From
To: :
Subject: FW: ראה נתתי… ונתת
Date: Fri, 22 Aug 2014 11:06:54 +1000
והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח
(בטח!!!)
אז לפני שנה כתבתי
וב”ה עברה שנה ושוב רואים את ראה
פסוקי השבוע
ושמחת לפני ה’ בכל משלח ידך
ושמחת לפני ה’ א-להיך
ושמחת בחגך
ערב שבת שלום
הקדמה
פרשה עם התחלה מפחידה – כבר לפני שנה הזכרתי את הגזר והמקל
ברכה — קללה = תשמעו — לא תשמעו
(מה הייתם בוחרים?)
לפי המסופר, משה רבנו – כמה ימים לפני מותו נושא נאום (ארוך) מרשים בתוכנו שכולל אמירות מדהימות על אירועים היסטוריים (עם קצת אי דיוקים) מצוות שונות (ומשונות) ועכשיו בפרשתנו, הרבה מצוות שמיוחדות לארץ ישראל בלבד ולאיזה מקום מסויים ולא מוגדר – שייבחר בעתיד
ואם כבר משה רבנו היה הנביא – בה’ רבתי, אז הוא היה יכול לנבא ולהזכיר את ירושליים במפורש, וחז”ל כבר היו מסבירים איך הוא ידע.
הרי גם בלי לראותם, משה מזכיר את הר גריזים והר עיבל – מהיכן יש לו את הידע הגיאוגרפי הזה?
וכבר פעמים רבות הזכרתי את האי-סדר בעריכה, פסוקים קשים ומפוזרים באי התאמה, חזרות וכו’ שמופיעים לרוב גם בפרשתנו
והפרשה שוב חוזרת עם
— הבטחות לרשת את הארץ
— חוקים להשמדת אלילים
אבל ראשית – נושאי הפרשה
>>>>>>>>>>>>>>>>>>
הצגת הנושא “ברכה וקללה”
ציוויים לניקוי הארץ מעבודת אלילים
ציוויים כלליים (בתערובת של ענייני אכילה ומאכל, עבודה זרה, שלושה רגלים ועוד)
— להקרבת קורבנות במקום שייבחר (בעתיד)
— לאכילת “קודשים” (מעשר, בכורות ועוד) במקום המסויים
— היתר לאכילת בשר “רגיל” בכל מקום
— לשמחה במקום המסויים
— (איסור לאכילת דם X2 )
אזהרה נגד התבוללות בגויים
מבחן מה’ – נביא שקר
הוצאה להורג של מסית (בן משפחה או רע)
הוצאה להורג של תושבי עיר שהודחו לעבודה זרה והשמדת רכושם
איסור גרימת נזק לגוף
הגדרות של בעלי חיים כשרים (כולל דגים ועופות)
איסור בישול גדי בחלב אמו
מעשרות (שני ועני)
שמיטה
עזרה לאביון
עבד עברי
בכורות בקר וצאן
(איסור אכילת דם – X3)
פסח- שבועות – סוכות – (לחגוג “במקום אשר יבחר”)
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
ומצוות הפרשה – דברים, פרשת ראה
תלו: מצוות עשה – לאבד ע”ז ומשמשיה
תלז: מצוות לא תעשה – שלא לאבד דבר שנקרא שם יתברך עליו
תלח: מצוות עשה – להביא כל הקורבנות ברגל ראשון לבית המקדש
תלט: מצוות לא תעשה – שלא להעלות שוב קורבן חוץ לעזרה
תמ: מצוות עשה – להקריב כל הקורבנות בבית המקדש
תמא: מצוות עשה – לפדות קודשים שנפל בהם מום
תמב: מצוות לא תעשה – שלא לאכול דגן מעשר שני חוץ לירושלים
תמג: מצוות לא תעשה – שלא לשתות תירוש מעשר שני חוץ לירושלים
תמד: מצוות לא תעשה – שלא לאכול יצהר מעשר שני חוץ לירושלים
תמה: מצוות לא תעשה – שלא לאכול בכור תם חוץ לירושלים
תמו: מצוות לא תעשה – שלא לאכול ק”ק חוץ לירושלים
