תולדות תשע”ה


From:
To:
Subject: FW: תולדות יצחק …ותהר רבקה… ותלך
Date: Sat, 22 Nov 2014 12:15:04 +1100

הקדמה כללית
 
מרוב הקדמות כלליות הייתי יכול לסכם וכתוב ספר עב כרס על “הפשט והדרש בספר בראשית”.
 
לעצמי – אני די משוכנע שכותב/עורך החומש לא חשב, לא שיער, לא התכוון לכל המדרשים וההתפלספויות שהגיחו לאור במרוצת 2,500 שנות, אבל המוח היהודי לא נם, אז
 
הפשט הפשוט, כתוב קצת  “נאיבית”  מתחיל בתיאוריה על בריאת היקום, בצורה פשוטה ביותר, יש יוצר, שלא מוגדר  מיהו מהו, וזהו. יש בריאה יש יצירה שלא ברור לשם מה, יש  מבול שמוחה את החי ואולי גם הצומח (פרט ליצורים ימיים וכמה דוגמיות שניצלו בתיבה וגרו שם בצפיפות איומה כשנה) 
 
היקום החי נמחה אבל המטרה (אם הייתה אחת כזו) לא הושגה, ומה שנותר = יש יוצר (הידוע עם שני שמותיו/כינוייו) שמנסה להשליט סדר כל כמה מאות שנים,
ומה שהתפתח =  יש זוגיות, יש יצר רע, יש כרם ויש יין, יש ויש…. ופתאום יש אדם נבחר, ע” היוצר 
 
והאדם הנבחר, עובר כל מיני תהפוכות חיים, חוזה חזיונות, חותך קצת למטה, כמעט חותך את בנו היחיד לאמו,  ובינתיים מוליד צאצאים שבעתיד יאכלסו את המזרח התיכון, וגם מחפש ומוצא כלה לבנו
 
תוכן הסיפורים די פשוט, לעיתים שובה לב ולעיתים ככל שמתקדמים בקריאה הוא יותר מרגיז או מתסכל, כי הערכים הנלמדים מהפרשות השונות, מעווותים, והמסרים שאולי לא נטמנו בסיפורים בכוונה לחנך, גורמים וגם גרמו אכזבה לקוראים, וכתוצאה אולתרו כל מיני אגדות והתפלספויות מיסטיות, ואלי סתם פשוט, יחכן והעורך/הכותב סתם ניסה להתחכם
 
ואז הקורא נופל בפח – עומד נבוך וחושב באם להאמין לכתוב כפשוטו, או את ההיפך, הפוך על הפוך, כאילו – אברהם, יצחק ויעקב לא רימו..  
 
מה לומדים מהסיפור על לוט ובנותיו? מה לומדים מביקורי שרה  אצל פרעה ואבימלך? מי צריך את הסיפורים האלה בתוך ספר קדוש וערכי?
 
תם אני – היכן הייתה הצנזורה באותם ימים, או שהכל סתם משחק ובמיוחד הפרשות  – תולדות, וישלח, וישב
 
מה לומדים מהסיפור על  יהודה ותמר, ומכירת יוסף? איך אמרתי, אין פה על מה לשמוח, ואולי זאת הסיבה הטמונה בעריכת ספר בראשית 
 
שלא נשמח כל כך
 
 
פסוקי השבוע
ויגדל האיש וילך הלוך  וגדל
ויהי כי זקן
 
 ערב שבת שלום
 
פתיחה 
 
הפרשה עוסקת בבן השני של אברהם שהפך להיות  השני באבות,  מתחילה בסיפור קצר על התהליך שבעזרתו יצחק ורבקה נעשים הורים לתאומים לא זהים ומיד ממשיכה בתעלול יעקב לעשו, ואז חוזרת ליצחק ורבקה וכו’ וממשיכה בתעלולי הבן השני של האב השני .שרוצה להיות ראשון
 
מה משמעות של בחירת והעדפת הבן השני דוקא?
 
  הפרש הגילים בין ישמעאל הבכור לאברהם (מהגר) לבין יצחק הוא 13 שנה, הפרש בגילים בין עשו ליצחק הןא אולי 13 דקות?
 
 השניות (העדפת השני) -החוזרת הזו אומרת דרשני!
 
