From:
Date: 2014-05-16 12:58 GMT+10:00 Subject:
Fwd: אם בחוקותי תלכו … תמאסו ….
To:
–פסוקי השבוע
ואכלתם ישן נושן
ואכלתם ולא תשבעו
ואכלתם בשר בניכם
(איך אמרו חז”ל כפה עליהם הר כגיגית
ערב שבת שלום
פרשת בחוקותי היא פרשה איומה שבחלקה הראשון יש מכלול קצר של ברכות ומכלול ארוך של (איומים א חרוקה) איומים (א חטופה), פרשת הגזר הקטן והמקל הגדול. הפרשה בדרך כלל מחוברת לפרשת “בהר” ואם כך , גם הברכות והקללות נאמרו בהר סיני כמו שאכן נכתב בסוף הפרק – כנראה מע”מ לעשרת הדברות
(משהו מעין זה נכתב בפרשת התוכחה שנאמרה בערבות מואב – מעניין אם מישהו ערך השוואה מפורטת בין הפרשות
מעניין גם אם מישהו סיכם וערך את כל הברכות והקללות והאיומים שנאמרו בתורתנו, אחפש.
מה שכן – אין זה פלא שילד יהודי דתי (חרדי) – שמקבל בילדותו שטיפת מוח עם עונשים מחרידים שעלולים ליפול עליו ושבעצם כבר נפלו ועדיין נופלים (שואה למשל) אם הוא לא מקיים את הוראות הרב = האדמ”ור וכדומה,- גדל וחי עם מוח מתוסבך שנקרא “אמונה”.
אז
לשם שינוי קל, אתחיל בציטוט
אם בחקתי תלכו ונו׳, תניא , אמר ר’ לוי , בוא וראה שלא כמידת הקב״ה מידת בשר ודם ,
שהרי הקב״ה ברך את ישראל בעשרים ושתים ברכות , מן “אם בחוקתי תלכו ” עד
קוממיות וקללן בשמונה מן “ואם בחקתי תמאסו ” עד “ואת חקת׳ געלה נפשם “, ואילו משה
רבינו ברכם בשמונה וקללם בעשרים ושתים
(העסק לעיל לא כל כך ברור ומובן, ההסבר להלן) בינתיים אנו רואים פה יחס הפוך. ואפשר לשאול מה קורה למשה בפרשת כי תבוא, האם בערוב ימיו הוא מתעלה על רבו באכזריות?
אז ראשית איך מתיחסים לברכה וקללה?
מגגלים והנה מאמר יפה (לפחות בחציו הראשון, כי זו דרשת רב כנראה לבר מצווה, המסכן שחוגג בפרשת בחוקותי)
http://tora.us.fm/tnk1/sofrim/abramm/brka.html
בנוסף ראיתי משהו מעניין שגם מסביר את ה- 22 וה- 8 לעיל
מאמר שמקורו בבארות יצחק –
ואצטט מתוכו קטע קצת ארוך
“דרשה לפרשת בחוקותי
מה היא ברכה ומה היא קללה?
פרשת בחוקותי היא פרשה קשה לקריאה. אמנם בפרומו ששמענו במנחה של שבת שעברה ובימי שני וחמישי הפרשה נראית נפלאה ואופטימית, אבל אני מניח שזה לא ייחשב ‘סְפּוֹיְלֶר’ אם אגלה לכם שרוב הפרשה שונה לגמרי ממה שקראנו…
לשם מה צריכה התורה לפרט את כל הברכות והקללות האלה? האם אי אפשר היה להסתפק באמירה כללית שמי שישמור את התורה יקבל שכר, ומי שלא – להיפך, כמו שנאמר לאחר הקללות בפרשת כי תבוא (דברים ל, יט): “הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ”? הרי אנחנו יכולים להבין לבד שברכה כוללת שפע גשמי, שפע רוחני, בריאות, פריון, הצלחה, בטחון וכו’ וקללה מכילה בדיוק את ההיפך!
