האזינו תשע”ה

 

 


From:

To:
Subject: FW: האזינו – הרנינו
Date: Fri, 3 Oct 2014 01:06:22 +1000

הערה –  כן, שבת פרשת האזינו, עברה לה, ואבקש סליחה מאלה שציפו לדף שלי ביום שישי  שעבר והתאכזבו. אז כידוע,  אירועי הימים הנוראים תפסו את הזמן שבימים רגילים מוקדשים לפרשת השבוע
{וזה לא כל כך נורא, כי עד לפרשת וזאת הברכה (נכון לרגע זה) יש עוד מעל לשבועיים , כך שאין מה למהר אי”ה לא אאחר.
הקדמה לפני
 
במבט אובייקטיבי ניתן להגדיר את משה רבנו כמנהיג פוליטי, דיקטטור, מהימין הקיצוני, בצעירותו הרג מצרי, בשלהי בגרותו (בגיל 80 -120) כמנהיג הרג, את מתנגדיו, ובערוב ימיו ציווה להשמיד את כל יושבי ארץ כנען, ויש במקרא עוד ועוד אירועים דומים
אינני רוצה, במסגרת עיון בפרשת השבוע –  להיכנס לפוליטיקה עכשווית אבל לעיתים …מי יודע – אולי כדאי
משה רבנו לפי סיפורי המקרא, היה מנהיג גדול, כנראה גם מנהיג טוב, ידע לשלוט ביד חזקה, פוליטיקאי א-א, וכמו כל פוליטיקאי, ידע לאיים, “אם לא תיתנו לי לבצע את המדיניות שלי כמו שאני רוצה,  יהיה איום ונורא” (ואכן היה)
והוא קיבל גיבוי די חזק – כמובן מבני שבטו, ובעיקר (לפי טענתו) מה’, למרות שהיו ביניהם לעיתים חילוקי דעות (ומעניין שבמספר מקרים, משה אכן הצליח לשנות את רצונותיו של א-להים), והיות וכמה מתחזיותיו (למרות שלא כולן) התאמתו, הוא הפך למנהיג נביא – ולא קם עוד נביא….
כמו שיש מנהיג נביא,  יש פרשן מדיני נביא (למשל ירמיהו), שהוא ודומיו  גם כן (לפי פרשת ..פרק.. ) נביאים זמניים, ואם התחזיות שלהם התממשו הם נעשים נביאי אמת. ואז כמובן אין טעם לשמר (שין פתוחה) את דברי פרשני “השקר”
ובימינו גם, יש פרשנים מדיניים ויש גם משוררים מדיניים וכו’ וכולנו מכירים כאלה) ויש גם שירה מודרנית שמנבאה, (לא שייך)
אסכם – באותו רגע שהמנהיג/פרשן/משורר אומר/חוזה מה שעלול להיות – הוא הופך להיות לנביא זמני, אם התחזית מתקיימת הוא נביא אמת, ואם לא, הוא נביא שקר
(אבל מי טורח לזכור תחזיות של פרשנים שלא התאמתו)
לצערנו ,יש בחיים יותר צרות/טרגדיות/אסונות מאשר (מה ההיפך מאסונות???)  כך שלפי תורת הסיכויים יש לחוזי השחורות הרבה יותר סיכוי להיות צודקים וכך לקבל קביעות ולהפוך לנביאי אמת.
קצת על הנושא מזווית אחרת — חוץ מיחזקאל שישב בבבל לאחר חורבן ביית ראשון, לא שומעים על נביאים בישראל במשך תקופה של כ – 60 – 70 שנות גלות ראשונה, לאן הם נעלמו
אעלה  השערה, פרשות כי תבוא, וילך, האזינו, = פרשות התוכחה, ואולי גם וזאת הברכה, הן יצירות “נבואיות” שחוברו לאחר חורבן בית ראשון ולפני או מייד בהתחלת תקופת בית שני,
חורבן בית ראשון ורצח גדליה בן אחיקם, היו טראומות רציניות שלבטח זכו בכמה יצירות ספרותיות (= נבואות)  על הנושא “עונש לאומה היהודית”
פרשות כי תבוא, נצבים, וילך והאזינו הן יצירות על ה”עונש” = תוכחות, שנכתבו בלשון עתיד על מה שקרה בעבר, בעצם הן די חוזרות על עצמן בצורה זו או אחרת, והתוכחה בפרשת “האזינו” כנראה חוברה ע”י משורר
 , ואז עורך התורה, הכניס אסופות אלה לקראת סוף ספר דברים
פסוקי השבוע
דור עקש ופתלתל
עם נבל ולא חכם
(מה נשתנה? עדיין ה’ בדד ינחנו ובגויים לא יתחשב”)
אור ליום ו’ – ערב יו”כ
גמר חתימה טובה וצום קל
פתיחה
 