אז הבעיה הזו העסיקה כמה דרשנים למשל
 
 

בא וראה, למעלה כתוב ואלה תולדות ישמעאל, שהם שנים עשרה נשיאים, ואחר כך אמר אלה תולדות יצחק, ויעלה על דעתך כיון שכתוב בישמעאל שהוליד שנים עשר נשיאים, ויצחק הוליד שנים, משום שזה נעלה בצדקתו וזה לא נעלה, לפיכך כתוב מי ימלל גבורות ה’ זהו יצחק, כי יצחק הוליד את יעקב, שהוא בלבדו היה חשוב יותר מכולם, שהוליד שנים עשר שבטים, והיה הקיום שלמעלה ושלמטה, אבל היה רק הקיום של מעלה בקדושה עלאה, וישמעאל היה רק למטה…

ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אמר רבי יוסי מהו השינוי שעד עתה לא כתוב בן אברהם ועתה אומר בן אברהם, אלא אף על פי שכתוב ויברך אלקים את יצחק בנו, עתה שמת אברהם צורתו של אברהם היה בו ונשארה בו ביצחק, (גם צורתו של אברהם שהוא חסד נשארה ביצחק), עד שכל מי שראה את יצחק היה אומר זה אברהם ודאי, כי היה כלול ומלובש בצורתו של אברהם שהוא חסד…

(ע”כ) – ואשרי המאמין –  אגב מה הייתה צורתו של ישמעאל? או של עשו?

ויהי יצחק בן 40 שנה …

מה יודעים על יצחק? האם הסדר בפרשה כרונולוגי?-
 
וקצת על גילים. יצחק היה בן 60 כשהתאומים נולדו
 
ומתוך
 
 
לראשונה מתגלה הקב”ה ליעקב בבית-אל, כאשר הוא בורח מעשו, והוא בן 63 שנים.מכאן שלכאורה לא התערב הקב”ה בענייניו של יעקב קודם לכן. מה עשה יעקב עד גיל 63? על פי המדרש קנה יעקב את הבכורה מעשו בגיל 15 מכאן, שבין קניית הבכורה מעשו לבין גנבת הברכה עברו 48 שנים.
 
יעקב היה (לפי המדרש) בן 77 כשהגיע לחרן – לפי 
(לא כל כך שייך לפרשתנו אבל מעניין)
 
 
מספרים קצת משונים, — עשו התחתן בגיל 40, כנראה הוא לא המשיך לגור עם אביו, יעקב היה רווק – מה הוא עשה בחייו? ואז עברו 23 שנה עד אירוע הברכות, כשיצחק היה בן 123, והוא המשיך לחיות עוד 57 שנים. — שיהיה
 
והמדרשים יפים
(האם כל זה היה חשוב לעורך? האם זה משמעותי? וכמו היום – יום שישי בתוכניתו של דב אלבום, יש לנו שאילות ללא תשובות. בקיצור יופי של סיפורים. אבל מה הם מלמדים אותנו?)
 
נראה את התוכן כסדרו ואשאל עוד כמה שאילות
 
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
 
לידת יעקב ועשיו – יצחק בן 60
 
הצהרה – יצחק אוהב את עשיו (פסוק 1)
 
עשו מוכר את הבכורה ליעקב תמורת נזיד עדשים
 
רעב בארץ – התגלות ה’ ליצחק – “לזרעך אתן”
יצחק בגרר  ומספר על  אשתו, שהיא אחותו
 
נזיפת אבימלך
 
התעשרות יצחק
 
מריבות עם  פלשתים (?) ורועי  גרר על מקורות מים, באר רחובות
 
התגלות שנייה של ה’, ליצחק והבטחה “והרביתי את זרעך”
 
ברית בין אבימלך ויצחק – 
 
חפירת באר – באר שבע
 
עשו בן 40 נושא אישה “למורת רוח להוריו
 
ברכותיצחק לבניו
 
— תעלולי רבקה ויעקב
 
— התחפשות יעקב וקבלת הברכה
 
— תלונות עשו וברכת עשו
 
תוכניות עשו לנקמה
 
יצחק ורבקה משלחים את יעקב למצא מסתור ולחפש אישה
 
עשו נושא אישה שנייה – את נכדת סבו
 
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
 
ואין מצוות
 
למקרא הסיפורים, מבחינים שמשהו, הרבה משהו, חסר
 
 
כמה תמיהות?
 
1. היכן היו עשו ויעקב כשיצחק ורבקה ירדו לגרר
 
2. האם יצחק היה טיפש או אקסהיביסוניסט – “מצחק” עם רבקה במקום פתוח?
 
3. היכן היה אברהם? הוא חי 15 שנה אחרי הולדת עשו ויעקב
 
4. למי עבר עושר ירושת אברהם ?
 
5. מה הן הסיפורים החוזרים על עצמם אצל אברהם ויצחק – עקרות ממושכת שמתוקנת בתפילה, רעב בארץ,  שקר אשתי-אחותי, ריב על מקורות מים, כריתת ברית עם מלך
 
וברכות מה הסדר האירועים? הרעב? הלידה? גיל הברכות?
 
