Torat Ami

From:
Date: Sat, Dec 15, 2018 at 5:12 PM
‪Subject: ויגש …וישלח…. ויסע…. ויכלכל‬
To:

עיונים קודמים

פרשת ויגש – תשע”ד
http://toratami.com/?p=77

תשע”ה
http://toratami.com/?p=291
(על – למה יוסף לא יצר קשר עם אביו?, מיהו יוסף?, יוסף ויהודה – מי המלך?, ירידת העם השמי למצריים, ולא יכול יוסף להתאפק…, כל הנפש באו מצריימה, ארץ גושן התנחלות)

תשע”ו
http://toratami.com/?p=492
(על – שאילות למה?, ויאמר בי אדוני, ירידת יעקב מצריימה, יעקב בניו בנותיו נכדיו וניניו, וישב ישראל… ויפרו וירבו

פרשת ויגש – תשע”ז
http://toratami.com/?p=692
(על: והם לא הכירוהו, ההיסטוריה והסיפור, העוד אבי חי, נאום יהודה והתידעות יוסף, כל הנפש הבאה ליעקב… 70, במיטב הארץ הושב….)

פרשת ויגש – תשע”ח
http://toratami.com/?p=890
(על: יוסף – טוב או רע, יהודה נדחף קדימה, ויגש…. גשו, ולא יכל….ויקרא, ויפג לבו)

פסוקים מההפטרה
אַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חברו [חֲבֵרָ֑יו] וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חברו [חֲבֵרָֽיו]
וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יהיה [יִֽהְיוּ]־עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד׃

חידון השבוע
כמה פעמים שם “א-להים מוזכר בפרשה?
למה יוסף צריך היה להעדיף את בנימין, וליצור שוב קנאה בין האחים?
כמה אנשים סך הכל (ערב רב) ירדו עם יעקבבלמצריים?


הקדמה כללית
קוראים את חומש בראשית ולפעמים חושבים, מה בעצם (משמעות-מקור) כל הסיפורים האלה? ויפה שאל ותמה רש”י, “לא היה צריך להתחיל את התורה, אלא מהחודש הזה לכם…” ברור שיש לו לרש”י, תשובה נהדרת. אבל עצם העובדה שרש”י חיפש תשובה, מראה שמשהו הטריד אותו. אז רש”י במאה ה – 11 חשב לפי המסגרת בה הוא חי, וחונך, במסגרת בה חיו רוב או אפילו כל האנשים, ובמיוחד כל היהודים.
בעצם שאילה – כמה יהודים היו בעולם בזמן רש”י?
ת. נא לעיין ב –
http://www.odyeda.com/demography/
(מומלץ)
, בימינו חושבים (רוב האנשים במסגרת שונה. המחשבה במרוצת חיי האדם, מתפתחת לפי אורח חייו, עם משפחתו, תנאי הסביבה, לימודיו והבנתו את החיים (וכתבתי בלשון זכר אבל זה גם כולל את הנקבות). חלק מתהליך החינוך כולל קריאת ספרות, ויש הרבה סוגי ספרות, החל מספרות דוקומנטרית וכלה בספרות סופר-דמיונית. ואכן, בעיקר בחומש בראשית יש אוסף סיפורים (שחלקם כיום נראים לנו דמיוניים ביותר) שמישהו – א-להים או ח”ו יצור אנוש כשרוני, חיברם לסאגה היסטורית שהפכה במרוצת הדורות לעמוד התווך של ההיסטוריה היהודית הקדושה. ומה שחשוב וקובע בכל זה לחיינו, כיום – היא המילה “קדושה”. מאותו רגע שהתורה, על חמישה חומשיה הפכה למסמך מקודש שמקורו – לפי האמונה המסורתית – א-להי, הרי אנחנו בני האדם חייבים לקבלה על כל אותיותיה ותגיה, ובמיוחד לפי מה שפירשו חז”לינו, בהתאם לתפיסת עולמם, לפני כ – 1,600 שנה.
אבל בימינו ובגילינו ומוחותינו שבין השאר למדו לשאול שאילות ולחפש תשובות הגיוניות ולא רק פילוספיות ולא רק לקבל מה שאמרו והחליטו חז”לינו – קריאת סיפורי התורה יוצרת “ים” שלם של שאילות ותמיהות. למשל מתוך האתר האפיקורסי ב-
https://www.hofesh.org.il/freeclass/hofesh_question/00/04_torah_errors.html
(לא אצטט)
(סטיתי לכיוון “היער האפל” – מה קדוש ומה היא היהדות, לא שייך לפרשתנו, יש לנו משפחה, יעקב + 4 נשים + 12 בנים + בת. שני בנים, שמעון ולוי, רצחו עיר שלימה ושדדו וכו’ —
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: {כו} וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: {כז} בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם: {כח} אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ: {כט} וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת: ….
(ואגב, מה עשו שמעון ולוי – בגיל העשרה – עם הנשים והטף, אנסה לזכור לסבב הבא)
ראובן גם הוא לא “טמן ידו בצלחת” כידוע
.. וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל
יוסף
… יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:
האחים –
וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: {יט} וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: {כ} וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ…. …..
יהודה
…. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: {כז} לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא..
וכמה שנים אחרי זה
…וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ: {טז} וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ …. וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ:
… וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף..
