From:
To:
Subject: FW: מקץ שנתיים.. שבע שנים באות שבע גדול
Date: Sat, 20 Dec 2014 02:07:30 +1100
הקדמה כללית
גם נביא האסלאם, מוחמד, הכיר בתכונותיו של סיפור זה כסיפור מושך ומרתק והכניס אותו, בפירוט רב, לקוראן: זוהי הסורה השתים עשרה, שבפתיחתה הוא מכנה אותו “הנאה שבסיפורים”.
עם זאת, גם אם שלד העלילה נשאר זה המסופר בבראשית, הרי ההתייחסות ליוסף ולשאר דמויות הסיפור שונה, כמובן, מגרסה לגרסה, ומשקפת את השקפות המספר ואת רוח התקופה. כך אנחנו מקבלים דמויות שונות מאוד של יוסף. בקווים כלליים, אפשר למצוא בגרסאות הרבות לסיפור יוסף שלוש דמויות, שלפעמים משתלבות זו בזו:
הדמות הראשונה, הקרובה ביותר לפשט, היא דמות נער השעשועים השאפתני שסובל התנכלויות והשפלות אבל מפלס את דרכו לצמרת בזכות יופיו ויכולתו לשבות את ליבם של נשים וגברים.הדמות השנייה, שחלקה מבוסס על הסיפור המקראי וחלקה פרי הרצון לפאר את יוסף, היא דמות הצעיר המוכשר שחכמתו היוצאת מן הכלל מחלצת אותו מבור הכלא ומעלה אותו להיות יהודי החצר הראשון, המשתמש במעמדו הרם כדי להיטיב עם עמו. דמות יוסף השלישית, דמות הדרש, היא דמות הצדיק הקדוש המעונה שמתייסר בגלל אמונתו ולבסוף זוכה לפדות ולגמול הראוי.

ג’יימס טיסוט, צרפתי, 1902-183

פטר פון קורנליוס, צייר גרמני, 1867-1783
הגלריה הלאומית, ברלין, גרמניה
החלומות מצביעים על שלשה דגמים של כפילות: הכפילות הניגודית, בחלומות השרים, הכפילות המשלימה, בחלומות יוסף, והכפילות המעצימה, בחלומות פרעה.
החלומות מהווים מפתח להתייחסות הפרשנית, ל”פתרון החלום” של הכפילויות בתנ”ך באופן כללי. החל מרמת התקבולת בפסוקי השירה המקראית, ועד לחזרות על פרקי שירה או סיפורת שלמים.+
ואני הקטן אומר,שיש נטייה לשכוח חלומות, אז למניעת שכחת החלום או הרעיון החלום רוצה לומר לנו הוא חוזר פעמיים (וזאת קצת שטות. גם לא נאמר במפורש אם שני החלומות נחלמו באותו לילה או בלילות שונים. אצל יוסף ברור שזה קרה בלילות שונים. – אם בן אדם חושב כל היום על מלפפונים הוא יחלום על מלפפונים.
לעומת זאת במסכת ברכות דף נו’, יש סיפור על אביי ורבא שחלמו אותם חלומות והלכו לפותר חלומות. זה ששילם עבור הפתרון קיבל פתרון לטוב, זה שלא שילם קיבל פתרון לרע. כדאי לקרא במקור, וכמובן שיש שמפרשים את זה בהתפלספות למשל
ויש עוד על אביי ורבא וכאן לא המקום)
ועוד על כפילות החלום במאמר
שמנתח את שלושת זוגות החלומות , של יוסף, שני שרי פרעה ופרעה ומסכם –
“גם חלומותיו של פרעה הם כפולים, וכאן הכפילות כל כך זהה עד כי רק הדמויות המשתתפות שונות מחלום לחלום, אם כן על דרך הפשט אפשר לומר כי הישנות (מלשון, נשנה – פעמים מספר) החלומות אל פרעה ובמיוחד כחלומות זהים לחלוטין נועדה כדי להדיר שינה מעניו ולדוחפו לחפש פתרון לחלומות.
רואים את הצורך הנ”ל מהפסוקים הצמודים “וייקץ פרעה” “ויישן ויחלום שנית”, פרעה חוזר לישון אחרי החלום הראשון, ורק חלום נוסף, זהה לחלום הקודם, מעורר אותו לחפש פתרון.
