From:
To:Subject: FW: אתם ניצבים…וידעתם…חיזקו ואימצו אל תיראו
Date: Fri, 19 Sep 2014 13:54:35 +1000
שנזכה לשנה טובה, שנת שלום ושלווה, השקט ובטח
ויקוים ” והותירך ה’ א-להיך בכל מעשה ידך…. לטובה”… “וברכך ה, א-להיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה”
הקדמה לפני
נצבים פרק ל פסוק יט’ = העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים, למען תחי’ אתה וזרעך
פסוק די מפחיד שמסכם את כל מטרות התוכחה, עם רשימת העדים החשובים, ושתי הברירות היחידות שיש לפנינו – בעצם יש רק ברירה אחת — למען נחיה
אז לפני שנה
הזכרתי את הביטוי “ובחרת בחיים”, והערתי שמשום מה זו לא מצווה. ומספר פעמים בשבועות האחרונים חזרתי ושאלתי “לפי מה קבעו חז”לינו , שציווי מסויים הוא מצווה והתעלמו מכל האחרים”? אז השאילה עדיין פתוחה, למה “ובחרת בחיים” לא נבחר להיות מצווה נהדרת ? (נדמה לי שיש בעצם מצווה דומה)
פסוקי השבוע
כי ישוב ה’ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך
הן בעודני חי היום ממרים הייתם עם ה’
(סתירה מיניה וביה)
{שאילה – כמה פעמים בפרשותינו נקראים השמיים והארץ להיות עדים?}
ערב שבת שלום
הקדמה
מעניין שלמרות ש-תשע”ד הייתה לנו שנה מעוברת עדיין פרשות נצבים וילך מחוברות
בשנה הבאה תשע”ה שאינה מעוברת, הן לא תהיינה מחוברות, ושנת תשע”ו שהיא שוב שנה מעוברת הפרשות עדיין אינן מחוברות. אני מניח שתפזורת הפרשות במשך השנה וקביעת “מחוברות או נפרדות” תלוייה הן בעיבור השנה והן בחגים שחלים פעם בימי חול ופעם בימי שבת,
מאמר מעניין בויקיפדיה מסביר את חלוקת התנ”ך לפרקים וכו’ (לא שייך לפרשתנו,) אבל מומלץ לקריאה
הביצוע של חלוקת הפרשות = הוא קצת עניין “שרירותי”,הסבר מקיף ב-
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2
אצטט
“בשנה עברית פשוטה, לא מעוברת, יש בין 353-355 ימים, כלומר 50 או 51 שבתות. בשנה מעוברת יש בין 383-385 ימים, כלומר 54 או 55 שבתות. תמיד יהיו שתי שבתות בשנה בהן לא קוראים פרשה (סוכות ופסח), ועל כן המספר הגדול ביותר של שבתות בשנה בהן קוראים פרשה הוא 53, שזה בדיוק מספר הפרשות בלי “וזאת הברכה“, שקוראים גם לא בשבת.
פרשיות מחוברות
על מנת להספיק לקרוא את כל הפרשות בשנים בהן אין 55 שבתות, או שבהן חלים ראש השנה או יום כיפור בשבת, נוהגים לחבר שתי פרשות ולקוראן יחד בשבת אחת. בארץ ישראל יש שישה זוגות של פרשות שניתן לחבר, ובחוץ לארץ נוספת גם שביעית.
כעיקרון, מחברים שתי פרשות קצרות יחד (בפרשה ממוצעת קצת מעל 100 פסוקים). כך הדבר בניצבים-וילך (יחד 70 פסוקים), תזריע-מצורע (יחד 157 פסוקים), אחרי מות-קדושים (יחד 144 פסוקים) ובהר-בחוקותי (יחד 135 פסוקים). הפרשות האחרות המתחברות נבחרו בלית ברירה או בגלל מקומן בלוח השנה”
.(למשל)
מטות–מסעי: מתחברות כאשר הדבר נדרש כדי שפרשת דברים תיקרא בשבת שלפני תשעה באב. בחוץ לארץ הן נפרדות רק בשנים מעוברות המתחילות ביום חמישי. בארץ ישראל הן נפרדות גם בשנים מסוג בשז* וגכז, מכיוון שתשעה באב נדחית ליום ראשון ובכך מתפנה עוד שבת לפני תשעה באב וגם בשנים מסוג החא והשג. בחוץ לארץ מחוברות בשנים מסוג בשז וגכז מטות ומסעי, משום ששמיני של פסח חל בשבת ולא קוראים בו פרשה.