תמז: מצוות לא תעשה – שלא לאכול בשר עולה
תמח: מצוות לא תעשה – שלא לאכול בשר קודשים קודם זריקת דמים
תמט: מצוות לא תעשה – שלא לאכול ביכורים חוץ לירושלים
תנ: מצוות לא תעשה – שלא לעזוב הלוים
תנא: מצוות עשה – מצוות שחיטה
תנב: מצוות לא תעשה – שלא לאכול אבר מן החי
תנג: מצוות עשה – להטפל להביא קורבנות חוץ לארץ למקדש
תנד: מצוות לא תעשה – שלא להוסיף על מצוות התורה
תנה: מצוות לא תעשה – שלא לגרוע ממצוות התורה
תנו: מצוות לא תעשה – שלא לשמוע למתנבא בשם עבודה זרה
תנז: מצוות לא תעשה – שלא להסית יחיד מישראל לעבודה זרה
תנח: מצוות לא תעשה – שלא לאהוב את המסית
תנט: מצוות לא תעשה – שלא לעזור השנאה מן המסית
תס: מצוות לא תעשה – שלא להציל את המסית
תסא: מצוות לא תעשה – שלא ללמד זכות על המסית
תסב: מצוות לא תעשה – שלא למנוע מללמד חובה על המסית
תסג: מצוות עשה – לדרוש ולחקור העדים היטב
תסד: מצוות עשה – לשרוף עיר הנדחת
תסה: מצוות לא תעשה – שלא לבנות עיר הנדחת
תסו: מצוות לא תעשה – שלא להנות מכל ממונה של עיר הנדחת
תסז: מצוות לא תעשה – שלא להתגודד על המת
תסח: מצוות לא תעשה – שלא לקרוע שער ראשו על המת
תסט: מצוות לא תעשה – שלא לאכול פסולי המוקדשין
תע: מצוות עשה – לבדוק בסימני העוף
תעא: מצוות לא תעשה – שלא לאכול שרץ העוף
תעב: מצוות לא תעשה – שלא לאכול נבלה
תעג: מצוות עשה – להפריש מעשר שני
תעד: מצוות עשה – להפריש מעשר שני וליתן לעניים
תעה: מצוות עשה – להשמיט הלואה בשמיטה
תעו: מצוות לא תעשה – שלא לתבוע חוב שעבר עליו שמיטה
תעז: מצוות עשה – לנגוש את הנכרי
תעח: מצוות לא תעשה – שלא לאמץ לב מליתן צדקה
תעט: מצוות עשה – ליתן צדקה כפי יכולתו
תפ: מצוות לא תעשה – שלא למנוע מלהלוות מפחד השמיטה
תפא: מצוות לא תעשה – שלא לשלוח עבד עברי ריקם
תפב: מצוות עשה – להעניק לעבד עברי בצאתו לחפשי
תפג: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד בבהמת קודשים
תפד: מצוות לא תעשה – שלא לגזוז צאן קודשים
תפה: מצוות לא תעשה – שלא לאכול חמץ ערב פסח עד חצות
תפו: מצוות לא תעשה – שלא להותיר מקורבן חגיגה עד יום השלישי
תפז: מצוות לא תעשה – שלא להקריב קרבן פסח בבמת יחיד
תפח: מצוות עשה – לשמוח ברגלים
תפט: מצוות עשה – להראות בעזרה ברגלים
תצ: מצוות לא תעשה – שלא להראות בלא קורבן
הרבה (54 כולל 6 מיוחדות למסית) מצוות
(מצווה תנט דורשת עיון נוסף ואולי תיקון)
רוב המצוות קשורות לזמן עתיד לאחר ההתישבות בארץ וצריך לעיין במקורות ולראות איך חז”לינו פירשו את מילות התורה ופיתחו את החוקים והדינים לפרטי פרטים
אכן – קשה לקבל שאת כל זה ציווה משה כמה ימים לפני הכניסה לארץ, ביודעו – {כי הרי הוא נביא וה’ מגבה {ג פתוחה} אותו} – שיעברו -לבני ישראל בארץ המובטחת עוד כ -400 שנה עד לבניית בית המקדש.
