-From:
Date: Sun, Jan 6, 2019 at 3:08 AM
Subject: וארא אל… ולא שמעו אל….ויבא אל… ויעתר אל
To:
עיונים קודמים
פרשת וארא – תשע”ד
http://toratami.com/?p=83
פרשת וארא – תשע”ה
http://toratami.com/?p=306
(על- נס, מטה ותנין, 7 מכות,ושמי ה’ לא נודעתי, ותעל הצפרדע, וימת כל מקנה מצריים, ויקח עמרם את יוכבד דודתו, והמה… נהפך לנחש)
פרשת וארא – תשע”ו
http://toratami.com/?p=504
(מקוצר רוח, דרך שלושת ימים, שאילת הכלים)פרשת וארא – תשע”ז
http://toratami.com/?p=702
(על: – הופעות ושיחות ה’/א-להים, הצהרת כוונות וסכום היסטורי קצר, {אריך פרום – לעיון}, שיחות/ויאמר/וידבר ה’/א-להים עם משה, “בא דבר אל פרעה”, צבאות ה’, ויצעק משה על דבר הצפרדעים)
פרשת וארא – תשע”ח
http://toratami.com/?p=936
(על: מיקום גיאוגרפי, וארא…. באל שדי, וגם הקימותי, ואני אקשה… ונתתי את ידי, והיה דם בכל ארץ מצריים, הנני ממטיר… ברד…, ויחזק…)
פסוקים מההפטרה
בֶּן־אָדָ֕ם שִׂ֣ים פָּנֶ֔יךָ עַל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וְהִנָּבֵ֣א עָלָ֔יו וְעַל־מִצְרַ֖יִם כֻּלָּֽהּ׃
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אַצְמִ֤יחַ קֶ֙רֶן֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּלְךָ֛ אֶתֵּ֥ן פִּתְחֽוֹן־פֶּ֖ה בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֖וּ כִּי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
חידון השבוע
1.כמה פעמים משה נפגש עם פרעה?
2. מתי ואיזה מטה נהפך לנחש ואיזה לתנין?
הקדמה כללית – התקשורת הא-להית
לפני שבוע ה’ (או בשמו האחר, לפי המסורת) התחיל לדבר עם משה והשבוע ובשבוע ה’ ממשיך. פשוט ה’ בחר לו אדם מסויים והתחיל לדבר איתו ולומר לו מה עליו ועל אחרים לעשות – שאם לא כן…” יש לנו כאן שימוש באמצעי תקשורת שא-להים (או הטבע) ברא. ואלי זה לא בדיוק דיבור כמו שאנחנו מכירים. אבל מסתבר שיש “משה ידבר והא-להים יעננו בקול”. העיקר יש לנו תקשורת.
לפני שנתיים כבר קשקשתי על הנושא של התקשורת הא-להית, כלומר איך (לפי התורה) א-להים (או ה’) מנהל את הקשר עם יצורי אנוש. קשר שמתבטא בעיקר בדיבורים או באמירות ברובם חד-סטריים. אבל מסתבר שהקשר הזה – התערבות ישירה וממושכת של ה’ במהלך ההיסטוריה הקדומה של העם העבר/ישראלי – נעשה יותר ויותר דומיננטי לאורך ספר שמות, ואי אפשר שלא להמשיך לחשוב על תהליך התהוות הקשר ולנסות להשלים (אם אפשרי) או להרחיב את הנושא.
(וסתם הארה, אם בתורה הקשר החד סיטרי היה בכיוון מה’ אל השומע (למשל משה) , ובנ”ך מה’ אל הנביאים, הרי בימינו הכיוון החד-סטרי, הוא הפוך. היהודים הם שמדברים/אומרים/מתפללים אל ה’ 3 פעמים ביום. ומה היא התגובה?)
אז אחת המשמעויות או יותר של התורה או יותר נכון אחד מהעקרונות שמבססים את קדושת התורה היא שהיא דבר ה’. כי הרי מתחילת ספר התורה עד (כמעט) סופה ה’ מדבר או לפחות דיבר/אמר הרבה.
פעם לפני שנים רבות. זה התחיל בבריאה ב— “ויאמר א-להים יהי אור…” וכנראה פסק עם מותו של הנביא מלאכי.
עד הפגישה בין משה והסנה, שהתפתחה לדו-שיח בין א-להים (ו/או ה’) ומינוי משה למנהיג עם בני ישראל – – ה’ (ו/או א-להים) בספר בראשית, יצר את הקשר באופן או בזמנים “אקראיים” שהיו קשורים בהתחלה להתפתחות האנושות (לפי המקרא) ובהמשך לניהול חיי משפחת אברהם לארבעה דורותיה, עד הגירת המשפחה בת 70+ נפש למצריים. ואז הקשר בין א-להים לאדם, פסק לכ- 200 שנה.
ואז – לפני שבוע ליד הסנה,וה’ (ו/או א-להים ) מחדש את הקשר. ומיד לאחר מינוי משה בגיל 80, הקשר הפך למתמיד, מספר שמות עד לספר דברים, ה’ (ו/או א-להים) די ברצף מדבר ואומר. וכאמור, רוב הדיבורים או האמירות הם חד-כיווניים, מען מונולוגים קצרים או ארוכים..
תקשורת רגילה בין בני האדם נעשית בדרך כלל- בדיבור, בכתיבה ובסימנים. בתורתנו, כבר במילה השלישית מופיעה איזו “דמות” מסתורית רב – יכולת, שלא ברור ולא מוסבר לנו מי היא, ושמה א-להים, ודמות זו פעילה ביותר, בשימוש “כלי עבודה פלאי” שבתרגומו המוגבל בשפה הדלה של יצור אנוש, הוא משהו כמו פה שאומר משהו. ואכן במשך כשישה ימים, אותה דמות = אלהים, בוראת ויוצרת יקום ב”עשרה מאמרות” כמו
וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים ( יְהִ֣י א֑וֹר…. יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם….תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֨רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא…… יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ…. תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙… נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ)
האמירות לעיל נאמרו לחלל, הן היו אמירות שהפכו אין ליש, אמירות שלא נאמרו לאוזניים שתשמענה. לעומת זאת המונולוג הראשון שנאמר לאוזניים שומעות לאחר ש —
וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אֶת-הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם:
וא-להים פה (פ חלומה) פוצה פה (פ סגולה) פעמיים
וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת-הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל-חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל-הָאָֽרֶץ: {כט} וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת-כָּל-עֵ֣שֶׂב | זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל-פְּנֵ֣י כָל-הָאָ֔רֶץ וְאֶת-כָּל-הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר-בּ֥וֹ פְרִי-עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה: {ל} וּֽלְכָל-חַיַּ֣ת הָ֠אָ֠רֶץ וּלְכָל-ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל | רוֹמֵ֣שׂ עַל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר-בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת-כָּל-יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑הוהזכר והנקבה שותקים, כנראה עוד לא למדו לדבר, ומי יודע אם הם הבינו את מה שא-להים אמר להם.
ובהמשך בפרק השני בתורה, מופיעה דמות נוספת (כנראה אותה דמות אבל עם תוספת שם) ששמה ה’ א-להים, אף היא אינה מוגדרת – מי היא, מהיכן היא, אבל היא אינה מדברת, אינה אומרת היא רק יוצרת ופועלת בלי כל קשר ללו”ז מסויים, היא וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים ( אֶת-הָֽאָדָ֗ם… וַיִּפַּ֥ח … וַיִּטַּ֞ע …. וַיַּצְמַ֞ח)
ועושה “נפלאות” = מעשים (שרובם נעשו בצורה זו או אחרת פרק קודם) שבן – תמותה – יציר אנוש, אינו מסוגל לעשות, ורק אז לראשונה ה’ א-להים מדבר אל יצטר אנוש
וַיְצַו֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל-הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵץ-הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל: {יז} וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ טוֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת:
ולעצמו ????
