From:
To:
Subject: FW: וזאת הברכה ..תורה ציווה לנו
Date: Wed, 15 Oct 2014 20:18:45 +1100
קביעת השמות לפרשות הייתה שונה במקורות שונים. כך לדוגמה, הפרשה הידועה היום בשם “פרשת בלק” נקראת בתלמוד הבבלי “פרשת בלעם” ובתלמוד הירושלמי “פרשת בלק ובלעם”. ..
באופן כללי, אין זיקה בין תוכן הפרשה לבין התקופה בשנה בה היא נקראת. עם זאת, ישנן זיקות בין לוח השנה לבין הפרשות הנקראות, כאלו שנמצאו לאחר קביעת סדר הקריאה…. .. והקריאה בפרשת כי תבוא נעשית לפני ראש השנה, אך מופרדת ממנה בשבת אחת, כדי לקיים “תכלה שנה וקללותיה”.
או ניתוח יותר עמוק
“נתחיל, אם כן בשתי הבעיות הראשונות הצצות בלימוד הברכות שבפרשת וזאת הברכה:
1) שבט שמעון לא מקבל ברכה כלל.
2) סדר השבטים במתן הברכות נראה אקראי למדי.
כדי להבין היטב את הבעיה, עיינו בטבלה הבאה המציגה את סדר השבטים בפרשתנו, לעומת סדר לידתם:
|
בפרשתנו |
השבט |
האם |
בסדר הלידה |
|
1) |
ראובן |
לאה |
1 |
|
2) |
יהודה |
לאה |
4 |
|
3) |
לוי |
לאה |
3 |
|
4) |
בנימין |
רחל |
12 |
|
5) |
יוסף |
רחל |
11 |
|
6) |
זבולון |
לאה |
6 |
|
7) |
יששכר |
לאה |
5 |
|
8) |
גד |
זילפה |
9 |
|
9) |
דן |
בלהה |
7 |
|
10) |
נפתלי |
בלהה |
8 |
|
11) |
אשר |
זילפה |
10 |
(שבט שמעון לא מוזכר כלל! , ויוסף הוא “השבט”)
למרות שהשבטים לא מסודרים לפי סדר הלידה ולא לפי האמהות, קיימת הפרדה ברורה בין בני לאה ורחל לבין בני השפחות. אמנם, נראה שאין שום הגיון בסדר הפנימי בתוך כל קבוצה. לדוגמה: ניתן להבין מדוע ראובן הוא הראשון- הוא הבכור. אך מדוע מדלגים הישר ליהודה? מדוע בנימין קודם ליוסף, אחיו הגדול? מדוע בני רחל “תקועים” באמצע הברכות לבני לאה? ומדוע זבולון קודם ליששכר?
גם הסדר בקבוצת בני השפחות תמוה: בני בלהה מפרידים בין בני זילפה, וגד הצעיר קודם לדן ונפתלי המבוגרים ממנו.
לסיכום: על אף שהרשימה, ככל הנראה, אינה אקראית- כפי שמעידה ההפרדה בין בני הנשים לבני השפחות- קשה להבין לפי איזה הגיון היא מסודרת. בשיעורנו השבוע ננסה לחשוף את ההגיון הזה, אך לשם כך עלינו להבין תחילה את טיבן של הברכות ואת מטרתן.
מיעקב עד משה
פרשת וזאת הברכה אינה הפרשה הראשונה בתורה בה אנו מוצאים ברכות לשבטים: כזכור, גם בפרשת ויחי מופיעות ברכות לשבטים- הברכות שברך אותם יעקב אבינו לפני מותו. שלא כמו בפרשתנו, סדר הברכות שם כמעט חופף לסדר הלידה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, זבולון ויששכר (שימו לב ל”החלפה”), דן (בנה הבכור של בלהה), גד (בנה הבכור של זילפה), אשר ונפתלי.
