Date: Fri, 26 Dec 2014 22:40:35 +1100
Subject: Fwd: ויגש אליו…ולא יכל… ויסע… ויברך…ויאחזו
From:
To:
י יש לתמוה אחרי שעמד יוסף במצרים ימים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו…
“
?הרי זה נראה כחטא גדול להשאיר את אביו בצער גדול כזה עליו ועל שמעון. גם אם רצה להכאיב מעט לאחיו, כיצד לא חש רחמים עבור אביו הזקן
האברבנאל (פרק מא’ שאלה 4) מעלה את אותה קושיה, אך בלשון בוטה יותר:
“למה התנכר יוסף לאחיו ודיבר איתם קשות, והלא היה זה לא עוון בליל בהיותו נוקם ונוטר וכנחש!… ועוד כי בהיות יוסף הוא השליט על הארץ היו משתחווים לו אף שיכירו בו ואיך אם כן העטופים ברעב וחוץ מארצם בדרך רחוקה ובניהם ונשיהם וטפם מייחלים להם כל שכן אביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות, איך לא חמל עליו והרבה צער על צערו במאסר שמעון.?
“
ראשית, יוסף מרבה להזכיר את שם ה’. קשה ‘לתפוס’ אותו במשפט אחד בלי שם ה’(בראשית מב,יח / מא, טז):
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים אֲנִי יָרֵא.
וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה. (ע”כ)
אז – מיהו בעצם יוסף?
נדלג להופעה האחרונה של מוטיב הבגדים כדי להשלים את התמונה של מחלוקת האחים.
כאשר יוסף נותן לאחיו בגדים הוא בא להסביר להם את מהותו – המלוכה. הראיה של האחים כי מהותו של יוסף היא מדרגה רוחנית עליונה שהם אינם יכולים להשיג, הייתה שגויה. יוסף נתן לאחיו בגדים מכוחו המלוכתי ולא הרוחני. במעשה זה הוא הסביר להם כי לכל אחד מהם מדרגה רוחנית שונה ולא שייך כאן מי עליון יותר ומי פחות, המדרגות שונות, אך כל אח מגיע לשלמות הפנימית בפני עצמו, והשוואתו מולם הייתה שגויה. הוא – עניינו מלוכה, ולכל אח מהות שונה.
יוסף נותן להם בגדים, וכאילו אומר להם: ‘הנה אני נותן לכם מהמלוכה אך גם לכם שלמות עליונה – שלמות רוחנית’.
“רעיון לשבת ויגש” מידה כנגד מידה בפרשת מכירת יוסף . 10 נקודות בתהליך מכירת יוסף המביאות לתובנה כי הקב”ה מנהיג את עולמו ב”מידה כנגד מידה” פשוט מדהים!!!
מידה כנגד מידה בפרשת מכירת יוסף:
1. יוסף אומר לאחים: מרגלים אתם! =
כלי יקר: מידה כנגד מידה. אתם אמרתם שאני מרגל אחריכם לאבא כדי לתקן את חטאכם תרגישו מה זה להיות בתחושה שמעלילים עליכם שאתם מרגלים…
2. מדוע יוסף משליך את כולם 3 ימים לבור?=
אתם השלכם אותי לבור- אתם תשבו בבור.
3. מדוע יוסף משאיר דווקא את שמעון במאסר עד שיביאו את בנימין? =
שמעון דחף אותו לבור התביעה עליו גדולה יותר- עונשו חמור יותר.
(ועוד ועוד – וכדאי לעיין)
ויופי של מאמר מחקרי שמסכם את המוטיבים של עלילות יוסף ומוסיף השוואה עם סיפור הקוראן
http://lib.cet.ac.il/pages/
“בעיצוב דמותו של יוסף נתמזגו שני מאפיינים מנוגדים: הוא היה איש החלומות ואיש הלחם (ראו המינוח: לחם, אלומות, שיבולים, בר, מעשה אופה, אוכל, מאכל, מזון). כ‘בעל החלומות‘ הוא היה איש ’המעֵבר‘ וכאיש הלחם הוא איש המעשה שרגליו נטועות היטב בקרקע המציאות. המיזוג בין הקצוות, גרם לקורותיו להתנדנד בין חלום לבין מציאות: בין חלומות יוצרי מציאות לבין מציאות יוצרת חלומות. לאופי הכמו אגדי של סיפורו תרם גם איפיונו של יוסף כאיש הבורות, זה שנחלץ באופן בלתי צפוי מבורות בלתי אפשריים. כל צמד חלומות גרם לתפנית בחייו שזרקה אותו אל בור או חילצה אותו מבור. חלומותיו הפילוהו אל הבור בכנען וחלומות פרעה חילצוהו מהבור במצרים בתיווך שר המשקים שיוסף פתר לו את חלומו בהיותם בבור”
“מו הבגדים, החלומות והבורות כך הלחם הוא מוטיב יסוד בסיפור יוסף. הלחם עובר כחוט השני בשלושת צמדי החלומות. החלום הראשון הוא חלום האלומות של יוסף, החלום האחרון הוא חלום השיבולים של פרעה, ובין שניהם – חלום ’מעשה האופה‘ של שר האופים. כישלון שר האופים באספקת הלחם הראוי לפרעה הוא רמז מטרים לצורך בממונה על הלחם. אלא שיוסף לא נדרש לפתור את הבעיה המוגבלת של ספק המאפה לפרעה אלא את הבעיה הכלל מצרית שתטריד את מנוחת פרעה.
