ויחי תשע”ה


From:
Date: 2015-01-02 18:44 GMT+11:00
Subject: Fwd: ויחי …ויתחזק… ויברך… וימת
To:

הקדמה כללית

מסיימים ספר – חומש בראשית

על (עץ) החיים ועל המוות ומה שביניהם (עץ הדעת)

התחלנו ב”בראשית ברא…. ויפח באפיו .. חיים” ואנחנו גומרים ב”וימת…ויישם בארון” המסך יורד

ספר בראשית = ספר מלא עלילות הן מפורטות והן מרומזות ,.” ומרוב עצים לא רואים את היער”. ולא רק יער אחד, יש מספר יערות, למשל “יער החלומות”. או “יער היחסים המשפחתיים” או “יער התגלויות א-להות”

אז הצצתי בפרשת ויחי, “ברכות יעקב (אדון בהם להלן) ראובן בכורי אתה… חללת יצועי” והמוח הכחול שלי רואה משהו שנדמה לי שאף אחד לא ראה – “יער המין”!!!! == הסקס, ספר בראשית מלא בסיפורים מיניים, גלויים ומרומזים, כל פרשה (פרק לשתיים) והאירוע הסקסי שלו, החל מ”וידעו כי ערומים הם” עד “כי עלית משכבי אביך”

למה (למד שוואית) התכוון המשורר? למה (ל קמוצה) לא? ברור, בלי סקס אין חיים

אחפש בגוגל לרגע “הסקס בספר בראשית”

ומה גיליתי? – כמו ויקיפדיה, יש “ויקיסקס”, חשבתי שאין יותר הפתעות בחיים, מילא, זה לא שייך לפרשת השבוע אבל למעוניינים

http://wikisex.co.il/w/index.php?title=%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99_%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA

מצאתי גם עוד הרבה דברים מעניינים, אבל לא מה שחיפשתי

אז ספר בראשית הוא גם ספר החלומות וגם ספר הסקס – אנסה לסכם (“קאמה סוטרה” ) של חומש בראשית, ללא נתינמ כותרות או השלמת החסר

בראשית, = וידעו כי ערומים הם, וידע אדם את חוה….. ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה….. אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם

נח = וירא חם… את ערוות אביו,, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן

לך לך = ותוקח האשה בית פרעה… ויבא אל הגר ותהר

וירא = ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה, הוציאם אלינו ונדעם, הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש… עשו להן כטוב בעיניכם, לכה נשקה את אבינו יין  ונשכבה עמו… ותשכב את אביה…,וישלח אבימלך …ויקח את שרה… ותהר שרה (לעומת הגר “ויבא אל הגר” לא כתוב שאברהם בא אל שרה,)

חיי שרה = ויביאה יצחק האהלה… ויקח את רבקה ותהי לו לאשה

תולדות = והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו, כמעט שכב אחד העם את אשתך

ויצא = הבה את אשתי ואבואה אליה… ויבא גם אל רחל,… הנה אמתי … בוא אליה… לכן ישכב עימך הלילה

וישלח = ויקח אותה, וישכב אותה ויענה,  וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו

וישב = ושיחת זרעו ארצה, ויראה ויחשבה לזונה. ויבא אליה ותהר… ולא שמע אליה לשכב עמה להיות אצלה… בא אלי לשכב עמי

מקץ = אין)

ויגש = אין)

ויחי = ראשית אוני… עלית משכבי אביך אז חיללת יצויעי, …ברכות שדים ורחם

(ע”כ)

טוב – איך הסבירו לנו את זה בילדותנו? לא זוכר (כנראה שלא הסבירו) איך אומרים “דיברה תורה בלשון בני אדם”. גם :”מאהבה של לידי צ’טרלי” דיבר בלשון בני אדם.

מה לומדים מכל זה? לא יודע כרגע וצריך לחשוב. היות ואני דן יותר בפרשה עצמה מאשר בחומש בכללותו, אשאיר נושאים מסוג זה למחקר אחר.

דבר אחד ברור “יצר לב האדם רע מנעוריו” והכוונה ל”יצר המין” ולא אתפלא אם הפרי של עץ הדעת מדבר על פרי של שיקוי אהבה –  וד”ל

נא לשים לב

אדם ידע

אברהם בא

יצחק מצחק

יעקב בא (שאילה – כמה פעמים יעקב בא וגם) שכב

שכם שכב ועינה

ראובן שכב

יהודה בא

יוסף ??? יולד

לסיכום – ללא (עץ ה) דעת אין (עץ) חיים

פסוקי השבוע

הא-להים הרועה אותי

המלאך הגואל אותי

קיברו אותי

ערב שבת שלום

פתיחה

יעקב – גיבורנו הראשי, אב ל- 12 בנים (+ 2 נכדים מאומצים), מרגיש שקיצו קרב.