- ניצבים–וילך: מתחברות (בעיקר) כאשר חלים ראש השנה או יום כיפור בשבת, ויש שבת פחות לקריאת פרשה. לחיבור פרשות אלו ניתן הסימן “בג המלך פת וילך” שמשמעותו – אם יום “המלך” = ראש השנה, יוצא ביום ב’ או ביום ג’ – פרשת וילך נקראת בנפרד
- (ע”כ)
(* = בשז, ב = יום א’ של ראש השנה ביום ב בשבוע, ש = שלימה, חשוון כסלו 30 יום, ז = א פסח בשבת)
מי בעצם אחראי על הלוח העברי? אז למי שיש 53 דקות פנויות אפשדר להציץ בוידאו של דב אלבום (ובשוליים יש עוד הרצאות נפלאות בנושא, יחי יוטיוב)
https://www.youtube.com/watch?v=eLtFRrKekh4
לענייננו – פרשת נצבים היא בעצם המשך ישיר של פרשת כי תבא, בנושא של הברית בין ה’ ובני ישראל,
פרשת כי תבא מסתיימת בקטע של פרק כט פסוקים א -ח’, שבהם “ויקרא משה אל כל ישראל….ושמרתם את דברי הברית הזאת … למען תשכילו”.פרשת נצבים ממשיכה בפרק כט פסוק י’ “אתם נצבים היום” ובפסוק יא’ “בעוברך בברית ה’… ואלתו”
ומעניין שבפסוק זה חזל”ינו הסבירו ש “אלתו” = שבועתו (סתם) , בו בזמן שבפרק ל פסוק ז’ ונתן ה’ … את כל האלות האלה”, אלה = קללה, ואכן ויקימלון מראה ש “אלה” היא שבועה שמטילה קללה.
אי לכך הברית (“שנכפתה”) שנכרתה בין ה’ לבין בני ישראל היא מעין תכתיב בין החזק לחלש, ברית לבחירה (?) בין שתי אפשרויות, ברכה או קללה, ואחזור לזה שוב להלן.
לעומת נצבים שהיא המשך מסיים לתוכחה, פרשת וילך מתעסקת בעיקר בנושא אחר לגמרי, מינוי יהושע וסיום ספר תורת משה. עם תחזיות רעות על התנהגות עם ישראל בעתיד.
אז לפני שנה כתבתי
רק על פרשת נצבים ואמרתי שבעוד שנה א”יה אכתוב על פרשת וילך, אז עברה שנה, עיינתי בפרשות, ולמרות שבשנה הבאה הפרשות נפרדות אנסה לכתוב משהו על שתיהן
ולתוכן הפרשות
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
פרשת נצבים
המשך התוכחה – חיבור הברית עם האלה, להווה ולעתיד (אלה = קללה = מקל להנחתת מכה)
— עונשים על הפרת הברית מצד בני ישראל או צאצאיהם
— לעג הגויים על ענישת בנ”י
גאולה לאחר חזרה בתשובה
הגדרת “פשטות” המצוות
סיכום – הצבת אפשרות בחירה בין הטוב והרע
פרשת וילך
משה מתפטר (נפטר) וממנה את יהושע
מנוי יהושע
כתיבת התורה ומצוות הקהל
ה’ מתנבא שעם ישראל יחטא ויענש
ה’ מצווה לכתוב שירה לעדות וללמוד את השירה לבניישראל
מינוי יהושע (שני פסוקים)
כתיבת הספר ומינוי הלויים לשמור את ספר התורה
ה’ מגלה למשה את העתיד (וקם העם וזנה, ואנכי הסתר אסתיר פני..)
ציווי (שנית) לכתיבת שירה (על העתיד) לעדות
ציווי (שנית) לשמירת ספר התורה
הטפת מוסר לבנ”י, ותחזית קשה על העתיד
>>>>>>>>>>>>>>>
מצוות
כאמור אין מצוות בפרשת נצבים
פרשת וילך
תריב: מצוות עשה – להקהיל כל ישראל בסוכות של שנה ח’ לשמוע תורה מפי המלך
תריג: מצוות עשה – שיכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו
(שתי המצוות המסיימות את רשימת תרי”ג המצוות)
ומצווה תרי”ג, מענינת !!
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
בכלל שתי הפרשות די “מבובלות ברצף השוטף של המשפטים. כנראה אדם בן 120 מדבר כך.
אבל החזרות המרובות על העונשים, והברית, והתחזיות על חטאי העם והעונשים הצפויים לו, ממש פרנוייה של העורך
ומעניין השימוש המשתנה מלשון רבים, ללשון יחיד
לקח טוב
1. מתן שיוויון לכל מי שרוצה ללמוד – מחוטב עצך עד שואב מימך
2. כמה שלא נלמד ונחקור, תמיד יש מה שלא נדע “הנסתרות לה’ “
3. מנהיג שמעביר את תפקידו לבא אחריו שיעשה זאת בפומבי “ויקרא משה ליהושע .. לעיני כל ישראל”
נושאים לעיון נוסף
1. מצוות הקהל
2.הברית והאלה
3. לא בשמים היא
מצווה תריב = מצוות הקהל
מתוך ויקיפדיה
“מצוות הַקְהֵל היא הציווי על אספת כל עם ישראל בבית המקדש בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה, כדי לשמוע פרשיות מספר דברים מפי מנהיג העם. חכמים קבעו את זמן הקריאה ליומו השני של החג במוצאי שנת השמיטה.