} וַיֹּ֨אמֶר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא-ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה-לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:
ובמרוצת הפרקים הבאים, אותה דמות בשם אחד, שם שני או צירופם, או כינוי נוסף, שלפי האמונה והמסורת כל השמות הללו הם של כח עליון שאין למעלה ממנו ואין שני לו. איך יודעים שאותה דמות – אותו כח עליון אכן קיים, עובדה – יש יקום על כל מרכיביו. איך נוצר היקום הזה? ברור לנו- הקוראים המסורתיים – אותו כח עליון על כל (72) שמותיו.
למעוניינים/ות הסבר על שמותיו של א-להים ניתן ב
–https://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=11473
(לא אצטט)
אז אותו כח עליון נוהג להתקשר, עם יצורי אנוש, באמצעות הדיבור (ולעיתים רחוקות בכתב, או בסימנים), בחומש ראשית בתדירות אקראית ובחומש שמות ואילך, לעיתים קרובות ביותר ובמיוחד עם משה.
ועל כל זה בנוייה התורה. א-להים או ה’ (ברוב המקרים מדבר, ובדרך כלל הדיבור מופנה אל אדם מסויים או אל קבוצת אנשים,ולעיתים סתם דיבור או אמירה ל”ריק” (ר חרוקה). לא ברור האם כל הנוכחים בסביבה שומעים את מה שה’ אומר (כנראה שלא), או רק הנמען?. למשל אם א-להים אמר לנח לבנות תיבה, האם רק נח שמע? או גם בניו או שכניו? וזה נראה לי כנושא נרחב ביותר ולא כאן המקום לרדת לסודו של עניין. מה כן? חומש בראשית בעיקרו הוא אוסף סיפורים יפה שא-להים בשם זה או אחר מתערב פה ושם, לעומת זאת בחומש שמות ובחומשים הבאים א-להים מדבר ומתערב בכל מה שנעשה. והתערבות זו, תקשורת זו בין א=להים ליצוריו נעשית בעיקר בדיבור,או באמירה .כמו בפתיחת פרשתנו
וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֹֽה :וָֽאֵרָ֗א אֶל-אַבְרָהָ֛ם אֶל-יִצְחָ֥ק וְאֶֽל-יַֽעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהֹוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם: {ד} וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת-בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם
בעצם הפרשה נפתחת במעין מונולוג קצר של א-להים
(מה זה בדיוק מונולוג? = חד שיח, וזה כולל לדעתי גם כשאחד מדבר אל השני’ או אל קבוצת אנשים והשני אינו עונה או מגיב)
אז בתחילת פרשתנו א-להים מדבר אל nשה אבל משה אינו עונה.,ומה בעצם א-להים אומר? ראשית הוא – א-להים מציג את עצמו, כאילו יש לא-להים צורך להזדהות. ואז א-להים משמיע הצהרת כוונות, יש לנו רק 6 פסוקים אבל הם רבי עוצמה, ממש מהממים את הקורא/ת או את השומע/ת, וכמעט אינם מאפשרים עיון עמוק בתוכן. מתי נכתבו הפסוקים הללו? האם משה הקליט את מה שה’ אמר? או שכמה דקות לפני שהוא חזר לדבר עם פרעה הוא רשם את התוכן? האם היום, כ – 3,000 שנה אחרי שתוכן המונולוג נכתב, אנחנו מבינים את המשמעות ומקבלים את הנאמר כמו שקבלוהו לפני כ – 2,000 שנה, לפני או אחרי חורבן הבית השני?
אבל אשאיר את נתוח התוכן להמשך העיון בפרשה עצמה להלן. מה שמסקרן אותי כרגע, זה המונולוגים של ה’ או א-להים, או כללית מה קורה בערוץ תקשורת האודיו בין הכח העליון ליצורי האנוש, מבראשית עד למונולוג של פרשתנו
ואם נחזור ונקרא שוב את תוכן חומש בראשית, (ובכלל זה אפשר גם להמשיך כך עד סוף תקופת הנביאים) ,כמעט בכל המקרים, ה’ או א-להים, אומר או מדבר במונולוגים, ורק לעיתים רחוקות יש דיאלוגים, כמו הדיאלוג הראשון הוא בין ה’ א-להים (בשם הכפול) לבין אדם וחווה. והדיאלוג השני הוא בין ה’ וקין ואחד הדאלוגים המפורסמים הוא המיקוח בין ה’ ואברם על מספר הצדיקים שאולי נמצאים בסדום..
ובעצם מה “התפקיד” של ה’ או “א-להים” בכל זה? ?לייעץ”? “לצוות”, “להדריך”? “למשוך בחוטים”, או להעניש”?. בחומש בראשית התקשורת הא-להית היא בין ה’ (א-להים) לבין האדם הבודד. שם בעיקר ה’ מדריך את השומע מה עליו לעשות או לא לעשות. בחומש שמות הקשר או התקשורת בין ה’ (א-להים) לבני ישראל, או בין ה’ למצרים, היא דרך משה. משה הוא בעיקר המתווך, לפעמים גם דרך אהרן ופעם אחת לפחות ישירות אל בני ישראל, במונולוג המפורסם והידוע בשם “עשרת הדברות”.
אז כמה דוגמאות מהתורה בהן ה’ (או א-להים) אומר משהו לעצמו או ליצור אנוש שניצב מולו, ואותו אנוש כמו רובוט מציית
כבר אמרתי לעיל שהתורה מתחילה ב – 10 מונולוגים קצרים ביותר (2 מילים) או במשפטים ארוכים שמצוטטים לאחר מילות פתיחה — “ויאמר א-להים” –
אל מי כוונו אמירות אלו? וכשא-להים אומר (ויאמר א-להים ) נעשה…” – האם זה בלשון “רבים מלכותי” או שא-להים מדבר עם החיות? ויש עוד הרבה מונולוגים קצרים, חלקם בלשון של ציווי, חלקם בדיבור בעלמא, או אל מישהו ברקע, ושניים ידועים הם (פרק ה)
וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה לֹֽא-יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגָּ֖ם הוּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה..וַיִּנָּ֣חֶם יְהֹוָ֔ה כִּֽי-עָשָׂ֥ה אֶת-הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל-לִבּֽוֹ:
{ז}
וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת-הָֽאָדָ֤ם אֲשֶׁר-בָּרָ֨אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד-בְּהֵמָ֔ה עַד-רֶ֖מֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם:
והתקשורת הא-להית ממשיכה –
יֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל-בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י … עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי-גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת-הַתֵּבָ֑ה … וַֽאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת-הַמַּבּ֥וּל מַ֨יִם֙ עַל-הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כָּל-בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר-בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים …} וַֽהֲקִֽמֹתִ֥י אֶת-בְּרִיתִ֖י
אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל-הַתֵּ֔בָה אַתָּ֕ה וּבָנֶי֛ךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי-בָנֶי֖ךָ אִתָּֽךְ: {יט} וּמִכָּל-הָ֠חַ֠י מִֽכָּל-בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל-הַתֵּבָ֖ה לְהַֽחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה …} וְאַתָּ֣ה קַח-לְךָ֗ מִכָּל-מַֽאֲכָל֙ אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֔ל וְאָֽסַפְתָּ֖ אֵלֶ֑יךָ וְהָיָ֥ה לְךָ֛ וְלָהֶ֖ם לְאָכְלָֽה:
ונח שומע ציווי א-להי, לא שואל שאילות ועושה מה ששמע. – אכן צדיק תמים, ו”כתוצאה” ה’ כורת עמו ברית במונולוג נוסף
ושוב נח לא משמיע הגה
ומגיע עוד אירוע, יצורי אנוש בונים מגדל וה’ חושש ומדבר – לעצמו????
.וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַֽחִלָּ֣ם לַֽעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא-יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָֽזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת: {ז} הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָֽבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ: ….
ואז, אחרי תום תקופת ה – 19 – 20 דורות מאדם עד אברהם, חל שינוי קטן אבל משמעותי. במקום לדבר על פעולה זו או אחרת ה’ מתחיל לדבר על אמונה והבטחות, כן, גם יש לנו באמצע את התערבות א-להים ו”דיבורו” עם פרעה, אבימלך והגר אבל בעיקר, דיבורי ה’ מכילים הבטחות לעתיד של משפחה אחת נבחרת, ובנוסף הם מכילים רעיונות אמונתיים.