אפשר לשאול האם יעקב אבינו היה מאושר בחייו? שאילה דומה אפשר לשאול גם על אברהם ויצחק. כנראה שבתקופות ההם מושג האושר לא היה קיים

אדם לעמל יולד, לא על מנת להיות מאושר

ואז יעקב נזכר איך שהוא “גנב” את הברכות מאביו והוא לא מתביש וחוזר על אותה סטייה (שהיא בעצם נגד מצוה מפורשת בתורה שאסור למנוע מה שמגיע לבכור) והוא מעדיף את הבן הצעיר  אפריים על בן הבכור מנשה. אני מניח שמנשה לא כל כך שמח באותו אירוע

אם ליעקב עוד היתה הצדקה כלשהי, כי הוא היה תאום “וידו אוחזת בעקב עשו” הרי שלהעדפת אפריים לא ניתנת סיבה, אחזור לזה להלן

מה הוא תוכן פרשתנו

>>>>

יעקב משביע את יוסף שיקברהו אצל אבותיו

יוסף מבקר את אביו החולה ושומע על הבטחת ה’

יעקב מברך את יוסף ובניו עם נתינת עדיפות לנכדו הצעיר

עימות בין יעקב ויוסף על העדפת הצעיר

יעקב אוסף את בניו להשמיע להם את אחרית הימים

יעקב מצווה את בניו שיקברוהו בקבר אבותיו

אבלות מצריים על מות יעקב והכנות לקבורתו

מסע לקבורת יעקב בכנען

פחד אחי יוסף מנקמה ושיחת פיוס בין אחי יוסף ויוסף

צוואת יוסף לאחיו להעלות את עצמותיו לקבורה בכנען

מות יוסף

>>> אין מצוות >>>>

פרשה כבידה, קצת סתומה Kהבנה  ועמוסת תסביכים ורגשות אנוש. חומר נפלא לניתוח פסיכולוגי,-  בעיקר מסופר בה על ימיו האחרונים של אבי האומה העברית, על האירועים של ימי אבלו ועל אירועי קבורתו, ומסתיימת בשיפור (?) היחסים – גישור  בין יוסף ואחיו.

ועיון בסיפורי הפרשה מעלה מספר תמיהות בנוגע למשמעותם ולמטרתם, למשל

  1. העדפת אפריים על מנשה. – במבט לאחור על ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל, האם הייתה איזו תוצאה משמעותית להעדפת אפריים? שני השבטים נעלמו בין עשרת השבטים
  1. ברכות מיוחדות ליוסף. – לא ברור איך והאם התגשמו ברכות אלו, ואיך הם התחלקו בין אפריים ומנשה
  1. הלבנת פני ראובן לפני אחיו. – מה היא השיגה?

4.חניטת יעקב – לשם מה פירט הכתוב – סיפור שגרם קצת התלבטויות לחז”לינו

  1. יהודה… ישתחוו לך בני אביך… חכלילי עינים מיין… — ????
  1. פרק מט פסוק כז’ = כל אלה שבטי ישראל ??? מתי נכתב משפט זה

קצת הרבה תמיהות – פרשה מוזרה

לקח טוב

  1. כבוד אב, ערך חשוב ביותר
  1. כל הבנים (כמעט) שוים אבל יש ששוים יותר
  1. מוטב לבקש סליחה על גרימת רעה לאדם אחר, אפילו ברגע האחרון, ואפילו עם טיפת שקר

נושאים לעיון

.1.יעקב ונכדיו — הבן יקיר לי אפרים

יעקב העיוור מברך את שני נכדיו כאשר הוא שם את ידיו על ראשיהם, את יד ימינו על ראש הצעיר וגו’, ואני זוכר איך אבי ז”ל הדגים לי בגיל 3 או 4, בגאווה מסויימת מה פירוש המשפט

 “ש(י)כל את ידיו” אבל עיון בנושא מעורר הרבה תמיהות, אבל ראשית

אוסף של פירושים על הפסוק, פרק מח פסוק יד’ נמצא ב –

http://www.aspaklaria.info/300_SHIN/%D7%A9%D7%9B%D7%9C%20%20%20%D7%A9%D7%9B%D7%9C%20%D7%90%D7%AA%20%D7%99%D7%93%D7%99%D7%95.htm

למשל

 “ם:

שכל – כמו שכל שהוא לשון אדם מעוקם ונפתל. (שם)

רבינו בחיי:

שכל – פירש רבי חננאל הרכיב ידיו זו על גב זו, וכונתו לומר כי לא החליף את הנערים ולא שנה אותם ממקומם אבל החליף את ידיו והרכיבם זו על גב זו ושם את ימינו על ראש הצעיר, ואין זה נכון כי מה צורך להרכיב הידים זו על גב זו, אבל הנכון לפרש שכל את ידיו מידיו של יוסף, כי ראה יעקב ששם יוסף את מנשה לימין אביו ואת אפרים לשמאלו, שכל את ידיו ושנה את הנערים ויהיה שכל את ידיו באור לוישלח ישראל את ימינו, ששנה את אפרים ומשכו לימינו ואת שמאלו על ראש מנשה, ששנה את מנשה ומשכו לשמאלו… (שם)

ספורנו:

שכל – השכיל והבין במשוש ידיו בלא ראות. (שם)

ע”כ מומלת לעיון נוסף)

 ושנית – ניתוח מקיף ביותר של האירוע נמצא ב –

http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/br-48.html

המאמר מעלה סידרת שאילות

“במבט בוחן, ישנם כמה דברים מוזרים מאוד בסיפור זה הראויים להתייחסות:

  1. מדוע יעקב חיבק ונישק את נכדיו לפני שבירך אותם?- איננו רואים מנהג זה בברכות שהוא נותן לבניו בפרק הבא.
  2. מדוע משנה איזו יד תונח על הילד “הראוי יותר”?
  3. אם יעקב מעוניין להעלות את מעמדו של אפרים על פני זה של מנשה, מדוע הוא משכל את ידיו ולא מחליף את מקומותיהם?! השאלה מתחזקת כאשר קוראים את הסיבה לשיכול הידיים –”כי מנשה הבכור” מה קורה כאן?
  4. מדוע יעקב מעדיף את אפרים על פני מנשה בהעניקו לו את הברכה (יד ימין) הגדולה יותר? כאשר הוא נשאל על כך מפי יוסף תשובתו היא: “ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגויים”. תשובה זו קשה וחידתית. היינו מבינים את המתרחש, לו ראה יעקב שאפרים “שווה” יותר, צדיק יותר או ראוי מבחינה אחרת. תשובתו עונה על הכל חוץ מסיבות כאלה. נראה, שיעקב החליט “ללכת על המנצח” ולהעדיף את הנכד שעתידו גדול יותר?!
  5. מה הייתה הברכה שיעקב בירך את נכדיו כששם את ידיו על ראשם? הטקסט מספר  שהוא הניח את ידיו על ראש אפרים ומנשה אך בירך את יוסף?!

(וחלק מהתשובות)

“אנו רואים, שיעקב נתן ליוסף חלק כפול בירושה של הארץ (אפרים ומנשה), מכאן ברור שיוסף קיבל את הזכויות הכלכליות של הבכור (ראו דברים כ”א יז). בדברי הימים א’ (פרק ה) מסופר: “ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכורה. כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף”.

מלבד ההטבה הכלכלית שנותנת הבכורה (ירושה כפולה) נראה שישנו עוד מרכיב הקשור בה – עוצמה פוליטית. בפסוק נאמר שלמרות שההטבות הכלכליות נתנו ליוסף הרי שהמנהיגות ניתנה ליהודה, נגיד על אחיו.

המדרש מוסיף ממד שלישי של הבכורה – כהונה. דבר זה מוכח בהמשך ב”חילוף” של הסמכויות והזכויות ונתינתן ללווים (במדבר ג’ מא). כלומר, לפני חילוף זה הייתה הזכות שייכת לבכורות. (ראו גם אונקלוס לבראשית מ”ט ג, ציטוט דבריו מופיע בסוף המאמר).

במילים אחרות, עד מעמד הר סיני, לבכור במשפחה היו שלוש זכויות יתר:

  1. חלק כפול בירושה
  2. עצמה פוליטית\מנהיגות על המשפחה
  3. ייצוג המשפחה בטקסי הדת.

)ע”כ)

והסבר מסורתי (שכרגיל מצדיק את הכתוב…ומוטב שאשתוק)

מתוך

http://yba.org.il/show.asp?id=30022&big_cat=1553

יעקב מלמד אותנו: לדורות עולם לא הבכורים הם שינהיגו אלא אותם אלה הראויים על פי מעשיהם.

חז”ל אומרים לנו, שדווקא מפני שאפרים היה הצעיר זכה לבכורה. לא מפני שהיה צעיר מבחינה גילית, אלא בשל תכונת האופי שלו, שהיה מחזיק את עצמו כקטן. “אמר רב הונא, וכי מן התולדות אין אנו יודעין שהוא הצעיר, אלא שהיה מצעיר את עסקיו [=מתנהג בענווה], ומה זכה, זכה לבכורה, ומה אם הצעיר על ידי שהיה מצעיר את עסקיו זכה לבכורה, גדול שהוא מצעיר את עסקיו על אחת כמה וכמה” (בראשית רבה נח, לז). וכן במדרש אחר: “שהקב”ה אוהב כל מי שמשפיל עצמו, שנאמר על ראש אפרים והוא הצעיר, שהיה ממעט את עצמו, אבל מנשה היה יוצא עם אביו לענסים, אמר הקב”ה: הואיל ומיעט עצמו זכה לכבוד הזה” (פסיקתא רבתי, סוף פג).

לינו לזכור באיזו מציאות אנו מדברים: בניו של יוסף נולדו וגדלו במצרים, בסביבה תרבותית לא להם, סביבה עובדת אלילים. לבושם היה כשל בני שלטון מצרים, להבדיל מיתר נכדיו. לכן רצה יעקב לדעת האם בפנימיותם הם נצר לבית יעקב. אכן ניכר שילדים אלה גדלו לגדולה ולקדושה. ילדים אלה הם פרי השקעתו של יעקב בבנו יוסף. תודות לחינוכו של יעקב עמד יוסף בגבורה בכל הניסיונות בארץ נכר וגידל שם צאצאים לתפארת. צאצאים אלו הם עדות לחינוכו המוקדם של יעקב ועליהם התבטא יעקב: “לי הם”.

