From:
Date: Sat, Dec 29, 2018 at 5:21 PM
Subject: ואלה שמות… אשר שם…. ויתן את… ויקרא את שמו…. מה שמו
To:
הארה — בפרשתנו, פרשת שמות, מופיעים שמות (לא כולל ה’ ולהבדיל פרעה) של 20 גברים ו 3 נשים (ט.ל.ח)
עיונים קודמים
פרשת שמות – תשע”ד
http://toratami.com/?p=81
שמות תשע”ה
http://toratami.com/?p=299
(על – ותיראן(נה) המילדות… ויעש להם בתים, ולכהן מדיין 7 בנות, מינוי משה – אותות, )
שמות תשע”ו
http://toratami.com/?p=501
(על – שמותיו של משה, וירבו וישרצו. ויחר אף ה’ במשה – בארץ כוש ולמה הוא, ויהי בדרך במלון … ותכרות את ערלת בנה)
פרשת שמות תשע”ז
http://toratami.com/?p=696
(על: שמות ומספרים, וימת יוסף, ויקם מלך חדש, וימררו את חייהם, גזירות פרעה, קראינה לו ויאכל לחם, אגדות עמים)
פרשת שמות – תשע”ח
http://toratami.com/?p=933
(על: שמות ה’, הבה נתחכמה, ותתצב אחותו, האלך וקראתי לך אישה מינקת…. ויהי לה לבן, ועתה לך ואשלחך, כבד פה וכבד לשון,)
פסוקים מההפטרה
השבוע לפרשתנו יש 3 נוסחי הפטרה. לפי —
http://www.wbm.org.il/%D7%94%
D7%A4%D7%98%D7%A8%D7%AA-%D7%
A9%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%94%
D7%A4%D7%98%D7%A8%D7%94-%D7%
91%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%
94-%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA/?lang=he
“אשכנזים: ישעיהו כ”ז ו-כ”ח; ספרדים: ירמיהו א’; תימנים: יחזקאל ט”ז
בניגוד למנהגי הקריאה בתורה – שהם אחידים לרוב, מנהג ההפטרה מן הנביאים הוא גמיש למדי, ובפרשות רבות מצאנו שינויי מנהגים מעדה לעדה. יש קהילות המקצרות במקום שאחרים מאריכים, קהילות שמוסיפות פסוקים שאינם מן הרצף כדי לסיים בטוב, ולעיתים פשוט מדובר בהפטרות שונות. דוגמה בולטת היא השונות המוחלטת בין מסורות אשכנז, ספרד ותימן בהפטרה לפרשת שמות. ומעניין לתהות: איזה דגש ואיזו פרספקטיבה מעניקים כל אחד מפרקי הנבואה הנבחרים לסיפור יציאת מצרים?
הנביא
לפי מסורת ספרד מפטירים בירמיהו א’: “בְּטֶרֶם אֶצָרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִיךָ”. ספור הקדשתו של הנביא ירמיהו דומה לסיפור בחירתו של משה, בפרט בסירוב הבסיסי של שניהם למלא את שליחותם. ההפטרה מסתיימת בפסוקים המסכמים את תקופת יציאת מצרים: “זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִך, אַהֲבַת כְּלוּלֹתַיִך”, ואת בחירת ישראל להיות “קודש לה'”, ראשית לכל העמים.
מסורת אשכנז בחרה בישעיהו כ”ז: “הַבָּאִים יַשְרֵש יַעֲקֹב”, על תהפוכותיו וזעמו. ה’ מנער את ישראל מהגלות כחובט חיטים, “וְאַתֶם תְלֻקְטוּ לְאַחַד אֶחַד” מתוך קליפת השיבולים. כנוה מדבר שנתייבש ונהיה שממון מאכזב, כך נבלע אפרים (ממלכת ישראל) ונרמס. שארית העם, יהודה, סובלת ממנהיגות של “כהן ונביא” אשר “בַיַיִן שָגוּ וּבַשֵכָר תָעוּ”, מנהיגות המדדה כשיכורה ומחללת כביכול בקיאה את שולחנות המקדש. הסוף הבלתי נמנע הוא שגם יהודה נשבר, ונלכד כמו צפור במלכודת. “צַו לָצָו’ קַו לָקָו” יתקרבו החורבן והגלות, שרק דרכם ניתן להביא את הגאולה.
שתי נקודות אור מאירות את ההפטרה: אחת באמצעה, אז יתקע ה’ בשופר גדול לקבץ את עמו, “וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְתַּחֲווּ לה’ בְּהַר הַקֹּדֶש”. הנקודה השנייה היא תוספת פסוקים מפרק כ”ט המסיימת את ההפטרה בסוף טוב הכל טוב: יבוא יום ויקדישו בני ישראל את שם ה’ ויעריצוהו.
מפתיעה מכל היא מסורת תימן, לפיה קוראים את פרק ט”ז המדהים בספר יחזקאל: “הוֹדַע אֶת-יְרוּשָלִַם אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ”. פרק זה, שכבר בזמן התנאים מצאנו דעות כי אין להפטיר בו, מתאר את ישראל כאסופית מוזנחת, המאומצת בידי הא-ל המרחם והופכת לבת טיפוחיו. בהמשך הפרק, שאותו לא קוראים, הבת שהתבגרה והייתה לנערה יפה “במאד מאד” משליכה בחזרה את כל מתנותיו של הקב”ה כדי לקנות לעצמה אוהבים זרים. (ע”כ)
חידון השבוע
1. כמה פעמים מופיע בפרשתנו הביטוי “ויאמר”
2. האם צפורה הייתה הבכירה בבנות יתרו, צעירה או אי שם באמצע? ולמה דווקא היא? (אולי כי הייתה א פייגאלע??? – “ויאכל לחם” וד”ל)
3. באיזה גיל התחתן משה, ובאיזה גיל היה גרשום כשהמשפחה הייתה בדרך חזרה למצריים? (ולמי צפורה כרתה את הערלה? לבנה הראשון? השני? ואולי לבעלה)?
4. כמה לידות (ליום טפלו שתי המילדות? (נזכור שביציאת צריים היו קרוב למליון זכרים
הקדמה כללית
לפני שבוע סיימנו את חומש/ספר בראשית, שלפי ההיסטוריה המסורתית של העם העברי/ישראלי/יהודי – כשמו כן הוא, “בראשית הופעת העברים הראשונים”. השבוע אנחנו מתחילים עם ספר שמות, שבעצם חבל שהוא לא נקרא לפי המילה השלישית והרביעיית ספר “בני ישראל”. את שמות בני יעקב ונכדיו אנחנו מכירים טוב, לפי פרשת ויגש.אין צורך לחזור עליהם, אלא שכנראה העורך רצה להדגיש שספר שמות הוא המשך “ישיר לספר בראשית, האומנם?
גמרנו ספר ראשון ספר בראשית שהוא כחמישית מספר התורה – מה הוא בעצם נותן לנו? ערכים לימודיים/חינוכיים? שתיים וחצי מצוות? (או סיפורים בנוסח “הארי פוטר” ר”ל ח”ו?)
