(על: 4 פסוקים ראשונים, יחי ראובן… וזאת ליהודה… וללוי אמר… לזבולון (ברכות נפרדות לכל שבט,) דן גור אריה, ולא קם נביא,)
(על: ברכות כל שבט, בנימין.. ידיד ה’, וימת שם משה)
כָּל־מָק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם נְתַתִּ֑יו כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־מֹשֶֽׁה
הֲל֤וֹא צִוִּיתִ֙יךָ֙ חֲזַ֣ק וֶאֱמָ֔ץ אַֽל־תַּעֲרֹ֖ץ וְאַל־תֵּחָ֑ת כִּ֤י עִמְּךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תֵּלֵֽךְ
1. איזה שבט קיבל את הברכה הקצרה ביותר ומה משמעותה?
2. מה/איך אפשר לסכם על/את דמותו/אופיו של משה ב 5 – 10 מילים?
3. מלבד הסברי חז”ל, למה – הגיונית – לא צויין מקום קבורתו של משה?
הקדמה כללית
וזאת הברכה….. לעיני כל ישראל
זהו זה, גומרים עוד סבב שנתי. ולאלה שיש זמן ורצון, אולי מעניין להעיף “מבט” לאחור ולחשוב שוב, הנה אנחנו גומרים קריאת ספר – – אז מה יש לנו לומר עליו?
ברור (אולי) שגם החילונים (יהודים) קשה להם לחשוב על ספר התורה כספר סתם. במבט קצת אובייקטיבי, ספר התורה אינו “סתם” ספר. כמו ספר הטלפונים או ספר בישול. והנה אולי זה אחד ההבדלים, ספר טלפונים יש לכל ארץ והוא מתעדכן (אולי בימינו אפשר לומר שפעם בעבר הוא היה מתעדכן כל שנה) יש הרבה סוגים של ספרי בישול ורבים נדפסים חדשים לבקרים. יש ספרים שונים ומשונים מכל סוג ולכל נושא. לעומתם, ספר התורה הוא יחיד ומיוחד. הוא הופיע לפני כ – 2,000 + שנות ומאז הוא הפך להיות אבן התווך של הדת והמסורת היהודית. הוא אינו מתעדכן (למרות שיש לו מספר מהדורות שונות של קהילות שונות עם שינויים מזעריים) ומאז ועד היום מפרשים אותו בהרבה אופנים ועורכים עליו מחקרים שונים ומשונים, אבל אין בו מה שאנחנו מחפשים בספר רגיל – הוא אינו כמו ספר קריאה שקונים או מחליפים בספרייה.אז מה הוא ספר התורה, ואתעלם לעכשיו מאותה מגילת קלף ארוכה שנתאכסנת בארון הקודש בבית הכנסת ואתרכז בספר, שהוא בדרך כלל בן חמישה חלקים.
בעצם נשאל את עצמנו – מה הוא ספר? אז מתוך
…. ספר = מידע כתוב על מנת שיישמר ויועבר לאחרים.
“וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם” (דברים יז, פסוק יח)
קובץ דפים מאוגד יחד. לפעמים, מכיל הספר מידע בנושא מסוים או בנושאים שונים ולעתים מספר סיפור דמיוני. הספר עטוף בכריכה רכה או קשה…..
המילה נשאלה ככל הנראה מאכדית šipru = איגרת, מכתב (מהפועל šapāru = שלח).(ע”כ)
אם כך אז גם מה שאני כותב כל שבוע -זה ספר. ואם אאסוף את כל הגליונות או אפילו מספר גליונות שכתבתי ואכרוך אותם בכריכה רכה או קשה נניח משהו בין 100 ל- 1,000 או יותר עמודים, אוכל לקרא לזה ספר “תורת-עמי”. בשבילי זו מחמאה, בשביל ספר התורה, – והייתי מוסיף את המילה “להבדיל” – אינני בטוח אם זה מוסיף לספר התורה כבוד.