[הבעיה היחידה היא שזבולון קודם ליששכר. בעיה זו ניתנת לפתרון פשוט, יחסית. עיינו ב”ספורנו” בר’ מ”ט:י”ג. גד ואשר קודמים, אמנם, לנפתלי, אך יתכן שהם באמת נולדו לפניו. הדבר תלוי בהבנת הפסוקים בבראשית ל: ה- י.]
הסיבה לכך שיעקב מברך את השבטים לפי סדר לידתם פשוטה: ברכותיו של יעקב הן בעלות אופי אישי ובנויות על היכרותו של יעקב עם כל אחד מהם. לכן מסתבר שהוא יברך אותם ע”פ סדר הלידה.
בפרשת וזאת הברכה, לעומת זאת, משה רבנו אינו אביהם הגוסס של שנים- עשר בנים, אלא מנהיגם של שנים- עשר שבטים, אשר נתן להם את התורה והמסיים כעת את תפקידו. העם עומד עתה לפני כיבוש הארץ, וסביר שהברכות ישקפו את המצב הזה.
כלומר: סביר שהברכה לכל שבט תתייחס לאחת או יותר מהנקודות הבאות:
· כיבוש הארץ.
· טיב הנחלה שעתיד השבט לקבל.
· תפקיד השבט בהנהגת העם בעתיד
(תמיהתני – אם הנחלות ניתנו בגורל, איך משה רבנו ידע מראש את טיב הנחלה? ואולי סביר להניח שלמחבר הברכות או למעתיק לא היה איכפת).
לאחר שנוכיח טענה זו, נחזור לטפל בבעיה שבה פתחנו- סדר השבטים בפרשתנו.
תמצית הברכות
…נעבור בקצרה על תכנן העיקרי של הברכות. תוך כדי קריאה, שימו לב לכך שכמעט כל הברכות יש התייחסות לעניין הנחלה, או לכיבוש הארץ הקרב ובא.
ראובן
“יחי ראובן ואל ימות, ויהי מתיו מספר” [ל”ג: ו].
רש”י מסביר שברכה זו באה כתגובה לחשש ששבט ראובן לא יקבל נחלה כלל! בהתחשב בעובדה, שיעקב אבינו קילל את ראובן במקום לברך אותו (בעקבות חטאו עם בלהה),
ייתכן שראובן איבד את זכותו לנחלה כשם שאיבד את הבכורה. צרפו זאת לעובדה ששבט ראובן כבר החל להתנחל בעבר הירדן, מחוץ לגבולות ארץ כנען- וקבלו סיבה רצינית לחשוש ששבט ראובן לא יישאר חלק מעם ישראל. לכן, כמו שמסביר רש”י, ברכתו של משה באה להסיר את החשש הזה: משה מברך את שבט ראובן שיישאר “חי”- כחלק מעם ישראל.
“חזקוני” מציע פרוש בעל אופי צבאי יותר: כיוון ששבט ראובן התנדב להיות חלוץ במלחמה [עיין במדבר ל”ב: כ- ל”ב], משה מברך את אנשי שבט ראובן שלא ימותו במלחמה.
יהודה
“וזאת ליהודה, ויאמר: שמע ה’ קול יהודה ואל עמו תביאנו. ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה” [שם: ז, ועיין ברש”י ואבן- עזרא].
ברכה זו מתייחסת, ללא ספק, למלחמה על כיבוש הארץ- כיוון שמשה יודע שבני שבט יהודה יהיו להוטים לכבוש את נחלתם.
[עיין יהושוע פרק י”ד, ושופטים פרק א’].
לוי
” (לאחר התייחסות לאהרון, הכהן הגדול)… יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך (=הקטרת הקטורת) וכליל על מזבחך (=הקרבת עולות, כליל לה’). ברך ה’ חילו ופועל ידיו תרצה, מחץ מתניים קמיו, ומשנאיו מן יקומון” [שם: ח- י”א].