איך אפשר להגדיר את ספר בראשית? חשוב?? מעניין??? מבלבל??? מה שכן הוא ספר יפה, וכתוב בסגנון תנ”כי מעולה. כל הכבוד לעורך. ואם נתעלם משתי הפרשות הראשונות שעוסקות בהיסטוריה אוניברסלית , אז כל הפרשות שלאחריהן עוסקות (פרט לגלישה פה ושם, לתיאורים קצרים של ענפי משפחה אחרים) בעיקר על הקורות של ארבעה דורות של משפחה עברית.
וכאן לאחר עיון בפרשה ראשונה של ספר שמות – האם ניתן לומר שספר שמות הוא אכן המשך ישיר ורציף של ספר בראשית?. ביטוי שחוזר הרבה בפרשה – מזכיר לנו את אברםאברהם העברי.
ובעצם יש שם עוד כמה משפחות “עבריות” מצאצאי אברהם ויצחק. קצת המבלבל אבל אין מה לעשות. גם ישמעאל וגם עשיו (ומדיין ועמלק ר”ל) היו צאצאי אברהם העברי.
אז ברור שחומש בראשית מתעסק בעיקר בענף אחדשל צאצא של ארהם ובענף אחד של צאצא של יצחק. צמצם הכתוב. נוח להאמין שא-להים אכן הכתיב את כל הפרטים (הטובים והרעים) של ענףים שנבחרו. ואם ח”ו ספר בראשית הוא פרי עטו של עורך שאסף פרטי פולקלור רבים וחים לספר שבמבט ראשון נראה די רצף, מושך ומעניין. כל הכבוד לעורך הפלאי. אז לפני שבוע סיימנו את קריאת הסיפורים ה”טרום” היסטריים, עד להופעתם של בני ישראל, שהם היו רק 12 בני ישראל. היו ל – 12 אלה עוד צאצאים “נכדי ישראל’יעקב” (מי ספר/ה אותם?(פחות מ 60 נכדים, מעניין, והם תוך 4 דורות הפכו ?למליון. “על הניסים ועל הפורקן…” ועל הפריון ????
כן אנחנו כבר במצריים , מעל 100 שנים ועדיין אנחנו – בינתיים – “עבריים”, ויש לנו גם “מיילדות עבריות” וגם “איש עברי” וגם “בני ישראל” וגם “ישראל” ושלא נשכח גם “א-להי העברים”. היהודי יופיע רק בעוד כ – 400 שנה לאחר ההתנחלות בארץ והתפלגות הממלכה.
מה זה/אלה עברי/עברים? ברור שהתואר ישראלי אינו יכול להינתן לאברהם ויצחק. יוסף אכן כבר היה ישראלי, או בן ישראל, אבל עדיין נשאר “עברי”
עיון בנושא “העם העברי” מובא ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/
%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%
9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%
D7%90%D7%91%D7%A8%D7%9D_%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99
ועיון/דיון בנושא מי אבי האומה ניתן ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/
%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94%3A%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D
(לא אצטט)
אז היכן מופיע השימוש בתואר “עברי ” בתורה
מתוך מאמר שמסכם את העיון בביטוי ב –
http://tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim1/ivri.html
“וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי
,
וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם
” – אברהם נקרא עברי, בניגוד לבעלי בריתו שהיו אמורים (פירוט).
בראשית לט14: “וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ,
וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר ‘רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל
גָּדוֹל. ותדבר
אליו כדברים האלה לֵאמֹר בָּא אֵלַי העבד העברי אשר הבאת לָנוּ לְצַחֶק בי
” – יוסף נקרא עברי, בניגוד למצרים; וכך גם בראשית מא12.
בראשית מג32: “וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם, כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם” – בני ישראל נקראו עברים, בניגוד למצרים. כך גם בהמשך:
שמות א15-19: “
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת
הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר
בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הוּא וָחָיָה. וַתֹּאמַרְןָ
הַמְ
יַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלְּדֹת וְיָלָדוּ
“
שמות ב6-7: “וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים
זֶה. וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיֶּלֶד
” (פירוט), וכן שם פסוקים 11, 13.
שמות ג18: “וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ‘ה’ אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה’ אֱלֹהֵינוּ’
“, וכן שמות ה3, שמות ז16, שמות ט1,שמות ט13, שמות י3.
(ויש להוסיף — וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ-עִבְרִ֖י מֵֽאֶחָֽיו: … {יג} וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי-אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים
אז
– אברם – עברי
– יוסף – עברי
– המילדות שפרה ופועה – עבריות
– איש עברי, אנשים עברים
– ה’ א-להי העברים
ואחרי זה או במקביל — –וַיֵּאָֽנְח֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל מִן-הָֽעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל.
(למה לא נאמר “ויאנחו העברים”? (לא יודע, אבל מעניין)
איזה יופי – נראה שעיקר השימוש בתואר “עברי” בא בספר שמות, כלומר במצריים. (אבל גם השימוש “אברם העברי” קורה אחרי שאברם חזר ממצריים.). (מוזר) יש שטוענים שיש קשר בין עבר בן שלח, שהיה דור חמישי לנח ונולד בשנת 1728 לבריאה וכו’. ואם נעשה את חשבון השנים, לפי סוף פרשת נח ולפי סדר ימי עולם” . ניווכח שעבר היה סך הכל בן 220 (ט.ל.ח) כאשר אברהם נולד בשנת 1948 , והוא – עבר מת בגיל 464, כלומר עבר היה בן 320 כשיצחק נולד, ובן 380 כשיעקב נולד, כך שהוא עדיין חי כל ימי חיי אברהם שמת בגיל 175 ועוד המשיך לחיות אחרי שנולד יעקב וכו’. ולפי המדרש יעקב היה בן 67 כשברח מעשיו והוא שהה כ – 14 שנה בבית מדרשו של עבר.
על הבלבול בחישוב התאריכים י בחיי יעקב ניתן לקרא ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vaygash/yba.html
(לא אצטט מומלץ. )
מה זה אומר? לא יודע כרגע. אבל אברהם היה מצאצאי עבר – דור שביעי (כולל עבר הדור רראשון) ומשום כך אפשר להניח שאברם/אברהם בילדותו בילה הרבה בבית סב סבו, עבר העברי, כנראה שכך גם יצחק, לפני ואחרי העקדה וכך גם יעקב בילדותו ובבגרותו . (נושא לעיון נוסף).
בסגנונו, ספר שמות דומה לספר בראשית,אולם בתוכן ניכר הבדל משמעותי, ספר בראשית מדבר על בודדים. לעומת זאת ספר שמות מדבר על עם (בני ישראל) . ועברו מאות שנים (אם לא אלפי???) בין סיפורי ספר בראשית שהוא ספר של תיאור “פרה-היסטורי”. וספר שמות (בחציו הראשון) שהוא ספר “היסטורי”. וייתכן ש”הידע” לשני ספרים אלו בא משני מקורות פולקלוריסטים שונים שעורך התורה חיברם ליריעה אחת בשני חלקים, והתפר – קו התפר הוא בפרשת שמות, שבו מופיעים
מה שכן, בסיפורי המקרא – המעבר מ- העם “העברי” לעם “הישראלי” חל בתקופת 40 שנות הנדודים במדבר.
