From:
Date: Sun, Oct 21, 2018 at 2:43 AM
Subject: לך לך…. ואתה תבוא….המול לכם To:עיונים קודמים
– פרשת לך לך – תשע”ד
http://toratami.com/?p=57לך פרשת לך לך – תשע”ה
http://toratami.com/?p=262
(על – מסע מזבחות, הבטחות, מלחמת אברם)פרשת לך לך – תשע”ו
http://toratami.com/?p=466
(על – אנשי סדום רעים וחטאים, ויבא הפליט. ויאמר לה מלאך ה’, ונתתיך לגויים)
פרשת לך לך – תשע”ז
http://toratami.com/?p=672
(על: הגירת תרח ואברהם, לאברם היטיב בעבורה, רכוש אברם, דבר ה’ …במחזה, בא נא אל שפחתי,… איבנה, חמסי עליך)
פרשת לך לך – תשע”ח
http://toratami.com/?p=857
(על: לך לך, ולאברם היטיב בעבורה…. ואברם כבד מאוד, חמסי עליך)פסוקים מההפטרה
אַל־תִּירָא֙ כִּ֣י עִמְּךָ־אָ֔נִי אַל־תִּשְׁתָּ֖ע כִּֽי־אֲנִ֣י אֱלֹהֶ֑יךָ אִמַּצְתִּ֙יךָ֙ אַף־עֲזַרְתִּ֔יךָ אַף־תְּמַכְתִּ֖יךָ בִּימִ֥ין צִדְקִֽי׃
הִנֵּ֣ה שַׂמְתִּ֗יךְ לְמוֹרַג֙ חָר֣וּץ חָדָ֔שׁ בַּ֖עַל פִּֽיפִיּ֑וֹת תָּד֤וּשׁ הָרִים֙ וְתָדֹ֔ק וּגְבָע֖וֹת כַּמֹּ֥ץ תָּשִֽׂיםחידון השבוע
1. באיזה מקום היה אירוע “ברית בין הבתרים”?
2.? כמה הבטחות יש בפרשתנו
הקדמה כללית
אנחנו מתחילים לקרא את הפרשה ומיד משתוממים (לפחות) פעמיים,
א1. לפני שבוע קראנו שכבר האבא – תרח לקח את משפחתו והתחיל ללכת לכיוון כנען. אז אברם הבן כנראה היה מודע לזה. אז מה פתאום ה’ מתערב ואומר “לך לך מארצך… במקום, “המשך ללכת..קח את אביך”?
(המשך עיון בנושא להלן)
ב. ה’ אומר לאברם ללכת ואברהם לא חושב פעמיים, לא פוצה פה, קם והולך. נראה את הכתוב
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-אַבְרָ֔ם לֶךְ-לְךָ֛ …… וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה
(מה פירוש המילה “ויאמר”?)
אברהם מגיע לסביבות שכם ואז הוא רואה (לא ברור מה ואיך )
וַיֵּרָ֤א יְהֹוָה֙ אֶל-אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר….. וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽיהֹוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו
ואז בהמשך ה CV של אברם, נניח בגיל 70 – 80 אברם עובר מספר אירועים לא נעימים (עיון נוסף להלן) שומע קולות בונה מזבחות (למה? מי אמר לו לעשות את זה, אולי נח????) ואז יום (או ערב) אחד – מחזה
דְבַר-יְהֹוָה֙ אֶל-אַבְרָ֔ם בַּֽמַּֽחֲזֶ֖ה …..וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֗ם אֲדֹנָ֤י יֱהוִֹה֙ מַה-תִּתֶּן-לִ֔י
אברם חוזה (ואולי הוזה) מחזה, שומע הבטחות ופתאום פוצה פה ושלא כבפעמים קודמות הוא עונה לה’ בשאילה (ואולי בבקשה קצת חוצפנית, מה שלא קקורה בשבוע הבא כשאברהם עם שמו המשופץ משכים בבוקר בשמחה ואץ להקריב את בנו משרה כי שוב שמע קולות) ?
אעזוב לרגע את אברם/אברהם, (אחזור אליו להלן בעיון על פרשת השבוע). בינתיים לפני שנתבונן בעץ = פרשת השבוע , נתבונן ב”יער”, או יותר נכון יער מסויים = התקשורת הא-להית – או התקשורת בין ה’ או א-להים והאדם. מה uthl היא “התקשורת” הזאת בין הישות העליונה שמופיעה לנו בלי להציג את עצמה ויוצרת את היקום הידוע לנו בעזרת ה”כלים” הבאים ==
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים …. וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים …וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים …. וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים.. וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים … וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֘ .ֶ…
טוב, איך אומרים דיברה תורה כלשון בני אדם, אין לנו מילים להבהיר לנו מה בדיוק מסתתר מאחרי הפעלים הפשוטים הנ”ל שכביכול “מרמזים” על פעילויות דומות לפעולה אנושית. והדימויים ממשיכים כולל מונולוגים ודאלוגים וחשבות וכד’.
(איך כל זה נודע לנו? מישהו “הדליף מחצרו של הבורא?)
ואז – וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ או וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת-הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן-הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה,
וכדי שלא יהיה ל-האדם משעמם,
וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים | אֶת-הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר-לָקַ֥ח מִן-הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל-הָֽאָדָֽם: {כג} וַיֹּ֘אמֶר֘ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם..
והפלא ופלא האדם מחקה את א-להים וגם הוא “ויאמר”…
ומאז לפתע יש לנו “תקשורת” גם דיבורים ואמירות הן בחד-שיח והן בדו-שיח. ברור לנו מה הוא חד-שיח של אדם, ברור לנו גם מה זה דו-שיח בין יצורי אנוש אבל מה זה חד-שיח בין א-להים לאדם, או דו-שיח ביניהם לא ברור. איך פועלת התקשורת הא-להית עם האדם, בכיוון אחד או הלוך ושוב?