(וקודם לכן) השליכוהו לבור ריק בשדה כדי שימות לאטו ברעב ובצמא, והם עצמם ישבו ’לאכָל לחם‘ (לז 25). סעודה משותפת במקרא היא בדרך כלל ביטוי של אחוה ורעות, אך סעודת האחים היתה סעודת זדון. הם ראו בצרת נפשו של אחיהם אך אזניהם היו אטומות לתחנוניו (מב 21). יותר מכך, הם שמחו על הגורל הנורא הצפוי לו, כי ציון אכילת לחם (’ויֵשבו לאכָל לחם‘) הוא מוסכמה ספרותית להבעת שמחה. אבל העניינים התגלגלו אחרת מהמצופה, ובסופו של דבר קרה שהאיש שנדון על ידם למוות ברעב הפך לאיש שיציל אותם ממות ברעב.
“הסורה הי“ב בקוראן מכנה את סיפור יוסף ’היפה שבסיפורים‘, ולא בכדי. עלילתו המופלאה שופעת המעמדים הדרמטיים, דרכי עיצובו ומעמקיו הפסיכולוגיים משכו אליו מאז ומתמיד את לבבות קוראיו. סיפור יוסף אהוב בין השאר משום שהוא נותן דרור למשאלות כמוסות, שחלקן מאד אנושיות אף שהן בלתי לגיטמיות. כסיפור חינוכי עלילתו מתירה רק למשאלות הלגיטמיות להתגשם. הפנטזיה של רצח אח (לסיפור יוסף קדמו בספר בראשית סיפור קין והבל וסיפור יעקב ועשיו) – איננה מתגשמת, הפנטזיה של יחסים בין נער בלתי מנוסה עם אשה נשואה (השוו משלי ז) – איננה מתגשמת, אבל הפנטזיה של אבות שכולים שגופות בניהם לא נמצאו, דווקא כן מתגשמת. הבן, מתברר, כלל לא מת, אלא הגיע לארץ נוכריה, נעשה בה למושל ובסופו של דבר נפגש עם אביו מולידו. גם הפנטזיה של ’מאשפות ירים אביון‘ (’מוטיב סינדרלה‘) מתגשמת בניגוד לכל המוכר מחיי החברה. העבד היושב בבית הבור נעשה שליטה הכל יכול של מעצמה גדולה.
…
במישור ההסטוריוגרפי סיפור יוסף נועד בראש ובראשונה להעניק תשובה לתמיהה הגדולה שמעורר תיאור היווצרות ישראל לעם. אם ה‘ חזר והבטיח לאבות האומה לתת לזרעם את ארץ כנען, והם כבר חיו בארץ כנען, מדוע הם היו צריכים לרדת מצרימה? הרי אם הם לא היו יורדים מצרימה היה נמנע כל הסיבוך שבהמשך: שיעבוד מצרים, יציאת מצרים, הנדודים במדבר, כיבוש הארץ וקשיי ההתנחלות בה (גם המסורת על ברית בין הבתרים, טו 13-14, נועדה להתמודד עם קושי זה). סיפור יוסף מראה שהירידה מצרימה היתה בלתי נמענת, ושלושה הבטים נקשרו זה בזה כדי לשכנע בכך: הפיזי-הישרדותי, הפסיכולוגי והאמוני. רעב ממושך וכבד שרר ’בכל הארצות‘ ורק ב‘ארץ מצרים היה לחם‘ (מא 54). כדי להנצל ממות בטוח ברעב היה על יעקב וביתו לרדת מצרימה. זו לא היתה ירידה זמנית עד תום הרעב כי יעקב לא יכול היה לעמוד בטלטולי הדרך חזרה מפאת גילו המופלג. הרי הוא הגיע למצרים בן 130 שנה כשהרעב היה אמור להמשך עוד חמש שנים. הוא גם לא היה מסכים להפרד מבנו הנבחר,(ע”כ)
ועוד מאמר מעניין שמשווה בין סיפורי יוסף במקרא וסיפורי יוסף בקוראן (למעונינים)
http://lib.cet.ac.il/pages/
(לא אצטט)
והפרשה מתחילה — “ויגש אליו יהודה” – פתיחה של 3 מילים, מהממת בעוצמתה, אפשר לדמיין את יהודה מנפח את חזהו ועושה כמה תנועות של ג’ודו, על החיים ועל המוות
מאמר יפה שמנתח את העימות בין יהודה ליוסף וכולל גם ניתוח ההפטרה לפרשה
http://www.yrg.org.il/show.