לדוגמא – עיר הנידחת – לא זכור לי שאירע דבר כזה. אולי אפשר להסביר בעקבות ציווי זה את גלות והיעלמות 10 (עשרת) השבטים. או להיפך נסיון (מצד עזרא הסופר ואחרים לפניו?) לתרץ את היעלמותם
ו
נושאים לדיון נוסף
היתר אכילת בשר ואיסור אכילת דם
המקום אשר יבחר
מסית ומדיח
לקח טוב
מה לומדים מפרשתנו
1. אכילת בשר (שמוזכרת בפרשתנו בצורה די “מפתה” 3 פעמים) היא תאוות נפש ורצוי (?) לעיתים למלאה בשמחה – ואדון בזה בהמשך ולמעוניינים ברגע זה, ניתן לעיין ב-
2. טוב לשמוח (בצוותא) בחגים (לפחות בשבועות וסוכות)
3. יש לתמוך בעניים ואביונים (מה ההבדל בין עני לאביון?)
על אכילת בשר ודם
שלוש פעמים התורה אומרת בפרשתנו “בכל אוות מפשך תאכל בשר”. הביטוי בעצם לא נשמע יפה במיוחד, אבל יש בזה מעין הבטחה – פתיון למשהו שהאדם מתאווה אליו, וכמו בתאוות אחרות אולי כדאי לרסנה. אז כמובן מגגלים
ולפי
“בהלכה היהודית אכילת בשר-בהמות מהווה גורם לשמחה, אולם בשר עופות לא נחשב בשר הגורם שמחה הנחת יסוד זו הובילה לפסיקה ההלכתית היהודית, שבזמנים שיש צורך להרבות בשמחה, כגון ימים טובים, חובה לאכול בשר
| רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר (דברים כז) “וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלהיך” ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין
(יופי – יש פה המלצה לשתיית אלכוהול) (לעומת זאת) כותב אברבנאל:
|
(ע”כ)
ועוד דעה שמתיחסת בשלילה לאכילת בשר ובחיוב לקורבנות, מתוך
www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4374521,00.html
על כל פנים, בוודאי שאכילת בשר היא תוצאה של החטא. ולכן, גם במקום שהתורה התירה אכילת בשר , היא מתנסחת באופן מסתייג. זה כנראה גם חלק מהטעמים לאיסור בשר וחלב. יש להבדיל בין לקיחת חלב מן הבהמה – דבר סביר – ובין נטילת חייה. ואכן, התורה מכוונת אותנו למעט באכילת בשר, בעיקר בשבתות וימים טובים.
הקרבנות הם עניין אחר לגמרי. הקרבת קרבן עניינה להחזיר את החיים למקור שלהם. אנחנו מבטאים בכך את העובדה שהחיים ניתנו על ידי הבורא ולשם הם חוזרים. בעולם שבו הותרה אכילת בשר, ניתן להשתמש בחיי בהמה לשם המטרה הנעלה הזו של חיבור החיים עם מקורם, עם נותן החיים.
ויש דיונים נרחבים על הנושא של- איסור אכילת בשר לאדם הראשון והתרת בשר לאכילה אחרי המבול – אולי לכשגיע לפרשות בראשית ונח.