אז יש שמאמינים שבאמת ה’ אמר משהו למישהו, או דיבר עם מישהו, והוא/היא שמעו, או שאותם ששמעו רק חשבו ששמעו, ודיווחו על זה וקהל השומעים האמין או שמישהו חשב על הרעיון והחליט לכתוב שהישות העליונה אמרה/דיברה, וכולנו מאמינים. ומה אומר הכתוב —
וַיְצַו֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל-הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר …
האדם שותק (מה האדם שמע ומה האדם הבין?) לא שואל למה? או מה זה “תמות? מעניין ש”אדם” ,זה עדיין לא שם פרטי. משהו לסבב הבא????) ובהמשך לפתע, האדם רואה גוף (עירום???) של משהו דומה אבל קצת שונה מגוף גברי ואז
וַיֹּ֘אמֶר֘ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה
האדם אומר/מדבר (אל עצמו?) — והאישה שותקת, והעלילה נמשכת ויש לנו את הדו-שיח הראשון בתורה והוא בין הנחש והאישה וכו’, עד שמגיעים לדו-שיח הראשון בין א-להים ל-האדם
וַיִּקְרָ֛א יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל-הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה: {י} וַיֹּ֕אמֶר אֶת-קֹֽלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי …
ומיד אחרי זה הדו-שיח השני בין א-להים ל-האשה או מעין רב-שיח
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָֽאִשָּׁ֖ה מַה-זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֨אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ….
וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים | אֶל-הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ…
אֶל-הָֽאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה…
וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּ֣י-שָׁמַ֘עְתָּ֘….
(חבל שזה לא הוקלט – מעניין אם יש איזה סרט על הנושא.
ויש גם אמירות ללא שומע (???)
וַיֹּ֣אמֶר | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ …
והסיפור ממשיך ויש הרבה אמירות בהמשך, כגון הדיאלוג בין ה’ וקין, או למך לנשיו ואז הבעת מחשבות ושוב אמירה “לחלל”
וַיַּ֣רְא יְהֹוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָֽאָדָ֖ם ….. וַיִּנָּ֣חֶם יְהֹוָ֔ה כִּֽי-עָשָׂ֥ה…. וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל-לִבּֽוֹ:{ז} וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה
(האם זו צורה תקשורתית? איך יודעים את זה?)
והנה משהו חדש – מישהו שומע (???) ומבצע ללא היסוסו אז שוב
וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל-בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י…עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי-גֹ֔פֶר … וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ
ונח לא שואל, לא מתנגד, הכל פשוט, וזה מביא אותנו לנקודת בה התחלנו
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-אַבְרָ֔ם לֶךְ-לְךָ֛ …. וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה
( וסתם הערה – לפי הפסוק אין הבדל “רציני/משמעותי” בין א.מ.ר לבין ד.ב.ר, פרט שיש אמירה ואין למי, לעומת “וידבר” שתמיד (נדמה לי) יש מי שמקשיב או שומע, יש קהל יעד
ואותם מונולוגיים א-להיים, או דו-שיח בין ה’ או א-להים ויצורי אנוש, אותם דיווחי תקשורת א-להית ממשיכים להופיע בכתובים באירועים שונים הן בחמשת החומשים ובספרי הנ”ך והן במדרשים ואגדות, ובספרים החיצוניים וכו’
אז לסיכום ביניים —
= מצד אחד יש לנו את הכח העליון = הישות העליונה – ש”מישהו” נתן לזה שם או כינוי = ה’ (או) א-לוהים, ישות שלעיתים חושבת או אומרת משהו כאילו לעצמה. ולעתים קרובות (ורבות) הישות הזאת אומרת/מדברת/נראית אל הצד שני = האדם (ופעם אחת גם אל הנחש, והאתון). והשאילות הן =
איך נעשית האמירה או נערך הדיבור?
2.פרט למקרים מסויימים למה בהרבה מקרים, השומע את ה’ מדבר/אומר/מצווה, אינו – מגיב או יותר נכון מתיחס (למשל כמו בצבא “כן המפקד”)? {אפשר להשוות את תגובות אברם/אברהם עם תגובות משה רבנו, או תגובת יונה הנביא ועוד).
ולהיפך – מתי ומדוע במקרים מסויימים יש תגובה או התייחסות מידית במילים? למשל ההבדל בין תגובת פרעה (באירוע עם שרה) ותגובת אבימלך (כנ”ל) או תגובות בלעם?
ברוב המקרים בתורה, התקשורת היא חד- כיוונית. הכח העליון אומר מדבר או מבצע ואין תשובה או תגובה מצד השומע/רואה/נפגע,אבל לעיתים כן יש תגובה. מעניין מתי ולמה?
(מעניין שלפי המסורת ה’ הכתיב את ההיסטוריה ואת מחשבותיו למשה ????)
אז שוב לסיום ביניים – איך נערכה התקשורת בין הישות העליונה והישות התחתונה? (וגלשתי לשדה מוקשים — והנושא יידחה לעיון נפרד)תודה לאברם שחיכה –
פסוקי השבוע
וּלְאַבְרָ֥ם הֵיטִ֖יב
אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב
וַיֶּֽאֱהַ֣ל אַבְרָ֗ם
וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם
ערב שבת שלוםפתיחה
מה הקורא האובייקטיבי חושב על פרשת לך לך? בקריאה מרפרפת יופי של פרשה עם סיפורי עלילה שונים, אבל בסיכומה של קריאה וכש”הגלגלים” מסתובבים בראש ומנסים לחשוב בהגיון כלשהו על – מה בעצם הפרשה רוצה לומר לנו, נשאר (לי לפחות) טעם רע בפה. כי הפרשה כוללת מספר עלילות תמוהות ומכוערות שלא רק שאינן מוסיפות או מטיפות לערכים של קדושה לא להיפך, סיפורים מכוערים ש(לדעתי) פוגמים בקדושת התורה.
העלילות הראשיות בפרשה הן
— :עליית” אברם ומשפחתו לכנען ונדודיהןם
— ירידת אברם ושרי (++) למצריים ואירוע של שרי עם פרעה המלך
— ריב בין רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, ופרידת לוט מאברם והשתקעות לוט בסדום
— מלחמת 4 מלכים עם 5 מלכים והתערבות אברם להצלת לוט שנשבה.
— ברית בין הבתרים
— שרי הגר ואברם, הריון הגר ובריחתה הזמנית והולדת ישמעאל
— ציווי ברית המילה וביצועה (כולל שינוי שמות)
שני האירועים המכוערים שאינם מוסיפים כבוד לאבותינו ואימותינו הם
—– התנהגות אברם במצריים
—- התנהגות שרי עם הגר
ונשאלת השאילה למה (ל שוואית) התכוון המשורר? למה בכלל הוכנסו סיפורים אלו לתורה?