ויש גם מונולוגים שה’ מדבר אל האבות – אברהם יצחק ויעקב, והם לא עונים ולא מגיבים (לעיתים בונים מזבח וכדומה) אבל גם זה נושא שדורש עיון נוסף שלא כאן המקום לעיין בו. וכאן בפרשת וארא יש מונולוגים נוספים וגם דיאלוגים, אז – המשך להלן – נעבור לפרשתנו
פסוקי השבוע
וְנָֽתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מֽוֹרָשָׁ֖ה
רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים
הִתְפָּאֵ֣ר עָלַי֒
ערב שבת שלום
פתיחה
משום מה פרשתנו מתחילה בפסוק ב’.? מה קדם למה, לחוקת הפרשות או חלוקת הפרקים?, החלוקה לפרשות נעשתה, לפי ויקיפדיה ב-
https://he.wikipedia.org/wiki/
%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2
…. החלוקה הנוכחית של פרשות השבוע מותאמת למנהג יהדות בבל, שלפיו היו עוברים על כל התורה בכל שנה…. בתקופת הגאונים (סוף המאה ה-6 או סוף המאה ה-7, ועד אמצע המאה ה-11) עברו כל קהילות ישראל לנהוג כמנהג בבל.
חלוקת התורה לפרקים נעשתה, לפי ויקיפדיה, ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/
%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%A7%D7%
AA_%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A7%
D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A
….המסורת הנוצרית מייחסת את חלוקת הטקסט לפרקים לבישוף האנגלי סטיבן לנגטון (1150-1228), אולם אין ודאות בכך.
ככל הנראה, הראשון שהכניס את מיספור הפרקים הנוצרי לתוך ספרי המקרא היהודיים היה רבי שלמה בן ישמעאל[דרוש מקור] (בערך בשנת 1330). הוא מיקם את המיספור בשולי התנ”ך העברי (שהיה עדיין רק בכתבי-יד), כדי להקל לעקוב אחרי הפסקאות המפורטות בפולמוסים בין יהודים לנוצרים (ע”כ. מומלץ)
….
והשאילה למה הוחלט להתחיל את פסוק א’ של פרק ז’ בפרשת שמות ולא לסוויג את הפסוק פסוק כד’ של פרק ו’ נשארת ללא תשובה.
מה שכן – אם נזכור, לפני שבוע משה התלונן
וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל-יְהוָֹ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי: {כג} וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל-פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹֽא-הִצַּ֖לְתָּ אֶת-עַמֶּֽךָ.
ה’ שומע ועונה בהבטחה
.{א} וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָֽרְשֵׁ֖ם מֵֽאַרְצֽוֹ:.
ואז מתחילה פרשתנו בדיבור חדש
וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֹֽה:
כאילו ה’ לוקח פסק זמן לחשוב, מה לעשות עם משה שכל הזמן מתנגד לבצע את התפקיד המוטל עליו ומתלונן כל הזמן.. ואז העורך נותן את הכותרת למונולוג כטתרת שמצרפת כאחד את א-להים שמדבר ומציג את עצמו “אני ה'”. וכידוע,רק לפני שבוע משה שמע קולות שדברו אליו, :ואפילו ניהל דו-שיח ממושך ומשא ומתן עם הקול שדיבר אליו ו בין השאר
וַיֹּ֩אמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל-מֹשֶׁ֗ה כֹּ֣ה-תֹאמַר֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹֽתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵֽאלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה-שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר
כך שיש למשהו נסיון קודם לשמוע קול שהתחיל ליד הסנה והקול דיבר אליו לפחות פעמיים, כך שאין צורך לא-להים להציג את עצמו. אבל יש לזכור שהתורה למרות שהיא נקראת תורה שבכתב,לא הייתה נפוצה כספר בכל בית אלא הייתה נקראת מומעת, כך שכנראה היה צורך לחזור ולהדגיש מי ואיך אמר.
אז לרענון מה יש בפרשתנו
הפרשה כוללת שני חלקים עיקריים שנפרדים זה מזה בקטע גניאולוגי – כץ משפחתי של משה ואהרן
החלק הראשון – תיאורטי – אידאלוגי, ה’ מדבר, נותן רקע היסורי, מבטיח הבטחות ומתכנן את השלב הבא – אותות ומופתים במצריים
החלק השני – החלק המעשי – הופעה לפני פרעה וחרטומיו, וביצוע 7 מכות.ראשונות
סיפור המכות הוא סיפור שבמסורת היהודית התפתח לעמוד תווך משמעותי ביותר. אבל במבט אובייקטיבי, במיוחד למי שקרא/ה את ספרי הארי פוטר וכדו’, הופעות משה ואהרן והנחתת 7 (ועוד 3 בשבוע הבא) המכות נראה כזה משהו ילדותי. משה או אהרון מניפים ומנענעים מטה קסמים, או מכים בו ומשהו (לא רגיל – בדרך כלל שינוי משמעותי בהרגלי הטבע) קורה. המטה נהפך לתנין ובולע תנינים, הים נהפך לדם וכו’. סיפור קסמים לילדים שהפך לסיפור למבוגרים, שכמו ילדים קטנים טובלים אצבע ביין ומתיזים על המפה בשולחן ליל הסדר
מצחיק אבל רציני, מזה כ – 3,000 שנה. רבות דובר על מכות מצריים ודעת “האפיקורסים” היא שהמכות היו תופעות טבע לאורך עשרות/מאות שנים, שסוכמו לסיפור קצר בן 10 עשר מכות שהנחית ה’
(כך גם אפשר להסביר כל צונאמי, רעידת אדמה, טייפון מטאוריטים וכו’)
נושאם ופסוקים לעיון נוסף
הנושא הפותח את הפרשה הוא
1. וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר… וָֽאֵרָ֗א אֶל-אַבְרָהָ֛ם אֶל-יִצְחָ֥ק וְאֶֽל-יַֽעֲקֹ֖ב… וּשְׁמִ֣י יְהֹוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם: {ד} וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת-בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם
א-להים מדבר, משה שומע ושתק. כנראה הוא עוד חושש שהיד של עלולה לחטוף צרעת חוזרת, או שהמטה ייהפך לנחש שיכיש אותו. מה שהכתוב לא מספר – הוא, שלא ידוע עד כמה משה ידע , אם בכלל, את הפרה-היסטוריה של אבות אבותיו, אברהם יצחק ויעקב. משה כנראה ידע על יוסף, נקרא את זה בעוד שבועיים. אבל האם הוא ידע/שמע את כל הופעות ה’ ואמירות ודיבורי ה’ אל אברהם וכו’. והסיפור חוזר על עצמו פעם שלישית. כבר פעמיים ליד הסנה, א-להים אמר למשה
אָֽנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵֽאלֹהֵ֣י יַֽעֲקֹ֑ב
ומשה לא שואל – מי הם? משה גדל בבית פרעה מגיל היגמלותו מינקות עד שהוא רצח את המצרי. לאחר מזה נעלמו עקבותיו (ולפי מסורת אחרת הוא אפילו זכה להיות בעלה של אלמנת מלך אתיופיה למספר שנים). ואז הוא התחתן עם צפורה הוליד ילד או שניים ורעה את צאן חותנו. מה הוא ידע על הפרה-היסטוריה של המשפחה העברית הראשונה עד שהיגרה למצריים??? אז השיעור הראשון שה’ נותן למשה ליד הסנה הוא הזכרת שמות היסטוריות והבטחה מקוצרת לגאולת העם וזה בנוסף להגדרת השלב הראשון בתוכנית הא-להית לגאולת עם ישראל
ואכן מתוך
http://www.ybm.org.il/Admin/
uploaddata/LessonsFiles/Pdf/9362.pdf
חז”ל במדרש בשמות רבה אומרים ]שמות ג, א[:
בשעה שנגלה הקב”ה על משה טירון היה משה לנבואה, אמר הקב”ה אם נגלה אני עליו בקול גדול אני מבעתו, בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה, מה עשה נגלה עליו בקולו של
אביו, אמר משה הנני מה אבא מבקש, אמר הקב”ה איני אביך אלא אלהי אביך בפתוי באתי אליך כדי שלא תתירא, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שמח משה ואמר הא
אבא נמנה עם האבות ולא עוד אלא שהוא גדול שנזכר תחלה. עומק הכוונה של המדרש הוא שמשה רבינו הוא אדם שגדל בלי אבא וזה דבר שחסר לו, הדבר הזה
מפריע לו, לפיכך עוד לפני ההתגלות של הסנה הוא מחפש את קצה החוט שיקשר אותו לאבא שחסר לו. מסתבר שמשה לא שלם לגמרי עם כך שהוא חי במדין מנותק מכל העבר שלו ולכן הוא מחפש,
והוא מתחיל את החיפוש בחיפוש אחר האבא. ולכן אומר לו הקב”ה עוד לפני שמתחיל מעמד הסנה:
“וַיֹּא ֶמר ָאנֹּ ִּכי ֱאֹל ֵּהי ָא ִּביָך ֱאֹל ֵּהי ַא ְּבָר ָהם ֱאֹל ֵּהי יִּ ְּצ ָחק וֵּאֹל ֵּהי יֲַעקֹּב” ]שם ו[. עכשיו שמתגלה לו לראשונה אלהי אביו, מובן הסירוב של משה רבינו לשליחות. משה רבינו עדיין לא מרגיש שייך לעם ישראל, הוא
עוד בקושי מכיר אותם הוא לא מכיר את הוריו, הוא עדיין לא רואה את עצמו באופן מוחלט כחלק מהם.