כי – למילה “תורה” או ליתר דיוק “תורת משה” או “ספר התורה” יש צליל או הילה של קדושה במיוחד לקבוצות האנשים שמתעסקים בו רבות, ואם נוסיף לזה את העובדה שבמסורת היהודית מזה כ – 2,000 שנה קוראים את הספר מתוך מגלת קלף, מנשקים אותו, וחוזרים על קריאת תוכנו כל שנה, ערכו הרגשי של הספר מקבל משמעות שאין למעלה הימנה. אם כך מה משמעות המילה “תורה”
סיכום משמעות המילה במימד המסורתי/דתי ניתן ב –
(לא אצטט. מומלץ)
אבל יש בתורה הקדושה הרבה תורות משנה שמשמעותן אינה במיוחד קדושה. גם במישור האקדמאי משתמשים לעיתים במילה תורה – כמו “תורת היחסיות” – אז מה היא הגדרת המילה תורה? – מתוך
תּוֹרָה – נקבה
1.החלק הראשון בתנ”ך, הכולל את חמשת החומשים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים
2.כלל החוקים והמצוות שקיבל עכעם ישראל מידי ה’ בהר סיני
3.תחום ידע; הלכה; שיטה; תאוריה. “אני מומחה בתורת הנסתר.”
טוב ויפה, אבל יש לנו ביד או על מדף הספרים (או על מסך המחשב או הטלפון) “חפץ” שנראה כמו ספר ובעצם ספר בן חמישה ספרים, ואנחנו/אני קורא אותו או קטעים ממנו בהמשכים כל שבוע ומנסה להבין את תוכנו לעומק. אז מה הוא? איך הוא – במבט אובייקטבי – נשפט כספר? מה תוכנו? מה סגנונו? האם ניתן לדבר עליו כמו שמדברים על ספר קריאה? או ספר מגמתי?
והנה יש לנו “ספר” בחמישה חלקים = חומשים, שהשבוע אנחנו מסיימים את קריאתו, בפעם המי יודע איזו, ומתחילים לקרא אותו שוב. איך הוא בתור ספר?
שלושה חלקים = חומשים מהספר – בראשית + (רובו של ) שמות + (רוב רובו של ) במדבר הם עלילתיים (למרות שקשה להשוות את מבנה חומשי בראשית + שמות למבנה חומש במדבר. בחומשים בראשית ושמות
העלילה ניתנת ברצף כלשהו. בחומש במדבר יש אוסף של עלילות קטות, אירועים בתפזורת.
אנסה לנתח את החומשים האלה כמו שאני קורא ספר עלילתי ואומר שבדרך כלל הספרים הללו מעניינים ומושכים את הקורא. אם כי לעיתים אין רצף עלילתי ולא ברור מה באה ללמדנו עלילה זו או אחרת, הסיפור יפה אבל צריך לקרא פרשנות מדרשית, כדי להבין את הקשר. למשל סיפור ירידת אברהם למצריים, או סיפור יהודה ותמר, או חזרות כמו סיפור בניית המשכן לפרטיו. ואם לא נתיחס לדקדוק התנ”כי, הסגנון נאה, הספרים קריאים וסיפורי העלילה מעניינים.
חלק אחד = חומש ויקרא – עם פירוט הקורבנות הוא לא בדיוק ספר, הוא פירוט “טכני” של הקרבת קורבנות, טיפול במחלות עור וכדומה. קשה לקריאה, משעמם וחסר ערך מעשי בימינו.
ועוד חלק חמישי – חומש דברים אף הוא חסר ערך לקריאה כספר. כמעט ואין בו עלילה. הוא כולל בעיקר, סיכום היסטורי, הרבה חוקים והרבה איומים. ספר לא נעים במיוחד לקריאה, וגם סופו השירתי קשה לפענוח, כל כולו נראה כאילו היה הכרח לכלול אותו כחלק חמישי לארבעת החלקים האחרים.
בקיצור – כחצי מהספר הוא ספר שנאה (נ קמוצה) לקרוא כמו כל ספר עלילתי, ואפשר לדון על העלילה ועל גיבוריה כמו בכל קריאת ספר עלילתיץ והחצי השני מהספר הוא אוסף של חוקים, עונשים, הבטחות ולעתיד, איומים לעתיד איום ונורא, מדריך להקרבת קורבנות וכללים להתנהגות חברתית נאותה וכמובן ציוויים לאמונה ואהבת א-להים.כך שזה – החלק השני, לא בדיוק ספר קריאה. וניתן לדון עליו כמסמך דוקומנטרי.