(התשובה הפשוטה שלי היא – שזה שכתב ו/או ערך את הסיפורים לא חשב על זה שבעוד כ – 2,000 + שנים ילמדו (ל חרוקה) וילמדו (ל פתוחה) את זה לילדים ומבוגרים בחרדת קודש עם מטען של התפלספויות אגדות ומדרשים)
בקיצור – פרשתנו מתארת ברצף, אירועים עיקריים בחיי אברם מגיל 75 עד גיל 99 ושרי מגיל 65 עד 89.
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
לֶךְ-לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ: …. וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן-חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵֽחָרָֽן: {ה} וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת-שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִ֗יו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת-הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂ֣וּ בְחָ֑רָן וַיֵּֽצְא֗וּ לָלֶ֨כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן:
הפרשה פותחת ב – 5 פסוקים נחמדים למקרא וטעונים במילים שדורשות הסבר
כבר עיינתי בפסוק הראשון לפני שנה, וציטטתי מפירוש אברבנאל, עיינתי באברבנאל שוב, אז כדי להצביע על גישתו הפשטנית אצטט עוד קצת מ –
http://www.daat.ac.il/daat/vl/abarbanel-bereshit/abarbanel-bereshit003.pdf
[השאלות]
ויאמר ה’ אל אברם לך לך… אחר הדברים האלה היה דבר ה’ אל אברם במחזה (יב–יד).
וכבר יכלו ספקות ושאלות בפסוקים ובסיפורים האלה כפי פשוטיהם:
השאלה הראשונה
באומרו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, כי הנה ארצו אשר נולד בה היא אור
כשדים, והוא כבר יצא משם, כמו שנזכר למעלה. וכבר הודעתיך שאין מקום למה שכתב
הראב”ע שהדיבור הזה נאמר לו באור כשדים, שהוא שקר מבואר.
אבל רש”י פירש על זה שעניינו התרחק עוד, אבל בבית אביו שעדיין לא יצא ממנה, לא יכול עליו לפרש הרב התרחק עוד, ולכן אמר וצא מבית אביך.
ואינו נכון. כי הכתוב השווה ההליכה מהארץ והתולדות ומבית אביו. ועל כן יתחייב שעל כולם יפרש בשווה התרחק עוד, או על כולם יאמר שיצא מהם. גם שלשון לך לך לא יפול
על התרחק עוד, אלא שיצא משם. ותישאר א”כ הקושיא שכבר יצא משם.
השאלה הב’
למה אמר מארצך וממולדתך ומבית אביך. וידוע שכולם היו בחרן, והיה ראוי שיאמר לו לך לך מחרן, או מארצך אשר אתה יושב בה. כי ביציאתו ממנה, מבואר הוא שיצא (108
ב) ממולדתו ומבית אביו אשר שם, כי כשיצא מהכולל יצא מהפרטי בהכרח.
השאלה הג’
למה זה לא ביאר הקדוש ברוך הוא לאברהם שילך מיד אל ארץ כנען, והעלימו ממנו ולא הגיד לו אנה ילך, אבל אמר אל הארץ אשר אראך.
והנה כשיצא עם תרח אביו, היה ללכת ארצה כנען, ולכן לא תהיה ההליכה שמה דבר זר וקשה אצל אברהם, וכמו שיראה מהמעשה שהוא מעצמו הלך שמה.
ורש”י (בראשית י”ב) כתב מדברי המדרש, שהיה זה כדי לחבבה בעיניו. והוא טעם א טעם חלוש ובלתי מספיק.
השאלה הד’ באומרו ואעשך לגוי גדול וגו’. והיא: למה זה ייעדו בכל הטובות האלה, ומה זכות נמצא בו שבעבורו נתן לו כל השכר הזה? כי הנה הכתוב לא סיפר קודם לזה דבר מצדקת אברהם, כמו שסיפר מנח שהיה איש צדיק תמים. גם לא ביאר לו השם שהיה כל זה חלף העבודה שהיה עתיד לעשות. וחז”ל אמרו שהיה זה מכלל הניסיונות, ולא ידעתי מה הניסיון הזה, אם עליו נתנו לו כל הגדולות האלהא טעם חלוש
ובלתי מספיק.
השאלה הה’
למה זה לא הודיעו האל יתברך התכלית המכוון בהליכה הזאת. ואם היה התכלית בה כדי שאברהם יפרסם אלהותו בעולם, ויצווה את בני אדם ושמרו דרך ה’, כי אין ספק שהיה
ראוי שיאמר לו השם בביאור או ברמז דבר מזה, כשציווהו בהליכה. אף כי בכל המקום אשר יזכיר את שמו יוכל אברהם לקרוא בשם ה’ מבלי שיצא מארצו.
השאלה הו’
מה עניין אמרו והיה ברכה. כי אם הייתה הכוונה שתחול הברכה בו, או שיהיו הברכות נתונות בידו, הרי כתוב ואברכך ואגדלה שמך ואברכה מברכיך וגו’ ונברכו בך. ומה
צורך בכל כך יעודים מהברכה, כל שכן שלשון והיה ברכה הוא לשון צווי, ואינו כמו ‘ברוך תהיה מכל העמים’.
השאלה הז’
באומרו ונברכו בך כל משפחות האדמה, לפי שאין ראוי לפרשו שיתברכו בו לאמר ישימך אלוהים כאברהם, שאם כן היה ראוי לומר והתברכו לא ונברכו. ואם פירושו שיהיו
כולם מבורכים בעבורו, יתחייב שכל בני עולם יהיו מבורכים, והוא שקר. כי הכתוב אומר ‘כי לא יחדל אביון מקרב הארץ’.
השאלה הח’
באומרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה’ וילך אתו לוט. והוא כי מיד אחר זה נאמר ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו וגו’. ומבואר הוא, שאחד משני המאמרים האלה
הוא כפול ומותר. גם שמצד אחר יראו סותרים זה את זה, באומרו וילך אתו לוט, מורה שהוא מעצמו הלך עם אברם. ואמרו ויקח אברם, מורה שהוא לקחו והביאו עמו.