ברכתו של שבט לוי מתייחסת בעיקר לתפקודו בהנהגה הרוחנית של העם- ללמד תורה ולשרת בבית המקדש. אך אפילו בתיאור תפקיד זה משתמש משה בביטוי השאול מעולם המלחמה: “חילו”. (שימו לבלרמיזה בפסוק ט’ לנכונותם של בני שבט לוי להרוג את החוטאים בחטא העגל- כאן כבר מדובר על תפקוד בעל אופי צבאי. עיינו גם ברש”י כאן ובשמות ל”ב: כ”ו- כ”ט!).
כיוון ששבט לוי לא עתיד לקבל נחלה משלו בארץ, אלא להתפזר בערים שונות בתוך נחלות השבטים האחרים, ברור מדוע אין בברכתו התייחסות לנחלה.
בנימין
“ולבנימין אמר: ידיד ה’ ישכון לבטח עליו, חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן” [שם: י”ב].
ברכה זו מתייחסת לאופייה המיוחד של נחלת שבט בנימין: בה עתיד להבנות בית המקדש
“… מבורכת ה’ ארצו, ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת… בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ, והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה” [שם: י”ג- י”ז
קשה לפרש את הברכה באופן מילולי, אך עולה ממנה כי נחלתם של שבטי יוסף עתידה להיות עשירה ופורייה במיוחד, וכנראה עליו לתמוך מבחינה כלכלית בשאר השבטים- בדומה לתפקידו של יוסף במצרים. הפסוקים האחרונים מתוארת עוצמתם הצבאית של שבטי יוסף, ויכולתם לתקוף עמים אחרים.
זבולון ויששכר
“…שמח, זבולון, בצאתך (=למלחמה. השווה במדבר כ”ז: י”ז), ויששכר באוהליך. עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק, שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול” [שם: י”ח- י”ט]
תחילת הברכה מרמזת, אולי, לעצמה צבאית (עמת בין פרושי רש”י ואבן- עזרא), אך סופה מתמקד באופי הנחלה- מקום לנמל מרכזי (אזור החוף של קיסריה, עכו וחיפה). הנתיב הימי הוא מקור לקשר כלכלי עם עמים אחרים, ומשה מקווה שעם הזמן קשר זה יוביל עמים נוספים להכרה באלוקי ישראל- אחת מהמטרות החשובות של בחירת עם ישראל. (עיין דברים ד: ה- ח, ובשעורים לפרשיות נח ולך- לך).
גם בנחלתו של שבט יששכר גלום פוטנציאל לקשר עם עמים אחרים: היא שוכנת בעמק יזרעאל, על הדרך העתיקה בין מצרים ומסופוטמיה.
גד
“ברוך מרחיב (=את נחלת) גד, כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד. וירא ראשית לו (בחר לעצמו את נחלתו, בעבר הירדן) כי שם חלקת מחוקק ספון (זה פסוק קשה. וככל הנראה מתייחס למקום קבורתו של משה)…”
גם ברכתו של גד מתייחסת, אפוא, לאופייה של נחלתו ולכושרו הצבאי.
דן
“…דן גור אריה, יזנק מן הבשן” [שם: כ”ב]
גם כאן ישנה התייחסות ליכולת צבאית, וכן למיקום הנחלה- בגולן (“בשן” הוא שמו התנ”כי של הגולן. עיין דברים ג: ח-י), כיום באזור תל דן וקריית שמונה.
נפתלי
“… נפתלי שבע רצון (=מנחלתו) ומלא ברכת ה’, ים ודרום(=ממערב ומדרום לאחיו דן) ירשה [עיין בפרוש אבן- עזרא למילה זו]”
גם ברכה זו מתייחסת לפוטנציאל החקלאי הגלום בנחלה, ולצורך לכבוש אותה (נחלת שבט נפתלי היא בגליל העליון, באזור צפת והר מירון).