האברבנאל בפירושו ]שמות ג, יג[ מסכם כמה שיטות לגבי הקשיים שראינו בשאלה והתשובה השנייה. וכבר ידעת דעת הרב המורה ששאל מרע”ה שיאמת להם ראשונה מציאות האל ואח”כ
יאמת נבואתו ושהודיעו השם אמתת מציאותו במאמר הקצר הזה אהיה אשר אהיה שהוא כולל התואר והמתואר במלה אחד בעצמה עם אות הקשר והכוונה בו הנמצא אשר הוא
נמצא כלומר שהוא נמצא לא במציאות נוסף על מהותו. … מסתבר ממה שראינו עד עכשיו כך – ישראל יגידו למשה: אתה המצרי שמגיע אלינו ממדין מספר לנו סיפורים שנגלה אליך ה’ אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב? אתה בכלל מכיר אותו? הם שואלים אותו מה שמו כמבחן, זה החשש של משה רבינו. עכשיו נגלה אליו לראשונה אלהי אבותיו,
לראשונה הוא תופס לאן הוא שייך. אחרי ההתגלות הראשונה של הקב”ה למשה, מיד הוא אומר לו שהוא צריך לגאול את עם ישראל. יש כאן מעבר מהיר וקיצוני מרגע אשר בו לא הכיר את האלהים
לרגע אחר כך שבו הוא הולך להושיע את ישראל בשליחות הקב”ה. בני ישראל יודעים ממסורת אבותיהם מי הוא הקב”ה והם שואלים את משה שנראה כמצרי, כמדיני, האם הוא יודע מי הוא
הקב”ה? מהשאלה הזאת משה רבינו חושש. התשובה העיקרית לשאלה הזאת היא: “ה’ ֱאֹל ֵּהי ֲאבֵֹּּתי ֶכם ֱאֹל ֵּהי ַא ְּבָר ָהם ֱאֹל ֵּהי יִּ ְּצ ָחק וֵּאֹל ֵּהי יֲַעקֹּב ְּש ָל ַחנִּי ֲא ֵּלי ֶכם ֶזה ְּש ִּמי ְּלעָֹּלם וְּ ֶזה ִּז ְּכ ִּרי ְּלדֹּר דֹּר”, משה רבינו ידע לענות במבחן הזה. אחר כך יבחנו אותו באותות כמו שבוחנים כמו כל נביא אבל לפני כן צריך לבחון האם הוא שייך לעם ישראל, שהרי הוא נראה כמצרי.
בשאלה “וְָּא ְּמרּו ִּלי ַמה ְּשמֹו ָמה אַֹּמר ֲא ֵּל ֶהם” כלולות עוד שאלות אפשריות ולשאלות אלו עונות שתי התשובות הנוספות. כלול בזה באופן רמוז שמשה עצמו מתעניין מהו שמו של הקב”ה. אם יש כאן
תהליך שלם של משה רבינו שמתחיל לעמוד על סודו של הקב”ה ומתחיל לעלות במדרגות הנבואה, מובנת השאלה. משה אומר לעצמו שאם הוא הולך בשליחות הקב”ה לגאול את ישראל הוא צריך
לדעת יותר על משלחו, ואכן יש כאן שאלה מתוך התעניינות תיאולוגית. משה מתעניין מי הוא הקב”ה ועונים רק לו ‘אהיה אשר אהיה’ – לא כרגע הזמן לשאלות מה שמו של הקב”ה, לא עכשיו הזמן לענות
של שאלות תיאולוגיות. (ע”כ)
משה עדיין לא מספיק חזק באמונתו, הוא מפקפק עדיין בהגדרת המטרות ואולי אף בכוחו של הא-ל (החדש עדיין בשבילו) לבצע את התוכנית. וכאן בתחילת פרשתנו ה’ מפרט את הרקע ומצהיר סדרת הבטחות כדי לעודד את משה ולהגביר את אמונתו
וָֽאֵרָ֗א אֶל-אַבְרָהָ֛ם אֶל-יִצְחָ֥ק וְאֶֽל-יַֽעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהֹוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם: {ד} וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת-בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן … וְגַ֣ם | אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת-נַֽאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל… וָֽאֶזְכֹּ֖ר אֶת-בְּרִיתִֽי: {ו} לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י יְהוָֹה֒ וְהֽוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם …. וְגָֽאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ … וְלָֽקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים… וְהֵֽבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָּׁ֨אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַֽעֲקֹ֑ב וְנָֽתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מֽוֹרָשָׁ֖ה
עיון מעמיק בתוכן הצהרת א-להים, מעלה סדרת תמיהות.
— מה מטרת ההצהרה הזו, הרי את התשובה לתלונת משה, ה’ כבר נתן בפסוק האחרון בפרשה לפני שבוע. תשובה קצרה אבל חזקה ומרשימה.
ובכלל
— למה ה’ טוען “ןשמי ה’ לא נודעתי” – כולנו יודעים ששם ההווייה כבר נאמר לאבות.
— מה פירוש “וגם הקימותי” בלשון עבר
— בשביל מה היה צורך ב “וגם אני שמעתי… ואזכור” האם ה’ שוכח הבטחות?
יש לשים לב לפתיחת פסוק א’ של הפרק בפרשה הקודמת
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה….
לפתיחת פסוק ב’ בתחילת פרשתנו
וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֹֽה,
(בעניות דעתי האפיקורסית הליצנית, אטען שמשה פשוט התבלבל. נכון הוא גדל בבית פרעה, אבל אחרי הרבה שנים במדבר ורעיית צאן וכו’, קשה לו לרדת לעומקו של עניין, פעם א-להים מדבר, פעם ה’ אומר, הפגישה הראשונה עם פרעה שנכשלה, כל אדם ואפלו מנהיג היה מקבל כאב ראש ומפתחת רצון עז לברוח חזרה אל בית החותן)
אבל מתוך
http://www.bina.org.il/%D7%A4%
D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%90-18/
….בפרשתנו, משה האסרטיבי והאמיץ אליו התוודענו בפרשה הקודמת משנה את מנהגו. פעמים הוא פונה אל אלוהיו בתחינה, “וידבר משה לפני ה’ לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים” (שמות, ו’, י”ב), “ויאמר משה לפני ה’ הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה (שמות, ו’, ל’). החזרה בתחינה על הנכות הפיזית, מדגישה את חרדתו של משה, הנלפת מפני הידיעה שהוא עומד להתייצב לפני מנהיג האימפריה המצרית ולקרוא לו לשחרר את עבדיו.
