From:
To:
Subject: FW: – ויקרא ….. וכיפר
Date: Fri, 7 Mar 2014 12:21:56 +1100
Subject: ויקרא
פסוקי השבוע
וזרקו את הדם על המזבח סביב
ומלק את ראשו
וטבל הכהן את אצבעו בדם
ערב שבת שלום
אז סיימנו 2 חלקים מענינים מחמשת חומשי התורה, חלק ראשון כולו היסטורי, חלק שני מתחיל בהיסטוריה סיפורית, קופץ לסידרה של חוקים – בעיקר חברתיים
ומסתיים בבניית המשכן, כשבאמצע מוכנס, כאילו בכח סיפור עגל הזהב, שבירת הלוחות והרג עם (מלחמת אחים) זה אומר דרשני, כמו הרבה סיפורים אחרים אבל
אנחנו בפתח חומש שלישי, שלא לחינם נקרא גם “תורת כהנים” = מדריך לכהן
ומי היה גם כהן וגם סופר וגם מנהיג?
וכבר נאמר רבות “אין מוקדם ומאוחר בתורה” או בשפה פשוטה, אין סדר בתורה = עריכה לקוייה
בעצם כל הצורך בבניית המשכן היה במטרה ליצירת מרכז פולחני, איך משה אמר לפרעה
“שלח את עמי ויחגו לי במדבר”
“נלכה נא דרך שלשת מים במדבר ונזבחה לה’ “
“גם אתה תיתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה’… גם מקננו ילך עימנו… כי ממנו ניקח”
וגם ה’ אמר למשה לומר לפרעה :שלח את עמי ויעבדוני”
כלומר שהתוכנית לצאת למדבר ולזבוח/לעבוד את ה’ באמצעות קורבנות הייתה די ברורה למנהיג(ים) זאת לא הייתה המצאה חדשה שנחתה על העם אחרי הר-סיני
מה בנ”י עשו 210 שנים במצריים בנשא של הקרבת קורבנות? האם משה רבנו המציא את העסק? או שה’ פתאום נזכר – אחרי 210 (או 430 ???) שנים שהגיע הזמן להקריב לו,- מינימום פעמיים ביום? פשוט התגעגע להריח את ריח הניחוח?
ושלא נשכח שגם אבותינו אברהם , יצחק ויעקב הקריבו קורבנות, (או לפחות בנו מזבחות – רצוי לברר מה זה אומר – האם זה היה מקדש מעט לעוברי אורח??) הם
כנראה לא הקריבו בצורה סדירה יומיומית או נקודתית על חטא כלשהו, אלא יותר בתור קורבן תודה, וכאן בפרשת ויקרא, הקרבת הקורבנות מתמסדת עד לפרטי
הפרטים של אנטומיית הקורבן = יותרת הכבד, הכליות, טבילת אצבעות בדם וכו’ וכו’ לא רק כתודה אלא יותר ככפרה. חל מהפך תיאולוגי בנושא הקורבנות
רק יצאו ממצריים ופתאום נחתו משמיים על העם העברי מצוות, ואז – אי קיום מצוות = חטא. חטא דורש עונש,וכפרה, ואולי המילה לכפר וכפרה בא מהשימוש ב – פר –
כחלק מריצוי העונש (טוב צוחק)
וזו התפתחות תיאולוגית – “התגלות”, הצורך לא רק להביע תודה לכוח עליון, אלא לרצות ( ר פתוחה) את ה’ לכפר על חטא
אולי כל הירידה למצריים, באה בתור עונש קיבוצי על תכנון רצח ומכירת האח לעבד, והישיבה במצריים הייתה הכפרה? צ”ע
אז מה אנחנו חושבים היום על הקרבת קורבנות? מעניין מה באמת חושב היהודי החרדי. אבל אנסה להתרכז בפשוטו של מקרא, אתחיל מהתוכן
>>>>>>>>>>>>>>>>>
אדם (“לרצונו” – הארה 2 להלן) מקריב עולה =
זכר מן הבהמה : זכר מן הצאן : תור או בן-יונה מן העוף
נפש מקריבה מנחה =
סולת : מאפה תנור : על מחבת : מרחשת – ביכורים
זבח שלמים =
מן הבקר : מן הצאן (כשב) : מן הצאן (עז)
נפש חוטאת בשגגה (אין המשך)
חטאת הכהן המשיח = פר