ולדעת האפיקורסים, יש הבדל בין תיאורי ספר בראשית לתיאורי ספר שמות עורך סיפורי ספר בראשית ושמות אסף חומר ממספר מקורות, באחד מהם היה השימוש בתואר “עברי, עברים” ובשני התואר בני ישראל.
מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D
…
אברם העברי – במקרא, אברהם נקרא “עברי”[2] עוד בטרם היות עם ישראל, ויש המסיקים מכך שהעברים קדמו לבני ישראל. בנוסף, התיאור “העברי” בפסוק מובא מנקודת ראותו של “הפליט”, ומכאן שזיהה את אברהם כשייך לקבוצת העברים, תהא משמעותה אשר תהא.
יוסף העברי – לפי המקרא, יוסף מזוהה בעיני המצרים כ”עברי”[3] – לא סביר כי זוהה כך כי היה מבני יעקב, שהרי המצרים כלל לא ידעו על משפחתו של יוסף עד שזה התגלה בפני אחיו[4].
ארץ העברים – יוסף עצמו מתאר את מצבו בפני השר המצרי כמי שנגנב מ”ארץ העברים” (בראשית, מ’, ט”ו). לא ייתכן כי ארץ כנען (או חלק ממנה) נקראה כך על שם משפחת יעקב, שמנתה כ-200-300 נפש[5], וששהתה בארץ כנען קצת יותר מ-20 שנה בסך-הכל עד אותה עת[6], ולא סביר שיוסף ישתמש דווקא בכינוי זה להסביר לאיש זר את מוצאו.
גם כאשר אחי יוסף באים לארמונו במצרים נאמר: “וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּם–כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.”[7].
תרגום אונקלוס – את המילה “עברי/ם” בספר בראשית מתרגם אונקלוס “עִבְרָאַה”, ואילו בספר שמות ודברים המילה מתורגמת תמיד כ”יְהוּדָאָה” (כלומר, מבני ישראל)[8] ומכאן שמסורת חז”ל – אותה מייצג אונקלוס – הייתה כי העברים המוזכרים בספר בראשית אינם זהים לאלו המוזכרים בשאר ספרי המקרא.
ואולם ניתן בהחלט להבין שמשפחת אברהם לא הייתה בודדה, אלא הגיעו ביחד איתם עוד אנשים “הנפש אשר עשה בחרן” (בראשית, י”ב, ה’) בין אם נבין שהיו עבדים שקנו או תלמידים שהצטרפו למורה רוחני, עד כי הקימו מחנה נרחב שהטיל מורא על הסביבה (עי’ בראשית, ל”ה, ה’) וניתן להסביר לפי זה את כל המקורות הקודמים, כשבני יעקב מהווים את המרכז והתלמידים/עבדים את היתר….
בתמונה למטה ניתן לראות את ה”צל” שמטיל עבר על הדורות שאחריו.
מדרשי חז”ל בהתבססם על פסוקים שונים בתורה מציינים שבימי האבות התקיימה ישיבת שם ועבר וכן שמלכיצדק מלך שלם היה שם בן נח.
על-פי היבטים ייחודיים אלו הסיקו פרשנים שונים, כי עבר לא היה עוד חוליה “רגילה” בשושלת הדורות, אלא אביה של קבוצה אתנית בפני עצמה (“בני עבר”), ומכאן ההסבר ההולם ביותר לשם “עברים”, הלא הם צאצאיו של עבר[17].
סדר הדורות ושנות החיים של שושלת שם לפי המקרא – העברים פעלו בתקופה שבין עבר לאברהם
(ע”כ. מומלץ)
ועל ספר שמות עצמו, מתוך
https://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=10953
… מדע המקרא אינו רואה בספר שמות יצירתו של איש אחד ואף לא של דור אחד, אלא יצירות של סופרים רבים מדורות וממקומות שונים נשתקעו בגיבוש הספר במתכונתו הנוכחית. יצירות אלו אינן מסוג ספרותי אחד ואינן שוות בערכן הספרותי, מהן שירים, סיפורים ואגדות, חוקים ומשפטים, רשימות ותיאורים הלקוחים מאוצר המסורת העברית. יש בספר יצירות שלמות ומושלמות העומדות ברשות עצמן, אשר שובצו במארג הסיפורי של תיאור יציאת מצרים ונדודי ישראל במדבר ..
ומתוך המשך ב –
https://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=10954
…השערת המקורות” באה למיין את החומר הרבגוני שכונס בספר שמות על-פי מרכיביו. שיטה זו רואה את ספרי התורה בכללותם כמורכבים מארבעה מקורות – ספר דברים; שני מקורות המונחים ביסוד הספרים בראשית, שמות ובמדבר “המקור האלוהיסטי” (שבו משמש השם “אלהים”), ו”היהויסטי” (שבו משמש השם “יהוה”), וספר ויקרא “הכוהני”. המקורות נבדלים זה מזה בשימוש בשמות האלוהים, בענייני לשון וסגנון ובאידיאות הדתיות והמוסריות שבהם. מכאן שהם נבדלים גם במוצאם מחוגי יוצרים שונים ובזמן חיבורם. הם נוסחים מקבילים של סיפור קורות האבות וקורות ישראל. “המקור היהויסטי” פיוטי יותר מן “האלוהיסטי”, ורעיונותיו הדתיים-מוסריים מפותחים פחות. יש אומרים, כי מוצא “המקור היהויסטי” מממלכת יהודה, ואילו מוצא “המקור האלוהיסטי” מאפרים ושבטי הצפון. קבצים ספרותיים נתגבשו כאן וכאן כדי מקורות בעלי תווי-היכר ייחודיים של אידיאות, סגנון ולשון. משערים ששני מקורות אלה חוברו במאה י’ או ט’ לפה”ס, ואוחדו במערך סיפורי אחד בסוף מאה ח’ לפה”ס – אחרי חורבן שומרון. לעומת זאת, “המקור הכוהני” כולל חוקים, תולדות ורשימות כרונולוגיות וכן סיפורים בודדים ותוספות לסיפורים שבמקור היהויסטי והאלוהיסטי. מוצאו מחוגי הכוהנים במקדשי ישראל, וזמן חיבורו במאה ו’-ה’ לפה”ס.
בספר שמות משייכים למקור “היהויסטי” סיפורים שמוצאם מרצף סיפורי, שתיאר את מאורעות השעבוד, יציאת מצרים והנדודים במדבר; וכן את “ספר-הברית הקטן” (לד א-כח). למקור “האלוהיסטי” משייכים חלק אחד מן הסיפורים, שהיו פעם כלולים באותו רצף סיפורים – יחד עם “שירת הים”, “עשרת הדיברות” ו”ספר-הברית הגדול”. למקור “הכוהני” משייכים את דיני הפסח (יב), רשימת יורדי מצרים ויוצאי מצרים, תיאור הקמת המשכן וכליו, וכן קטעי סיפורים ושברי פסוקים שנשתקעו בתוך המערכות הללו. סוברים, למשל, כי פרק א מורכב משלושת המקורות: המקור “הכוהני”: א-ה, ז, יג-יד; המקור “האלוהיסטי”: טו-כa, כא-כב; המקור “היהויסטי”: ו, ח-יב, כb.