(ע”כ)

(קצת מוזר לי, הרי בפירוש כתוב שיעקב פינק את יוסף החולם, על איזה חינוך מדבר המאמר? ואיך יודעים מי מיעט את עצמו ומי היה בעסקים?)

אז הסבר יותר מתקבל מתוך

http://arachim.org/ArticleDetail.asp?ArticleID=1573

במה יתייחדו מנשה ואפרים שזכו, שלנצח, אב יברך את בנו: “ישימך אלוקים כאפרים ומנשה”. מדוע לא לדמות את הבנים לאברהם אבינו או למשה רבנו?

טמון כאן מסר אקטואלי. “מנשה” ו”אפרים” אינם רק דמויות מן העבר, הם מייצגים שתי נקודות מבט שונות על מבחני החיים…

נכנס “לנעליו” של יוסף. יוסף נמצא בניכר, רחוק מאביו ומארץ מולדתו. מעמדו המכובד לא מצליח להשכיח ממנו את העבר ואת כאבו האישי. יוסף מנציח את הכאב בשם בנו הראשון – “מנשה”, ומנמק: “כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי” (בראשית מ”א, נ”א). בשם זה מתבטא הסבל שהוא עבר.

בשם השני – “אפרים”, יוסף מדגיש את העובדה: “כי הפרני אלוקים בארץ עניי”, אני אמנם בארץ עניי, אבל בתוך מסכת הקשיים הארוכה קרו לי גם דברים טובים.

שני שמות אלו מנציחים שתי נקודות מבט שונות. כשאדם נמצא במצב לא טוב, הוא יכול להשוות את עצמו למצב טוב יותר או למצב גרוע יותר, שהרי המונח “גרוע” הינו בור ללא תחתית…

…   על האדם לשים לנגד עיניו את “אפרים”, את הידיעה הברורה שיכול היה להיות יותר גרוע… ולכן, עליו להודות על מצבו העכשווי ולהתעודד מכך.

דע לך בני, יהיו לך במשך חייך ימים של “מנשה” וימים של “אפרים”, ואני מברך אותך בברכת אב: “ישימך אלוקים כאפרים” ורק אחר כך “כמנשה”, גם כשהמצב קשה – תשכיל להפנות את מבטך אל נקודות האור, אל ה”הפרני אלוקים בארץ עניי”. בכל “ארץ עניי” יש “הפרני”, ורק אחר כך תתבונן ב”מנשה” – בהסקת מסקנות מהמצב הנחות.

(ע”כ)

ועוד הסבר “רציונלי” מתוף מאמר די מעניין

http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/vayechi/bey.html

בתוך בית יוסף יעקב מבכר את אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור. מוטיב זה של העדפת הצעיר חוזר בכל ספר בראשית בפרט ובכל המקרא בכלל. המקרה האחרון בסיפור המקראי הוא העדפת דויד הצעיר על פני כל אחיו, ושם נוסף ההסבר הכולל: “כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה’ יראה ללבב” (שמו”א טז:ז). במקרה הזה ובכל שאר המקרים המקרא משמיענו במישרין או בעקיפין את הסיבה להעדפת הצעיר, ואילו כאן, בבני יוסף, חסר הנימוק, ואין לנו אלא לשערו. הדעת נותנת שהבכור מנשה נולד בתחילת נישואי יוסף לאסנת המצרית, אולי כשמונה שנים קודם שנתוודע ונתאחד יוסף עם בית אביו. מנשה גדל וחונך על-ידי אִמו המצרית בסביבה מצרית, כשאביו יוסף טרוד בניהול כלכלת מצרים. אבל האח הצעיר אפרים גדל כשמשפחת יעקב כבר הייתה במצרים, ובוודאי השפיעה על חינוכו.

  1. פגישת יעקב ובניו “ברכת יעקב — את אשר יקרא אתכם באחרית הימים

מוזר ומענין – ה”א” ב “יקרא”,

וכבר עמדו על זה למשל ב –

http://www.thekotel.org/library/article.asp?id=343

“דגש מיוחד את אשר “יקרא” אתכם ולא רק את אשר יקרה. יקרה- הוא רק המקרה. אבל הקורות של העם היהודי אינם מקריים, אינם מפגשים בלתי צפויים של מצבים. העם היהודי יש לו עתיד אשר “יקרא” ולקרוא אפשר רק מה שכבר כתוב.

אין מילות חיזוק גדולות יותר, ואין צוואת השקפה בונה יותר מהידיעה של “ההשגחה הפרטית” וכל מה שנדמה להם כאילו “יקרה אתכם באחרית הימים”, בעצם דעו לכם כי הוא אשר “יקרא אתכם באחרית הימים” הכל כתוב והכל רשום, והכל קרוא ומזומן מראש.”

או מתוך –

http://wikivort.co.il/view.php?vort=424

 “האספו ואגידה לכם” התכנסו ותעשו אגודה אחת, “את אשר יקרא אתכם בזמן ההוא כש”יקרא” אתכם, מלשון אשר קרך, כשהבעל דבר יקרר אתכם, “באחרית הימים” לפני ביאת המשיח. והעצה לזה היא אחת: “האספו”!!!