חטאת כל קהל עדת ישראל= פר
חטאת הנשיא = שעיר עזים
חטאת נפש מעם הארץ =
שעירת עזים נקבה או
כבש נקבה
חטאת נפש שומעת קול או נוגעת בטומאה =
מן הצאן – כשבה או שעירה
2 תורים או 2 בני יונה
חטאת נפש מועלת בקודשים = איל תמים + קנס
חטאת כללית (?) – אשם = איל תמים
חטאת מעל בה’ (?) או הכחשה או גזל – איל תמים
<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
ומעניין שבזמן המודרני התייחס אחד מחכמי הכלכלה לחוסר השיוויון ולדירוג שמאפשר קורבנות שונים לפי הרמה הכלכלית של המקריב
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4050486,00.html
קצת הרבה מפחיד, לא כל-כך ברור, מי מחליט מה, העיקר “וכיפר עליו הכהן” ובתלמוד כמובן יש דיונים רבים ופרטי פרטים על כל קרבן/
אז התרגלתי לבדוק בגוגל, וכמובן שיש מצדיקים לכל הטבח הזה והצורך בעבר ובעתיד ב”קירבה “=הקרבה= קרבן לא-להים, כך שלא יפליא אותי אם מישהו בעתיד הקרוב יבנה במה ויתחיל להקריב, להתקרב “לקרב” (ק קמוצה) לה’ – אצטט למשל
מתוך
http://arachim.org/ArticleDetail.asp?ArticleID=1619
“”עבודת הקרבנות שבבית המקדש הינה מן הדברים העומדים ברומו של עולם. עמוד העבודה הוא אחד משלושת העמודים שעליהם מושתת העולם: תורה, עבודה וגמילות חסדים. חז”ל העידו (תענית כ”ו, ב’) כי אלמלא הקרבנות לא נתקיימו שמים וארץ. בזכות כפרת הקרבנות ירושלים הפכה להיות מוקד של שמחה לישראל, עד שהעיר הונצחה לעד כ”יפה נוף, משוש כל הארץ”.
ב”ה לא מקריבים קורבנות (של בעלי חיים לפחות – כי הרבה יהודים הקריבו את עצמם על קידוש ה’) ועדיין שמיים וארץ קיימים. ועדיין המאמר ממשיך להתחכם
“אכן, למרות שיודעים אנו שמעלתם של הקרבנות הינה גבוהה מאד, לא נודעו לנו הטעמים להלכות קרבנות, מפני מה קרבן פלוני שחיטתו בצפון והאחר בדרום? מפני מה העולה באה רק מן הזכרים ואילו החטאות באות מן הנקבות?
אלא, שלאחר שהוחדרה בנו ההכרה כי הקרבנות מכלל החוקים הם, מצוות שלא נמסר לנו טעמן האמיתי, נמסרו בידינו מחכמים קדמונים כמה מפתחות שעל פיהם בכוחנו לבנות את גישתנו לנושא הקרבנות.”
כלומר כותב המאמר בעצמו מודה שהוא לא יודע על מה הוא מדבר.
וכל הפילוסופיה והחוכמולוגיה החז”לית והמאוחרת רבת המילים, מופרכת במשפט אחד “ריח ניחוח אישה (ש סגולה מזל שלא קמוצה) לה’. הכתוב מסביר כפשוטו את הצורך בקורבן, מישהו/משהו רוצה להריח. למי שיש זמן שיספור כמה פעמים בפרשה מופיע הביטוי “ריח ניחוח”.
אז מצד אחד בא לי לסגור את ה”בסטה” מה עושים עם פרשה שכולה עוסקת בקורבנות, משהו שאם היינו קוראים על זה בתרבות אחרת היינו ,,,,
האם באמת א-להים החליט שב- 1,000 השנים הקרובות (לאחר מעמד הר סיני, עד חורבן בית שני, העם הנבחר יקריב לו יום יום: קרבנות, לריח ניחוח,?
ושאילה פשוטה – למה בכלל כהנים וכהונה שעוברת בירושה? מה הצורך בזה ? מה בא קודם התרנגולת או הביצה? – לפי הבריאה בספר בראשית אז התרנגולת נבראה קודם. אם כך גם הכהן “נברא” קודם.