השאלה הט’
באומרו ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. והוא, כי מה צורך להודיע כמה שנים ה
מתוך ספר הזוהר המתורגם ב .-
http://www.ateret4u.com/online/f_01776_part_3.html
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מָה הַטַּעַם שֶׁהַהִתְגַּלּוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהִתְגַּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַבְרָהָם פּוֹתַחַת בְּלֶךְ לְךְ, שֶׁהֲרֵי עַד כָּאן לֹא דִבֵּר עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מָה הַטַּעַם פָּתַח בְּלֶךְ לְךְ? אֶלָּא זֶה אָמְרוּ שֶׁרָמַז בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ מֵאָה, שֶׁהֲרֵי לְמֵאָה שָׁנִים נוֹלַד לוֹ בֵּן.
אֲבָל בֹּא תִרְאֶה, כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָרֶץ, הַכֹּל הוּא סוֹד שֶׁל חָכְמָה. מִשּׁוּם שֶׁאַבְרָהָם לֹא הָיָה דָבוּק בַּקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא אָז כָּרָאוּי, אָמַר לוֹ לֶךְ לְךְ. וְזֶה רֶמֶז לַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְקָרֵב עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהִיא הַדַּרְגָּה הָרִאשׁוֹנָה לְהִכָּנֵס לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא, מִשּׁוּם כָּךְ לֶךְ לְךְ.
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ. מַה זֶּה וַיִּקַּח? אֶלָּא מָשַׁךְ אוֹתָהּ בִּדְבָרִים נְעִימִים, מִשּׁוּם שֶׁאֵין רְשׁוּת לְאָדָם לְהוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ לָלֶכֶת לְאֶרֶץ אַחֶרֶת לְלֹא רְצוֹנָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר כ) קַח אֶת אַהֲרֹן, (שם ג) קַח אֶת הַלְוִיִּם. וּמִשּׁוּם כָּךְ וַיִּקַּח אַבְרָם. מָשַׁךְ אוֹתָהּ בִּדְבָרִים וְהוֹדִיעַ לָהּ אֶת דַּרְכֵי בְּנֵי הַדּוֹר כַּמָּה הֵם רָעִים. וּמִשּׁוּם כָּךְ וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ.
וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו. מָה רָאָה אַבְרָם לְהַדְבִּיק עִמּוֹ אֶת לוֹט? אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁצָּפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעָתִיד לָצֵאת מִמֶּנּוּ דָּוִד. וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן – אֵלּוּ הַגֵּרִים וְהַגֵּרוֹת שֶׁתִּקְּנוּ אֶת נַפְשׁוֹתָם. אַבְרָהָם מְגַיֵּר אֲנָשִׁים, וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת נָשִׁים, וּמַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ עָשׂוּ אוֹתָם.
בְּסִפְרוֹ שֶׁל רַבִּי יֵיסָא הַזָּקֵן כָּתוּב, וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ, וְכָתוּב שָׁם (שם לג) אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי. וְהוּא רֶמֶז לִקְדֻשַּׁת הָאָרֶץ שֶׁבָּאָה מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן כָּרָאוּי. עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה, מִצַּד זֶה [ד”א ל”ג שלמטה] לְצַד זֶה כָּרָאוּי. וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ, הֲרֵי נִתְבָּאֵר שֶׁעַד כָּעֵת שׁוֹלֵט הַנָּחָשׁ הָרָע שֶׁהִתְקַלֵּל וְהֵבִיא קְלָלוֹת עַל הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב (בראשית ט) אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו, וְכָתוּב (שם ג) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגוֹ’. וְשָׁם הִתְקָרֵב אַבְרָהָם לַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא. מַה כָּתוּב? וַיֵּרָא ה’ אֶל אַבְרָם. כָּאן הִתְגַּלָּה לוֹ מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ אוֹתוֹ הַכֹּחַ הֶעָמֹק שֶׁשּׁוֹלֵט עַל הָאָרֶץ. וּמִשּׁוּם כָּךְ וַיֵּרָא, מַה שֶּׁהָיָה מְכֻסֶּה מִמֶּנּוּ.(ע”כ)ק֚וּם הִתְהַלֵּ֣ךְ בָּאָ֔רֶץ לְאָרְכָּ֖הּ וּלְרָחְבָּ֑הּ כִּ֥י לְךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה:2.
פסוק יפה.קצת מוזר מיקומו, כי אברם התהלך די הרבה מאז עלה ארצה כנען, ככתוב
וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַֽעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ:…. וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ … וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵית-אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָֽהֳלֹ֑ה בֵּית-אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן-שָׁ֤ם מִזְבֵּ֨חַ֙ …. וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה:
אז אברם די שוטט בארץ כנען. —
—- עבר עד שכם
— העתיק את עצמו להר
— נטה אהל
— נסע לנגב
ובין השאר, פה ושם בנה מזבחות , מעין הצהרת כוונות, כאילו לציין הנה כאן הייתי וכאן אהיה. ואם נזכור שלאברם היו עבדים ושפחות והרבה צאן ובקר וכו’, יש לשער שהוא הפך לנודד מפורסם. ואולי קצת מפחיד.
אבל לה’, זה לא הספיק ואז ה’ מצווה על אברם לקום ממקום “רבצו” ולהמשיך לללכת. ויש קצת הסבר מסורתי, מתוך
http://www.tora.co.il/parasha/03_holstein/lech_lecha_71.doc
אנו קוראים בפרשתנו על ההבטחה של הקב”ה לאברהם בעניין ירושת הארץ: ” וה’ אָמַר אֶל-אַבְרָם, … שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם–צָפונָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי…כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם. ..וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ, כַּעֲפַר הָאָרֶץ…. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ: כִּי לְךָ, אֶתְּנֶנָּה”(בראשית יג’,יג’-טז’) כשאנו מתבוננים בפסוקים אלו עולות מס’ שאלות:
א. מדוע מצוה הקב”ה את אברהם לעשות שני מעשים על מנת להקנות לו את הארץ? (א.”שא עיניך..אשר אתה רואה”.
ב. “קום והתהלך בארץ”)
ב.מדוע כתוצאה מן הציווי הראשון (“שא עיניך”) נאמר בהבטחת הארץ:”לך אתננה ולזרעך עד עולם”, ואילו על הציווי “קום והתהלך בארץ” התוצאה הינה רק “לך אתננה” וללא הזכרת ההבטחה לזרעו של אברהם?