הוא הדין לגבי פרק ב. לעומת זאת, פרקים ג-ה מורכבים רק מן המקור “היהויסטי” ו”האלוהיסטי”, ואילו הפרקים ז-יד משלושת המקורות. “שירת הים” (פרק טו) היא מן המקור “האלוהיסטי”, והסיפורים מפרק טו, יט-יט, כה מורכבים משלושת המקורות. הפרקים כ-כג הם מן המקור “האלוהיסטי”, ופרק כד מורכב משלושתם. הפרקים כה-לא הם מן המקור “הכוהני”, סיפור העגל בפרקים לב-לד מורכב שוב משלושת המקורות, והפרקים לה-מ הם מן המקור “הכוהני”. (ע”כ)…
ומתוך
https://www.hofesh.org.il/
freeclass/parashat_hashavua/99/9905_shmot/shmot.html
….
זוהי אחת הסיבות לכך, שהסיפור המקראי איננו יכול להיחשב כספר היסטוריה. לא רק משום שאין בו תאריכים ותיאור שיטתי של תהליכים, אלא משום המגמתיות הברורה שלו, שאינה
מכירה בכך שעם ישראל והתהליכים העוברים עליו הינם רק חלק מתהליכים היסטוריים גלובליים, ומה שמתרחש אצל עם אחד הוא בעל השלכות על עמים אחרים באזור. גם
הפרופורציות, ההדגשים והטשטוש בין מה שמוכר היום כעובדות היסטוריות בדוקות ומוכחות, לבין מיתוסים, אגדות וצרכים ספרותיים, הם המונעים אותנו מלהתייחס אל כל
פרט בכל סיפור מגמתי כזה כאל ספר היסטורי. הזמן הרב שחלף מאז התרחש אותו גרעין של אירועים, ועד לכתיבתו בפועל בספר, והעובדה שהדברים נמסרו בעל-פה, כשכל דור מוסיף
עליהם כמה וכמה משאלות-לב, ציפיות, אמונות ופרשנויות – כל אלה תורמים לספק הגדול שחוקרים רציניים בני זמננו מטילים לגבי “נכונותם” ו”אמיתותם” של מרבית הסיפורים.
באגדות עמים אחרים, שחיו באזור קודם לעם העברי או במקביל אליו, קיימים סיפורים דומים על לידתו של “מושיע” העם. מרטין בובר מביא סיפור של המלך האכדי הגדול סרגון
)סמוך לשנת 2600 לפני הספירה, כ- 1000 שנים לפני זמנו של משה( שאמו ילדה אותו בסתר, הניחה בתיבת גומא, את דלתה סגרה בזפת, ושמה אותה בנהר, שמימיו היו רדודים,
ואחר כך נלקח משם על ידי גנן, שגידלו ולימדו את אומנותו, עד שהתאהבה בו האלה עישתר, והושיבה אותו על כס המלוכה. (ע”כ)..
לעומת זאת מבחינת הערך המשמעותי, ספר שמות הוא המשך לספר בראשית, לפי
http://www.shorashim.info/ArticleDetail.asp?ArticleID=62
חז”ל מחלקים את חמשת החומשים כך:
‘ספר בראשית’
‘חומש שני’ – הוא ספר שמות…
נמצא שספר שמות מתאר תכלית שתחילתה בבריאת העולם. כלומר, עולם כל כך חכם יפה ומתוחכם אינו קיים סתם כך. חכמה אמיתית אמורה להוביל לתכלית. זו הסיבה שאדם נורמלי אינו סובל אי צדק שהרי בתוך תוכו אדם יודע שאין מושג שנקרא ‘סתם’. אם העולם אקראי מדוע אנו מצפים לצדק? לעולם יש תכלית שבו לבני האדם שותפות וחלק פעילים מאד (ולכן בכוחם גם להרוס). הגדרת התכלית ותפקיד היהודי נתנו בהר סיני.
ספר שמות הוא המשך בריאת העולם והוא שמביא את החידה הזו אל תכליתה. לכן הוא ‘ספר שני’ – המשך של ספר בראשית. במילים אחרות, ללא ספר שמות, ספר בראשית הוא כמו מוצר לא מוגמר שהרי לא בוראים עולם סתם כך. בלומדו את ספר בראשית, על היהודי והיהודיה לשאול: “לשם מה כל זה? על מנת לקבל תשובה, עליהם להמשיך לספר השני – ספר שמות.(ע”כ)
ומתוך
https://www.lilmod.cet.ac.il/
CETHandler.ashx?n=CetEntities.
FileViewer&i=7b6c26a9-ffd0-
426d-b508-19d6c9d151f1&id=412011
בפתיחת הלימוד בכל חומש עלינו לשאול את עצמנו תחילה: מהי המסגרת של החומש, ובצורה מדויקת יותר נשאל
שלוש שאלות:
1 .מה היחס בין החומש שלפנינו לבין החומש שקדם לו?
2 .מה מבנה החומש ומהו היחס בין חלקיו?
3 .כיצד ההקשר של החומש ומבנהו משרתים את המסר שלו? או בכוון ההפוך, מה אני יכול ללמוד מן החמוש על
סמך הקשרו ומבנהו?
על השאלה הראשונה ניתן להשיב על סמך דברי הרמב”ן והנצי”ב בפתח ספרו העמק-דבר על התורה. …
… דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה כי הוא חלק שני מזה הספר. היינו בו נגמר סדר
הבריאה. וכמאמרם ז”ל “בראשית: בשביל ישראל שנקראו ראשית”. פי’ תכלית העולם בכלל. הוא שיהא אומה אחת
חלק ה’ עמו. וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו ראוים להיות לאור-גוים להעמידם על
ידיעת אלהי עולם וכמו שביארנו בגוף הספר. … נמצא דספר שמות הוא ספר שני להראשון כמו שהמה ענין אחד ובו
שני חלקים של ספר הבריאה: (ע”כ)
ודיון מסורתי מעמיק בנושא סיפורי התורה = סיפור אחיד או אוסף ” ניתן ב –
http://www.hatanakh.com/sites/
herzog/files/herzog/%D7%A4%D7%
A8%D7%A9%D7%AA%20%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2_90.pdf
(לא אצטט, טוב לעיון לאלה עם זמן וסבלנות)
בקיצור. מתחילים לקרא בחומש השני בתורה, תוכן מעולה, מרתק, הרפתקני, ולא חשוב שההגיון שח ימינו לא משלים עם הדמיון של עורכי התורה.
