Torat Ami

אלה (סיגליה): למה יעקב שם את המקלות לפני הצאן, וגרם לו להיות שלו, וכך גרם ללבן לשטום אותו, הרי יכל לסמוך על ברכת ה’, או להסתפק במעט?

תשובה (אראל): למרבה הצער, יעקב הוא לא היחיד – הרבה אנשים בתנ”ך (וגם בימינו) משתמשים בתכסיסים של מרמה בגלל שהם לא רוצים ‘לסמוך על הנס’. אברהם ויצחק שיקרו ואמרו ‘אחותי היא’, רבקה ייעצה ליעקב לרמות כדי לזכות בברכה, דוד שיקר לאחימלך כדי להשיג לחם וחרב, ועוד.

במקרה של יעקב: נראה לי שהרמאות הזאת בכלל לא עזרה לו להשיג את הצאן. אמנם, עד לפני כ100 שנה חשבו, שהדברים שהנקבה רואה בזמן הייחום משפיעים על הצורה החיצונית של הוולד. {גם בתלמוד – מסופר על ר’ יוחנן, שישב ליד היציאה מהמקוה, כדי שבנות ישראל היוצאות משם יראו אותו, ויילדו בנים יפים כמוהו.} גם יעקב חשב כך, ולכן הוא לקח מקלות שחורים ופיצל בהם פצלות לבנות, כדי שייראו כמו ‘תיש טלוא(=תיש שחור עם טלאים לבנים). הוא שם את המקלות “לנוכח הצאן, וייחמנה בבואן לשתות” (כלומר: שהצאן יראו את המקלות בזמן הייחום, כדי שיילדו וולדות טלואים). אחר-כך “והכשבים הפריד יעקב, וייתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן…” (כלומר: גרם לצאן להסתכל אל הכשבים העקודים והחומים, כדי שיילדו וולדות עקודים וחומים).

לכאורה נראה שהתכסיס הזה עזר לו, 

(והמאמר ממשיך)

הזכרים שעלו על הנקבות היו “עקודים נקודים וברודים“, ולכן הנקבות ילדו וולדות דומים להם – “עקודים נקודים וטלואים” (ע”ע ברוד – טלוא).

ההסבר הזה גם יותר מתאים לעובדות המדעיות הידועות לנו היום – שהדברים שהנקבה רואה לא משפיעים על צורת הוולד. צורת הוולד נקבעת רק לפי הגנים של אביו ואמו. יעקב לא יכל לדעת את זה – רק המלאך יכל לגלות לו את האמת.

דרך אגב: ההסבר המקובל לחלום של יעקב הוא, שה’ הביא (בדרך נס) את העתודים מהצאן של לבן, כדי שיעלו על הצאן של יעקב. אבל אפשר גם לפרש אחרת. ע”פ תורת התורשה, לכל תכונה יש שני גנים – אחד ‘שתלטן’ ואחד ‘נסגן’. במקרה שלנו: הגן הטלוא (או העקוד, או הנקוד) הוא נסגן, והגן החלק הוא שתלטן. לכן: אם לשה יש שני גנים שונים (טלוא וחלק, או עקוד וחלק, או נקוד וחלק) – הוא ייראה חלק. לכן: כשרואים שה חלק – אי אפשר לדעת אם יש לו שני גנים חלקים, או גן אחד חלק וגן אחד טלוא. כאשר זכר חלק עולה על נקבה חלקה – הצורה של הוולדות תיקבע לפי צירוף הגנים של ההורים: אם לזכר או לנקבה יש שני גנים חלקים – אז כל הוולדות יהיו חלקים. אבל אם לזכר ולנקבה יש שני גנים שונים – אז בערך 25% מהוולדות יהיו טלואים, למרות ששני ההורים שלהם חלקים. זהו מה שהראה המלאך ליעקב: הוא הראה לו ש כל העתודים שעלו על הצאן היו “עקודים נקודים וברודים” (כלומר: בעלי הגן הנסגן). זה היה בדרך נס: ה’ דאג שרק העתודים בעלי הגן הנסגן יעלו על הצאן, כדי שיהיו יותר וולדות טלואים. להסבר טוב יותר – ע’ בספר של פרופ’ יהודה פליקס “החי והצומח במקרא”.

(מעניין – ושוב מי שמאמין בניסים, אשריו ויבושם  לו)

. מדוע לא נאמר רק ‘ותגנוב את תרפיו’? לשם מה ההדגשה “אשר לאביה”?

“ותגנֹב את התרפים אשר לאביה” – המילים “אשר לאביה” מפנות את תשומת הלב להבין שגניבת התרפים נבעה דווקא מתוך יחס לאביה, מתוך חפצה בטובתו ובתיקונו.

אומרים חז”ל:

 אמרה: מה אנא מזיל לי [מה אני הולכת לי]  ונשבוק הדֵין סבא בקלקולֵה [ונעזוב את הזקן הזה בקלקולו

 אף על פי שמספר פסוקים קודם לכן אמרה רחל עם אחותה: “העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו” לא כהה חפצה לרצות בטובתו ובתיקונו. היא איננה רואה את ההבדלה שבין ישראל לעמים במובן שלילי של דחייתם והרחקתם, אלא כהבדלה המאפשרת את תיקונם

מתוך כך יש לשאול:

א. הכיצד חשבה רחל שבגניבת התרפים תביא לתיקונו של אביה, הרי מיד יכין לו תרפים חדשים ומה אם כן הועילה בגניבתם?