מעניין
לראות את שמות הפרשות האחרונות בחומש דברים, שאם מצרפים אותם נוצר סיפור,
הפרשות = ראה – כי תצא, כי תבוא, נצבים, וילך, האזינו וזאת הברכה
כלומר = כאשר תצא, (או) תבוא, (או תעמוד) נצב (או) תלך, (אז) האזן לזאת הברכה
קצת “צורם וצולע” מילא, סתם משחקי מילים
וכבר לפני שנה הצצתי בפרשת האזינו
וזו הייתה הצצה של כטיפה בים, פרשה מסובכת ומתוסבכת, ומתסבכת את הקורא. מעניין היה לתת את הכותב.יוצר השירה לפסיכולוג שינתח את אופיו ומצבו הנפשי. לפי המסורת משה רבנו בן 120, “לא נס ליחו” אבל איזו תרעומת יש לו על עתיד עם ישראל, איזה נאצות? מה קרה? סיוטי לילה? חזינות אימה? למה הוא לא ביקש רחמים, כמו במקרים דומים?, כנראה נשארו לו באמתחתו עוד מילים קשות ליצור מהן שיר.
והסגנון משובש, פעם לשון  יחיד ופעם רבים, פעם נוכח ופעם נסתר
והשימוש בשם ה’ – למרות הנסיון למצא הבדל מהותי בין שם ההווייה לשם הא-להות הם מופיעים במעורב למשל, בפסוק ג’ שני השמות במקביל ובפסוקים אחרים כמו כז’ שם ההוויה ופסוק יז – א-להים
את פרשת האזינו, קוראים ברוב השנים, בשבת “שובה”, השבת שבין ראש השנה ליום כיפור, ואכן היא די מתאימה למקומה בלוח השנה, ואחרי כל האיומים שניתכים עלינו כל שבת לאחרונה, בקריאת התורה בחודש אלול  בפרשות התוכחה,-  הסיכום השירתי בפרשתנו, קולע למטרה “נא לחזור בתשובה”, בימים שנותרו לנו עד ליום כיפור אחרת …., “אפאיהם”
אז אחרי הברית שנכרתה  מספר פעמים בפרשות קודמות (בעיקר “בחתימת” צד אחד – המכתיב) עם בני ישראל, ובהשתתפות “השמיים והארץ” כעדים, באה הקריאה !!!
האזינו השמיים … ותשמע הארץ. –
אל מי מופנית הקריאה, השירה עם התוכן המפחיד, עם המשפטים המאיימים, והלא כל כך מובנים? למה אין פה “האזינו בני עמי, אחי ואחיותי…”?
פרשת האזינו מתחילה דווקה בפנייה אל העדים, השמיים והארץ שיקשיבו – ואולי אף יתבוננו בביצועי העונשים שנאמרו בתוכחות, (למה  “יתבוננו”? – “התבוננו” , עונשי התוכחה אכן מומשו במרוצת  2600 השנים מאז המצור על ירושלים ע”י נבוכאדנצר)
פרשת האזינו היא פרשה שרובה שירה, מיעוטה שני קטעי פרוזה
והשירה אכן כתובה כמו שירה – בשני טורים צרים, ומסקרן להשוות ולראות את ההבדלים בין כתיבת שירת הים ושירת האזינו, מתוך
ההלכה קובעת שהתורה נכתבת בעמודים – שורות שורות שוות באורכן, צפופות, ללא סימני פיסוק, ההלכה מכירה רק בחלוקה לפרשיות, בסוף פרשיה מסתיימת השורה באמצע. 
יש רק שני חריגים לתבנית הקפדנית – שירת האזינו ושירת הים. שירת הים נכתבת בצורת ‘אריח על גבי לבנה’ כלומר – שורה בת שלשה גושי כתיבה ושני רווחים ותחתיה שורה בת שני גושים ורווח אחד, וחוזר חלילה. הרווחים ממוקמים מתחת לגושי הכתיבה ובאופן זה הדף כולו נראה אוורירי. שירת האזינו (דברים פרק ל”ב) נכתבת ‘לבנה על גבי לבנה’ כלומר  – בכל שורה שני גושי אותיות, מימין ומשמאל ורווח גדול באמצע. לסיכום – ההלכה מקפידה על  יצובו הגרפי של הדף, שוברת את התבנית הרגילה כשמדובר בשירה ומעצבת תבנית יחודית לכל אחת משתי השירות
וניתוח 5 השירות שבתנ”ך
 

חמש השירות

שירה היא פרשייה הכתובה בתבנית מיוחדת: שתיים מהשירות- שירת האזינו ושירת יהושוע- כתובות בתבנית

—–

—–

—–

—–

—–

—–

(להלן ” תבנית א “)

ושלוש השירות האחרות שירת הים, שירת דבורה ושירת דוד- כתובות בתבנית

—–

 

—–

—–

   — 

—–

 

—–

—–

   —  

—–

 

—–

 (להלן “תבנית ב “).

הטבלה להלן מציגה סיכום של השירות ושל התקופות אותן הן מסכמות:

 

המקור

שירה

תקופה

שמות ט”ו; א- י”ט

שירת הים

יציאת מצריים

דברים ל”ב; א- מ”ד

שירת האזינו

בנ”י במדבר

יהושע י”ב; א- כ”ד

שירת יהושוע

כיבוש 31 המלכים

שופטים ה; א- ל”א

שירת דבורה

התקדמות בכיבוש הארץ

שמו”ב  כ”ב; א- נ”א

שירת דוד

כינון ממלכת דוד

 

למרות שכל השירות באות לסכם תקופה, נראה שהשירות מתבנית א’ (האזינו ויהושוע) מציינות תקופות שלא הגשימו את הציפיות, ואילו השירות מתבנית ב’ (הים, דבורה ודוד) מציינות מצב אידיאלי יותר. (אולי ניתן לקשר זאת גם לתבנית הכתיבה של השירות: תבנית ב’ היא תבנית של מבנה יציב יותר מאשר תבנית א’).

ומתוך.
“ואצטט גם ניתוח מענין מהמקור לעיל, ואדגיש כמה ביטויים
“בשירת האזינו, אין העם מדבר כלל, אלא מאזין, “ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם”  ומילות האל הם דברי שוד ושבר, נבואה של חטא ועונשו, חורבן שמתקרב כשהעם יזנח באופן וודאי את דרכי אלוהיו.
ואל נא נשלה את עצמינו. השירה הזאת מניחה כאקסיומה שהעם, במועד זה או אחר (אך די מהר) יסטה מדרכי האל.  הרי אלוהים קובע זאת מפורשות, בהקדמה לשירת האזינו המופיעה בפרשת “וילך”:
“וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר בריתי אשר כרתי איתי” (דברים ל”א:ט”ז)
אלוהים אינו מופתע שהעם ילך בדרכי החטא: “כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי” (דברים ל”א:כ”א)
ובאותה מידה,
האל  גם מכיר את סתר לבו – את חמת כעסו ואת מידת דינו  – באותו יום ש”ישמן ישרון ויבעט”, הוא מודע מאד לאופן שיענישם עבור מעשי הנבל שלהם.  “כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים.” (דברים ל”ב:כ”ב).
בשירת האזינו, משה מצווה, אם כן, לגלגל מחדש את כל המגילה, החל מן הברכה וכלה בשברו, הקרבה והריחוק, האהבה והכעס בבגידה. ובסיום השירה, אלוהים מטיל על משה לפרט בפירוט רב את עונשו של האל, החל מהסתרת פניו, עבור אל פגעים רעים של הטבע (“מזי רעב, לחמי רשף…שן בהמות….” (דברים ל”ב:כ”ד))   , וכלה בחורבן סופי  בידי אויביהם (“מחוץ תשכל חרב….” (דברים ל”ב:כ”ד)). סופם הוודאי לכלימה: “אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם” (דברים ל”ב:כ”ו)
שוד ושבר.
אך האם זה באמת סוף הסיפור? הכל לריק?
וכאן קורה הנס. 
למרות שמשה מצווה להודיע לעם רק על האחרית המר העתיד לבוא,  אין הוא מקבל את הדין. על דעת עצמו, הוא משנה – או לכל הפחות – מאלתר על החיזיון האלוהי שנמסר לו.   כאשר משה מגיע לאותו פסוק של הכרעת הדין  – בו העם אמור להימחק – משה מנבא שהאל ישהה את ידו ויציל את העם.  הקורא הזהיר בוודאי ער לעובדה, שאין רמז לאפשרות כזו לנחמה ורחמים מן השמים כשאלוהים העביר את הנבואה המקורית למשה.   
בשירת האזינו, משה בעצם מתווכח עם אדונו, בדיוק כמו שאברהם התווכח לפני חורבן סדום, בכדי להציל את השרידים.  באצטלה של מתן נבואה מפי הגבורה, משה בעצם מעלה לפני האל טיעונים מטיעונים שונים על הצורך להשהות את הדין. למשל, מה יגידו הגויים – הרי מפלת ישראל עשויה להתפרש כעדות ששומר ישראל מעולם לא היה קיים כלל.  כמוכן, משה מזכיר לאל שאסור להעניש עם שכלל אינו מבין מעשיו: “כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה” (דברים ל”ב: כ”ח).  הטיעון הזה מפי משה מעלה הד לטעונים של אלוהים עצמו להצלת העיר החוטא נינווה.
באמצעות שירת האזינו,
משה מתווכח/מתחנןן/מנבא שהאל יחזור מכעסו ויציל את עמו מן עונש הראוי. עם מפחד מה יגידו הגויים, עם מחמלה על שוטים ובורים חסרי דעת שלא יודעים  בין ימינם ושמאלם .ואולי מתוך התקווה שברגע האחרון, על פי הפחת – יבינו החוטאים סוף סוף:  “ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוהים עמדי, אני אמית ואני אחיה …ואני ארפא….  ( דברים ל”ב:ל”ג)   מכל מקום, משה עובר מן המסר של החטא ועונש, ומסיים במסר (או משאלה?)  של נחמה וגאולה.  “כי ידין יהוה עמו ועל עבדיו יתנחם”  (דברים ל”ב:כ”ו)(ע”כ)
(איזו תקופה בהיסטוריה של העם היהודי, האמור לעיל מתאים ביותר? לדעתי, – סוף תקופת גלות בבל)
וסיכום התוכן לחלקיו ניתן יפה ב-
אצטט (והערותי בסוגריים)
” בתלמוד מובא כי הלויים היו מזמרים את השירה הזאת בעת הקרבת קורבן מוסף. הרמב”ם מציין כי היו מקומות שהיו נוהגים לומר את השירה בתפילה בכל יום. על מטרתה של שירת האזינו קראנו בסופה של הפרשה הקודמת: “והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד…”. כל פעם, בעת נפילת הרוח או ברגעי יאוש, יפנה היהודי את מבטו אל השירה וישאב ממנח עידוד”
 