אז קדימה למשה רבנו,
פסוקי השבוע
מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה
מַדּ֛וּעַ מִֽהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם
מַדּ֖וּעַ לֹֽא-יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה:
מַדּ֡וּעַ לֹא֩ כִלִּיתֶ֨ם חָקְכֶ֤ם
(ויש גם “למה”…)
ערב שבת שלום
פתיחה
כן, פרשת שמות מסכמת את תהליכי התהוות האומה העברית/ישראלית ואת תהליך בחירת המנהיג הראשון וסגנו. ונראה שבשלבים ראשונים עדיין לא היה ברור מה הוא שם האומה ושם א-לוהה. (או לפי הכתיב אלוהיה).
וכמו בסיפורים קודמים בספר בראשית, קשה להבחין בין מקור של סיפור ילדותי כמו “משה בתיבה” או סיפור למבוגרים “סנה בוער” . ויופיעו עוד כמה סיפורים בהמשך ספר שמות
לרענון – יש בפרשתנו שלושה אירועים/קטעים עיקריים
– משה עד לגיל 80 לפני כניסתו לתפקיד, 3 שלבים, ילדות, בחרות גיל העמידה, כולל —- , לידת משה, הטמנתו בתיבה ואימוצו על ידי בת פרעה, — התערבותו בחיי החברה העברית, — בריחתו ממצריים ונישואיו.
— משה בדיאלוג ממושך (ומטריד) עם תופעה מסטורית שמשויכת לכח עליון שמופיע בתור סנה בוער, מלאך ה’, א-להים וה’ ובסופה של הדיינות מייגעת משה מקבל נגד רצונו תפקיד של מנהיג
— משה ואהרן מנהלים משא ומתן עם מלך מצריים בנסיון לשחרר את העבדים בני ישראל ונכשלים בסבוב ראשון.
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת..
מעניין ומרגיז או מתסכל. לפי מה, א-להים/ה’ מחליט, מתי ואיך ואת מי להעניש. איך אומרים במקום לטפל בגורם מטפלים בתוצאה. פרעה רוצה להרוג את בני ישראל הזכרים. המילדות מרחמות על היילודים, אז במקום לטפל בפרעה ישירות, כצו שה’ עשה לפרעה, (או כמו שא-להים עשה לאבימלך) ולמנוע הריגת ילדי בני ישראל’ ה’ בונה בתים למילדות. יפה. האם זו מידה כנגד מידה?
ובכלל, האם ניתן לסווג את הסיפור הזה, כסיפור לילדים או כסיפור למבוגרים. האם פרעה היה מלך חכם או טפש? האם פרעה ידע שהבת שלו מגדלת ילד אסופי שמצאה ביאור, ושידעה שהוא מילדי העברים? אף אחד לא ידע או ראה שאם הילד מביאה ילד בן שנתיים שלוש לבת פרעה?מי בכלל היו שפרה ופועה? מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/
%D7%A9%D7%A4%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%A2%D7%94
… יש שסברו שהן עבריות ויש שסברו שהן מצריות. נקודת המוצא של הגישות השונות היא משמעות הביטוי “למיילדות העבריות”. יש הרואים את המילה “העבריות” כלוואי המתאר את המיילדות, ומכאן שאלה מיילדות עבריות, ויש הרואים את המילה “העבריות” כמושא פעולתן, כלומר כאילו נכתב “למיילדות את העבריות”, ומכאן אפשר שאלה מיילדות מצריות[1].
יוסף בן מתתיהו, בספרו “קדמוניות היהודים”, כתב: “והמלך פחד וצווה בעצתו של אותו אצטגנין להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיולד לבני ישראל, ופקד שמיילדות מצריות תשגחנה בשעת חבליהן של נשי העברים ותקפדנה על לידותיהן. עליהן הייתה מוטלת החובה, לפי פקודת המלך, להיות המיילדות, הואיל ונדמה שהן לא תעבורנה על החלטת המלך מחמת היותן בנות עמו”[2].
ילקוט שמעוני המשיך בדרך זו, ומנה את שפרה ופועה ברשימה של נשים שהתגיירו והצטרפו לעם ישראל[3].
יעקב דילישקאש בן המאה ה-14, בפירושו “אמרי נועם”, מנמק גישה זו:
“מצאתי בשם רי”ח ששפרה ופועה מצריות היו מתחילה ונתגיירו, דאם לא כן תימה, היאך ציוה אותן להרוג את היהודים, וגם הן היאך הודו לדבריו, והלא אמרו: בכל יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים? לכך כתיב “ותיראנה המילדות”, אע”פ שלא היה להן לירא מתחילה, דאם לא כן מאי רבותייהו ומאי יראה היתה זו? פשיטא.”[4]
גם דון יצחק אברבנאל תמך בגישה זו ונימק: “ולא היו עבריות, כי איך יבטח לבו בנשים העבריות שימיתו ולדיהן, אבל היו מצריות מילדות את העבריות, ר”ל עוזרות אותן ללדת, כמו שנאמר ‘בילדכן את העבריות’.”[5]
במסכת סוטה ניסו לזהותן עם נשים עבריות אחרות המוזכרות במקרא, ומוצעים שני זיהויים מתחרים: “רב ושמואל, חד אמר: אשה ובתה, וחד אמר: כלה וחמותה. מאן דאמר אשה ובתה, יוכבד ומרים. ומאן דאמר כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע”[6].
רש”י מפרש בעקבות התלמוד, ששפרה ופועה הן יוכבד ומרים. הרב ברוך הלוי אפשטיין, בפירושו “תורה תמימה”, מדייק באומרו: “לפי חשבון השנים של מרים ושל אלישבע אז, קשה לומר שהיו אז מילדות, ובמדרש רבה מבואר שהיו רק עוזרות ליוכבד במה שצותה עליהן”[7].
שד”ל מונה תומכים בכל אחת משתי הדעות, ומנמק את תמיכתו בדעה שמדובר במיילדות מצריות:
“דעת רז”ל (שמות רבא א’ י”ז) ואונקלוס ורשב”ם ורמב”ן שהיו המילדות האלה מזרע ישראל, ודעת המתרגם האלכסנדרי והיירונימוס ויוסף פלאויוס ודון יצחק שהיו מצריות מילדות העבריות, וכן נראה, כי איך ייתכן שיצוה לבנות ישראל להכרית את כל בני עמם ויאמין שלא תגלינה הדבר? וקלעריקוס טוען, שאם לא היו עבריות היה לו לומר “למיילדות לעבריות”, …
המיילדות היחידות במקרא שאינן אנונימיות, הן שפרה ופועה. בניגוד לכל המיילדות הנזכרות במקרא ומזוהות באמצעות עיסוקן בלבד, הרי שה”מיילדות העבריות” נזכרות בשמותיהן. החוקרים חלוקים האם השמות שפרה ופועה הם שמות מלאכותיים או שמות ששימשו גם נשים אחרות בעת העתיקה[10]. ויליאם פוקסוול אולברייט ואחרים קשרו את השם פועה עם פע’ת, בתו של דנאל הנזכרת באפוס האוגריתי עלילות אקהת, וייחסו לשם את המשמעות האוגריתית של פע’ת = ילדה או בחורה. אחרים מצאו בשם משמעות מערבית וטענו שמשמעותו “ריח בושם”, “פריחת הכופר” או גור של גמל[11].
