Skip to content
From:
Date: Sat, Dec 22, 2018 at 6:00 PM
Subject: ויחי……וישלח…. וימאן…..ויברכם…. ויחנטו
To:
עיונים קודמים
פרשת ויחי – תשע’ד
http://toratami.com/?p=79
פרשת ויחי – תשע”ה
http://toratami.com/?p=295
(על – יעקב בחומש, העדפת אפריים על מנשה – שיכל ידיו, אשר יקרא אתכם באחרית הימים, פחז כמים, לו ישטמנו זה, חניטת יעקב)
פרשת ויחי – תשע”ו
http://toratami.com/?p=496
(על- ויחי יעקב..- ותחי רוח יעקב, 17 שנה, יעקב ישראל, ברכת יעקב לנכדיו,..)
פרשת ויחי – תשע”ז
http://toratami.com/?p=694
(על” תאריכים בתולדות האבות, צוואות השבטים – צוואת בניימין, פרו ורבו, בלבול מספרי שנים, ויקרבו ימי ישראל…בני יעקב…ישראל, והעליתם את עצמותי, קבורת יעקב. מסלול ההליכה, ויחנטו אותו)
פרשת ויחי – תשע”ח
(על: סיכום ימי יוסף האחרונים, פרשה סתומה, ויחי יעקב… ויאסוף רגליו, ישימך א-להים כאפרים ומנשה, האספו ואגידה לכם….ויברך אותם איש..,)
פסוקים מההפטרה
וְלִבְנֵ֨י בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ תַּֽעֲשֶׂה־חֶ֔סֶד וְהָי֖וּ בְּאֹכְלֵ֣י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ כִּי־כֵן֙ קָרְב֣וּ אֵלַ֔י בְּבָרְחִ֕י מִפְּנֵ֖י אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיךָ׃
וַיִּשְׁכַּ֥ב דָּוִ֖ד עִם־אֲבֹתָ֑יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃
חידון השבוע
1. כמה נכדים היו ליעקב?
2. למה יעקב מת צעיר (משמעותית ) יחסית לאביו וסבו ( שמתו בגילים 180 ו 175 שנים)? (אפשר לדמיין)
3. מי אומר/אמרה “התחת א-להים אני”?
4. מי אומר/אמר “אם נא מצאתי חן בעיניך” ? (גם בהטייה שונה)?
הקדמה כללית. – על אבות 3 ואמהות 4 (או 6
השבת אנחנו מסיימים את קריאת חומש בראשית שתופש כחמישית מספר התורה, ומכסה תקופה של כ -2,500 שנה (מבריאת העולם) – לעומת 4 החומשים הבאים בסדרה שמכסים תקופה של 40 שנה בלבד.
אבל ברור לכל למדן/נית ובעצם אפילו לכל קורא/ת פשוט/ה, שחשיבות ספר התורה, איננה נמדדת במספר השנים שהספר מכסה, אלא בתוכנו. ועיקר התוכן כולל שלושה חלקים –
— היסטוריה של עם בני ישראל במצריים ונדודיהם 40 שנה במדבר.
— הכתבת 613 המצוות (הן ברצף והן בתפזורת)
— “הרצאות” חינוכיות (שכוללות הבטחת פרסים או עונשים בהתאם להתנהגות העם ככלל ו/או התנהגות כל פרט זכר או נקבה)
ברור גם שחומש בראשית הוא ספר “היסטורי” בלבד (שמשום מה יש בו גם 3 מצוות ליהודים ועוד 7 מצוות לבני נח) והחשיבות שלו היא בעיקר
— בחלקו הראשון – לתת מסגרת כרונולוגית והסברים לתהליכים כלל עולמיים שחלו ב 2,000 שנים ראשונות לבריאת העולם ויצירת הגזע האנושי, כגון הסבר לריבוי השפות בעולם או, למה אישה סובלת כאבי לידה . —
בחלקו השני– לספק פרטים על הקורות של משפחה אחת על 4 דורותיה, החל באבי המשפחה אברם/אברהם עד לניניו 12 בני יעקב ובת יעקב.
והנה אנחנו מסיימים השבוע את הסאגה של משפחת אברהם אבינו על 4 דורותיה, כאשר יעקב ובנו יוסף מתים. יהי זכרם ברוך (ההצהרה על מות כל בני יעקב והדור שלהם מובאת בשבוע הבא)
כן – ויחי יעקב. הסיפור על אבי האומה עומד להסתיים השבוע. אבל מה אנחנו יודעם על האמהות? איך אומרים אם אין קמח אין תורה, אבל גם – אם אין אישה אין ילדים, אם אין ילדים (ליעקב). אז אין לנו עם בני ישראל. קראנו הרבה על אירועי אבותינו (הזכרים), אברהם, יצחק, יעקב ובני יעקב (בחלקם) מה אנחנו יודעים על האמהות?
אם נשים לב לפעילויות האמהות ניווכח ש –
1. שרה אמנו שתקה עד גיל 87. אפילו כשאברהם (ברצון?) הכריז עליה שהיא אחותו, והיא ידעה שבצורה כזו מישהו יחשוק בה. ואכן זה קרה ואפילו פעמיים. אבל בגיל קצת מאוחר (87) לקחה את עצמה בידיים והיא הייתה זו שעודדה את אברהם לבעול את הגר. אחר כך היא התחרטה וגרמה פעמיים לגירושי הגר, פעם ראשונה כשהגר הייתה בהריון ופעם שנייה עם הילד שלה ( כנראה כבר בגיל 15 – 16).. פעילות לא הכי חיובית, אבל מעידה על אסרטביות, קנאה ורצון לדאוג לרווחת בנה. בקיצור אם פעילה.
ולמעוניינים/ות, יש לרבנו גוגל, הרבה מאמרים על דמותה ואישיותה של שרה אמנו (רובם לא מזכירים את “הפרשות” של אברהם, שרה ופרעה, או אברהם שרה ואבימלך שבהן הנשים היו פסיביות). למשל
http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=661
או
https://midreshet.org.il/pageview.aspx?id=2252
וחושבני שכבר הצעתי פעם את הקישור למאמר על הנושא “נגע או לא נגע” פרעה, ב –
https://www.hofesh.org.il/
freeclass/parashat_hashavua/05/02_lech_lecha/1.html
2. רבקה, (אמנו השנייה) הולכת (בגיל די צעיר) לבדה לשאוב מים מבאר הכפר, כנראה עבור ביתה ומשפחתה. אדם זר (ואולי מוזר) עומד ליד הבאר (כנראה גם מנענע בשפתיו כעומד בתפילה) ולידו רובצים 10 גמלים טעונים לעייפה – מראה מאוד מסקרן במיוחד לילדה צעירה עליה אומר הכתוב “וְהַנַּֽעֲרָ֗ טֹבַ֤ת מַרְאֶה֙ מְאֹ֔ד בְּתוּלָ֕ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יְדָעָ֑הּ” (באמת פרטים חשובים, “קל” להסבירם לילדים לפי רש”י). ואז אותו אדם מבקש ממנה מעט מים לשתות והיא לא רק עוזרת לאדם זר שהיא לא מכירה, שואבת מים ומשקה אותו, אלא ממשיכה לשאוב מים ולהשקות 10 גמלים. (לפי מה שאני יודע על גמלים צמאים, רבקה עבדה קשה מאוד אבל קבלה כתמורה – נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם, ).