(מוזר לי אם אפשר לראות בפרשת האזינו – שירה מעודדת?)
את השירה בעלת שבעים החרוזים חילקו חז”ל לשבעה חלקים:
 
פתיחה
החלק הראשון (פסוקים א-ו) כולל פסוקי פתיחה לשירה ובו קורא משה לשמים והארץ (“האזינו השמים ותשמע הארץ”) הקיימים לעד להאזין ולהעיד במשך כל הדורות הבאים על צדקת ה’ ופועלו?
(תמיהתני – השמים והארץ הם לא רק מאזינים הם גם עדים לעונש שיגיע – אם…)
היסטוריה
בחלק השני (ז-יב) מזכיר משה את יחסו המיוחד של האלוקים אליהם במשך ההיסטוריה הקצרה של האומה הישראלית. על אף שהיה בידו להשמיד כל יצור אנוש מתחת מפני השמים בימי דור המבול ולאחריו, קיים הקב”ה את העולם רק בשביל בני ישראל: כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו”
 
(מוזר לי הקשר בין בריאת העולם, המבול ו”ההבטחה” שניתנה לאבותינו – שמתחילה בעונש – כדלהלן)
 

הבעיטה”

 
בחלק השלישי של השיר (יג-יה) מתוארים מעשה העם לאחר הכניסה לארץ הדשנה בעלת היבול המשובח. במקום הכרת תודה על הטבת התנאים הגשמיים החל העם “לבעוט” במיטיבו – “וישמן ישורון (ישראל) ויבעט”. 
 
(מוזר, כי לאחר מות והושע, בתקופת השופטים, מלכות שאול ודוד – כ – 350 שנה, פרט לתקופת מלכות שלמה, שגם היא שנוייה במחלוקת, ואחרי זה כל תקופת בית ראשון ואולי גם תקופת בית שני קשה לטעון “וישמן ישורון” – מתי עם ישראל “שמן” – ש קמוצה) (ומעניין שכותב המאמר, אינו משתמש באותיות “טו”)
 
העונש
בחלק זה (יט-כח) כעסו של הקב”ה גובר עד כי “אש קדחה באפי ותיקד (בכם) עד שאול תחתית…”. ברגעים שכאלו החרב מכלה

 (מוזר לי – עונש ה’ התחיל אצל אברהם “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינום אותם”, גם זו הייתה “הבטחה”)

 
ראיית האמת
 
בתחילת החלק החמישי (כט-לט) מסיים משה את דברי תוכחתו לעם שלא השכיל להבין כי כל כוחו בא לו מן האלוקים

 הגאולה

 
לצרות והעונש  יש גבול, שהרי הקב”ה כבר הבטיח לעם ישראל נאמנה כי “אף בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם בי אני ה’ אלוקיהם” (ויקרא כ”ו)”

 (מוזר – האם פה הכוונה – לציונות, לבילויים, העפלה והקמת המדינה)

מות משה

בסיום הפרשה קורא ה’ למשה לעלות אל הר נבו משם יראה את הארץ המובטחת לעם ישראלו

(מוזר – עד איזה גיל רצה משה לחיות?)
(כל ההערות בסוגריים – נושאים לעיון)
(ע”כ)
הפרשה – חלק השירה, – די מסובכת, צריך לנתח שירה, ולפני זה לנסות ולהבין את המשפטים הקשים
ואכן למרות דחיסות וקושי פסוקי השירה  יש מבנה, ככתוב לעיל ואכתוב זאת במילים שלי
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
      —–  החלק השירי
פתיחה – – פנייה לעדים ול-ה’ = לא-להים
הטפת מוסר לבני ישראל
בחירת/יצירת עם ישראל והענקת הטבות לעם
התנהגות רעה וחוטאת של עם כפוי טובה
ה מעניש ונוקם בעם
ה’ דורש שיאמינו בו ואז הוא יושיע וגואל
—— החלק הסיפורי
משה עם יהושע מעבירים את השירה לעם כולל דרישה שישמרו את דברי  התורה
ציווי תהליך מות משה
>>>>>>>>>>>>>>>
החלק השירי קשה ביותר, קשה להאמין שפתאום משה רבנו נעשה משורר לעת זקנה ועוד בימים הספורים לפני מותו – אבל הכל יתכן – גם שרה אימנו אחרי בלותה הייתה לה עדנה
יש בפרשה הרבה  ביטויים לא מובנים וכמובן שבמרוצת הדורות, נוצרו פירושים למכביר. לדוגמה
 יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי
 
