From:
Date: Sun, Oct 7, 2018 at 3:13 AM
Subject: בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱ-לֹהִ֑ים…. אֵ֣לֶּה תֽוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם…בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱ-לֹהִים֙ אָדָ֔ם
To:
עיונים קודמים
פרשת בראשית – תשע”ד
(על – בראשית ברא…, ורדו בדגת הים…אכילת בשר. ויטע גן….. נשי למך…נעמה)
פרשת בראשית – תשע”ח
http://toratami.com/?p=849
(על: ויכולו השמים…, ויראו בני האלהים, לא ידון רוחי באדם, בשגם, והיו ימיו 120 שנה, הנפילים היו בארץ,
פסוקים מההפטרה
כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְהוָ֗ה בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹלְכִ֥ים בָּֽהּ׃
וְעַתָּ֞ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ בֹּרַאֲךָ֣ יַעֲקֹ֔ב וְיֹצֶרְךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל אַל־תִּירָא֙ כִּ֣י גְאַלְתִּ֔יךָ קָרָ֥אתִי בְשִׁמְךָ֖ לִי־אָֽתָּה׃
חידון השבוע
1. איזה מקור אור היה ביום של יום שני ויום שלישי, לפני בריאת השמש ביום רביעי, או יותר מעניין, איך היה לילה.
2. למה א-להים היה צריך 6 ימים לבריאת כוכב ארץ? (מומלץלדמיין תשובה)
3. … לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת: – לפני טעימת פרי עץ הדעת, איך אדם ידע מה זה מוות?
הקדמה כללית
הקפיצה לאחור בזמן
במשך הסבב השנתי, הקריאה היא במסגרת כרונולוגית. בכל חומש יש לפחות התייחסות אחת או שתיים או יותר למימד הזמן. או תאריך כלשהו, או מספר שנים שעברו מתחילת אירוע כלשהו (למשל לידה) עד לסיום (מוות). דוגמאות
חומש בראשית – תיארוך ראשון = וַֽיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת: {ד} וַֽיִּהְי֣וּ יְמֵֽי-אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-שֵׁ֔ת שְׁמֹנֶ֥ה מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: {ה} וַיִּֽהְי֞וּ כָּל-יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר-חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת:
חומש שמות – תיארוך ביניים = וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֤וֹת בְּנֵֽי-לֵוִי֙ לְתֹ֣לְדֹתָ֔ם גֵּֽרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִ֑י וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י לֵוִ֔י שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה:
חומש ויקרא – וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:
(זה לבדו לא נותן מספיק מידע, אלא שזה בהמשך לפרשת שמות פרק מ, פסוק יז = וַיְהִ֞י בַּחֹ֧דֶשׁ הָֽרִאשׁ֛וֹן בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הוּקַ֖ם הַמִּשְׁכָּֽן:
חומש במדבר – וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֶל-מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר:
חומש דברים – וַֽיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי-עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל
(ויש בתורה, עוד ועוד תאריכים ולו”זים)
כלומר – במשך הקריאה השנתית, התקדמנו – או יותר נכון, לפי התורה הקדושה, האנושות התקדמה כ 2,400 שנה, וכחלק מההתקדמות על ציר הזמן, מההתחלה של יצירת זוג (אדם) = זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם , נוצרו שבטים שונים שהתפתחו לאומות ועמים. אחת מהמשפחות הייתה של 12 בנים – לארבע אמהות והם בני יעקב, שאיכשהו/מתישהו שינו את שמם לבני ישראל והפכו לשבט של כ – 70 + נפשות. שם 12 בני המשפחה, נשותיהם, ילדיהם וכו’ התרבו וגדלו לעם שקיבל את השם עם בני ישראל. העם יצא ממצריים, הסתובב במדבר, קיבל חוקה פיתח אמונה, עבר מלחמות, כבש ארצות והוא (לפני מספר ימים ביום שמחת תורה, כפי המסופר) ניצב על שפת הירדן המזרחית, וכנראה מוכן ומזומן לעבור את הירדן ולתת ל”צרעה” להילחם עם הכנענים. (ככה הובטח לו כחלק מהברית שנכפתה עליו עם ועל-ידי כח עליון.) ואנחנו, עם סיום הקריאה בפרשת “וזאת הברכה” שרויים במתח לדעת מה יקרה לעם אחרי מות מנהיגו הראשון משה. האם יהושע, המנהיג שמשה מינה כיורש יצליח? האם העם יצליח במלחמות ויכבוש את הארץ המובטחת? (ואולי גם נדע איך נלחמה הצרעה???? טוב, מספיק לצחוק. וגם לא כדאי לחשוב על ההמשך’ לפי הנ”ך עברו עוד כ – 300 שנים של מלחמות, כשלונות, דיכויים, סבל ונצחונות עד לעלייתו של דוד המלך.)
