From:
Subject: FW: האזינו – הרנינו
Date: Fri, 3 Oct 2014 01:06:22 +1000
חמש השירות
שירה היא פרשייה הכתובה בתבנית מיוחדת: שתיים מהשירות- שירת האזינו ושירת יהושוע- כתובות בתבנית
—– |
—– |
—– |
—– |
—– |
—– |
(להלן ” תבנית א “)
ושלוש השירות האחרות – שירת הים, שירת דבורה ושירת דוד- כתובות בתבנית
—– |
|
—– |
— |
—– |
— |
—– |
|
—– |
— |
—– |
— |
—– |
|
—– |
(להלן “תבנית ב “).
הטבלה להלן מציגה סיכום של השירות ושל התקופות אותן הן מסכמות:
המקור |
שירה |
תקופה |
שמות ט”ו; א- י”ט |
שירת הים |
יציאת מצריים |
דברים ל”ב; א- מ”ד |
שירת האזינו |
בנ”י במדבר |
יהושע י”ב; א- כ”ד |
שירת יהושוע |
כיבוש 31 המלכים |
שופטים ה; א- ל”א |
שירת דבורה |
התקדמות בכיבוש הארץ |
שמו”ב כ”ב; א- נ”א |
שירת דוד |
כינון ממלכת דוד |
למרות שכל השירות באות לסכם תקופה, נראה שהשירות מתבנית א’ (האזינו ויהושוע) מציינות תקופות שלא הגשימו את הציפיות, ואילו השירות מתבנית ב’ (הים, דבורה ודוד) מציינות מצב אידיאלי יותר. (אולי ניתן לקשר זאת גם לתבנית הכתיבה של השירות: תבנית ב’ היא תבנית של מבנה יציב יותר מאשר תבנית א’).
“וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר בריתי אשר כרתי איתי” (דברים ל”א:ט”ז)
אלוהים אינו מופתע שהעם ילך בדרכי החטא: “כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי” (דברים ל”א:כ”א)
ובאותה מידה, האל גם מכיר את סתר לבו – את חמת כעסו ואת מידת דינו – באותו יום ש”ישמן ישרון ויבעט”, הוא מודע מאד לאופן שיענישם עבור מעשי הנבל שלהם. “כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים.” (דברים ל”ב:כ”ב).
בשירת האזינו, משה מצווה, אם כן, לגלגל מחדש את כל המגילה, החל מן הברכה וכלה בשברו, הקרבה והריחוק, האהבה והכעס בבגידה. ובסיום השירה, אלוהים מטיל על משה לפרט בפירוט רב את עונשו של האל, החל מהסתרת פניו, עבור אל פגעים רעים של הטבע (“מזי רעב, לחמי רשף…שן בהמות….” (דברים ל”ב:כ”ד)) , וכלה בחורבן סופי בידי אויביהם (“מחוץ תשכל חרב….” (דברים ל”ב:כ”ד)). סופם הוודאי לכלימה: “אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם” (דברים ל”ב:כ”ו)
שוד ושבר. אך האם זה באמת סוף הסיפור? הכל לריק?
וכאן קורה הנס. למרות שמשה מצווה להודיע לעם רק על האחרית המר העתיד לבוא, אין הוא מקבל את הדין. על דעת עצמו, הוא משנה – או לכל הפחות – מאלתר על החיזיון האלוהי שנמסר לו. כאשר משה מגיע לאותו פסוק של הכרעת הדין – בו העם אמור להימחק – משה מנבא שהאל ישהה את ידו ויציל את העם. הקורא הזהיר בוודאי ער לעובדה, שאין רמז לאפשרות כזו לנחמה ורחמים מן השמים כשאלוהים העביר את הנבואה המקורית למשה.