התלמוד במסכת סוטה דורש את שמותיהן: “תניא כמאן דאמר אשה ובתה, דתניא: שפרה – זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד. דבר אחר: שפרה – שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה – זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהייתה פועה (ומוציאה את הולד). דבר אחר: פועה – שהייתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל”[6].
דון יצחק אברבנאל הלך בעקבות התלמוד ופירש ששפרה ופועה הם שמות גנריים:
“שהיה מנהג במצרים, שהיו באות שתים מילדות לעמוד עם כל אשה שהיתה יולדת, והאחת מהן היה עסקה בהוצאת הוולד ובשכלולו, ולכן נקראת שפרה, ע”ש שמשפירה את הוולד. והשנית היה עסקה להחזיק ביולדת ולעוזרה בדברים וקולות ותפלות, ולכן נקראת פועה, מלשון ‘כיולדה אפעה’. ואמר שדיבר פרעה למילדות העבריות ר”ל לכולנה, כי לא אמר לשתי המילדות, אלא לפי שלכל המילדות הרבות ההנה, דיבר וצוה זה, וכלן היו נחלקות לשתי אומניות ההם, וזה אמרו ששם האחת שפרה ושם השנית פועה.”[5]
יש שכתבו שפרעה הוא שנתן למיילדות את השמות, ברצונו להראות את אדנותו כמלך, ושהמיילדות התמרדו ולא השתמשו בשמות אלו[12]. פירוש אחר מייחס את השמות להסוואת מהלך הרצח, בכך ששפרה ופועה היו נודעות כדואגות לתינוקות (פועה = בוכה על מות תינוקות) ועל כן לא יחשדו בהן שהרגו את התינוקות[13]….
פירוש אחר, שמופיע בתרגום סעדיה גאון, הוא שה”בתים” הם הגנה, שהמיילדות לא נענשו על שהפרו את הוראת פרעה. אבן עזרא מסביר את דברי רב סעדיה גאון, ומייחס את ההגנה לבתים ממשיים: “ויאמר הגאון כי עשה להם בתים שהסתירם שם ולא נמצאו”. פירוש “מי השילוח” מרחיב את פירוש ההגנה דווקא לכיוון ההגנה הרוחנית, על סמך הזיקה שבין תחילת הפסוק לסופו, כלומר בין המעשה לשכרו: “דהנה יראת בשר ודם כשאדם מתירא מפני אדם אין בו ישוב הדעת, כי יראה הוא היפך מזה, אך יראת הש”י יש בה נייחא. וע”ז מורה ויעש להם בתים. כי בית מורה על ישוב הדעת, וממילא כאשר היה להם ישוב הדעת מחמת יראת אלקים לא היה להם שום פחד מגזירת פרעה, וזהו ויעש להם בתים.”[25]
אליהו שץ כותב[16] ש”עם גידול האוכלוסייה העברית נבנו בתי חולים (בתים) עבור המילדות כדי לאפשר להן לטפל במספר ההולך וגדל של לידות”. ניכר שכוונתו כאן היא שהבתים הם שכר של הצלחה עסקית.
לעומת פירושים אלו, רשב”ם מפרש את הבתים לא כשכר אלא כמעשה של פרעה, שנועד למנוע מהמיילדות להפריע לו במזימתו. כך כותב רשב”ם: “ויעש להם בתים – לשמרם פן ילכו לעבריות היולדות”. באופן דומה, חזקוני, בפירושו השני, מציג את הבתים כהוראה של פרעה כמקום אליו יובאו היולדות העבריות ללדת כדי שהמיילדות תוכלנה להרוג את הילדים. הרב אליעזר אשכנזי מפרש שהבתים נעשו לעברים ולמיילדות גם יחד כדי שהמיילדות תהיינה קרובות ליולדות ותוכלנה להגיע אליהן בזמן ללידה כדי להרוג את היילודים הזכרים
(ע”כ. מומלץ)
ועוד הסבר משלים מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/klli/mdrjim/myldot.html
רש”י הסיק מכאן שהמילדות העבריות היו ידועות עוד לפני שהיו להן השמות “שפרה” ו”פועה”. השמות האלה הם כנראה שמות מקצועיים – המילדות נקראו על-שם המקצוע שלהן (גם בימינו יש אנשים שנקראים ע”ש המקצוע או האופי שלהם, למשל “גברת הברזל”, “האופנובנק” ועוד…). זה גם מתאים למטרה של הפסוק: הפסוק בא להראות עד כמה המילדות היו מסורות ונאמנות למקצוע, ולכן הוא מציין שהן גם נקראו על-שם המקצוע שלהן; הן ממש ביטלו את האישיות הפרטית שלהן, ולכן רוב האנשים לא זכרו את שמן הפרטי אלא קראו להן בשם המקצועי שלהן – ” שפרה על-שם שמשפרת את הולד, פועה -פועה ומדברת והוגה לולד… “.
אם כך, צריך לברר מי הן באמת המיילדות העבריות. זו שוב ‘חידה בלשית’ – כדי לפתור את התעלומה צריך לחפש רמזים. איזה פרטים נוספים נזכרים בפרק לגבי המילדות העבריות?
“וייטב א-להים למיילדות” – כלומר היה להן טוב;
“ויעש להן בתים” – כלומר הן זכו למשפחות.
אין כאן הרבה מידע – אבל נצטרך להסתפק מה שיש… איפה נזכרו שתי נשים, שהקימו בית (במשמעות של משפחה) והיה להן טוב?
נקרא בשמות פרק ב: “איש היה מבית לוי, ויקח את בת לוי. ותהר האישה ותלד בן, ותרא אותו כי טוב הוא, ותצפנהו שלושה ירחים.”: בת לוי (שהיא, כידוע, יוכבד – ע’ שמות ו 20) זוכה להקים בית בישראל, עם איש מבית לוי. היא יולדת בן, ונאמר עליו שהוא טוב. מה זאת אומרת “טוב”? הרי כל אישה חושבת שהבן שלה טוב!
{רש”י מפרש, שכל הבית התמלא אורה כשהוא נולד; לא ניכנס לשאלה איך רש”י הגיע לזה. רק נציין שהפירוש שלו מאד מתאים לימינו – בימינו כשנולד תינוק חמוד כל הדודים באים ומצלמים אותו עם פלאשים, וכל הבית מתמלא אור…}
בכל אופן, ברור שהכוונה שהבן היה טוב באופן מיוחד. אז הנה, מצאנו – גם בית וגם טוב , ויש שם שתי נשים – יוכבד, ומרים בתה!! ע”כ)
2.וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵֽלְכ֖וּ רֵיקָֽם:
עוד לא התחילה שום פעילות להצלת העם וכבר ה’ מבטיח שבני ישראל לא יצאו בידיים ריקות
הבטחה זו מופיעה פעמיים. פעם ראשונה בפרשתנו, בהתגלות ה’ מתוך הסנה. ופעם שנייה לפני מכת בכורות במסגרת ההכנות של בני ישראל ליציאה ממצריים, שבני ישראל לא ישכחו את קבלת הרכוש המצרי בתור “השאלת” כלים. וזה נושא די מטריד. לא רק פה, – הצורך בקסלת רכוש, אלא גם בסיפורים קודמים בהם מתוארים אבותינו כבעלי רכוש אמידים. מדוע?