ג. מה פרוש הביטוי “שא נא עיניך”- מדוע להרים עיניים ולראות?
ומתרץ המשך חכמה: ” העניין שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות(כלים א-ו), והיא תחת השגחת ה’ יתברך. ואף בשעה שהיא תחת ידי זרים בכל זה לא בטלה קדושתה. וכן היה בימי אברהם , שה’ נתן לו את הארץ אף ש”כנעני אז בארץ”. … במה נתונה לך (ונראה שאינה נתונה לך) כי”הכנעני אז בארץ”,…בכל זאת, שא עיניך למעלה להתבונן על רוחניות ההשגחה וההנהגה וראה “כי כל הארץ לך אתננה”, שגם לך היא נתונה והיא נתקדשה בקדושה שראויה לך ולבניך….”
ע”פ דברים אלו יש להבין את מה שאומר הקב”ה לאברהם אבינו, אני נותן לך את הקשר האמיתי , הרוחני, שבין עם ישראל לארץ ישראל. קשר אמיתי- רוחני זה לארץ ישראל, הינו קשר חזק הקיים גם כשאיננו יושבים על אדמתנו וכך יכול אברהם אבינו לקבל את הארץ למרות שהכנעני יושב בה, מפני שהכנעני אמנם יושב בארץ מבחינה פיזית, אך הקשר הרוחני האמיתי והעמוק הינו של אברהם. כביכול יש לעם ישראל את “קניין הגוף”- ארץ ישראל שייכת לעם ישראל וללא תלות במצבו המדיני. ולאומות העולם יש “קניין פירות”- …. על כן אומר הקב”ה לאברהם: “שא עיניך”- עליך להביט מעבר לראיית המציאות הנוכחית, ולהיות מודע לזיקתך לארץ ישראל. היות והקניין הרוחני איננו של הכנעני, יכול אברהם לזכות בו בראיית העיניים, אך ה”קניין של הפירות” –הישיבה הפיזית בארץ, זקוקה למעשה על מנת לגאול אותה ועל כן אמר הקב”ה: “קום והתהלך בארץ” ובכך תזכה לקניין פרותיה. אך כיום ואף בעתיד, אומר הקב”ה לאברהם, עתידים לשבת גויים בנחלת אבותינו, על כן אמר הקב”ה “קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ: כִּי לְךָ, אֶתְּנֶנָּה”- בכל מקום ובכל מצב אשר בו תהיה ארץ ישראל נתונה , חלה עליכם מצווה גדולה להלך בארץ ולגאול אותה….(ע”כ)
ומתוך
https://www.929.org.il/page/13/post/394
אלוהים בחר באברם להקים עם חדש בארץ כנען ולעמוד בראשו. עם שובם ארצה ממצרים, נפרדו אברם ולוט והתיישבו בהר ובערי הכיכר. הפרֵדה מעוררת שאלות לגבי בשלותו של אברם כמנהיג. אברם אינו מצליח להטיל את מרותו וליישב ריב רועים שלו ושל לוט על שטחי מרעה. הצורך לאחד כוחות ולעמוד איתן מול עמי הארץ כשל מול מריבת הרועים. התוצאה – הפרדה כוחות.
איה מנהיגותו של אברם שתסחוף את אנשיו למימוש ציווי אלוהי להקמת העם?
נראה כי אלוהים מזהה את החסר. במהלך, המהווה דוגמה לחניכה מנהיגותית, אלוהים מצווה: “שָׂא נָא עֵינֶיךָ… כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם” (בראשית יג, יד-טו). אלוהים מדריך אותו להביט בגדול על המשימה ועל רוחב יריעתה: כל הארץ והרחק אל העתיד. אלוהים מגדיל עשות ומצווה את אברם “קום התהלך בארץ” (יג, יז). למנהיג אמִתי אסור להישאר ספון בדלת אמותיו. הוא חייב להבין את המתרחש באופן בלתי אמצעי ולפעול להשגת מטרותיו. (ע”כ)
ועוד מתוך
https://www.929.org.il/page/13/post/39503
“לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ” אמר אלוהים לאברהם וגילה את הנוודות שזורמת בדמו של היהודי, זה שמתקשה לראות בארצו את מולדתו. כעת שוב פונה האל ודורש מאברהם ללכת, אך הפעם כבן בית “קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה”. ועד היום לכוד היהודי בין ההליכות, פעם הוא בן המקום ופעם מהגר. (ע”כ)
ועוד מתוך
https://www.929.org.il/page/13/post/389
נשיאת העיניים היא כמו התבייתות על מטרה, שאיפה להתאחד עם המקום שאליו אני נושאת עיניים. לוט נושא עיניו לכיכר הירדן, לערי סדום ועמורה ובחירתו מתגלה כטעות נוראה. כיצד היא נשיאת העיניים הנכונה? אומר ריבונו של עולם לאברהם בהמשך הפרק: “שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם…” (יג, יד). התורה מדייקת – לא שא עיניך אל המקום אשר אתה רוצה להגיע, אלא שא עיניך מן המקום אשר אתה שם! אינך יכול לצאת למסע חייך לעבר מטרה נכספת אם אינך יודע את מקומך אשר אתה שם. ללא תחושת עצמיות ואפילו מלאות, ביטחון במה שכבר יש לך, אינך יכול לזהות את המקום הבא שאליו אתה נושא עיניים. אינך יכול לבחור. אולם לא די בכך, נראה שהכתוב רומז שכאשר יש לאדם תחושת מקום בעולם, אין לו צורך לתפוס את מקומו של חברו, ואז תוכל הארץ לשאת גם את זה וגם את זה. (ע”כ)
מתוך עיון לעומק ב –
https://www.toraland.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%95%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%AA%D7%94/%D7%98%D7%99%D7%95%D7%9C-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/
..
המתהלך הראשון בארץ היה אברהם אבינו, כשהקב”ה אומר לו (בראשית יג, יז):”קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה” נשאלת השאלה האם הליכה זו היא צווי או רשות?
בגמ’ (ב”ב ק ע”א) מובאת מחלוקת האם הליכה בשדה קונה אותו או לא, לדעת ר’ אלעזר הליכה בשדה קונה, ואילו לדעת חכמים אין הליכה קונה. הגמ’ מסבירה שהמחלוקת היא בדברי הקב”ה לאברהם אבינו “קום התהלך בארץ” לדעת ר”א הרי זה צווי, ומכאן שהליכה קונה את הארץ, ואילו לדעת חכמים אין כאן צווי אלא “משום חביבותא דאברהם, כדי שתא נוח לכבוש לפני בניו”.