אם בראשית התגלותו של משה היינו יכולים לחשוב שלפנינו גברבר אמיץ וכוחני הפועל ללא חת, הדמות ההולכת ומתגבשת לקראת סופה של פרשת שמות ובוודאי בתחילת פרשתנו, מציגה דמות מורכבת בהרבה. את הילת הגבורה הקוראת לצדק סוציאלי תוך גביית מחיר דמים, מחליפה דמות מוכת פחדים וחרדות המנסה להימלט משליחותה תוך שהיא מרוכזת בפגמיה. אל מול הזעקה לסיוע, אל מול הזעקה לסיוע, האל, כמו קואצ’ר טוב, מציע למשה שורה של עצות המסייעות להתגבר על גודל המעמד וליטול את השליחות.
הצעד הראשון בהפיכה למנהיג, הוא הכרה בשרשרת הדורות. משה אינו זר הניצב בפני משימה אלא הוא חלק משרשרת דורות הנמשכת מאות בשנים, ועל כן מעשיו הם המשך למעשי אבותיו שתרו אחר גיבושה של קהילה עברית בארץ כנען. הצעד השני: לעולם לא תצעד לבד! אל משה מצטרף אהרון אחיו, שיהווה עוזר נאמן שלמעשה יתווך בין משה לבין הסובבים אותו. הצעד השלישי: מקרים ותגובות. אלוהים מספר למשה מראש כיצד עומד להתקיים תהליך המשא ומתן מול פרעה. הוא אינו משלה אותו ששליחותו תסתיים ביעף, אלא מדגיש שמדובר בתהליך סבוך של שיכנוע. רק לאחר הצטיידות בתובנות אלו, יוצא משה למסע מנהיגותי שעתיד להימשך 40 שנה, ולמעשה להתפרס על פני שאר פרקי התורה עד למותו בסוף ספר דברים (ע”כ)
הקטע הפותח את הפרשה עדיין סתום, וחלקים מההצהרה של א-להים לא ברורים, למשל
—- מה הן כל החזרות על הבטחות העבר, ההווה והעתיד?
— למה מתכוון א-להים באומרו “ושמי ה’ לא נודעתי.להם”?
— מה מקומו של השימוש בלשון עבר “הקימותי”? – וגם הקימותי …. לתת את ארץ כנען…
הרי האבות כן ראו/שמעו את ה’ מדבר אךליהם ומציג את עצמו. ובנוסף –
מזמן משה עד לכיבוש הארץ על יד יהושע וחלוקת הארץ לשבטים עברו כ – 50 שנה לערך. . ומשם עד להקמת מלכות ישראל הראשונה בימי שאול המלך עברו עוד כ – 300 שנה.ייתכן ןחלק מההבטחות מומשו
הייתה מדינה ישראלית/יהודית בארץ כנען הכבושה שנמשכה כ -1,000 שנה. אבל לאן נעלמו החיתי והחיוי וכו’ עליהם קראנו לפני שבוע? ומה קרה להבטחה “והקימותי…. ב 2,000 שנות הגלות עד להקמת מדינת ישראל, הבית השלישי לעם היהודי ללא בית (בית מקדש)?איך אפשר להתיחס לפרק הראשון בפרשתנו? וכל הכבוד ל 4 + 1 לשונות הגאולה ול 4 +1 הכוסות שמוזגים בפסח.
ומתוך הסבר הכלי יקר שמנתח כל מילה ב –
http://www.daat.ac.il/daat/
olam_hatanah/mefaresh.asp?
mefaresh=kli_yakar&book=2&perek=6
“וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה’. אליו מיותר לגמרי, כי כבר הזכיר שמו של משה. ונראה לפרש על דרך שאמרו רבותינו ז”ל (עיין פס”ז, ראב”ע, ספורנו שמות ב י):
שלכך נקרא משה ולא משוי שנמשה ממים לפי שמשה לשון הוה, ורוח ה’ דבר בבת פרעה לקרותו משה לשון משה ומושך, כי הוא המושך את ישראל מן הגלות מן המים הזידונים.
ואילו היה משה בודק בשמו היה נודע לו באמת כי על ידו יגאלו ישראל, ולא היה קורא תגר לאמר: למה זה שלחתני למה הרעות וגו’, אך מצד אחד יש ללמוד זכות על משה שבדק במהות עצמו וראה את עצמו כבד פה ולשון, על כן חשב שאינו ראוי לשליחות זה, לכך נאמר וידבר דבור קשה, אלהים זה מידת הדין, אל משה לומר שהוא ראוי ליתן את הדין על שלא בדק בשמו משה ולהבין מתוכו שהוא יהיה משה ומושך את ישראל מן הגלות, ומצד זה לא היה לו לומר למה הרעות, אך מצד עצמותו נתמלא ה’ עליו רחמים, ויאמר אמירה רכה, אליו בשביל מהות עצמו, כי מאחר שהיה כבד פה ולשון על כן מלאו לבו לומר למה זה שלחתני, ובשביל אליו נאמר לו אני ה’ המורה על רחמים, כי שמו ומהותו סתרי אהדדי, לכך אמר אני ה’ מלא רחמים לדונך לכף זכות….
, כי היה לו לומר וארא אל אברהם וגו’ ובשמי ה’ לא נראתי להם, או היה לו לומר ואודע אל אברהם וגו’ ושמי ה’ לא נודעתי להם. והקרוב אלי לומר בזה שלשון ראיה מורה יותר על בירור הדבר מלשון ידיעה, כי יש לך ידיעה בדבר הניכר ונודע במופת מצד ההיקש השכלי אשר יפול בו הטעות, או על ידי שמיעה שיפול הכזב בו, אבל הדבר שהאדם רואה עין בעין טוב מכולם, כי לא יפול בדבר הנראה שום טעות או כזב,…. וידוע שהאבות היו כל ימיהם מכאובים או רובם, כי אברהם הושלך לכבשן, והלך נע ונד, ונלקחה אשתו. וכן ליצחק ועוד סתמו בארותיו, והיה גר בארץ. ויעקב יותר פשוט מכולם, והקב”ה אמר די לצרות כלם וזה הדבר אשר ראו בעיניהם את כל התלאה אשר עברה עליהם, והצילם ה’ בשם של (אל) שדי ואמר די לצרותם, אבל שם ה’ המורה על רחמים גמורים בלי תערובות דבר רע, לא זו שלא ראו בעיניהם דבר זה אלא אפילו בידיעה על צד המופת לא נודע להם כי אני ה’ מטיב לכל.
…והרחמים גמורים לא זו שלא ראו אותם עדיין אלא אפילו לא נודעתי להם, בידיעה מופתית, והרי אמרתי לאבות אני ה’ מלא רחמים, ולא קיימתי להם עדיין הבטחה זו, וזה מופת ראשון על הגאולה ועל התמורה.
מופת שני, וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען. והרי עדיין לא נתתיה להם, …
ועוד קשה, מהו שנאמר עתה תראה את אשר אעשה לפרעה. עתה למה לי?
אע”פ שסוף פרשת שמות בארתי לשון עתה, מכל מקום עוד לאלהים פתרונים לפרשו בלשון אחר. וזה, כי אמר הקב”ה למשה אני ה’ היה הוה ויהיה, כי כל בשר ודם אינו בטוח לקיים הבטחתו, כי רוח עברה בו ואיננו לקיים הבטחתו על כן צריך לקיימה לאלתר. ואם לא, אזי בדין המובטחים קוראים תגר על אשר לא נעשה פתגם דברו מהרה, כי אם לא עכשיו אימתי, אבל אני הוה לנצח בכל הזמנים בשוה, על כן לא היו האבות קוראים תגר, אלא היו מצפים וממתינים מתי יבא דבר ה’, והיו בטוחים שסופה להתקיים, אבל אתה קראת תגר על שלא נתקיימו דברי תיכף ומיד, אם כן מכל שכן שתקרא תגר במלחמות ל”א מלכים, כי אותן המלחמות יתארכו בהכרח, כמו שכתוב (יהושע יא יח): ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה כי לא יכלו ישראל לנחול את כל הארץ מהרה פן ירבה עליהם חית השדה, אלא מעט מעט יתגרשו מפניהם, ויען כי דרכך לקרא תגר כשאין ההבטחה נעשית מהרה, על כן אני קונסך שבדין לא תראה המלחמה ארוכה שתהיה עם ל”א מלכים, חוץ ממלחמת פרעה שהוא מלך אחד, ויכול אתה לראות עתה רצה לומר תיכף, את אשר אעשה לפרעה אותה לבד תראה, ועיקר המיעוט בא מן מלת עתה רצה לומר דווקא דבר שנעשה עתה תיכף אותו תראה אבל לא דבר שלא יהיה נעשה עתה כי אם בימים רבים, כמו מלחמת שלשים ואחד מלכים אותה לא תראה,…..ואע”פ שכבר אמר לו ה’ ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, מכל מקום רצה משה לידע טעם לקישוי לב פרעה כל כך, ואם כדי לעשות כל המופתים, היא גופא קשיא, מה צורך יש בכל המופתים?