“יהודה ויוסף הינם בפשטות- וכך גם עולה מדברי רבותינו – שני צירים שונים, שני סגנונות הסותרים בהופעתם זה את זה. כל אחד מהם מגלם במעשיו ומשקף במאורעותיו אופי אחר לחלוטין. יתר על כן: מדובר בשני “אבות-טיפוס”, שתי דמויות ענק ‘מטא-היסטוריות’ המתגלות ומשפיעות במהלך הדורות. מקום רב יש לעיין בצדדיהם השונים של שני האופיים היסודיים הללו ובהשפעתם לדורות.
מי המלך?
נתחיל בשאלה פשוטה ביותר: מיהו המלך? כלומר מי מבין שני האחים הוא העליון, הדמות מלאת-ההוד שכתר המלוכה והשררה אכן יאים לה: יהודה או יוסף?
התבוננות פשוטה בפרשיות האחרונות מעלה תשובה ברורה: יוסף הוא המתאים למלוכה. מראשית נעוריו ברורה לו דרכו ואישיותו צלולה. על אף המכשולים העצומים הוא אינו נוטש את חלומותיו וצעד צעד מתקדם אל היעד שאותו הוא רוצה “לכבוש”- “וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי”
…
הוא אינו נוקם ונוטר כמלוא נימה ומבקש ומתחנן מאחיו לבל יחששו או יצטערו: “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם”[ג]. הוא הוא הראוי לתפקיד מלך ישראל שאכן אין מעליו אלא ה’ אלוקיו.
יהודה לעומתו הינו לכאורה ההיפך הגמור מאלו הדברים: מוכר את יוסף עבור בצע כסף, יורד מעם אחיו והולך אל תמר הנדמית לו כזונה. מסירות הנפש בעד בנימין שמתגלה בפרשה האחרונה אינה מחפה על המקרים הקודמים. זהו לכל היותר תיקון לפגמים שנעשו. קשה מאד א”כ להזדהות עם יהודה לכאורה הוא אינו ראוי בעינינו למלוכה.
???
מצד אחד יוסף הוא דמותו ה”קלאסית” של הצדיק וכך גם נִתכּנה לדורי-דורות. אולם מאידך הלא הוא ממש איש ה’עולם הזה’? הוא המשביר לכל, המעביר את העם מקצה לקצה ושולט ורודה בכל. כיצד מתיישבת דמותו של הצדיק עובד ה’ שאינו שת לבו אל חיצוניות העולם עם דמותו של יוסף המשנה למלך מצרים, המדינאי הדגול שמבצע מהפכות כבדות משקל בממלכה האדירה בעולם? כך גם באופן הפוך אצל יהודה: כיצד מתיישבת דמותו של יהודה שירד מעם אחיו וחטא, עם דמותו של זה הנשלח לייסד ישיבה במצרים ומנהיג את אחיו? כביכול התהפכויות כפולות לפנינו, כמו גם דמויות מפוצלות בתוך עצמן. כיצד מתחברות התכונות השונות לכלל אישיות מגובשת אחת?
…
מבט קל אל ההפטרה יגלה תמונה שונה לגמרי’/. בסיומו של תהליך האיחוד בין עץ יהודה ועץ אפרים, אכן נשאלת השאלה “ובכל זאת, מי המלך?” ותשובתה בצידה- “וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם… וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם”[ה]. כלומר בהיפוך גמור מן הפרשה, דוד המלך בן בנו של יהודה הוא המלך. ליוסף שמור מקום חשוב ומרכזי באומה: הוא אחד מענפיה העבותים (ע”כ)
(וכמובן יש לנו בעייה די קשה. עשרת השבטים” שנעלמו והם כוללים את בני יוסף – מנשה ואפריים. 2,500 שנה עברו וחז”לינו ראשונים ואחרונים שותקים. אין יוסף, אין מנשה ואפריים- פרט לאגדה על משיח בן יוסף עם משיח בן דוד, וכרגיל נוח לצייר את העיגולים אחרי ש”א=להים ירה את החץ” המכאיב)
וזה לא כל כך שייך לפרשה, אבל היות וחז”ל לא יכלו למצא פתרון הולם לעימות בין בית יהודה לבית יוסף הם יצרו שני משיחים, (טובים השניים מכלום) למשל מתוך
http://he.wikipedia.org/wiki/%
“על פי חז”ל עתידים להיות שני משיחים:
- משיח בן יוסף – המשיח הראשוני שיכונן את השלבים המעשיים-חומריים כהקמת מסגרות לאומיות וקיבוץ העם לארצו.