בשירת האזינו, משה בעצם מתווכח עם אדונו, בדיוק כמו שאברהם התווכח לפני חורבן סדום, בכדי להציל את השרידים. באצטלה של מתן נבואה מפי הגבורה, משה בעצם מעלה לפני האל טיעונים מטיעונים שונים על הצורך להשהות את הדין. למשל, מה יגידו הגויים – הרי מפלת ישראל עשויה להתפרש כעדות ששומר ישראל מעולם לא היה קיים כלל. כמוכן, משה מזכיר לאל שאסור להעניש עם שכלל אינו מבין מעשיו: “כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה” (דברים ל”ב: כ”ח). הטיעון הזה מפי משה מעלה הד לטעונים של אלוהים עצמו להצלת העיר החוטא נינווה.
באמצעות שירת האזינו, משה מתווכח/מתחנןן/מנבא שהאל יחזור מכעסו ויציל את עמו מן עונש הראוי. עם מפחד מה יגידו הגויים, עם מחמלה על שוטים ובורים חסרי דעת שלא יודעים בין ימינם ושמאלם .ואולי מתוך התקווה שברגע האחרון, על פי הפחת – יבינו החוטאים סוף סוף: “ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוהים עמדי, אני אמית ואני אחיה …ואני ארפא…. ( דברים ל”ב:ל”ג) מכל מקום, משה עובר מן המסר של החטא ועונש, ומסיים במסר (או משאלה?) של נחמה וגאולה. “כי ידין יהוה עמו ועל עבדיו יתנחם” (דברים ל”ב:כ”ו)(ע”כ)
הבעיטה”
(מוזר לי – עונש ה’ התחיל אצל אברהם “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינום אותם”, גם זו הייתה “הבטחה”)
הגאולה
(מוזר – האם פה הכוונה – לציונות, לבילויים, העפלה והקמת המדינה)
מות משה
בסיום הפרשה קורא ה’ למשה לעלות אל הר נבו משם יראה את הארץ המובטחת לעם ישראלו…
רש”י מביא את דברי ספרי: “אין לקחי אלא דברי תורה שנאמר: “כי לקח טוב נתתי לכם”[משלי ד, ב] כמטר- כאשר יערפו השמים טל ומטר. היינו: כפי שאתם השמים[העדים] כשנותנים טל ומטר מביאים חיים לעולם, כך התורה שנתתי לישראל היא חיים לעולם”
ולגבי הטל, אומר רש”י: כי הטל לעומת המטר- הכול שמחים בו כאשר יורד, אבל המטר לא תמיד משמח את כולם, כגון: הולכי דרכים, או מי שהיה בורו מלא יין.
ובפי הספרי: “אי מה מטר מקצת העולם שמחים ומקצת העולם עצבים בו, מי שבורו מלא יין וגורנו לפניו מצירים לו, אף דברי תורה כן? תלמוד לומר, תיזל כטל אימרתי מה טל כל העולם שמחים בו, אף דברי התורה כל העולם כולו שמחים בה ” .
אברבנאל מפרש באופן מעניין: משה רצה להסביר שדבריו מועטים בכמות, אך רבים באיכות-“יערוף כמטר לקחי”- הלקח שעם ישראל ילמד יהיה בעל ערך רב – בדומה למטר היורד בשפע, אך “תיזל כטל אימרתי”- וזאת למרות שהדברים שמשה יאמר- יהיו מעט בכמותם כטל.
על כך אמרו חז”ל: “לעולם ישנה[ילמד] אדם לתלמידו דרך קצרה”[מסכת פסחים ג, ע”ג]
חז”ל אומרים: כי בניגוד למטר, הטל לעולם אינו נעצר, הם למדו זאת מאליהו הנביא שהבטיח בצורת, אומנם הגשם נעצר, אך הטל המשיך לרדת כמנהגו.
האורח חיים אומר: כי התורה שבכתב היא מטר, ואילו התורה שבעל פה היא: טל.
כי התורה שבכתב נחשבת “לעיקר והיסוד כל דבר “,ואילו התורה שבעל פה כוללת תיקונים, דקדוקים שהם אינם מפורשים בתורה ,אלא רק נרמזים בה.