אז רק לפני מספר ימים עמדנו – בדמיוננו – על שפת הירדן עם הראש קדימה לכנען – עברו מספר ימים ו -“הופ”, השבוע אנחנו קופצים חזרה לשנת אפס – שנת בראשית. האם זו חווייה מרוממת? האם זאת הרגשת נפילה?
את “הלם הקפיצה” לאחור, חווינו בצורה מרוככת ביום שמחת תורה, כאשר תוך דקות ספורות עברנו ממות משה וקבורתו להופעה הראשונה של א-להים בחלל היכן-שהו ביקום, וקראנו איך א-להים ברא במאמר “יש מאיין”, ותוך “יומיים וקצת פלנטה חדשה, אדמה, נתן לה שם – וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֨יִם֙ אֶל-מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵֽרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי-כֵֽן: {י} וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ.. ואז א-להים ברא עליה
זוג יצורים וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אֶת-הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם, שלאחר מכן יהיו (לפי מה שאנחנו מניחים) איש ואישה מגזע ההומו סאפיינס,
אז חזרנו תוך מספר דקות משנת (…. ב’ אלפים תפ”ח ליצירה) 2,448 לבריאה, לשנת (0) אפס. ועדיין אנחנו משמרים בראש את כל מה שהתרחש ב 2,000 שנים, ולפתע חוזרים לנקודת ההתחלה. מנטרה ארוכה שנאמרת במשך שנה וחוזרים עליה ללא הפסקות מזה כ – 2,000 + שנה. משהו ייחודי של העם היהודי. (כנראה)
והרי אני כבן…. שנה וכן זכיתי לקרא פרשות בתורה פעמים רבות. פשוט הורגלתי והתרגלתי למחזוריות של הקריאה. ואני עכשיו גם כותב על זה מזה 5 + שנים ולומד כל שנה עיונים חדשים, ומעניין אותי להבין למה? מה מושך אותי להמשיך? אחת התשובות שאני נותן לעצמי היא, שאני אוהב ללמוד לאתגר את המח. ואת התורה אני מכיר מילדות, אז אני לומד אותה, כתחביב.
אבל קשה לי להגדיר את המטרה של החזרה הרציפה של קריאת התורה שהפכה לחלק מהתפילה בשבתות.
למה קוראים בתורה? מתוך (מאמר/חוברת ??? ארוך ומקיף על נושא קריאת התורה) ב –
http://www.daat.co.il/daat/kitveyet/shana/sarshalom-2.pdf
.בתלמוד הירושלמי (מגילה ד’ א’) מובאת מסורת לפיה “משה התקין את ישראל שיהיו קוראים בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד. בא עזרא והתקין לישראל שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה”. בתלמוד הבבלי (ב”ק פ”ב
ע”א) מובאת מסורת אחרת המייחסת חלק מהתקנה הנ”ל לנביאים של דור המדבר “עמדו נביאים שביניהם (בימי משה) ותקנו להם שיהיו קוראים בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקוראים בשני ומפסיקים שלישי ורביעי וקוראים בחמישי ומפסיקין ערב שבת”. התלמוד
הבבלי מנסה להסביר את הסתירה שבין שתי המסורות בזה שהתקנה לקרוא בתורה במנחה של שבת ובשני וחמישי הוא אמנם מן התקנות של הנביאים במדבר אלא שתקנתםהייתה שאדם אחד יקרא שלשה פסוקים או שלשה אנשים יקראו שלשה פסוקים (כלומר
כל אדם פסוק!) ואילו עזרא בא ותיקן שיקראו שלושה עולים ועשרה פסוקים.
מדברי התלמוד הבבלי ניתן להבין שהנהגתה והרחבתה של הקריאה בתורה נעשתה שלבים שלבים. לא נדע אל נכון כיצד התפתחו הדברים אך מעיון במקורות ומדברי חז”ל נוכל לעמוד על שלבים אחדים בהתפתחותו של מוסד הקריאה בתורה.
1 .קריאה של קטעים מוגדרים בחגים ובמועדים וכן בשבתות ובאירועים מיוחדים – “וידבר משה את מועדי ה’ אל בני ישראל – מצוותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו” (מגילה ל”ב ע”א).
2 .קריאה בתורה על הסדר “אין מדלגין בתורה”(מגילה כד.) אין לדלג אפילו על מילה אחת. אך עדיין לא היו “סדרים” ולא היה מועד לסיום הקריאה – כך נהגו כפי הנראה בתקופת המשנה.
3 .סיום קריאת התורה בפרק זמן מוגדר. …
אין במשנה ובתלמודים כל זכר למספרם של הפרשות והסדרים ואכן בשלב זה החלוקה ל”פרשות” או ל”סדרים” לא הייתה אחידה בכל המקומות.