- משיח בן דוד – המשיח הרוחני-האידאולוגי שיביא את העם אל שלמותו הרוחנית.
אבות הטיפוס בעניין זה הם יוסף ויהודה. יוסף שימש כמשנה לפרעה מלך מצרים, ועסק בסדרי ממשלה ושלטון. הוא גם מכונה ‘המשביר’ על שום שניהל את הצד הארגוני-לוגיסטי של השברת מזון לרעבים. יהודה, לעומת זאת, הינו התלמיד חכם[1] ואיש ההגות הרוחני-אידאולוגי, המסמל את המשיח הסולל דרכים לתיקון העולם כולו.
שני אבות הטיפוס הללו, רומזים גם לכך שמשיח בן יוסף יהיה מבני רחל (יוסף היה בכורה של רחל), ואילו משיח בן דוד יהיה מבני לאה (יהודה קיבל את הפונקציה של בכור לאחר חטא ראובן במעשה בלהה, וחטא שמעון ולוי בפרשת שכם).
(וע”ש)
לפרשתנו
שיא העלילה, יוסף מתוודע אל אחיו. תדהמה, אילו הייתי במקום האחים הייתי מוכר אותו שוב. איך שהוא התעלל בהם. האם לאחר מכן נוצרו ביניהם יחסי קירבה? תמיהתני – זה נרמז בסוף פרשת ויחי.
תוכן הפרשה
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
נאום תגובת יהודה
יוסף נשבר ומזהה את עצמו כאח
יוסף מיעץ לאחיו תוכנית הגירה
תגובה מפרגנת (מפתיעה) של פרעה
מתנות יוסף
סיפור החדשות ליעקב
תגובה מפרגנת של א-להים בחלום
ירידת מצריימה
ספירת היורדים
פגישת יוסף ואביו, ועצת יוסף
פגישת יעקב ופרעה
יוסף רוכש את כל אדמת מצריים עבור לחם לעם המצרי
יוסף מטיל מס 20% על יבול חקלאי
בני ישראל מתנחלים בארץ גושן
>>>> אין מצוות >>>>>
שלושה סיפורים עיקריים – יוסף מזדהה לאחיו: – יוסף פוגש את אביו: – יעקב פוגש את פרעה
האם כל זה (7 שנות רעב במצריים ובכנען) קרה – לפי מחקרים היסטוריים? מתוך
ירידת שמיים (ש צרויה) למצרים בממצא הארכיאולוגי
בציור קיר מקבר בני חסן שבמצרים התיכונה, מתוארת שיירת סוחרים היורדת למצרים. בציור ניכרים כמה פרטים שתואמים מאוד לסיפור ירידת אחי יוסף למצרים: היו לבושים” ב”כתונת פסים”, שזהו הלבוש האהוב על בני יעקב וכפי שספרת התורה (ספר בראשית לז ג), היו רועי צאן (בראשית מו לב), וירדו עם ליווי של מצריים (כפי הנצרך לכל החמורים והמתנות ששלח להם יוסף, עיין בראשית מה כג). כמובן אין מזה ראיה שהציור היה על אחי יוסף דווקא, אבל זו הוכחה שאכן שמיים היו יורדים למצרים ושאכן היו יורדים כדרך המסופר בתורה.
גם בתבליטים שונים במצרים העתיקה, מתואר על שבטים שמיים שירדו למצרים לשם מקח וממכר ואף כדי להיאחז באדמתה.
.
ברשימה מאמצע המאה ה-15 לפנה”ס, נמנים נכבדים מארץ כנען אשר הגיעו לחצר פרעה על מנת לקבל תבואה ושיכר.
.בפפירוס אנסטאסי ו’, מודיע פקיד אחד משומרי גבול מצרים, על נדידת שבט רועים מאסיא למצרים, וכך כתב: “אני מוציא לפועל כל שליחות המוטלת עלי במסירות איתנה כנחושת. איני מתרשל… סיימנו להניח למשפחות השוסים מאדום לעבור את מבצר מרנפתח אשר בת’כו אל הבריכות של פיתום של מרנפתח אשר בת’כו להחיות את נפשותיהם ואת מקניהם, על פי רצון פרעה”.
. יעקב אבינו במצרים: נמצאו חותמות עם השם “יעקב” או “יעקב אל” (יעקב-ישראל?), והיה משליטי מצרים. [ואולם מבחינת התיארוך, ממצא זה מתאים יותר אם נחשיב את עלייתו של יוסף למלך בתקופת ההיקסוס. ומ”מ אף אם עליית יוסף היתה לפני תקופת ההיקסוס, יש לראות בממצא זה סימן להשפעת בני ישראל על מצרים, ושמירת השם “יעקב” כהיותו שם “יוקרתי בתודעה המצרית
(הייתי בודק את האמור לעיל)
.