בקיצור, יש לנו עסק עם משפחה “דפוקה” ומטורפת…קשה להניח שזאת הייתה מטרת העורך -(אינני מוצא בכל האמור לעיל כל ערך חינוכי) אבל לא נעסוק כרגע בניתוח פסיכולוגי של יעקב/ישראל ובניו,
אגב – ניתוח פסיכולוגי של יעקב, ניתן ב –
https://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=517
(לא אצטט, שייך לפרשת וישלח)
נמשיך לעסוק באירועי משפחת יעקב אבינו, בהתאם למקרא, למשל נראה איך האוכלוסיה העברית/ישראלית/יהודית, שלפני שבועיים הוכפלה תוך דור ב 1,200%, בפרשתנו היא גדלה רק בכ- 250%. (ותוך 4 דורות בעוד 4 שבועות היא שוב תגדל ב – כמה מליוני אחוזים, מ -70 נפש לכמליון זכרים. SOS, צריך מתמטיקאי) . איזה יופי של סיפור, איזו יופי של עלילה סבוכה שהבמאי שלה לפי פרשתנו –
…..וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַֽחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה: {ח} שלישי וְעַתָּ֗ה לֹֽא-אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכָל-בֵּית֔וֹ וּמשֵׁ֖ל בְּכָל-אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: {ט} מַֽהֲרוּ֘ וַֽעֲל֣וּ אֶל-אָבִי֒ וַֽאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יוֹסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכָל-מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַל-תַּֽעֲמֹֽד:..
(3 פעמים מופיעה הקביעה — א-להים הוא המושך בחוטים, כלומר “האשם” היחידי בכל הבלגן הזה של מכירת יוסף, חלומות פרעה, ותעתועי יוסף עם אחיו הוא “א-להים)
אז שאילה אחת פשוטה לפרשות וישב+ מקץ+ויגש + ויחי – מה היה תפקיד בנימין בכל העסק המשפחתי?
לפי סדר ימי עולם, בנימין היה בן 10 כאשר אחיו מכרו את יוסף. אבל כאשר הם נפגשו שוב, בנימין היה בן 31. והנה הוא שותק, פסיבי, מקבל מתנות (פי חמש מאחיו) ושותק, מוצאים אצלו את גביע יוסף הוא שותק, מדברים על זה שהוא יהיה עבד ליוסף הוא שותק, ובעצם הוא אף פעם לא מדבר. מה שכן, – הספיק לעשות 10 ילדים, השאיר אותם עם האמא והסבא וירד למצריים עם אחיו, ומי יודע אם הוא יחזור. לפי פרשת השבוע שעבר, חייו תלויים מנגד, תלויים “במשובותיו של שליט “מצרי” שעד כמה שהוא – בנימין מבין, השליט מהתל בהם. כי רק הוא, בנימין (מלבד יוסף התחמן) יודע שהוא לא גנב את הגביע. רק הוא בנימין יודע שהשליט המצרי משחק איתם בחתול ועכבר. אם כך למה הוא שותק?
(ואולי הוא היה אילם מלידה????בן-אוני = בן שאינו שומע אותי???????????????????, צוחק, עוד שטות????)
וזה פותח את הדלת לשאילה העיקרית הכללית, האם סיפורי חומש בראשית הם תיאורים עובדתיים – הסטוריים, או אוסף של סיפורים מעין אנתלוגה של מעשה מרקחת, של סיפורי ילדים סיפורים למבוגרים, יצירות פלקלוריסטיות שבטיות עם השפעות של תרבויות שכנות. למשל אוסף סיפורים לילדים
— סיפור תיבת נח
— מגדל בבל
— שידוך רבקה ויצחק
— יעקב, רחל, לאה והילדים
— יעקב ומקלותיו ליצירת כבשים מנומרים
— סיפור כתנת הפסים וחלומות יוסף
חלומות פרעה
ועוד
ואוסף סיפורים למבוגרים כמו
— לוט ובנותיו
— אברהם, שרה ופרעה
— רצח אנשי שכם
— יהודה ותמר
— יוסף ואשת פוטיפר
כל אלה לעיל עברו עריכה (שפה מליצית) ומוזגו על ידי בעל/ת כשרון ספרותי מעולה ל מה שיש לנו היום “חומש בראשית”
כי איך נוצרים סיפורים מיתולוגיים? מישהו (למשל ילד) שואל (למשל את אביו) שאילה (למשל – למה השמיים כחולים?) ומקבל תשובה שהיא יצירה דמיונית. מעניין לעיין ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94
…. המיתוסים התפתחו במשך מאות שנים בתוך יחידות של עמים או תרבויות ולשונות וכן נדדו מתרבות אחת לאחרת. המיתוס הוא בדרך כלל סיפור או התגלמות מוצפנת של סיפור שהועבר באופן מסורתי ועוסק לרוב בנושאים שהאדם התקשה למצוא להם הסבר משכנע, המיתוס מופיע פעמים רבות בתור פתיח, אך המיתוס יכול להכלל בקטגוריות אחרות כגון סיפורי הבריאה וסירקולציות של טבע, המיתוס איננו בהגדרה מקודש ונכללים בו כוחות וישויות על טבעיות.