וניתוח יפה על היתר אכילת בשר מן התורה
http://www.biu.ac.il/jh/parasha/reeh/gol.html
אצטט
כי ירחיב ה’ א-לֹהיך את גבֻלך כאשר דבר לך ואמרת אֹכלה בשר כי תאוה נפשך לאכֹל בשר, בכל אות נפשך תֹאכל בשר” (יב:כ). על פסוק זה, המתיר לעם ישראל לאכול בשר כרצונו, מביאה הגמרא שני פירושים:
א. רבי ישמעאל אומר: “לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאווה, שבתחילה נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה, ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון? לכך שנינו לעולם שוחטין”.[1]
ב. רבי עקיבא סבור: “לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה, (המתה בדקירה) שבתחילה הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה, ועכשיו שגלו יכול יחזרו להיתרן הראשון? לכך שנינו לעולם שוחטין”……
לשיטת ר”ע לא נאסרה אכילת בשר חולין עד זמן כניסתם לארץ, ואולם הותרו לאכול במדבר רק על ידי נחירה, ומי שרצה לשחוט התחייב להקדיש את הבהמה ואחר כך לאכלה בקודש. וזה לשון הרמב”ם
כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין ( ממיתין את הבהמה על ידי דקירה במכשיר חד) או שוחטין ואוכלין כשאר האומות, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים
…. (ועוד)
למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון. יכול יקח אדם מן השוק ויאכל ת”ל (דב’ יב:כא) ‘וזבחת מבקרך ומצאנך’. יכול יזבח כל בקרו ויאכל כל צאנו ויאכל ת”ל ‘מבקרך’ ולא כל בקרך ‘מצאנך’ ולא כל צאנך, מכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה מי שיש לו מנה יקח לפסו (לקדרתו) ליטרא ירק, עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים, חמישים מנה יקח לפסו ליטרא בשר מאה מנה ישפתו לו קדירה בכל יום.
ומתוך
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=351
בשר תאוה בשר הקורבנות נקרא בשר קודש (ירמיה י”א ט”ו), ואילו בשר חולין נקרא בשר תאוה. כשהיו ישראל במדבר קרובים אל המשכן נאסר להם בשר תאוה, והיו אוכלים רק בשר זבחי שלמים. כאשר באו לארץ ישראל, ורובם היו רחוקים ממקום המקדש, הותר להם לאכול בשר חולין (דברים י”ב).
רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף (ויקרא י”א) כל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף (פסחים מ”מ:) (ע”כ)
(כלומר לפי התלמוד –
–בזמן בית המקדש הותר לאכול רק בשר שלמים בבי”המק, כשחלקו הטוב ניתן לכהן, {ברור למה ומי גזר את זה}
— בגלות.אכילת בשר מותרת רק לעשירים, ואולי הטעם הסמוי לזה היה שבאותה תקופה רוב העם בגולה היה מתחת לקו העוני, והיה רק בשר מועט בשוק, והעם היו תאווים לבשר, אז חז”לינו הכריזו שאכילת בשר אינה רצוייה, אלא אם…
ומותרת רק לחכמים אבל לא לעם הארץ)
{וזה מזכיר לי את הבדיחה – מי אמרו שרק טפשים אוכלים שוקולד, החכמים או הטפשים? וד”ל}
איסור אכילת דם כבר הוזכר בספר ויקרא פרשת אחרי מות – ומתוך
http://www.biu.ac.il/jh/parasha/acharey/bar.html
| לפי הרמב”ן 3 טעמים 1. מכיוון שהדם מייצג את הנפש וכל הנפשות שייכות לבוראן, אין זה ראוי שהאדם יאכל גם את “הנפש” 2. אכילת דם הבהמה עלולה להטביע באוכל את המאפיינים שלה, דהיינו הנפש הבהמית תדבק בנפש של הדם ותקלקל את מידותיה 3. הדם הנשפך כל המזבח נועד לכפר על נפש האדם הוחטא ולכן הוא לא ניתן לאכילה. לסיכום – מצוות איסור אכילת דם על מנת לחנכם להתנהג בדרך הרצוייה לפני הקב”ה, דרך של הכרת החשיבות של כל הברואים……..וכןעל מנת להעבירם תהליך של סובלימציה…. להתקדש (יפה – ואשרי המקבל) |
וניתוח תורני מקיף ניתן ב-
http://www.vorts.co.il/?p=1670
אצטט
.:..מפירוש ר”י אברבנאל בפרשת ראה: …. שלוש סיבות עיקריות לכך שהתורה אסרה את אכילתו של הדם.