והמסורת – (ברור) – אומרת – מתוך
“משרואה יוסף את הנהגתו של יהודה שאינו מחפש שררה אלא עבדות הוא נוטל על עצמו, מכיר יוסף שיהודה הוא באמת מלך ישראל ולכן מתגלה אל אחיו “ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף…”
יעקב המכיר בחשיבות הערבות של יהודה שולח את יהודה לפניו “ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה…” (מו’ כח’) ומבאר רש”י עפ”י חז”ל “לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה”. ודוקא יהודה, כי לתפקיד “ראש הישיבה” לא מספיק ללמוד ולדעת תורה, אלא צריכה להיות אהבה גדולה לאחרים עד כדי נכונות להיות ערב להם.פרשה זו מלמדת אותנו שהקב”ה מוליך את ההסטוריה, והמנהיגים החושבים לפעמים שהם קובעים הכל, מתברר שהם בסך הכל מובלים על ידי ההנהגה האלוקית. יוסף שכל כך השתדל לממש את חלומותיו מכיר בכך. כשיוסף מתודע לאחיו הוא אומר להם “אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. ועתה אל יחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם”.יוסף מבין שאמנם האחים מכרו אותו אך למעשה זוהי שליחות אלוקית המתאימה להנהגתו של יוסף כדי שיוכל להחיות את ישראל .יוסף ממשיך “וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ…” אולם בפסוק הבא הוא חוזר לפתיחת דבריו ואומר “ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים…” אם נשים לב לדבריו, יוסף משנה ממה שאמר בפתיחת הדברים.שם הוא דיבר על כך שהאחים מכרו אותו, ואילו כאן הלשון היא לשון שליחות. יוסף מבין שבעצם גם האחים עצמם הם שליחים של הקב”ה.
..ראה גבורתו של יהודה, עליו נאמר חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי ט”ז), חמת מלך זה יהודה, ואיש חכם יכפרנה זה יוסף, כיון שראה יוסף שעלתו חמתו של יהודה, אמר עכשיו תאבד מצרים. אמר רבי שמעון בן לקיש, משל לשני אתליטין תפושים זה בזה, כיוון שהרגיש אחד מהן שהוא בא להנצח, אמר עכשיו ינצחני ואני נתבייש בפני הכל, מה עשה נשקו על ידיו ושככה חמתו של אתליטה הגדול… וסרה קנאת אפרים (ישעיה י”א), כנגד מי אמר ישעיה מקרא זה, לא אמרו אלא כנגד יהודה ויוסף, דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, בשעה שהיו יהודה ויוסף מתנגחין זה עם זה, אמרו מלאכי השרת זה לזה, בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה, בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי, ועכשיו שור וארי מתנגחין ועומדין, והקנאה ביניהן עד שבא משיח… (ויגש ג וד)
דבר אחר ויגש אליו יהודה, שנגש בתוכחות, בי אדוני, אל תעבור עלינו מדת הדין, ידבר נא עבדך דבר באזני, ראוי היה לומר לפני אדוני, אלא מלמד שהיה מדבר אחת קשה ואחת רכה, כי כמוך כפרעה, כשם שפרעה אוהב נשים ומחמדן, כך אתה ראית בנימין שהוא יפה תואר, ואתה מחמדו להיות לך לעבד… אמר לו מפני מה לא ערבת את אחיך כשמכרתם אותו… והוא לא חטא לך, אבל זה שחטא וגנב הגביע, אמור לאביך הלך החבל אחר הדלי, כיון ששמע יהודה כך צעק ובכה… אמר רבי שמואל בן נחמן לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אחיו אין בריה בעולם מכירה, ולמה אמר הוציאו כל איש, אלא כך אמר יוסף בלבו, מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים.