מתוך
“לגבי המטר, רש”י מסביר : כשם שהמטר נותן חיים לעולם ובלעדיו לא ניתן לחיות – כך התורה שניתנה לישראל- מספקת חיים לעולם.
רש”י מביא את דברי ספרי: “אין לקחי אלא דברי תורה שנאמר: “כי לקח טוב נתתי לכם”[משלי ד, ב] כמטר- כאשר יערפו השמים טל ומטר. היינו: כפי שאתם השמים[העדים] כשנותנים טל ומטר מביאים חיים לעולם, כך התורה שנתתי לישראל היא חיים לעולם”
ולגבי הטל, אומר רש”י: כי הטל לעומת המטר- הכול שמחים בו כאשר יורד, אבל המטר לא תמיד משמח את כולם, כגון: הולכי דרכים, או מי שהיה בורו מלא יין.
ובפי הספרי: “אי מה מטר מקצת העולם שמחים ומקצת העולם עצבים בו, מי שבורו מלא יין וגורנו לפניו מצירים לו, אף דברי תורה כן? תלמוד לומר, תיזל כטל אימרתי מה טל כל העולם שמחים בו, אף דברי התורה כל העולם כולו שמחים בה ” .
אברבנאל מפרש באופן מעניין: משה רצה להסביר שדבריו מועטים בכמות, אך רבים באיכות-“יערוף כמטר לקחי”- הלקח שעם ישראל ילמד יהיה בעל ערך רב – בדומה למטר היורד בשפע, אך “תיזל כטל אימרתי”- וזאת למרות שהדברים שמשה יאמר- יהיו מעט בכמותם כטל.
על כך אמרו חז”ל: “לעולם ישנה[ילמד] אדם לתלמידו דרך קצרה”[מסכת פסחים ג, ע”ג]
חז”ל אומרים: כי בניגוד למטר, הטל לעולם אינו נעצר, הם למדו זאת מאליהו הנביא שהבטיח בצורת, אומנם הגשם נעצר, אך הטל המשיך לרדת כמנהגו.
האורח חיים אומר: כי התורה שבכתב היא מטר, ואילו התורה שבעל פה היא: טל.
כי התורה שבכתב נחשבת “לעיקר והיסוד כל דבר “,ואילו התורה שבעל פה כוללת תיקונים, דקדוקים שהם אינם מפורשים בתורה ,אלא רק נרמזים בה.
(ע”כ)
פירוש מאוד מקיף וכולל על פסוקי השירה, ניתן ב –
(ולא אצטט)
ומתוך
 
 
 

אמרתי אפאיהם… לולי כעס אויב אגור

 

כבר הזכרנו בעיוננו בשנים קודמות ששירת “האזינו” כוללת ביטויים ופסוקים קשים להבנה. בעיוננו השבת נתייחס לפסוקים כו-כז מפרק לב:

 

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם.

לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה’ פָּעַל כָּל זֹאת.

 

על פניו מוזכרת כאן הוה-אמינא אלוקית; אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם, שאיננה מתבצעת בסופו של דבר בגלל כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר.

כדי להבין את ה”הוה-אמינא” האלוקית, יש להבין את משמעות המילה אַפְאֵיהֶם. ב”ספרי” (פיסקא שכב) נאמר:

 

“אמרתי אפאיהם – אמרתי באפי איה הם. אשביתה מאנוש זכרם – אמרתי לא יהיו בעולם אבל מה אעשה להם לולי ה’ שהיה לנו בקום עלינו אדם.

דבר אחר: אמרתי באפי איה הם, אשבית מאנוש זכרם – שלא יהיו בעולם, אבל מה אעשה לולי ה’ צבאות הותיר לנו שריד.

דבר אחר: אמרתי אפאיהם לולי שנאמר (תהלים קו כג): ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו.”

 

לפי שלש הדרשות המילה אַפְאֵיהֶם מורכבת למעשה משלש מילים; באפי איה הם, והשוני בין הדרשות הוא מדוע לא התבצע האַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם.    

אונקלוס מתרגם את הפסוק:

 

“אמרית אחול רגזי עליהון ואשצנון. אבטל מבני אנשא דוכרניהון.”

 רש”י מתייחס לדברי אונקלוס ואומר דברים לא ברורים לכאורה:

 “יש פותרים אותו כתרגומו: יחול רוגזי עליהון. ולא יתכן שאם כן הוה ליה לכתוב: אאפאיהם; אחת לשמוש ואחת ליסוד כמו אאזרך, אאמצכם במו פי, והאלף התיכונה אינה ראויה בו כלל.

 

“פירוש: יש פותרין אותו כפי הנגלה מלשון התרגום, שהנגלה ממנו הוא שיהיה אפאיהם מלשון אף, ושתהיה האל”ף הראשונה לשון המדבר, כאילו אמר: אשים אפי עליהם או בהם. וזה לא יתכן, שאם כן היה לו להכתב בשני אלפי”ן; אאפאיהם, כמו (איוב לג, לג): ואאלפך חכמה – הראשון לשון המדבר והשני פ”א הפועל של אף. ועוד שהאל”ף התיכונה אין לה עניין כלל והיה לו לכתוב: אמרתי אאפיהם.

 

רש”י עצמו מציע שני פרושים:

 “אמרתי אפאיהם – אמרתי בלבי אפאה אותם.

ויש לפרש אפאיהם – אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר. ודוגמתו מצינו בעזרא ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה – להפקר. וכן חברו מנחם.”

 (בפשטות = הקושי הוא, אם ה- א של אפאיהם היא א של עתיד גוף ראשון, או א של תחילת שם עצם)

 (והמאמר ממשיך ומומלץ לקריאה)

עוד ניתוח מקיף

פרשת האזינו היא מהפרשות המיוחדות ביותר בתורה. גם אם לא קראתם עדיין מילה אחת מהכתוב בפרשה, פתחו והציצו בעמודי הפרשה ותראו: במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, תמצאו שני טורים ארוכים של מילים קצרות. כך כותבים שירה ואכן, רוב פרשת “האזינו” היא שירה. השירה חשובה למשה והוא מזמין את העולם כולו להקשיב: “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי” (ל”ב, א).

