צו תשע”ד

 

From:
To:
Subject: FW: צו את אהרן …ולבש … ופשט
Date: Fri, 14 Mar 2014 19:23:15 +1100

Subject: צו את אהרן …ולבש … ופשט

פסוקי השבוע
ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד
ופשט את בגדיו
והכוהן המקריב.. עור העולה …לו יהיה
(אגב הכהנים במקדש הלכו יחפים, אז מה עשו עם העור? נעליים?)
ערב שבת שלום
אחד הנושאים העיקריים שמסקרנים אותי בכל סיפורי המקרא – הוא מימד הזמן
לפי המקרא, במספרים מקורבים, מהקמת המשכן – העם העברי עבר 40 שנה במדבר,+ 300 שנה עד הקמת בית ראשון, + 500 שנה עד עזרא הסופר.
אני יוצא מהנחה שסיפורי המקרא לא נכנסו מייד למחשב, או למוזיאון המקרא בירושליים, באותה תקופה רק מעט אנשים ידעו קרא, ועוד פחות כתוב. לא נשמרו אבנים חרותות עם סיפורי מקרא, כמו אבן מישע, או רוזטה.ולא מגילות “עפות”
 .אני עוד מניח שרוב סיפורי המקרא נשמרו בזיכרון , אלו שהיה להם זיכרון טוב והועברו (עם קצת “טלפון שבור”) לצעירים יותר עם זכרון טוב כנ”ל.
והנחה/מסקנה נוספת – שרק מימי עזרא הסופר ואילך נערכו/נכתבו/נחתמו ספרי התנ”ך בצורה יותר “מסודרת”.
אז תיאורי אירועים חד- פעמיים, כמו הקמת המשכן, הקדשת אהרון ובניו לפרטי פרטיהם, קשה לי לקבל שהם אכן מדויקים.
ונקח בפרשתנו, את הערבוב בשימוש ה”מושא” צו “את אהרן” “את בניו”, “הכהן”,
היו במדבר סה”כ חמישה כהנים, שניים מתו תוך כדי הקדשת המשכן (ולא אכנס כרגע ל”פרוטקציה” שמשה המנהיג הלאומי ממנה את אחיו הגדול ואת אחייניו להיות הכהנים ) . והנה,  הכתוב בקלות מירבית עובר מ-“דבר אל אהרן ואל בניו” ו- “והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו” אל “הכהן,” “לכהן”  ו-“כל זכר בכהנים יאכל” כאילו ההתיחסות לעתיד רחוק ולא למצב העכשווי – במדבר.
לי זה נקרא  כצירוף של “הווה” עם “עתיד”. והווה הוא של זמן עזרא שהיה גם כהן וגם סופר.
כלומר, אחרי כ- 800 – 900 שנה של זכרון לאומי וותפיסת מעמד הכהונה ע”י משפחת אהרן וצאצאיו וצאצאי צאצאיו, סיפורי המקרא וכרגע במיוחד  “תורת כהנים”  נערכו כחוקה בתחילת בית שני, כאשר היה צורך דחוף לחדש את עבודת בית המקדש השני ולתת לזה מסגרת.
(ושוב תהייה, במדבר – 3 כהנים לכ- 2 מליון בני אדם? קשה לתפוש, טוב היה גם פנחס , אז עוד כהן – אומר דרשני)
וכאן יש להוסיף שבאמצע “חוקי” מתנות כהונה לאהרן ובניו מופיעה המתנה הפצצתית :חוק  בלתי הפיך “כל זכר בבני אהרון יאכלנה חק עולם לדורותיכם” מתנה לנצח נצחים
הפרשה עצמה ממשיכה (אחרי פרשת ויקרא) בשפיכות דמים (של בעלי חיים כמובן) תוך כדי חלוקת מנות בשר עצומות לכהנים
 ב- 50-60 שנה שעברו מאז שהתבגרתי, לא יצא לי לעיין הרבה בתורה ובמיוחד לא בחומש ויקרא ופרשות ראשונות שלו. הפעם הזו קראתי בפרשת צו (ו- ויקרא) בקצת עיון, קצת תשומת לב, והתחלחלתי.
כל הזמן שריפת בשר, הזאת דם, שחיטה והוצאת חלקי גוף הבהמה.  בית המקדש היה בעצם משהו בין בית מטבחיים למשרפת בהמות (אם למשל נחשוב על יום ראשון של סוכות שהקריבו בו –  משהו כמו 30 ויותר בעלי חיים עולות שנשרפו כליל ביום אחד – טוב נגיע לזה  בע”ה בהזדמנות)
ועוד לבוא לטעון שבעצם ה’ לא צריך את זה,  אנחנו – העם העברי (לפני ממלכת יהודה – לא היו יהודים, היו עברים או ישראלים) נבחרנו והוטל עלינו תפקיד להוכיח לא-ל (כלומר לנו) שאנחנו מחזקים את אמונתנו בא-ל ומתקרבים אליו (מה זה אומר – ההתקרבות הזו) בזה שאנחנו מקריבים קורבנות, הגיון הפוך על הפוך
וזה עוד נצטוונו מה’
בעצם גם ברית המילה היא על אותו עקרון
ומי מרויח מכל זה? כמובן עובדי הציבור – הכהנים   הם מקבלים את חזה התנופה ואת שוק הימין (מה גודל החזה של הבהמה?  מוסבר להלן) – חוק עולם
ולמרות – הבלבולים ואי- ההבנות בפסוקי הפרשה, שהיה על חז”לינו להסביר בצורה כלשהי, למרות חוסר ההגיון בכל ההליכים “הפגניים” כמו משיחת שמן על תנוך אוזן ועל בהן הרגל (ואני משוכנע שגם לזה יש הסבר “סודי” משכנע – למשל)