4 .חלוקת התורה לחמישים ושלש פרשות. לצורך הקריאה במחזור השנתי נוצרה חלוקה דומיננטית של 53 פרשות. חלוקה זו נוצרה כפי הנראה בימי רבנן סבוראי לאחר חתימת התלמוד ואולי בראשית תקופת הגאונים. בתקופה זו רווחו מנהגים שונים בחיבור פרשות וחלוקתן
5 .חלוקת התורה ל- 54 פרשות מתוכן 14 פרשות נקראות לפי הצורך שתים שתים בכל שבת. חלוקה זו מתפשטת עם התפשטות הטורים של ר’ יעקב בן הרא”ש, ויוצרת מנהג אחיד לפיה קוראים בכל קהילות ישראל אותה פרשה. …
(ע”כ. מומלץ)
(לדעתי, הקריאה היא כלי, ואולי בתחילתה הייתה כלי חינוכי. היום לכל אחד/אחת יש או יכול/ה לרכוש, את ספר התורה, הן כמגילת קלף (אם יש לו מספיק כסף ורצון) או בצורת ספר “נורמלי” (או על מסך הסמארטפון למשל) ולקרא מתוכו מתי שמתחשק (אם בכלל). פעם, בימי בית שני וקצת לאחר מכן, יש להניח שהיה רק ספר אחד בכל כפר (שאוחסן בבית ספר), ומספר ספרים בודדים בכל עיירה או עיר. לא כל אחד ידע לקרא, אז התקין מי שהתקין שהאנשים (הנשים???) ישמעו ויקלטו, משהו בסגנון “ושננתם לבניך”. הותקנה תקנה וזהו, מה שאמרו ראשונים, אין אפשרות לאחרונים לבטל, רק לעקוף או להוסיף, וזה מה יש.
אבל מה היא משיגה? הזדמנות לדון בענייני התורה? לשמן ברציפות את תאי המוח בפסוקים מספר היסוד של עם הספר? הנפת דגל הזדהות יהודית, כמו המזוזה וכיסוי ראש? נושא לדיון אחר בהזדמנות אחרת.)
נעזוב את היער ונסתכל בעץ בודד = פרשת בראשית
פסוקי השבוע
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֘
וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים
וַיַּצְמַ֞ח יְהֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙
וַיִּנָּ֣חֶם יְהֹוָ֔ה
(ה’ רב שמות ורב פעלים)
ערב שבת שלום
פתיחה
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ: ….
וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת-הָֽאָדָ֤ם אֲשֶׁר-בָּרָ֨אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד-בְּהֵמָ֔ה עַד-רֶ֖מֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם:
פרשה מעניינת ומסובכת (פרט לפרק ה = רשימת 10 הדורות מאדם עד נח) שמתחילה בבריאה ומסתיימת בהרס. ומעניין שא-להים הוא הבורא – וה’ הוא המצטער על הבריאה והוא ההורס. מהבריאה עברו (עלי אדמות) כ – 1,000 שנה ומסתבר (שאי שם בעולמות העליונים – ושם למעלה עבר רק יום אחד, כמו שנאמר= 1,000 שנים בעיניך…) הוחלט שמשהו לקוי בבריאה ויש צורך “למחות” את היצורים שנבראו לחיות על האדמה ובאויר ו”לברא” או לשפץ את מה שנברא.
(כל הנושא הזה של “מחיית” האדם, הבהמה וכו’, מוזר. ראשית – משום מה נח (היחיד והמיוחד) מצא חן, אבל האם הבהמות והעופות שעלו לתיבה אף הם נבחרו לפי קריטריון של “מציאת חן” בעיני ה’? ושנית האם “מחיית” היצורים = המבול פתרה את הלקוי ויצרה עולם יותר טוב, חיים יותר טובים”??)
כאמור יש בפרשה אירועים נבחרים ממה שאירע באלף השנים הראשונות לבריאה. והנושאים החשובים הם —
— בריאת עולם/יקום (לפחות גלקסיה אחת) – המפץ הגדול לפי המסורת
וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי-אֽוֹר … וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם
— השידוך הראשון של איש לאישה ומה ההבדל בין איש לאישה (אין זיווג חד מיני)
וַיֹּ֨אמֶר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא-ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה-לּ֥וֹ עֵ֖זֶר ….וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים | אֶת-הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר-לָקַ֥ח מִן-הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל-הָֽאָדָֽם:
— מבחן וכשלון, ה’ אלהים (האם זה מיזוג כוחות?) בוחן את התנהגות יצירתו (ואולי אף מכשילו בכוונה תחילה)
אֶל-הָֽאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל-אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל-בָּֽךְ: (ס) {יז} וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּ֣י-שָׁמַ֘עְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּ֒ךָ֒ וַתֹּ֨אכַל֙ מִן-הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ
— הלידה בראשונה (מהיכן בא היצר המיני, מאכילת פרי עף הדעת? (וידע אדם את חוה אשתו ותהר – פשוט)
וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת-חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֨הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת-קַ֔יִן
— הרצח הראשון – אח רוצח אח מקינאה? מהיכן בא יצר הקינאה, גם מפרי עץ הדעת? מהיכן בא הצורך להקריב משהו ליוצר?)