אמרתי אפאיהם… לולי כעס אויב אגור
כבר הזכרנו בעיוננו בשנים קודמות ששירת “האזינו” כוללת ביטויים ופסוקים קשים להבנה. בעיוננו השבת נתייחס לפסוקים כו-כז מפרק לב:
אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם.
לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה’ פָּעַל כָּל זֹאת.
על פניו מוזכרת כאן הוה-אמינא אלוקית; אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם, שאיננה מתבצעת בסופו של דבר בגלל כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר.
כדי להבין את ה”הוה-אמינא” האלוקית, יש להבין את משמעות המילה אַפְאֵיהֶם. ב”ספרי” (פיסקא שכב) נאמר:
“אמרתי אפאיהם – אמרתי באפי איה הם. אשביתה מאנוש זכרם – אמרתי לא יהיו בעולם אבל מה אעשה להם לולי ה’ שהיה לנו בקום עלינו אדם.
דבר אחר: אמרתי באפי איה הם, אשבית מאנוש זכרם – שלא יהיו בעולם, אבל מה אעשה לולי ה’ צבאות הותיר לנו שריד.
דבר אחר: אמרתי אפאיהם לולי שנאמר (תהלים קו כג): ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו.”
לפי שלש הדרשות המילה אַפְאֵיהֶם מורכבת למעשה משלש מילים; באפי איה הם, והשוני בין הדרשות הוא מדוע לא התבצע האַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם.
אונקלוס מתרגם את הפסוק:
“אמרית אחול רגזי עליהון ואשצנון. אבטל מבני אנשא דוכרניהון.”
רש”י מתייחס לדברי אונקלוס ואומר דברים לא ברורים לכאורה:
“יש פותרים אותו כתרגומו: יחול רוגזי עליהון. ולא יתכן שאם כן הוה ליה לכתוב: אאפאיהם; אחת לשמוש ואחת ליסוד כמו אאזרך, אאמצכם במו פי, והאלף התיכונה אינה ראויה בו כלל.
“פירוש: יש פותרין אותו כפי הנגלה מלשון התרגום, שהנגלה ממנו הוא שיהיה אפאיהם מלשון אף, ושתהיה האל”ף הראשונה לשון המדבר, כאילו אמר: אשים אפי עליהם או בהם. וזה לא יתכן, שאם כן היה לו להכתב בשני אלפי”ן; אאפאיהם, כמו (איוב לג, לג): ואאלפך חכמה – הראשון לשון המדבר והשני פ”א הפועל של אף. ועוד שהאל”ף התיכונה אין לה עניין כלל והיה לו לכתוב: אמרתי אאפיהם.
רש”י עצמו מציע שני פרושים:
“אמרתי אפאיהם – אמרתי בלבי אפאה אותם.
ויש לפרש אפאיהם – אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר. ודוגמתו מצינו בעזרא ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה – להפקר. וכן חברו מנחם.”
(בפשטות = הקושי הוא, אם ה- א של אפאיהם היא א של עתיד גוף ראשון, או א של תחילת שם עצם)
(והמאמר ממשיך ומומלץ לקריאה)
עוד ניתוח מקיף
פרשת האזינו היא מהפרשות המיוחדות ביותר בתורה. גם אם לא קראתם עדיין מילה אחת מהכתוב בפרשה, פתחו והציצו בעמודי הפרשה ותראו: במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, תמצאו שני טורים ארוכים של מילים קצרות. כך כותבים שירה ואכן, רוב פרשת “האזינו” היא שירה. השירה חשובה למשה והוא מזמין את העולם כולו להקשיב: “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי” (ל”ב, א).