ילקוט ראובני:

סוד תנוך אוזן ובהן יד ורגל, וסוד סימנים שמסר יעקב לרחל, דע כי יש ג’ שרים גדולים מסטרא דשמאלא, והם עוררים את האדם לרדוף אחר תאות גופנים, א’ מושבו על תנוך אוזן הימין והוא הגדול, ובינוני על בוהן ידו הימנית, וקטן על רגל ימנית, ועל ידי נתינות לכהן מדם האשם על ג’ מקומות האלו מסולקים מעליו טומאה שהוא רוח הטומאה מסטרא דשמאלא… (בראשית ויצא, ועיין שם עוד)

ו
לי כל הפירוט על הקדשת אהרן ובניו נראה כמו סיפור לילדים קטנים (אולי גם ההודים ועוד עושים משהו דומה)
לעומת זאת — יש  גם חוקים הגייניים, להבדיל מלא-הגיוניים = מיסטיים למשל “סוד וסימנים” לעיל
אז מה כן הגיוני =
רחיצת חלקי הבשר
איסור אכילת בשר (שלא נשמר בקירור כנראה) אחרי יומיים שלושה
איסור נגיעה בטמא (מי שנגע במת או בנבלה)
כיבוס בגדים שהתלכלכו בדם ועוד
גם מעניין – שבפרשה הקודמת “ויקרא ה’ אל משה ,,, דבר אל בני ישראל… אדם כי יקריב” כל הקרבנות נאמרו למשה בלי השתתפות אהרן
בפרשת צו – מצוות הקורבנות (עם הרבה חזרות/כפילויות על קורבנות שפורטו בפרשת ויקרא והוספות) ) באה בשרשרת – ה’ אומר למשה שייצווה את אהרן ואת בניו.
עריכה ???
אז מה יש בפרשה
>>>>>>>>>>>>>>>>>
פרטים על סדר העבודה על המזבח
תורת המנחה
קרבן מנחת אהרן ובניו ביום הימשחם
קרבן חטאת ונקיון הכלים
קרבן אשם מנחה
זבח השלמים על תודה
איסור אכילת חלב (ח צרויה)
זבח שלמים (רגיל??)
סיכום קצר של ציווי הקורבנות
טקס הקדשת אהרן ובניו לכהונה (תופס חלק גדול מהפרשה)
<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
ויש בפרשה הרבה פסוקים ומשפטים שלא במקומם ושאינם ברורים והדבר דרש (מסכתות זבחים ומנחות) ודורש עיון עמוק ולימוד רציני
מעניין לעיין בטקס ההקדשה – פרטי הפרטים של אירוע היסטורי חד-פעמי – כשבתוכנית =
רחיצה
הלבשת אהרן
משיחת המשכן והמזבח ואהרן בשמן
הלבשת בני אהרן
הקרבת פר החטאת ואיל העולה
הקרבת איל שני -איל המילואים,
תוך כדי יציקת דם האיל על תנוך האוזן ובהן היד והרגל של אהרן ובניו
הקרבת חלת מצה, חלת לחם ורקיק
הזאת שמן ודם על אהרן וביו
בישול בשר ואכילתו
7 ימי הסגר של אהרן ובניו
— במילה אחת, מרשים וכמו שאמרתי סיפור נאה לקטנים וגדולים
הארות
1. פסוק ב – כל הלילה עד הבוקר
ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבוקר, ומה ת”ל עד הבוקר, = תן בוקר לבקרו של לילה, מכאן לאברים שפקעו מעל המזבח קודם חצות יחזיר, לאחר חצות לא יחזיר
(בוקרו של לילה = עלות השחר, בוקר של בוקרו של לילה = חצות)
2.
פסוק ד, = ולבש בגדים אחרים
בגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו
3.
פרק ו פסוק כ = כל אשר יגע בבשרה יקדש
נא לעיין ברש”י ולהבין
4.
פרק ז פסוק ל = את החזה
ת”ר, איזהו חזה, זה הרואה את הקרקע, למטה עד הצואר, למעלה עד הכרס, חותך שתי צלעות משתי דפנות, אילך ואילך וזהו חזה הנתון לכהנים
5.
פרק ח פסוק כג = וישחט משה
המלה “וישחט” עם הטעם שלשלת, טעם להדגשת יתר, זה היה הקורבן האחרון שמשה הקריב בתפקידו ככהן גדול, בתהליך של פרידה מתפקיד חשוב ומינוי ממלא מקום בקביעות (לא נותקה עוד השלשלת)
6.
פרק ז פסוקים  כג  – כו = כל חלב … לא תאכלו… וכל דם לא תאכלו
לפי רש”י חלב ושומן הם שמות נרדפים, ויש חלב שהוא שומן ומותר לאוכלו.
לדעת אחרים יש הבדל בין חלב שהוא נפרד מן הבשר לבין שומן שהוא בתוך הבשר
וחלב מקרר טבע האדם  (ומזיק לבריאות)  ודם מרתיחו. מה גם שבזמנו האמינו שדם הוא מאכל השדים.
שאילות
1. האם לאהרן היו בנות? סתם שאילה)
2. פרק ו פסוק יד = תופיני מנחת פתים
מה מקור המילה “תופיני”
3.פרק ז פסוק ח – עור העולה…לכהן … לו יהיה
למה הכהן מקבל את עור העולה הזו (עוד סתם)
4. פרק ו פסוק ו = אש תמיד לא תכבה
איך שמרו את האש במדבר בזמן המסעות ולא נשרף בגד הארגמן שפרשו על המזבח
מספיק קשקשתי להיום
שבת שלום
ופורים שמח
להת

Leave a Reply