אשר
“… ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו. ברזל ונחושת מנעלך, וכימיך דבאך”
פסוקים אלו קשים מבחינה מילולית, אך קשורים לטיב הנחלה: נחלתו של שבט אשר מבורכת בעצי זית (ולכן גם בשמן זית). מיקומה הוא בגבול הצפוני, והרמב”ן מסביר שזו הכוונה ב”ברזל ונחושת מנעלך”: ביצורים ומנעולי ברזל שיגנו על הגבול.
סיכום
קריאה מהירה של הברכות אימתה את טענתנו, שהן עוסקות רובן ככולן בטיבן של הנחלות השונות ובכיבוש הארץ (וכך גם עולה מדבריהם של רוב המפרשים).
נראה גם שמשה יודע, פחות או יותר היכן עתידה להיות נחלתו של כל שבט [שימו לב לל”ד: א- ד!]. כמו כן הוא מודע ליכולות הצבאיות של השבטים השונים ומברך אותם בהתאם.
(ע”כ)
(ואשרי המאמין. משה רבנו ידע מה יהיה באחרית הימים. לעומת זאת, קל יותר להאמין, שכותב הברכות – מתי שהו בתקופת בית ראשון, או בין לבין בית שני, – ידע היכן התמקמו השבטים וכתב מה שכתב עם הקדמת התיארוך. מעניין גם שברכות לוי ויוסף הן הארוכות ביותר, הייתי טוען שבותב הברכות היה כהן, או לוי, והתחנף ליהושע משבט אפריים)
מדרשים
פרשת וזאת הברכה היא פשוט פרשה יפה, ואפשר אף לומר שמבחינת השירתיות, הכי יפה
זהר:
תא חזי, מה כתוב, וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים, (פירושו) אדון הבית, אדון המטרוניתא, …
משה היה ודאי איש האלקים, וכרצונו עשה בביתו, כמו שאתה אומר אישה יקימנו שישפיע לה מוחין דחכמה המכונים קימה)… ועל כן יעקב שלא היה אחוז בעץ החיים (שהוא ז”א), לא היה אדון הבית, כי הוא היה אחוז למטה (מחזה דז”א), משה הוא למעלה… ועל כן מסר אותם יעקב לאדון הבית (שיברכם). (ויחי תקנט, ועיין שם עוד)
תא חזי, בשעה שהגיעו הברכות ליד משה לברך את כל השבטים, ראה את דן שהיה קשור בנחש, חזר וקשר אותו באריה, (שהוא חסד), זה הוא שכתוב, ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן, מהו הטעם, הוא כדי שיהיה ההתחלה והסוף של ד’ הדגלים קשורים במקום אחד, (באריה שהוא חסד). (שם תשכד)
מדרש תנחומא:
וזאת הברכה, זה שאמר הכתוב רבות בנות עשו חיל וגו’ (משלי ל”א), זו ברכתו של משה, שהרי האבות ראשונים ברכו כל אחד ואחד את דורו, ולא היתה בהן כברכתו של משה, שהרי נח ברך את בניו, היה בה מחלוקת, שברך אחד וקלל אחד… יצחק ברך את יעקב, והיתה בברכתו קטטה, שנאמר (בראשית כ”ח) ויתן לך את ברכת אברהם, ואמר לעשו בא אחיך במרמה, דכתיב (שם) וישטום עשו את יעקב. יעקב ברך את השבטים והיתה בהם קטטה, שהוכיח ראובן שנאמר (שם מ”ט) פחז כמים, וכן שמעון ולוי… יבא משה שעיניו יפות לברכן, הוא יברך את ישראל, ועליו אמר שלמה טוב עין הוא יבורך (משלי כ”ב), אל תהי קורא יבורך, אלא יברך, טוב עין זה משה רבינו שעיניו יפות לברך את ישראל, שברכן ארבע ברכות, הראשונה (שמות ל”ט), וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה’ כן עשו, ויברך אותם משה. והשניה, (ויקרא ט’) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם. השלישית, (דברים א’) ה’ אלקי אבותיכם יוסף וגו’. הרביעית וזאת הברכה, לכך נאמר רבות בנות עשו חיל וגו’ (משלי ל”א). וזאת הברכה למשה נאה לברך את ישראל, שנתן נפשו עליהם, בכל שעה ושעה, לכך נאמר וזאת הברכה… (וזאת הברכה א)