אמר ליה יהודה ליוסף, תדע שמתחלה לא באת עלינו אלא בעלילות, בתחילה אמרת לנו מרגלים אתם, לראות את ערות הארץ באתם, גביע גנבתם, נשבע אני בחיי אבי הצדיק, ואתה נשבעת בחיי פרעה הרשע. אם אני אוציא את חרבי מנרתיקה אמלא כל מצרים הרוגים. אמר לו יוסף אם תוציא החרב מנרתיקה אני כורכו על צוארך. אמר ליה יהודה אם אפתח את פי אבלע אותך, אמר ליה יוסף, אם תפתח פיך אני סותמו באבן… אמר לו יהודה דין שקר אתה דן אותנו, אמר לו יוסף אין לך דין שקר כמכירת אחיכם. אמר לו יהודה נורא דשכם דליק בלבי, אמר לו יוסף, נורא דתמר כלתך אנא מטפי, אמר לו יהודה רתח אנא ולית דמהימן לי, אמר לו יוסף רתחא דידך אנא מתבר. אמר לו יהודה עכשיו אצא ואצבע את כל שווקים שבמצרים בדם, אמר לו יוסף צבעים הייתם מימיכם, שצבעתם כתונת אחיכם בדם. כיון שראה יוסף שהסכימה דעתם להחריב את מצרים, אמר יוסף בלבו מוטב שאתודע להן, ואל יחריבו את מצרים. (ע”כ)
(דו-שיח מענין)
“מעניין כי דברים רבים חוזרים על עצמם פעמיים פעם במכירה ופעם בהתגלות. להלן הצגת ההקבלה. (רק הטור הימני הוא לפי סדר הכתוב בתורה)
|
עד להגעה למצרים |
עד למפגש המחודש עם יעקב |
|
|
יוסף עושה מעשה נערות |
יפה תואר ויפה מראה |
|
|
מביא דיבה רעה |
|
|
|
יעקב אוהב את יוסף עושה כתונת פסים |
מצליח בבית פוטיפר נותן לו את הכל |
פרעה ממנה את יוסף למשנה למלך מלביש את יוסף בבגדי שש |
|
האחים שונאים את יוסף |
ויחר אפו – פוטיפר |
|
|
המלך תמלוך |
יוסף משנה למלך –לאב לכל מצרים |
מושל בכל מצרים |
|
חלומות יוסף |
חלומות השרים |
חלומות פרעה |
|
קנאת האחים שמירת הדבר ע”י האב |
סרה קנאת האחים ותחי רוח יעקב אביהם |
|
|
האחים רועים רחוק |
ירידת האחים למצרים לקנות מזון |
יוסף אומר לפרעה שהאחים רועי צאן |
|
שליחת יוסף |
שליחת האחים למצרים (*2) |
שליחת יהודה |
|
האיש מכוון את יוסף |
האיש מכוון את האחים לבית יוסף |
הוציאו כל איש מעלי – ולא עמד איש איתו בהתודע |
|
מרחוק |
יוסף מכיר את אחיו והם לא מכירים אותו |
|
|
האחים מתנכרים ליוסף |
יוסף מתנכר לאחיו 1 |
יוסף מתנכר לאחיו 2 |
|
ראובן מציע הצעה שלא מתקבלת בסופו של דבר |
ראובן מציע לאביו ערבון לבנימין שלא מתקבל |
|
|
הפשטת הכותונת |
הורדת הכותונת על ידי אשת פוטיפר |
|
|
השלכה לבור ע”י האחים |
השלכה לבור ע”י פוטיפר |
שמעון נאסר |
|
אכילת לחם |
אכילת לחם עם יוסף |
|
|
הצעת יהודה שמתקבלת |
הצעת יהודה לאביו שמתקבלת |
הצעת יהודה עצמו במקום בנימין לא מתקבלת. דברי יהודה ליוסף שמשפיעים עליו להתגלות לאחיו. |
|
מכירת יוסף למדינים ואח”כ לישמעאלים |
מכירת יוסף לפוטיפר ואח”כ לשר בית הסוהר |
|
|
ויעלו את יוסף מן הבור |
ויריצוהו מן הבור |
|
|
משא הישמעאלים – נאכת צרי ולוט |
מנחה ליוסף – נאכת צרי ולוט |
|
|
ראובן קורע בגדיו |
ראובן מזכיר את מה שאמר שלא לפגוע ביוסף |
|
|
קריעת הכותונת וטבילתה בדם |
קריעת הבגדים ע”י האחים כשמתגלה הגביע אצל בנימין |
|
|
שליחת הכותונת המגואלת בדם ליעקב |
שליחת העגלות ע”י יוסף ליעקב |
|
|
הכירה – ויכר |
וירא את העגלות – ותחי רוח |
|
|
בני יעקב מספרים לו על מה שקרה ליוסף |
בני יעקב מספרים לו על מה שקרה להם עם שליט מצרים |
בני יעקב מספרים לו כי יוסף חי ושליט במצרים |
|
יעקב מתאבל – בוכה – מסרב להאמין |
יוסף בוכה ארבע פעמים יעקב מזכיר כי יוסף איננו ושמעון איננו |
יעקב מסרב להאמין כי יוסף חי |
|
בני יעקב מנסים לנחמו – אך לשוא |
בני יעקב מנסים לשכנעו כי יוסף חי – אך לשוא. רק העגלות שכנעו |
|
|
העברתו לפוטיפר |
העברתו לשר בית הסוהר |
העברתו להיות משנה למלך |
(ואפשר לעיין במקור לעוד)
לקח טוב
ההתאפקות של יוסף אפשרה ליהודה לקשור חבל בחבל נימה בנימה ולהכנס לתוך לבו של יוסף, ולדלות ממנה מים חיים של אהבה ורעות, ובזהר הק’ מופיע המדרש הנ”ל באופן הפוך שיוסף עמד על לבו של יהודה, ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, וכל צד עמד על לבו של רעהו, וסרה קנאת האחים זה בזה.