וַיִּ֣שַׁע יְהֹוָ֔ה אֶל-הֶ֖בֶל וְאֶל-מִנְחָתֽוֹ: {ה} וְאֶל-קַ֥יִן וְאֶל-מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֨יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו: … וַֽיְהִי֙ בִּֽהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל-הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּֽהַרְגֵֽהוּ:
— התרבות והתפתחות האנושות בשלבים הראשוניים, כולל — דיור (מחוץ למערות?) רעיית צאן, תעשייה ובידור.
וַיֵּ֤דַע קַ֨יִן֙ אֶת-אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת-חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר …
יָבָ֑ל הוּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י ישֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה: {כא} וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יוּבָ֑ל הוּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כָּל-תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב: {כב} וְצִלָּ֣ה גַם-הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת-תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כָּל-חֹרֵ֥שׁ נְח֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל
–שושלת 10 הדורות מאדם עד נח עם “חנון” בשם חנוך שה’ לוקח אותו
וַֽיְחִ֣י חֲנ֔וֹךְ חָמֵ֥שׁ וְשִׁשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-מְתוּשָֽׁלַח: {כב} וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת-הָֽאֱלֹהִ֗ים אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-מְתוּשֶׁ֔לַח שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה… {כד} וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת-הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי-לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים
— התערבות בני הא-להים (מה זה???) בחיי האנשים והתפשטות השחיתות
וַיִּרְא֤וּ בְנֵי-הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת-בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ ….אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל-בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָֽלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵֽעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם: {ה} וַיַּ֣רְא יְהֹוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל-יֵ֨צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל-הַיּֽוֹם:
— מחשבות יוצר העולם
וַיִּנָּ֣חֶם יְהֹוָ֔ה כִּֽי-עָשָׂ֥ה אֶת-הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל-לִבּֽוֹ:
— הופעת צדיק הדור
וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה:
יופי של עלילה, ממש מרשים, מרגש ואולי גם מביא דמעות בעיניים. ואולי גם מלא סתירות פנימיות, משפטים לא ברורים ולא מובנים, משהו בסגנון “נסיך הטבעת” או “עלילות הארי פוטר”. ויש לנו שלושה שמות של הבורא והיוצר והמעניש – א-להים, ה’ א-להים, ה’. ועל זה נדרש, נכתב ונחקר רבות וכל אחד ומסקנותיו ודיעותיו
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1.וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי-עֶ֥רֶב וַֽיְהִי-בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד:
וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי-עֶ֥רֶב וַֽיְהִי-בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי:
וַֽיְהִי-עֶ֥רֶב וַֽיְהִי-בֹ֖קֶר י֥וֹם…
החושך כנראה היה לפני הבריאה, האור נברא במאמר. לפי פשט הכתוב, א-להים ברא את האור ואחרי מספר שעות החליט שמספיק להאיר – (לא צריך לבזבז אנרגיה) ואז א-להים החזיר את החושך ואז ויהי ערב ויהי בקר. כלומר א-להים יצר אור, ואחרי זמן מסויים לחץ על ה”שאלטר”, = ויהי ערב. הערב הביא את החושך ואז שוב א-להים לחץ על השאלטר = ויהי בוקר והיה אור וכו’.
מתוך
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%95%D7%99%D7%94%D7%99_%D7%A2%D7%A8%D7%91_%D7%95%D7%99%D7%94%D7%99_%D7%91%D7%95%D7%A7%D7%A8
…בימי בריאת העולם קרה תהליך הפוך – ה’ הפריד את הערבוב ויצר הבדלה ובקרה, כלומר, הקטין את האנטרופיה.
תהליך זה נזכר בכל יום ויום מימי הבריאה, בביטוי החוזר “וַיְהִי עֶרֶב, וַיְהִי בֹקֶר”:
המילה עֶרֶב באה מאותו שורש של המילה ערבוב ; לכן גם שעת שקיעת השמש נקראת בלשוננו “ערב”, “שנתערבו בו הצורות” (אבן עזרא) , כי כשהשמש שוקעת, כל המראות מתערבבים וקשה להבחין ביניהם.
המילה בֹּקֶר באה מאותו שורש של המילה בקרה , שמשמעה בדיקה וחקירה, הבחנה ופיקוח ; לכן גם שעת זריחת השמש נקראת בלשוננו “בוקר”, “שיוכל אדם לבקר בינות הצורות” (אבן עזרא) , כי כשהשמש זורחת, כל המראות מקבלים צורה ייחודית, ואפשר לבקר – להבחין – ביניהם.