משה רבנו הזקן עומד לפני בני ישראל. עוד מעט יכנסו בני ישראל לארץ המובטחת בלעדיו והוא דואג להם. משה מכיר את העם והוא יודע עד כמה הם קצרי סבלנות, חסרי אמונה ורגילים לעזרה: ארבעים שנה הם נדדו במדבר, דאגו להם לאוכל ולמים, שמעו את תלונותיהם הרבות וטיפלו בהן, שוב ושוב הם ביקשו לחזור למצרים ולא האמינו באלוהים. ההיסטוריה של הנדודים מלמדת שבני ישראל הם לא הקבוצה החזקה ביותר להתמודדות עם ארץ חדשה ותנאים חדשים. החששות הללו מביאים את משה לחבר שירה, שירה של אזהרות, זיכרונות ותיאור העתיד שמצפה להם. משה משתדל לצייד אותם בצידה לדרך: הכוונה אינה לקופסאות שימורים או למים, אלא לכללי התנהגות: לזכור את התורה, לקיים מצוות, להאמין.

שירת “האזינו” מדגישה את חשיבות הזיכרון: “זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר. שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ” (ל”ב, ד). לזכור את גדולתו של אלוהים ואת הטוב שעשה לבני ישראל, כי: “הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ (ל”ב, ו). לזכור את דאגתו של אלוהים לבני ישראל: דאגה ומסירות: “כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף”(ל”ב, יא). משה מזהיר את בני ישראל שלא יהיו כפויי טובה: “וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט” (ל”ב, טו). משה חושש שכאשר בני ישראל יתבססו בארצם, יחיו בשקט, יקימו בתים ויתפרנסו בכבוד (כלומר – ישמינו מרוב נחת), הם ישכחו את אלוהים ו’יבעטו’ בו.

עוד מבט מעניין ב-

http://toraportion.wordpress.com/2009/09/24/%D7%94%D7%90%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94/#more-117

המיוחד בשירת האזינו, שהיא נותנת לכל האירועים ההיסטוריים מימות עולם עד עולם מימד אחיד, היא תופסת את הדברים כנעים על ציר אחד כולל, מחד- “זכור ימות עולם” (דברים לב, ז), ההתבוננות בעבר. ומאידך, “בינו שנות דור ודור” (שם), ההבנה של העתיד, וכך אמרו חכמים בספרי (דברים פיסקא שלג), “גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד, ויש בה לעולם הבא”, כל הזמנים מתאחדים בשירת האזינו ונהפכים לעדות, עדות ברורה ומכנעת על כך שהעולם מתנהג לקראת מטרה אחת, ויש לו מנהיג ברור ומוחלט, שמוביל את הכל למקום אחד, “דעו עתה, כי אני אני הוא, ואין אלוהים עמדי, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל, כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם” (דברים לב, לט), כי מי שחייו הם נצחיים, יכול להוביל את ההיסטוריה מתוך ראית תמונה שלמה, באופן שאין בה שום עוול, “הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט” (שם פסוק ד). אם טעינו ולא השכלנו ללכת בדרכי ה’ אין זאת אלא משום שאנו מתבוננים בהתבוננות צרה על העולם, מתוך תפיסה צרה של תמונת עולם אפשר לראות כביכול טעויות, צדיק ורע לו, 

(איך אמרו “הפוך בה … שזה בעצם גם הפוך אותה “קראיהו וסרסיהו” ומרוב מילים הקורא/השומע מתבלבל, ולא פלא שהיהודים חיים עם תסביך אשמה תמידי, היהודי תמיד אשם, המעניש תמיד צודק)

לקח טוב
1. להתיעץ בהורים ובזקנים = שאל אביך… זקניך
2. ללמוד מהחיות בטבע על הצורך בהגנה על הילדים, = כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחם
3. לא לאכול יותר מידי ולא להשמין
קשה לבחור נושא לדיון מתוך הפרשה, השירה כתובה ברצף מבלבל, במילים קשות הבנה, הטחת עלבונות וקללות, פשוט לא נעים
אז אקח מרשימת התוכן
בחירת/יצירת עם ישראל
 
יש בשירה כמה ביטויים חזקים ביותר שמעניקים לא-להים את הסמכות להטיף מוסר ולהעניש את עם ישראל במיוחד
—  הלא הוא אביך קנך, הוא עשך
—  כי חלק ה’ עמו, יעקב חבל נחלתו
— ימצאהו בארץ מדבר
— ירכיבהו על במותי ארץ… ויניקהו דבש מסלע
— כי ידין ה’ עמו
אכן, ה’ קנה את עם ישראל, ה’ עשה/מצא/היניק את עם ישראל, ה’ כביכול הוליד – את עם ישראל
יש פה בעלות ה’ על עם ישראל מכח יצירה, קניין, וטיפול בעם משעת לידתו. אי אפשר לגרש (או אולי לברוח מ)אבא (ששולט בכל), אפילו אם הוא מעניש
ורעיון הבחירה או הייחודיות של עם ישראל מופיע פעמים רבות במקרא
לדוגמא, בפרשת ואתחנן: “כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה’ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: כִּי מֵאַהֲבַת ה’ אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה’ אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם” (דברים ז, ו-ח)?  
והבחירה אף היא כמו הברית, היא בחירה חד-כיוונית, ה’ בחר באברהם, ומאז התחילה ההיסטוריה של אתה בחרתנו
אז מה אומר רבנו גוגל
מויקופדיה – למשהו שלא כל כך שייך לפרשה אבל חידוש בשבילי
“בביטוי “עם סגולה” שמופיע בתורה כביטוי לבחירתו של עם ישראל על ידי אלוהים, המחקר הבלשני מוצא מקורות של המילה “סגולה” במילה האכדית sugullu שפירושה “עדר בקר” מכאן שפירוש הביטוי “עם סגולה” כ”עם של עדר בקר” מצביע על חיי הנוודים של העבריים בזמן השימוש בו”
(יפה אז אנחנו עם של בהמות,מצחיק)
הסבר מסורתי על בחירת עם ישראל
 

(ו) הֲ לַה’ תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ:

פסוקים אלו הם מעין תמצית של כל השירה: ה’ הוא אביהם של ישראל, הדואג להם; אך בני ישראל הם “דור עיקש ופתלתל” ולכן הם חוטאים, ובכך מביאים הם על עצמם רעות.

בפסוק הבא מפנה השירה את מבטנו אל העבר:

(ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ:

האירוע ההיסטורי הראשון המוזכר כאן הוא היפרדות העמים ובחירת עם ישראל (בהם נעסוק בהרחבה בהמשך):

(ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ט) כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:

האירוע הבא הוא הנהגת ה’ את ישראל במדבר, והשגחתו המיוחדת עליהם:

(י) יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ[1]:


 [1]   פירוש רש”י:

“יסובבנהו” – סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות, וסבבם בתחתית ההר שכפהו עליהם כגיגית. “יבוננהו” – בתורה ובינה. “יצרנהו” – מנחש שרף ועקרב ומן האומות.