הטעם הראשון: מפני שהדם הוא מרכב הרוח החיוני ובו ישולח הנפש לכל האברים. להיות תולדתו ושילוחו הכרחיים מן הלב לכל אברי הגוף.
..הטעם השני: לפי שהמזון ישוב לטבע הניזון ויהיה לבשר אחד. ואם יאכל האדם דם כל בשר, הוא יתחבר בדמו של האדם ויליד בו עובי וגסות. ואו אז תהיה ותכנס בו הנפש הבהמית של הבהמה. ואמנם הדם לכאורה אינו צריך לעבור עיכול האצטומכא ככל מאכל אכן ובשל כך יתמזג הוא מיד בדם האדם ונפשו החיונית תתעבה בתאוותיה כנפש הבהמה.
..הטעם השלישי: דע, כי הדם הוא מקום הנפש בחי. כי אנחנו איננו מסוגלים לראות (בחוש)את הנפש אלא את הדם . אם כן אם יאכל אדם הבשר עם הדם יחשב כאילו אכל את הבעל חי ההוא בעצמו כמות שהוא חי בגוף ובנפש. ואכילת הדם עם הבשר כמוה כאכילת ‘אבר מן החי’.
(נאה)
המקום
השימוש במילה “מקום” די נפוץ בתנ”ך, ולפי פשוטו (פשוטי) של מקרא, זה מקום שזהותו הגיאוגרפית לא הייתה וכנראה שלא תהיה ידועה, אבל
מתוך מאמר עם ניתוח מקיף ומעניין
http://www.etzion.org.il/vbm/update_views.php?num=5158&file=/vbm/archive/13-jeru/13mikdash.doc
משמעות הביטוי “המקום אשר יבחר ה'”, ביטוי המופיע בספר דברים 21 פעם
המקומות בהם מופיע ביטוי זה הינם:
- פרק י”ב – חובת ההקרבה והאכילה במקום זה, וכן בנוגע לאכילת בשר תאווה.
- פרק י”ד – אכילת מעשר שני.
- פרק ט”ו, כ – אכילת בכור.
- פרק ט”ז, ב-טז – שלשת הרגלים.
- בפרק י”ז, ח-י – בית הדין הגדול היושב שם.
- בפרק כ”ו, ב – העלאת הביכורים.
- בפרק ל”א, יא – מצות הקהל.
והמאמר ממשיך לשימוש דומה של “המקום” אצל עקידת יצחק
חזרתה של המלה “מקום”, כמה פעמים במהלך הפרק:
– “וילך אל המקום אשר אמר לו הא-לוהים ” (ג).
– “וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק” (ד).
– “ויבואו אל המקום אשר אמר לו הא-לוהים” (ט).
– “ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה’ יראה, אשר יאמר היום בהר ה’ יראה” (יד)
וגם
בחלומו של יעקב בבית אל (בראשית כח,י-יב). כמו בסיפור עקידת יצחק, גם שם התורה מכנה את המקום בשם “המקום” ולא מגלה לנו היכן הוא, וגם שם בעקבות התגלות אלוקית, יעקב קורא למקום בשם, לאחר שהתבררה ייחודיותו וקדושתו של המקום:
“…וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא… וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם… וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל….” (שם, פסוקים יא,טז-יז,יט).
(כך לסיכום ביניים – קצת הפוך על הפוך)
ההקבלות העולות משתי הפרשיות, הביאו את חז”ל לזהות את מקום ההתגלות אצל יעקב, בהר המוריה (כך לדוגמה בחולין צא:). על אף שמפשט הכתובים נראה כי ההתגלות מתרחשת בבית אל בצפון נחלת בנימין ולא בהר המוריה, מתוך ההקבלות שראינו לעיל, וממהות ההתגלות הזהה באופיה ובמהותה למקדש, הסיקו חז”ל כי מדובר באותו מקום.