לאחר מכן היא מסכימה להינשא למישהו שלא הכירה,, (כנראה תחת סנוור התכשיטים שהביא שליח אברהם השדכן” . לאחר נישואיה, ניסתה כ 20 שנה להיכנס להריון ללא הצלחה. עד שבעלה יצחק מתלונן, אז ה’ מתוך רצון לפייסנות (בהמשך או כחיקוי לזה ש 41 שנה קודם, ה’ עזר לשרה אמו וכמה שנים אחקי זה בקש לשחוט אותו) מעניק לה זוג תאומים. רבקה עדיין לא שבעת רצון משני בניה, מחבבת את הצעיר (בתאומיה) ומפתה אותו שירמה את אביו. בהמשך, רבקה ממשיכה לדאוג לבנה יעקב ומעודדת אותו ללכת למקום הולדתה ולמצא לו בת זוג ממשפחתה. (לא אתפלא אם היא – רבקה, מתה משבץ לב כאשר שמעה שהבן שלה חוזר עם 4 נשים 12 בנים, בת שנאנסת, וגם “וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵ֣י-בְנֵי-יַֽ֠עֲקֹ֠ב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל-הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל-זָכָֽר: {כו} וְאֶת-חֲמוֹר֙ וְאֶת-שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָֽרְג֖וּ לְפִי-חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת-דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ: {כז} בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל-הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם: {כח} אֶת-צֹאנָ֥ם וְאֶת-בְּקָרָ֖ם וְאֶת-חֲמֹֽרֵיהֶ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר-בָּעִ֛יר וְאֶת-אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ: {כט} וְאֶת-כָּל-חֵילָ֤ם וְאֶת-כָּל-טַפָּם֙ וְאֶת-נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת: (כמה נשים הם שבו, ומה עשו איתן? משהו לדון בו לסבב הבא). בקיצור רבקה אשת חיל, דואגת לפחות לבן אחד משני בניה.
מומלץ לקרא גם את
https://www.ynet.co.il/
articles/0,7340,L-4303196,00.html
או את
https://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=8545
ולא יזיק לקריאה וגם אצטט מתוך
https://www.biu.ac.il/jh/parasha/toldot/shem.html
….
….שלא כשאר אמהות האומה, שלא נמסר על לידתן, התורה מדווחת על לידתה (בר’ כב:כג) – פרט שאינו מובן מאליו – שהרי בדרך כלל אין בתנ”ך אזכור להיוולדותן של נשים. התורה אף מפגישה אותנו עם תחנות שונות בחייה ועומדת על סגולותיה עוד בהיותה נערה לפני נישואיה.
רבקה היא היחידה מבין אמהות האומה שניתן להבין את פשר בחירתה, שהרי סיפור אירוסיה ליצחק (בר’ כד) מתאר כיצד עברה בהצטיינות יתרה את מבחן האופי שבו העמיד אותה עבד אברהם ומציג אותה ככלילת המעלות: בעלת חסד נדיר המופנה כלפי עבד אברהם וכלפי עשרה גמלים כאחד, חרוצה וזריזה, אדיבה ומכניסת אורחים למופת (כחמיה לעתיד, אברהם), אמיצה ונחושה בהחלטתה לצאת לדרך ללא שהיות על אף הסתייגות משפחתה. בנכונותה לעזוב את ארצה, מולדתה ובית אביה היא צועדת בעקבות אברהם (בר’ יב:א-ד), אלא שאברהם התנתק מעברו בצו ה’, ואילו רבקה עושה זאת בצו לִבה, ובמילים אחרות – מתוך תחושה אינטואיטיבית חזקה שזהו הדבר הנכון עבורה.
סיפור אירוסי יצחק ורבקה (בר’ כד) אף רומז לחילוף תפקידים מגדרי ביניהם ושרבקה תהיה הדמות הפעילה והחזקה בחייהם המשותפים. .(ע:כ)
.
וקצת מתוך עוד מאמר אחד ב –
https://www.hofesh.org.il/
freeclass/parashat_hashavua/02/03_chayei_sara/1.html
רבקה זו, המתוארת בפרשה הראשונה )חיי שרה( כאישה רכה ונעימה, מתבררת להיות, בפרשה העוקבת )תולדות(, אשת תככים ערמומית, המוכנה למעשה רמייה על מנת להבטיח לבנה,
יעקב, את ברכת אבי המשפחה לבכור שבבנים. הבכורה, עד ימינו אלה, מעניקה לבעליה עמדת כוח ושליטה בחיי המשפחה והשבט, ומקנה לו זכות יתרה על רכוש המשפחה, העובר בירושה
מאב לבנו. הרדיפה אחר הבכורה, והאינטריגות שנעשו במטרה לרוכשה שלא-בדין, היתה תופעה נפוצה בחברות של ימי קדם, כשהפוליגמיה, וריבוי הבנים שלא בהכרח הם מאם אחת,
יצרו מצבים טבעיים של מאבקי כוח ושלטון, ולא אם אחת דאגה שבנה, שלא נולד כבכור לאביו, יזכה בבכורה ו”בכל הקופה”, ואפשר להבין זאת. פחות אפשר לקבל התנהגותה של
אם, המעדיפה אחד מבניה שלה בצורה גלויה, בוטה ולא הגונה. “רבקה חוטאת למוסר אנושי יסודי מתוך רצון לזכות את בנה האהוב”, קובע פרופ’ צבי אדר….
(ע”כ. שייך לפרשות חיי שרה ותולדות, אבל מעניין)
בקיצור – רבקה אמנו פעילה ביותר. (מעניין רק מהיכן “שאב” העורך את כל הפרטים)
3. רחל לאה, בלהה וזלפה – 4 אמותינו) נשות יעקב (או שתי נשים ושתי פילגשים). מה אנחנו יודעים עליהן? מה היא תרומתן (לפי המקרא)?
כמעט כלום. על לאה ורחל רק יודעים ש ” וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת-תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה.”
יודעים גם ש –
— לאה הייתה פורייה ורחל עקרה.
— רחל פעם אחת התלוננה וחטפה “בעיטה” בת-ת, כנאמר ” וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּֽאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶל-יַֽעֲקֹב֙ הָֽבָה-לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם-אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי: {ב} וַיִּֽחַר-אַ֥ף יַֽעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי …”
ועוד קצת רכילות על רחל כגנבת – “וְלֹֽא-יָדַ֣ע יַֽעֲקֹ֔ב כִּ֥י רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם:.. וְרָחֵ֞ל לָֽקְחָ֣ה אֶת-הַתְּרָפִ֗ים וַתְּשִׂמֵ֛ם בְּכַ֥ר הַגָּמָ֖ל וַתֵּ֣שֶׁב עֲלֵיהֶ֑ם….”
