From:
To:
Subject: FW: תולדות יצחק …ותהר רבקה… ותלך
Date: Sat, 22 Nov 2014 12:15:04 +1100
בא וראה, למעלה כתוב ואלה תולדות ישמעאל, שהם שנים עשרה נשיאים, ואחר כך אמר אלה תולדות יצחק, ויעלה על דעתך כיון שכתוב בישמעאל שהוליד שנים עשר נשיאים, ויצחק הוליד שנים, משום שזה נעלה בצדקתו וזה לא נעלה, לפיכך כתוב מי ימלל גבורות ה’ זהו יצחק, כי יצחק הוליד את יעקב, שהוא בלבדו היה חשוב יותר מכולם, שהוליד שנים עשר שבטים, והיה הקיום שלמעלה ושלמטה, אבל היה רק הקיום של מעלה בקדושה עלאה, וישמעאל היה רק למטה…
ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אמר רבי יוסי מהו השינוי שעד עתה לא כתוב בן אברהם ועתה אומר בן אברהם, אלא אף על פי שכתוב ויברך אלקים את יצחק בנו, עתה שמת אברהם צורתו של אברהם היה בו ונשארה בו ביצחק, (גם צורתו של אברהם שהוא חסד נשארה ביצחק), עד שכל מי שראה את יצחק היה אומר זה אברהם ודאי, כי היה כלול ומלובש בצורתו של אברהם שהוא חסד…
(ע”כ) – ואשרי המאמין – אגב מה הייתה צורתו של ישמעאל? או של עשו?
ויהי יצחק בן 40 שנה …
יצחק בצילו של אברהם
בפרק זה ניתן לראות שסיפורו של אברהם עומד ברקע. קודם כל, כבר בפסוק הראשון ישנה התייחסות לרעב שהיה בימי אברהם – “מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן” [בראשית כו, א]. בפסוק ג מוזכרת השבועה שהקב”ה נשבע לאברהם – “וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ”. כמו כן, יצחק עומד בצילו של אברהם – “עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי” [שם ה]. אברהם נזכר עוד כמה פעמים בפרקנו – “וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו… וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו” [שם יח] – יצחק חוזר על מעשה אביו. עוד נאמר: “אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ” [שם כד]. בפסוק ז אנו קוראים על כך שיצחק אומר שרבקה אחותו כפי שמצינו אצל אברהם שאמר כך על שרה. לקראת סוף הפרק [פסוק כג] אנו קוראים על כך שיצחק עובר לבאר שבע, שם המקום אותו העניק אברהם. כמו כן, הברית עם אבימלך מזכירה לנו את הברית שכרת אברהם, וכן סיפור גרר.
נראה תמוה מעט שבפרק היחיד שבו מתייחסים אל יצחק בלבד מובאים תמצית קורותיו אשר עומדים בצלו של אביו. לכן נשאל – מה ייחודו של יצחק? אילו פעולות ייחודיות לו? בכדי להבין מה ייחודו של יצחק אנו מוכרחים לעמוד על ההשוואה בין סיפורי אברהם לסיפורי יצחק.
נציג את חלוקת הפרק ונושאיו המרכזיים:
פסוקים א’-ו’: ירידה לגרר וברכת ה’.
פסוקים ז’-י”א: סיפור רבקה – אחותי היא.
פסוקים י”ב-כ”ב: הצלחת יצחק בארץ – זריעה ובארות.
פסוקים כ”ג-ל”ג: חזרה לבאר-שבע, ברית עם אבימלך.
פסוקים ל”ד-ל”ה: הכנה לפרק כ”ז.
מכיוון שיש קשרים ברורים בין הקטעים ניתן להסיק שזהו “סיפור בהמשכים” ולא בליל סיפורים נפרדים. השתלשלות האירועים ברורה מאוד – לאחר תיאור הרעב מסופר על ירידת יצחק לגרר. ירידה זו גוררת את סיפור רבקה (אחותי היא). יצחק מצליח בגר ולאחר מכן הוא חוזר לבאר שבע, חזרה זו גוררת את סיפור כריתת הברית עם אבימלך.