שוחר טוב:
אמר רבי חלבו… ואחד עשר שבטים ברך, ולשבט שמעון לא ברך, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים, אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, אף על פי כן טפלו עם יהודה, שנאמר (יהושע י”ט) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון. למה שמעון דומה, לשור אחד שהיו עסקיו רעים, מה עשו קשרו לו ארי על אבוסו, והוא רואה אותו ותש כחו… (תהלים צ)
רש”י:
מכה רעהו בסתר – ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, י”א ארורים יש כאן כנגד י”א שבטים, וכנגד שמעון לא כתב ארור, לפי שלא היה לבו לברכו לפני מותו כשברך שאר השבטים, לכך לא רצה לקללו. (דברים כז כד)
ולזבולון אמר – אלו חמשה שבטים שברך באחרונה, זבולון גד דן נפתלי ואשר, כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים, הם שהוליך יוסף לפני פרעה, שנאמר (בראשית מ”ז) ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים, לפי שנראים חלשים.. (שם לג יח)
כלי יקר:
וזאת הברכה – …דבר אחר במדרש אמרו משה התחיל ברכותיו ממקום שפסק יעקב אבינו ע”ה, שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם. ונראה לפרש מדרש זה, שמלת זאת נקבה, שכל שירות עולם הזה נאמרו בלשון נקבה, כי בכולם יש צער, ולעתיד לבא בלשון זכר, כזכרים לא יולדים. ויעקב בקש לגלות הקץ ונסתם ממנו, על כן היו כל ברכותיו ייעודי עולם הזה, על זה חתם הברכות במלת זאת, כי יעוד עולם הזה יש בו צער, אבל משה שהיה איש האלקים ושרתה עליו שכינה על כן התחיל בוזאת, אבל לא תמה ברכתו בזאת, כי תחלת דבריו גם כן ביעודי עולם הזה, כי המה הכרחיים להשיג על ידם שלמות האחרון אשר לא תושג בלעדם, אבל סוף דבריו ביעוד עולם הבא, אשריך ישראל וגו’, וכן מה שכתוב עד הים האחרון, דרשו בו עד היום האחרון, דהיינו לעולם הבא… (דברים לג א)
(ע”כ)
ומשהו מחז”לינו ראשונים ואחרונים שמוצאים בפרשה כל מה שרק אפשר במסורת היהודית,
אפשר לראות זאת במאמר מנתח עם פירוש מקיף ביותר שניתן באתר
שבתוכו – פרשת וזאת הברכה
“לפי השוואה זו בין ברכת משה ותפילת העמידה שהמדרש הנ”ל כבר זיהה, משה הוא הראשון שיסד וקבע את מרכיבי התפילה, ובעקבותיו חז”ל חיברו גם את תפילת העמידה.[1]
ונראה שברכת משה” את עם ישראל לפני מותו משמשת כאב-טיפוס למבנה של תפילת העמידה. החלוקה לשלושת המרכיבים של ברכת משה הינה מקבילה במדוייק לשלושת החלקים של תפילת העמידה על פי הסוגיה במסכת ברכות לד ע”א: “אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות, דאמר רבי חנינא: ראשונות – דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות – דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות – דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו”.