המפרשים נחלקו במשמעות הפיסיקלית המדוייקת של הביטוי “ויהי ערב, ויהי בוקר” (ראו מסגרת למטה), אך בכל מקרה, ברור שאין הכוונה רק ללמדנו על תופעה פיסיקלית מסויימת שקרתה בימי הבריאה, אלא ללמדנו על מהות הבריאה, שהיא, כפי שכתבנו, הקטנת האנטרופיה – הפיכת חומר מעורבב ואחיד לישויות נפרדות ומבוקרות. בכל אחד מימי הבריאה, בתחילת היום היה ערב כלומר ערבוב, ובסוף היום היה בוקר כלומר בקרה והבדלה:
ביום הראשון – בתחילת היום ערבוב של כל החומרים והצורות בתוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ובסוף היום בקרה והבחנה בין אור לחושך ובין צורות שונות שניתן להבחין בהן באור, (בראשית א ד): “וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ”( פירוט ).
ביום השני – בתחילת היום ערבוב בין כל המים שבעולם, ובסוף היום בקרה בין המים אשר מתחת לרקיע לבין המים אשר מעל הרקיע, (בראשית א ז): “וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ”(ראו רקיע השמים , ארובות השמים ).
ביום השלישי – בתחילת היום ערבוב בין הים ליבשה ובין כל האדמה שבעולם, ובסוף היום בקרה בין הים ליבשה ובין האדמה לצמחים;
ביום הרביעי – בתחילת היום ערבוב בין כל האור שבעולם, ובסוף היום בקרה בין המאורות הפולטים אור לבין האור עצמו והגופים המקבלים אותו; או – בתחילת היום ערבוב בין כל הימים, שכולם דומים זה לזה, ובסוף היום אפשרות של בקרה בין ימים שונים במשך השנה, בראשית א יד: ” “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים…” “וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב” ” ( פירוט ).
ביום החמישי – בתחילת היום ערבוב בין כל המים שבימים, ובסוף היום בקרה בין הים לבין הדגים והעופות שהתפתחו מהם.
ביום השישי – בתחילת היום ערבוב בין כל האדמה שמתחת לצמחים, ובסוף היום בקרה בין האדמה לבין החיות, ואחריהן האדם; “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי”
….
(ע”כ. מומלץ)
ומתוך
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/vayehi-4.htm
תמצית: דיון בשאלה מה קודם למה: היום ללילה או הלילה ליום
…נמצאו למדים, בפשטות כי ‘יום’ במושג של “מצב” הוא חלק האור ולילה הוא החלק בו שורר החשך. ואילו ‘יום’ במושג של “יחידת זמן” הוא הזמן המרכב מן היום ומן הלילה ביחד, היינו עשרים וארבע שעות – מעת לעת.
הרמב”ן: כפי הנראה מתבלט בנושא. מצד אחד הוא קובע (א, ד) “ויבדל א’ בין האור ובין החשך” – אינו החשך הנזכר בפסוק ראשון, שהוא האש, ומאידך, איך יתכן לילה אם קודם נברא האור, ולכן נדחק להסביר:
“יתכן שנאמר כי האור נברא לפניו יתברך ולא נתפשט ביסודות הנזכרים, והבדיל בינו (בין האור) ובין החשך. שנתן לשניהם מדה, ועמד לפניו כמדת לילה ואח”כ הזריח אותו על היסודות, והנה קדם הערב לבקר.
ובהתאם לכך – “ויהי ערב ויהי בקר” היה ערב והיה בקר של יום אחד. ויקרא תחלת הלילה ערב בעבור שיתערבו בו הצורות, ותחילת היום בקר שיבקר אדם בינותם, כפרוש רבי אברהם. כאן יותר מפורש – קדם הערב לבקר.
אברבנאל:
ואמנם אמרו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. כתבו המפרשים שהאור הזה שנראה ביום הראשון השקיעו הקב”ה במדת לילה ושאחר כך הזריחו להאיר במדת יום, ושלזה נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד – הערב קודם הבקר. (הרי מפורש – הערב קודם הבקר – בעקבות הרמב”ן) וכן כותב ספר הכוזר שהיה אור ובא לעתו והיה לילה לישוב והלך הסדר להקדים הלילה ליום.
ואין צורך, כי הנה לא אמר הכתוב ויהי ערב של אותה שקיעת האור, אלא על החשך הראשון שהיה בעולם אחרי בראשית שמים וארץ קודם בריאת האור הזה, כמו שכתוב: וחשך על פני תהום.
הדבר ברור, כי אם החשך הראשון הוא הלילה ואור לא היה כלל, הרי כשנברא האור קדם לו הלילה.
….