בתחילת הפרק כתוב “מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן”, אך ברור שהרעב המדובר כרגע אינו הרעב שפקד את אברהם מכיוון שיצחק טרם נולד באותה התקופה. כנראה שהאמירה הזו באה לומר לנו שיש להשוות בין המקרים ולעמוד על השוני בין המקרים.
בפסוק ב’ כתוב “שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ” ובפסוק ג’ “גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת” – לכאורה יש כאן סתירה. לעומת הפסוקים בפרקינו, אצל אברהם נזכרה לשון אחרת – “אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ” [יב, א].
הרמב”ן [כו, ב ד”ה שכן] מפרש את הסתירה כשתי התייחסויות – כללית ופרטית. האמירה ‘שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ’ מתייחסת באופן כללי לכך שה’ רוצה שיצחק ישב היכן שיגיד לו הוא, ולכן אמירה זו מגיעה אחרי האמירה שלא ישב במצרים. לעומת זאת האמירה ‘גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת’ מתייחסת לזמן הנוכחי. כך לשון הרמב”ן: “ושכון כל ימיך בארץ שאומר אליך בכל פעם ופעם, על פי ה’ תסע ועל פי ה’ תחנה, וגור עתה בארץ הזאת בארץ פלשתים” – כלומר, באופן כללי שב היכן שאומר לך וכעת שב בגרר.
לאברהם היו שני סיפורים בהם נאלץ להגיד על שרה “אחותי היא” וליצחק אחד, נערוך השוואה בין המקרים.
(אברהם נאלץ????)
כך מסופר בפעם הראשונה, כאשר שרה נלקחת לבית פרעה [בראשית יב, י-כ]:
(י) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ: (יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: (יב) וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: (יג) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:…
סיפור דומה חוזר עם אבימלך מלך גרר [בראשית כ, א-יד]:
(א) וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר: (ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה: (ג)וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל… (ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי:…
וכן בפרקינו הסיפור דומה מאוד:
(ו) וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר: (ז) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא: (ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: (ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ:…
בכל המקרים הגבר אומר שהאישה היא אחותו ולא אשתו. כמו כן, בכל המקרים החשש הוא מהריגה. נקודה נוספת שחוזרת בכל המקרים היא התוכחה של המלכים בסוף הסיפור – הטענה: ‘מה זאת עשית לי’, או: ‘איך אמרת אחתי היא’.
אך קיימים גם מספר הבדלים – שרה נלקחת לבית המלך, בניגוד לרבקה שנשארת בבית יצחק, אבימלך מגלה שהיא אשת יצחק עוד לפני שהיא נלקחת לבית המלך. כמו כן, בסיפורים של אברהם הקב”ה מתערב ומזהיר את פרעה שהוא ימות בעקבות לקיחת האישה, ובאבימלך הוא פוגע (נגעים). לעומת זאת, במקרה של יצחק אין התערבות אלוקית. בנוסף, בשני הסיפורים, אברהם מתעשר מהמלך, לעומת יצחק שלא מתעשר מהמלך. הבדל אחרון – אצל אברהם המלך מתעניין בשרה, ואילו אצל יצחק אנשי המקום מתעניינים ברבקה.
כמובן שההתערבות האלוקית וההתעשרות במקרים של אברהם נובעת מכך ששרה נלקחה בפועל, לעומת רבקה שלא נלקחה. בסיפורי אברהם ניתן להבחין ב”נסיון דתי” – הבטחות הארץ והזרע עומדות למבחן בירידתו מהארץ ולקיחת שרה. לעומת זאת ליצחק כבר היו ילדים וכבר ציינו שה’ מצווה אותו לא לרדת מהארץ.