נדמה לי שבדורנו אפשר להבין את הסיבה לכך. לפעמים צריך מישהו שיפקח את עינינו לראות את הברכה. יש שכאלה שצריך ללמד אותם שהפסוק “וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם” זו ברכה, שהשיא שלה הוא כאשר מתקיים “וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב”. התורה אינה מכירה נרטיבים ונפילת האויבים אינה קובעת יום נאכבה, אלא נמצאת בשיאן של הברכות.
נשאלתי השבוע למה יש כל-כך קצת ברכות וכל-כך הרבה קללות. התשובה הפשוטה היא שבריאות היא מלה אחת, אבל מחלות יכולות להיות הרבה. אבל המגיד מדובנא (משלי יעקב ראה שעב) היה מסביר זאת בצורת משל: אדם שבנו היה חולה מאוד, והוא קרא לרופא, אבל הזהיר אותו שלא יתן לילד שום תרופה, כי בנו רגיש מאוד לתרופות ועלול למות. הרופא בחן את הילד ומיד הוציא פנקס ורשם בו עשרות תרופות שונות ושלח שליח לקנות אותם. האב נבהל מאוד, אבל הרופא אמר לו שלא ידאג. כשהגיעו כל התרופות, התחיל הרופא לכתוש ולערבב אותם מול עיני הילד שוב ושוב עד שהילד הקיא עשר פעמים. אז קרא הרופא והסביר לאב: ידעתי שהילד צריך להקיא כדי להתרפא, אבל ידעתי גם שנפשו לא תעמוד בתרופה שתגרום לו להקיא, ולכן הבאתי את כל התרופות האלה כדי שרק מהריח שלהם הוא יקיא. כך חשש הקב”ה שבני ישראל לא יעמדו אפילו בקללה אחת, ולכן נתן רשימה ארוכה של קללות, כדי שנחזור בתשובה מקריאתן ולא נגיע למצב שנקבלם, חלילה.
ואולם, למרות ההפרש העצום שבין הברכות לקללות, אמרו חז”ל (בבא בתרא פח, ב) שהברכות מקיפות הרבה יותר מאשר הקללות, כי הברכות מקיפות את כל אותיות הא”ב: הן מתחילות באות א’: “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ”, ומסתיימות באות ת’: “וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת”. הקללות, לעומת זאת, מקיפות רק שמונה אותיות, שהרי הן מתחילות באות ו’: “וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי”, ומסתיימות באות מ’: “וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם”. (אגב, בפרשת כי תבוא המצב הוא הפוך: הברכות מתחילות באות ו’ ומסתיימות באות מ’, ואילו הקללות מכילות את כל הא”ב, כי הן מתחילות באות ו’ ומסתיימות באות ה’).”
(ע”כ)
בעצם חיפשתי אם מישהו עשה רשימה מקוצרת של הברכות והקללות ולא מצאתי
אז אבחר בשלישיית ברכות וקללות שלדעתי הן בראש הרשימה במידת עוצמתן
ברכות
ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו
ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד
והפריתי אתכם והרביתי אתכם
קללות
ולא תיתן ארצכם את יבולה ועץ השדה לא יתן פריו
והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת …..ושילחתי דבר בתוככם (קצת חיברתי)
ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם..
(מי שרוצה לבחור ברכות או קללות יותר קיצוניות אנא הציעו)
הגיוני לחשוב שכל פרק כו’, כולל החותמת בסופו “אשר נתן ה’ בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משב” נוצר ונכתב בזמן גלות בבל או לאחריה.
מה הם נושאי פרשתנו?
>>>>>>>>>>>>>>
ברכות וקללות
שיטות וחוקי מס עקיף – לגולגולת או לרכוש
>>>>>>>>>>>>>>>>>
חוקי המס מסוכמים ב- 12 המצוות בפרשתנו
פרשת בחוקותי
שנ: מצוות עשה – לדון דין ערכי אדם
שנא: מצוות לא תעשה – שלא להמיר בהמת קודשים
שנב: מצוות עשה – להיות התמורה קודש
שנג: מצוות עשה – לדון דין ערכי בהמה
שנד: מצוות עשה – לדון ערכי בתים
שנה: מצוות עשה – לדון דין ערכי שדות
שנו: מצוות לא תעשה – שלא לשנות מקורבן לקורבן
שנז: מצוות עשה – לדון דין מחרים נכסיו
שנח: מצוות לא תעשה – שלא ימכור שדה החרם
שנט: מצוות לא תעשה – שלא יגאל שדה החרם
שס: מצוות עשה – להפריש מעשר בהמה
שסא: מצוות לא תעשה – שלא ימכר מעשר בהמה
דיון בנושאי “ערכך” שאפילו רש”י (פרק כז פסוק ב’) מודה “ולא ידעתי איזה לשון הוא”, הקדש וחרם – בע”ה בסבב הבא
נראה לי שאחרי כל ההפחדות ברשימת הקללות השומעים מפחדים, ומתוך פחד ורצון לרצות (ר פתוחה) את הכוח המפחיד הם “תורמים” – למי? כמובן לכהנים.
