא, היא שהולידה את ישראל, (שהוא ז”א), שכתוב צור ילדך תשי, (דהיינו בינה שהולידה את ישראל), כי מצד צור העליון של מעלה יוצא צור אחר, מצד אמא (שהיא בינה), יוצאת גבורה, (שהיא המלכות)…