ובעיקר יודעים היכן הן נקברו
וַֽאֲנִ֣י | בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֨עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת-אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָֽאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם:
וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם … קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל-אֲבֹתָ֑י אֶ֨ל-הַמְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי:…. וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת-לֵאָֽה
ומה יודעים על בלהה וזלפה? שתי נשים (באיזה גיל???) טובות ללדת (למה רק שניים בנים לכל אחת? ליעקב נגמר המלאי?)
יש לנו סיפור יפה על אהבה ממבט ראשון, אבל יותר מקודמיו. הוא מכניס אותנו (אותי לפחות) לעולם קצת דמיוני. בערב יעקב מתחתן עם רחל בבוקר הוא מוצא את עצמו נשוי ללאה? הוא קצת מתלונן, אבל (כמעט) באותו מחיר הוא לבסוף זוכה בשתי נשים + שתי פילגשים. הוא לא מתלונן – למרות שאיזה 40 שנה לאחר מכן הוא מתלונן, “רעים ומרים היו ימי”. אבל יעקב ממשיך להיות גיבור הספר וההיסטוריה העברית הקדומה. מליאה במעלליו “יצא יעקב…, וישחל יעקב…, וישב יעקב… , ויחי יעקב.? אבל מה עם שתי נשיו + שתי פילגשיו? מה הן עשו בחייהן פרט ללידות (וגניבה אחת מלווה בשקר)
שרה ורבקה פעלו, תפסו עמדה בהסטוריה של חומש בראשית, רחל, לאה, בלהה וזלפה? כלום. כן רחל התלוננה רצתה בנים. יעקב מתחמק? האם הוא מילא את חובתו כלפיה או שהיה עסוק עם לאה. ברור שלאה הייתה עסוקה בללדת 6 בנים ובת. כך פרט לשיחה קצרה עם אחותה רחל על תור מי להיות בלילה עם הבעל יעקב, אין ללאה וגם לרחל, וברור שגם לבלהה וזלפה, אין כל פעילות מיוחדת או מייחדת, פרט ללידת בנים. . יעקב חוזר לכנען ומציג את נשותיו ואת משפחתו וזהו. לבת דינה, יש תפקיד זמני של נערה נאנסת וכו’ (אכן עלילה מאוד מעניינת לשומעים שיושבים סביב למדורה, ואולי למבוגרים בלבד), אבל גורלה, לפי המקרא הכתוב, לאידוע. בקיצור, לנשות יעקב אין כל פעילות נוספת משמעותית (פרט לזה שראובן בלבל את יצועי בלהה????).
מת “אוצר” מאמרים על נשים במקרא – סיכום על בלהה ניתן ב –
http://nashimmhamikra.
blogspot.com/2015/10/blog-post_29.html
וסיכום על זלפה ב –
http://nashimmhamikra.
blogspot.com/2015/10/blog-post_97.html
(ויש שם קישורים לעוד נשים ידועות יותר וידועות פחות)
הנשים מוזכרות, אבל מה הן עשו? חוץ מלידת הילדים האם הן תרמו משהו?
בסיכום —
שרה ורבקה אימותינו, פעלו, תפסו עמדה בהסטוריה הקדומה של תחילת העם העברי/ישראלי לפי חומש בראשית. רחל, לאה, בלהה וזלפה – 4 אימותינו האחרות ? כלום. כן רחל התלוננה רצתה בנים. יעקב מתחמק? האם הוא מילא את חובתו כלפיה או שהיה עסוק עם לאה. ברור שלאה הייתה עסוקה בללדת 6 בנים ובת. כך פרט לשיחה קצרה עם אחותה רחל על תור מי להיות בלילה עם הבעל יעקב, אין ללאה וגם לרחל, וברור שגם לבלהה וזלפה, אין כל פעילות מיוחדת או מייחדת, פרט ללידת בנים. . יעקב חוזר לכנען ומציג את נשותיו ואת משפחתו וזהו. לבת דינה, יש תפקיד זמני של נערה נאנסת וכו’ (אכן עלילה מאוד מעניינת לשומעים שיושבים סביב למדורה, ואולי למבוגרים בלבד), אבל גורלה, לפי המקרא הכתוב, לאידוע. בקיצור, לנשות יעקב אין כל פעילות נוספת משמעותית.
ואגב נשים “יולדות” – לפני שבועיים קראנו “וּלְיוֹסֵ֤ף יֻלָּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא שְׁנַ֣ת הָֽרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה-לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת-פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֥ן אֽוֹן” מי היא? מה היו מעשיה? “גורנישט”. מה יודעים עליה? סיכום הידע על אסנת ניתן ב –
http://nashimmhamikra.
blogspot.com/2015/11/blog-post_3.html
(מומלץ. לא אצטט כאן. המשך להלן))
יש במקרא (תורה) עוד כמה נשים פעילות (שאינן נכללות כ”אימותינו”) נפגוש אותן בשבועות הקרובים, סיפורים קצרים, על שתי מילדות מן העבריות, שפרה ופועה, פעילות מבורכת של אחות משה – מרים ובת פרעה, ועוד פעילות קצרה של צפורה אשת משה המוהלת וזהו, תפקדב של הנשים ב 40 שנות הנדוים במדבר לא ידוע. (סליחה, כן הן תרמו את תכשיטיהן לאוצר המשכן)
קשקשתי הרבה על אבות ואמהות האומה העברית/ישראלית, אחזור לעלילות יעקב האחרונות
ערב שבת שלום
פסוקי השבוע
וּמֽוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר-הוֹלַ֥דְתָּ אַֽחֲרֵיהֶ֖ם
הִקָּֽבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל-יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם:
אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם
וַיִּבְכּ֥וּ אֹת֛וֹ מִצְרַ֖יִם שִׁבְעִ֥ים יֽוֹם
פתיחה
וַיְחִ֤י יַֽעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵי-יַֽעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה: {כט} וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒…….} וַיְכַ֤ל יַֽעֲקֹב֙ לְצַוֹּ֣ת אֶת-בָּנָ֔יו וַיֶּֽאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל-הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל-עַמָּֽיו:. .וַיָּ֣מָת יוֹסֵ֔ף בֶּן-מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּֽחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּֽאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם:
יעקב בן 147 הולך למות, אז כמו באופרה טרגית, כשהגיבור הולך למות הוא שר איזו אריה מסיימת. כך גם יעקב עורך 3 פעיליות אחרונות –
— מצווה את יוסף היכן לקוברו
— מברך את בני יוסף = נכדיו ומעלה אותם לדרגת בניו
— “מברך” את בניו
——- ומת
נסכם את אירועי ונדודי יעקב
— כ – 65 שנה ראשונות בסביבת הוריו, קונה את הבכורה מאחיו ומקבל במרמה, את ברכת אבא לבן הבכור, וכתוצאה – הוא בורח
— כ — 14 שנה ??? (הסתתר? טייל בדרום אמריקה???)
— כ – 20 שנה בחרן, מוליד 12 בנים ובת ל 4 נשים
— כ – 31 שנה בכנען, מתוכם כ – 20 שנה מתאבל על בנו יוסף שנעלם
— כ – 17 שנה במצריים
————————————
ס”הכ 147 שנה. (מעניין היה לדעת מה יעקב ועשיו עשו עד גיל 60???)