בעקבות הבנה זו אנו נצפה לקושי בסיפור יצחק – אבימלך חושף את “שקרו” של יצחק ומוכיח את יצחק על כך בטענה שהסיפור המטעה הזה היה קריטי מכיוון שאחד העם יכול היה לשכב עם רבקה ולהמיט אשם על כל העיר, שהרי אפילו אם אחד העם חוטא – כל העם חוטא
ניתן לומר שיצחק חזר על טעותו של אברהם ולכן חטאו המוסרי אף גדול שהרי הגיוני שסיפורו של אברהם היה כבר ידוע למלך אבימלך שנפגש עם יצחק – בין אם הוא אדם שונה ובין אם הוא אותו האיש. כפי שנראה בפסוקים – ליצחק אין תשובה טובה כנגד טענתו של אבימלך. (ע”כ)
(בקיצור = סיפורים יפים אבל מסרים מחנכים אין. להיפך סיכומי הסיפורים לא יפים במיוחד)
והיא ממשיכה בציטוטים קבליסטיים
ד”ה ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו: ויתכן וקריאת שמות לבארות היה דומה לשאר קריאת שמות שהיו לזכרון חסדי ה’ ופעולותיו, כעניין “ויקרא אברהם שם המקום ההוא “ה’ יראה”, “ה’ נסי”, על כן קרא לבאר “באר לחי רואי”, כן עשה אברהם בבארות אשר חפר שקרא את שמם בשם ה’… לפי שהיתה מידתו של אברהם ללמד לרבים דעת ה’ ולהורות להם שאין ממשות באלילים, המציא תחבולה נפלאה להכניס על ידה את המוטעים אל תחת כנפי השכינה… קרא שם הבאר בשם אשר יורה אל אמיתת מציאות ה’; בזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשאוב מים מבארות, באומרם “נלכה נא לשאוב מים מבאר ה’ א-ל עולם”, שנתעוררו על דעתם המשובשת ויתנו לבם אל השגה אמיתית.
ואוסף מדרשים ב –
http://www.nechama.org.il/
בסיפור הבארות
מדרש הגדול (בראשית כ”ו כ”ה):
“ויכרו שם עבדי יצחק באר”. אשריהם לצדיקים, שבכל מקום שהם הולכין, הן כורין בארות וממציאין את המים לרבים. ולמה? שהוא מִחְיַת הכל….
רד”ק:
…וכל הסיפורים האלה בחפירת הבארות וקריאת השמות להודיע, כי בארץ ישראל המוחזקת היה חופר בארות כרצונו ואין מוחה בידו, וכן קרא שמות כרצונו, והיו בני המקום קורין אותן כן. וכן אברהם, כמו שכתבנו וכל זה היה להם לאות ולסימן מה שיעדם האל לתת הארץ לזרעם; ……
ד”ה ויקרא שם הבאר עשק: וסיפר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הסיפור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה. אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דברי עתיד: כי באר מים רמוז לבית האלוקים אשר יעשו בניו של יצחק,…
וקרא הראשון “עשק”, ירמוז לבית הראשון אשר התעסקו עמנו ועשו אתנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו.
והשני קרא שמה “שטנה”, שם קשה מן הראשון. והוא הבית השני שקרא אותו בשמו שכתוב בו (עזרא ד’ ו’) “ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם”. וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלינו ממנו גלות רעה.
והשלישי קרא “רחובות” הוא הבית שעתיד להיבנות במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים י”ט ח’) “ואם ירחיב ה’ אלוקיך את גבולך כאשר נשבע…”, שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מ”א ז’) “ורחבה ונסבה למעלה למעלה”. “ופרינו בארץ”, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד.
והיא מוסיפה ב
http://www.nechama.org.il/
בראשית פרק כו, פסוקים יז – לג
פסוקים אלה העוסקים ביצחק כחופר בארות בנגב, ביצחק העומד מול תושבי הארץ הסותמים בארותיו ומגרשים אותו – אע”פ שלא עשה עימהם כל רע אלא עזר רק לפיתוח הארץ כולה – כי באר בנגב חיים היא לאדם ולחי ולאדמה מסביב ולא רק לבעל הבאר – פסוקים אלה קרובים לנו היום קרבה יתירה.
בראשית פרק כו, פסוקים יג – כה
סתימת הבארות ותגובת אבימלך
פסוק ט”ו
“וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר“
אלשיך:
בוש אבימלך מלומר לו שילך מאתם ע”י עצמו והניח עמו לסתום הבארות ואולי ילך מאתם. והוא – כל עוד שהמלך לא עשה לו רעה – שתק. גם לא רצה להלשין עבדים אל אדונים. ובראות אבימלך שלא נכוה בפושרים, דבר אליו בעצמו, וזהו (פסוק ט”ז) “ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו“.