פירוש רשב”ם:

“יסובבנהו” – במלאכיו ששמרום. “יצרנהו” – הקב”ה לישראל, כמו האישון ששומר על העין.

פירוש דעת מקרא:

“יסובבנהו” – הקיף אותו סביביו להיות לו למגן, כמו: “והבוטח בה’ חסד יסובבנו” (תהילים, פרק ל”ב, פסוק י’). “יבוננהו” – התבונן בו להשגיח עליו תמיד. דבר אחר: נתן בו חכמה בינה ודעת, כלומר: נתן לו את התורה. “יצרנהו” – נצר אותו, שמר אותו.

(יא) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ:

(יב) ה’ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר:

לבסוף מתואר טוב הארץ והשפע שה’ נותן לישראל (תיאור נבואי של העתיד להתרחש):

(יג) יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר:

(יד) חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר:

המשך השירה מתאר את הבעיטה של ישראל בה’ – “וישמן ישורון ויבעט” (פסוק ט”ו), ובעקבותיה העונשים הכבדים שמגיעים אליהם.

ג. “בהפרידו בני אדם”

כאמור, אנו נרחיב את עיוננו בפסוקים ח’ – ט’, המתארים את בחירת עם ישראל.

פסוק ח’ מתאר את היפרדות בני האדם לעמים שונים, וחלוקת נחלותיהם וגבולותיהם: (ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים…

ותיאור כזה מופיע בבראשית פרק י’, בתיאור תולדות נח:

(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל:

(ב) בְּנֵי יֶפֶת …

(ה) מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָםאִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם:

…….
 

(לא) אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם:

(לב) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶםוּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל:

בפרק זה מתואר תהליך של היפרדות בני האדם ממשפחה אחת לעמים, ומתוארים גם גבולותיהם של עמי כנען ומקום מושבם של בני שם.

…….

מספר בני ישראל הוא 12

הכתוב בפרשת האזינו עוסק בנושא היפרדות העמים, ומקשר אותו לבחירת עם ישראל:

(ח)… יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ט) כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:

מהו “מספר בני ישראל”, הקשור לנושא היפרדות העמים?

לפי המשפט “יצב גבולות עמים למספר בני ישראל”, יתכן שהקשר הוא בין הגבולות לבין המספר .

בבראשית פרק י’ נזכרים גבולות הכנעני בלבד:

(יט) וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע:

עמי כנען הנוחלים גבול זה הם שנים עשר (כולל כנען עצמו):

(טו) וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת:

(טז) וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי:

(יז) וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי:

(יח) וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי:

כידוע, ארץ כנען היא הארץ המובטחת לישראל (בהמשך סיפור התורה), ומעניין לשים לב ש-12 שבטי ישראל נוחלים את הארץ השייכת ל-12 עמי כנען. מסתבר שאין זה מקרה שהתורה מונה דווקא 12 עמי כנען.

כך פירש רשב”ם בפירושו לפסוק ח’ בפרשתנו:

“בהנחל עליון גוים” – שנתן להם נחלות.

“בהפרידו בני אדם” – אחר מיתת נח ובימי אברהם שכת’ שם “משם נפרדו איי הגוים [וגו’] איש ללשונו”, ושם תמצא שהציב “גבולות עמים”, בני כנען, שנים עשר כנגד מספר בני יעקב שהיו שנים עשר. שתמצא כנען וי”א בניו שנים עשר וכת’ שם “ויהי גבול הכנעני מצידון” וגו’, לפי שכל אלו היו לישראל, אבל בכל שאר בני נח לא פירש בהם שום גבול.

בדומה לכך מסביר הרמב”ן:

…דע כי ארץ כנען לגבולותיה מאז הייתה לגוי היא ראויה לישראל והיא חבל נחלתם, כמו שנאמר (דברים לב ח) “בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל”, אבל נתנה הקב”ה בעת הפלגה לכנען, מפני היותו עבד לשמור אותה לישראל, כאדם שמפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים וגם בעבד.

(רמב”ן, בראשית, פרק י’, פסוק ט”ו).

לפי הבנה זו “מספר בני ישראל” הוא 12, כמספר עמי כנען שגבולם הופך לגבול ישראל:

(ח)… יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מספר בני ישראל הוא 70

תתכן הבנה נוספת של “מספר בני ישראל”. ברשימת העמים בפרק י’ בספר בראשית מוזכרים 70 שמות, ונראה שזהו המקור להבנת חז”ל שיש “שבעים אומות עולם”[1]. מספר זה הוא גם מספר בני ישראל היורדים מצרימה:

…כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים.

(בראשית, פרק מ”ו, פסוק כ”ז).

אם כן, המספר 70 מקביל בין מספר העמים לבין מספר בני ישראל. רש”י וספורנו מפרשים בכיוון זה[2], ומוסיפים שכל האומות ניצלו בדור הפלגה ממוות בזכות עם ישראל העתיד לצאת מהן:

“בהפרידו בני אדם” – כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים קיימם ולא אבדם. “למספר בני ישראל” – בשביל מספר בני ישראל שעתידים לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים שבעים לשון.

(רש”י לפסוק ח’).

“יצב גבולות עמים” – והציב גבולות עמים בפלגה ולא איבדם לגמרי כמו שהיו חייבים. “למספר בני ישראל” – בשביל בני ישראל שהיו מתי מספר, והיו עתידים לצאת מאותם העמים…

(ספורנו לפסוק ח’).

לפי הבנה זו, “מספר בני ישראל” הוא 70, כמספר אומות העולם:

(ח) בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם…לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(והמאמר ממשיך ומפרט, למעונינים, נא ע”ש)

וניתוח המושג או הרעיון על – בחירת עם ישראל, ניתן ב –
 
 
“מה משמעות ייחוד או “בחירה” זו של עם ישראל? האם מושג הבחירה אכן בעייתי, ואם כן, באיזה מובן? להלן נציג חמש גישות מודרניות לבחירתו של עם ישראל.
 