דבר נוסף מבאר כאן המלבי”ם כי הפרות מייצגות את תחילתה של נבואה. הפרה שחורשת בשדה וזורעת, רק אחרי פעולה זו קמות השיבולים שהן הפירות של מעשה הפרות. אם כן, חלום אחד מחזק ומשלים את משנהו. (ע”כ)
וניתוח נאה ומעמיק על כפילות חלום פרעה ב-
http://www.etzion.org.il/vbm/
“בין חלומו המקורי של פרעה לבין סיפורו את החלום
יוסף דוחה את דברי השבח שמרעיף עליו פרעה, ובהצטנעות שובת לב הוא אומר:
טז וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר:
בִּלְעָדָי, אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה.
ואז מספר פרעה ליוסף את חלומו, ואנו שומעים את סיפור החלום בשנית, הפעם מפיו של פרעה ועל פי גרסתו. בשום מקום אחר במקרא אין דבר דומה, שחלום יסופר פעמיים (ראה הערה 14). מדוע אפוא כופלת התורה את סיפור החלום?
…ההבדלים הבולטים ביותר, וכנראה גם המשמעותיים ביותר, הם ההשמטות וההוספות בתיאורו של פרעה. בארבעה מקומות מוסיף פרעה תוספות שונות לתיאור הפרות הרעות והשיבולים הרעות:
א. לתיאור הפרות הרעות בפסוק יט מוסיף פרעה את התיאור ‘דלות’ ואת התיבה ‘מאד’, וכך הופך הצירוף המקורי “רעות מראה” ל”לדלות ורעות תאר מאד”.
ב. לתיאור זה מוסיף פרעה (באותו פסוק) התרשמות אישית, שמעצם טבעה לא יכלה להופיע בתיאור החלום בלשון הכתוב: “לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרע”.
ג. על תיאור האכילה שאכלו הפרות הרעות את הטובות מוסיף פרעה פסוק ארוך (כא) שאין לו הקבלה בתיאור בלשון הכתוב: “ותבאנה אל קרבנה, ולא נודע כי באו אל קרבנה, ומראיהן רע כאשר בתחלה”.
לקח טוב
1. לפעמים השחצנות קצת עוזרת
2. מי שאוגר בשנות השובע, אוכל בשנות הרעב
3. רצוי לבדוק את הסחורה הארוזה בעת הקנייה
נושאים לעיון
פוטיפר ו/או פוטיפרע
מתוך
http://www.hebrewbooks.org/
…השם פוטיפר במצרית הוראחו נתין או קדוש לאלהי השמש, והעברים שינו אח השם, ובכן אין להתפלא אם פעם יחואר פוטיפר
רע להשם אל, ודומה לזה מצינו גם כן – בשם שר הטבחים ופעם בשם כהן און,
…. ישאל השואל אם פוטיפר ופוטיפרע אחד , הוא למה הזכירם הכחוב בחארים שונים?
והנה על דבר שני השמוח: ו פוטיפר ופוטיפרע הדעוח מחולקוח. לדעת חז״ל פוטיפר ופוטיפרע איש אחד הוא,
ונקרא פוטיפרע על שנסתרס מאליו שחמד את יוסף למשכב זכור, ובתו אסנת נולדה לו קודם שנסתרס. אבל המבארים הפשטנים מחליטים כי הם שנים. .. מפני שהיה קשה להם להאמין
כי הראשון מתואר בתור שר הטבחים, • והשני — בחאר כהן און. במשרה לאלהות, לשון גדולה….
וקצת מדרשים מתוך
http://www.aspaklaria.info/
פוטיפר הוא פוטיפרע, ולמה נקרא פוטיפר, שפיטם עגלים לע”ז. איש מצרי, גבר ערום, מה היה ערמתו, בכל מקום מצרי מוכר כושי, וכאן כושי מוכר מצרי. (בראשית לט א)
בת פוטיפרע – …ואני אומר כי לדברי רבותינו היה פוטיפר שר לפרעה, וכאשר נסתרס בגופו והכירו בו וקראוהו פוטיפרע נתבייש בדבר, ופירש משררתו והכניס עצמו בבית עבודה זרה, ונעשה כומר לע”ז כי כן מנהג הנכבדים, ואפשר שיהיה און שם לאלהיו… (שם מא מה)
ובקיצור – מתוך
http://www.nrg.co.il/online/1/
“האם פוטיפרע זה הוא פוטיפר? רשב”ם אומר שאין זה אותו אדם, וכך נראה מפשט הכתובים, שכן מלבד השוני הקל בשמות, הראשון היה שר הטבחים והשני כהן און. אבל רש”י מפרש, בעקבות חז”ל, שמדובר באותו אדם. והשינוי בשם ובתפקיד קשור לשינוי במעמדו שחל אחרי פרשת מאסרו של יוסף.