העמק דבר, פסוק י”ד:
ויהי לו מקנה… ויקנאו אותו פלשתים: שדרים בגרר עיר המלוכה. ומסתמא היו גם בהם עשירים בדרך בני עיר המלוכה – ועשיר מתקנא בעשיר, וביותר אם הוא יהודי.
פסוק ט”ו:
ד”ה סתמום פלשתים: יושבי השדה, ולא היה יכול לקבול עליהם לפני המלך, מאשר הוא דר בגרר ולא נודע מי עשה, וגם כי המלוכה הסתירה פניה מחמת שנאה שבלב עד שתגיע, שאמר לו המלך:
פסוק ט”ז:
ד”ה לך מעמנו כי עצמת ממנו “לך מן הכרך, מקום ישיבת שרי המלוכה ואזרחי הארץ העשירים”, “כי עצמת” וזה כקוצים בעיניהם, והמלך אינו יכול לסבול צרת לב בני ארצו האפרתים, על כן הנני מוכרח להפר בריתי עם אברהם, שיהיה זכות לזרעו לגור בארצו במקום אשר ירצה משאר אזרחי הארץ. וסיפר הכתוב, כי כך יקרה בגלות, שיהיו גודרים בעדנו שלא לגור בכל פינות הארץ.
ישראל שמואל רג’יו, פסוק ט”ו:
סתמום פלשתים: שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו, ועשו בזה חמס גדול ליצחק כי היו המים יקרים מאד במחוז ההוא ובפרט לצורך מקנה רב שהיה לו, ואברהם כבר נתן שבע כבשות לאבימלך, בעבור תהיה לו לעדה שהבאר שלו, ואבימלך נשבע לו על זה, ועתה הפלשתים ברשעתם סתמו כל הבארות אשר חפר אברהם, ויצחק חזר וחפרן.
פסוק ט”ז:
לך מעמנו: המלך ושריו היו נקיים מקנאת העם, אך נתיירא אבימלך פן אנשי המקום בקנאתם ימרדו גם במלך שהיה אוהב את יצחק ויעשו רעות גדולות, לכן לטובת עצמו, גם לטובת יצחק, אמר לו בשפה רכה, שיותר טוב יהיה לו לצאת מן העיר, כי בהתרחקו יהיה שלום לו ולהם. והנה לא הקפיד אבימלך רק שלא ישב בעיר המלוכה, אבל הרשהו לישב בכל ארץ פלשתים, ולכן לא אמר לו “לך מארצנו” אלא “לך מעמנו
(ע”כ) (יפה)
מאה שערים
גם על זה תמהים
http://www.kab.co.il/heb/
ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'”. ויש לשאול למה דווקא מאה שערים, מדוע לא מאה וחמשים, שהוא יותר חשוב ממאה. ומדוע אם הפסוק רוצה להפליג הפלגה גדולה אינו מוצא רק מאה שערים. עוד יש לשאול, “ויברכהו ה'” היה צריך לומר לפני “וימצא מאה”, ומכאן משמע שלאחר שזכה למאה שערים עוד יש מקום לברכת ה’. ומה היה חסר לו, שתהיה הברכה על מה לחול. ועוד יש לשאול, על הפסוק “כי גדול מאוד” פירש רש”י, שהיו אומרים זבל ופרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך. הגם שיש על זה הרבה פירושים, על דרך הפשט עדיין נשאר קשה” (ע”כ)
והתשובות = קבליסטיות וקשה לי
ומתוך ילקוט שמעוני
http://www.daat.ac.il/daat/
ויזרע יצחק בארץ ההיא –
א”ר חלבו:
הארץ קשה והשנה קשה אעפ”כ הצליח, ואילו הייתה יפה על אחת כמה וכמה.
וימצא בשנה ההיא מאה שערים –
מאה מינים שערים מאה כורים האמידו אותה ועשתה כמה שהאמידוה. והלא כל דבר שבמדה ובמנין אין ברכה מצויה בו, מפני מה אמדו אותה?
מפני המעשר.
ויזרע –
לקח כל המעשר מממונו וזרע צדקה לעניים, כשם שאתה אומר: זרעו לכם לצדקה וכל דבר ודבר שעישר, נתן לו הקב”ה מאה שערים של ברכות.