עד שאמר לו הקב”ה טעמו של דבר כי אני ה’ מהוה את הכל, ודבר זה לא נתפרסם עדיין בעולם, כי אל האבות לא נראיתי כי אם בשם של (אל) שדי המורה כי אמרתי לעולמי די, אבל עדיין לא נתפרסם מופת על החידוש, זה הוא שאמר ושמי ה’ לא נודעתי להם על כן צריך אני להקשות לב פרעה כדי לעשות מופתים המורים על החידוש.
ואם תאמר מה יום מימים, ומה צורך בידיעה זו עכשיו יותר מבשאר זמנים?
על זה אמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען. ואם לא אפרסם עכשיו כי לי כל הארץ אם כן יאמרו האומות לסטים אתם כי ביד חזקה אתם כובשים ארצות שבע אומות ולא כהה בהם ה’ (ש”א ג יג): ובזה יבואו לידי כפירה ומינות לומר לית דין ודיין כמבואר למעלה פרשת בראשית (א א): על דברי ר’ יצחק.
ואם תאמר הלא גם בימי האבות הבטחתים לתת להם הארץ, ולא עשיתי פרסום על החידוש, על זה אמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו’ רצה לומר שהאבות לא היו צריכין למופתים, כי בלאו הכי היו בנים אמון בם, ולכל האומות לא היה צורך בידיעה זו עדיין, אבל עתה שאני שמעתי נאקת בני ישראל והגיע זמן כניסתם לארץ, על כן אני צריך לפרסם עכשיו ע”י המופתים כי אני ה’ מהוה את הכל ולי כל הארץ, ובידי ליתן הארץ למי שארצה, וזה הוא שאמר ונתתי אותה לכם מורשה אני ה’, לפי שאני ה’ מהוה את הכל ואני עשיתי הארץ וכל אשר עליה על כן בידי ליתן אותה לכם מורשה.
דרך רביעי הוא, על דרך שאמרו רבותינו ז”ל (סנהדרין צ):
מנין לתחיית המתים מן התורה?
שנאמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתם להם את ארץ כנען. לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה.
(ע”כ)
(בקשר ל”ושמי ה’ לא נודעתי..” אני שוב בעניות דעתי הצנועה, יכול להציע שאולי הייתה כאן טעות “דפוס”.
אולי היה צריך להיות כתוב “ושמי הלא נודעתי להם !!!!
או לקרא את זה בסימן שאילה “ושמי לא נודעתי להם? ” (ע”כ קשקושי לביטוי סתום זה)
בטח שהאבות ידעו מי הוא ה’, א-להים וכו’.
ואז משה שומע ומעביר לעם את הצהרת הכוונות שנאמרה לו ישירות מה’. וכמו שאני לא כל כך מבין את ההצהה גם בני ישראל לא הבינו ולכן
וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵֽעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה:
ייתכן שבנקודה זו משה נשבר ואולי אף מנסה – כמו יונה הנביא – לברח, אבל ה’, כבודו מלא עולם, אינו מרפה ממשה ושוב מטיל עליו את המשימה
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {יא} בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל-פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽאַרְצֽוֹ:
משה שוב מתווכח, מנסה להתנגד ולהתפטר מהמשימה
וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה לֵאמֹ֑ר —
2. הֵ֤ן בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ לֹא-שָֽׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַֽאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם:
אבל ה’ לא שומע או בכוונה מתעלם מהתגובה השלילית של משה ומדבר ומצווה
וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָֹה֘ אֶל-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל-פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
משה לא טיפש. אולי באמת הוא לא רצה להיות מנהיג.. זאת הפעם השלישית שמשה מתלונן ומנסה להתחמק מהתפקיד של מנהיג אומה יהודית – אופס – ישראלית. טוב שיש את א-להים, יש אל מי לפנות
מתוך עיון ודיון מעמיק בויכוח הקצר הזה בין ה’ ומשה ב –
https://www1.biu.ac.il/Parasha/Vaera/Yongster
בתחילת הפרשה, לאחר מה שנראה ככישלון של משה מול בני ישראל: “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (ו:ט), הוא מנסה שוב לפטור עצמו מן השליחות (ו:י-יב):
…. הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.
העניין שבו נפתח את דיוננו נראה שולי למדיי; רש”י מעיר על אתר: “זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה”,[1] והערה זו נאמרה על טענת משה “הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה”. פורמלית, הקל וחומר שלפנינו, כמו שאר קלין וחמורים שבתורה,[2] אינו בנוי כמידת קל וחומר המוכרת לנו מספרות חז”ל. קל וחומר פורמלי בנוי משני שלבים: בשלב הראשון מוכיחים ששני מרכיבי ההיסק אכן מקיימים ביניהם יחס קל/חמור, וזאת בהסתמך על מקור כלשהו הקובע מפורשות את היחס ביניהם. רק משהוכח יחס זה, עוברים לשלב השני – שלב ההיסק מן הקל אל החמור (או להפך). שלא כמו ה’קל וחומר’ בדברי חז”ל, ה’קל וחומר’ המקראי הוא חד שלבי: הוא אינו טורח להסביר מנין נובעת ההנחה שלפיה הקל הוא קל והחמוּר – חמוּר, אלא מסתמך על הנחה מובנת מאליה, ועובר מיד לגופו של ההיסק.[3] כך בנוי ה’קל וחומר’ שבפרשתנו: סברה מובנת מאליה היא, שדברי עידוד יישמעו בקלות רבה יותר מדברים קשים. ולכן אם בני ישראל לא היו מוכנים לשמוע דברי עידוד, קל וחומר שפרעה לא יהיה מוכן לשמוע דברים קשים.
והנה, מפרשי רש”י, האמונים על מידת קל וחומר בהצגתה המורכבת, טוענים מייד, שמן הבחינה הפורמלית לפנינו קל וחומר שניתן להפריכו: מצד אחד, ראוי היה יותר שבני ישראל יאזינו לדברי העידוד של משה, אך מצד שני, קוצר רוחם והעבודה הקשה שבה היו נתונים לא הניחו להם לשמוע אל משה, כמו שמעיד הכתוב במפורש. כיוון שכך, מדוע מסיק משה קל וחומר? הרי אפשר שפרעה, שלא היה נתון במצב כזה, ישמע אליו למרות שמדובר בדברים קשים![4]
מכאן נעבור לענייננו המרכזי. טענת משה, “וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם”, היא טענה מוזרה. טענה זו הועלתה כבר במעמד הסנה: “לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי… כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי” (ד:י), ושם גם ניתנה לה תשובה: “הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא… וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם, וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים” (שם:יד-טז).[5] אופן פעולה זה אף יושם בפועל: “וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ… וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן… וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה”! יש להניח, שגם בפנייתו השנייה של משה אל העם, המתוארת בתחילת פרשתנו, אף שהכתוב אומר רק: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (ו:ט), בפועל היה זה דיבור באמצעות אהרן, ואין צורך לחזור ולומר זאת שוב ושוב.[6] מדוע אם כן שב משה וטוען שהוא ערל שפתיים, ולכן לא יוכל לדבר אל פרעה? גם תשובתו של הקב”ה: “רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ, אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה” (ז:א-ב) נראית כחזרה על מה שכבר נאמר לו בסנה! ומדוע כאן התשובה אינה מלווה בחרון האף שליווה את התשובה הדומה שניתנה בסנה (ד:יד)?