יוסף ואסנת
על יוסף יודעים הרבה, לעומת זאת מי הייתה אסנת. בת פוטיפרע?. ניתוח מקיף של התשובות “מי הייתה דינה” נמצא ב –
http://www.matan.org.il/show.
“באופן מפתיע אנו מוצאים זיהוי שונה לחלוטין לדמותה של אשת יוסף, דמות כמעט אנונימית בפסוקים, בתרגום יונתן בן עוזיאל[4]: וקרא פרעה שמיה דיוסף גברא דטמירן מפרסם ויהב ליה ית אסנת דילידת דינה…[5] אסנת – בתם של דינה ושכם! אסנת בזיהוי זה נזכרת גם במסכת סופרים (פרק עשרים ואחת משנה ט), בפרקי דרבי אליעזר (פרק לה ופרק לז), בפירוש רבינו בחיי על התורה, בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות, וכן בדברי החיזקוני ובעל הכתב והקבלה (בראשית מא, מה).[6] מובן כי אין זה פשוטו של מקרא ולכן לא מופיע זיהוי זה אצל רוב רובם של הפרשנים. השאלה המתעוררת היא מדוע רואים המדרש וחלק מן הפרשנים צורך להרחיק כל-כך מפשוטו של מקרא ולקבוע כי אסנת היא בתה של דינה? בעל באר מים חיים מתייחס לשאלה זו ואומר: “קשה איך לקח יוסף אשה במצרים שהיא מבנות חם המקוללין וכמה הזהירו אברהם ויצחק שלא יקחו מבנות כנען עבד עבדים והיה לו לבקש מזרע של שם
נקודה נוספת הראויה לעיון היא הסבר שמה של אסנת המופיע בדברי רבינו בחיי והחיזקוני: “ולפי שגרשה יעקב מביתו והושיבה בתוך סנה אחד נקראת אסנת” (רבינו בחיי). “בא יעקב…וגרשה מביתו והחביאה עצמה בין הקוצים והברקנים ועל שם הסנה נקראת אסנת” (חיזקוני)[22]. לדעת שניהם קרויה אסנת על-שם הסנה אלא שלפי פרוש אחד יעקב החביאה שם להגן עליה ולפי פרוש שני היא החביאה עצמה על-מנת להנצל
.ואמרו במדרש כי אסנת בת דינה היתה משכם בן חמור, ולפי שגרשה יעקב מביתו והושיבה בתוך סנה אחד לכך נקראת אסנת. מה עשה יעקב? קשר לה כתב בצוארה וכתוב בו כל המדבק ביך מדבק בזרעו של יעקב. ויוסף שנשאה ראה הכתב ההוא והצניעו, והוא שאמר לאביו (בראשית מח) בני הם אשר נתן לי אלהים בזה הראה לו הכתב הזה. ומה שכתוב בת פוטיפרע, מפני שגדלה בביתו, שכן דרשו רז”ל כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו: (בראשית מא, מה) דעת זקנים מבעלי התוספות שם. שם: …דבת דינה היתה משכם ותלה לה יעקב אבינו קמיע בצוארה והשליכה, והובאה למצרים ע”י נס כדפרישית וגדלה פוטיפר בביתו ולכך נקראת על שמו כמו שמצינו גבי משה רבינו ע”ה אלה בני בתיה וגו’. וכשעבר יוסף בכל ארץ מצרים יצאו כל הנשים לראות יפיו של יוסף כדכתיב בנות צעדה עלי שור וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט וזו לא היה לה מה לזרוק וזרקה לו הקמיע שהיה בצוארה ועיין בו וראה שהיא מזרעו של יעקב ונשאה
(ע”כ)
וכמובן שיש עוד אגדות ואחת מהן הוא הספר החיצוני
מתוך
http://he.wikipedia.org/wiki/%
סיפור נישואיהם של יוסף ואסנת מוזכר בפסוקים בודדים בספר בראשית, ונשאלת השאלה, כיצד יכל יוסף הצדיק לשאת לאישה את בתו של כהן אלילי מצרי? חז”ל הציעו פתרון לסוגיה זו, אשר על פיה, אסנת הייתה בתם של דינה בת יעקב ושכם בן חמור שאומצה על ידי פוטיפרע. מחבר “יוסף ואסנת” טוען כי אסנת הייתה עובדת אלילים שעברה תהליך של המרת דת. מטרה נוספת של החיבור היא עידוד מגמה בולטת יחסית בתקופת כתיבתו של החיבור, והיא המגמה של התגיירות בקרב העולם ההלניסטי והרומי, בייחוד בקרב נשים בנות המעמד הגבוה.