בתפיסה הרחבה המיתוס הוא למעשה סיפור שנושא בחובו ערך לאדם אך הגרעין שלו אינו אמיתי. אך בפולקלוריזם (שחוקר סיפורים פשוטים ומיתוסים) המיתוס חשוב גם בגלל האמונה החזקה בו בתרבות שממנה בא.
או מתוך
http://heb-mythology.blogspot.com/
….. אנשים המדווחים על אותו אירוע מציגים מגוון רחב של גרסאות. הכפילו זאת במאות שנים של מסירה בעל פה בתקופות של קיפאון ומהפכים תרבותיים ובמקומות גיאוגרפיים מרוחקים, לעתים במרחק של מאות קילומטרים זה מזה. ואז הכפילו גרסאות אלה בהעלאתם על הכתב על ידי סופרים, כל אחד מהם ייחודי באישיותו ובהשקפתו. ולבסוף תגלו כמה גלגולים עברו המיתוסים לאורך יותר מאלף שנות מסורת ספרותית. אין ספק שהבלבול והמבוכה אמיתיים….. (ע”כ)

פסוקי השבוע

אדוני שאל את עבדיו
וקחו את אביכם ואת בתיכם
ויקחו את מקניהם ואת רכושם
ולחם אין בכל הארץ


ערב שבת שלום

פתיחה
המתח מגיע לשיאו. יוסף “משגע” את אחיו, שמשום מה לא יודעים, לא חושדים ולא משתמשים ברמזים שיוסף שמתנכר להם, גם מתנכל, מהתל ומשחק איתם כמו חתול ועכבר. הרמז הכי ברור שניתן להם היה
וַיֵּֽשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִֽרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל-רֵעֵֽהוּ: {לד} וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֘ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת…
והם 11 נגד 1 עומדים מולו ומתווכחים מי יהיה לעבד. ומה היה קורה אם הם היו אומרים ליוסף OK, “קח את בנימין, ואנחנו עוד נבוא אליך עם האבא”. כי עד כמה שהם ה – 10 יודעים, בנימין גנב את הגביע.. ובו בזמן, חוץ מהפתעת אשמת גנבת הגביע, יוסף האכילם, והקם כמ”ש …, אז מה רע אם בנימין יישאר עם יוסף והם יבואו פעם שלישית לביקור. אץ כתובת יוסף הם יודעים וגם בהמשך עלילה כזו, משפחת יעקב/ישאל תגיע למצריים.
ועוד – איך זה שיוסף לא התנצל על כל הסבל שהוא גרם הן לאחיו בנימין והן לאביו. ובכלל – סיפורי התורה לוקים הרבה בחסר’ ולא לפלא שבמרוצת הדורות פותחו סיפורים ואגדות על הנושא, ואולי בגלל זה התורה היא נכס תרבותי ספרותי, ממש אוצר.
(וכבר עיינתי רבות על אירועי הפרשה, בגליונות קודמים, אנסה למצא אי אלה חידושים) רמצריימהאשית לרענון, – נושאי הפרשה
נאום יהודה הזועם
— הזדהות יוסף
— הצעת/תוכנית יוסף להביא את משפחתו מצריימה
— תדהמת אבא יעקב
— התגלות א-להים
— הירידה למצריים
— פגישת יעקב ופרעה
— התישבות בני ישראל בארץ גושן
(משהו שמסקרן אותי זה הקשר בין אברהם, יצחק, יעקב ובניו להופעת עם ישראל בחומש שמות. בעניות דעתי אניחש שהמסורת השבטית הראשונה – ואלי השנייה או השלישית במרוצק מאות + שנים הייתה על מוצא השבט או השבטים ממצריים. מישהו באותה תקופה רצה להאריך לאחור את מוצא או שרשי הבטים בעבר והוסיף וחיבר סיפורים שונים למצא את הקשר, את שרשרת הדורות מבראת העולם עד ליציאת מצריים ואולי אפילו עד לימי תחילת בית ראשון) אבל אולי כדאי אחזור לעץ = לפרשה ועאזוב את היער = סיפורי התורה .
כאמור, המתח מגיע ליאו כשיוסף פורץ בבכי ומגלה לאחיו את זהותו האמיתית, ואז העניינים מתגלגלים בכיוון אופטימי/אוטופי עד שכולם מתים בסף ספר בראשית ובשורות הראשונות של ספר שמות
נושאים פסוקים לעיון נוסף
כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: {לג} וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו
הערבות? מה מציע יהודה ומה יוסף דוחה? יש לנו פה נעין דיון משפטי/מוסרי לא הכי ברור?
מתוך
https://www.kipa.co.il/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%92%D7%A9/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%92%D7%A9-%D7%9B%D7%99-%D7%A2%D7%91%D7%93%D7%9A-%D7%A2%D7%A8%D7%91-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%A2%D7%A8/
….
בגמרא במסכת בבא בתרא קובע רב הונא שאת השעבוד של הערב להלוואה לומדים מיהודה שאמר “אנכי אערבנו מידי תבקשנו”. לולא הלימוד מיהודה לא היה מקום לחייב את הערב, שהרי הוא אינו זוכה בהלוואה והוא ניטרלי לחלוטין, וקשה למצוא הצדקה לחייבו לשלם חוב של אחר שלא נהנה ממנו כלל (קעג, ב).