בעקבות פרשיות אלו, ההתייחסויות להר המוריה כאל “מקום” בעל משמעות ייחודית מבחינת ההתגלות האלוקית, תקבל לדורות משמעות נוספת. …במהלך המקרא כולו, מכונה הר המוריה “המקום”, וכינוי זה נושא בתוכו משמעות רחבה הרבה יותר מאשר סתם מקום.
(ואז שלמה המלך קובע)
… בתפילת שלמה בחנוכת המקדש: “להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום, אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם” (מלכים א’ ח’, כט).
ויש עוד מקומות שמוזכר “המקום” למשל
בהתגלותו המיוחדת של ה’ אל משה בהר האלקים “הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא” (שמות ג’ , ה). וכן ביהושע בגלגל שומע מפי המלאך כי “שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא…”(יהושע ה’, טו).
ולכן
מענין כי בלשון המקרא המלה מבטאת התייחסות למקום קדוש, כלומר מקום שיש לו קשר עם הקב”ה.
ולבסוף
מאלפת העובדה כי בלשון חז”ל אחד מכינוייו של הקב”ה הוא “מקום”.
ואצטט את קאסוטו, מתוך
http://etzion.vbm-torah.org/vbm/archive/13-jeru/14mikdash.doc
“פירוש הביטוי המקום אשר יבחר הוא אחר ואין כוונתו למקום אחד בלבד. אינו בא אלא לקבוע, שאסור לבני ישראל להקריב קרבנות בכל מקום אשר ירצו: רק במקום שיאושר מפי כהן או נביא בשם ה’ תהיה העבודה מותרת. ומקום זה יוכל להיות ירושלים, ויוכל להיות מקום אחר או מקומות אחרים, אפילו יותר מאחד בבת אחת, ובלבד שיאושרו בשם ה’ מפי איש שיהיה מוסמך לכך.
(ע”כ)
(ברור??)
מסית ומדיח
בפרשתנו שני קטעים האחד פרק יג פסוקים ז’- יב’ “כי יסיתך אחיך … בסתר… נלכה ונעבדה…+
והשני פסוקים יג’ – יט’ – “יצאו אנשים … וידיחו את יושבי עירם…. נלכה ונעבדה…”
שני ציוויים שונים אבל דומים. הראשון זו הסתת יחיד את יחיד בסתר ואזהרה שלא להישמע לו (ומה קורה אם כן נשמעים לו?)
השני זו הסתת רבים את רבים – ולא כל כך ברור מהסיפור אם יושבי העיר אכן התחילו לעבוד אלהים אחרים, ההנחה היא שכן
העונשים ברורים, וגם כן קצת לא ברור במסית היחיד, האם המוסת היחיד נאמן אם הוא רק אחד
אז עיון במשנה סנהדרין פרק ז משנה י
המסית, זה הדיוט שהסית, והמסית את ההדיוט, אמר לו יש יראה במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה.
כל חיבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם, חוץ מזו.
אמר לשנים והן עדיו, מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
אמר לאחד, הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך.
אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם, מכמינין לו עדים אחורי הגדר, והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד, והלה אומר לו, והוא אומר לו היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים.
אם חוזר בו, הרי זה מוטב.
ואם אמר כך היא חובתנו וכך יפה לנו, העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
האומר אעבוד, אלך ואעבוד , נלך ונעבוד.
אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח.
אקטיר, אלך ואקטיר, נלך ונקטיר.
אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך.
אשתחוה, אלך ואשתחוה, נלך ונשתחוה.
המדיח, זה האומר נלך ונעבוד עבודה זרה .
(ע”כ)
לעומת זאת פרק י’משנה ד’
אנשי עיר הנדחת אין להן חלק לעולם הבא , שנאמר (שם יג) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם.
ואנן נהרגים עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט ועד שידח רבה ועד שידיחום אנשים .
הדיחוה נשים וקטנים או שהדח מעוטה או שהיו מדיחיה חוצה לה, הרי אלו כיחידים.
וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד .
זה חמר ביחידים מבמרבים, שהיחידים בסקילה, לפיכך ממונם פלט.
והמרבים בסיף, לפיכך ממונם אבד.
(ע”כ)
והשופט חיים כהן מתייחס לנושא של הסתה במסגרת דיון על חופש הדיבור
מתוך
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7607
“לכאורה אין, בשיטה של משפט דתי, חופש דעה או דיבור. מטבעו של משפט דתי שהוא מושתת כולו על אמונה באלוהים, בחסדו, בצדקתו, בשלטונו האבסולוטי, ושאין בו מקום לדעות נוגדות ואחרות או לדיבורים נוגדים ואחרים. אבל המשפט המקראי העתיק, העומד ביסוד המסורת היהודית, עשיר מאוד בגילויים של חופש הדעה והדיבור, אפילו של חיוב לומר את אשר מהרהרים בלב.
בשיטת המשפט העברי, כמו בשיטות משפטיות אחרות, לומדים את “חופש הדיבור” מאיסורי הדיבור. מכיוון שהוצאת שם רע אסורה, ויש עוד דברים האסורים בדיבור, הרי כל הדברים שאינם אסורים בדיבור, דברים הם המותרים בדיבור: “מכלל לאו אתה שומע הן”. יש במקרא, למשל, עבירה חמורה, והיא ההסתה לעבוד אלוהים אחרים. האומר, “נלכה ונעבדה אלוהים אחרים”, הוא “מסית ומדיח”, והוא נחשב לפושע מסוכן ביותר. המסית והמדיח של אותם ימים הוא כמו הבוגד של ימינו: גם הבוגד יכול ויעבור עבירתו על-ידי מוצא פיו. על-ידי שהוא “מסית ומדיח” בדיבור פה, הוא בוגד באלוהים. ואולם איסור זה הוא מוגדר ומוגבל: מה שאינו עולה כדי הסתה לעבודה זרה ממש, אינו בכלל האיסור; ומאחר ו”אין עונשין אלא אם כן מזהירין”, שכל ענישה צריכה “אזהרה” מוקדמת בחוק מפורש, אין עונשין על דיבורים מסיתים או אחרים שאינם בגדר הסתה לעבודה זרה.”
ולא כל כך לפרשתנו, מעניין למצוא מקור
http://www.hofesh.org.il/freeclass/pirkei_tanach/04/01_megillah/1.html?print שטוען
“תכונות אופייה של האישה. תקופה המקראית – ניתן ללמוד ממקורות שונים, ואולם, אין ספק שדימוי האישה לגורם מסית ומדיח הוא אחד הדימויים השכיחים ,… הפרוטוטייפ (=אב-טיפוס) לדימוי זה היא, כמובן, חווה אמנו, שהסיתה לפי האגדה של בראשית ג’ את אדם להפר את מצוות האל ולטעום מן הפרי האסור. בכך מנסה הסופר המקראי להקל במעט מחומרת מעשהו של אדם, בהטילו חלק מנטל האשמה על כתפי רעייתו. הנאיביות של מחבר האגדה היא כה רבה, עד כי אינו נותן כלל את דעתו על כך, שגם חווה היתה קורבן להסתה, וגם מעל כתפיה יש, אם כך, להסיר מעט מנטל האשמה. ואף זאת – בהנחה שגילוי הדעת לאנושות אינו, בעצם, מעשה חיובי לא פחות מגילוי סוד האש לאדם בידי פרומתאוס. שכן – הדגש כאן הוא על הפרת הצו האלוהי ולא על עצם המעשה. כך או כך – דמויות נשים נוספות במקרא נתפסות בעיני אותה חברה כמסיתות ומדיחות. כזו היא, למשל, גם דמותה של אשת איוב, שבצר לה על יסוריו של בעלה – ותוך התעלמות גמורה ממכאובה שלה על אובדן ילדיה כולם – “מסיתה” אותו לאמור: “ברך (=קלל) אלוהים ומות” (איוב ב’ 9), ובעלה הצדיק משיב לה על “דברי הסתה” אלה: “כדבר אחת הנבלות תדברי” (ב’ 10).