(סיפור נהדר)
תקציר\אסנת בת פוטיפרע היא בתולה שיופיה התפרסם בכל הארץ ורבים מאוד, כולל בנו בכורו של פרעה, ביקשו את ידה אך היא סרבה. אסנת מעדיפה לחיות בראש מגדל שמור בחצר ביתו של אביה, ביחד עם שבע בתולות נוספות, נערותיה, ולעבוד שם את אלילי אביה. היא חיה שם כמו נזירה ו”בזה לכל הגברים”. באחד הימים מגיע לביתו של פוטיפרע אורח, הוא יוסף, שנשלח על ידי פרעה לאסוף את מכסות התבואה מנתיניו. פוטיפרע מציע לאסנת בתו להנשא ליוסף, בעל המעמד הגבוה בחצר פרעה, אך אסנת מסרבת בבוז להנשא לנכרי בן של רועה צאן שנמכר לישמעאלים. אך בחוזרה לחדרה, היא רואה את יוסף מרחוק, את הדרו ואת יופיו ומתאהבת בו. גם יוסף אינו מעוניין באישה נוכרית ומבקש מפוטיפרע לא להביאה לפניו. אך כאשר פוטיפרע מספר לו שבתו בתולה החיה חיי נזירות ואינה מעוניינת בגברים הוא מסכים שהיא תצטרף לארוחה. פוטיפרע מזמין את אסנת לבוא ואומר לה לנשק את יוסף כמו אחות אך יוסף מסרב לכך באומרו שאמונתו אוסרת עליו לנשק אישה עובדת אלילים שאוכלת מלחם הקודש של האלילים. יוסף ממשיך בדרכו ואילו אסנת, מלאת צער, מסתגרת במיגדלה, לובשת בגדי אבלות, שוכבת על הארץ עם הראש בעפר וצמה במשך שבוע ימים. היא גם מצווה לשבור ולהרוס את כל האלילים שהיו שם ולחלק את כל רכושה לעניים. באותו הזמן אסנת גם מתפללת לאלוהי יוסף שיסלח וימחל לה על חטאיה בעבדה אלילים ובדברה סרה ביוסף “אביר אלוהים”. בעקבות מעשים אלו מופיע לפני אסנת מלאך אלוהים ומודיע שהאל סלח לה ונותן אותה לכלה ליוסף שגם הוא התאהב בה. אסנת לובשת שוב את בגדי הפאר שלה ומופיעה לפני יוסף והם מתחבקים ומתנשקים “עת רבה” ולאחר זמן קצר, באים בברית נישואים ובמשך הזמן אסנת יולדת את מנשה ואת אפרים. כעבור מספר שנים עוברת אסנת ליד ארמונו של בן פרעה (שנעלב בעבר על סירוב אסנת להנשא לו) אשר מחליט לרצחה. בהתחלה הוא פונה לשמעון ולוי, אחיו של יוסף, ומבטיח להם שכר גבוה מאוד אם ירצחו את אסנת אך אלו מסרבים לעשות זאת. אז הוא פונה לאחים הנוספים, גד ודן (בני השפחות בלהה וזלפה) ואומר להם ששמע מיוסף שלאחר מות אביהם, יעקב, הוא יגזול מגד ודן את כל רכושם כי הם בני שפחות ולא אחים. גד ודן מאמינים בזאת ואורבים לפמליה של אוסנת והורגים את כל שומריה אך היא מצליחה להמלט ולהגיע לשאר האחים. אלו יוצאים לעזרתה, מתגברים על חיילי בן פרעה…..(ע”כ)
ואכן נישואי יוסף לאסנת די מסקרנים את הקורא בתורה. וכמובן שבמיחד את הדרשנים למיניהם. ובמיוחד הצורך להתיחס לשני השמות הדומים פוטיפר == פוטיפרע. י
וכמובן שחייבים לגייר את אסנת, אי אפשר שגיבורי התנ”ך יתחתנו עם נוכריות שלא עברי גיור. גם ציפורה בת יתרו הכהן עברה גיור ןוכו’ (האם היו אז במצריים או במדבר, 3 רבנים שהסתכלו עליהן בעת הטבילה? מצחיק)
וניתוח מקיף של הספר “יוסף ואסנת במאמר של פלוסר
http://mikrarevivim.blogspot.