6. לשם מה כל הסיפור על שקר יצחק לאבימלך? בשביל מה זה טוב?
 
7. שני גדיי עיזים כמה בשר אכילה יש בזה?
 
בקיצור – די מוזר
 
ומה מרגיש ילד שקורא את הפרשה? מה מרגיש אדם מבוגר קצת אוביקטיבי שקורא את הפרשה?
 
ומה מרגיש שאינו יהודי, על יעקב שקונה את הבכורה כשאחיו התאום רעב ולאחר מכן מרמה את אביו.  אכן “לקח טוב”
 
בקיצור – שנית = מרגיז. ספר בראשית לא מציג את אבותינו באור חיובי. אז מה טוב?
 
הייתי אומר שעורך הספר = במקרה הטוב לא כל כך חשב כשאסף וחיבר וערך את  הסיפורים השונים והמשונים (“יצחק מצחק” חה חה), או אנטישמי במקרה הרע.
 
 
לקח טוב
 
מה באמת טוב בפרשתנו?
 
 
1. תחת מצוקת המוכר יש לקונה הזדמנות לקנייה טובה
 
2. כל האמצעים (בתחום החוק ???) כשרים להשגת מטרה
 
3.. בשביל למצא אישה לעיתים יש צורך לחפש בארץ אחרת
 
(טוב אני סתם צוחק, – יש אבא שאוהב בן אחד ואמא שאוהבת בן שני האופי המצב הבריאותי וכו’ של יצחק קצת לא ברור)
 


נושאים לעיון
 
בחירת יעקב על עשו
 
 
פרשת תולדות סותמת במידה רבה, ואינה מותירה בידינו הסבר מתקבל על הדעת בשאלה מה ראה אלוהים לבחור ביעקב ולמאוס בעשו. נדמה לי כי מן הכתובים עולה שדחייתו של עשיו היא גזירת עליון, בלא קשר למעשיו. וכך גם אומר מלאכי בהפטרה: “אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה’, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ; הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-ה’, וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב.
 
כלומר – סתם – ככה א-להים רוצה


 
הרפתקאות יצחק 
 
יצחק מופיע כאילו הוא עותק (לא הכי מוצלח) של אברהם
 
 
 

יצחק בצילו של אברהם

בפרק זה ניתן לראות שסיפורו של אברהם עומד ברקע. קודם כל, כבר בפסוק הראשון ישנה התייחסות לרעב שהיה בימי אברהם – “מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן” [בראשית כו, א]. בפסוק ג מוזכרת השבועה שהקב”ה נשבע לאברהם –  “וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ”. כמו כן, יצחק עומד בצילו של אברהם – “עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי” [שם ה]. אברהם נזכר עוד כמה פעמים בפרקנו – “וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו… וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו” [שם יח] – יצחק חוזר על מעשה אביו. עוד נאמר: “אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ” [שם כד]. בפסוק ז אנו קוראים על כך שיצחק אומר שרבקה אחותו כפי שמצינו אצל אברהם שאמר כך על שרה. לקראת סוף הפרק [פסוק כג] אנו קוראים על כך שיצחק עובר לבאר שבע, שם המקום אותו העניק אברהם. כמו כן, הברית עם אבימלך מזכירה לנו את הברית שכרת אברהם, וכן סיפור גרר.

נראה תמוה מעט שבפרק היחיד שבו מתייחסים אל יצחק בלבד מובאים תמצית קורותיו אשר עומדים בצלו של אביו. לכן נשאל – מה ייחודו של יצחק? אילו פעולות ייחודיות לו? בכדי להבין מה ייחודו של יצחק אנו מוכרחים לעמוד על ההשוואה בין סיפורי אברהם לסיפורי יצחק.

נציג את חלוקת הפרק ונושאיו המרכזיים:

פסוקים א’-ו’: ירידה לגרר וברכת ה’.

פסוקים ז’-י”א: סיפור רבקה – אחותי היא.

פסוקים י”ב-כ”ב: הצלחת יצחק בארץ – זריעה ובארות.

פסוקים כ”ג-ל”ג: חזרה לבאר-שבע, ברית עם אבימלך.

פסוקים ל”ד-ל”ה: הכנה לפרק כ”ז.