אנו רואים מחלוקת האם ההליכה יש בה צווי או לא, כאשר לפי דעת חכמים ההליכה לא קונה ואברהם אבינו לא קיים מצות יישוב הארץ בהליכה זו, וכך קיי”ל להלכה שאין הליכה קונה, וכל הצווי של קום התהלך בארץ איננו אלא בגלל חביבותו של אברהם אבינו שתהא נוחה לכבוש לפני בניו.
מחלוקת זו בין ר”א וחכמים, הובאה גם בפרשנות המקרא, וכך כותב הרמב”ן (בראשית יג, יז):
קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה – יתכן שזה רשות כרצונו, אמר לו בכל אשר תרצה ללכת בארץ לך, כי אהיה עמך ושמרתיך מרעת הגוים, כי לך אתננה, כלומר שלך תהיה. ואם היא מצוה שילך בה כל ארכה ורחבה להחזיק במתנתו כאשר פירשתי (לעיל יב ו), לא נצטווה לעשות זה מיד. והנה עשה כן, כי עתה היה במזרח ואחר כן הלך אל ארץ פלשתים שהוא במערב, והנה קיים המצוה בחייו. וטעם לך, ולזרעך – שתחזיק במתנה מעכשיו להנחילה לזרעך, כמו שאמרו רבותינו (ב”ב קיט ב) ירושה היא להם מאבותיהם:
לפי ההסבר הראשון ברמב”ן אין כאן מצוה אלא רשות שיכול לטייל בכל מקום, אלא הקב”ה מבטיחו שלא יחשוש מטיוליו, שהרי הקב”ה הבטיח לו את הארץ וישמרהו מחית הארץ. הסבר זה תואם את דברי חכמים שאין כאן מצוה ללכת לקנות אלא כדי שתהא נוחה לפני בניו להכבש. לפי הסברו השני של הרמב”ן, הקב”ה מצווה את אברהם ללכת לארכה ולרחבה כיוון שבכך עשה פעולה של חזקה וקניין לו ולבניו….
ב. המהלך ד’ אמות בארץ ישראל
לכאורה אפשר להביא ראיה לשאלתנו מדבריו של ר’ יוחנן (כתובות קיא ע”א):
“א”ר ירמיה בר אבא א”ר יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל – מובטח לו שהוא בן העולם הבא”.
נחלקו האחרונים האם יש מצוה בהליכה לארץ ישראל על מנת לצאת ממנה[1], כאשר דעת המהרי”ט (שו”ת יו”ד סי’ כח) שאין מצוה בביאה לארץ ישראל על מנת לצאת ממנה, רק הבא לארץ ישראל להתיישב מקיים מצוות יישוב הארץ. לפי שיטת המהרי”ט צריך להסביר את דברי ר’ יוחנן שהמהלך ד’ אמות הוא בן עולם הבא, שהיא משום זכות ומעלה, אבל לא משום מצוות יישוב הארץ. וזה לשונו:
“אפי’ תימא שזכות הוא לו, ממה שאמרו, כל המהלך ד’ אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא, דכתיב ורוח להולכים בה. מכל מקום מצות עשה ליכא. ועוד ההיא מתפרשה בנקבר שם אלא שלא הספיק לדור ולישב בה, דהכי משמע רישיה דקרא, נותן נשמה לעם עליה, אפילו שפחה שבארץ ישראל מובטחת לה שהיא בת העולם הבא, והיינו שמתה ונקברה שם”. (ע”כ)
ואברם (אשתו וכו’) הולך פה ושם, יורד מצריימה, מסתבך עם פרעה ויוצא ברכוש גדול.
ואז הוא לוחם עם כמה מחניכיו נגד צבא של 4 מלכים ומנצח, וכנראה שה’ רואה וקולט את עזות הנפש את הרגש המשפחתי החזק בין הדוד והאחיין ומחליט לבחור באברם כנציג א-לים עלי אדמות, “אתה בחרתנו…”(ע:כ)
ואז ה’ כורת ברית עם אברם, משנה את שמו לאברהם ואת שם שרי לשרה. (למה???)3. על ה’ & א-להים
מעניין – פרקים טו, טז הישות הפועלת היא ה’
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהֹוָ֛ה אֶת-אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֨תִּי֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד-הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר-פְּרָֽת:
וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֣י אֶל-אַבְרָם֘ חֲמָסִ֣י עָלֶ֒יךָ֒ אָֽנֹכִ֗י נָתַ֤תִּי שִׁפְחָתִי֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַתֵּ֨רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וָֽאֵקַ֖ל בְּעֵינֶ֑יהָ יִשְׁפֹּ֥ט יְהֹוָ֖ה בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽי֗ךָ:
וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן-תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהֹוָ֜ה אֶל-אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי-אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶֽהְיֵ֥ה תָמִֽים:
ובתחילת פרק יז, יש את שני השמות
וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן-תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהֹוָ֜ה אֶל-אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי-אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶֽהְיֵ֥ה תָמִֽים: {ב} וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְאַרְבֶּ֥ה אֽוֹתְךָ֖ בִּמְאֹ֥ד מְאֹֽד: {ג} וַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל-פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר:
ומפסוק ט’ מופיע רק הישות בשם האחר = א-להים
לדיון בהזדמנות אחרת, וחזרה לנושא
כי בינתיים ולא רק פעם אברם רומז לה’ שהוא – אברם רוצה ילד, יש לו רכוש רב והוא היה רוצה שזה יעבור לצאצאיו שעדיין אין לו אפילו אחד, אז ה’ אומר —
וְהִנֵּ֨ה דְבַר-יְהֹוָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א יִירָֽשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי-אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ:
הבטחה נהדרת, אבלבשפה קצת מבולבלת ומשתמעת לכמה פנים. הדרך אל האושר המושלם עוד ארוכה, אולי “המעיים” של אברם טובים, אבל לא של שרי, אז הפתרון השני הוא, לצרף את הגר ל”משחק”
וְשָׂרַי֙ אֵ֣שֶׁת אַבְרָ֔ם לֹ֥א יָֽלְדָ֖ה ל֑וֹ וְלָ֛הּ שִׁפְחָ֥ה מִצְרִ֖ית וּשְׁמָ֥הּ הָגָֽר: {ב} וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֜י אֶל-אַבְרָ֗ם הִנֵּה-נָ֞א עֲצָרַ֤נִי יְהֹוָה֙ מִלֶּ֔דֶת בֹּא-נָא֙ אֶל-שִׁפְחָתִ֔י אוּלַ֥י אִבָּנֶ֖ה מִמֶּ֑נָּה וַיִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי: {ג} וַתִּקַּ֞ח שָׂרַ֣י אֵ֣שֶׁת-אַבְרָ֗ם אֶת-הָגָ֤ר הַמִּצְרִית֙ שִׁפְחָתָ֔הּ מִקֵּץ֙ עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים לְשֶׁ֥בֶת אַבְרָ֖ם בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְאַבְרָ֥ם אִישָׁ֖הּ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה: {ד} וַיָּבֹ֥א אֶל-הָגָ֖ר וַתַּ֑הַר …
שרי מבינה שיש לה בעייה, הכתוב טוען שהיא עקרה. מה הרעיון שמסתתר כאן, מה חשיבות פרטי הסיפור?