באותה סוגיה מפקפק רב חסדא באפשרות ללמוד מיהודה שערבות מחייבת את הערב. לדבריו, יהודה כ”ערב קבלן” היה כתובת ראשונה לגביית הערבות על בנימין, ומהותית, ההסדר שעשה עם אביו שונה במהותו ודומה יותר להלוואה מאשר לערבון: האחים מבקשים להוריד את בנימין למצרים כדי שיוכלו לשבור להם מזון, ולשם כך יהודה “לווה” את בנימין מיעקב ומבטיח להשיבו.
רב חסדא בגמרא טרוד בשאלה מהו הבסיס לתוקף התחייבותם של הערבים בעיסקת ממון קלאסית. אבל אנו, העסוקים בסיפור יהודה ובנימין, מעוניינים להבין את הזווית המיוחדת שלשון הערבות תורמת לסיפור שלנו, למרות שאינה משקפת את מצב הדברים הנכון ביחס לבנימין.
בפרשת ויגש שטר הערבות של יהודה מוגש לפרעון ומתוך הביטוי המעשי של הערבות הזו מתחדד עניינה. כשיוסף מאשים את בנימין בגניבת הגביע ומבקש להשאירו עבד במצרים יהודה מגיב ומציע ליוסף את כל האחים כעבדים ובלבד שבנימין ישוחרר. מדובר בעסקה שלכל הדעות משתלמת ליוסף. בתגובה להצעה יהודה מזדעזע וטוען לחוסר צדק משווע: מי שגנב ייענש ולא מי שלא פשע. ניתן לדמיין את חיוורון פניו של יהודה שמוצג כמי שאינו חושב צדק אלא מציע שוחד.
בשלב הזה יהודה ניגש ומספר את כל סיפור הורדתו למצרים של בנימין ומזכיר כי הוא אישית ערב את הנער: “כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמור אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים”. הצגת הערבות כעת היא תגובה לקושיית יוסף ותוכחתו. ויש בתגובה זו מענה בכמה רבדים:
ברובד הבסיסי, הממוני: יהודה מבאר שאולי בנימין הוא הגנב אבל יהודה הוא הערב. על כן מתבקש שבנימין יושב לאביו, ויהודה יממש את התחייבותו. אין כאן חוסר צדק אלא הסדר בעל תוקף משפטי.
להזכרת הערבות יש גם חשיבות ברובד המחשבה הפלילית: יהודה מסביר ליוסף שהמשוואה שלו שגויה. המחשבה שבנימין הוא הגנב ועל כן ישלם הוא על פשעו אינה לוקחת בחשבון את התמונה הכוללת. בתמונה הכוללת מי שמשלם את המחיר הכבד הוא יעקב. בנימין אינו אדם העומד ברשות עצמו הוא ילד שעשועיו של אבא. התמונה הרחבה מלמדת שתפיסת בנימין גם היא בגדר של ענישת חפים מפשע ממנה ניסה יוסף לחמוק כביכול. דווקא “עונש נקי ומדויק” יתקיים על ידי שימוש בחלופה- ביהודה.
ברובד הרעיוני: ערבות אינה רק מונח הקשור לדיני הממונות ולנושא הבטוחות שיש למלווה (שזהו ההקשר הראשון שבו השתמש יהודה עצמו בסיפור תמר כשהוא מוסר לה כערבון את החותמת והפתילים). הערבות במובנה החדש, כפי שמתבאר מן הסיפור הארוך של יהודה המלא בפרטים מיותרים לכאורה, היא מושג רעיוני. היא תחושת ההזדהות הבסיסית עם בנימין ועם גורלו. הרלב”ג מבאר את מהות הערבות הזו, ומתוך דבריו מתבאר שהקישור באמצעות ערבות עמוק אף יותר:
וכמו שכשיחלה אבר מה מאברי האדם יזוק בו האדם ההוא בכללו, כן כשיחטא איש אחד מהקבוץ ההוא יינזק בו כלל הקבוץ. (ע”כ)
ומתוך
http://www.ladaat.info/Gilionot/20171223/[45]%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2-%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%93%D7%9C_%D7%95%D7%99%D7%92%D7%A9.pdf
וכי עבדך ערב את הנער מעם אבי וגו’ כי איך אעלה אל אבי וגו’. (מד, לב, לד) לכאורה נראה ככפל הענין, והסיפא מיותר, דהלא טענתו של יהודה מכח הערבות שקבל על עצמו ואז אין בטענה זו
שום הוספה וחידוש על מה שכבר אמר ליוסף.ונראה דהנה קיי”ל שנידוי הוא כנדר, ויש לו הפרה ע”י פתח חרטה. ולכאורה לפ”ז מה היתה דאגת יהודה על שקיבל על עצמו נידוי מב’ עולמות אם לא
יחזיר את בנימין, והלא יש לו פתח חרטה נכונה כי אלו היה יודע שבנימין יגנוב את הגביע אז לא היה מקבל על עצמו להחזירו לאביו, כי בנימין פשע בדבר הגניבה ואשמו בראשו, ברם הדין הוא
שהנודר לטובת חבירו אינו יכול להתיר את הנדר אלא בפני אותו האדם. ויהודה לא רצה בשום אופן לשוב לבית אביו ולהתראות בפניו ללא בנימין עמו. ממילא לא היה ביכלתו למצוא היתר לנדרו,