במדרש ספרי )וזאת הברכה, שמ”ג( חז”ל כבר עמדו על דמיון המבנה של ברכת משה לזה של תפילת העמידה:“משה רבינו לא פתח בצרכי ישראל עד שפתח בשבחו של מקום שנאמר וַיֹאמַר ה’ מִסִינַי בָ ואחר כך פתח בצרכם של ישראל וַ יְ הִ י בִ ישֺ רּון מֶ לְֶך חזר וחתם בשבחו של מקום אֵ ין כָאֵ -ל יְשֺ רּון”.
|
|
פתיחה |
חתימה |
|
ברכת משה |
(ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: (ה) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
|
(כו) אֵין כָּאֵ-ל יְשֻׁרוּן … (כח) וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל: (כט) אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה’ …
|
|
תפילת עמידה |
… גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים …וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת … מֶלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִׁיעַ וּמָגֵן: בָּרוּךְ אַתָּה ה’. מָגֵן אַבְרָהָם: מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִׁיעַ: מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד. מְחַיֶּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים. סוֹמֵךְ נוֹפְלִים. וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים. וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר. מִי כָמוֹךָ בַּעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דוֹמֶה לָּךְ. מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה: וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים: בָּרוּךְ אַתָּה ה’. מְחַיֵּה הַמֵּתִים: … וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלְּלוּךָ סֶּלָה … |
… וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים: … צוּר חַיֵּינוּ. מָגֵן יִשְׁעֵנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר … עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ… וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ. וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת. עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם: הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ. וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ. מֵעוֹלָם קִוִּינוּ לָךְ: וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד: וְכֹל הַחַיִּים יוֹדוּך סֶּלָה. וִיהַלְלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת. הָאֵ-ל יְשׁוּעָתֵנוּ וְעֶזְרָתֵנוּ סֶלָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה’. הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת: שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים…תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד. וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶיךָ … |
המספר של שתים-עשרה הברכות האמצעיות הוא כנגד שתים-עשרה הברכות של משה לשבטי ישראל.
(כל זה לעיל קצת בדוחק – זה מדגים איך הפיל הרוחני עובר בחור של המחט)
הבעייה עם ראובן -נא לעיין ב-
www.biu.ac.il/JH/Parasha/
(לא מצליח לי להעתיק)
“ברכת יעקב” מול “ברכת משה”
http://www.arachim.org/
מוצאים אנו הקבלות נוספות בין ברכות יעקב לברכות משה. לדוגמה, יוסף מתברך מפי יעקב ב”ברכות שמים מעל וברכות תהום רובצת תחת” (בראשית מ”ט, כ”ה). באותו נוסח בירך גם משה (דברים ל”ג, י”ג): “ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת”. על זבולון אמר יעקב אבינו (בראשית שם, י”ג) כי “לחוף ימים ישכון”, ואף משה רבינו מבשר (דברים שם, י”ט): “כי שפע ימים יינקו”. ניתן למצוא
הקבלות גם בברכות שאר השבטים. את כללו של דבר כתב רש”י (דברים שם, י”ג): “אתה מוצא בכל השבטים ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב”.
וניתוח יפה שמסכם את רצון משה להתפייס עם בני ישראל
http://www.daat.ac.il/daat/
וכך הסביר רש”י (דברים ל”ג, ז): “דבר אחר שמע ה’ קול יהודה כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה, ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה שנאמר ‘מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן” (יהושע י”ט, ט; ראה גם פסוק א שם); ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים, כן כתוב באגדת תהלים”. שבט שמעון גם ירד באופן משמעותי בגודלו מ-59300 בפרק א’ בספר במדבר עד 22200 בפרק כ”ו, דהיינו ירידה של 37100 (מעל 62%) פחות לאורך 40 שנות הנידודים במדבר.
בתורת החינוך קיימות שתי הגישות: positive versus negative re-inforcement ;בשעה שיעקב מוכיח את בניו על מעשיהם הרעים (negative re-inforcement) – משה חינך אותם למידות טובות, ובעקבות כך מדגיש במיוחד בסוף ימיו את מידותיהם הטובות (positive re-inforcement).
(ע”כ)
אצל יעקב (מט,כ):
מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ.
ואצל משה (לג, כד):
וּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר; יְהִי רְצוּי אֶחָיו, וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ.
ובכן, שְמֵנָה ושֶמֶן.