מתוך
https://mikranet.cet.ac.il/mikradidact/pages/printitem.asp?item=23663
….
היכולת להבחין בפרטים היא אמצעי חשוב בקריאת המציאות וגם בקריאת טקסט.
איתור הייתור – מה נראה מיותר בפסוק וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר (ט"ז 1)?
כדי לאתר את הפרטים ה”מיותרים”, נבחן את התיאור וננסה לראות אם אפשר לכתוב את המידע שבו ביתר תמצות? אילו מילים אפשר לכאורה להשמיט ומדוע?
התגובה המיידית של מי שנשאל “מה אפשר להשמיט בפסוק?” עשויה להיות: “שום דבר! וכי עולה על הדעת להשמיט מילה מהכתוב?” לכן, חשוב לומר – זהו תרגיל, תרגיל שמטרתו לאתר את הפרטים שלכאורה מיותרים במטרה לעמוד בשלב הבא על משמעותם.
את הפרטים המודגשים בפסוק וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר
היה אפשר להוריד מהסיבות שלהלן:
ו’ החיבור במילה וְשָׂרַי נראית מיותרת, זוהי פתיחה של פרק חדש ושל סיפור חדש שאינו המשך לתיאור המופיע בפרק הקודם, המתאר את ברית בין הבתרים.
אֵשֶׁת אַבְרָם הוא פירוט שאינו הכרחי, אנו יודעים זה מכבר ששרי היא אשת אברם.
המילה לוֹ בביטוי לֹא יָלְדָה לוֹ תמוהה ‒ שרי אינה יכולה ללדת, ללא קשר לאברם דווקא.
מִצְרִית ‒ מוצאה של השפחה נראה לא-רלוונטי לעלילה.
וּשְׁמָהּ הָגָר ‒ ציון השם אינו הכרחי, שכן, הגר מתפקדת כשפחה, כאמצעי למימוש תכניתה של שרי, היה אפשר להסתפק באזכור העובדה שהיא שפחה.
מה משמעותם של הפרטים שנראים לכאורה מיותרים?
ו’ החיבור עשויה לקשר להבטחת הזרע המופיעה בפרק הקודם, הבטחה שחוזרת ונשנית ו… שרי אשת אברהם לא ילדה לו. ו’ החיבור מקשרת בין ההבטחה ובין תיאור המציאות, ובקישור זה טמון המתח. בין ההבטחות למציאות קיים פער, קיים ניגוד. המציאות היא של עקרות מתמשכת. הפער בין ההבטחות החוזרות ונשנות ובין עקרותה של שרי מדגיש את המצוקה ואת המבחן שבו עומדים שרי ואברם.
הביטוי אֵשֶׁת אַבְרָם מדגיש הן את הקשר בין בני הזוג, והן את מעמדה של שרי. שרי היא אשת אברם, היא האישה הגבירה. מעמדה כאשת אברם הוא מקור כוחה.
עקרותה של שרי אינה מתוארת באופן לקוני וסתמי כפי שהכתוב מציין בהיכרותנו עמה שָׂרַי עֲקָרָה (בראשית י”א 30). עקרותה מתוארת בהקשר לאברם: לֹא יָלְדָה לוֹ. מורכבות הבעיה ועוצמתה בולטות בשל הניגוד בין הביטוי וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם ובין האמירה לֹא יָלְדָה לוֹ. שרי היא אשת אברם אולם הקשר בין איש לאישה המוביל להורות – אינו מתממש.
חלקו השני של הפסוק המתאר את הגר: וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר מציג את הגר ביחס לשרי. נתון זה חשוב להבנת פעולותיה של שרי בהמשך.
שמה של הגר ומוצאה, ממצרים, מקבלים את משמעותם במרוצת הסיפור. מקור השם הגר הוא בערבית (הגירה) ופירושו “בריחה” או “פרישה”. ייתכן שהיא נקראה כך בשל האירוע המתואר בהמשך הפרק.
ייתכן שמוצאה של הגר גם מסביר את כיוון בריחתה ‒ למקום מולדתה מצרים….
האם הצעת שרי לאברהם לגיטימית?
א. נקודת מבט עכשוית
אם ננסה להעריך את הצעתה של שרי מתוך נקודת המבט שלנו היום, נגלה שהיא עשוייה לעורר השגות, הסתייגויות ושאלות מוסריות רבות:
כיצד אנו מתייחסים לשליטתה של שרי בגופה של הגר, לנתינת הגר לאברם ללא אישורה או הסכמתה? האם העובדה שהגר הייתה שפחתה של שרי משנה את השיפוט שלנו? (אפשר לקשור את הצעתה של שרי גם לדיון האקטואלי בעניין הפונדקאות, אולם חשוב לברר במה שונה פונדקאות היום מהסיטואציה שבפרק.)
מנקודת מבטנו היום, במאה ה-21, בתרבות מערבית מודרנית, הצעתה של שרי עשויה להיראות לא מוסרית (אף שיהיו מי שיאמרו שזו הצעה מאוד מעשית ויעילה).