מכיוון שיש קשרים ברורים בין הקטעים ניתן להסיק שזהו “סיפור בהמשכים” ולא בליל סיפורים נפרדים. השתלשלות האירועים ברורה מאוד – לאחר תיאור הרעב מסופר על ירידת יצחק לגרר. ירידה זו גוררת את סיפור רבקה (אחותי היא). יצחק מצליח בגר ולאחר מכן הוא חוזר לבאר שבע, חזרה זו גוררת את סיפור כריתת הברית עם אבימלך.

 

בתחילת הפרק כתוב “מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן”, אך ברור שהרעב המדובר כרגע אינו הרעב שפקד את אברהם מכיוון שיצחק טרם נולד באותה התקופה. כנראה שהאמירה הזו באה לומר לנו שיש להשוות בין המקרים ולעמוד על השוני בין המקרים.

בפסוק ב’ כתוב “שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ” ובפסוק ג’ “גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת” – לכאורה יש כאן סתירה. לעומת הפסוקים בפרקינו, אצל אברהם נזכרה לשון אחרת – “אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ” [יב, א].

הרמב”ן [כו, ב ד”ה שכן] מפרש את הסתירה כשתי התייחסויות – כללית ופרטית. האמירה ‘שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ’ מתייחסת באופן כללי לכך שה’ רוצה שיצחק ישב היכן שיגיד לו הוא, ולכן אמירה זו מגיעה אחרי האמירה שלא ישב במצרים. לעומת זאת האמירה ‘גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת’ מתייחסת לזמן הנוכחי. כך לשון הרמב”ן: “ושכון כל ימיך בארץ שאומר אליך בכל פעם ופעם, על פי ה’ תסע ועל פי ה’ תחנה, וגור עתה בארץ הזאת בארץ פלשתים” – כלומר, באופן כללי שב היכן שאומר לך וכעת שב בגרר.

לאברהם היו שני סיפורים בהם נאלץ להגיד על שרה “אחותי היא” וליצחק אחד, נערוך השוואה בין המקרים.

(אברהם נאלץ????)

 

כך מסופר בפעם הראשונה, כאשר שרה נלקחת לבית פרעה [בראשית יב, י-כ]:

(י) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ: (יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: (יב) וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: (יג) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:…

סיפור דומה חוזר עם אבימלך מלך גרר [בראשית כ, א-יד]:

(א) וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר: (ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה: (ג)וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל… (ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי:…

וכן בפרקינו הסיפור דומה מאוד:

(ו) וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר: (ז) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא: (ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: (ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ:…

בכל המקרים הגבר אומר שהאישה היא אחותו ולא אשתו. כמו כן, בכל המקרים החשש הוא מהריגה. נקודה נוספת שחוזרת בכל המקרים היא התוכחה של המלכים בסוף הסיפור – הטענה: ‘מה זאת עשית לי’, או: ‘איך אמרת אחתי היא’.

אך קיימים גם מספר הבדלים – שרה נלקחת לבית המלך, בניגוד לרבקה שנשארת בבית יצחק, אבימלך מגלה שהיא אשת יצחק עוד לפני שהיא נלקחת לבית המלך. כמו כן, בסיפורים של אברהם הקב”ה מתערב ומזהיר את פרעה שהוא ימות בעקבות לקיחת האישה, ובאבימלך הוא פוגע (נגעים). לעומת זאת, במקרה של יצחק אין התערבות אלוקית. בנוסף, בשני הסיפורים, אברהם מתעשר מהמלך, לעומת יצחק שלא מתעשר מהמלך. הבדל אחרון – אצל אברהם המלך מתעניין בשרה, ואילו אצל יצחק אנשי המקום מתעניינים ברבקה.

כמובן שההתערבות האלוקית וההתעשרות במקרים של אברהם נובעת מכך ששרה נלקחה בפועל, לעומת רבקה שלא נלקחה. בסיפורי אברהם ניתן להבחין ב”נסיון דתי” – הבטחות הארץ והזרע עומדות למבחן בירידתו מהארץ ולקיחת שרה. לעומת זאת ליצחק כבר היו ילדים וכבר ציינו שה’ מצווה אותו לא לרדת מהארץ.