אגב, מן הענין לציין כי ברוב הפסוקים שנזכר בהם יום ולילה, מוזכר קודם היום ואח”כ הלילה. ואילו הפסוקים המקדימים לילה ליום הם כלם עניני צער ויגון, הקשים בלילה יותר מביום, וכן גם שמירה – שצריכה יותר בלילה.
(ע”כ. מומלץ)
(ולענ”ד – הבעייה היא פשוטה. הכתוב משתמש פעמיים במילה “חושך”, פעם לפני הבריאה ופעם לאחריה. האם זה אותו חושך? אז לפילוסופים שרוצים להאדיר את עורך התורה, חושבים שגם הוא היה פילוסוף ו כוונותיו היו פילוסופיות. שיהיה. אז רק אתחצף ואומר,, שלעורך התורה, לא היה איכפת )
2.זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּֽוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם
על איזה ספר מדובר? אולי היה ספר מעין זה. ואכן מתוך –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%90%D7%93%D7%9D_%D7%95%D7%97%D7%95%D7%94
.ספר אדם וחוה הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אדם וחוה לאחר גירושם מגן עדן. כמו יתר הספרים החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. בספר אדם וחוה 43 פרקים. סיפורו מתחיל ביציאת אדם וחוה מגן העדן ומסתיים במותה של חוה וקבורתהּ לצד אדם והבל.
תוכן הספר
לאחר גירושם מגן עדן, נולדים לאדם וחוה שני בנים: קין והבל. בחלומה רואה חוה את דמו של הבל ניגר בפי קין אחיו. חלום זה גורם לאדם ולחוה לצאת לשאול לשלומם של השניים, אז הם מגלים כי הבל נרצח בידי אחיו. המלאך גבריאל נגלה לאדם ומנחם אותו כי בן אחד יוולד לו במקום הבל, אולם חוה מתאבלת על הבל כל חייה. בהמשך נולד להם אותו בן אחר, שת, ובסה”כ נולדים לזוג 30 בנים ו-30 בנות.
בהמשך נופל אדם למשכב וסובל סבל רב. חוה מאשימה את עצמה בסבלו משום שהיא גרמה לו לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, והיא יוצאת עם שת לגן העדן להשיג את שמן עץ הדעת טוב ורע על מנת להקל מסבלו של אדם. בדרכם, מספרת חוה לשת על קורותיה וקורות אביו בגן העדן בפירוט רב יותר מהמסופר בתנ”ך. הם נכשלים בהבאת השמן לאדם, ולאחר מכן אדם מת, והמלאכים וגורמי הטבע כולם משתתפים באבל על מותו. האל והמלאכים כורים קבר לאדם ולהבל (האדמה סירבה לקבל את גופתו של הבל עד אשר ימות יציר האל הראשון) והאל מבטיח לאדם כי הוא יחזור לחיים בתחיית המתים. לאחר שישה ימים מתה גם חוה ונקברת לצד בעלה. (ע”כ)
אבל בן עזאי טוען שפסוק זה הוא כלל גדול בתורה, מתוך
http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/A15F4646-06AC-4C91-969A-5473E8E565B4/114852/acherregasot.doc
ירושלמי נדרים פרק ט’, ה”ד
“ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא י”ח) ר’ עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה.
בן עזאי אומר: “זה ספר תולדות אדם” (בראשית ה’) זה כלל גדול ממנו.
קרבן העדה שם
“זה ספר תולדות אדם” – שכל בני אדם באים מאב אחד, הוא כלל גדול מ”ואהבת לרעד כמוך”, דלא קאי אלא על “רעך”. ויש מפרשים אסיפא דקרא דכתיב “בדמות אלהים עשה אותו” וראוי שיזהר בכבוד אדם חברו.
מדרש רבה בראשית פרשה כד פסקה ז
בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול בתורה ר”ע אומר (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי א”ר תנחומא אם עשית כן דע למי אתה מבזה בדמות אלהים עשה אותו: (ע”כ)
ומתוך
http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=125
התורה הינה תוכנית המיתאר של העולם. כל העולם כולו מתנהל במהותו אך ורק ע”פ התורה. התורה היא הוראות-השימוש לעולם הזה, ותעודת האחריות שלו גם יחד.
הדרך היחידה לשמור על מוצר, היא להתנהג בהתאם להראות שחיבר היצרן. בורא העולם הצמיד הוראות לעולם – את התורה.הדרך היחידה לשמור על העולם, הוא לשמור על התורה.
וזה מה שמסמל הפסוק: “זה ספר תולדות אדם”. התורה היא ספר תולדות אדם. כל אדם באשר הוא אדם, לתורה יש מה להגיד לו ומה לצוות אותו. התורה אומרת לו מה אסור ומה מותר, מהו הטוב ומהו הרע.
התורה שייכת לאדם הראשון ומדברת אליו, בדיוק כמו שהיא שייכת ומדברת לכל אחד ואחד מאיתנו.