שפת אמת מוסיף רעיון חריף, שאילו יוסף היה מסוגל להתאפק יותר, היתה באה הגאולה השלימה, ולדברינו לעיל הדבר מוסבר, מפני שאם היה מתאפק יותר, היה להם יכולת לחדור יותר זה ללבו של זה, ע”י קשירת עוד חבל לחבל נימה לנימה, והיו מגיעים לאחדות ממש, אבל כיון שלא היה יכול להתאפק, נשאר חלק פנימי בלבם שלא נחשף ולא נתברר להם, וזה הוליד בהמשך הדורות למחלוקת. ולפי זה מובן מדוע מיד אחרי ההתגלות של יוסף, נאמר שיוסף בכה על צווארי בנימין, ובנימין נפל על צוואריו, ולפי חז”ל שבכו על חורבן בתי המקדש בחלקו של בנימין ועל משכן שילה בחלקו של יוסף שעתידים להיחרב.
דומני שגם המלים ‘ולא יכול יוסף להתאפק” – לפחות לפי הפרשנים המפרשים את המילה “להתאפק” מלשון “איפוק” – מצביעות על תגובה בלתי נשלטת של יוסף. הוא בעצם רצה להתאפק, אך משהו חזק יותר ממנו התחרה עם רצון זה וניצח אותו.
עלינו להבין אם כן באיזה מובן יוסף לא יכול היה להתאפק:
רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל פירוש “משך חכמה” רואה בתגובתו של יוסף מעין החלטה מוסרית מתחשבת וזו לשונו:
‘לא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים – ר”ל כי רצה להתאפק ולהביא את יעקב לקיים ‘השמש והירח כו’ משתחווים לי’, ולא היה לו לרחם עליהם כאשר לא שמעו בהתחננו אליהם. אך שלא היה נאות לפני האנשים הנצבים שלא ידעו כל המאורע והיה נראה כאכזר וכלב בליעל בלתי חונן ולא היה יכול להתאפק בסיבת כל הנצבים עליו.’
לפי פירוש זה, יוסף ויתר על הגשמת חלומו במלואו ועל הנקמה המוצדקת, כדי לא להיראות אכזר בעיני המצרים הנצבים עליו.
דון יצחק אברבנאל מציג גישה אחרת:
השאלה האחת עשרה: “ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו” (מה, א). כי אם היה עניינו כדברי רש”י, שלא יכול לסבול שיהיו המצריים ניצבים עליו ורואים אחיו מתביישים בהיוודעו להם, היה ראוי שיאמר: ‘ולא רצה יוסף’, לא: “ולא יכול”. ואם עניינו כדברי הרמב”ן שלא יכול להתחזק לכל הניצבים עליו, שהיו מייחלים פניו למחול לבנימין – הנה ראוי שיאמר שלא התוודע יוסף אל אחיו רק מפני שסרבו בו המצריים. וזה לא יעלה על הדעת, כי כמו שביארתי כבר השלים להענישם מידה כנגד מידה, והיה דעתו לשיתוודע אליהם.
והגברת נחמה מצטטת דעה מענינת ושוללת אותה,
מתוך –
http://www.nechama.org.il/
החוקר הגרמני גונקל כותב בפירושו לבראשית (גוטינגען 1917) לפסוקנו:
הוציאו כל איש: אופייני הוא לרוח העם הישראלי, שיוסף אינו שוכח גם ברגעי הזעזוע הנפשי הגדול את החשבונות הפיקחים: הוא מפחד שלא ימצא הדבר חן בעיני פרעה, שעומד הוא להביא בימי הרעב מהגרים זרים לארץ מצרים, ולכן מכלכל הוא כעת את כל ענינו בסתר, כדי שיוכל להעמיד את פרעה לפני עובדה מוגמרת.
הוכח את הכזב שבטיעונו!
והנה יוסף, המפיק הראשי של העלילה שמושך בעצמו בחוטים, מתקשה לסיים אותה אפילו ברגעי השיא שלא ניתנים עוד למתיחה נוספת. כך ה’שם משמואל’ מדייק מן הפסוק “ולא יכול יוסף להתאפק”, ומשמע שאם היה יכול לשלוט ברוחו היה דוחה את הקץ עוד קצת, ומותח את האחים עוד ועוד. אך לשם מה? איזו תועלת חשב להפיק מעוד כמה רגעים של מתח מורט עצבים?……
ואם כן הדבר תמוה מאד שרבותינו קוראים על יוסף “חנון ורחום וצדיק”, ואיה היא רחמנותו של יוסף שנהג כך עם אחיו, ולאן פרחה צדקתו בעת שהתעלל בהם כל כך.