והשבוע יש לנו “הפתעה”, (במיוחד למי שקורא את הספר פעם ראשונה), אםסף של ברכות בסגנון פיוטי. איך ולמה נכנס פיוט (שתוכנו יותר חידתי ולא מובן) לספר שכולו פרט לפרק נוסף ומספר פסוקים, הוא פרוזאי? הסיבה ברורה, העריכה תמוהה.
אז אם כך – כמו בגליונות קודמים – נשאלת השאילה מי ומתי העורך/הסופר כתב/ערך את חומש/ספר דברים? ובעצם בקשר לפרשתנו, מהיכן הגיע תוכן ברכת משה?
ושוב הארכתי בנושא קשה ומסובך, ולא כאן המקום להמשיך ולדון עליו בפרוטרוט.
ולאלה שמחפשים/ות עוד ידע בנושא ניתן לעיין במאמרים שונים כמו
מקור מסורתי
מקור מחקרי
מקור אקדמאי מסורתי
מקור רפורמי לצפייה
ועוד משהו אפיקורסי שייתכן וכבר הזכרתי בפעמים קודמות.
https://www.hofesh.org.il/letters/tanach/torawriters/torawriters.html
ותשובה נכונה ועובדתית איננה.
פסוקי השבוע
אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים
וַיִּשְׁכֹּן֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בֶּ֤טַח
וַיִּבְכּוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל
ערב שמחת תורה – חג שמח
פתיחה
כאמור לעיל, סיום ספר בברכות מהנה את הלב, במיוחד אחרי כל מה שקראנו, הן על מה שקרה והן על מה שיקרה. (מה שקרה לפני כ – 2,700 שנה לא ברור, מה שקרה במשך 2,000 שנות וקצת קודם יותר גלוי וידוע. ואכן מה שנכתב במקרה על מה שיקרה, אכן קרה. ואשרי המאמין)
אז עיקר בפרשה הן ברכות המנהיג משה, והחלק המסיים מתאר את רגעיו האחרונים עלי אדמות. אז מה הוא עושה? מדבר.
מתוך
….מה הדבר האחרון שצריך מנהיג לעשות, לפני שהוא נפטר מן העולם?
– הדבר האחרון שעשה משה היה לברך את בני ישראל.
אמנם, במהלך הנאום הארוך שלו בספר דברים, הוא הוכיח את בני ישראל פעמים רבות על החטאים שלהם, שהכעיסו את ה’ ופגעו גם בו אישית.
אולם, לאחר כל התוכחות, ברגע האחרון לפני שהוא נפרד מהם לנצח, הוא בירך אותם: “סמוך למיתתו, שאם לא עכשיו, אימתי?” (רש”י).
ולא הסתפק משה בברכה כללית לכל עם ישראל, אלא בירך כל שבט ושבט בפני עצמו….
כך צריך לעשות מנהיג, לפני שהוא נפרד מעם ישראל – לברך כל שבט ושבט, כל מגזר ומגזר, בכל הברכות; להיפרד מתוך ברכה של אחדות.(ע”כ)
ונתוח כולל ומקיף של ברכת משה ניתן ב –
(לא אצטט. מומלץ ונראה לי שכבר הבאתי את הקישור בגליון קודם, אבל הוא מעניין ולעניין, מסורתי,…)
ובעצם בסוף, משה המנהיג מת. אז כנראה שהגיע הזמן להספיד אותו ולומר משהו לשבחו או לסכם את תולדות חייו. וסיכום נעים זה מובא ב –
(לא אצטט. מומלץ)
פסוקים ונושאים לעיון נוסף
1. וְאָתָ֖ה מֵרִֽבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹ (אשדת) אֵ֥שׁ דָּ֖ת לָֽמוֹ
משפט סתום. ואתה(א) ??? מילה ארמית. רבבות קודש??? מי זה מה זה?
מהיכן ה’ בא ומי הם אותם רבבות
מתוך
הפסוק השני בפרק לג של ספר דברים הוא ללא ספק אחד המובילים בתחרות על כתר ‘הפסוק המוזר ביותר בתורה’. למעשה, הקשר בין הפסוק הזה לדת היהודית הוא לכל היותר מקרי ואין ספק שהוא היה מרגיש הרבה יותר נח בכתבי הקודש של עמים קדומים דוגמת העמונים, המואבים והאדומים ומי יודע, אולי גם הַפְּרִזִּים והַגִּרְגָּשִׁים.