דורשי רשימות מצאו חיזוק וסיוע לדברים הנ”ל מדיוק נפלא בפסוק: שהרי לפי פשוטו של מקרא שיעקב אסף את בניו ורצה לספר להם מה שיקרה באחרית הימים – בקץ הגלות, היה צריך לכתוב האספו ואגידה לכם את אשר “יקרה” ב”הא” ולא באל”ף?

אין זאת אלא שהכוונה היא אמנם לקריאה ב”אלף”. יעקב התכוון להגיד לבניו את הקריאה של באחרית הימים הסיסמא והדרישה של הימים ההם. וזו: “הקבצו ושמעו בני יעקב”,התאגדו והתאחדו, כי התרופה המועילה ביותר לחבלי משיח היא אחדות ישראל!…

(ע”כ ולא משכנע)

והערה –

אותי יותר מעניין לשער, מתי לערך נערכו פרטי ברכות יעקב. אני מתאר לעצמי את 12 הבנים (כולל יוסף) ואולי הנכדים עומדים ליד מיטת אביהם ושועים את אמריו. האם מישהו כתב אותם? האם דבריו הוקלטו? האם הברכות נשמרו במוחותיהם של בעלי זיכרון בכל שבט

כלומר האם לפני העורך היו 12 גירסאות של ברכות יעקב, קשה לומר שראובן שמעון ולוי זכו בברכה, טז מי היה מעוניין לזכור ולהזכיר?

אז מה בדיוק קרה בהיסטוריה של בני ישראל?

רק אומר שכנראה העורך בין אם זה משה רבנו או שפן הסופר או עזרא הסופר, אספו ועיבדו וערכו משהו יפה ביותר.

אלא שקשה לי לראות את עזרא הסופר, שידע משהו על גורלם של עשרת השבטים שיכתוב ויערוך את כל זה, בלי (ואלי עם) להניד עפעף

(בקיצור עוד נושא למחקר)

אז מה אומרים פרשנינו

רובם ככולם מסתמכים על מאמר חז”ל שאומר שיעקב רצה לומר משהו על אחרית הימים, אלא שנסתלקה ממנו שכינה. מנין ? איך הם יודעים? או שזה שוב ציור העיגולים אחרי יריית החיצים.

למשל – מתוך מאמר מתפלסף

http://www.yhy.co.il/content/view/178/168/lang,he/

יעקב חפץ לומר לבניו את אחרית הימים, רוצה הוא לגלות ולפענח לבניו את משמעות המציאות כולה; זו שתהיה בקץ הימין, וממילא גם את זו העכשווית – “ונסתלקה ממנו שכינה”.

אמר, שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו.[5]

הסתלקות השכינה מיעקב גורמת לו לחשוש שמטתו לא שלימה, שיש בבניו פסול, בן שצריך להדחות – כפי שהיה אצל אביו וסבו.

במבט אנושי, לפיו ההתפתחויות בהווה הם תוצאה של סיבה בעבר, כל עושר הגוונים והמרכיבים במציאות קשורים לעבר; לא ניתן לנתק בין שום פרט בהווה לבין מאורעות העבר….

ממילא, כשמסתלקת השכינה מיעקב בשעה שבא לגלות לבניו את הקץ, עולים בליבו חששות – ‘שמא חס ושלום יש במטתי פסול’. חושש הוא שאולי אחד מבניו לא שייך לאותה אחרית, לא קשור לתכלית, לא יונק את משמעותו ממנה – לכן גילויה לבניו בלתי אפשרי, לכן נסתתמה נבואתו.

אמרו לו בניו – שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד. אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד.

בני יעקב, בשומעם את חששות אביהם, ממהרים לענות – שמע ישראל, ה’ אלקינו, ה’ אחד. תשובתם איננה רק הבעת נאמנות שנועדה להראות שאין בהם פסול. בני יעקב עונים לאביהם – כולנו שייכים לַאחד, … נמצאת אומר, לא פסול שיש חלילה בבניו, גרם לו ליעקב שתסתלק ממנו שכינה.

מציאות בלתי נתפסת

מדוע אם כן נסתתמה נבואתו?

נראה, כי גילוי האחרית בהווה הוא בלתי אפשרי – חשיפת הקץ אפשרית רק בקץ. גילוי מוקדם של העתיד, הודעתו לבנים עכשיו, תהפוך את ההווה לחסר משמעות. אם ידעו בני יעקב את הקץ, אם יחיו בתודעה של קץ, הם כבר יהיו בעצם בקץ.

החיים באחרית הימים הם חיים בתפיסה שונה לחלוטין מהחיים שלפני האחרית; ..

הרמב”ם, בתארו את ימות המשיח כותב –

וכל אלו הדברים וכיוצא בהן, לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו.