כך שואל האברבנאל:

 “איך נתפתתה רחל לגנוב את התרפים אשר לאביה. האם חשבה להרחיקו מעבודת כוכבים ומזלות כדבריהם ז”ל – באמת סכלות גדול יהיה זה לה, בחשבה כי לעת זקנתו בתו תטה את לבו.

ועם היות שנגנבו ממנו התרפים יעשה לו אלהים אחרים תחתיהם?!”

 ב. מדוע לא השליכה את התרפים לאיזה בור בדרך, שיברה או שרפה אותם, כפי שיש לנהוג על פי התורה  עם עבודה זרה – לגדעה ולאבדה מן הארץ, מדוע לקחה אותם עִמה?

תחילה יש להבין מהם התרפים ומה תוכנם. התרפים הם סוג של טכניקת שימוש בכוחות טומאה של כישוף על מנת לדעת נסתרות באמצעות התרפים “היה [לבן] יודע בכל מה שבקש לדעת”

. מדוע היו התרפים חשובים ללבן? מפני שהעניקו לו כוח ושליטה על המציאות כך שהיה יכול להוביל אותה לטובת האינטרסים שלו. התרפים היוו עבורו מקור עוצמה וביטחון. הם היו האלהים שלו – “למה גנבת את אלהי?” הוא יֹאמר ליעקב בעוד מספר פסוקים. מה משמעות העובדה שלבן סוגד לכוחות המעניקים לו שליטה על המציאות? מובנה הוא אפוא סגידה לעצמו, לרצונותיו ומאוויו השפלים.

הרמב”ן מסביר מדוע נקראו התרפים בשם זה:

 “והמִלה נגזרת מלשון רפה ידים

נרפים אתם נרפים

 השמוש בתרפים משקף חולשה פנימית, רפיון רוחני הנובע מתפיסה שגורל האדם אינו תלוי בו ובמעשיו, אלא בגורמים חיצוניים כגון כוכבים ומזלות, חברה, כסף וכד’. חוסר אמונה בכוחו האלוקי של האדם משאיר אותו נמוך קומה, ומסיר מעצמו אחריות למעשיו, מפני שלשיטתו אין למעשים השפעה על גורלו. התרפים אם כן הם ביטוי לאידאולוגיה שלמה של רשע המרוקנת את החיים מתוכנם האמיתי ועל כן היא מהרסת ומחריבה את העולם.

רחל אמנו בוודאי העריכה שגניבת התרפים לבדה לא תועיל שהרי מיד היה משיג לעצמו תרפים חדשים. על כן יש מקום לומר שהתכוונה לפעולת תיקון עמוקה ויסודית שתסייע לאביה להשתחרר לגמרי מנטייתו לעבוד עבודה זרה.

אומר המדרש:

 “כדי לעקור [מן השורש] עבודת כוכבים ומזלות מבית אביה נתכוונה”

 הכיצד?

רחל אמנו נתכוונה להוציא יקר מזולל, ולהפך את תוכנם השלילי המהרס של התרפים לתוכן חיובי נעלה. היא ידעה שכדי לעקור את העבודה הזרה מן העולם אין די להכריז שהיא הבל ורעות רוח אלא יש לברר את החלק הטוב שבה מתוך ים הזוהמה והטומאה.

באורים ותומים, הנעשים על פי ציווי אלוקי מדויק, מתגלה החפץ לשאול בתרפים בטהרתו – החפץ לכוון את מעשי האדם באופן שיהיו תואמים לגמרי את הרצון האלוקי.

אומר רבנו בחיי שבזכות גניבת התרפים של רחל מובטחים אנו שתעקר לגמרי מן העולם כל עבודת הגילולים.

 עבודת הקודש של רחל גם אם לא פעלה את פעולתה לשעה הרי ששאיפת הקודש העליונה שבה הטביעה במציאות את מדרגת תיקונה הגמור מטומאת העבודה הזרה.

 עוד יש מקום לשים לב לכך שהתורה הקדימה לתאר את גניבת התרפים על ידי רחל לגניבת יעקב את לב לבן. רחל מבררת את שאיפת הקודש העליונה של תיקון עולם במלכות שדי העומדת ביסוד ההכרח להחיש את צעדיה של המשפחה לשוב ארצה כנען ועל כן אין עוד מנוס מגניבת לב לבן. התיקון היסודי של המציאות מעומק מחשכיה ונפילותיה המוסריות הוא נשמת ומגמת וכל תוכן הבריחה של יעקב מלבן.