על בחירתו של עם ישראל, כתב פרופסור אברהם יהושע השל (1907 – 1972) (בתרגום לעברית):
 
מתחילת הדת הישראלית, האמונה שאלוהים בחר בעם מיוחד זה לשם ביצוע משימתו מהווה אבן פינה באמונה העברית ומקלט בעת צרה. אך הנביאים סברו שאבן פינה זו היתה למכשול לרבים מבני דורם, והמקלט דרך המלטות. היה עליהם להזכיר שאין לטעות ולחשוב שבחירה היא העדפה אלוהית או חסינות מתוכחה, אלא אדרבא, משמעותה חשיפה ביתר שאת לדין שמים ולתוכחה 
 
ברוח דומה, כותב פרופסור אליעזר שביד:
 
בחירה על-ידי אלוהים כדי להיות שליחו לטובת האנושות זכות גדולה היא. היא עשויה להיות מקור של אושר והצלחה גם לנבחר עצמו. אבל כשהנבחר רואה בעצם היותו נבחר זכות עצמית שלו ובהגשמת עצמו הוא רואה את תכליתה – הרי זו אנוכיות המסוכנת ביותר לו עצמו וגם לסביבתו. זו הבעיה הגדולה: הנבחר, למרות כישרונותיו המיוחדים, הוא רק בן אדם ולא מלאך, וכאדם אינו שונה משאר בני האדם. מן הנמנע שלא ייפול, לפחות בתחילת דרכו, במלכודת של תודעת נבחרותו. …
 
לעומת גישות אלה, הרואות בנבחרות אלמנט מקורי ולגיטימי בתודעה היהודית, בעל פוטנציאל חיובי ושלילי, הרב מקס קדושין (1895 – 1980) הטיל ספק במקוריותה של רעיון הנבחרות, בסברו שראיית עם ישראל כ”עם הנבחר” לא התגבשה כלל לכדי ערך בתורת ישראל או בחשיבה הרבנית, בין היתר, מסביר הוא (בתרגום מהאנגלית): 
 
בדרך כלל, האישור המוצע לשימוש במונח ‘בחירת ישראל’ לקוח מנוסח התפילה. אין להתכחש לכך שלעתים קרובות, נוסח התפילה מביע את הרעיון שאלוהים בחר בישראל מכל העמים. כך, מוצהר בברכת התורה שאלוהים בחר בבני ישראל ונתן להם את התורה, ובקידוש לשבת נאמר כי אלוהים בחר בבני ישראל ונתן להם את השבת. אך בדוגמאות אלה, ובכל יתר הדוגמאות המצויות בנוסח התפילה, נראה כי מושם הדגש על אותם רעיונות ולא על הבחירה. מה גם שהפועל “בחר”, כפי שהוא בא לידי שימוש בנוסח, איננו מביע, בהכרח, את רעיון הבחירה. ….
 
פרופסור מרדכי קפלן (1881 – 1983) נקט בגישה אחרת למושג הבחירה וחשיבותו הנמשכת גם בימינו (בתרגום מאנגלית):
מבין הגורמים המודעים אשר תרמו בעבר לקיומם של היהודים בפני רדיפה ודכוי שיטתיים, עומד, ללא ספק, במקום הראשון האמונה שהם המושא המיוחד של חסד עליון, אמונה המשותפת למשכילים ולפשוטי העם. לא יכלו היהודים להפגין כח התמדה כה רבה לולא התחזקו על-ידי דוקטרינת הבחירה. ההנחה שיכולים היהודים להמשיך לקיים את תודעתם הלאומית בהווה ללא האמונה שיש בה דבר בעל חשיבות אוניברסלית מתכחשת לטבע האדם. ….
 
בתום ספרו, כותב הרב ליאו בק (1873 – 1956) (בתרגום מהאנגלית): “כל עם יכול להבחר לְהיסטוריה, לחלק בהיסטוריה של האנושות.  כל אחד מהווה שאלה אשר נשאלה על-ידי אלוהים, וכל עם חייב לענות. אך יותר היסטוריה הוקצבה לעם זה מאשר לכל עם אחר” .
 
(ע”כ)
כינויים ועונשים
מחבר השירה לא חושך את לשונו, והוא מכנה את עם ישראל בכינויים שליליים ביותר, וכמו כן, מפרט את העונשים שיעבור  העם במרוצת הדורות. אסכם את זה בטבלה

 

כינוי

עונש

דור עיקש ופתלתול

אש קדחה… ותאכל ארץ ויבולה

 

עם נבל ולא חכם

אספה עליהם רעות חיצי אכלה בם

 

שמנת עבית כשית

 

מזי רעב …. וקטב מרירי

וינבל צור ישעתו

 

ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר

ויזבחו לשדים

 

מחוץ תשכל חרב

 ותשכח אל מחללך

אשביתה מאנוש זכרם

 

 דור תהפוכות

אחד ירדוף אלף…

 

 בנים לא אמון בם

כי צורם מכרם

 

הטבלה לא מגלה משהו חדש, (האם יש קשר בין הטור הימני והשמאלי? שמנת עביתה – מזי רעב??) רק שיש עונשים למכביר
משה רבנו כנראה לא הלך לעולמו בשיבה ובהרגשה טובה אחרי כל השירה הזו
משה ויהושע
 
פרק לב פסוק כד’ = ויבא משה… הוא והושע בן נון (חסר י)
שירת האזינו, שהיא לפי העריכה, המשך לפרשת וילך, היא שירת סיום, שירת הברבור, של ספר התורה. בפרשת וילך ה’ מצווה את משה למנות את יהושע ליורשו ומנהיג העם השני,
משה הוא לא זה שבוחר ביהושע ומבקש אישור מה’. להיפך הוא מתחמק
מתוך
“למרות שהדבר אינו מפורש, משה גם אינו מציע את יהושע כמנהיג,… כאשר התבשר משה על מותו הקרב הוא מבקש את ה’ למנות מנהיג לעם: “יפקד ה’ אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה” (במ’ כז, טז). ה’ מצווהו: “קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו” (פס’ יח). תכונתו של יהושע שהוא מוכשר לתפקידו. המונח רוח אינו מוגדר כאן בפירוש, הוא נתפרש בדב’ לד, ט: “ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו” … מינויו של יהושע נעשה בטקס רשמי של סמיכת ידיים: “וסמכת את ידך עליו” (במ’ כז, יח; השווה דב’ לד, ט. לפי השקפתו של ספר דברים הרוח מלאה את יהושע רק אחרי שמשה סמך ידיו עליו). הטקס נעשה כנראה לפני אלעזר הכוהן ולפני כל העדה (במ’ כז, יט). לא ברורה משמעות המונח הוד האמור שם: “ונתתה מהודך עליו” (פס’ כ), הכוונה כנראה לסמכות הנתפסת כדבר ממשי שאפשר לחוש בו, מעין קרינת המנהיגות הנובעת מתחושה פנימית של המנהיג ומקבלת עולו על-ידי המונהגים.
 בך שלקראת הסוף,בפרשת האזינו, משה ויהושע מביאים יחדיו את השירה לבני ישראל. עורך התורה מכניס. כמובן מאליו  את משה ויהושע להופעה משולבת,  המנהיגות אמנם עוברת אבל יש תקופת חפיפה.
איך יהושע הגיע למינוי הנכבד הזה?
במספר מקומות בתורה (שמות,במדבר, דברים) מופיעים פסוקים שונים המתארים את פעילותו של יהושע, בתחילה כעוזר מתחיל “משרת” ולאחר מכן כביצועיסט “ראשי” למשה,
תחילת דרכו של יהושע
מתוך ויקיפדיה