(כלומר – מישהו המציא את “אחרית הימים”, בלי לדעת מה זה, יפה)

והסבר יותר פסיכולוגי ב-

www.kbymedia.org/uploads/text/…/vayechi002.doc

מעט ורעים היו ימי שנותיו של יעקב כפי שהוא מעיד באזני פרעה. אחרי מסע ארוך מגיע יעקב לסוף דרכו, הוא יודע שעתיד גדול עוד מצפה לבניו, עתיד של אור וחושך, של גלות וגאולה. על כן בטרם נפרד יעקב מבניו הוא מרגיש צורך וחובה להכין אותם לקראת עתידם, וקורא לבניו לומר להם את אשר בלבו. במחשבה ראשונה הוא מבקש להגיד להם את אשר יקרה אותם באחרית-הימים, לחשוף בפניהם את סוד ההיסטוריה היהודית, אבל לאחר שנקבצו סביבו הוא משנה לפתע את כוונתו ומסתפק בהתייחסות אישית לכל אחד מבניו. אך עם זאת, יעקב מוסר לבניו ברמז דק סוד אחד במאמר: “האספו ואגידה לכם”. מה רצה יעקב לומר להם בביטוי “האספו”?

פירש את הדבר השל”ה (חלק ג’ פרשת ויחי): “האספו ואגידה לכם – אמר לשון “האספו”, כי אי אפשר לקץ כשיש ביניכם שנאת חינם, רק צריכים אתם להיות כולכם באסיפה אחת באגודה אחת”. יעקב אמר את דבריו לאור הניסיון הלא רחוק של חייו (שנאת האחים ליוסף)….

“, וזה אם כן מה שרצה יעקב לגלות את הקץ כלומר להקל חבלי המשיח המכסים על הקץ, שזהו עיקר היסוד: אחדות העם – וזהו שאמר “האספו” – אחדות! ואז “ואגידה לכם” – כמו שכתוב בשל”ה: “אגודה אחת” (של כל המפלגות…)  ואגידה – הוא לשון המתקה כמו ממגד תבואות שמש, שע”י שיהיו ביניכם אהבה ואחדות בלב אחד כאיש אחד אמתיק מעליכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, היינו כל חבלי-המשיח לא יהיה להם כח לשלוט עליכם….

נישא תפילה ל”יוצר האחדות” שבימים קשים וטרופים אלה שישפיעו על ההיסטוריה העכשווית והעתידית של עם ישראל, שנשכיל כולנו ביחד ליישם את: מוטיב האחדות, מוטיב שהיה הגורם העיקרי לגאולה העתידית בדברי הנביא (מיכה ז’, ט”ו): “כימי צאתך מארץ מצרים (בעבר) אראנו נפלאות (בעתיד)” שהרי באחדותנו – חירותנו!

(ואינני יכול שלא לומר “חירותנו” = בחירותינו)

ועוד משהו “מתמטיקאי” מתוך

https://shofar.tv/articles/print/7004

עכשיו תשמעו את הספור, כשהם עשו את המעשה של המכירה, תשעת האחים פגמו בשם קדוש שנקרא `אהיה`. זה השם שאמר

הקב“ה למשה רבינו אם ישאלו אותך עם ישראל מי שלח אותך? תגיד אהיה אשר אהיה שלחני, זה שם ה`, שם ה` הזה אהיה עולה למנין

21 בגימטריה, אם תספרו את האותיות אהיה זה 21. רצה לגלות להם את הקץ, יעקב אבינו ידע שתשעת האחים פגמו בשם הקדוש הזה

וכנגד זה הם יצטרכו להיות בגלות כמספר הכפול של 9 (כמנין האחים) כפול שם ה` הזה (כפול 21) שזה יוצא 189, אז הוא אמר להם

האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים. מה רצה? רצה לגלות להם את הקץ, מה זה הקץ? קץ זה (בגימטריה) 190,

רצה להגיד להם בגלל הפגם שעשיתם התשעה בשם הקדוש הזה תצטרכו להיות בגלות 189 שנה וב190 שנה, וברוה“ק ראה שצריכים

להיות 210 שנה, 210 פחות 189 זה יוצא 21, עוד שם ה` אחד, הוא אומר איך זה? אני רואה ברוח הקודש שעם ישראל צריכים להיות

210 שנים, ואני רואה לפי חשבון שתשעה אחים עשו את המכירה זה יוצא 189 שהם צריכים להיות, ב190 הם צריכים למעשה להשתחרר.

בקש לגלות להם את הקץ, נסתלקה ממנו שכינה, החשבון שהשכינה גם היתה עשירי בחשבון, הסתלק ממנו, כי הוא לא ידע שהקב“ה

השתתף איתם במכירה, זה היה חסר ל210, מה אמרו? הוא חשב: `אולי יש פגם במיטתי`?, `אולי עוד מישהו מהבנים פגם`? מי פגם?

הוא חשש. אז מה אמרו השבטים הקדושים שהבינו מה קרה לו בחשבון? אמרו לו שמע ישראל אבינו, ה` אלוקינו ה` האחד. האחד שאתה

מחפש זה ה` אלוקינו, כשם שאין בלבך אלא אחד, אתה מחפש את האחד שפגם, כך אין בלבנו אלא אחד, האחד הזה שצרפנו אותו בשביל

להחרים. אז הוא הבין שזה לא פגם של הבנים אמר ברוך שם כבודו לעולם ועד. ואז נרגע יעקב אבינו.