מתבר, ש”יוסף ואסנת” נתחבר בקרב חוגי היהודים דוברי יוונית אשר ישבו במצרים. לא ניתן להוכיח בוודאות שמחבר הספר ידע עברית. לשונו וסגנונו מבוססים בעיקר על התרגום היווני של המקרא, תרגום השבעים. יש להניח כי “יוסף ואסנת” נתחבר לפני שנת 115 לספירה, שהרי אז נשמדה רוב יהדות מצרים כחלק ממרד התפוצות של אותן שנים,
ועמדת רבנינו ב –
“שלום כבוד הרב
מהי עמדתם של הרבנים לגבי הספר החיצוני על יוסף הצדיק ואסנת?
תודה וכל טוב
תוכן התשובה:
שלום וברכה
יש התעלמות מוחלטת מספר זה. הוא נתפש בדרך כלל כספר שמקורו נוצרי ומבטא רעיונות נוצריים, והוא בכלל לא נידון ברצינות.” (ע”כ)
וניתוח לעניין ב –
“ברור גם מה ההבדל בין אשת פוטיפר לבין בת פוטיפרע. הראשונה ביקשה לזנות תחת בעלה, ויוסף דחה אותה בטענה מוסרית פשוטה: “ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך, באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא-להים”. לעומת זאת אסנת היתה פנויה, ומותרת לנישואין. פרטי אישיותה אינם מפורטים בתורה, מלבד העובדה שהיתה בתו של “כהן און”. תואר מדיני או דתי, שהודגש כאן כדי לבטא את היותה “מבית טוב”. בדומה לכך, גם צפורה, אשתו של משה רבנו, היתה בתו של “כהן מדין”. יתרו, אביה של צפורה, אכן הוכיח בהמשך שהוא אדם בעל מידות וחכמת חיים, וסייע לחתנו משה בהנהגת העם המתחדשת.
….דעת לנבון נקל, שיוסף לא יכול היה להסתיר מיהו מאסנת אשתו ואם ילדיו. והיא היתה שותפה לו בדרכו המיוחדת. אפרים ומנשה היו עתידים להיות שבטים בישראל, הם עצמם גדלו בחיים כפולים, דו-לשוניים: מצרים בהנהגה החיצונית, ודוברי עברית מבית. אמנם, מקומה של אסנת בסיפור המקראי צנוע ביותר, וגם בתודעה המסורתית אינו תופס מקום מפואר כנכריות אחרות שהצטרפו לעם ישראל: צפורה המדיינית אשת משה או רות המואביה, סבתו של דוד המלך. ובכל זאת, אין לשכוח את חשיבותה.
בחג החנוכה, שבו מעלים על נס את המאבק נגד ההתייוונות וההתבוללות הרוחנית, כדאי לזכור את הנערה מבית הכהן המצרי, שהיתה שותפתו של יוסף הצדיק בכינונו של בית עברי בארץ נכר, בגידולם ובחינוכם של שני בניהם למדרגת שבטים מן המנין בישראל. זו כנראה אינה הדרך הסלולה והנוחה לחיות חיים יהודיים שלמים, אבל יחידי הסגולה שמצליחים בה ראויים למלוא ההערכה על הישגיהם.”
(נו, ברור שתמיד שאפו להתחתן עם כלה מבית טוב)
לשבור שבר במצריים
http://www.ybm.org.il/Admin/
“א) וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר יעקב לבניו למה תתראו:
(ב) ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות:
(בראשית פרק מב)
שני פסוקים סמוכים אלו מעוררים בעיה: כיצד ידע יעקב שיש שבר במצרים? האם ראה, ככתוב בפסוק א, או שמע, ככתוב בפסוק ב?
על הבעיה עמדו כבר חכמים במדרש (בראשית רבה פרשה צא), והציעו פתרון על פי דרכם:וירא יעקב כי יש שבר במצרים, וכי במצרים היה יעקב שראה תבואה במצרים שאמר
הכתוב וירא יעקב כי יש שבר במצרים? והלא אמר לבניו ויאמר הנה שמעתי ! אלא מיום שנגנב יוסף נסתלקה רוח הקודש ממנו ורואה ואינו רואה ושומע ואינו שומע . ומפני מה
לא נאמר יש אוכל במצרים שאמר הכתוב כי יש שבר במצרים?… אלא אל תהי קורא יש שבר אלא יש סבר, שראה באספקלריא שסברו במצרים, ? ואיזה זה זה יוסף
ועם כל זה יעקב היה לו שבר כדי לקנות תבואה במצרים. וראה שהוא שבר על שבר, שיַרדו בניו למצרים. וע”כ, ויאמר יעקב לבניו למה תִתְראו, אלא שתַרְאו את עצמכם כרעבים, כאנשים שאין להם שובע.