אין לי כאן הסבר ואנסה לחשוב ולעיין בזה שוב בעוד שבועיים בפרשת בא אי”ה. ובינתיים
מתוך
https://www.yeshiva.org.il/midrash/1194
נראה שמצוות הענקה באה ללמד, שהעבד העברי אין גופו קנוי כעבד כנעני, שאצלו אמרו: מה שקנה עבד קנה רבו, אלא הוא כשכיר, ולכן מגיעה לו הכרת הטוב על עבודתו, ולשם זה צריך להעניק לו. וכך גם ישראל במצרים, לא היו עבדים בעצם, אלא בני חורין משועבדים, ולכן מגיע להם שכר ומתנות על עבודתם. וע”י זה שהם שואלים מהמצרים כלי כסף וזהב, בא לידי ברור מהות חרותם.
משמעות נוספת לביזת מצרים הוא סמל לקידושין שקדש הקב”ה את ישראל, במדרש נאמר (שמות רבה פרשה נב) “דבר אחר, ביום חתונתו על הים, וביום שמחת לבו, באהל מועד”.
כלומר קנין הנישואין היה ע”י שזכו ברכוש מצרים, שזה כמו קדושי כסף. ונראה שע”י זה מובנת מהות חרותם, כי בכך קנה אותנו ה’ לו לעם, וזה עושה אותנו בני חורין במהות 5 . כמו שאמר רבי יהודה הלוי “עבד ה’ הוא לבדו חופשי”.
רמז לדבר שמתן “כלי כסף וכלי זהב ושמלות” הם כמתנת חתונה, מפסוק דומה המזכיר את הכלים הללו שנתנו כנדוניא לנישואי רבקה. (בראשית פרק כד) “ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה ומגדנת נתן לאחיה ולאמה:”.
עוד עלינו להבין את הלשון “ושאלה אשה משכנתה”, רשב”ם (שמות פרק ג פסוק כב) מבאר:
“ושאלה אשה משכנתה – במתנה גמורה וחלוטה, שהרי [כתוב] ונתתי את חן העם. כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך. זהו עיקר פשוטו ותשובה למינים”…..
ומתוך
https://d.facebook.com/story.
php?story_fbid=
1155995234538017&id=527029814101232&__tn__=%2As-R..החשיבה שהתורה מיחסת לשאילת כלי כסף והזהב עילאית. כבר בהתגלות הראשונה של הקב”ה למשה, בסנה הבוער, חתם ה’ את תאורה כך: “ונתתי את חן העם בעיני מצרים, והיה כי תלכון לא תלכו ריקם”. מדוע העניין חשוב כל כך?
רק באמצע חומש דברים נותן לנו הכתוב שני פרטים שמספקים לנו את המפתח.
1. שחרור העבדים: “…וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגורנך ומיקבך, אשר ברכך ה’ אלוקיך תיתן לו. וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים ויפדך ה’ אלוקיך, על כך אנכי מצבך את הבר הזה היום” (דברים טו, יב-טו). יש כאן קישור ליציאת מצריים ולביטוי “לא תשלחנו ריקם” המהדהד את “לא תלכו ריקם” במעמד הסנה.
2. מצווה נוספת בתורה היא: “לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו” (דברים כג, ח). בני ישראל לא היו סתם גרים במצריים אלא עבדים כך שלא היו חייבים למצריים שום הכרת טובה אלא ההפך. אך התורה מבקשת מעם ישראל לא לשמור טינה. מדוע?
במצווה קטנה זו טמונה תובנה עמוקה לחברה החופשית. עם שהשנאה מניעה אותו איננו חופשי ואיננו יכול להיות חופשי. לו המשיך עם ישראל לסחוב שק של שנאה ושל רצון לנקום היה אפשר לומר שישראל יצאה ממצרים אך מצריים לא יצא מישראל.
יש הבדל בין לחיות עם העבר לבין לחיות בתוך העבר. היהדות היא דת של זיכרון. אנחנו מזכירים את יציאת מצריים כל יום אבל אנחנו עושים זאת למען העתיד, לא בשם העבר, כדי לא לחזור עליו. המסר של התורה כאן הוא-זכרו, אבל לא כדי לשנוא. אנו מבינים מתוך הדברים שיש להתנתק מטינות עבר. זאת הסיבה לצווי שלא לשלוח עבדים ריקם אלא לתת להם מתנת פרידה. המתנות מאפשרות לעבד לשעבר לעשות עבודה רגשית, לציין לעצמו את סוף פרק העבודות בחייו, לפתוח דף חדש בלי כעס ובלי עלבון. מי שמקבל מתנות נדיבות מתקשה לשנוא.
3. הורג את בנך בכורך…ויבקש המיתו……חתן דמים למולות
בהרבה פרשות בתורה מופיעים פסוקים ו/או שברי פסוקים שאינם מובנים.אבל היות והם כתובים, אין ברירה, חייבים לדרשם, ואפילו כשההסבר דורש להעביר הרבה פילים בחור של המחט.
לחז”לינו קשה, בעצם בלתי אפשרי להסביר שיש לנו טעות בעריכה או בשיבוץ מילה או אות לא נכונה. פשוט, אסור שיהיו טעויות בתורתנו.. ואם נאמר “ויאמר א-להים נעשה אדם…” יש לזה הסבר. ואם נאמר “בני האלהים… גם לזה יש הסבר וכו’ וכו’. (אם האפיפיור אינו טועה, לבטח ובטח שא-להים אינו טועה)
(לי נוח לטעון שהעורך טעה ושילב את שני בסיפורים כאחד היות והם נראו לו דומים, בזמן שהוא לף את הסיפורים מזכרונו. או מיש סיפר לו את הסיפורים חוברם בלי להבין שהם אינם קשורים. אבל חז,לינו ראשונים ואחרונים טרחו יפה להסביר את שני האירועים, כולל איזכור ספר היובלים. (להלן).
אז יש לנו פה צירוף פסוקים מוזר. מצד אחד, ה’ אומר למשה שיגיד לפרעה שאם הוא – פרעה אינו משלח את העם, הרי הוא – ה’ א-להי העברים, יהרג את בנו בכורו של פרעה (נדמה לי שזה דווקא לא קרה, אבדוק שוב. מה שכן קרה הוא, שלפי המסורת הנוצרית ה’ כן גרם לזה שיהרגו את בנו “בכורו”??? להבדיל)) כלומר ה’ כבר מראש יודע שיהיו 10 מכות שיסתיימו במכת בכורות. כלומר ה’ יודע שהוא – ה’ יקשה את לב פרעה. אם כך, פרעה לא כל כך אשם, כיה ‘ הוא זה שמושך בחוטים, כך שלפרעה לא הייתה אפשרות להיות קצת רחמן ולשלח את בני ישראל. נאמר כבר גם שפרעה לא ידע את יוסף – מוזר.