בעקבות הבנה זו אנו נצפה לקושי בסיפור יצחק – אבימלך חושף את “שקרו” של יצחק ומוכיח את יצחק על כך בטענה שהסיפור המטעה הזה היה קריטי מכיוון שאחד העם יכול היה לשכב עם רבקה ולהמיט אשם על כל העיר, שהרי אפילו אם אחד העם חוטא – כל העם חוטא

 ניתן לומר שיצחק חזר על טעותו של אברהם ולכן חטאו המוסרי אף גדול שהרי הגיוני שסיפורו של אברהם היה כבר ידוע למלך אבימלך שנפגש עם יצחק – בין אם הוא אדם שונה ובין אם הוא אותו האיש. כפי שנראה בפסוקים – ליצחק אין תשובה טובה כנגד טענתו של אבימלך. (ע”כ)

 

(בקיצור = סיפורים יפים אבל מסרים מחנכים אין. להיפך סיכומי הסיפורים לא יפים במיוחד)


יצחק בגרר
 
בנוסף להרפתקאות המיניות של  יצחק, רבקה ואבימלך, יצחק עוסק הרבה בפיתוח הארץ. נראה את מה שאומרת נחמה
 
 
בראשית פרק כו, פסוקים יז – לג
סוקים אלה העוסקים ביצחק כחופר בארות בנגב, ביצחק העומד מול תושבי הארץ הסותמים בארותיו ומגרשים אותו – אע”פ שלא עשה עימהם כל רע אלא עזר רק לפיתוח הארץ כולה – כי באר בנגב חיים היא לאדם ולחי ולאדמה מסביב ולא רק לבעל הבאר

 והיא ממשיכה בציטוטים קבליסטיים

 

ד”ה ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו: ויתכן וקריאת שמות לבארות היה דומה לשאר קריאת שמות שהיו לזכרון חסדי ה’ ופעולותיו, כעניין “ויקרא אברהם שם המקום ההוא “ה’ יראה”, “ה’ נסי”, על כן קרא לבאר “באר לחי רואי”, כן עשה אברהם בבארות אשר חפר שקרא את שמם בשם ה’… לפי שהיתה מידתו של אברהם ללמד לרבים דעת ה’ ולהורות להם שאין ממשות באלילים, המציא תחבולה נפלאה להכניס על ידה את המוטעים אל תחת כנפי השכינה… קרא שם הבאר בשם אשר יורה אל אמיתת מציאות ה’; בזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשאוב מים מבארות, באומרם “נלכה נא לשאוב מים מבאר ה’ א-ל עולם”, שנתעוררו על דעתם המשובשת ויתנו לבם אל השגה אמיתית. 

 

ואוסף מדרשים ב –

 http://www.nechama.org.il/pages/153.html

 

 בסיפור הבארות

מדרש הגדול (בראשית כ”ו כ”ה):

 ויכרו שם עבדי יצחק באר”. אשריהם לצדיקים, שבכל מקום שהם הולכין, הן כורין בארות וממציאין את המים לרבים. ולמה? שהוא מִחְיַת הכל….

רד”ק:

וכל הסיפורים האלה בחפירת הבארות וקריאת השמות להודיע, כי בארץ ישראל המוחזקת היה חופר בארות כרצונו ואין מוחה בידו, וכן קרא שמות כרצונו, והיו בני המקום קורין אותן כן. וכן אברהם, כמו שכתבנו וכל זה היה להם לאות ולסימן מה שיעדם האל לתת הארץ לזרעם; ……

 ד”ה ויקרא שם הבאר עשק: וסיפר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הסיפור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה. אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דברי עתיד: כי באר מים רמוז לבית האלוקים אשר יעשו בניו של יצחק,…

וקרא הראשון “עשק”, ירמוז לבית הראשון אשר התעסקו עמנו ועשו אתנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו.

והשני קרא שמה “שטנה”, שם קשה מן הראשון. והוא הבית השני שקרא אותו בשמו שכתוב בו (עזרא ד’ ו’) “ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם”. וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלינו ממנו גלות רעה.

והשלישי קרא “רחובות” הוא הבית שעתיד להיבנות במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים י”ט ח’) “ואם ירחיב ה’ אלוקיך את גבולך כאשר נשבע…”, שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מ”א ז’) “ורחבה ונסבה למעלה למעלה”. “ופרינו בארץ”, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד.

 

והיא מוסיפה ב

http://www.nechama.org.il/pages/1041.html

בראשית פרק כו, פסוקים יז – לג

פסוקים אלה העוסקים ביצחק כחופר בארות בנגב, ביצחק העומד מול תושבי הארץ הסותמים בארותיו ומגרשים אותו – אע”פ שלא עשה עימהם כל רע אלא עזר רק לפיתוח הארץ כולה – כי באר בנגב חיים היא לאדם ולחי ולאדמה מסביב ולא רק לבעל הבאר – פסוקים אלה קרובים לנו היום קרבה יתירה.