מטרת מצוות הקהל כתבו הרמב”ם וספר החינוך, לזרז את העם במצוות ולחזק בליבם את הכרת הדת והחשק לקיום מצוות התורה ברוב רושם. (ע”כ)
(מענין שבפרשתנו לא מוזכר המלך, אז למה המלך נדחף לתוך המצווה?)
וויקיפדיה ממשיך
“בהגיע זמן מצוות הקהל, היו הכהנים תוקעים בחצוצרות, והיה נקהל כל העם, אנשים נשים וטף, בירושלים בבית המקדש, שם נבנתה בעזרת הנשים בימת עץ גדולה עליה ישב המלך (מזמן שמלך דוד המלך היה המלך שרשאי לשבת בעזרה רק מזרעו.) וקרא לפניהם פרשיות נבחרות מספר דברים: (ע”כ)
בכלל לא זכור לי שאי שם בתנ”ך מסופר על קיום המצווה. נחמיה אומנם קרא את התורה – אבל זה היה בא’ תשרי. (שעדיין לא היה ראש השנה, ולא מוצאי שנת שמיטה)
כל מה שידוע זה מסיפורי ודיוני חז”ל
לפי הכתוב בפרשה, משה כתב את “התורה הזאת” ונתנה לכהנים, וצייוה “בבוא ישראל לראות את ה’ … במקום אשר יבחר – תקרא”
ןאכן מקום סו”ס נבחר כ – 400 שנה אחרי מות משה, אולם, לא זכור לי שמלכי יהודה (או ישראל) שמרו את מצוות שמיטה והקהל, ביצוע ראשון (ואולי אחרון??) היה על ידי עזרא (נחמיה ) –
מילא
דיון מקיף על המצווה ניתן ב –
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/deot/emanoel.htm
| tפילו חכמים | שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע מכווין |
| לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בהומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל (הלכות חגיגה פרק ג הלכה ו)כעין זה כתב רבנו בחיי: וסוד “הקהל” כי כל הנמצאים כולם יהיו נקהלים ונקראים לפני המלך ה’, ולכן הייתה מצוותה במלך, שהמלך קורא בתורה |
אבל לא כל מפרשי טעמי המצוות רואים במצוות הקהל זכר וכעין מעמד הר סיני. ה”חינוך” מדגיש את החשיבות של התקהלות כל העם למען התורה
“להיות הקול יוצא בתוך כל העם, אנשים, נשים וטף לומר: מה הקיבוץ הזה שנתקבצנו יחד כולנו? – ותהיה התשובה: לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו
ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה…” (מצווה תרי”ב)
רבי מאיר שמחה מדוינסק מסביר את מצות הקהל בקשר לזמן של מצווה זו אחרי שנת השמיטה:”אחרי שהחרישה והקצירה נאסרו להם שנה תמימה, הלא בכליון עיניים יביטו על זמן ההיתר לצאת איש אל כרמו ואל שדהו; אז מצווה להם להקהל ולשמוע דבר ד’ בירושלים בעזרה למען ידעון דרך ד’ בעשותם מלאכת שדה וכרם ובהיטבעם במצולות
החמדות החומריות, להמתין עוד מעט לשמוע דבר ד'” (משך חכמה, פרשת וילך)
(ע”כ)
יותר מעניין הוא
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/netzabim/damsky.html
בפרשת נצבים (דב’ כט-ל) טמונים יסודות שאפיינו את האמונה הישראלית,
בהם רעיון הברית ומרכזיות התשובה. בפרשת וילך (דב’ לא) אנו מוצאים את התייחסותו של משה רבנו להנצחת התורה על-ידי פרסומה ברבים.
ראוי לציין, שעצם קביעת הנוסח של הברית, שמירתו בארון ופרסומו על ידי קריאתו ברבים, כפי שמתואר בפרשתנו, הם דברים שידועים לנו ממנהג
בריתות וסאליות בין מדינות במזרח הקדמון. נוסח הברית בין הגמון (האדון) לשפל (וסאל) הונח בתיבה ליד פסל יראתם. הטקסט הוקרא בפני
המלך הוסאל ושריו לעתים תכופות: לפעמים כל חצי שנה, לפעמים במרווחי זמן גדולים יותר, כגון כל שנתיים וכדומה”.
(כלומר מצווה זו הועתקה)
“בימי שיבת ציון, כאשר עלה עזרא הסופר מבבל, כנראה בשנת 443 לפנה”ס, “לדרוש את תורת ה’ ולעשת, וללמד בישראל חק ומשפט” (עז’ ז י) הוא בחר במצוות ‘הקהל’ כדי להנחיל את התורה לציבור הרחב. המעמד החגיגי הזה התרחש לא בחג הסוכות, אלא באחד לחודש השביעי, היינו בראש השנה, חודשיים אחרי עלייתו (נחמ’ ח א-יב). מקום האספה היה: “אל הרחוב אשר לפני שער המים”, כלומר ברחבה שבסוף ימי בית שני תשמש עזרת הנשים.