דכיון שנדר לטובת אביו אינו יכול להתיר אלא בפני אביו. וזה שאמר כי עבדך ערב את הנער, וכי תימא התיר את הנידוי, הנה איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי,
ומכיון שאינני יכול לעלות אליו, איני יכול להתיר את הנידוי, ובגללזה הנני מתחנן לפניך להחזיר את בנימין. (פנים יפות)
כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי. (מד, לד) למה נימק יהודה את סירובו לעלות אל אביו בלי בנימין, בגלל הרע אשר ימצא את אביו, היה לו לתלות
הדבר בערבות שהוא קיבל על עצמו, וכפי שאמנם התחיל לומר (פסוק לב): “כי עבדך ערב את הנער” וגו’. אלא שבמשך השתדלותו בדבר, עלה ונתעלה ממדריגה למדריגה, עד שהגיע לידי כך ששכח
מכל נגיעות, ולא נגע ללבו צער עצמו וסכנתו, כי אם צערו של אביו, וזה שגרם והביא מיד את הישועה, שיוסף התגלה אליהם.”וכל זה משל לתהלוכות בני ישראל עם אביהם שבשמים”, שכל אחד
ואחד מישראל, כשבתפילותיו ובקשותיו, מתעלה ומתרומם מדרגה לדרגה, עד כדי הסתלקות נגיעותיו, ואין בלבו כי אם צער אביו שבשמים, מיד ייענה, ותבא ישועתו (ע”כ)
ומתוך הסבר רוחני על הנושא ב –
http://www.arachim.org/ArticleDetail.asp?ArticleID=14572
….יוסף חשד באחיו שהם מקנאים בבנימין כשם שקנאו בו. הטמנת הגביע באמתחת בנימין באה לבחון עד כמה מסורים האחים לבנימין.
האחים אכן עמדו במבחן הנאמנות. הגדיל לעשות יהודה שדיבר קשות עם יוסף, המושל המצרי. משהתרשם יוסף מנאמנות זו, מיד חשף לאחיו את זהותו האמיתית, ופרשת סבלם של האב ושל הבן הגיעה לקיצה.
מדוע הצטיין דווקא יהודה במסירותו לבנימין יותר משאר האחים?
יהודה נימק זאת באומרו (בראשית מ”ד, ל”ב): “כי עבדך ערב את הנער”. באותה השעה כבר הוכר מעמדו המיוחד של יהודה בין האחים, ויכולנו לחשוב שמסיבה זו לקח דווקא הוא את האחריות. גם במכירת יוסף הייתה דעתו של יהודה הקובעת, וכאשר הוא העלה את השאלה (שם ל”ז, כ”ו) “מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו?” נשמעו דבריו והצעתו “לכו ונמכרנו לישמעאלים”(שם שם, כ”ז) נתקבלה ללא עוררין. אולם כעת מסביר יהודה כי הסיבה שדווקא הוא ניגש לדבר ולשכנע את המושל נבעה מחובת הערבות שלו לבנימין כהבטחתו לאביו ולא מכוח הכרת מעמדו על אחיו.
התורה מספרת כי כאשר האחים אמרו ליעקב שלא יוכלו לשבור בר פעם נוספת אלא אם כן יביאו את בנימין איתם, דחה יעקב את האפשרות הזו על הסף. גם התחייבותו של ראובן לא ריככה את התנגדותו, וגם הרעב שהתגבר לא שינה את עמדתו. רק כאשר הודיע יהודה (שם מ”ג, ט’): “אנכי אערבנו מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לאבי כל הימים” – הסכים יעקב שירד בנימין עם אחיו למצרים.
יהודה קיבל עליו אחריות להשיב את בנימין לאביו כשהוא חי, ואנו תמהים: כיצד היה יהודה מוכן לערוב על כך? מנין שאב את הביטחון שיוכל להשיב את בנימין לאביו שלם ללא פגע? מי כמונו יודעים כמה אסונות עלולים לקרות בדרכו של אדם, ואין מי שיוכל למונעם. לא פחות תמוה העונש שהיה יהודה מוכן לקבל אם לא יעמוד בדיבורו – להיות מנודה בשני העולמות; הרי אם היה קורה לבנימין אסון חלילה, מה היה מועיל נידוי זה לאב הכאוב ואיזו נחמה הייתה צומחת לו מכך?! לכן גם תמוה ביותר מה שכנע את יעקב להרשות לאחים לקחת עימהם את בנימין.
אומנם הערבות שיהודה קיבל עליו נועדה בראש ובראשונה בשביל עצמו. היא הייתה אמורה לאלץ אותו לחשוף מתוכו את כל הכוחות הגנוזים בו, כדי לעמוד במשימה שהתחייב עליה. כוחות רבים אצורים באדם, אך לחלקם הגדול אין הוא מודע כלל וממילא אינו מוציאם מן הכוח אל הפועל. רק במצבים קיצוניים ביותר מתגלה לאדם מה רבה העוצמה הטמונה בו. בערבות שקיבל על בנימין ביקש יהודה לגרום לעצמו להוציא את הכוחות הנסתרים שבו, וזה מה ששכנע את יעקב לשלוח את בנימין; הידיעה שיהודה יעשה כל שבידו כדי להשיב את בנימין בריא ושלם.