  בראשית פרק כו, פסוקים יג – כה

סתימת הבארות ותגובת אבימלך

 פסוק ט”ו

 וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר

 אלשיך:

 בוש אבימלך מלומר לו שילך מאתם ע”י עצמו והניח עמו לסתום הבארות ואולי ילך מאתם. והוא – כל עוד שהמלך לא עשה לו רעה – שתק. גם לא רצה להלשין עבדים אל אדונים. ובראות אבימלך שלא נכוה בפושרים, דבר אליו בעצמו, וזהו (פסוק ט”ז) “ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו“.

 

העמק דבר, פסוק י”ד:

 ויהי לו מקנה… ויקנאו אותו פלשתים: שדרים בגרר עיר המלוכה. ומסתמא היו גם בהם עשירים בדרך בני עיר המלוכה – ועשיר מתקנא בעשיר, וביותר אם הוא יהודי.

 

      פסוק ט”ו:

 ד”ה סתמום פלשתים: יושבי השדה, ולא היה יכול לקבול עליהם לפני המלך, מאשר הוא דר בגרר ולא נודע מי עשה, וגם כי המלוכה הסתירה פניה מחמת שנאה שבלב עד שתגיע, שאמר לו המלך:

 

      פסוק ט”ז:

 ד”ה לך מעמנו כי עצמת ממנו “לך מן הכרך, מקום ישיבת שרי המלוכה ואזרחי הארץ העשירים”, “כי עצמת” וזה כקוצים בעיניהם, והמלך אינו יכול לסבול צרת לב בני ארצו האפרתים, על כן הנני מוכרח להפר בריתי עם אברהם, שיהיה זכות לזרעו לגור בארצו במקום אשר ירצה משאר אזרחי הארץ. וסיפר הכתוב, כי כך יקרה בגלות, שיהיו גודרים בעדנו שלא לגור בכל פינות הארץ.

 

ישראל שמואל רג’יו, פסוק ט”ו:

סתמום פלשתים: שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו, ועשו בזה חמס גדול ליצחק כי היו המים יקרים מאד במחוז ההוא ובפרט לצורך מקנה רב שהיה לו, ואברהם כבר נתן שבע כבשות לאבימלך, בעבור תהיה לו לעדה שהבאר שלו, ואבימלך נשבע לו על זה, ועתה הפלשתים ברשעתם סתמו כל הבארות אשר חפר אברהם, ויצחק חזר וחפרן.

 

      פסוק ט”ז:

 לך מעמנו: המלך ושריו היו נקיים מקנאת העם, אך נתיירא אבימלך פן אנשי המקום בקנאתם ימרדו גם במלך שהיה אוהב את יצחק ויעשו רעות גדולות, לכן לטובת עצמו, גם לטובת יצחק, אמר לו בשפה רכה, שיותר טוב יהיה לו לצאת מן העיר, כי בהתרחקו יהיה שלום לו ולהם. והנה לא הקפיד אבימלך רק שלא ישב בעיר המלוכה, אבל הרשהו לישב בכל ארץ פלשתים, ולכן לא אמר לו “לך מארצנו” אלא “לך מעמנו

(ע”כ)  (יפה)

 

מאה שערים

גם על זה תמהים

http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/15149?/heb/content/view/full/15149&main

 

ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'”. ויש לשאול למה דווקא מאה שערים, מדוע לא מאה וחמשים, שהוא יותר חשוב ממאה. ומדוע אם הפסוק רוצה להפליג הפלגה גדולה אינו מוצא רק מאה שערים. עוד יש לשאול, “ויברכהו ה'” היה צריך לומר לפני “וימצא מאה”, ומכאן משמע שלאחר שזכה למאה שערים עוד יש מקום לברכת ה’. ומה היה חסר לו, שתהיה הברכה על מה לחול. ועוד יש לשאול, על הפסוק “כי גדול מאוד” פירש רש”י, שהיו אומרים זבל ופרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך. הגם שיש על זה הרבה פירושים, על דרך הפשט עדיין נשאר קשה” (ע”כ)

והתשובות = קבליסטיות וקשה לי

 

ומתוך ילקוט שמעוני

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=1&perek=26&mefaresh=shimoni

 

ויזרע יצחק בארץ ההיא –
א”ר חלבו: 
הארץ קשה והשנה קשה אעפ”כ הצליח, ואילו הייתה יפה על אחת כמה וכמה. 

וימצא בשנה ההיא מאה שערים –
מאה מינים שערים מאה כורים האמידו אותה ועשתה כמה שהאמידוה. והלא כל דבר שבמדה ובמנין אין ברכה מצויה בו, מפני מה אמדו אותה? 
מפני המעשר.

ויזרע –
לקח כל המעשר מממונו וזרע צדקה לעניים, כשם שאתה אומר: זרעו לכם לצדקה וכל דבר ודבר שעישר, נתן לו הקב”ה מאה שערים של ברכות.