(איזה יופי של מדרש מספרים, רק שוכחים שכבר לאברהם נאמר משהו בנושא, עם מספרים אחרים)

ותוכן הברכות אף הוא תמוה .מוזרה גם ה”ברכה” של ראובן,ושל שמעון ולוי שהיא יותר קללה מברכה

וגם  האריכות של יוסף ויהודה לעומת האחים האחרים. וההתגשמות או יותר נכון חוסר או ליקוי עצום בהתגשמות הברכות במציאות ההיסטורית

ושואלים ב –

http://heb.hartman.org.il/Research_And_Comment_View.asp?Article_Id=35&Cat_Id=243&Cat_Type=Research_And_Comment

יעקב אוסף את ילדיו ומגדיר להם את מטרת השיחה: האספו ואגידה לכם, את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. אנחנו הקוראים וסביר להניח גם הבנים, יודעים למה לצפות. כנראה שיעקב ישרטט לבניו מכח חזונו את ההיסטוריה העתידית שלהם. אכן, ביחס לחלק מהם – הציפייה מתאמתת: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו… זבולון לחוף ימים ישכון… דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. יהודה יהיה מושל, זבולון סוחר, דן יהיה שופט וגד יהיה איש צבא.

אך ישנם בנים שהדברים שאומר להם יעקב אינם מטרימים את העתיד, אלא מורים על אופיים: יישכר חמור גרם… נפתלי אילה שלוחה… בנימין זאב יטרוף…

יש בנים שהדברים מפתיעים עוד יותר, יעקב מביע כעסו עליהם: ראובן… פחז כמים… שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור…

 

מה פשר הפער הזה בין הגדרת הדברים ובין תוכנם?

ראובן שמעון ולוי לא זכו למילים יפות, הייתי אומר שהם אפילו קוללו (ומעניין שלמרות כל זה, שבט לוי זכה למינוי גבוה, שלא כל כך מגיע להם, ואהרון שבנה את העגל, אז איך מסכם ספר איוב

 אנחנו לא יודעים למה)

במאמר לעיל עצמו אין תשובה ברורה, אבל מאמר קשור

http://heb.hartman.org.il/Research_And_Comment_View.asp?Article_Id=1011&Cat_Id=243&Cat_Type=Research_And_Comment

מנסה לנתח מצב ידוע שהחל כאשר שמעון ולוי רצחו את תושבי שכם

“שנים רבות ארכה השתיקה, עד שהגיעה עת פטירתו של יעקב מהעולם. עתה הוא אוסף את בניו, אומר להם את אשר יקרה להם באחרית הימים. והנה, בהגיעו לשמעון וללוי, אין הוא מפריד ביניהם אלא אומר להם יחדיו:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.
בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.
אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

לפתע מתפרצים דברים קשים, כעס של יעקב הממשיך את שתיקתו מאותה שיחה שנקטעה. עתה מתברר כי מעבר לטיעון שהדגיש את הקושי שלו ואת החרדה שלו מפני ההשלכות של מעשיהם, יש לו כעס ‘מהותני’. יעקב מתייחס הפעם אל האחים, אל אפם, אל רצונם, שוב אל אפם ואז אל עברתם [הכעס שלהם]. הוא לא אוהב את מידותיהם הרעות שנגלו במעשיהם, הוא מבדיל עצמו מהם. הוא לא רוצה להיות מצורף אל הסוד שלהם, אל עולמם הפנימי המעוות. הוא לא רוצה ליטול חלק בכבודם, בעולמם החיצוני, בדימוי שלהם בעיני האחרים.
למה שתק יעקב? למה לא דיבר עד שהגיעה עת מותו? אין תשובה לשאלה הזאת, אפשר רק לשער. אני מרגיש שיעקב היה בטראומה עקב פרשת דינה. בניו שלו, התגלו לו בפנים אלימות וקשות. הוא נאלם דום, לא היה מסוגל לדבר איתם. הם כל כך שונים ממנו, כל כך אחרים. הוא מבוהל מהגסות, מהעורמה. מה שמעצים את הכאב, היא ההבנה כי הם מייצגים פרשנות מעוותת של מורשת בית אבא. גם יעקב ידע להערים על יריביו, על עשיו אחיו, על לבן. גם יעקב ידע להפעיל כוח, כפי שבא לידי ביטוי במאבקו במלאך המסתורי. אך מכאן ועד לעורמה האלימה, השכנוע לבצע ברית ותקיפת הכואבים, מכאן ועד לרצח ההמוני – המרחק עצום ותהום פעורה. אי אפשר לקלוט לעומק רוע בתוך הבית שלך, עד שעובר זמן, הילדים האלימים יצאו מהבית, אתה כבר בוגר יותר. רק אז משתחררת הנפש הקפואה, רק אז היא יכולה להתבונן בזוועה.(ע”כ)

ומה עם ראובן “פחז כמים אל תותר

אז הזוהר הופך את מה שנאמר לראובן – לברכה, מתוך

http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/94057?/heb/content/view/full/94057&main

 ומה שאמר יעקב, ראובן בכורי אתה, כוחי וראשית אוני, יתר שְׂאת ויתר עָז, כאן בירכו והזכירו לפני הקב”ה.