אסמכתא למספרים לעיל (שנים לבריאה), – צילומים מתוך
https://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?14543
זהו ה יעקב עשה את שלו, יעקב הולך ובני יעקב = בנני ישראל נשארו תקועים במצריים. ובשבוע הבא נדע מה קורה שם. בינתיים
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. אִם-נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִׂים-נָ֥א יָֽדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶֽאֱמֶ֔ת .. וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י
בקשה מוזרה, האבא מתחנן לבן. האם יקב האבא הרגיש יסורי מצפון על זה שהוא העדיף את יוסף? האם כפרס על “הוצאות” הקבורה, האבא מעניק לשני נכדיו מיוסף מעמד שווה ערך לבניו שלו?
ואיפה בכלל האמא אסנת בכל הסיפור? (ת. להלן)
מתוך
https://ashoova.co.il/ask/k/%
D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%97%D7%99-2/
… ועיין במהרי”ל דיסקין שביאר הא דאמר לו בלשון אם נא מצאתי, דהיינו שלא אמר לו בלשון בקשה וציווי מפורש, והוא משום שלא רצה שיחול עליו דין מצות כיבוד אב, דאז לא הי’ יכול לחול השבועה, ומשום דינא דמבואר בנדרים דנשבע לקיים את המצוה לא חל דמושבע ועומד הוא אם לאו לזרוזי. ובאמת יעוין בפנים יפות (לבעל ההפלאה) שהק’ כן דלכאורה הרי התחייב מצד מצוה דכיבוד אב, ונקט דלפני מתן תורה כבר הי’ מצוה זו מחיובי דב”נ, ממצוות השכליות דב”נ מחויב עלי’, וא”כ איך חל השבועה. והוסיף דאין לומר דהכא הי’ מהני מצד לזרוזי, דלכאורה איזה זירוז הי’ עתה. והוכיח דע”כ הכא לא אהני משום לזרוזי, דא”כ למה הגמ’ בנדרים הביאה לימודא דמהני בלזרוזי מן הכתובים דדוד המלך אמר נשבעתי ואקיימה וגו’, ולכאורה למה לא הביא מן התורה שחל שבועתו של יוסף אף דקיום מצוה הי’ כאן עיי”ש.
ואפשר לומר בפשיטות דלפני מתן תורה אף דנהגו לחומרא, מ”מ דין דמושבע ועומד אין כאן, דזה הי’ רק בקבלת התורה דהי’ שבועה לדורות לקיום התורה והי’ יכול לחול השבועה, ואף דמדיני ב”נ נתחייבו עלי’, מ”מ חיוב הוא ואינו בכלל מושבע ועומד, דזהו הפועל החיסרון שלא יכול לחול השבועה. (ע”כ.קצת מסובך לי)
ומתוך
http://www.hyomi.org.il/page.asp?id=378&saying_id=1826
” מחלוקת הראשונים והוא שרבי יהודה בן מיגש סובר: שחיוב הבן לקבור את אביו הוא מדין תורה, אמנם בכל שאר המתים יש כאן מצוה ולא חיוב, והרמב”ן, זיכרונו לברכה, סובר: שאף על פי שהוא אביו, הרי הוא כשאר המתים ואין כאן אלא מצווה, יעויין שם בספרתם.
ומשום כך אמר יעקב: ‘אם נא מצאתי חן בעיניך, ועשית עמדי חסד ואמת’ – רוצה לומר מה שאני מדבר בלשון בקשה, משום שהאמת כסברת הרמב”ן שאפילו שהעשייה היא ‘עמדי’ – אפילו כך הוא ‘חסד ואמת’ – ואין כאן שום חיוב מדין תורה.(ע”כ)
ומתוך
https://www.sefaria.org/Be’er_
Mayim_Chaim%2C_Genesis.46.30?lang=bi
.כי הנה יעקב אבינו אמר לו אם נא מצאתי חן וגו’ ופירוש אם אבקש מאתך דבר (כי אין נא אלא לשון בקשה) יודע אני ודאי אשר בזה מצאתי חן בעיניך למלאות את בקשתי ואך שאין דרך האב לבוא בבקשה מאת בנו כי הלא בנו הוא המחויב בדבר לציית את אביו בגזירת כיבוד אב ואך בדרך הזה אני אומר לך בלשון בקשה שים נא ידך תחת ירכי וגו’ כי הלא תאמר איך אגש לקרב ידי ליגע במקום קדשי אבי בדברים שבצנעה שאין זה דרך ארץ מהבן אל האב בשום פנים, ותמצא שאמרו חז”ל (פסחים נ”א.) לא ירחץ האב עם הבן במרחץ אחת וכו’. ואכן כי יעקב ידע שלא יניחנו פרעה ללכת אם לא עבור השבועה כאשר אמר לו (לקמן נ”ו) וקבור את אביך כאשר השביעך וכמאמר חז”ל שם (סוטה ל”ו:) ועל כן על זה אני אומר לך בלשון בקשה שים נא ובזה ידעתי כי אמצא חן בעיניך לצייתני ועל כן אני מצוה לך לעשותו כי אם הייתי מסופק שלא תרצה לעשות זאת לא הייתי מבקש ממך כלל בכדי שלא תעבור ח”ו על מצות כיבוד ואני אהבת עולם אהבתיך. (ע”כ)…
ומתוך מאמר המשווה את בקשת יעקב מיוסף עם בקשת אברהם מאליעזר ב –
יעקב מרגיש שפטירתו מן העולם קרבה ובאה ולכן הוא יוזם את המפגש בינו לבין יוסף בנו. מטרת הפגישה היא, ככל הנראה, בכדי להבטיח את בקשתו של יעקב להיקבר דוקא בארץ כנען בקבורת אבותיו. מהלך המפגש בין יעקב ליוסף מזכיר מאוד את המפגש שבין אברהם לעבדו ערב צאתו למסע החיפושים אחר אשה לבן אדוניו. דומה שהשוואה בין שני הסיפורים עשויה לשפוך אור על הבנת הפרשה. נדגים את הדומה (וגם את השונה) בטבלה:
אברהם ועבדו
יעקב ויוסף
ההבדלים
תיאור הרקע
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל:
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת
בשני המקרים מתואר הרקע לבקשה והוא הסתלקות המבקש מן העולם. אצל אברהם מתואר העושר כאשר אצל יעקב תיאור זה נשמט מסיבות כאלו ואחרות.
הקדמה לבקשה
שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי: וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ
אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי
אברהם דורש מעבדו לשים את ידו תחת ירכו ואילו יעקב מבקש ואפילו מתחנן (מלשון חן) שיוסף ישים את ידו תחת ירכו. אצל אברהם יש הצמדה בין בקשת שימת היד מתחת לירך לשבועה ואילו אצל יעקב בקשה זו מופרדת מבקשת השבועה.
תוכן הבקשה
אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק:
וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם
בשני המקרים המבקשים מונעים עצמם מלספק את בקשתם במקום בו הם נמצאים ומבקשים להגשים אותה במקום אחר. צו המניעה אצל אברהם הוא חד משמעי ‘לא תקח אשה לבני’ ואילו אצל יעקב ‘אל נא תקברני במצרים’ ‘ועשית עמדי חסד ואמת’
תגובה לבקשה
אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם:
אָנֹכִי אֶעְשֶׂה כִדְבָרֶךָ
העבד מטיל ספק ביכולתו למלא אחר בקשת אדוניו ואילו יוסף מביע הסכמה מלאה.