בא נהיה כנים עם עצמנו. האם האמונה היהודית באמת מוכנה לקבל את הפסוק הבא:
|
וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה [א] מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ. [ב]
|
האם האל חסר הדמות והצורה באמת ‘בָּא’, ‘זָרַח’ ו’הוֹפִיעַ’? מה, מי או איפה זה ‘רִבֲבֹת קֹדֶשׁ’ ומי היא אותה ‘אֵשְׁדָּת’ שהלכה לימינו? די בשאלות הללו בכדי לגרום פלבולים בעיניו של כל אדם חושב אבל לא חכמינו זכרונם לברכה הם אלו שייתנו למבוכה מקרית לפגום ביסודות אמונתם, במיוחד אם ניתן באמצעות כמה עיוותים קלים לתפור לפסוק כסות פחות או יותר מהוגנת. לפיכך, אל לנו להתפלא אם בסופו של דבר נמצא את עצמנו עם תילים של פרשנויות שכל אחת מהן פוגעות בצורה כמעט אנושה בכל מה שאנו חושבים שאנחנו יודעים על הדת היהודית.
|
הפרשנים, בהתעלמות מוחלטת ממה שאנו חושבים היום על האל והדת שסוגדת לו, לא התקשו למצוא הסברים לכל הניסוחים המוזרים שמצאו את דרכם לפסוק:
|
ומתוך (רמבן) ב –
ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו –
יאמר כי בא הכבוד לישראל מרבבות קדושי עליון אשר ירדו עמו על ההר, כעניין שנאמר (תהלים סח יח): רכב אלוהים רבותים אלפי שנאן ה’ בם סיני בקדש.
מימינו אש דת למו –
פירוש מימין תפארתו היה להם אש דת, לא מיד המלאכים הנזכרים רק מימין השם בעצמו ובכבודו.
ויתכן כי “מרבבות קדש” מרבוי קדושתו, כי קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות בכל מיני קדושה. וטעם “אש דת למו” כמו “דת אש”, כמו שאמר (לעיל ה כא): ואת קולו שמענו מתוך האש.
או טעמו כמו “אש ודת למו”, יזכיר שהראה להם האש העליונית והשמיעם הדת, וזה כענין שנאמר (לעיל ד לו): ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש.
ועל דרך האמת יגיד גם כן שהאש שהוא הדת היא מימינו, כי מדת הדין כלולה ברחמים: (ע”כ)
ומתוך
…אָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ
במקרה זה לא נמצא את חילוקי הדעות בהם הפרשנים הרגילו אותנו ורובם מסכימים שמדובר במספר רב של ‘מלאכי קודש’ או ‘קדושי עליון’ שאיכשהו הצליחו לשרבב את עצמם לתוך הסיפור. הביטוי ‘רִבֲבֹת קֹדֶשׁ’ כשלעצמו עלול לגרום לנו לחשוב שכל משרתיו של האל הצטרפו אליו למסע ולכן באה הקידומת ‘מֵ’ ללמדנו שרק חלק מהרבבות הללו הלכו עם האל וחלקם, מן הסתם, נותרו במרומים.[טו]
את המילה המיותרת ‘וְאָתָה’, שמובנה הוא ‘בא’ או ‘הגיע’, רש”י מייחס לחלקו הראשון של פסוק ולדעתו היא מלמדת אותנו שלאחר שהאל חיזר על פתחיהם של שאר האומות הוא ‘בא’ או ‘הגיע’ לבני ישראל שלבסוף נאותו לקבל את תורתו. העובדה שפרשנות זאת נוטלת מהפסוק כל תמיכה דקדוקית כנראה לא הטרידה אותו כלל.
מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ
גם כאן נמצא תמימות דעים די מרשימה ורוב הפרשנים מסכימים עם אחד משתי האלטרנטיבות שרש”י העמיד לרשותם:
אש דת שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה נתן להם בלוחות כתב יד ימינו.