הראיה הברורה שמצוות ‘הקהל’ היא המודל למעמד זה נמצאת בתיאורו של עזרא הפותח במילים: “לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמע” (נחמ’ ח ב) אנו מוצאים שעזרא מודע לבעיות הטכניות בהשמעת דברי הקריאה והבנתם בקרב הציבור: הוא עומד “על מגדל עץ אשר עשו לדבר” כדי שיראו
בשנת 1952 – חודשה המצווה בירושלים
ולמעונינים – מצוות הקהל בימינו – ש”ות
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2491257&forum_id=1364
(לא מצטט)
.
הברית והאלה
אתם נצבים – פרק כט פסוק ט’ – פרק ל פסוק י’
קטע ארוך שחוזר על אותו רעיון במילים שונות, אי קיום הברית – או יותר נכון הבחירה הלא נכונה, העונשים והפוטנציאל החיובי הטמון בבחירה הנכונה..
הברית = הסכם בהשתתפות עדים – השמים והארץ וכו’.- הוכתבה . “אני טוען הוכתבה”, כי לא כתוב שצד ב’ – בני ישראל לפני עוברם את הירדן – הסכימו. מה לעשות.?
אחד מעמודי התווך של היהדות , חוק יסוד, הוא הברית בין ה’ וישראל, אבל (מספיק לזכרים שבינינו להחזיק במילתם.) מסתבר שליהודי אין ברירה. אברהם אבינו “חתם” על חוזה ואיך נאמר בפרשתנו, ” לא עמכם… כי עם אשר איננו כאן היום”
אז מתוך
http://yba.org.il/show.asp?id=22613&big_cat=1553
את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה’ אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום”. דורי דורות של יהודים, עד סוף כל הדורות, עד עולם, ואפילו אם לא ידעו מזה כלל, ואפילו אם לא ירצו לדעת מזה, אף על פי כן קשורים הם וקשורים ישארו בברית הזאת ובאלה הזאת. תופעה מיוחדת במינה בהיסתוריה (!) הישראלית אשר אין דוגמתה בשום אומה ולשון –
…
מה איום המחיר אשר שלמנו בנסותנו להתעלם מהאזהרה אשר בהן! ומה נמרצים בזה דברי גדול ישראל, הרמב”ם, באגרת תימן הידועה, וכך הוא כותב שם: “שהתורה הזאת לא יוכל להמלט ולהנצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב לעולם, לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, בין ברצונו בין שלא ברצונו“!
(עכשיו אני מבין, או אולי לא כל כך. את ההיסטוריה של עם ישראל, שהיא המקרו הלאומי של כלל ישראל דוגמת ספר איוב – אולי איוב מסמל את עם ישראל – ובסיכום. התשובה לכל השאילות על קיומנו הסובל – פשוטה, “ככה”)
ועיון ב –
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/amiram-dvarim/amiram-dvarim47.doc
לפני הכניסה לארץ כורת משה ברית בין העם והקב”ה הנקראת “ברית ערבות מואב”
“אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה – את דברי האלה הזאת ‘ארור האיש אשר יעשה’ וגו’ האמורים (בפרק כז) בפרשת כי תבא ” (חזקוני).
x”לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה” – פירושים רבים הוצעו לביטוי זה. להלן פירוש אחד המבוסס על דברי אברבנאל:
הביטוי הוא משל מתחום החקלאות: לגנן יש הרבה ערוגות; בכל ערוגה יש צמחים מסוג אחר. יש צמחים שצורכים יותר מים ונעשים צמאים יותר מהר, בעוד שצמחים אחרים צורכים פחות מים ונשארים רווים (“רווה” ההפך מ”צמא”). כשהגנן בא להשקות את הגינה, הוא לא מבחין בין הערוגות, אלא אם רוב הערוגות צמאות הוא משקה את כל הערוגות – גם את הרוות; הוא מוסיף את הערוגה הרווה על הערוגה הצמאה ומשקה את שתיהן.
בנמשל, הגנן הוא ה’, המים הם ברכותיו של ה’, והערוגות הן בני-ישראל. הברכות והקללות שנזכרו בדברים כח מובטחות לכלל עם ישראל, ולא ליחידים:
….
פסוקים טו-כ באים למנוע את הטעות, כאילו הודעות הברכות והקללות נותנות את דעתן רק לבגידת האומה, ואילו היחיד יכול לכתוב כתב שחרור לעצמו כדי לחיות בניגוד לתורה, ובלבד שהכלל שומר על נאמנותו לה’ ותורתו. היה צורך לתת את הדעת לטעות מסוכנת זו לאור דברי פרק כז שנאמרו בפרוס התקופה שכלל העם ייפרד בה לפרטים המתיישבים בארץ כיחידים, ולצורך אותה תקופה הרי הוא מבטא את העריבות ההדדית של כל ישראל להקמת התורה ולקיום מצוותיה.
או מתוך
http://www.mercazharav.org.il/default.asp?pg=3&id=157
‘אתם נצבים היום כלכם לפני ה’ אלקיכם ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושטריכם, כל איש ישראל’. כלכם, כלכם, ללא הבדל מעמד ועמדה, ראשיכם שבטיכם וגרך אשר בקרב מחניך, נכבדיכם וחשוביכם, וחוטב עציך ושואב מימיך, כלכם פנים בפנים, ללא מחיצה וחציצה, ללא מליץ וללא מתוך, נצבים אתם ועומדים לפני ה’ אלקיכם!