 יהושע מתואר כעוזרו הנאמן והמסור של משה: “וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל.” (ספר שמותפרק ל”ג, פסוק י’)

יהושע הוא האדם היחיד המלווה את משה להר סיני (ספר שמותפרק כ”ד, פסוק יג-י”ד) ושב איתו עם הלוחות (ספר שמותפרק ל”ב, פסוק י”ז). התורה מציינת כי פעמיים יהושע שוגה בטעויות קלות ומשה מתקנו. הוא מזהה את רעש המחולות של העגל בטעות כקולות מלחמה (ספר שמותפרק ל”ב, פסוק י”ז). בפעם אחרת כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, הוא מקנא למשה ותובע ממנו לאוסרם, אך משה משיב לו “ומי יתן כל עם ה’ נביאים”.

….
יהושע מצטרף לשירת האזינו שמשה אומר, אולי כחלק מהעדות שהשירה הזו אמורה להעיד כלפי עם ישראל (ספר דבריםפרק ל”ב, פסוק מ”ד). יהושע מתואר על ידי ה’ באוזני משה, כ”אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ” (ספר במדבר,פרק כ”ז, פסוק י”ח), ומשה מתבקש בסוף ימיו לסמוך את ידיו עליו. תיאור דומה קיים בסוף ספר דברים, שם מתואר כי יהושע מלא ב”רוח חכמה”, בשל סמיכת ידיו של משה עליו, והדבר מקנה לו סמכותיות רבה בקרב העם שמוכן לציית לו בשל כך.
(יש במאמר סיכום יפה על יהושע בן נון)
ומאמר אחר שמביא מדרשים ואף מצטט במלואו את השיר של ביאליק “מתי מדבר האחרונים”

“קרא את יהושע” (דברים פרק ל”א , פסוק י”ד) – אמר (משה) לפניו: רבונו של עולם, יטול יהושע ארכי (=מנהיגות) שלי, ואהא חי. אמר הקדוש ברוך הוא: עשה לו כדרך שהוא עושה לך. מיד השכים משה, והלך לביתו של יהושע. נתיירא יהושע ואמר, משה רבי, בוא אצלי. יצאו להלוך. הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאוהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר: מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע, כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך?! אותה שעה צעק משה ואמר, מאה מיתות ולא קנאה אחת”

דברים רבה, סדר וילך, פרשה ט, הלכה ט
 במעשה העגל קול מלחמה במחנה, אמר ליה משה ליהושע אדם שהוא עתיד לנהוג שררה על ששים רבוא אינו יודע להבחין בין קול לקול. .
ילקוט שמעוני, קהלת, רמז תתקפ”ט
אמר לו הקב”ה: יהושע הרבה שירתך והרבה חלק לך כבוד והיה הוא מעריב ומשכים בית הוועד שלך. הוא היה מסדר הספסלים והוא פורש את המחצלאות. הואיל ושימשך בכל כוחו כדאי הוא שישמש את ישראל
במדבר רבה פרשה כ”א, י”ד
ולסיכום ביניים (בע”ה אחזור ליהושע בעת הופעתו הראשונה בסבב הבא)
“פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה” (ב”ב עה, ע”א). תיאור זה של רבי חנינא את יהושע כבבואה חיוורת של משה אין הולם ממנו כדי לתאר את דמותו של יהושע, והרי כבר הפסוק הראשון בספר יהושע מתאר את יהושע כמשרת משה. לאורך כל הספר כמעט נותר יהושע בצלו של משה אדוניו. הקשר של יהושע של ספר יהושע עם יהושע של ספרי התורה הוא אורגני ומכוון מצידו של בעל ספר יהושע. וגם כאן תצויר דמותו של יהושע
באור זה.
 
הארות
 
1.
 
פרק לב פסוק א’ = השמים…והארץ
 
תניא, למה העיד משה בישראל את השמים ואת הארץ, השמיים לעדה על מצוות השמיים, והארץ למצוות הארץ
 
2.
פררק לב פסוק ח’ = למספר בני ישראל
 
מכאן שהארץ עומדת על י”ב עמודים
 
3.
פרק לב פסוק יג’ = ויניקהו דבש מסלע
 
— מנין לדבש שהוא משקה, שנאמר ויניקהו דבאש
 
— דרש רבי עז’ בשעה שהיו נשי ישראל שבמצריים יולדות, היה הקב”ה שולח להם שני עגולים, אחד של שמן ואחד של דבש…
 
4.
פרק לב פסוק לח = ישתו יין נסיכם
 
היין של עובד כוכבים אסור ואיסורו איסור הנאה, דאמר קרא, אשר חלב זבחמו יאכלו … מה זבח אסור בהנאה, אף יין אסור בהנאה
 
5.
פרק לב פסוק מג’, = וכפר אדמתו עמו
 
אמר רב ע’, כל הקבור בא”י כאילו קבור תחת המזבח, כתיב מזבח אדמה תעשה לי וכתיב וכיפר אדמתו עמו
 
— תניא, היה רבי מ’ אומר, כל היושב בארץ ישראל, א”י מכפרת עליו, שנאמר העם היושב בה נשוא עוון (ישעהו מג) … כשהוא אומר וכיפר אדמתו עמו, הוי אומר פורקין עוונותיהם עליה
 
6.
 
פרק לב פסוק מז’ = כי לא דבר רק (ריק) הוא מכם .
 
אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעו”הז והקרן קיימת לעו”הב… דבר ריק …- זה ת”ת, כי היא חייכם – זה כבוד אב ואם, ובדבר הזה תאריכו ימים – זו גמילות חסדים, על האדמה – זו הבאת שלום בין אדם לחבירו
 
7.
 
פרק לב פסוק יב’= ה’ בדד ינחנו
 
רק אדם הבוטח בעצמו אינו חושש לגור בדד
..
 
שאילות
 
1. 
פרק לב פסוק א’ – האזינו השמים ותשמע הארץ
 
איך להסביר את הפנייה לשמיים שהיא בלשון נוכח ולארץ בלשון נסתר?
 
2.
פרק לב פסוק טו’ -= וישמן ישרון
 
איך מסבירים את המילה “ישורון”?
 
3.
 
פרק לב פסוק מד’ = הוא והושע בו נון
 
מה קרה ל-:י: של יהושע, הרי שמו כבר הוחלף שנים קודם לכן?
 
 
שבת שלום – חג שמח – צום קל ולשנה טובה תיכתבו ותחתמו
 
להת
 

Leave a Reply