משה רבנו הזקן עומד לפני בני ישראל. עוד מעט יכנסו בני ישראל לארץ המובטחת בלעדיו והוא דואג להם. משה מכיר את העם והוא יודע עד כמה הם קצרי סבלנות, חסרי אמונה ורגילים לעזרה: ארבעים שנה הם נדדו במדבר, דאגו להם לאוכל ולמים, שמעו את תלונותיהם הרבות וטיפלו בהן, שוב ושוב הם ביקשו לחזור למצרים ולא האמינו באלוהים. ההיסטוריה של הנדודים מלמדת שבני ישראל הם לא הקבוצה החזקה ביותר להתמודדות עם ארץ חדשה ותנאים חדשים. החששות הללו מביאים את משה לחבר שירה, שירה של אזהרות, זיכרונות ותיאור העתיד שמצפה להם. משה משתדל לצייד אותם בצידה לדרך: הכוונה אינה לקופסאות שימורים או למים, אלא לכללי התנהגות: לזכור את התורה, לקיים מצוות, להאמין.
שירת “האזינו” מדגישה את חשיבות הזיכרון: “זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר. שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ” (ל”ב, ד). לזכור את גדולתו של אלוהים ואת הטוב שעשה לבני ישראל, כי: “הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ (ל”ב, ו). לזכור את דאגתו של אלוהים לבני ישראל: דאגה ומסירות: “כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף”(ל”ב, יא). משה מזהיר את בני ישראל שלא יהיו כפויי טובה: “וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט” (ל”ב, טו). משה חושש שכאשר בני ישראל יתבססו בארצם, יחיו בשקט, יקימו בתים ויתפרנסו בכבוד (כלומר – ישמינו מרוב נחת), הם ישכחו את אלוהים ו’יבעטו’ בו.
עוד מבט מעניין ב-
“המיוחד בשירת האזינו, שהיא נותנת לכל האירועים ההיסטוריים מימות עולם עד עולם מימד אחיד, היא תופסת את הדברים כנעים על ציר אחד כולל, מחד- “זכור ימות עולם” (דברים לב, ז), ההתבוננות בעבר. ומאידך, “בינו שנות דור ודור” (שם), ההבנה של העתיד, וכך אמרו חכמים בספרי (דברים פיסקא שלג), “גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד, ויש בה לעולם הבא”, כל הזמנים מתאחדים בשירת האזינו ונהפכים לעדות, עדות ברורה ומכנעת על כך שהעולם מתנהג לקראת מטרה אחת, ויש לו מנהיג ברור ומוחלט, שמוביל את הכל למקום אחד, “דעו עתה, כי אני אני הוא, ואין אלוהים עמדי, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל, כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם” (דברים לב, לט), כי מי שחייו הם נצחיים, יכול להוביל את ההיסטוריה מתוך ראית תמונה שלמה, באופן שאין בה שום עוול, “הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט” (שם פסוק ד). אם טעינו ולא השכלנו ללכת בדרכי ה’ אין זאת אלא משום שאנו מתבוננים בהתבוננות צרה על העולם, מתוך תפיסה צרה של תמונת עולם אפשר לראות כביכול טעויות, צדיק ורע לו,
(איך אמרו “הפוך בה … שזה בעצם גם הפוך אותה “קראיהו וסרסיהו” ומרוב מילים הקורא/השומע מתבלבל, ולא פלא שהיהודים חיים עם תסביך אשמה תמידי, היהודי תמיד אשם, המעניש תמיד צודק)
(ו) הֲ לַה’ תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ:
פסוקים אלו הם מעין תמצית של כל השירה: ה’ הוא אביהם של ישראל, הדואג להם; אך בני ישראל הם “דור עיקש ופתלתל” ולכן הם חוטאים, ובכך מביאים הם על עצמם רעות.
בפסוק הבא מפנה השירה את מבטנו אל העבר:
(ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ:
האירוע ההיסטורי הראשון המוזכר כאן הוא היפרדות העמים ובחירת עם ישראל (בהם נעסוק בהרחבה בהמשך):
(ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ט) כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:
האירוע הבא הוא הנהגת ה’ את ישראל במדבר, והשגחתו המיוחדת עליהם:
(י) יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ[1]:
[1] פירוש רש”י:
“יסובבנהו” – סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות, וסבבם בתחתית ההר שכפהו עליהם כגיגית. “יבוננהו” – בתורה ובינה. “יצרנהו” – מנחש שרף ועקרב ומן האומות.