הקשר שבין ישראל לקונו הוא ישיר ופשוט, לא תלוי בזמן ולא תלוי במקום. התורה והמצוה ביד כל אדם מישראל היא, ‘לא בשמים היא’, ‘ולא מעבר לים היא’, ‘בפיך ובלבבך לעשותו’! הנה אתם עוברים את הירדן, הנה אתם עומדים להתקשר עם הארץ. אך לא זה יהיה העיקר אשר יקבע את התיחדותכם הלאומית. הברית והאלה מתנים את קשרכם עם ארץ זו. ויתכן ותצטרכו להרחיק נדוד אל ארץ אחרת. אולם גם אם תהיו רחוקים מהארץ גם ‘אם יהיה נדחך בקצה השמים’, עדיין משהו שמימי יהיה בו, גם אם בודד ותלוש יהיה, ללא חברה יהודית, ללא קהילה וללא בית כנסת, ידע כי אף על פי כן נצב הוא לפני ה’ אלקי ישראל, אשר משם יקבצו ומשם יקחנו.
…עוד לא הצליח אף פעם במשך כל התקופה הארוכה מאז היותנו לגוי נסיון להתכחש לקשר הזה, נסיון להקים את ההתיחדות הלאומית שלא על בסיס התורה הזאת. בתקופות שונות נעשו אמנם נסיונות מסוג זה: בבית ראשון ע’י עבודה זרה, בבית שני ע’י תרבות זרה בצורת התיונות וצדוקיות, אחרי החרבן ע’י הקראים. אולם אף פעם לא הצליחו. החלקים הללו או שהתנונו ונפלו, כלו ויהיו כלא היו, או שחזרו בהם ושבו ונקלטו בגוף החי של האומה. ‘אשר ישנו פה’ ו’אשר איננו פה’ –
ונחמה מאריכה
http://www.nechama.org.il/pages/802.html
אברבנאל:
…אין ספק שאם אדם קיבל הלוואה מאחר, שחייב בפרעונה הוא ובניו עד עולם, כי כמו שהבנים זוכים בירושת נכסי אביהם, ככה הם מחויבים לפרוע חובותיהם, וחיוב האבות כשהיה בדרך הלוואה מוטל על הבנים, אף על פי שלא היו עדיין בעולם.
וידוע שה’ יתברך זכה בישראל, מפני שהוציאם מכור הברזל ממצרים מבית עבדים והם ומקניהם וקניינם היו מאתו ומידו, כמו שכתוב (ויקרא כ”ה נ”ה) “כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים”,
…
והתבאר עם זה גם כן שהאומה הזאת היא לפניו יתברך כעבדים נרצעים עד עולם, ושלא יהיו חפשיים מעולו בשום צד… ועל כך אמרו חז”ל, שכל בר ישראל מושבע מהר סיני, לפי שאז נכנסו לעבודת האל יתברך, וכל זרעם היוצא מהם הוא באותו חיוב ועבדות, לא יצא חופשי.
הרי לך שמפאת הגוף ומפאת הנפש ומפאת ארץ מגוריהם אשר גרו בה, היו הבנים מחויבים ונכללים בברית שקיבלו אבותם, לא מצד השבועה שעשו, כי אם מדין העבדות אשר קיבלו בהוציאו אותם מארץ מצרים, ומפאת התורה אשר קיבלו בפקדון, והארץ הנבחרת אשר קיבלו בהלואה. (ע”כ)
…(בקיצור = תקועים)
.לא בשמיים היא … ולא מעבר לים
כי קרוב אליך הדבר
אולי בימי משה קיום המצוות היה יותר פשוט האם משה רבנו (או דוד המלך, או בנו, שלמה) הניח תפילין?
טוב
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%90_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%99%D7%90
ביהדות, לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא הוא ביטוי המבטא את התפיסה כי התורה, על אף שניתנה משמים, היא אינה מעבר להשגת בני-אנוש, ונתונה לפירושי החכמים המתעמקים בה. הביטוי משמש כיום כמטבע לשון מליצי במשמעות רחבה יותר: “זה לא בשמים”; כלומר אין הדבר נבצר מיכולת האדם, אם משתדלים מאוד להשיגו.
פשוטו של הפסוק מדבר על קלות קיום מצוות התורה (וכן על קלות התשובה). אולם חז”ל דרשו בפסוק, שכיוון שהתורה כבר אינה נמצאת בשמים, אין אפשרות “לקחת” אותה משם באותות ובמופתים כלשהם, ויש ללמוד את פרטי הלכותיה על פי מסורת הכללים שניתנו בהר סיני.