ייתכן, כי התשובה טמונה בכך, שפרשת הסנה עוסקת רק בשליחותו של משה אל העם, לבשר להם על גאולתם, ולא בשליחותו אל פרעה ובכישוריו לעמוד כנגדו. החזון נפתח אמנם בקריאה “לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה” (ג:י), ועליה מגיב משה בטענה: “מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם” (ג:יא), אך זו אינה טענה הנוגעת לכשרונו כמנהיג, אלא למידת התאמתו הרוחנית להיות שליח ה’. מכאן ואילך הדיון מתמקד אך ורק בשליחות אל בני ישראל: “וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם” (שם:יג); “לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם” (שם:טז); “וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי” (ד:א). על ציוויים אלה, למרות האותות שנמסרו לו, משה אומר: “לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי… כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי” (שם י). הוא אינו מסתפק בהבטחת הקב”ה להיות עם פיו (פס’ יב), ומבקש שוב: “שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח” (פס’ יג), עד שבסופו של דבר ניתנת לו התשובה שאהרן יעזור לו: “וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם”, ודוק – “אל העם”. הרי שבפועל, כל טענותיו של משה ותשובותיו של הקב”ה אמורות ביחס לעם.
משה יוצא אפוא ממעמד הסנה כשהוא יודע שאהרן ידבר בשמו אל העם. אך מה באשר לפרעה? עד עתה לא נאמר לו דבר על כך, ולכן הוא מניח שאל פרעה הוא אמור לדבר בעצמו, ואת הציווי “בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם” עליו להבין כמשמעו, גם אם אהרן ילך עימו. כיוון שכך, ברור מדוע שב משה לטעון שהוא ערל שפתיים.
נוכל לשוב עתה אל ה’קל וחומר’ של משה, אשר מתפרש מחדש בדרך הבאה: “הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי”, למרות שדיברתי אליהם באמצעות אהרן, “וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה”, שאדבר אליו בעצמי כציווי ה’, “וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם”?
מעניין הדבר שמשה לא נענה מיד. התשובה המיידית לטענת “ואני ערל שפתים” היא חזרה על הציווי, תוך התעלמות מטענתו: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (ו:יג). אהרן אמנם מוזכר כאן, אך לא נאמר שהוא זה שאמור לדבר. גם כאשר התורה חוזרת למהלך הדברים (לאחר הפסקה שבה נמנות משפחות בני ישראל), הציווי ללכת אל פרעה כולל ציווי שנשמע שוב כציווי למשה לדבר בעצמו אל פרעה: “דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ” (ו:כט), ולכן משה שב פעם נוספת אל טענתו הוותיקה: “הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה” (שם ל). רק עתה מתקבלת התשובה הסופית, ובה מינויו של אהרן כנביא למשה גם אל מול פרעה: “רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה” (ז:א-ב).
3. אֵ֖לֶּה רָאשֵׁ֣י בֵית-אֲבֹתָ֑ם בְּנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֗ל חֲנ֤וֹךְ… וּבְנֵ֣י קְהָ֔ת עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר וְחֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵ֑ל….} וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת-יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶת-מֹשֶׁ֑ה…. ה֥וּא אַֽהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָֹה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת-בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל-צִבְאֹתָֽם: {כז} הֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל-פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ-מִצְרַ֔יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹֽן:…
למה נכנסה הגנאולוגיה של משה ואהרן באמצע הדיון בין משה וה’. ובכלל מה הן כל החזרות של שמות שני האחים?
מתוך
https://www1.biu.ac.il/Parasha/Vaera/Himelfarb
מדוע שולבה פרשת היוחסין בתוך סיפור השליחות?
סדר הכתובים בראש פרשת “וארא” תמוה. הפרשה פותחת בשלוש התגלויות של ה’: בראשונה נשלח משה לבני ישראל ומצֻווה “אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם…וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ” (שמ’ ו:ב-ח), והעם הגיב “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה” (שם, ו:ט). בשנייה נשלח משה ומתבקש “דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם”, והוא מקשה “וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה”.(שם ו:יב-יג) בפעם השלישית נצטוו משה ואהרן “אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שם) ללא פירוט נוסף.
כאן נקטע רצף המהלכים, והפסוק הבא “אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית-אֲבֹתָם” (שם ו:יד) פותח את התיאור של שושלות השבטים – ראובן, שמעון ולוי.(שם ו:יד-כח) בסיומו מתמקדים בשני האחים “אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה…הֵם הַמֲדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה…הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן” וחותמים ב”דִּבֶּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה”.(שם ו:כו-כח)
עתה חוזר הכתוב על ההתגלות השנייה למשה, “דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם”, משמיענו שוב את התגובה “וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה”(שם ו:כט-ל) וממשיך בסיפור השליחות (פרק ז).
רש”ר הירש קבע בפירושו לענייננו כמו פרשנים אחרים ש”בולטת לעין הפסקת הסיפור על ידי סדר יוחסין הנתקע לאמצעיתו”. אולם הוא מן המעטים שגם ביאר מדוע יש להציג רשימת יוחסין של משה ואהרן בשלב זה של האירועים, הלוא אין לומר ש”כמו זרים לחלוטין היו לנו אנשים אלה ורק כאן הכרנום”?!
לדעת רש”ר הירש, תחילת פרשת “וארא” (שמ’ ו) היא נקודת מפנה בסיפור השליחות של משה ואהרן אל פרעה כדי לשחרר את בני ישראל ממצרים. לדבריו, “עד הנה (שמ’ ה) נכשלו מאמציהם של משה ואהרן לחלוטין”, שהרי בעקבות שליחותם הראשונה פרעה “הֵרַע לָעָם הַזֶּה”(שם ח:כג) והעם חש ש”הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ”(שם ח:כא). על כן לא הביא הכתוב את ייחוסם, מפני ש”לא הייתה נחוצה הוכחה כה מדויקת לייחוסם ולקרבת משפחתם. אולם מעתה תחל שליחותם עטורת הניצחון”, שהרי בפרק הבא (שמ’ ז) יבצעו משה ואהרן מופתים דוגמת “וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם” (שם ז:יב) ויתחילו בעשר המכות. לדעת רש”ר הירש, דווקא כשמשה ואהרן מבצעים מעשים מופתיים יש “להעיד בזאת לכל הדורות, כי רגיל ואנושי הוא מקור מחצבתם, ורגיל ואנושי הוא טבע ברייתם”..
.התורה באה ללמדנו ש”משה שלנו היה אדם, נשאר אדם ולעולם לא יהיה כי אם אדם”. הכתוב מביא בפרשתנו רשימת ייחוס ש”נועדה אפוא לבטל מראש ולתמיד כל האלהה מוטעית, כל רעיון שווא על התגלמות הא-ל בדמות אנוש. היא נועדה לקיים אמת זו: משה, גדול האדם בכל הדורות, היה אדם ורק אדם, ומעמדו לפני האלוקים לא היה מעבר להשגתם של אנשים בני תמותה”. (ע”כ)
ומתוך פירוש כלי יקר שמקורו הובא לעיל
….
פרק ו, יד
אלה ראשי בית אבותם. לפי שרצה ה’ ליתן אורייתא תליתאה ע”י שבט משולש בהרבה מיני שילוש שנזכרו בגמ’, (שבת פח): על כן התחיל לבדוק בראשי בית אבותם, ומצא ראובן ד’ משפחות, ושמעון ה’ משפחות, ולוי ג’ משפחות על כן פסל הראשונים ובחר בלוי המשולש פעמים. והמפרשים אמרו שהיה מחפש בראובן תחילה אם ימצא בבניו איש כלבבו הראוי לזה השליחות, כדרך שחפש שמואל הנביא בבני ישי, וילפינן חיפוש מחיפוש דהתם מה להלן פסל הראשונים עד אשר מצא איש כלבבו, כך רצה לחפש כאן בבני ראובן ושמעון ויחפש ולא מצא, עד אשר תהה בקנקנו של לוי ומצא את אהרן ומשה, ושוב לא היה צריך לחפש.