פירוש רשב”ם:
“יסובבנהו” – במלאכיו ששמרום. “יצרנהו” – הקב”ה לישראל, כמו האישון ששומר על העין.
פירוש דעת מקרא:
“יסובבנהו” – הקיף אותו סביביו להיות לו למגן, כמו: “והבוטח בה’ חסד יסובבנו” (תהילים, פרק ל”ב, פסוק י’). “יבוננהו” – התבונן בו להשגיח עליו תמיד. דבר אחר: נתן בו חכמה בינה ודעת, כלומר: נתן לו את התורה. “יצרנהו” – נצר אותו, שמר אותו.
(יא) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ:
(יב) ה’ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר:
לבסוף מתואר טוב הארץ והשפע שה’ נותן לישראל (תיאור נבואי של העתיד להתרחש):
(יג) יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר:
(יד) חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר:
המשך השירה מתאר את הבעיטה של ישראל בה’ – “וישמן ישורון ויבעט” (פסוק ט”ו), ובעקבותיה העונשים הכבדים שמגיעים אליהם.
ג. “בהפרידו בני אדם”
כאמור, אנו נרחיב את עיוננו בפסוקים ח’ – ט’, המתארים את בחירת עם ישראל.
פסוק ח’ מתאר את היפרדות בני האדם לעמים שונים, וחלוקת נחלותיהם וגבולותיהם: (ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים…
(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל:
(ב) בְּנֵי יֶפֶת …
(ה) מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָםאִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם:
(לא) אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם:
(לב) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶםוּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל:
בפרק זה מתואר תהליך של היפרדות בני האדם ממשפחה אחת לעמים, ומתוארים גם גבולותיהם של עמי כנען ומקום מושבם של בני שם.
…….
מספר בני ישראל הוא 12
הכתוב בפרשת האזינו עוסק בנושא היפרדות העמים, ומקשר אותו לבחירת עם ישראל:
(ח)… יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ט) כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:
מהו “מספר בני ישראל”, הקשור לנושא היפרדות העמים?
לפי המשפט “יצב גבולות עמים למספר בני ישראל”, יתכן שהקשר הוא בין הגבולות לבין המספר .
בבראשית פרק י’ נזכרים גבולות הכנעני בלבד:
(יט) וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע:
עמי כנען הנוחלים גבול זה הם שנים עשר (כולל כנען עצמו):
(טו) וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת:
(טז) וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי:
(יז) וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי:
(יח) וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי:
כידוע, ארץ כנען היא הארץ המובטחת לישראל (בהמשך סיפור התורה), ומעניין לשים לב ש-12 שבטי ישראל נוחלים את הארץ השייכת ל-12 עמי כנען. מסתבר שאין זה מקרה שהתורה מונה דווקא 12 עמי כנען.
כך פירש רשב”ם בפירושו לפסוק ח’ בפרשתנו:
“בהנחל עליון גוים” – שנתן להם נחלות.
“בהפרידו בני אדם” – אחר מיתת נח ובימי אברהם שכת’ שם “משם נפרדו איי הגוים [וגו’] איש ללשונו”, ושם תמצא שהציב “גבולות עמים”, בני כנען, שנים עשר כנגד מספר בני יעקב שהיו שנים עשר. שתמצא כנען וי”א בניו שנים עשר וכת’ שם “ויהי גבול הכנעני מצידון” וגו’, לפי שכל אלו היו לישראל, אבל בכל שאר בני נח לא פירש בהם שום גבול.