התורה היא הצופן הפנימי של העולם, ומי שיזכור כלל זה וינהג על פיו – ממילא יקיים את כל התורה כולה. (ע”כ)
ומתוך
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/acharey/tui.html
…עלינו לעיין במדרש המביא את דברי ר’ עקיבא: “ואהבת לרעך כמוך – ר’ עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה” (גרסת הספרא).
המדרש מתעד מחלוקת תנאים בשאלה יסודית מאוד: מהו “הכלל הגדול” של התורה, העיקרון הבסיסי שעליו מושתתת התורה, שממנו מסתעפים כל יתר העקרונות? במילים אחרות, מהי אבן היסוד על-פי השקפת עולמה של התורה, וליתר דיוק – איזו אמירה בתורה מביעה את “הכלל הגדול” שלה? ר’ עקיבא מביא את “ואהבת לרעך כמוך”, ואילו לדעת בן עזאי הפסוק מפרשת בראשית (בר’ ה:א) הוא “כלל גדול מזה”. נוסח המחלוקת ברור, אך תוכנה אינו ברור כלל, שכן בנוסח המדרש המצוי היום בידינו דברי בן עזאי סתומים. לענייננו ברור שרש”י הכריע כר’ עקיבא, נגד בן עזאי, והשאלה היא: כיצד הבין רש”י את המחלוקת? מן הדרך שבה הוסבר המדרש על-ידי רבותינו הצרפתים, כגון רשב”ם, בעל הסמ”ק, בעלי התוספות ועוד, נראה שרש”י הניח כי בן עזאי התכוון לסוף הפסוק: “בדמות א-להים עשה אֹתו”.
שני התנאים מסכימים ביניהם שיחס אדם אל אדם הוא עיקרה של התורה, אך הם חלוקים בשאלה מהו המקור שעל-פיו נקבע היחס הזה. בן עזאי סבור שעובדת היותו של האדם עשוי בדמות אלוקים היא המקנה לו את חשיבותו, ואילו ר’ עקיבא סובר שהאדם חשוב באשר הוא אדם, בלא קשר עם דמות האלוקים שבו. בהבדל הזה בין שתי התפיסות נעוץ ההבדל במניעים הצריכים להדריך את האדם במעשיו: לדעת בן עזאי – הכבוד לצלם אלוקים שבכל אדם הוא שצריך להכתיב כל התנהגות בין-אישית; לדעת ר’ עקיבא – האדם עצמו, על תכונותיו ועל תחושותיו, הוא קנה המידה הנכון ליחסי אנוש. רש”י מאמץ את דעת ר’ עקיבא. וכך מפרש הרב אליקים את דברי רש”י: “כלומר כי ההוא מעשה דפרק ב’ דשבת (לא ע”א) בגוי שבא לפני הלל הזקן ואמר לו גיירני על מנת שתלמוד לי כל התורה כלה על רגל אחת אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא, וכן יתנהג אדם עם חברו באהבה, מה שלא ירצה שיעשו לו אל יעשהו לחברו, וזהו ואהבת לרעך כמוך…(ע”כ)
3. וּלְשֵׁ֤ת גַּם-הוּא֙ יֻֽלַּד-בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽה
קטע משפט מוזר שנכנס בתוך שושלת הדורות. מה קורה/קרה?
מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A9
…
ע”פ חשבון השנים המוזכרות במקרא, נולד אנוש בשנת רל”ה למניין בריאת העולם (3526 לפנה”ס). בגיל 90 הוליד את בנו קינן. ונפטר בשנת- א’ק”מ (2621 לפנה”ס). שת מייצג את הדור השני ועוד בחייו בשנת א’נ”ו נולד צאצאו נח המייצג את הדור העשירי לאדם הראשון.
בעברית המונחים בן אנוש ואנושות נגזרים מהיותו של אנוש, על פי הסיפור התנכ”י, אב קדמון משותף לכל בני האדם.
בספר בראשית נאמר “וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'” (ספר בראשית, פרק ד’, פסוק כ”ו)”. משמעותו הפשוטה של פסוק זה היא שבימי אנוש החל הפולחן לה’, אך הפרשנים המסורתיים מסבירים שאז החלו לעבוד עבודת אלילים – לדעתם המילה “הוחל” באה מן המילה “חולין”, ההפך מקדושה.
וכך מסביר הרמב”ם:
א בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור; ואנוש עצמו, מן הטועים. וזו הייתה טעותם: אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו – ראויים הם לשבחם ולפארם, ולחלוק להם כבוד. וזה הוא רצון האל ברוך הוא, …
ב כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולן – כדי להשיג רצון הבורא, בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודה זרה.