 

הברכה לעשו

 

קצת תמוה, ברור שרבקה ויעקב לא היו בסדר, סתם אונאה של הבעל – האב. ומה עם מצוות “כבד את אביך ..” ועוד יש שטוענים שהאבות קיימו את כל המצוות

(אז טוענים – וקשה לקרא את כל הפירושים המפולפלים שמצדיקים את המעשה)

ויש שמנסים להכניס קצת הגיון

מתוך

http://www.yhy.co.il/content/view/145/168/lang,he/

הן גביר שמתיו לך

 

כשמוע עשו שנלקחה ברכתו, הוא צועק צעקה גדולה עד מאוד ומבקש מאביו – ‘ברכני גם אני אבי’, אך יצחק עונה – ‘בא אחיך במרמה ויקח ברכתך’. מה פשר הדבר? הברכה אחת היא לך אבי? האם באמת ברך יצחק את יעקב בכל הברכות האפשריות הקיימות? יתירה מזאת, נניח שאכן ברך יצחק את יעקב בכל, ומה בכך? יברך גם את עשו בטל, ושמן, ודגן, ותירוש!? וכי יד ה’ תקצר מהשפיע ברכתו לכל המציאות? זאת ועוד, הרי עשו באמת מתברך בסוף בשמן ובטל, ואם כן, מה פשר חוסר האונים של יצחק בגלותו שיעקב נטל ברכתו של עשו?

נראה ברור שיצחק יכול לברך אף את עשו בטל ושמן ורוב דגן, אך לא זה הדבר בו חפץ עשו. לא בנקודה זו נאבק הוא עם יעקב. תסכולו של עשו מגניבת ברכתו, וחוסר האונים שמגלה יצחק בעקבות זאת, נובעים מכך שיעקב נתברך בברכה שעליה נסוב כל המאבק בינו לבין עשו; ‘הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך’. יעקב התברך בשליטה, בהובלה, יעקב התברך שרב יעבוד צעיר. ברכה זו, לא ניתן לתת גם לעשו – אכן ברכה אחת היא ליצחק. מעתה, כל ברכה שיתברך בה עשו, תגדיל בעצם את השולט בו, את גבירו; את יעקב. לעשו לא נותר אלא לחיות על חרבו, ואת אחיו לעבוד. עליו לחכות לשעה בה יעקב לא יצליח לממש את כחותיו ולחיות בצורה ראויה, או אז, יוכל למרוד ולפרוק עולו מעל צווארו, אך לא לתמיד. ויען יצחק ויאמר לעשו, הן גביר שמתיו לך… ולכה אפוא מה אעשה בני?

(ואשאל – מה כל הריב, האם הברכות התקיימו, או שעיני טחו?(

 

 והמאמר ממשיך

כבר זכרנו, שגם יעקב וגם עשו נתברכו בטל ובשמן. ליעקב אמר –

ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ…

ולעשו אמר –

הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל.

על פניו נראה שהברכה בענין זה שוה, אך השפת אמת חושף את הפער בין הברכות –

הפרש ברכת יעקב לברכת עשו – ויתן לך האלקים, ובעשו כתיב – יהיה מושבך. כי הצדיק אינו רוצה להיות נמסר ביד עצמו שום דבר, רק להיות ניתן לו מה’ יתברך בכל עת שיצטרך וכשיהיה ראוי… וגם כי באמת צריך להיות חשוב בעיני האדם צד הנתינה שהקב”ה נותן לו מגוף הדבר הניתן… ולעשו נאמר – יהיה מושבך, וכיון שנפרש מיד הנותן, אין בו ברכה וקדושה. ואמרו חז”ל – הרשעים בחייהם קרוים מתים, על ידי שכל חיותם מסטרא אחרא ואינו בא להם מיד הקב”ה…

בברכת יעקב נאמר ‘ויתן לך האלקים’, ואילו בעשו נאמר ‘משמני הארץ יהיה מושבך’. עשו חפץ ברכוש עצמו, מטריד אותו מה יהיה לו וכמה יהיה לו. רוצה הוא לבטוח ברוב עושרו, לבצר לעצמו קיום עצמאי שאינו תלוי בדבר.

יעקב אינו חפץ ברכוש, מעוניין הוא בקשר עם אלוקיו, רוצה להדבק בה’ יתברך. על כן מעדיף הוא נתינה מועטת, בבחינת ‘טוב מעט לצדיק’, כדי שבכל פעם שיצטרך תתחדש הנתינה; יתחדש הקשר.