[האש השחורה, בה אמורה הייתה התורה להיכתב על אש לבנה, אינה מוזכרת בתנ”ך ונראה שהרעיון כולו פותח על ידי ריש לקיש במטרה להסביר את המושג התמוהה ‘אֵשְׁדָּת’: ‘רב פפא בשם רבי שמעון בר לקיש: התורה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא אש מובללת באש, חצובה מאש, ונתונה מאש דכתיב מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ’.[5]
אחר כך עוד שואלים איך נולדות ההזיות שהופכות את הדת היהודית לחוכא ואיטלולא.]
דבר אחר: אש דת – כתרגומו, שניתנה להם מתוך האש.
[הבעיה עם הפרושים התמימים הללו נעוצה בכך שמילה ‘דת’ הגיעה אלינו מפרסית, לאחר גלות בבל, וניתן למצאה רק בשלושה ספרים מאוחרים חל– ספר עזרא, מגילת אסתר וספר דניאל. מאד לא סביר להניח שבעל ספר דברים השתמש במילה האקזוטית הזאת למעלה משש מאות שנים לפני שעם ישראל למד אותה.]
כיצד אני מפרש את הפסוק
‘רִבֲבֹת קֹדֶשׁ’ או ‘מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ’
הרבנים, כפי שראינו, הבינו שהאל, או אחד הסממנים שמבטאים את האימננטיות שלו, ביקר בסיני, שעיר ופארן, מוקף ברבבות מלאכי שרת/קדושי עליון כשלימינו התורה הקדושה שנכתבה באש שחורה על גבי אש לבנה ופרוש זה יכול בהחלט לשכנע כל מי שבוחר להתעלם מכללי הדקדוק, תכתיבי ההיגיון והפירוש הפשוט והלא מתפתל של הפסוק. קריאה רגועה יותר תלמד אותנו שהתמונה אינה כה מסובכת ושבעצם מדובר פה באל שבא מִסִּינַי, זרח מִשֵּׂעִיר, הופיע מֵהַר פָּארָן וְהגיע ממקום שנקרא רִבֲבֹת קֹדֶשׁ. אנחנו אמנם לא מכירים מקום בשם ‘רִבֲבֹת קֹדֶשׁ’ אבל אין להסיק מכך שמקום בשם זה לא היה מוכר לבעל ספר דברים אף שסביר יותר להניח שמדובר בטעות סופר ובמקור הוזכר שם מקום דומה אך שונה.
למען האמת אנו מכירים מקום בשם ‘קָדֵשׁ בַּרְנֵע’ הנמצא ‘אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר'[טז] וייתכן מאד שבמקור פסוקנו התייחס ל’רְחֹבֹת קָדֵשׁ'[יז] או מה שסביר יותר ל’מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ’, מקום שמוזכר בתנ”ך שלוש פעמים[יח]. אין סיבה לא להעלות על הדעת את האפשרות שמעתיק אלמוני השמיט בטעות את המילה הראשונה בביטוי ‘מי מריבת קדש’ ולבלר נוסף, שזיהה שהביטוי ‘ואתה מריבת קדש’ הוא לא רק שגוי דקדוקית אלא גם תלוש מהנושא, ניסה לשחזר את הניסוח המקורי והגיע למסקנה שצריך להיות כתוב כאן: ‘ואתה מרבבת קדש’. כשהמנקד נתקל בפסוק הזה הוא כבר הניח שכיוון שלמושג ‘מְרִבַבַת קָדֵשׁ’ אין הרבה משמעות הניקוד הנכון חייב להיות ‘מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ’ וכך נותרנו היום עם ביטוי שמובנו נסמך על אקרובטיקה פרשנית שרק רבני ישראל מסוגלים להמציא….אֵשְׁדָּת
עתה נשארה לנו רק ‘אֵשְׁדָּת’ הבעייתית אבל אין לנו סיבה להניח שגם כאן האשמה אינה נעוצה במעתיק עייף כלשהו שראה מול עיניו את המילה ‘אשרה’ והוציא מתחת ידיו את המילה ‘אשדת’. ההבדל בין שתי המילים הוא די זניח:
אשרה
אשדת
והוא כמעט נעלם כשמדובר בכתבי יד בהם אות אחת יכולה להפוך לאחרת במחי קולמוס. זאת אינה האפשרות היחידה וניתן להניח באותה רמה של סבירות שהסירוס לא היה מקרי וברקעו עמד עורך קפדן שהבין שהמילה ‘אשרה’ היא קצת בעייתית בהקשר הנוכחי ומוטב להחליפה במילה הפחות מסוכנת, אף אם חסרת המשמעות, ‘אשדת’.(ע”כ)
או, מתוך
file:///C:/Users/ami12/Downloads/%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%9F%20%D7%90%D7%A8%D7%9E%D7%99%20%D7%A0%D7%95%D7%98%D7%A8%20%D7%94%D7%9B%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%9D%20(1).pdf
… דברים )לג, ב(, הֹופִּיעַ מֵהַר פָארָן וְָאתָה מֵרִּבְבֹת קֹדֶׁש מִּימִּינֹו אשדת אֵׁש דָת לָמֹו. ובספרי )פיסקא שמג(, דבר אחר כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד אמר להם אלא בארבעה לשונות שנאמר ויאמר ה’ מסיני בא… ואתה מרבבות קדש זה לשון ארמי.