התייחסויות לביטוי
הביטוי מופיע בספרות חז”ל בכמה הקשרים. אזכור אחד מופיע בהקשר לאגדת תנורו של עכנאי, וקובעת שאין להסתמך על בת קול או כל מסר שמימי אחר בקביעת הלכה, לאחר שניתנה התורה בהר סיני, עם כל הכללים לפסיקת הלכה. כך מופיע בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ”ט, עמוד ב’:
| חזר [רבי אליעזר] ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמיים יוכיחו… יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמיים היא! |
אזכור נוסף הוא: “לא בשמים היא – לא בגסי הרוח היא מצויה”. כלומר, התורה לא שוכנת אצל אנשים יהירים, שמגביהים דעתם עליה כשמים.
יישום מעשי
הוויכוח ההלכתי בהקשר זה, כלל דעות שונות ביחס ליכולת ההסתמכות על גורמים שאינם טבעיים בפסיקת הלכה. הרמב”ם קבע (משנה תורה, יסודי התורה ט,א) שנביא לא יכול לחדש הלכות, כאשר רק נבואת משה הייתה “נבואה מחוקקת”, ולאחריה דבר זה נאסר; קביעה זו התבטאה אף באיסור גורף של כל שימוש בגורמים שאינם רציונליים בקביעת הלכה, כגון שאלת חלום ואף השפעה של ספרות הקבלה. לעומת זאת היו שתמכו ואף השתמשו בגורמים על-טבעיים שונים בפסיקת הלכה, כך מפורסם הספר “שאלות ותשובות מן השמים” לר’ יעקב ממרויש מבעלי התוספות, העוסק בבירור שאלות הלכתיות על ידי שימוש בגורמים על-טבעיים, כדוגמת חלומות. נראה גם שהראב”ד, בר הפלוגתא הגדול של הרמב”ם, לא חשש להסתמך על השראה שמימית בקביעת הלכות
(בקיצור – כשחז”ל, ראשונים ואחרונים רוצים, ניתן “לעקם” את פשטות המילים “ולהמציא” מצוות חדשות)
הסבר מאוד יפה לנושא
http://eretzhemdah.org/newsletterArticle.asp?lang=he&pageid=48&cat=1&newsletter=466&article=1754
אצטט קצת באריכות
“
לקראת סוף הפרשה מכריז משה רבנו בשמו של הקב”ה:
“כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ” (דברים ל’ יא-יד).
השאלות שהטרידו את רבותינו הן:
1. מי היא המצווה שעליה מדברת התורה כאן?
2. מה ההוָא אמינא שהיא בשמים או מעבר לים?
3. מה המשמעות של “קרוב”, בעניין זה?
הרמב”ן ובעקבתיו ה”ספורנו” מסבירים שהפרשיה הזו עוסקת במצווה אחת מסוימת והיא מצוות התשובה. רוב הראשונים בעקבות חז”ל מסבירים שהכוונה לתורה ולמצוות באופן כללי. גם כשמדובר בכלל המצוות הכתוב נוקט לשון יחיד (עיין תהילים קי”ט צו).
המדרש מנסה מדוע הקושי בקיום התורה ומצוותיה נמשל למה שנמצא מעבר להשגה, בשמים או מעבר לים. מדוע זה בבחינת “נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ” ואומר: “אמר משה אינה נפלאת, שנאמר “לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ” לא נפלאת היא אלא ממך, שלא עמלת בה, לכך נאמר נפלאות מתורתך” (מדרש תהלים מזמור קיט ד”ה גל עיני).
לפי מדרש זה, כל זמן שהאדם מתייחס אל התורה ומצוותיה כאל עול חיצוני שהוטל עליו היא תראה לו רחוקה. אבל הנכונות לעמול בתורה, להתחבר אליה מכל הבחינות תגלה לנו שהיא בעצם בתוכנו – כל כך קרוב.
הגמרא דורשת את הביטויים ב”בַשָּׁמַיִם” ו”מֵעֵבֶר לַיָּם” בדרך חדשה “מאי דכתיב “לא בשמים היא ולא מעבר לים היא”, … רבא אמר: לא בשמים היא – לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים” (עירובין דף נה ע”א). מידות תרומיות, ענווה ואי רדיפת מותרות הם תנאי הכרחי לקבלת תורה והפיכתה לדרך חיים.
לסיום נביא “מדרש פליאה” וננסה להציע לו פירוש. במדרש רבה על פרשתנו מובא “א”ר אבדימי בר חמא “לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ”, מה תלמוד לומר “ממך”, שאפילו אומרים לך חתוך מבשרך ולמוד תורה אתה ראוי לחתוך כל שכן שאין את חותך”. (נצבים ד”ה ד”א כי המצוה). כדי להבין כיצד המדרש מעלה בדעתו שתהיה דרישה נוראה שכזו, נביא שאלה שנשלחה אל גדול פוסקי הדור לפני כחמש מאות וחמישים שנה – הרדב”ז, וז”ל: “(אלף נב) שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חברך”? ועונה הוא על כך ” …ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין” [שו”ת רדב”ז חלק ג סימן תרכז (אלף נב)].