פרק ו, כו
הוא אהרן ומשה. הוא משה ואהרן. לפי שבעיקר השליחות נראה כי משה העיקר שהרי אליו לבד נראה ה’ בסנה, והייתי אומר שאהרן טפל אליו?
תלמוד לומר: הוא אהרן ומשה אשר אמר ה’ להם הוציאו את בני ישראל, לומר לך שיש חלק לאהרן בהוצאה כמו למשה, על כן הקדים את אהרן. אבל בענין הדבור אל פרעה נראה כי אהרן העיקר ומשה טפל לו, שהרי משה היה כבד פה וכבד לשון, על כן אמר: הם המדברים אל פרעה מלך מצרים הוא משה ואהרן, הקדים את משה לומר לך שאפילו בענין הדבור אל פרעה אינו טפל לאהרן אלא שקולים המה בכל דבר.
וההמשך ידוע, פרשתנו מספרת על ההופעה השנייה של משה ואהרן לפני פרעה והחרטומים, והמטה שנהפך לתנין ובלע את תניני החרטומים ולאחר מכן הפעלת 7 מכות, שעונשים את מצריים, והם אותות או מופתים כהוכחה לקיומו של א-להי העברים הכל יכול. ומספיק לא-להים להשתמש ב –
4. אֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִ֖ים הִ֑וא
מה עושה פה האצבע, ועוד של א-להים? יטוי יפה שהשתרש בשפה העברית
אז מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/
%D7%90%D7%A6%D7%91%D7%A2_%D7%
90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D
אצבע אלוהים” הוא ביטוי מקראי, המתאר אירוע המתרחש במעורבותו של כוח עליון.(ע”כ. וזה כל הערך)
ומתוך
https://www.google.com/search?
q=%D7%90%D7%A6%D7%91%D7%A2+%
D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%
D7%9D&rlz=1C1CHBF_en-
GBAU802AU802&tbm=isch&tbo=u&
source=univ&sa=X&ved=
2ahUKEwiciZjI_
dbfAhWbUd4KHYl2D0wQsAR6BAgAEAE&biw=1536&bih=723
ציור של מיכאל אנג’לו על בריאת העולם – באצבע א-להים????
והסבר הרמב”ן מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/
olam_hatanah/mefaresh.asp?book=2&mefaresh=ramban&perek=8
אמר רבי אברהם:
כי בעבור שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין גם במכת הדם והצפרדע, ולא יכלו עתה לעשות כן, אמרו אל פרעה לא באה זאת המכה על יד אהרן בעבור ישראל, רק מכת אלוהים היא כפי מערכת הכוכבים על ארץ מצרים, כי פרעה לא כחש הבורא, רק השם שהזכיר לו משה, וזהו כדרך כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו (ש”א ו ט), על כן חזק לב פרעה. והביא ראיה מפני שלא אמר “אצבע ה'” שהוא אלהי ישראל כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים העתירו אל ה’.
ועוד, כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור, ולא הזכיר לו בתחילה מכת הכנים:
ואין דבריו נכונים בעיני, כי המקרה לא יקרא “אצבע אלוהים”, רק המכה הבאה מאתו בעונש תקרא “יד ה'” “ואצבע אלוהים”, כאשר נאמר בכתוב שהביא לא ידו נגעה בנו, וכתיב וירא ישראל את היד הגדולה (להלן יד לא), והייתה יד ה’ בכם ובאבותיכם (ש”א יב טו), כבדה מאד יד האלוהים שם (שם ה יא). ועוד כי לא עמדו החרטומים לפני משה אחרי כן, גם במכת הערוב שהייתה בהתראה, ולא בשאר המכות:
אבל העניין כפשוטו, כי בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלוהים, ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה, ולהמעיט העניין אמרו “אצבע אלוהים” ולא אמרו “יד אלוהים”, כלומר מכה קטנה מאתו. ולא אמרו “אצבע ה'”, כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה, בעבור שהוא יזכירנו להם:
ומה שלא יכלו החרטומים להוציא את הכנים, סיבה מאת השם הייתה להם, סכל עצתם ברצונו, שהכל שלו והכל בידו. (ע”כ)
ואז פרעה מבין שאחרי האצבע תבוא כל היד ועליו לוותר, ואומר…
חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם יְהוָֹה֙ הַצַּדִּ֔יק וַֽאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָֽרְשָׁעִֽים: {כח} הַעְתִּ֨ירוּ֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַֽאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תֹֽסִפ֖וּן לַֽעֲמֹֽד: {כט} וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת-הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת-כַּפַּ֖י אֶל-יְהוָֹ֑ה הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה-ע֔וֹד לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֥י לַֽיהוָֹ֖ה הָאָֽרֶץ:…. וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה מֵעִ֤ם פַּרְעֹה֙ אֶת-הָעִ֔יר וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל-יְהוָֹ֑ה וַיַּחְדְּל֤וּ הַקֹּלוֹת֙ וְהַבָּרָ֔ד וּמָטָ֖ר לֹֽא-נִתַּ֥ךְ אָֽרְצָה: {לד} וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּֽי-חָדַ֨ל הַמָּטָ֧ר וְהַבָּרָ֛ד וְהַקֹּלֹ֖ת וַיֹּ֣סֶף לַֽחֲטֹ֑א וַיַּכְבֵּ֥ד לִבּ֖וֹ ה֥וּא וַֽעֲבָדָֽיו: {לה} וַיֶּֽחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֹ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה:(הכל ידוע לה’ מראש, וגם לנו ידוע סיפור 10 המכות, מה שנכנס לנו לראש מאז שהתחלנו בלימודי התורה))
ומתוך סיכו וניתוח הפרשה ב –
https://www.hofesh.org.il/
freeclass/parashat_hashavua/03/05_vaera/1.html
…
על השאלות מדוע באו עשר מכות אלה, דווקא, ומדוע בסדר זה, משיב מדרש תנחומא (7): “בטכסים של מלכים הביא הקב”ה עליהם את המכות. מלך בשר ודם כשמדינה מורדת עליו, מה הוא עושה? משלח עליה לגיונות והם מקיפים עליה. בתחילה סוכר אמת המים שלהם: חזרו – מוטב, ואם לאו מביא עליהם קולנים (צעקנים, משמיעי קולות רעש להפחידם); חזרו – מוטב, ואם לאו יורה בהם חיצים; חזרו – מוטב, ואם לאו מביא עליהם ברברים (חילות זרים הידועים באכזריותם); חזרו – מוטב, ואם לאו מביא עליהם דורמסיות (משחיתים); חזרו – מוטב, ואם לאו זורק בהם נפט; חזרו – מוטב, ואם לאו משליך עליהם אבני בליסטראות (אבנים כבדות); חזרו – מוטב, ואם לאו מגרה בהם אוכלוסין (חיילות צבא בהמוניהן); חזרו – מוטב, ואם לאו אוסר אותם בבית האסורים; חזרו – מוטב, ואם לאו הורג גדולים שבהם. כך הקב”ה, בתחילה סכר את אמת המים שלהם – “ויהפוך לדם את יאוריהם”; לא חזרו, הביא עליהם קולניים – אלו הצפרדעים שקרקורם היה קשה להם ביותר, שהיו נכנסות לתוך כרסם ועושות קוקו…” וגו’. מדרש תנחומא מוסיף ומפרט ומקביל כל מכה שהיכה אלוהים את המצרים, לאחת מן המכות שמלך בשר ודם נוהג להכות בהן את הפרובינציה שמרדה בשלטונו.
והארכתי בציטוטיי, מקווה שזה מעניין את הקוראים, ואפסיק להיום. כנאמר “עת לכתוב ועת לישון” (לא בדיוק, אבל…)
שבת שלום
שבוע טוב
להת