וכדאי לשים לב לשים לב להבדלים בין הזכר והנקבה בהערכת השווי של “נדר בערכך”.
למשל איש או אישה (ואני מניח שלא מישהו בן חודש – פרק כז פסוק ו’) שנודרים “ערך בתי עלי” או “ערך בני עלי” אז הקנס על בן – בן חודש חמישה שקלים ועל בת – בת חודש שלושה שקלים. והמבין יבין.
פרק כז פסוקים ב’ — דיני ערכין – מה מחירו של אדם
דיני הערכין, ההקדש והחרם מדגישים את חשיבות הדיבור, “אמרת” = תעשה. לפי המחירון, ברור שיש אפלייה בין זכרים לנקבות. יש מסבירים שהמחיר נקבע לפי כוח העבודה. רק בימינו מנסים להגיע לשכר שווה לגברים ונשים. אז זה לא כל כך מסביר למה יש הבדל בין תינוקות או בין זקנים.
אז האבן עזרא טוען שאין לחפש הגיון בערכים אלה, ואני הקט מסכים, אין הגיון ואין שום יחס בין ערכי האם, לזכר ונקבה בגילאים השונים, סתם הכהן-הסופר קבע מספר, “אמרת-שלמת”.
הארות
1.
פרק כו פסוק ח’ = ורדפו מכם
מכם, מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם
2.
פרק כו פסוק יג’ = קוממיות
מהו קוממיות, תניא ר’ מאיר אומרת מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון, ר’ יהודה אומר, מאה אמה כנגד היכל וכתליו, שנאמר (תהילים קמד פסוק יב) אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל”
3.
פרק כו פסוק כ = ותם לריק כוחכם
ותם לריק כוחכם = זה המשיא את בתו, ונתן לה ממון הרבה ולא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו, נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו
4.
פרק כו פסוק לז’ = וכשלו איש באחיו
איש באחיו – איש בעוון אחיו, מלמד שכולם ערבין זה לזה
5.
פרק כו פסוק מב’ = וזכרתי את בריתי יעקב
את בריתי, אין לי אלא אבות, אמהות מניין, ת”ל את, ואין אתים אלא אמהות, שנאמר שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו
6.
פרק כו פסוק יח =ויספתי… 7 על חטאתיכם
ר”שי מקבל את המספר 7 כפשוטו, אחרים המספר 7 משמעותו “הרבה”, למשל ” 7ייפול צדיק וקם” “והחזיקו 7 נשים באיש אחד” “עד עקרה ילדה 7”
(7 נחשב למספר יפה-סימבולי-מזלי)
שאילות
1.
פרק כו פסוק ה = ורדפו מכם חמישה מאה , ומאה מכם רבבה ירדופו
איך מוסבר היחס הלא ישיר
2.
פרק כו פסוק מב, = את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק,,.
למה הסדר הפוך?
3.
פרק כו פסוקים ב-ג’ = ונתתי גשמיכם בעיתם…
לפי המסורת כמות הגשמים לשנה נקבעת בראש השנה ומוקצבת ביו”כ או בשמחת תורה וזהו.
מה קורה אם בנ”י חטאו, נקבעה כמות ואחרי סוכות בנ”י חזרו בתשובה, או להיפך, היו שומרי מצוות ואחרי סוכות חטאו?
שוב קשקשתי מספיק
אז בברכת
ונתתי שלום בארץ .. וישבתם לבטח בארצכם
להת
עמינדב