השאלה שהרדב”ז נשאל נראית, במבט ראשון, לא כל כך מציאותית. אבל אם יורדים לעומק העניין, מדובר בסוגיא, לצערנו, כמעט יום יומית. אם נחליף את “השלטון” (הנכרי), המופיע בשאלה, באיום בריאותי, הרי כל מי שיכול לתרום אבר כגון כליה, בלי לסכן את נפשו, אמור להתלבט בבעיה מעין זו, אם הוא חייב לוותר על אבר מגופו כדי להציל חיים של אדם אחר. מסקנת הרדב”ז היא כי לא יעלה על הדעת שהאדם יידרש לחתוך אבר מאבריו כדי לקיים הלכה או מצווה, לא בגלל נימוק הלכתי אלא כיון שזה סותר את ה”שכל הישר”.
אם כך, זכינו ל”פשט” נוסף בביאור הביטוי “לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא”. המצוות ניתנו לבני אדם, שרגליהם מוצבות ארצה וראשם שואף לשמיים, על ידי קיום מצוות ועיסוק בתורה, על פי השכל הישר – האנושי כי “לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא“.
(ע”כ)
(לא מבין אם לפי הרדב”ז = {דוד בן שלמה אבן אבי זמרא}, מותר או אסור לתרום אבר כדי שמישהו אחר לא ימות)
ומתוך “השפעת גורמים מטפיזיים על הכרעת הדין
http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/197-2.htm
השימוש באמצעים מטפיזיים, (בת קול, גילוי אליהו הנביא ועוד) שבאמצעותם מתגלה לאדם האמת בלא שישתמש בשכלו ובידיעותיו, מעורר שאלות קשות. מחד גיסא, האמצעים הללו מחברים כביכול את המשתמש בהם ישירות אל האמת המוחלטת, והשימוש בהם חסין לכאורה מפני טעויות. אך מאידך גיסא, התורה דורשת מן האדם להגיע אל האמת דווקא באמצעים אנושיים, וכבר למדנו כלל גדול בתורת המשפט העברי, ולפיו חכמת המשפט והתורה “לא בשמים היא”.
……
פסיקה באמצעות חלומות
האמצעי האחרון לפסיקת הלכה בעניין קשה הוא קבלת מידע מן השמים בחלום הלילה. ובניגוד לשאר האמצעים שדיברנו עליהם עד עתה – האורים והתומים, רוח הקודש, בת קול וגילוי אליהו – שלא נסתייעו בהם חכמים בבואם לפסוק בעניינים הלכתיים, מצינו במקורותינו עדויות רבות לפסיקת הלכה בעזרת חלומות34.
הדוגמה המפורסמת ביותר באה בספר השאלות והתשובות “שו”ת מן השמים”, שנכתב על ידי אחד מבעלי התוספות, רבנו יעקב ממרוויש (צרפת, המאות הי”ב-י”ג), הכולל שאלות רבות שנשאל החכם ולצדן התשובה שקיבל לשאלותיו מן השמים.
הרב עובדיה יוסף דן באריכות רבה בעניין הכרעת הלכה באמצעות החלומות בספרו “יביע אומר”35. ראשית, הוא מכריע כי בניגוד לפסיקה על פי הנבואה, מותר להיעזר בפסיקת ההלכה בשאילת החלום. עם זאת, פוסק הרב עובדיה יוסף כי פסיקה על פי החלום אינה עדיפה על כל פסיקה אחרת, ורשות נתונה לחכם לחלוק עליה מכוח סברתו36.
סיכום
הקשר בין הקב”ה לבין עמו ישראל הוא קשר דו-כיווני, קבוע ורצוף. כחלק מקשר אמיץ זה, הקב”ה מגלה מפעם לפעם באמצעים שונים את האמת למי שראויים לדעת אותה. יחד עם זאת, העיקרון הגדול בעולמה של הלכה בכל עניין הלכתי, ובכלל זה ההכרעה בין בעלי דין, שהתורה “לא בשמים היא”, ולא מן השמים תתגלה התשובה לשאלות מסופקות (ע”כ)
(ואיך אמר אחד העם – לא זו הדרך, ואלי כן, מה היה אומר על זה פרויד?)