— משנה תורה, הלכות עבודה זרה, פרק א’, הלכות א-ב
לעומת זאת, פרשן המקרא משה דוד קאסוטו העדיף להיצמד לפרשנות הפשט ולטעון שהקריאה הייתה לשם האלוהים כפשוטו. הוא מסביר כי הקריאה לאלוהים בשמו היא לאו דווקא שימוש בשם “ה'” בפולחנו, כפי שסוברת ביקורת המקרא, ובוודאי לא התחלה של עבודה זרה כפי שסוברים הפרשנים המסורתיים, אלא פנייה אליו בשם המיוחד לו, מתוך הרגשה של קרבתו הפרסונלית[2]. לפיכך אדם וחוה לא קראו ל”ה'” בשמו אלא בשם אלוהים, מתוך שהיו שרויים באבל וצער, ואילו קין, שהרג את אחיו, אלוהים נסתר ממנו (“ואין קורא בשמך… כי הסתרת פניך ממנו”, ישעיהו, ס”ד, ו’), ולכן גם הוא לא היה יכול לקרוא ל”ה'” בשמו. רק כאשר נולד נכד לאדם וחוה, התחיל דור חדש ופתח תקווה לעתיד, האבל פג והייתה בשמחה שמתוכה יכלו לקרוא בשמו של “ה'”. קאסוטו מעיר כי בעברית המקראית לא קיימת הבחנה כמו באנגלית, בין דבר הנעשה בפעם הראשונה לבין דבר שהתחדש לאחר שהופסק (קידומת re), וכאן ההוראה של “הוחל” אינה במשמעות של התחלה, אלא במשמעות של התחדשות הפעולה לאחר שהופסקה (ע”כ. מומלץ)
ומתוך אוסף מדרשי חז”ל ב –
http://www.aspaklaria.info/004_DALET/%D7%93%D7%95%D7%A8%20%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A9.htm
זהר:
…והיו מתחזקים כלפי נח בחכמתם זו, במה שהזהירם מהמבול, ואמר ששום דין שבעולם לא יוכל לשרות עליהם, כי יעשו בחכמה לדחות מעליהם כל בעלי הדין. ומאנוש ואילך התחילו כולם לעסוק בחכמה זו, וזהו שכתוב אז הוחל לקרא בשם ה’, והוחל פירוש שעשו חולין את קריאת שם ה’, על ידי חכמת הכשפים שעסקו בה… (בראשית ב שפא)
בימי אנוש אפילו התינוקות שבאותו דור היו משגיחים כולם בחכמות העליונות והיו מסתכלים בהם…(ע”כ)
ומשהו יותר פשטני מתוך
http://mop-old.ort.org.il/reshit/scripts/inner.asp?pc=964867943
…
בהולדת שת כבר איבדה חווה את גאוותה הראשונית שהרגישה עם הולדת קין, שהרי התנהגותו טפחה על פניה. לא עוד ‘אני’ כשותפה של האל, אלא הדבר נעשה ‘לי’; לא עוד הזכרת שם ה’ – הקרוב והאישי, אלא השימוש בכינוי ‘אלוהים’ – שהוא רחוק ולא אישי. הבן החדש עתיד להיות יסוד לחיים חדשים למשפחה ולאנושות. פה האישה אינה מביעה שמחה וגאווה. היא שרויה באבל על אסון משפחתה ודבריה נאמרים בענווה ובצניעות. זוהי התגובה היחידה של ההורים ל”טרגדיה המשפחתית”.
בפסוק 26 מסופר על הולדת בנו של שת: “אנוש”, ועל התחלת קריאה בשמו המפורש של האל: “ואז הוחל לקרא בשם ה’ “.
במקרה זה חסר מדרש שם גלוי לשמו של אנוש. עם זאת קיים בפסוק מדרש שם סמוי. משמעות המילה ‘אנוש’ היא ‘אדם’, שהוא ראשית האנושות.
קריאה בשם האל: זהו מעשה דתי מובהק, שכן קריאה בשם האל היא קבלתו והיא פנייה אליו. עניין יסודי בחיי האדם הוא התכוונותו לאל. רק כעת מכירים הברואים את שם האל. כלומר, קודם לכן השתמשו בשם הכללי “אלוהים” כשמו של האל. המספר מספר על טיב הקשר שנוצר בתקופה זו בין האדם לאל בעזרת הקורבנות, ולכן מתאים לכאן גם הטיפול בשם האל.
במילה “הוחל” יש קושי. שכן, אינה חד-משמעית: האם הכוונה כי התחילו לקרוא בשם האל, או שהמילה מתייחסת לחילול שם ה’, לפגיעה בקודש.
אפשר לפרש קריאה זו בשם האל כראשיתה של תופעה, שכן אז החלו להתפלל לאל, או: אז החלו להשתמש בשמות תֵאופוריים, עם שם ה’ בתוכם.
הפרק חותם באור אופטימי – האדם החל לשאוף לאמונה דתית. סביר שדווקא בימי רעה וחמס יש רצון למצוא מפלט מן המצוקה אצל כוח עליון. (ע”כ)
ומתוך אופטימיות נאמר לילה טוב
שבת שלום
שבוע טוב
להת