סתם השערה-
השבט, כלומר יצורי אנוש קדמוניים יושבים מסביב למדורה וחושבים מה אפשר לעשות ע”מ שתהיה להם עונת צייד טובה. אז אחד (ערמומי כלשהו) אומר “ננסה לשרוף איזו עז, ואז הנשמה שלה (ריח ניחוח השריפה) תרמוז לכח המסתורי (שייקרא אל הצייד) שימשוך לכאן בעלי חיים שנוכל לצוד אותם.
אז האחד שהציע פתרון כלשהו, “התמונה” להיות הכהן של השבט, השבט החליט שהוא ייצג את השבט לפני הכוחות המיסטיים?
טוב – מספיק לדמיין
לשים לב – בפרשה אין א-להים, הקורבנות הם לה’
אז חלק ראשון מהפרשה עוסק ב- 11 סוגי קורבנות, אישיים סתמיים, מישהו רוצה ככה סתם מרצונו החופשי להקריב. אין לאדם מה לעשות עם רכושו הפרטי ואז הוא מקריב משהו לכהן או דרך הכהן לא-להים, משהו “קטן” החל מקרבן בהימה וכלה בקורבן מאפה על המחבת – מעין “קיש”
חלק שני – 10 סוגי קורבנות כל חטאים שונים, החל מחטא של הכהן הגדול (שגם הוא יש לו פוטנציאל לחטוא) וכלה בסתם חוטא עם הארץ. איך נאמר “אין צדיק הארץ אשר לא יחטא”
וברור שמכאן ואילך יש לכהנים נתחי בשר טובים עד להודעה חדשה
ואת הצורך בקורבן עולה – כולו נשרף, לא הבנתי – המשך בע”ה בפרשת צו
אז מי שמעוניין ממש לרדת לעומק בכיוון המסורתי אפשר לעיין במדריך למורה – ספר ויקרא
http://www.daat.ac.il/vayikra/madrih/madrih.doc
כמובן שהדת מצדיקה וכנראה תמיד תצדיק את הקרבת הקורבנות
אז גם אצטט מהויקיפדיה שמצטטת ראשונים
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA)
“רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מחדד יותר את הדברים”:
| אמר הכוזרי[אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקורבנות, דבר שקשה על השכל לקבלו. למשל, מה שנאמר “את קורבני לחמי לאישי ריח ניחוחי”, האין פירוש הדברים כי הקורבנות – קורבנות לה’ הם, והם לחמו וריח ניחוח לו?
אמר החבר: מה שאמר הכתוב ‘לְאִשַּׁי’ – מתרץ כל קושיה, כאילו אמר: הקורבן ההוא והלחם וריח הניחוח המיוחסים אלי אינם כי אם לאישי, זאת אומרת, האש הנפעלת לפי דבר האלוה – הקורבנות הם לחמה. והכוונה במצווה הזו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש, לא שכינת מקום, כי אם שכינת מעלה. כל הנוגע לסדר העבודה לא נאמר כי אם בהשאלה,להורות כי האלוה מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האומה וכוהניה, ומקבל את מתנותם כביכול ושוכן בקרבם לכבוד להם, אולם הוא עצמו מקודש ונעלה מליהנות ממאכלם וממשתיהם, ואין לחמם כי אם לנפשם. בכל עת אשר רצה האלוה באומה – נפעלה האש ברצונו, והיה זה לאות כי נתקבלה מנחתם ומתנתם. |
||
לרמב”ם בספרו מורה נבוכים גישה אחרת לגמרי לנושא הקורבנות. לדעתו אין בהם מטרה בפני עצמה, ותכליתם רק לתת אפשרות להקרבת קורבנות במסגרת האמונה בה’, כדי למנוע עבודה זרה. אלו דבריו
| היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז הקרבת מיני בעלי החיים. לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם. ולפיכך הניח אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים – לשמו יתעלה. | ||
במשנה תורה כותב הרמב”ם, כי הקורבנות נחשבים למצוות מסוג ה”חוקים”, שלא ניתן להבין את טעמם.