בדומה לכך מסביר הרמב”ן:
…דע כי ארץ כנען לגבולותיה מאז הייתה לגוי היא ראויה לישראל והיא חבל נחלתם, כמו שנאמר (דברים לב ח) “בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל”, אבל נתנה הקב”ה בעת הפלגה לכנען, מפני היותו עבד לשמור אותה לישראל, כאדם שמפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים וגם בעבד.
(רמב”ן, בראשית, פרק י’, פסוק ט”ו).
לפי הבנה זו “מספר בני ישראל” הוא 12, כמספר עמי כנען שגבולם הופך לגבול ישראל:
(ח)… יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
מספר בני ישראל הוא 70
תתכן הבנה נוספת של “מספר בני ישראל”. ברשימת העמים בפרק י’ בספר בראשית מוזכרים 70 שמות, ונראה שזהו המקור להבנת חז”ל שיש “שבעים אומות עולם”[1]. מספר זה הוא גם מספר בני ישראל היורדים מצרימה:
…כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים.
(בראשית, פרק מ”ו, פסוק כ”ז).
אם כן, המספר 70 מקביל בין מספר העמים לבין מספר בני ישראל. רש”י וספורנו מפרשים בכיוון זה[2], ומוסיפים שכל האומות ניצלו בדור הפלגה ממוות בזכות עם ישראל העתיד לצאת מהן:
“בהפרידו בני אדם” – כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים קיימם ולא אבדם. “למספר בני ישראל” – בשביל מספר בני ישראל שעתידים לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים שבעים לשון.
(רש”י לפסוק ח’).
“יצב גבולות עמים” – והציב גבולות עמים בפלגה ולא איבדם לגמרי כמו שהיו חייבים. “למספר בני ישראל” – בשביל בני ישראל שהיו מתי מספר, והיו עתידים לצאת מאותם העמים…
(ספורנו לפסוק ח’).
לפי הבנה זו, “מספר בני ישראל” הוא 70, כמספר אומות העולם:
(ח) בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם…לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(והמאמר ממשיך ומפרט, למעונינים, נא ע”ש)
כינוי |
עונש |
דור עיקש ופתלתול
|
אש קדחה… ותאכל ארץ ויבולה
|
עם נבל ולא חכם
|
אספה עליהם רעות חיצי אכלה בם
|
שמנת עבית כשית
|
מזי רעב …. וקטב מרירי |
וינבל צור ישעתו
|
ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר |
ויזבחו לשדים
|
מחוץ תשכל חרב |
ותשכח אל מחללך |
אשביתה מאנוש זכרם
|
דור תהפוכות |
אחד ירדוף אלף…
|
בנים לא אמון בם |
כי צורם מכרם
|
יהושע מתואר כעוזרו הנאמן והמסור של משה: “וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל.” (ספר שמות, פרק ל”ג, פסוק י’)
יהושע הוא האדם היחיד המלווה את משה להר סיני (ספר שמות, פרק כ”ד, פסוק יג-י”ד) ושב איתו עם הלוחות (ספר שמות, פרק ל”ב, פסוק י”ז). התורה מציינת כי פעמיים יהושע שוגה בטעויות קלות ומשה מתקנו. הוא מזהה את רעש המחולות של העגל בטעות כקולות מלחמה (ספר שמות, פרק ל”ב, פסוק י”ז). בפעם אחרת כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, הוא מקנא למשה ותובע ממנו לאוסרם, אך משה משיב לו “ומי יתן כל עם ה’ נביאים”.
“קרא את יהושע” (דברים פרק ל”א , פסוק י”ד) – אמר (משה) לפניו: רבונו של עולם, יטול יהושע ארכי (=מנהיגות) שלי, ואהא חי. אמר הקדוש ברוך הוא: עשה לו כדרך שהוא עושה לך. מיד השכים משה, והלך לביתו של יהושע. נתיירא יהושע ואמר, משה רבי, בוא אצלי. יצאו להלוך. הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאוהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר: מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע, כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך?! אותה שעה צעק משה ואמר, מאה מיתות ולא קנאה אחת”