תגובה לתגובת הבקשה
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה: יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם: וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה:
הִשָּׁבְעָה לִי
בשני המקרים קיימת חשדנות כלפי מבצע הבקשה. יעקב לא מאמין ליוסף שימלא את בקשתו ולכן משביעו. ואילו אברהם מזהיר חמורות את עבדו ‘פן תשיב את בני שמה’ ‘רק את בני לא תשב שמה’.
בקשת השבועה
וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ
הִשָּׁבְעָה לִי
יעקב לעומת אברהם משביע את יוסף בסתמיות ולא מזכיר בשבועתו את שם ה’.
תיאור השבועה
וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה:
וַיִּשָּׁבַע לוֹ
עבד אברהם נשבע ושם את ידו תחת ירך אדונו ואילו יוסף רק נשבע
תגובה לשבועה
–
וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה:
יעקב מודה לכאורה על הסכמתו של יוסף ואילו אצל אברהם התודה נעדרת.
לאחר שסקרנו את ממצאי ההשוואה בטבלה נעבור למלאכת הניתוח שלהם ע”פ סדר הדברים. תחילה ננתח את בקשת שים נא ידך תחת ירכי שמופיעה בשני הסיפורים ואשר מהווה את נקודת הדמיון המשמעותית ביותר. מהי המשמעות של שימת יד המצווה תחת ירכו של המצוה?
על פי רש”י (כד,ב) צורך זה מנומק בכך ש:
הנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה כגון ספר תורה או תפילין והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו ע”י צער והיתה חביבה עליו ונטלה.
האב”ע שם הביא את דברי רש”י וחלק עליו:
(ב) שים נא ידך תחת ירכי – יש אומר רמז למילה. ואילו היה כן היה נשבע בברית המילה ולא בשם. והקרוב אלי שהיה משפט בימים ההם לשום אדם ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו והטעם אם אתה ברשותי שים נא ידך תחת ירכי. והאדון יושב והירך על היד כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך. וזה המשפט עדיין בארץ הודו:….
יעקב אינו מצוה את יוסף ודורש ממנו לקבור אותו עם אבותיו, אלא מבקש ממנו ומתחנן בפניו “אם נא מצאתי חן בעיניך” “ועשית עמדי חסד ואמת” ולאחר שהוא נעתר לבקשתו ונשבע על כך הוא מביע את תודתו “וישתחו ישראל על ראש המטה”. בעצם לא ברור מי העבד ומי האדון, וההשוואה לבקשת אברהם מעבדו רק מחזקת את הפער שבין שתי הבקשות. ייתכן שבשלב הראשון זה מה שמבקש יעקב מיוסף: אני מבקש שתשתעבד לי! אני מבקש שתהיה מחוייב אלי! שהדברים שיקרים לי יהיו חשובים גם לך! שמה שקיבלתי אני מאבותיי תקבל גם אתה! שתזכור מי אתה ומי אני ולאן אנחנו שייכים! זוהי הבקשה בשלב הראשון. בשלב השני מבקש יעקב מיוסף לקבור אותו עם אבותיו, מה שבודאי נגזר מבקשתו בשלב הראשון. ואכן יוסף מתחייב ‘אנכי אעשה כדברך’, אך מתחייב רק על הבקשה השניה ‘כדברך’ ולא ‘כדבריך’. דוקא בשל תגובתו זו של יוסף מבקש ממנו יעקב להישבע ואינו מסתפק בהבטחתו. יעקב לא מאמין ליוסף: אותה חשדנות של אברהם כלפי עבדו מצויה גם בין יעקב ליוסף. יעקב מודע למתח שקיים באישיותו של יוסף בין מחויבותו לפרעה למחויבותו אליו. כל עוד יוסף לא יחליט שהוא מתנתק מפרעה וביתו, יקשה עליו לקיים את מצות אביו ולכן הוא מבקש ממנו להישבע[2]. ואכן יוסף נשבע אך לא שם את ידו מתחת ירכו של יעקב. יוסף מסרב לקבל את מרותו הטוטאלית של אביו הוא עדיין קרוע בין מחויבותו לאביו למחויבותו לפרעה ולממלכתו. (G”כ)
והנה יעקב מתחנן לבנו יוסף שיקיים את רצונו להיקבר בישראל.מה החשיבות של מקום הקבורה?
לפי פשוטו, יעקב רצה להיקבר בקבר אבותיו, כמנהג אותם ימים. לפי מדרשו, נא לעיין ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayechi/kle.html
(לא אצטט.)
2. וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה…. וַיִּקַּ֞ח אֶת-שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת-מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת-אֶפְרָֽיִם:.
למה לקח? מתוך המאמר לעיל על אסנת
” יוסף חשב את אשתו לצדקת, והיא זו שאמרה ליוסף שייקח את בניו לברכם מפי יעקב: “אסנת אמרה לו: כך שמעתי, שכל המקבל ברכה מפי צדיק כאילו קיבלה מפי השכינה, קח בניך כדי שיברכם”. [מדרש גדול, ירושלים, תש”ז, בראשית מ”ח, א’] וביקש מאביו, שסירב לברך את בניו, שיברכם בזכות צדיקותה של אשתו. “ואמר יוסף לאבוי בניי הינון דיהב לי מימרא דיי כדין כתבא דעליה נסיבית ית אסנת ברת דינה ברתך לאינתו (בני הם שנתן לי בדבר ד’ כזה הכתב שעליה: שא את אסנת בת דינה בתך לאישה). ואמר קרבינון כדון לותי ואיבריכינון”. [תרגום יונתן, בראשית מ”ח, ט’] =
יעקב נעתר לבקשה זו, בגלל אסנת: “…שהביא את אסנת … לפני אביו, ואמר לו: אבא, בבקשה ממך, אפילו בשביל הצדקת הזו, אמר לו (יעקב): “קחם נא אלי ואברכם”, [בראשית, מ”ח, ט’] הביאם אצלו, התחיל מגפפן ומנשקן ושמח בהם”. [פסיקתא רבתי (איש שלום), פרשה ג’] (ע”כ)
מתוך ניתוח מקיף על פגישת יעקב עם בנו ושני נכדיו ב –
http://etzion.gush.net/vbm/
archive/7-parsha/12vaychi-p.php
וַיִּקַּ֞ח אֶת-שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת-מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת-אֶפְרָֽיִם:
… מניין לרס”ג שזו כוונת יעקב בהזכירו את מות רחל. התשובה על כך נמצאת באמירתו הראשונה של יעקב במקומנו (שאותה לא פירש רס”ג): א-ל ש-ד-י נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אתי. ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך… נראה שלדעת רס”ג ברכה זו נתפרשה לו ליעקב כהבטחה להולדת בנים נוספים על בניו, ובמשתמע נוגעת הבטחה זו לרחל. “אבל” ‘אני בבאי מפדן מתה עלי רחל’ “ולא נולד לי אחר כך כלום”. מותה של רחל סותר אפוא את ההבטחה ה-לוהית ליעקב! וכיצד כל זאת מתקשר לעניינם של אפרים ומנשה, הנתון בין שתי האמירות הללו של ליעקב? נראה שהתשובה לדעת רס”ג היא שבאמצעות הפיכת אפרים ומנשה לבניו של יעקב עצמו נפתרה אותה סתירה שיעקב התחבט בה: ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים – לי הם, אפרים ומנשה- כראובן ושמעון – יהיו לי. מעתה ניתן יהיה לפרש כי הבטחת ה’ להפרות ולהרבות את יעקב נאמרה ביחס אליהם, שהרי בהולדת שני בנים מתקיימת באדם ברכת פרייה ורבייה. יוסף מתייצב לפני יעקב ביחד עם שני בניו כדי שיעקב יברכם. יעקב פותח את דבריו ליוסף בהזכירו את הבטחת ה’ בלוז להפרותו ולהרבותו – הבטחה שלכאורה לא נתקיימה. “ועתה” – אומר יעקב – הריני מפרש הבטחה זו ביחס לשני בניך – בזכייתי המופלאה לראות את שני בניך שנולדו לך במצרים בטרם בואי הנה, בשעה שחשבתיך למת ולא פיללתי לראות פניך, הרי זה כאילו נולדו לי עצמי השניים הללו, ובהם מתקיימת בי ברכת ה’ שניתנה לי בלוז – ‘פרה ורבה’, ועל כן אני קובע את שני בניך במניין בניי; שהרי בבואי מפדן מתה עליי רחל אמך, מיד אחר אותה הבטחה, ובכך נסתתמה האפשרות שייוולדו לי בנים נוספים; נסיבות חיי מגלות אפוא למפרע למה התכוונה אותה הבטחת ה’ בלוז. (ע”כ)
ומתוך
https://he.wikisource.org/
wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%
D7%A8:%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%
A9%D7%99%D7%AA_%D7%9E%D7%97_%D7%90
”
אחרי הדברים האלה פונה לביקור הקודם של יוסף כאשר יעקב קרא ליוסף, ככתוב: “וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף” (ביאור:בראשית מז כט), ואז נשבע יוסף ליעקב לקבור אותו במערת המכפלה יחד עם אבותיו (ביאור:בראשית מז ל).
ניתן להבין שמנשה ואפרים היו ילדים צעירים, כבני חמש כאשר יעקב בא למצרים, וגם בסיפור הזה מנשה ואפרים נראים כילדים בני עשר. ייתכן שיעקב בקש שיוסף יקבור אותו במערת המכפלה מיד כאשר הוא הגיע למצרים כי הוא דאג שהוא ימות לפני שיוסף ישבע לו. קימות האפשרויות הבאות:
יוסף שמע שאביו חולה והולך למות, אבל בכל זאת הוא לא הביא את בניו, כי יעקב כבר ברך אותם לפני כן.
בביקור הזה כתוב שיעקב היה חולה אבל לא נאמר שהוא הלך למות, ובמשך הביקור נאמר שיעקב התחזק “וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה” (ביאור:בראשית כח ב). כאשר יוסף נשבע ליעקב נאמר שיעקב היה חולה והלך למות, ובסוף הסיפור יעקב לא היה יכול לשבת ורק השתחווה “עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה” (ביאור:בראשית כז לא). כך שהביקור הזה קדם לביקור בו יוסף נשבע לאביו.
כאשר יעקב נפטר בגיל 147 בניו של יוסף היו כבני 20-22, ולא סביר שיקראו להם: נערים, צעירים או קטנים.[1]
בני יוסף היו צעירים ולכן היו צמודים לברכיו של יוסף, ככתוב: “וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו” (ביאור:בראשית מח יב).
יוסף לקח את בניו בידו “וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם” (ביאור:בראשית מח יג), כלומר הם ילדים קטנים שצריך להחזיק אותם ביד ולהוביל אותם.
יעקב אמר: “הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים” (ביאור:בראשית מח טז), כלומר הילדים היו נערים כבני 10-13, ולא בוגרים בני 20.
כאשר יש הפרש גילים של שנה, בגיל 20 קשה לדעת מי הוא הצעיר ומי הוא הבכור, אולם בין ילדים קטנים קל להבחין בהבדל גיל של שנה, ולכן יעקב מציין: “וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ” (ביאור:בראשית מח יט).
יעקב מציין “וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם, לְךָ יִהְיוּ” (ביאור:בראשית מח ו). יעקב מדבר על ילדים שנולדו בעבר, ולא אלו שיולדו בעתיד, אולם הכתוב לא מציין שליוסף היו ילדים נוספים, ככתוב: “בְּנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם: מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם” (במדבר כו כח) בלבד.[2] סביר שכשיעקב היה כבן 147 ויוסף כבר כבן 56, שיוסף לא יעשה ילדים נוספים בעתיד, ויעקב לא ידבר על זה. דברי יעקב מראים שמנשה ואפרים היו צעירים, והיה סיכוי שיוסף יקבל ילדים נוספים.
מכל זה נראה שבניו של יוסף היו ילדים צעירים ולכן ברכת מנשה ואפרים היתה זמן מה לאחר בואו של יעקב למצרים, ביקורו אצל פרעה, התישבות המשפחה בגושן, והרבה שנים לפני שיעקב הלך למות. אבל אין זה מין הנמנע שיעקב ביקש שיוסף ישבע לו, שיוסף יקבור אותו בכנען, לפני הביקור עם בניו.
אולם כתוב “וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת” (ביאור:בראשית מח י), כלומר יעקב באמת כבר זקן וחולה. לא נאמר מתי העוורון החלקי הזה התחיל, אולם מיד בבואו למצרים יעקב אמר לפרעה: “מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי” (ביאור:בראשית מז ט), ואולי הכוונה גם לעוורונו החלקי. אפשרי שעיניו של יעקב כבר היו חלשות מזוקן ולכן יוסף חשש לחייו של אביו ושאל: “הַעוֹד אָבִי חָי” (ביאור:בראשית מה ג).
3. וַֽאֲנִ֗י נָתַ֧תִּי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל-אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֨חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי:
במה דברים אמורים?
מתוך דיון מעמיק בנושא ב –
http://www.yk8.org.il/rec/705-
%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%
95%D7%99%D7%97%D7%99-%D7%91%
D7%97%D7%A8%D7%91%D7%99-%D7%
95%D7%91%D7%A7%D7%A9%D7%AA%D7%99
.. לאור דברים אלה יוצא, שכאשר יעקב אומר ליוסף ששכם – כן נלקחה “בחרבי ובקשתי”, הוא למעשה טוען שלקיחת שכם נעשתה בבטחון בכלי המלחמה ובאדם האוחז בהם, ולא בביטחון או צורך בישועת ה’! והדברים קשים, מדוע יעקב אבינו מיחס לעצמו ביטויים שמשמעותם הוא כה בעיתי?!
הבעיה בהבנת דברי יעקב
עד כאן, הצגנו את הבעיה הדתית שבדבריו של יעקב אבינו, כעת ננסה לעמוד על הקשר בין דבריו, למאורעות אשר אירעו בעיר שכם.