ויש עוד חידוש אחד, אבל הוא כבר לא חדש, והוא הופיע אפילו בפורום הזה. הזכויות לחידוש זה – מגיעות לפרופ’ טור-סיני. ובכן, ברכת יעקב לאשר מתחילה במילה “מאשר”. ובכן, מדוע מאשר תהיה שמנה לחמו? מדוע לא לחמו של אשר תהיה שמנה?
טור-סיני טוען כי צריך להעביר את האות “מ” לסוף המילה הקודמת בברכת יעקב, כלומר:
גד גדוד יגודנו, והוא יגוד עֲקֵבָם. אשר שמנה לחמו…
* * *
(ועוד)
אצל יעקב כתוב: “גור אריה יהודה”, ואילו אצל משה – גד כלביא שכן.
בחג שמיני עצרת נהגו ישראל החל מתקופת הגאונים להרבות בשמחה יותר מכל חג אחר, ואף יותר מחג הסוכות המכונה “זמן שמחתנו”. המקור לשמחה בשמיני עצרת אינו מפורש בתורה, אלא אף להפך התורה אמרה: “ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים” (ויקרא, כ”ג, מ’), וחז”ל למדו מכפל הלשון “ושמחת בחגך והיית אך שמח” (דברים, ט”ז, י”ד-ט”ו), לרבות ליל יו”ט אחרון לשמחה (סוכה מח.). ופשוט הוא שכל דבר הנלמד מרבוי הוא פחות בחשיבותו מן הדבר המפורש בכתוב. יתרה מזאת, ישנה מחלוקת ראשונים, האם יש מצות שמחה ביו”ט אחרון. …. נראה כי לכ”ע השמחה בשמיני עצרת פחותה משמחת חג הסוכות. וכן מצאנו שביהמ”ק היו מקריבים בסוכות שבעים פרים ובשמיני עצרת הקריבו רק פר אחד.
הטעם שלמרות האמור לעיל, נהגו ישראל להרבות בשמחה בחג שמיני עצרת יותר מכל חג אחר, משום שבחג שמיני עצרת השמחה איננה לזכר נס שאירע לאבותינו, אלא השמחה היא אישית ופנימית, ללא אמצעי עזר, כגון: קרבנות רבים, ארבעת המינים, סוכה וכו. ….
…. אך בתקופת הגאונים נקבע יום שמיני עצרת ליום שמחת תורה, המבטאת שמחה כללית בתורה, שאינה מוגבלת בזמן, במקום ובאמצעים כל שהם, אלא היא כאור עליון. כפי שנאמר: “כי נר מצוה ותורה אור”. לפיכך לצורך חגיגת “שמחת תורה”, התירו הפוסקים לפרוץ את גדר ההלכה, ולהתיר בשמחת תורה למחות כף, ולרקוד לכבוד התורה (בשם רב האי גאון), למרות החשש לאסור דרבנן גזירה שמא יתקן כלי שיר. וכן העיד ר’ חיים ויטאל: “וראיתי למורי האר”י ז”ל שהיה נזהר מאד להקיף….ולרקד ולשורר לפניו בכל יכולתו”. וכן מובא בהלכה שניתן להעלות לתורה, יותר מז’ קרואים, ואף חוזרים ושונים ומשלשים את קריאת התורה, וכולם מברכים עליה ברכת התורה, וכן מעלים קטן למנין הקרואים, ואין מקפידים בדבר.
ודע, שתקנת שמחת תורה לציון גמרה של תורה, נקבעה בתקופת הגאונים ליום שמיני עצרת, מועד בו מסיימים את קריאתה של התורה, לפני כן לא היה קבוע יום זה לציון סיומה של התורה, משום שבמערבא (ארץ ישראל) היו מסיימים את התורה פעם בשלוש שנים. נלענ”ד שמטעם זה לא הביא השו”ע בהלכותיו את ענין שמחת תורה כלל, ועוד משום הטעם שאין מערבין שמחה בשמחה.
(הדגשים שלי)
הארות