ערבות זו הניעה את יהודה להתייצב עתה לפני המושל המצרי ולפעול לשחרר את בנימין בכל מחיר; בשל ערבות זו נכון היה מצידו להישאר עבד עולם במצרים ואפילו לצאת למאבק גלוי נגד המושל המצרי ועמו. באותו המעמד נוכח יוסף לדעת שחוסר האחווה ששרר בין האחים בעבר, נמחה כבר ואיננו….. (ע”כ)
רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַל-תַּֽעֲמֹֽד: {י} וְיָֽשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ-גּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרוֹב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ ….} וְהִגַּדְתֶּ֣ם לְאָבִ֗י אֶת-כָּל-כְּבוֹדִי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֑ם וּמִֽהַרְתֶּ֛ם וְהֽוֹרַדְתֶּ֥ם אֶת-אָבִ֖י הֵֽנָּה:
מה כל הצורך הזה לרדת למצריים? נכון, לפני כששה שבועות ה’ אמר והבטיח —
וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֽוֹצֵאתִ֨יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת-הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ… יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי-גֵ֣ר | יִֽהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֨רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַֽעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה:… בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהֹוָ֛ה אֶת-אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֨תִּי֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד-הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר-פְּרָֽת:
הבטחות יפות, שעדיין אחרי כ – 3,000 שנה עוד נלחמים לממש חלק ממנה. אבל השאילה היא בשביל מה כל התסבוכת הזאת, מתוצרת א-להית? למה לרדת למצריים, למה לעלות? סך הכל לעם בני ישראל נשארו עד לימינו, שני “תזכורות” מעשיות מהירידה למצריים האחת = חג הפסח והשנייה = מתן תורה על הר סיני, הר ששמו ידוע אבל מיקומו לא. גם הארכיאולוגיה וההיסטורה הידועה המצרית אימן מארות אירוע דומה ליציא מצריים. אבל זו שאילה אחרת. השאילה היא למה לרדת למצריים, אין לא-להים דרך אחרת לתת את התורה ולהקים עברור שהתשובה האפיקורסית היא שכל זה הוא סיפור דמיוני שנוצר כעיבוד לאיזה סיפור פולקלוריסטי ושופץ לבלי הכר, על מנת לבנות היסטורי רציפה לעם העברי יהודי. וכאן טמון השורש שניטע אצל אברהם. יוסף מפתה את אביו לרדת למצריים. נכון היה רעב, אבל יוסף בעזרת אחיו, ובעזרת משרתי/יוסף, היו יכולים לתמוך ביעקב ומשפחתו אם היו נשארים בארף כנען, ואז לא היה צורך לכובשה כ – 300 שנה לאחר מכן.
.ומותך הסבר מסורתי (מסגנון “גזירה היא מלפני) ב –
https://www.kipa.co.il/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%92%D7%A9/%D7%A8%D6%B0%D7%93%D6%B8%D7%94-%D7%90%D6%B5%D7%9C%D6%B7%D7%99-%D7%90%D6%B7%D7%9C-%D7%AA%D6%BC%D6%B7%D7%A2%D6%B2%D7%9E%D6%B9%D7%93/
מה פשר המהירות הנדרשת מהאחים (“מַהֲרוּ”) ומיעקב (“אַל תַּעֲמֹד”)? האם אין בכך חוסר כבוד כלפי יעקב שלא רק שהוא צריך לרדת אל יוסף אלא הוא צריך לעשות זאת בריצה?
כדי להשיב לשאלות אלו נזכיר שני מדרשי חז”ל. האחד, מובא ביחס לדברי יעקב בפרשת מקץ (מב, ב): “וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת”; וכך אומר המדרש (בראשית רבה פרשה צא, ב):
רדו ושברו לנו משם, א”ר אבא בר כהנא בישרם שהן עתידין לעשות שם ר”י שנה מנין רד”ו.
מסורת היתה ביד יעקב שגלות מצרים אמורה להתחיל ואורכה יהיה מאתיים ועשר שנה. לדעת האלשיך הקדוש מסורת זו מסרה יעקב גם ליוסף “כאשר מסר לו ענין פקידה כפולה וגם כל חכמתו כנודע מרבותינו ז”ל”.
והמדרש השני מובא בפרשת וישב (בראשית רבה פרשה פו, ב) על הפסוק “וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה” (לט, א):
ר ברכיה בשם ר יהודה בר סימון אמר (משל) לפרה שהיו מושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת מה עשו לה משכו את בנה לפניה והיתה מהלכת אחריו על כרחה שלא בטובתה, כך היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין אמר הקב”ה בני בכורי ואני מורידו בבזיון… אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו על כרחו שלא בטובתו….
.כוונת יוסף בדבריו לאביו “רְדָה אֵלַי”; ירידה צריכה להיות בכל מקרה, אבל חס עליך הקב”ה שירידתך לא תהיה “אל פרעה בשבי מצרימה”, אלא ירידתך תהיה אלי. ולכן גם חובה להזדרז – “אַל תַּעֲמֹד” “כי אם מהרה חושה”. העלייה לגדולה היא רק זמנית לכבודך, והיא בת חלוף – “אחר שהיא עת הגלות, אין מעלתי זאת בטוחת ההתמדה כי מעלת שעה היא לכבודך”. זו סיבת הזריזות כדי לא להחמיץ את השעה.