נקיטת עמדה ערכית, היא סוג של דיאלוג עם הטקסט, האם אני מסכים אתו או לא? מקבל את ערכיו? יכול להבין את ערכיו?
עתה, השאלה שעלינו לשאול היא כיצד נתפסה הצעתה של שרי בתקופה שבה היא חיה ופעלה? האם הייתה זו הצעה חריגה? האם שרי נהגה בהתאם לנורמות ולמנהגים החברתיים של תקופתה?…
(ע”כ. מומלץ)
(בימינו הייתי אומר שכנראה היא רוצה לדעת אם זו בעייה שלה או שלו. אז הגר היא שפן נסינות)
וזה עובד – נולד ישמעאל, ושרי מתעצבנת עוד יותר, ואברם כנראה מתייאש ממנה, ואז ה’ מתערב ושוב מבטיח לאברם שיהיה טוב, וה’ עושה טריק קטן – משנה את השמות מאברם לאברהם, ומשרי לשרה, ומייד עוד “טריק” קטן, תיקון קל באבר המין של אברהם,( ובשבוע הבא נראה את התוצאות, וכל זה מתנהל ו שוב (פרק יז) בדו-שיח בין ה’ ואברם עם הבטחות חורות ונשנות, שבסוו של הדיאלוג, אברהם = אברם המחודש מסכים –4.
וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם: וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת-יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל-יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל-מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל-זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת-בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים:
יפה, גומרים לדבר, אברהם נשאר, וא-להים עולה, – ואברהם רץ ומל בעצם היום הזה. א-להים מסתלק לא רוצה להסתכל, להיות נוכח בברית בראשונה שח “היהודי” הראשון? בטכס ההמוני הזה? מה זה?
מתוך
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%99%D7%96_%D7%9B%D7%91
.וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל
זהו סגנון דיבורם של אלוהים ושל מלכים: הם אומרים את מה שהם רוצים להגיד ובזה הדבר מסתכם.
כך אלוהים עשה
“וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם”
“וַיֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה, לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם” (בראשית יח לג) – לאחר המשא ומתן בעניין סדום ומספר הצדיקים שבה.
“וַיַּעַל מֵעָלָיו, אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ” (בראשית לה יג) – לאחר שאלוהים ברך את יעקב בבית אל.
אלוהים לא מנהל שיחות בטלות או שואל את בן שיחו אם יש לו עוד משהו להגיד.
וַיַּעַל
האם הכוונה היא לכך שגופו של אלוהים עלה לשמים? האם אלוהים עלה בענן השמימה?
הפועל ‘עלה’ פירושו: נפרד, התנתק, יצא, נעלם, וזאת בנוסף לפירוש של עבר ממקום נמוך למקום גבוה, עלה לשמים. להלן דוגמאות:
“וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ” (בראשית ח כ) – העשן עלה מעלה, קורבן העולה, קורבן שמתכלה ונעלם.
“וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר” (ביאור:בראשית יט ל) – לוט יצא מצוער ועלה להר.
“וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע” (ביאור:בראשית כו כג) – יצחק התרחק מגרר לאורך נחל גרר כך שמדובר בעלייה.
“וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו” (ביאור:בראשית מד לג) – בנימין ישתחרר מיוסף, וישוב עם אחיו לאביו בכנען…(ע”כ)
ומתוך
http://www.merkazherzog.org.il/article/51
…ברית ללא מילה
אחרי שבאנו על סיפוקנו במענה לשאלות המקומיות המטרידות, אני מבקש לתהות על עצם הרעיון הטמון בסיפור מומצא זה. התורה אינה מזכירה כל רמז להרהורו של אברהם אחר מצוות המילה. בפסוקי ההתגלות מדגיש ה’ שוב ושוב את עניין המילה, שהוא אות הברית ‘ביני וביניכם’ ‘בבשרכם לברית עולם’, ומסיים באזהרה שמי אשר לא ימול ‘ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, את בריתי הפר’. האם אפשר להיות מפורש יותר מזה? זה רצון ה’ ופקודתו, ומדוע יבקש אברהם להימלך ברעיו הנכרים לגבי הוראתו המפורשת של הא-ל הנגלה אליו?! מנין לחז”ל רעיון ההתייעצות המפוקפק, המלמד על פקפוקו של אברהם?
התורה שותקת כאן את תגובתו של אברהם, בעוד שבכל שאר ‘מפגשיו’ עם הא-ל, אברהם בהחלט אינו שותק ומביע היטב את דעתו. בהתגלות הבטחת ההגנה והשכר, מגיב אברהם: ‘מה תתן לי?… הן לי לא נתתה זרע…’ (בראשית טו, ב-ג); בהבטחת ירושת הארץ, מבקש אברהם ערבויות: ‘במה אדע כי אירשנה?’ (טו, ח); בהתגלות הברית והמילה מובטח לאברהם בן משרה. אברהם, כידוע, נופל מצחוק – ‘ויפול אברהם על פניו ויצחק…’, ויפקפק. בהתגלות הבאה, שוב באלוני ממרא, נמצא את אברהם מתווכח ומתמקח עם א-להיו על הצלת סדום. רק מצוות המילה עוברת ללא מילה.
ההתגלות מסתיימת: ‘ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם’, והביצוע מיידי: ‘ויקח את ישמעאל בנו… כל זכר באנשי בית אברהם, וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים (יז, כב-כג). שתיקת אברהם, השונה מהתנהלותו הקרובה עם א-להיו, היא אשר מעוררת את תהייתם של חז”ל. הם חשים שהשתיקה נסתרת ורמוזה במילות הפסוק. לכן הם נטפלים לשם מקום ההתגלות – אלוני ממרא – כדי לחלץ מתוכו את פקפוקי אברהם, שהשתיקוּ הפסוקים הגלויים, והשלים סיפורם הדרשני.(ע”כ. מומלץ לעיון. המאמר קשור לנושא של הכתובת של אברהם ב”אלני ממרא”)
ועד היום הרבה לא ברור, רק יש לנו כמה חוזי ברית, ואלי הצד המחתים יקיים אחד מההבטחות כגון
וְנָֽתַתִּ֣י לְ֠ךָ֠ וּלְזַרְעֲךָ֙ אַֽחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת | אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַֽאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵֽאלֹהִֽים
ונקווה לטוב
שבת שלום
שבוע טוב
להת