אולם רבותינו בראייתם הנכונה מגלים לנו היכן היא רחמנותו האמיתית של יוסף, שדוקא בעת שנדמה לנו שיוסף נוהג באחיו באכזריות, האמת היא שהוא נוהג עמהם בשיא הרחמנות, כי יוסף מצד טבעו רצה להתגלות מיד לאחיו, מרוב ההתרגשות שבלי ספק אחזה בו בעת שבאו לפניו לארץ מצרים, אולם הוא כבש את רצונו האישי למען מטרה נעלית יותר, כי ידע יוסף מענין החרון אף הגדול שהיה מאת ה’ מן השמים על אחיו, ועתידים הם שיבאו לפני בית דין של מעלה חשבון על מעשיהם, ואז תאחז אותם בושה וכלימה על כל אשר עוללו לאחיהם הצדיק, ובודאי שבושה זו היא גדולה יותר מן הבושה שבייש אותם יוסף בארץ מצרים, על כן העדיף יוסף לגרום להם צער בעולם הזה, שיתעוררו על מעשיהם, ממה שכאן העולם הזה יחלוק להם כבוד מלכים, ולעתיד לבא לא יוכלו לבא במשפט אצל ה’ יתברך.
בפרקי דר’ אליעזר פרק כו’ מובא: על הפסוק “וינגע ה’ את פרעה נגעים גדולים”
“ר’ יהושע בן קרחה אומר: מאהבתו אותה פרעה כתב לה (לשרה) בשטר כתובה כל ממונו בין כסף בין זהב בין עבדים בין קרקעות וכתב לה את ארץ גושן לאחוזה, לפיכך ישבו ישראל בארץ גושן שהיא של שרה אמנו…”. ותמוה מאוד – מדוע מציינים את ארץ גושן בנפרד, הרי כסף וזהב וקרקעות קיבלה שרה אמנו? וב”דעת זקנים מבעלי התוספות” על הפסוק בבראשית (מו’, כט’) ביאר: “ויעל לקראת ישראל” – פירוש – עליה היתה לו על שהלך לקראת אביו לכבדו. דבר אחר – לכך נאמר “ויעל” – לפי שארץ גושן גבוה מארץ מצרים לפי שהיא עומדת בגבו לארץ ישראל שנאמר- (יהושע טו’, נא’) “וגושן וחולון וגילה”. ולפי שהלך יהודה בשביל אביו אצל יוסף להורות לפניו גושנה – זכה ונפלה בחלקו, והרי את גושן נתן פרעה לשרה אמנו ולכך בחרו בה ישראל ונפלה בחלקם ולא ערערו בה מצרים
לבד מארץ-גושן גם המושג “ארץ מצרים” אינו כה פשוט. כל-כך שבויים אנו בחשיבה שארץ-מצרים חופפת את ארץ הנילוס והדלתה, עד ששוכחים אנו שלמושג “מצרים” היו פנים שונות בהתאם למתבונן. למשל: 1) בני-חם חופפים את ארצות מצרים-רבתי בתקופה מסוימת. בני-כנען הנמנה על בני-חם, מקובל על כל החוקרים, שהיו שמיים לפי לשונם ותרבותם, ואילו סיווג כנען כבני-חם מוכיח שלמספר היה שיקול אחר ולא אתני, והשיקול הגיאוגרפי שהוזכר, הוא ההסבר הטוב ביותר לסיווג זה. 2) “הארץ המובטחת” כלומר כל האזור למן ארץ-כנען ועד לפרת, חופף גם הוא את אזור שלטונם של המצרים בתקופה מסוימת, ובהמשך אציע הסבר שונה למשמעות הארץ-המובטחת. לדוגמא “ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ-כנען לאחוזת עולם” (ברא’ יז’ ח’).
האם יתכן שירידתו של יוסף ל”ארץ-מצרים” לא הייתה לארץ הדלתה, אלא לרצועת-עזה למשל, ששם היה מרכז שלטון מצרי חשוב בארץ כנען? כדאי לציין כבר בשלב זה נקודה חשובה, והיא שיש בתנ”ך ביטויים רבים הכוללים את המלה “ארץ” ומתייחסים לאזור גיאוגרפי מצומצם, למשל: “ארץ-שועל”, “ארץ-צוף”, וכן גם “נגב-ירחמאלי”, “מדבר-מואב”, “שדה-צוען”, “הכיכר ביקעת יריחו”, “ערבות-מואב” ועוד.
האם יתכן ש”ארץ-גושן” אין מקומה בארץ הדלתה אלא באזור אחר לחלוטין? נראה שהתשובה לשאלה האחרונה היא כנראה חיובית, ושתשובה זו על המקום האמיתי של ארץ-גושן תיתן לנו נקודת מבט נכונה על שהתרחש בתקופה שקדמה להתנחלות.
(מומלץ למעונינים להמשך עיון)