הארות
פרק יא פסוק כט = ונתתה (עם ה) את הברכה
נא לעיין ברש”י שאומר כתרגומו
פרק יב פסוק א’ = אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון
אלה החקים וגו’, ת”ר.החוקים אלה המדרשות ׁׁ(המצווה מן הדרש), המשפטים אלו הדינים (שטעמם ברור) אשר תשמרון זו משנה, לעשות — זו מעשה (ע”י הלימוד)
פרק ב פסוק ב’ – אלהיהם על ההרים
ההרים והגבעות הנעבדין מותרים בהנאה, דאמר קרא אשר עבדו שם הגויים את אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם
פרק יב פסוק י’ = והניח לכם מכל אוביכם מסביב
תניא אר”י, שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, להכרית את זרע עמלק ולבנות להם בית בחירה, ואיני יודע אם לבנות,,קודם או להכרית.. קודם, כשהוא אומר “והניח לכם מכל אויביכם.והיה המקום..” הוי אומר להכרית… קודם
פרק יב פסוק טי = כצבי וכאיל
(פסוק קצת תמוה) -אז דיון תורני מקיף ב-
http://torah.in/he1/?p=31246“הביטוי “כצבי וכאיל” המופיע בפסוק נדרש על ידי חז”ל באופנים שונים, …
“דתנו רבנן: ‘צבי’ מה צבי פטור מן הבכורה, אף פסולי המוקדשין – פטורין מן הבכורה,
… מה איל פטור מן הבכורה ומן המתנות, אף פסולי המוקדשין – פטורין מן הבכורה ומן המתנות.”
כלומר, כמו שצבי ואיל, שהם חיות ולא בהמות, פטורים מבכורה ומתנות, כך גם בהמת פסולי המוקדשים
יש להקדים ולדון ביחס שבין חיה ובהמה. הנקודה המגדירה את ההבדל שבין חיה ובהמה הינה מקום גידולן: החיה גדלה מחוץ ליישוב, ואילו הבהמה גדלה בתוך היישוב ומהווה חלק מן המשק החקלאי. הבדל זה מסביר את הפערים ההלכתיים שבין שני המינים: מכיוון שהבהמה מהווה חלק מן המשק החקלאי, מוטלים עליה מיסים ודינים שונים אשר אינם רלבנטיים ביחס לחיה אשר גדלה מחוץ ליישוב ומהווה רק אובייקט לציד לשם אכילה. _(ע”כ)
פרק פרק יב פסוק יט’ = השמר לך פן תעזב את הלוי…
.הישמר.. פן — בלא תעשה, כל ימיך — לרבות שמיטין ויובלות, על אדמתך – ולא בגולה
פרק יד פסוקים ג’ -ח’ = זאת הבהמה אשר תאכלו… אך את זה לא תאכלו
למה?
הרמב”ם והרמב”ן – המאכלים האסורים מזיקים לגוף
הזוהר – על כל המאכלים האסורים שורה עליהם רוח טומאה
אחרים טוענים – מאכלים אסורים מטמטמים את הלב ומזיקים לנפש
ר’ עובדיה מספורנו – אסורים בגלל חטא העגל
שאילות
1.
פרק יד פסוקים ג’-ח’ לא תאכל..
מה הבדל עיקרי בין הכתוב בפרשתנו על איסורי אכילת בהימות לא טהורות לבין הכתוב בפרשת שמיני באותו נושא, ומה ההסבר
2
פרק טי
לא יהיה בך אביון — לא יחדל אביון
מציע לקרא את
http://skamigdaloz.org/show.asp?id=54208
ומה ההבדל בין עני לאביון
וכמה שמות נרדפים יש לאביון (למשל עני …)
3.
פרק יג פסוק יז’ ואת כל שללה …ושרפת
למה?
שבת שלום
להת