אע”פ שנסתלקה השכינה מיעקב, עם כל זה היה לו שבר, שהוא מסך המפתח מבחינת הדינים שבו, כדי לקנות תבואה במצרים. להמשיך עליו הארת החכמה דישסו”ת, המכונה חכמת מצרים. אמנם מסך המנעול לא היה ניכר בו לבחינת דין, להיותו ת”ת שהוא מחזה ולמעלה. אבל בניו, שהם מבחינת מחזה ולמטה, יהיה ניכר בהם גם המנעול, אם יֵרדו למצרים. וזהו שראה שהוא שבר על שבר, שיַרדו בניו למצרים. כי יתגלה בהם גם שבר הב’, שהוא מסך המנעול. ע”כ, ויאמר לבניו למה תתראו. אלא שתראו את עצמכם כרעבים, מכוח מסך המפתח, הָרָעֵב אחר המוחין, מכוח מסך המנעול, כאנשים שאין להם שובע, משום מסך המנעול, שאין לו שובע בשלמות לפני גמר התיקון.
קג) בכל זמן שיש צער בעולם, אין האדם צריך להראות עצמו בשוק, שלא ייתפס בעוונותיו, שבעלי הדין יראוהו, ויקטרגו עליו ויגלו עוונותיו, כדי להענישו. ועל כן אמר להם יעקב, למה תתראו, כי יש להם לפחד מפני המקטרגים.
קד) פרוש שני: וַירא יעקב כי יש שבר, פירושו תבואה ממש, ולא שבירה כמו שפרש מקודם, כי על כן שלח הקב”ה רעב בעולם, כדי להוריד יעקב ובניו שמה. ועל כן ראה בני הארץ שהיו מביאים משם תבואה.
קה) וַירא יעקב כי יש שבר במצרים. בשעה שמת יצחק, באו יעקב ועשו לחלוק בירושה. ועשו יצא מחלקו בארץ, ומהכל, שיצא ונפטר, גם מגָלוּת. ויעקב, שיסבול גָלוּת, יקח הכל, כלומר, שהתפשרו כן. ועל כן ראה יעקב שבירה ההיא, שיהיה במצרים לו ולבניו לסבול הגלות. ועל כן, ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, לפני הדין שלמעלה, ואינכם מפחדים, שלא יִמָּצֵא עליכם מקטרג. ויאמר… רדו שמה, אשר רד”ו בגימטריה ר”י, חשבון זה היו ישראל במצרים. (ע”כ)
א”ל: תן לנו לחם!
א”ל: אלוה שלי אינו זן את המצרים, אלא לכו ומולו את עצמכם.
הלכו אצל פרעה והיו צועקים לפניו, שנאמר: ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם.
א”ל: לכו אל יוסף.
א”ל: כבר הלכנו אצלו והוא מדבר עמנו דברים יתרים.
ומה מדבר עמכם?
דברים שאין לספרן.
א”ל: אף על פי כן מהו מדבר עמכם?
אמר לכו מולו את עצמכם, ולא כך אמרנו לך מתחלה, עבד הוא ואין דרכו של עבד לנהוג מלכות עלינו.
א”ל: שוטים, לא כרוז יוצא מלפניו כל אותן שנים של שובע: רעב בא, ולמה לא הנחתם תבואה של שנה ושל שתים ושל שלש?
באותה שעה היו בוכים ואומרים לו: אף התבואה הרקיבה.
א”ל: ולא נשתייר קמח מאתמול.
א”ל: אף לחם שהיה לנו בסל הרקיב.
א”ל: שוטים, אם על התבואה הוא גוזר ומרקבת, שמא יגזור עלינו ויהרגנו.
א”ל: אפילו אומר לכם חתכו מבשרכם והאכילו לנעמיות תשמעו לו: כל אשר יאמר לכם תעשו.
והרעב היה על כל הארץ אין כתיב כאן, אלא על כל פני הארץ, לא התחיל הרעב תחלה אלא בעשירים, שאין פנים האמור כאן אלא עשירים. כשאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות את חבירו. וכיון שהוא עני אין לו פנים שהוא מתבייש מחבירו.