והנה מייד לאחר שה’ אומר למשה שיאיים על פרעה בעונש של מות הבן הבחור, ה’ רוצה להרוג את הבן (הבכור???) של משה. ובהתחשב בזה שצפורה לא הייתה יהודייה כל העסק נראה יותר מוזר ממוזר. ניסית ילמצא לזה הסבר הגיוני לפני שנתיים, אבל זה לא צלח ביידי. אנסה שוב.
מתוךhttps://he.wikipedia.org/wiki/
%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%
94_%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%9F
..
רבים מהמפרשים תהו על דברי צפורה. דבריה ומעשיה תלויים בשאלה מי הוא החתן, ומהם אותם ‘דָּמִים’ שצפורה מזכירה. ניתן לפרש שמשה הוא החתן, וזאת מפני שהוא חתנה של צפורה. ניתן גם לפרש שהבן הוא החתן וזאת לפי המנהג לכנות את הבן הנולד שנימול, חתן.[1] גם את התבנית ‘דָּמִים’ ניתן לפרש בכמה אופנים. התבנית ‘דָּמִים’ הם דמי משה, שה’ מבקש להורגו. וניתן לפרש שאותם ‘דָּמִים’ הם דמו של הילד שנימול. מכאן שאפשר לפרש את צמד המילים ‘חתן דמים’ בכמה אופנים:
הסיפור בשמות ד’ מעלה קושי את מי ה’ ביקש להרוג – את משה או את בנו. בשל פעולתה המהירה של צפורה הוא אינו עושה זאת. הסיפור בספר היובלים מבקש לתקן את הקושי, מדוע ביקש ה’ להרוג את משה? הסיפור בספר היובלים יוצר הפרדה מוחלטת בין אלוהים לבין ‘שר המשטמה’ אשר בספר היובלים הוא זה שביקש להמית את משה. כך פותר בעל ספר היובלים את הסתירה בין שמות ג’-ד’ בו ביקש ה’ ממשה לצאת לשליחות לבין שמות, ד’, כ”ד, בו הוא מבקש להורגו. בספר היובלים מסופר כי הסיבה לרצונו של שר המשטמה להרוג את משה היא למנוע ממשה לצאת לשליחות שהטיל עליו ה’. “ואתה ידעת את אשר אמר לך בהר סיני ואת אשר ביקש לעשות עמך שר המשטמה בשובך מצריימה… הלא בכל כוחו ביקש להורגך ולהושיע את המצרים מידך בראותו כי נשלחת לעשות שפטים ונקמה במצרים”. בסיפור זה עולה בידי מחבר ספר היובלים ליצור סיפור שיש לו רצף מהסיפור הקודם, סיפור הסנה הבוער.[2]
גם ספר הישר מבאר בדרכו את הסיפור ותולה את ניסיון הפגיעה בבן משה בשליח ה’: “ויהי בדרך במלון וירד מלאך האלהים ויבקש ממנו (משה) תואנה. ויאמר להמיתו על דבר בנו בכורו אשר לא מל אותו, ויעבור על הברית אשר כרת ה’ את אברהם. ‘וגו ותרא גמורה את מלאך יי מבקש תואנה ממשה, ותדע כי בעבור אשר לא מל את גרשום בנה היה הדבר הזה לילד. ותמהר צפורה ותקח מחדודי הצורים אשר שמה, ותמל את בנה ותמלט את אישה ואת בנה מיד מלאך האלהים.[3]
רבי חסדאי קרשקש טוען כי המילה באה “אלא להצלה ממשחית ממשי בעולם הזה”. רח”ק טוען כי האיום הפיזי הושת על בנו: “מצאנו שהמל תינוק מצילו מן המיתה … שנאמר ‘ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה’ ויבקש המיתו” — לתינוק, מפני שנתעצלה במילתו ולא מלה אותו.”[4] כמו רח”ק גם אברהם אבן עזרא, מסביר כי ‘חתן הדמים’ הוא בנו של משה: “ובעבור שאחזתו רעדה (ידיי משה רעדו מחמת מחלה שהביא עליו ה’) ‘לא יוכל הוא למולו, ומלה אותו צפורה, כי הוא גלה לה זה הסוד (שהחולי הוא מחמת דחיית המילה)”[5].
בתלמוד הבבלי[6] נאמר “תניא ר’ יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שכל זכויות שעשה משה רבנו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר: וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה’, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ” . אמר רבי: חס וחלילה שמשה רבנו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר: אמול ואצא – סכנה היא, שנאמר :”וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים..”(בראשית, ל”ד, כ”ה) אמול ואשהה שלושה ימים – הקב”ה אמר לי: ‘לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם'(שמות, ד’, י”ט), (אלא מפני מה נענש משה? מפני שנתעסק במלון תחילה, שנאמר: ‘וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן’ (שמות, ד’, כ”ד) . רשב”ג אומר: לא למשה רבנו ביקש שטן להרוג אלא לאותו תינוק, שנאמר: ‘ כי חתן כמים אתה לי. ‘ צא וראה מי קרוי חתן – הוי אומר זה התינוק . דרש רבי יהודה בר ביזנא: בשעה שנתרשל משה רבנו מן המילה, באו אף וחמה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו, מיד ‘וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ’.(שמות, ד’, כ”ו) מיד חוו ממנו – באותה שעה ביקש משה רבנו להרגן, שנאמר: ‘הֶרֶף מֵאַף, וַעֲזֹב חֵמָה? (תהילים, ל”ז, ח’)…..
ניתן להתייחס לפסוקים אלו כדברי ה’ המורה למשה מה לאמר לפרעה. אך אפשרי להבין את פשט הסיפור כמסר של ה’ למשה. ה’ מזכיר למשה כי מאן לצאת לשיחות למען שחרור בני ישראל, וכדי לשכנע אותו בחשיבות השליחות ולהמחיש בפניו את הסכנה שבה נתון עם ישראל – אשר ה’ רואה בו את בנו בכורו – ה’ רוצה לפגוע בבנו של משה. צפורה, שנחלצת מיד ומצילה את בנה, מראה בפעולתה המהירה למשה, את הצורך במעשה מיידי למען הצלת חיים – הצלתו של עם ישראל. לאחר סיפור זה משה עוזב את משפחתו ופונה לתפקיד אותו ייעד אותו ה’והוא שחרור והצלת עם ישראל ממצרים. בסיפור זה מילאה את תפקידה האימהי כמודל להצלתו של בנה. מסיפור זה אינה ממלאת תפקיד כלשהו בסיפור שיחרור העם מעבדות והמסע במדבר לארץ המובטחת. משה הוא זה שפונה לתפקידו במשפחתו המורחבת והציבורית -עם ישראל. הנשים בחייו של משה ובכללן צפורה מהוות מודל חיקוי עבורו לתפקידו כהורה אם (אמא) שיועד אליו “גידולו” של עם ישראל.[8] (ע”כ)
ולסיום – משהו לקרא ולחשוב עליו. אז מה באמת תפקידה של צפורה? למול????
נא לעיין ב –
http://www.daaton.co.il/Article.aspx?id=4597
ובינתיים
שבת שלום
שבוע טוב
להת