ומשהו קצת פילוסופי
מדגישה התורה: “לא בשמים היא…ולא מעבר לים” – התורה לא נמצאת שם, רחוק, מעבר לים. קיום דברי התורה אינו מותנה במצבים המתקיימים “אי שם”. לא תוכל לומר שהתורה מתאימה רק לאלה המסתגלים לאקלים, לתנאים, לחברה. “כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו” – הכל תלוי בנו, במחשבותינו, בהכרתנו ובמעשינו. התורה היא תורת חיים בכל מקום ובכל זמן, וקיומה תלוי רק בך. אתה אחראי לנשיאת התורה, לקיום המצוות ולימוד, שהרי לא רק שהתורה מצויה כאן אצלנו בקרבתנו, אלא היא נמצאת בפינו, במסורת הנלמדת מפה לאוזן.משהו קצת פילו
ושוב מדף של נחמה
http://www.nechama.org.il/pages/646.html
בעל באר יצחק, מעיר…
הכתובים האלה משמעותם יש לפרשה בשנים פנים:
א) שקיום המצוה הזאת, אם היה בה טורח לעלות בשבילה השמיימה או לעבור בעבור ידיעתה מעבר לים, היה להם התנצלות לומר: “מי יעלה לנו השמים” או “מי יעבור לנו לעבר הים”? אבל עכשיו אין לכם שום התנצלות, כי אין בה שום טורח, כי קרוב אליך הדבר מאוד…
ב) שקיום המצוה הזו, גם אם הוא מן הצורך לקחת ידיעתה מן השמים או מעבר לים, היה כדאי לכם מרוב חשיבותה ויקרתה, כי תכספו ותנהו אחריו לאמור: “מי יעלה לנו… מי יעבר לנו…” לרוות צמאוננו בידיעתה… מכל שכן עתה, אחרי שהיא קרובה מאוד, איך ראוי לכם לחבק אותה ולדבק בה מאהבה, כאשר ידבק האזור במתני איש (ירמיהו י”ג)…
והנה איזה משני הפנים הללו הוא האמיתי יוכל הקורא להכריע מעצמו… (ע”כ)
וסתם כקוריוז מתוך
http://etzion.org.il/dk/5769/1154maamar10.html
כעת ניגש לבאר את משמעות המשל של השמים ומעבר לים. נדמה, כי משלים אלו באים כתקבולת ל’נפלאת’ ו’רחוקה’. נטען, כי השמים מסמלים את הבלתי ניתן להשגה (ראה שמונה פרקים לרמב”ם, שם הוא מביא “אנית ברזל מעופפת באויר” כדבר המוסכם על כולם שלא יתכן במציאות), ואילו ‘מעבר לים’ מסמל פה את אשר ניתן להשיג, אך רק בקושי רב.
(מה היה הרמב”ם אומר היום על “אניית ברזל מעופפת”)
הארות
1.
פרק כט פסוק יח’ = למען ספות הרוה
… המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו הקטן והמחזיר אבידה לכותי, עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה’ סלוח לו
פרק ל פסוק ה’ = והרבך מאבותיך
— אבותיך היו פטורין ממצוות הארץ ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם
— אבותיך אע”פ שנגאלו חזרו ושתעבדו, אתם מכיון שתגאלו שוב אינכם משתעבדים… דכתיב ירמיהו (ל’) שאלו וראו אם ילד זכר, כשם שאין הזכר יולד כך אתם משתגאלו שוב אינכם משתעבדין
— ר”א פתר לה לעתיד לבא, אבותיך ירשו ארץ שבעת עממים, ואתם עתידים לירש ארץ של עשר עממים.
(מעניין השימוש הלא עקבי ב -ם וב-ן סופיות)
פרק ל פסוק יט = ובחרת בחיים
תנא, אמר ר”י, ובחרת בחיים זו אומנות, מכאן אמרו חכמים חייב אדם ללמד בנו אונות ואם לא למדו, חייב ללמד את עצמו…למען תחיה
פרק ל פסוק כ’ = כי היא חייך ואורך ימיך
— תלמוד תורה הוא אחד הדברים שאם עושה אותן אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעו”הב, שנאמר כי היא…..
— אמר ר”י, מי שנותנים לו ספר תורה לקרות אינו קורא מתקצרים ימיו, שנאמר כי היא …..
פרק לא פסוק יא’ = תקרא את התורה הזאת
בלשון הקודש הוא קורא… אע”פ שיש שם לועזות.
פרק לא פסוק טז = הנך שוכב עם אבותיך וקם
תניא,… זה אחד מן המקראות שבתורה שאין להם הכרע
שאלו רומיים… מניין שהקב”ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות, אמר (להם שניהם) מהמקרא הזה, הנך שוכב עם אבותיך וקם…אמרו לו, ואולי “וקם העם וזנה…” אמר להם אז
לפחות יש לכם תשובה על השאילה השנייה (תרגום חופשי)
7.
פרק ל פסוק א’ = והיה כי יבואו עליך…הברכה והקללה
+הברכות והקללות הם שני ניגודים מוחלטים,כיצד אפשר ליהנות מן הברכה, כאשר ישנה גם קללה? הנכון הוא שאין בעולם הזה טוב או רע מוחלטים. בכל רע יש גם טוב מוסתר, ובכל טוב
יש גם רע…אם אדם מגיע להבנה ולהכרה, שהברכה והקללה שלובים וצמודים….אז הוא מכיר יותר טוב את המציאות…
(מתוך “הפרשה לדורותיה” – אברהם קורמן)
שאילות
פרק ל פסוק ג’ = אם יהיה נדחך בקצה השמיים
איך ניתן להבין (רמז – כיום) את המיקום – בקצה השמיים?
פרק לא פסוק ב’ = לא אוכל לצאת ולבוא
והרי נאמר לא נס ליחו וגו’, אז מה קרה למש הבאותו יום שפתאום אינו יכול לצאת… ?
רמז לאסתר מן התורה, מניין” (והיכן זה מובא?)
שבת שלום
להת