לאחר חזרתו לארץ ישראל (בר’,לג) חונה יעקב בעיר ‘שכם אשר בארץ כנען’. כעת מספרת התורה על מעשה מוזר של יעקב אבינו, “וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה”(לג,יט). וכי מה היה ליעקב אבינו לרכוש חלקת שדה? והרי כל הארץ מובטחת לו? וכי לא מצא מקום שלא צריך לשלם בכדי להתיישב בו? אלא שמעשהו של יעקב דומה מאוד למעשהו של אביו זקנו, אשר דואג לרכוש בכסף אחזת קבר עבור שרה. לכן קרוב יהיה לומר שגם מטרתה של רכישה זאת היא עבור קבורה כל שהיא. ובאמת, ספר יהושע מסתיים בדברים הבאים – “וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה” (כד,לב). הנבואה רואה את אחיזת יעקב בשכם כתוצאה של מעשה קנין ממוני, ולא של כיבוש מלחמה.
אם נחזור לעניין בו פתחנו, הדברים הולכים ונעשים תמוהים יותר. האם ‘מאה קשיטה’ הם ‘חרב וקשת’ כפשוטם? וגם אם נרצה ליחס למעשה זה את הרעיון של חוסר הבטחון בה’ שמובע בביטוי ‘חרב וקשת’ – הדבר יהיה קשה , שהרי יעקב אבינו עומד לאחר מעשה זה בהכרה מלאה באלוקיו , וכביטוי לכך הוא מקים מזבח . כך מספר הכתוב הפס’ שלאחר מעשה הקניין – “וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל” (לג,כ)?!
בהמשך קורות יעקב בשכם, אנו נתקלים בפרשת דינה ונקמתם של שמעון ולוי באנשי שכם (פרק לד) יתכן מאוד ולכאן יהיה ניתן לשייך את הביטוי ‘חרב וקשת’, גם כפשוטו ויתכן שגם בצד הרעיוני שלו, אך האם ניתן ליחסו ליעקב?! והרי יעקב צווח על מעשיהם של שמעון ולוי “…עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי , וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי” (לד,ל). ואם נרצה לומר שיעקב חוזר בו מדבריו, וכאשר הוא מספר על לקיחת שכם ב”חרבו ובקשתו” הוא למעשה רוצה להביע הזדהות עם מעשה שמעון ולוי- הרי ‘ברכתו’ להם המסופרת לאחר מכן, מציגה את ההפך הגמור –
“שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם…בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ…אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה” (מט,ה-ז)[1]. וכן מיחס את לקיחת שכם מה’אֱמֹרִי’, והרי שכם היה שייך לעם החִוִּי(לד,ב) !
אם נסכם את דברינו עד כאן, אנו עומדים בקושי כפול העולה מדבריו של יעקב אבינו. ראשית, “חרב וקשת” הוא הביטוי שעומד באנטיתזה לבטחון באלקים ובעזרתו. שנית, דברי יעקב אינם עולים בקנה אחד עם המסופר במקרא…..
מדוע יעקב אבינו משתמש בביטוי “בחרבי ובקשתי” , ומה פירושו . יתכן ופתרון לדבר נמצא במדרש הבא –
ר’ נחמיה אמר: ‘ואני נתתי לך שכם אחד’ זו שכם ודאי. ‘אשר לקחתי מיד האמורי’ זה חמור אבי שכם, וכי אמורי היה?, אלא חוי בכלל אמורי. ‘בחרבי ובקשתי’ לא היה אבינו יעקב רוצה שיעשו בניו אותו מעשה, כיון [שעשו בניו אותו המעשה אמ’ – מה אני מניח את בניי ליפול ביד אומות העולם?! מה עשה, נטל חרבו וקשתו ועמד על פתח שכם, אמ’ – אם יבואו אומות העולם ליזדווג לבניי אני נלחם כנגדן, היא דהוא אמ’ ליה ליוסף,ואני נתתי לך שכם אחד וגו’ ואיכן מצינו שנטל יעקב אבינו חרבו וקשתו? – בשכם]. (בראשית רבה [אלבק] ,פ’ צז עם השלמה מפ’ פ)
מספר המדרש, שבעת שהיו שמעון ולוי מכים את אנשי שכם, חשש יעקב שיקומו עליהם שאר אומות העולם [כפי שבאמת קרה(!) אם נאמין לספר ‘מלחמות בני יעקב’ המוזכר בפירוש הרמב”ן (לד,יג)]. על אף שעשו שמעון ולוי מעשה שהיה מנוגד לכל השקפת עולמו המוסרית והדתית של יעקב, לא יעלה על הדעת שאב יפקיר את בניו ביד הקמים עליהם, גם בהיותם חוטאים! לכן יוצא יעקב אבינו למערכה בשכם, לא כדי להכות יחד עם שמעון ולוי את אנשי שכם[4], אלא בכדי להגן על בניו .
נשוב וננסה לבאר מחדש את שני הפסוקים עמם פתחנו .
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם: (מח ,כא)
….יוסף הוא ירית הפתיחה של התגשמות ברית בין הבתרים “כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם” (טו,יג). שכן, הוא הציר המרכזי בסיפור ירידת בית יעקב לגלות מצרים[5]. לשם כך רואה יעקב אבינו להזכיר ליוסף את ההבטחה הנמצאת בברית “וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה” (טו,טז). אך המשך הברית, תולה את העיכוב בשוב העם מהגלות “כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה” (טו,טז). לכאורה, שמעון ולוי מרדו בברית ,ובהריגת אנשי עיר שלא פתחה נגדם למלחמה, הם למעשה ניסו להוריש את יושב הארץ[6] על אף שטרם שלם עוונו! כאן מתעורר חשש, אולי בגלל מעשם של שמעון ולוי, יחול עיכוב בחזרת העם ארצה, או שאולי אפילו בוטלה הברית[7]?!
לשם כך , על יעקב אבינו להבטיח את הדברים הבאים ליוסף, כדי שישמשו לו כערובה להתממשות הברית – “וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי”(מח,כב) .
אומר יעקב אבינו ליוסף – זכותנו בעיר שכם אינה מכוח מעשי שמעון ולוי, אלא מכוחי. )ע:כ. מומלץ)
ומתוך ניתוח אחר של הנושא ב-
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayechi/saso.html
” בפרשתנו יעקב מעניק ליוסף נחלה כפולה משמקבלים אֶחיו: ” וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי ” (מח:כב). מקורות מדרשיים ומקורות חיצוניים מתארים את הקרב שבו לקח יעקב את העיר שכם מיד יושבי כנען. [1] מנגד לתיאור לוחמני זה ניצבת מסורת מדרשית שלפיה יעקב לא השתמש כלל באמצעי לחימה בכיבוש שכם. וכך מובא במכילתא: [2]
ואומר “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי” – וכי בחרבו ובקשתו לקחה? אלא לומר לך “חרבי” זו תפלה, “בקשתי” זו בקשה.