מה עשה?
הושיב שומרין על עשרה פתחים.
א”ל: כל מי שנכנס בפתח כתבו שמו והביאו לפני.
זה קורא ראובן בן יעקב,
וזה קורא שמעון בן יעקב, וכן כל אחד ואחד.
א”ל יוסף: חתמו כל האוצרות ופתחו אחד, ונתן שמותן לאותו שהיה ממונה על אותו אוצר.
א”ל: לכשיבואו בני אדם הללו ליקח אוכל, תפסום ושגרום לפני.
הלכו כמה ימים ולא באו.
שגר עליהם לשוק ונתן סימנים עליהם, ואמר להם: אם תראום תפסום.
הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות.
וכי מה מלאכתן בשוק של זונות?
אלא אמרו: מפני שיוסף יפה תואר, הושיבוהו בקובה של זונות.
מיד תפסום והביאום לפני יוסף, שנאמר: ויוסף הוא השליט על הארץ.
אמר יוסף בדעתו: אם אני מכניס שמעון ולוי, שמא יקפידו שבטים על לוי שהוא חכם וכהן גדול, ויעשו למצרים כמו שעשה לשכם. אלא הריני מכניס לשמעון שאין מחבבין לו [כל] כך, וילכו אצל אביהם, כיון שבקש אותו לתפסו רצו השבטים לסייעו.
א”ל שמעון: איני רוצה שתסייעוני.
שלח יוסף לפרעה ואמר: שגר ע’ גבורים שמצאתי אנשים ואני רוצה להכניסם בבית האסורים. וכיון שבאו, א”ל: טלו השלשלאות הללו ותנו בצוארו, והשבטים מרחוק. כיון שקרבו אצל שמעון, נתן עליהם בקולו ונפלו כולן לפניו ונשברו שניהן.
היה עומד מנשה אצל אביו אמר ליה: קח אותה השלשלת ושים בצוארו. והכהו מכה אחת ונתנה עליו.
אמר שמעון: מכה זו של בית אבא היא.
רמב”ן (כל הפרק)
“וירא יוסף את אחיו ויכירם” – מיד שראה אותם הכירם ופחד אולי יכירוהו ויתנכר אליהם ששם המצנפת על מצחו וקצת הפנים ושנה עצמו כמו שנאמר באשת ירבעם (מלכים א יד ב) קומי נא והשתנית ולא ידעו כי את אשת ירבעם וכתיב (שם פסוק ה) ויהי כבואה והיא מתנכרה או יהיה ויתנכר בכאן שהתנכר להם בדבריו שדבר להם קשות ואמר להם בכעס כאילו לא יבא אדם לפניו לשבר מאין באתם לפני ויאמרו מארץ כנען לשבור אוכל וכאשר הזכירו לו זה אז נתברר לו שהם אחיו באמת וזה טעם ויכר יוסף פעם שנית כי נתוסף לו בהם היכר וידיעת אמת ורש”י כתב נעשה להם כנכרי בדברים לדבר אתם קשות ועל דעתו יהיה ויתנכר לומר שדבר כאיש נכרי ואיננו נכון
כלי יקר (כל הפרק)
“ויכירם ויתנכר אליהם וגו'”. מה שחזר ואמר שנית ויכר יוסף את אחיו לפי שההכרה ראשונה קאי על צורת פניהם שהיה מכיר מי המה, והכרה שניה קאי על עניני האחוה והרחמנות כפירש”י, ובעקידה פירש מתחלה ויכירם ויתנכר מכיר ואינו מכיר, ואחר שאמרו מארץ כנען באו אז הכירם הכרה גמורה כי אחיו המה, והראב”ע פירש שמתחלה היה מסופק מי ראובן מי שמעון ואח”כ כאשר נתיישב בהם הכירם הכרה גמורה מי ומי ההולכים.
והנה בענין דבור קשות, ישתומם כל משכיל מה ראה יוסף על ככה לצער את אביו ואת אחיו חנם, ומה שפירש הרמב”ן שעשה כל זה כדי שיתקיימו החלומות כו’, אם ירצה ה’ בקיומם המה יתקיימו מעצמם ויוסף מה פעל. והנראה לי בזה שמה שלא גלה לאביו עדיין כי הוא חי לפי שחשב אם הקדוש ב”ה לא גלה לו א”כ רצה הקב”ה בצערו כ”ב שנה מדה כנגד מדה ואיך יגלה הוא מה שכסה הקב”ה, כי מצא בשכלו שנגזר על אביו צער כ”ב שנים שלמים מיום ליום כנגד אותן כ”ב שנים שלא קיים מצות כבוד אביו, ואחר שנשלמו אז נתודע יוסף אל אחיו, ומה שציער את אחיו עשה כל זה למרק עונם במה שמכרו אחיהם וגדול עונם מנשא וצריכין מירוק יסורין מדה כנגד מדה.