כנגד שיטת הרמב”ם במורה נבוכים יצא הרמב”ן בחריפות: מסיפורי התורה על קורבנותיהם של קין והבל ונוח, בטרם היו קורבנות לעבודה זרה, משתמע שיש בהם תכלית לעצמם, ולא רק כאמצעי לשלילת ההקרבה לעבודה זרה, שלא הייתה כלל באותה תקופה.
הרמב”ן כותב הסבר חלופי לטעם הקורבנות, לפיו תהליך ההקרבה נועד להעביר לאדם מסר על חומרת החטא: זריקת הדם על המזבח היא מסירת נפש הבהמה תמורת נפש האדם. שאר אברי הבהמה מייצגים את חושי האדם וכוחותיו, והקרבתם ממחישה לאדם את עונש החטא שממנו התכפר. הרמב”ן מוסיף, שטעמם האמיתי של הקורבנות מוסבר על פי תורת הסוד, ורבנו בחיי (שם) מרחיב יותר בהסברת עניינם של הקורבנות על פי דרך זו.
כל אלו הם טעמים והסברים לנושא הקורבנות בכללו. קשה יותר להבנה והסברה ההבדלבין פרטי ההלכות בכל קורבן וקורבן: מדוע נבחר דווקא סוג זה של קורבן, ודווקא סדר זה של עבודתו? כמה מפרטים אלו נדונו בדברי חז”ל.מנחת הסוטה, למשל, באה משעורים, ובלא שמן ולבונה, כדי שקורבנה יהיה כמאכל בהמה, בלא הידור וחגיגיות כמו כן מנחת חוטא באה ללא שמן ולבונה, וכן קורבן חטאת ואשם באים ללא נסכים, כדי שלא יהיה קורבנם מהודר הוגים מאוחרים יותר עסקו בהסברת פרטים נוספים בקורבנות.
המילה שמוצאת חן בעיני היא “כביכול” (משלים את “כאילו” מפרשת פקודי) וזה תמיד מזכיר לי את החיצים שקולעים בול, מספיק עם הציניות
לדעתי, רוב הקורבנות היו במסגרת קורבנות תודה ולא ככפרה על חטא. לא ידוע לי למשל על כהן גדול שחטא. אחפש לקראת סבב הבא אי”ה
הארות
1.
פסוק ב = מן הבהמה
מן הבהמה. להביא בני אדם שדומין לבהמה, מכאן אמרו, מקבלין קרבנות מפושעי
ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא
[חולין ה׳ אי].
2.
פסוק ג – יקריב אותו לרצונו
כתיב לרצונו, הא כיצד ,
יקריב אותו ל רצונו. ת”ר, יקריב אותו מלמד שכופין אותו
כופין אותו עד שיאמר רוצה אני [ערכין כ״א אי].
פסוק ט = וקרבו וכרעיו ירחץ במים
במים ולא ביין, במים ולא במזוג, במים לרבות שאר מים ואפילו מי כיור
פרק א פסוק ט = והקריב את הכל
לרבות הצמר שבראשי הכבשים, ושער שבזקן התיישים, והעצמות והגידים והקרניים והטלפים בזמן שהם מחוברים
פרק ב פסוק יא = כל שאור וכל דבש
מה ת”ל כל כל בשאור ובדבש, מפני שיש בשאור מה שאין בדבש ויש בדבש מה שאין בשאור, שאור הותר מכללו (לחג הפנים) … דבש הותר בשיירי מנחות
6..
פרק ג פסוק ה = בני אהרן
ההקטרות נוהגות באנשים ולא בנשים, …דכתיב בני . ולא בנות אהרן
קורבנות – מן הבהמה – למה לא משאר מיני בהמה, או מן החיה?
שלוש סיבות
א. התורה לא רוצה להטריח את האדם שיצוד
ב. הבהימות הולכות בראש מורכן
ג.. הבהימה נטרפת ע”י החיה “והא-להים יבקש את הנרדף
שאילות
לא לעניין – ואולי – אם יקום בי”המק ה-3 , האם ימשיכו להשתמש בעצים, או שיהיה מותר להשתמש בגז?
1.
פרק ב פסוק יב = קרבן ראשית
מה זה?
2.
פרק ב פסוק יד = מנחת בכורים לה’ אביב
מן החיטין או מן השעורין?
3.
למה לא מביאים קורבנות מן הדגים?
שבת שלום
להת
עמינדב
”