נקודת האחיזה המקראית של הדרשן היא המילה “ובקשתי”. הוא מנקד אותה באופן שמוציא אותה ממשמעה הפשוט, ובמקום “בְקַשְתי” קורא הדרשן “בַּקָּשַתי”. קריאה זו ממירה את הפעילות שנקט יעקב נגד אויביו: מפעילות פיזית בכוח הזרוע ובכלי מלחמה לפעילות רוחנית המתבטאת בפה, והיא תפילה ובקשה. המרה זו מופיעה בספרות חז”ל פעמים רבות, ולהלן דוגמה נוספת הלקוחה ממדרש פסיקתא דרב כהנא. [3] בדרשה זו מובאים זה אחר זה ניצחונות של גדולי האומה, והמשותף לכל קרבות אלה מובע במשפט “לא בזיין ולא במגן אלא בתפילה ובתחנונים”. משפט זה הוא דרשה על פסוק הלקוח מספר איוב “אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם” (ה:ה). למילים “וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ”, מעניק הדרשן משמעות חדשה, כשה”אֶל” נהפך ל”אַל”: אַל (=לא) בצינה (=מגן, ע”פ שמו”א יז:ז) יקחהו. בכמה מהניצחונות הנזכרים בדרשה אכן משולבת תפילה בקרב כפי שמתואר במקרא, אך לקרבות אחרים שבדרשה אין כל אזכור לתפילה בתיאורם המקראי. להלן הקרבות שאין בהם אזכור לתפילה במקרא, והדרשה יוצרת בהם המרה מתיאור של לחימה פיזית לפעילות של תפילה ותחנונים:….
יוסף היינימן בדבריו על הדרשה שלעיל העוסקת במלחמת יעקב הציע הסבר היסטורי למגמה זו הנובע מכישלון מלחמות היהודים ברומאים:
ברור שחז”ל דחו את פירושן הפשוט של מילים אלו משיקולים תיאולוגיים ומתוך מניעים לאומיים-חינוכיים, שעה שנתגבשה אצלם העמדה השוללת את ערכן של פעולות מלחמתיות כאמצעי לישועת ישראל וגאולתם.
לבד מזה נראה להציע שיש לראות במגמה זו חלק ממגמה רחבה יותר בספרות חז”ל, שאותה מכנה היינמן “קירוב הרחוק”, ובלעז “אנכרוניזם”. חז”ל מתארים את גדולי האומה וגיבורי המקרא בצלמם ובדמותם. לדוגמה, יעקב “ביקש לעבר את השנה” (פרקי דר’ אליעזר ז); בשכם הוא “קבע תחומים לשבת” (פסקתא רבתי כג, מהדורת איש-שלום, עמ’ קכ); היה “זקן ויושב בישיבה” (יומא כח ע”ב); כשפרש ממנו יוסף היו עסוקים בפרשת עגלה ערופה (בר”ר צד, ג, שם עמ’ 1174); את יהודה שלח לפניו למצרים “להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם תורה” (בר”ר צה, ג, שם עמ’ 1188); ו”כל ספר תהלים היה אומר” (מדרש תהלים, קכד, מהדורת בובר, עמ’ 510). דרשות אלה מציגות את יעקב כבן דמותם של החכמים. הוא עושה כמעשיהם ונוהג כמנהגם. מגמה זו מסבירה גם את הדרשה שהובאה לעיל ולפיה לקח יעקב את שכם בתפילה ובבקשה. כשם שאין כוחם של החכמים אלא בפיהם – תפילה ולימוד תורה, כך יעקב שהוא בצלמם ובדמותם של החכמים עיקר כוחו בפיו.(ע”כ)
ומתוך
https://tanachblog.com/2017/
12/27/%D7%91%D7%97%D7%A8%D7%
91%D7%99-%D7%95%D7%91%D7%A7%D7%A9%D7%AA%D7%99/
….
אולי דברי יעקב רומזים על מלחמות נוספות שהיו בארץ לאחר כיבוש שכם, מלחמות אשר לא סופר עליהן מאומה בתורה. הרמב”ן הזכיר בפירושו לפרשת וישלח את “ספר מלחמות בני יעקב”, ספר שמתאר את המלחמות הרבות שערכו יעקב ובניו כנגד גויי הארץ. נראה שהרמב”ן לא החשיב את הספר ההוא למקור נאמן. אם נקבל את המדרשים על המלחמות האלו, נוכל לומר שיעקב אכן נלחם באמורי, והוא אכן כבש חבלי ארץ בחרבו ובקשתו.
לעומת הסברים אלו, רבו המפרשים את דברי יעקב על העתיד (רשב”ם, ראב”ע, רמב”ן, רד”ק). לדבריהם, הבטיח יעקב ליוסף חלק נוסף בארץ לאחר שיכבשו אותה בחרב ובקשת.
כעת ניתן להסביר בקלות את הקשר לאמורי, שהרי בני ישראל התחילו את כיבוש הארץ במלחמה בשני מלכי האמורי, סיחון ועוג. תבוסת האמורי הותירה רושם עז על כל הסביבה. בלק מלך מואב נחרד ממנה, ואף רחב הזונה סיפרה למרגלים “כִּי שָׁמַעְנוּ… וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן”.
בזמן כיבוש הארץ, האמורים שלטו בכל אזור ההר, והכנענים ישבו לאורך מישור החוף: “וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה, וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם”. מסתבר שהאמורים היו האויבים הקשים ביותר בזמן הכיבוש. יהושע נאלץ להתמודד עם ברית של חמשת מלכי האמורי, ולאחר שנחל מפלה במלחמת העי הראשונה, זעק יהושע: “אֲהָהּ אֲ-דֹנָי אֱלֹהִים, לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן, לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ”. הנביא עמוס אומר: “וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים”.
יהושע סיפר לבני ישראל לפני מותו: “וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ”. קשה להתעלם מהרמיזה לדברי יעקב “בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי”. יעקב אמר ליוסף שבניו עתידים לקחת את נחלתם מידי האמורי בעזרת חרב וקשת, אבל בני ישראל ניצחו את שני מלכי האמורי במלחמות מופלאות, לא בחרב ולא בקשת. יהושע הזכיר זאת לבני ישראל כדי להראות להם את הטובה שעשה עמם ה’.
הרמב”ן העלה פירוש נוסף: יעקב חיזק את דברי נבואתו בעזרת כלי מלחמה שהפנה אל עבר ארץ האמורי. לפי הסבר זה, ירה יעקב חיצים ונופף בחרבו לכיוון ארץ ישראל, כדי להדגיש את נבואתו על הכיבוש העתידי, ולזה התכוון באמרו “אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי”.
את דבריו מחזק הרמב”ן בעזרת הקבלה לנבואתו האחרונה של אלישע הנביא. אלישע שכב חולה במיטתו, וציווה על יהואש מלך ישראל לירות חיצים דרך החלון, ואמר לו: “חֵץ תְּשׁוּעָה לַה’, וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם, וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה”. (ע”כ)
וזהו להיום. לימוד התורה הוא כניסה לאולם שיש לו התחלה ואת הסוף לא רואים, הפוך בה והפוך בה… (אפילו אם הכל הפוך על הפוך. יש שכר על הלימוד)
חזק חזק ונתחזק — להמשך לימודים עמו”ש
שבת שלום
שבוע טוב
להת