הברכה לעשו
קצת תמוה, ברור שרבקה ויעקב לא היו בסדר, סתם אונאה של הבעל – האב. ומה עם מצוות “כבד את אביך ..” ועוד יש שטוענים שהאבות קיימו את כל המצוות
(אז טוענים – וקשה לקרא את כל הפירושים המפולפלים שמצדיקים את המעשה)
ויש שמנסים להכניס קצת הגיון
מתוך
http://www.yhy.co.il/content/
הן גביר שמתיו לך
כשמוע עשו שנלקחה ברכתו, הוא צועק צעקה גדולה עד מאוד ומבקש מאביו – ‘ברכני גם אני אבי’, אך יצחק עונה – ‘בא אחיך במרמה ויקח ברכתך’. מה פשר הדבר? הברכה אחת היא לך אבי? האם באמת ברך יצחק את יעקב בכל הברכות האפשריות הקיימות? יתירה מזאת, נניח שאכן ברך יצחק את יעקב בכל, ומה בכך? יברך גם את עשו בטל, ושמן, ודגן, ותירוש!? וכי יד ה’ תקצר מהשפיע ברכתו לכל המציאות? זאת ועוד, הרי עשו באמת מתברך בסוף בשמן ובטל, ואם כן, מה פשר חוסר האונים של יצחק בגלותו שיעקב נטל ברכתו של עשו?
נראה ברור שיצחק יכול לברך אף את עשו בטל ושמן ורוב דגן, אך לא זה הדבר בו חפץ עשו. לא בנקודה זו נאבק הוא עם יעקב. תסכולו של עשו מגניבת ברכתו, וחוסר האונים שמגלה יצחק בעקבות זאת, נובעים מכך שיעקב נתברך בברכה שעליה נסוב כל המאבק בינו לבין עשו; ‘הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך’. יעקב התברך בשליטה, בהובלה, יעקב התברך שרב יעבוד צעיר. ברכה זו, לא ניתן לתת גם לעשו – אכן ברכה אחת היא ליצחק. מעתה, כל ברכה שיתברך בה עשו, תגדיל בעצם את השולט בו, את גבירו; את יעקב. לעשו לא נותר אלא לחיות על חרבו, ואת אחיו לעבוד. עליו לחכות לשעה בה יעקב לא יצליח לממש את כחותיו ולחיות בצורה ראויה, או אז, יוכל למרוד ולפרוק עולו מעל צווארו, אך לא לתמיד. ויען יצחק ויאמר לעשו, הן גביר שמתיו לך… ולכה אפוא מה אעשה בני?
(ואשאל – מה כל הריב, האם הברכות התקיימו, או שעיני טחו?(
והמאמר ממשיך
ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ…
ולעשו אמר –
הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל.
על פניו נראה שהברכה בענין זה שוה, אך השפת אמת חושף את הפער בין הברכות –
הפרש ברכת יעקב לברכת עשו – ויתן לך האלקים, ובעשו כתיב – יהיה מושבך. כי הצדיק אינו רוצה להיות נמסר ביד עצמו שום דבר, רק להיות ניתן לו מה’ יתברך בכל עת שיצטרך וכשיהיה ראוי… וגם כי באמת צריך להיות חשוב בעיני האדם צד הנתינה שהקב”ה נותן לו מגוף הדבר הניתן… ולעשו נאמר – יהיה מושבך, וכיון שנפרש מיד הנותן, אין בו ברכה וקדושה. ואמרו חז”ל – הרשעים בחייהם קרוים מתים, על ידי שכל חיותם מסטרא אחרא ואינו בא להם מיד הקב”ה…
בברכת יעקב נאמר ‘ויתן לך האלקים’, ואילו בעשו נאמר ‘משמני הארץ יהיה מושבך’. עשו חפץ ברכוש עצמו, מטריד אותו מה יהיה לו וכמה יהיה לו. רוצה הוא לבטוח ברוב עושרו, לבצר לעצמו קיום עצמאי שאינו תלוי בדבר.
יעקב אינו חפץ ברכוש, מעוניין הוא בקשר עם אלוקיו, רוצה להדבק בה’ יתברך. על כן מעדיף הוא נתינה מועטת, בבחינת ‘טוב מעט לצדיק’, כדי שבכל פעם שיצטרך תתחדש הנתינה; יתחדש הקשר.