אכן, הגעתו של יעקב למצרים היתה הגעה של כבוד; (ע”כ)
ועוד הסבר ניתן ב –
http://www.yk8.org.il/rec/523-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%92%D7%A9-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%AA
….. הרב שמחה בונים מפשיסחה שואל שאלה קשה על יוסף: מדוע יוסף רוצה שאביו ירד למצרים “מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו…רדה אלי אל תעמוד…”
הרי ידוע שהאבות קיימו את התורה כולה, והרי ידועים גם כן כל אותם הדינים הקשורים ביציאה לחו”ל. (הגמרא בכתובות אף אומרת: “לעולם ידור אדם בארץ ישראל…וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה ואין לו אלו-ה”. אם כן, כיצד ציווה יוסף, שהיה צדיק יסוד עולם, להוריד את אביו למצרים….
התשובה הראשונה המובאת בדבריו של הרב מפשיסחה, היא דעתו של ר’ דוד מלעלוב – שיש במצרים גם בחינה של ארץ ישראל בכך שגם במצרים (כמו גם א”י) חלה הברכה וההצלחה ולכן יש גם במצרים בחינת א”י “ויוסף איש מצליח… ויברך ה'[3]”, ולכן יוסף לא ראה בעייתיות בירידת אביו. אמנם יש כאן יציאה לגלות, אך על ההלכה הנ”ל הוא לא עבר כפי שהוצגה בשאלה.
הדעה השנייה היא של ‘היהודי הקדוש’ ) היה רבו של ר’ שמחה בונים מפשיסחה) שבמצרים חלה ההצלחה, אך לא הברכה. מה ההבדל בין הברכה להצלחה?…. (ע”כ. ויש המשך)
וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵֽאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק: {ב} וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים | לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַֽעֲקֹ֣ב | יַֽעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי: {ג} וַיֹּ֕אמֶר אָֽנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל-תִּירָא֙ מֵֽרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה
פסוקים מעוררי תמיהות. מה הקשר עם א-להי יצחק? הרי יעקב כבר ראה ו/או שמע את א-להים קודם לכן.למשל בפרשת ויצא (פרק לא פסוק ג’)
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-יַֽעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל-אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמֽוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ:
אז לפני 4 שבועות ה’ אומר ליעקב לשוב לכנען, והיום בפרשתנו א-להים אומר לא לפחד מהירידה למצריים. מוזר, גם השינוי מה’ ל-א-להים, וגם עידוד הירידה, כאילו א-להים טומן ליעקב ומשפחתו מלכודת.
הסבר רמב”ן לשאילוץ אלה מתוך
http://mobile.tora.ws/html/1-45.html
שהראוי לומר לאלהי אבותיו בלי שייחד אדם כמו שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק (להלן מח טו) ובתפלתו אמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק (לעיל לב י) או יאמר ויזבח זבחים לה’ כמו שאומר באברהם (לעיל יב ז) ויבן מזבח לה’ ומה צורך לפרש בו יותר אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה (צד ה) כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו ומשם נטל רשות בלכתו לחרן ואמר הכתוב זבחים להודיע שלא היו עולות כאבותיו כי אברהם עולות הקריב ורבותינו אמרו (זבחים קטז) לא הקריבו בני נח שלמים עולות הקריבו ובנח כתוב מפורש (לעיל ח כ) ויעל עולות במזבח אבל יעקב מפני פחד ה’ הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות כמו שדרשו (תורת כהנים ויקרא טז א) שלמים שמטילין שלום בעולם והנה היתה תחלת כונתו במדת הגבורה שהיא הקרובה אליו וזהו הטעם שהזכירו בבראשית רבה (צד ה) שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו והוא הטעם שאמרו שם בלשון אחר בתחילה שואלין בשלום התלמיד ואחר כך שואלין בכבוד הרב וראיתי במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קלה) בלשון הזה וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (לעיל לא נג) וכי יש אדם שנשבע כך באמונת פחד אביו אלא עדיין לא נתן ליעקב כח ונשבע בכח שנתן לאביו שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק ומאי ניהו הוא דכתיב ביה (מלכים א יח לח) ותפול אש ה’ ותאכל את העולה וכתיב (דברים ד כד) כי ה’ אלהיך אש אוכלה הוא וגו’ עד כאן במדרש ומדבריהם נלמוד שמפני כן לא אמר ויזבח זבחים לה’ לפי שעתה כבר זכה יעקב בחלקו שנאמר (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם והוצרך לפרש עתה והנה בזכות הקרבנות נראה אליו אלהי יצחק אביו במראות הלילה במדת הדין רפה זהו שאמר אלהים במראות הלילה והוא מה שאמר אנכי האל אלהי אביך כי הוא האל בית אל אשר אמר לו בחרן אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה (לעיל לא יג) והוא אלהי אביך הוא השם והיא המדה והבטיחו שלא יירא במצרים כי יזכה בדינו ויגאל אחר הענוי וזהו טעם ואנכי אעלך גם עלה… (ע”כ)
ומתוך גליונות נחמה ב –
http://www.nechama.org.il/pages/1361.html
פסוק א’
“וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק”
מה קשה כאן, ואיך מתרצים את הקושי רש”י, רשב”ם, ספורנו?
(להבנת דברי ספורנו עיין כ”ו ב’).
רש”י:
ד”ה אביו יצחק: חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם.