(יופי של סיפור, ממש דרמטי,וכשחז”ל רוצים מותר ואולי מצווה לגנוב – הם מתעלמים מעשרת הדברות כשרוצים, ואשאל עוד שאילת תם, האם יעקב ראה ברוח הקודש הכל או רק מה שחז”ל יודעים שראה. כך גם הארי פוטר שעושה רק קסמים נבחרים – זה הרבה משעשע, וגם הרבה מתסכל ומרגיז = לשחק בפשט ולהפוך אותו הפוך על הפוך)

(וגם מעניין שהשימוש באורים ותומים = כשר וקדוש, השימוש בתרפים = עבודה זרה. שיהיה)

סיכום ביניים

יופי של סיפורים, יופי של מדרשים, ומי שמאמין ברוח הקודש יפה להם, נזכור רק שיעקב היה בן 60+, ומה זה חשוב. לדעתי יש פה עיבוד יפה של סיפורי פולקלור, שאולי חלק מהם עובדתי, אבל זה מה יש, ואחרי 3,000 שנות, מי  יודע מה היא האמת הפשוטה. וחושבני שרובנו שוכחים או מתעלמים ממימד הזמן. מיעקב עד משה רבנו עברו כ-300 שנה. ממשה רבנו עד תקופת עזרא עברו עוד כ – 800 שנה בלי מכשירי הקלטה, בלי מחשבים, איך נשמרו סיפורי ספר בראשית, כנראה היה פה תהליך של טלפון שבור)

הארות

1.

פרק כח פסוק יג’

 אלהי אברהם וגוי. תניא, מפני מה מתפללין שמונה עשרה ברכות בכל יום, א״ר חגינא  בשם ר׳ פינחס, כנגד י״ח פעמים שאבות כתובים בתורה, אברהם יצחק ויעקב

וואם  יאמר- לך י״ט הם, אמו לו אני ח’ אלחי אברהם ואלת יצחק אינו מן המניין

2.

פרק כט פסוק יב’ = וכי אחי אבי י אהי אביה הוא. וכי אהי אביה הוא והלא בן אחות אביה הוא, אלא אמר לה  מיגסבת לי, אמרה לי׳ אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליי, אמר לה אחיו אגא ברמאות

3.

פרק כט פסוק ז’ -ועיני לאה רכות

 ועיני לאה רבות. מאי רכות, אילימםא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טסאה  לא דבר הכתוב, דכתיב (ש׳ נח) ומן הבהמה אשר איננה טהורה,

בגנות  צדיקים דבר הכתוב, אלא מאי רכות, אמר רב, שהיתה שומעת אומרים, שני בנים  לרבקה ושתי בגנות ללבן, הגדול לגדולה והקטן לקטנה , ושואלת גדול מה הוא ואמרו לה איש רע מלסטם את הבריות, קט; מה הוא — איש תם יושב אהלים, והיחה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה,

4.

רק ל’ פסוק א’ = ואם אין מתה אנכי

 ואם אין פתה אנכי. א״ד יהושע בן לוי, , כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת

4

פרק ל פסוק  טז’ ותצא לאה …וישכב עמה בלילה הוא

 ותצא לאה לקראתו. אמר ר’ שסואל בר גחטגי א״ר יונתן,’ כל אשת שתובעת  בעלה לדבר טצוה הוויין לה בגים שאפילו בדורו של טשה לא היו כםותן,

 דאלו בדורו של משה כתיב (ר״פ יביים) הבו לכס אגשים תכמים ונבונים וידועים, וכתיב  (שם) ואקח וגו׳ אנשים חכמים וידועים , ואילו נבונים לא אשכח, אבל בלאה דכתיב ותצא  לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא, כתיב בזרעה (דה״א י״נ) ומבני יששכר יודעי כיגה לעתים  לדעת מה יעשה 

 בלילה הוא. א״ר יותנן, מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא מלמד שהקב״ה סייע  באותו דבר, שנאמר (פ׳ ויחי) יששכר חמור גרם — חמור גרם לו ליששכר”*

 בלילה הוא. א״ר אבהו, מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא, כביבול היה במחשבה, הוא לבדו היה יודע שלא עלה על דעהה אלא בשביל להעמיד שבטים**

*(ומפרשים   בגמרא ענין הסיוע, שהחמור נער מעצמו סמוך  לאהל לאה וטעם סיוע זה מפני שראה הקב״ה  שכונתה רק להעמיד שנעים כבדרשא הבאה . ובמ״ר  איתא וכי מנ״ן היתה יודעת לאה שבא יעקב שיצתה  לקראתו, יצא שניהק חמורו ושמעה ויצאה. ……

. **וסעס הדיוק מן המילה הוא נראה  פשונו דמד״ק מדלא כתיב בלילה ההוא, כפי חקי  הלשון, ולכן דריש דמלת הוא מוסב על הקב״ה 

5.

פרק ל פסוק כב’ = ויפתח את רחמה

ויפהח את רהמה. א״ר יוהנן, מפתח של חיה בידו של הקב״ה הוא ולא נמסר לשליח,

(מפרשים –  מדכתיב בפסוק זה  ב׳ פעמים שס ה ׳, ויזכר אלהיס את רחל וישמע  אליה אלהים ואח״כ כתיב ויפתח את רחמה, ש״מ

 שבא להורות לפעולה זו מצויה בהקב״ה עצמו ולא  ע״י מלאכיו עושי רצונו

6.