 
(בהחלט – טוב לעני שיש לו את א-להים, להתפרנס בתחום הרוחני, לעומת העשיר שיש לו הכל בכף ידו … =  מעצבן, ולא פלא שהחרדים, אכן חיים בישראל על קופת המדינה)
 
קצת חושבים
 
מה בעצם קורה  בסיפור? למה התכון המשורר?
 
בהנחה שהיו  סיפורי פולקרור היסטוריים, שבטיים שעסקו בנושא האנתרופולוגי אזורי.
 
וגם בהנחה שלעורך הספר – שחי מתישהו בין בית ראשון לבית שני. הייתה מטרה להראות לקורא איזה קשר להתפתחות האנתרופולוגית האזורית
אז
 בסיפורים יש לנו את ישמעאל –  אבי הערבים, יש לנו את עשו – אבי האדומים. כבר פגשנו את בנות לוט, אמהות מואב ועמון, ונפגוש את המצרים עוד מעט.
 
אז יש לנו 4 עמים שכנים של ארץ ישראל,שגם מאיימים עליה.וגם נכבשים על ידה. מה מטרת הסיפורים של פרשות וירא, חיי שרה ותולדות?
 
אין לי כרגע תשובה למטרת הסיפורים על שקרי אבותינו. אבל יש להניח שהעורך, אכן רצה להוכיח את 
 
א. השייכות של ארץ ישראל לצאצאי האבות
 
ב. עליונות שבטי בני ישראל על שכניה
 
ג. בחירת גזע/לאום מסויים על ידי א-להים
 
ד. תהפוכות המזרח התיכון, מלחמות עם השכנים וכו’  נגרמו כהמשך למה שאירע בתקופה קדומה – תקופת האבות כ – 800 שנה קודם לכן, אירועים שגרעינם היה, אבל נופחו והוגזמו במרוצת השנים
 
ה. הסיבות ההיסטוריות למלחמות עם אדום וארם
 
 
הארות
 
מתוך “עולם התנ”ך 1 -3
 
1
פרק כה פסוק כה – כלו כאדרת שער
 
אדרת שער היא לבוש פשוט שלבשו הנביאים. והכוונה לעור העז או הכבש כמות שהוא, על כל שערותיו. מעובד עיבוד גס
 
2. 
פרק כו פסוק ה’ = מצחק את רבקה 
 
ציחק (בבנין פיעל) משמש בהוראת השתעשע, התבדח… אך משמש גם שעשועי אהבה בין איש לאשתו
 
3.פסוק יב’ = מאה שערים
 
שערים מלשון שיעור – לאמוד… אך – מידה = פי מאה
 
בימינו זורעים כ-12 ק”ג לדונם, והיבול המתקבל מגיע לכ- 300 ק”ג, כלומר פי 25 משיעור הזריעה… אבל “וימצא בשנה ההיא” הייתה זו שנה יוצאת מן הכלל
 
(ולדעתי – סתם הגזמה)
 
4.
 
פרק כה פסוק כא’ = לנכח אשתו
 
על אשתו לא נאמר אלא לנכח אשתו, מלמד ששניהם עקורים היו. ולמה היו אבותינו עקורים, משום שהקב”ה מתאווה לתפילתם של צדיקים
 
(וזה אולי מסביר את הטבח בבית הכנסת. ציניות לעיתים עוזרת, אוי לנו)
 
5.
פסוק כג’ = ויאמר ה’ לה, עלידי מתורגמן
 
(ה’ לא אוהב לדבר עם נשים?)
 
6.
פסוק כד’ = וימלאו ימיה
 
יימלאו ימיה. אמר רב נחמן בר יצחק, כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום אין אשתו  מפלת נפלים
 
7. 
פרק כז פסוק כב’ = הקול קול יעקב והידים..
 
הקול וגו׳. הקול זה אנדריינוס קיסר שהרג באלסנדרי של מצרים ששים ריבוא  על ששים רבוא כפלים ביוצאי מצרים, קול יעקב — זה אספסיינום קיסר  שהרג בכרך ביתר ה׳ רבוא
 ואמרי לה ד׳ אלפים רבוא. והידיס ידי עשו — זו מלכות רומי  שההריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו
 
 
שאילות
 
1. 
מה הם תאריכי הלידה והפטירה של יצחק
 
2.
היכן קבור ראשו של עשו?
 
3.
פרק כח פסוק ט’ = מחלת …אחות נביות
 
מה לומדים חז”ל מהזכרת נביות?
 
מחלת == בשמת??
 
 
שבת שלום
 
להת
 

Leave a Reply