רשב”ם:
ד”ה לאלהי אביו יצחק: שעשה שם יצחק מזבח בבאר שבע כשנגלה לו הקב”ה כמה שנאמר בפרשת אלה תולדות יצחק ועשה גם הוא שם זבחים כמו שעשה אביו.
ספורנו:
ד”ה לאלהי אביו יצחק: שאמר ליצחק אל תרד מצרימה.
להבנת דברי ספורנו הנ”ל עיין פרק כ”ו פסוק ב’:
“וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ” (ע”כ)
ומתוך
http://midrasha.biu.ac.il/node/1769
…. נשים לב – יעקב נוסע תחילה לבאר שבע. שם הוא עוצר כדי לזבוח לאלוקי אביו יצחק. המדרש מבאר את הזביחה לאלוקי אביו יצחק באופן הבא
בראשית רבתי פרשת ויגש
מו, א ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. רבנין אמרי, אמר יעקב, אבא כשרצה לירד למצרים מפני הרעב אמר לו הב”ה אל תרד מצרימה (כ”ו ב’), ואני מבקש לירד, תאמר שאין הב”ה חפץ בכך, לכך זבח להב”ה שיודיעהו אם ירד למצרים הה”ד ויזבח וגו’. ומנין אתה אומר שעל דבר זה עשה כן, שהב”ה משיבו אל תירא מרדה מצרימה (מ”ו ג’).
יעקב פונה לאלוקי אביו יצחק משום שהוא מתלבט אם הוא רשאי לרדת למצרים. והרי לאביו יצחק אמר הקב”ה “אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ” (כו, ב) למעשה מתכוון יעקב ביציאתו לבאר שבע להיעצר בגבול ולהמתין להתגלות אלוקית שתורה לו אם להמשיך לרדת למצרים או להישאר בארץ. עיון בכתוב מגלה שרק לאחר ההתגלות מוזכרות העגלות ששלח פרעה לשאת את יעקב. על עגלות אלו, שיעדן מצרים, עולה יעקב רק לאחר שאלוקיו התיר לו לרדת למצרים.
מול רצונו העז של יעקב לפגוש שוב בבנו האהוב עומדת אחריותו כאבי האומה. למרות קריאתו הספונטנית המשקפת את רצונו העז “אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת” הוא אינו יורד למצרים עד שה’ מתיר לו לעשות זאת.
(ע”כ)
וַֽאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֨יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד-עַ֔תָּה גַּם-אֲנַ֖חְנוּ גַּם-אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּֽעֲב֗וּר תֵּֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּי-תֽוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל-רֹ֥עֵה צֹֽאן:…… וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה אֶל-יוֹסֵ֖ף….. וְאִם-יָדַ֗עְתָּ וְיֶשׁ-בָּם֙ אַנְשֵׁי-חַ֔יִל וְשַׂמְתָּ֛ם שָׂרֵ֥י מִקְנֶ֖ה עַל-אֲשֶׁר-לִֽי:
קצת תמוה, אם רעיית צאן היא תועבה, מה היא בקשת פרעה?
מתוך
https://www.yutorah.org/download.cfm?materialID=537517
אבן עזרא בראשית פרק מז פסוק ו
כסוס כפרד: שרי מקנה
חזקוני בראשית פרק מז פסוק ו. 7
, ואין לומר כמשמעו שאין חכמה דוגמא אשת חיל כלומר אנשי חיל פרש”י בקיאים באומנותם וכו’ . והראיה ושמתם שרי מקנה על הסוסים ועל הפרד ועל הגמל . דרך נשים לצאת לחיל או לצבא
דוד את כל שרי ישראל ושרי כל רכוש ומקנה וגו’ ולמעלה כתיב ועל הגמלים. בדברי הימים ויקהל ד”א לפי שהצאן הולכות במדבר לרעות במקום גדודי חיות ולסטים צריכים הרועים להיות גבורים.
תורה בראשית פרק מז פסוק ו – תרגום המיוחס ליונתן. 8
אַרְעיא אֹותִיב יַת אַםביy וְיַת איחיy יֵתְבםון םבְאַרְעיא דְגֹׁשֶן וְאִין (ו) אַרְעיא דְמִצְרַיִם קֳדימיy הםוא םבְבֵית ׁשְפַר חַםכִימְםתיא דְאִית םבְהֹום גםובְרִין דְחֵיליא םותְמַנִינםון רַםבינֵי גֵיתֵי עַל דִידִי:
כתר יונתן בראשית פרק מז פסוק ו. 9
(ו) ארץ של מצרים לפניך היא בבית מיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ישבו בארץ של גושן שיש בהם אנשים של חיל ותמנם שרי מִקנה על אשר לי: ואם החכמתה
ר’ חיים פלטיאל בראשית פרק מז פסוק ו. 10
תשים אם כדברך שהם רועי מקנה אם אתה מכיר בם הגיבורים אנשי חיל. כלומר אמר פרעה ליוסף אותם ממונים ושרים על אשר לי לפי כי תועבת מצרים כל רועי צאן לפי שהם יראתם, לכך צריך
שיהיו גיבורים לשמור הצאן לפי שיאכלו מן הטובים שבהם שילחמו עמהם המצריים לפי שהם יראתם לכך צריך שיהיו גיבורים (ע”כ)
זהו – הארכתי כרגיל, אז מספיק להיום
שבת שלום
שבוע טוב
להתב