וקרוב לזה פירש מהרי”א, והנני מוסיף על דבריו לפרש כל הפרטים והקורות, כי עלילה ראשונה של מרגלים אתם למרק העון שחשבו את יוסף למרגל ורכיל לראות ערות אחיהם, כי בבואו אליהם דותינה כתיב ובטרם יקרב אליהם וגו’. כי המה חשבו שרצונו להתקרב אליהם ולרגל מה יעשו אחיו כדי לחזור ולהביא איזו דבה לאביו עליהם, וכל רכיל גורם לשפיכת דמים כמ”ש (יחזקאל כב.ט) אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם, לפיכך בטרם יקרב אליהם להרוג אותם יתנכלו המה להמיתו, כי חשבו שהבא להרגך השכם להרגו בטרם יקרב הוא אליך. ולכך נאמר ויזכור את החלומות קודם שאמר אליהם מרגלים אתם. לפי שנזכר שחלם לו והנה תסובנה אלומותיכם ולא פירש מהו הסיבוב, אלא ודאי שסופם להיות בעלילות מרגלים כי כל מרגל הולך ומסבב את כל העיר לראות מהיכן היא נוחה ליכבש, וראיה ממה שנכנסו בעשרה שערי העיר סחור סחור וע”י סבוב זה ישתחוו לאלומתו של יוסף, כי יבואו בעלילת מרגלים אתם לראות ערות הארץ באתם. ובזה נתמרק העון שחשבו את יוסף למרגל הבא לראות ערות מעשיהם וכנגד מה שהשליכו את יוסף לבור ויאסוף אותם אל משמר, פירש רש”י בית האסורים דהיינו בור כמ”ש ביוסף ויתנהו אל בית הסוהר, ויוסף אמר כי שמו אותי בבור, והוכרח רש”י לפרש כן שאם היה בית המשמר באיזו חדר לא היה מדה כנגד מדה, לפיכך ויקח מאתם את שמעון כי הוא השליכו לבור.(ע”כ)
וקצת יותר פסיכולוגי
http://www.reform.org.il/Heb/
“אך אותו יוסף, שמול פרעה הזר מוכן להיות נאמן לעצמו ולאמונתו, אינו חושף את רגשותיו האמיתיים מול אחיו. זה קשה יותר, מסובך יותר. הוא מתמודד עם קושי גדול יותר – הן מבחינת משקעי העבר, והן מבחינת תפקידו כיום בממלכה.
…גם בסופה של הפרשה – כאשר יוסף מארח את אחיו, ובמפגש השלישי לאחר מציאת הגביע אצל בנימין, הוא עדיין לא חושף בפניהם מיהו ומהו. למה הוא מתנהג אליהם בכל פעם בצורה שונה, למה הוא מתנכר אליהם בתחילה, לאחר מכן מזמין אותם לביתו, ולאחר שהם יוצאים שוב לדרכם הוא שולח אחריהם שליחים לבדוק מה הם גנבו. יהודה כבר לא יודע איך להצדיק ולהסביר את מה שקורה.
לדבר באמת, לומר את מה שאנחנו חושבים ומרגישים יכול להיות הדבר החשוב ביותר, ויחד עם זאת לפעמים הקשה ביותר. הוא יכול להניע תהליכים קדימה, לשנות מציאות ולהביא לתחושת הקלה. לפעמים, כדי להגיע לרגע של פתיחות, הקשבה והבנה צריך לעבור תהליך שלם של מפגשים חוזרים, של מסרים סותרים ושתילת רמזים שיובנו רק בסופו של התהליך, או במקרה שלנו – בפרשה הבאה.
בחג החנוכה – חג האור, שבמהלכו השנה נחגג גם יום זכויות האדם, מי יתן ונדע לדבר את אשר על ליבנו, לחשוף את מצוקתנו ושמחתנו, להשתמש בעברנו על מנת להגיע למקום של הבנה וקרבה, לדבר ולא לסגור, להגביר את האור ועל ידי כך להמעיט את החושך. (ע”כ)