2. כִּי-שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן וַיֵּ֨תֵא֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם
עוד פסוק מוזר ובמיוחד כשהברכה היא לשבט גד. מה אומר פסוק זה?
מתוך
….לפי המסורת גד נולד בי’ חשון, בשנת ב’ קצ”ו (2,196) לבריאת העולם [1] , בשנה האחת-עשרה לשהות יעקב אבינו בחרן. הוא חי מאה עשרים וחמש שנה …
גד היה מְפֻתָּח על אַחְלָמָה [4] בחשן משפט. רבינו בחיי קורא אותה קרישטא”ל. תרגומו: עין עיגלא. האבן ליאמ”ן דומה לה אלא שיש לה אדמימות.
האבן ניתנה לגד היות והיא מוכרת לבני אדם. שבטו של גד היה ידוע וכן מספר הרוגיו. אחלמה מלשון חזק.
….
ברכת משה
משה רבינו מברך את שבט גד בברכה מיוחדת:”וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף-קָדְקֹד: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי-שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהוָֹה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם-יִשְׂרָאֵל” [5].
חלקה הראשון מצביע על עצמתו של השבט. רש”י מבאר על ד”ב ברוך מרחיב גד – מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב ועולה כלפי מזרח (המדבר – אזור בה לא קיימים סדרי שלטון) . כלביא שכן – לפי שהיה סמוך לספר “לפיכך נמשל כאריות שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גיבורים.” והתוצאה וטרף זרוע אף קדקד – “הרוגיהן היו נכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת”.
חלקה השני עוסק בדבר שונה לחלוטין:”וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי-שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה’ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם-יִשְׂרָאֵל”. הרמז ברור למדי, הכתוב מדבר על מקום קבורתו הצפוי של משה רבינו. וכך מפרש רש”י: וירא ראשית לו – “ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ” – דהיינו בחר את חלקת הקבורה באזור הראשון שנכבש והוא ממשיך כי שם חלקת מחקק -“כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה” – כאן יהיה מקום קבורתו. ותהיה סודית שנאמר ספון – “אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה, שנאמר [6] ולא ידע איש את קבורתו.
משה רבינו חולק להם כבוד על היותם חלוצים לפני המחנה בכיבוש הארץ:ויתא – גד:ראשי עם – הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גיבורים, וכן הוא אומר [7] ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם וגו’: צדקת ה’ עשה – שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו.
דבר אחר:ויתא – משה ראשי עם. צדקת ה’ עשה -על משה אמור:(ע”כ)
ומתוך
……מה פירוש ספון ויתא ? קשה להבין
אבל לפי תרגום השבעים , זה אמור להיות ויתאספון , וזה מתאים להקבלה לפסוק דומה
דברים לג ה:
“ויהי בישרון מלך
בהתאסף ראשי עם
יחד שבטי ישראל”(ע”כ)
חשבתי שיהיה קצר אבל התארך לו הגליון השנתי
אז שנהיה בריאים עמו”ש
ועם חיוך רחב וראש ענן נתחילבסבב החדש של קריאת התורה במנות שבועיות
תחל שנה וברכותיה
להת