תקמה) זה דומה לאהובו של המלך, שיום אחד עבר בנו בשוק. אמר אל המלך, זהו בני, אהוב נפשי. שמע המלך, והבין שהוא ביקש על בנו, שיטיב עימו. כך יעקב אמר, ראובן בכורי אתה, כוחי וראשית אוני. הזכירו כאן למלך, שיטיב עימו.

תקמו) פחז כמים אל תותר. כאן אמר מה שיקרה לו, שלא יישאר בארץ ויישרה מחוץ לארץ, בעבר הירדן מזרחה. …ן.

ויש אומרים, …,… כי נחלת יהודה נמשך עד הירדן ממערב, ונחלת ראובן נמשך עד הירדן ממזרח. וסמיכות זו מורה, שיש גם בראובן גבורה. ואע”פ שמלכות, גבורה תתאה, נלקח מראובן והיא של יהודה, מ”מ עוד לא נקי לגמרי מגבורה, שהרי ראובן סמוך כנגדו היה נחלתו, ומורה שיש בו גבורה.

תקמז) עתידים בני ראובן לערוך שתי מלחמות בארץ. כתוב, כוחי, בגלות מצרים. וראשית אוני, שהיו הראשונים מאחיהם למלחמה. יתר שְׂאת, גלות אשור. שלשם הוגלו בני גד ובני ראובן ראשונים לכולם, וסבלו הרבה רעות, והרבה עינויים סבלו, ולא שבו משם עד עתה.

תקמח) ויתר עָז. בזמן שמלך המשיח יתעורר בעולם, הם יצאו ויערכו מלחמה בעולם וינצחו, ויתגברו על העמים, ובני העולם יפחדו מהם, ויתחלחלו לפניהם. ויחשבו בני ראובן להתגבר במלכות, ולא יישארו בה. כמ”ש, פחז כמים אל תותר, שלא יישארו במלכות, אפילו בצד אחד בעולם, משום שכתוב, כי עלית משכבֵי אביך, שעתידים לבוא ולערוך מלחמה בתוך ארץ הקדושה. משכבי אביך, ירושלים. שירצו לקחת אותה ממלך המשיח.

תקמט) בארבע רוחות העולם נתפזרו בני ראובן בגלות, כנגד כל ישראל, שהוגלו ארבע פעמים בגלות בארבע רוחות העולם. כתוב, כוחי, גלות אחד. וראשית אוני, שתים. יתר שאת, שלוש. ויתר עז, ארבע. כעין זה עתידים הם לערוך מלחמה בארבע רוחות העולם, ולמשול במלחמתם על כולם. וינצחו עמים רבים וימשלו עליהם.

תקנ) פחז כמים אל תותר. נרמז על הרהור הראשון, שהיה ליעקב בטיפה הראשונה, ברחל. כי אילו היה הרהור של טיפה ההיא במקומה בלאה, היה נשאר ראובן בכל, במלוכה ובכהונה ובבכורה. אבל, פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך, שעלית בהרהור אחר, אז חיללת.

תקנא) פחז כמים אל תותר. כי כשבני ראובן יערכו מלחמה בעולם, וינצחו עמים רבים, לא יישארו בני ראובן במלכות. מפני שעתידים לערוך מלחמה בארץ הקדושה. כי בדיוק כתוב, כי עלית משכבי אביך, שזה ירושלים. הלוא משכב היה צריך לומר? אלא אביך ישראל סבא, ז”א, ע”כ אומר משכבֵי אביך ולא משכב, משום שב’ פעמים נחרב ירושלים, ובשלישית תבנה בזמן מלך המשיח. וכאן נתגלה ברכה בכתוב, בכורי אתה, כוחי וראשית אוני. ומה שהיה, שנלקחה ממנו הברכה והמלכות והכהונה, כמ”ש, פחז כמים אל תותר. ומה שיהיה כשיבואו ישראל לארץ, שלא יהיה לו חלק בארץ, אלא בעבר הירדן. ומה שיהיה בזמן מלך המשיח במעשה ראובן, שיעשה מלחמות בעמים רבים וגם בירושלים.

(לא מבין בעיקר את תקנ, “מים” = טיפה ראשונה, ??? שיהיה)

ומאמר מעניין שדן בנושא האם ראובן חטא או לא כל כך (מומלף)

http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/vayshlah/poz1.html

חז”ל אסרו לתרגם את מעשה ראובן: “מעשה ראובן נקרא ולא מִתַּרְגֵם – חיישינן לגנותו”. [1]   תמוה אפוא שאונקלוס, המקפיד מאד על שמירת כבוד האבות, ולכבודם הוא משנה ביטויים גם בענייני אישות שהותר לתרגמם, [2] תרגם את “מעשה ראובן” כצורתו: “וילך ראובן וישכב את בלהה” (לה:כב) – “וַאֲזַל רְאוּבֵן וּשְׁכֵיב יָת בִּלְהָה“….

ראוי לציין שלאחר דברי האמורא ר’ שמואל בר נחמני “כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה” (שבת נה ע”ב), מביאה הגמרא מחלוקת תנאים מרובעת:

כתנאי, פחז כמים אל תותר רבי אליעזר אומר: פזתה חבתה זלתה. רבי יהושע   אומר: פסעתה על דת, חטאת, זנית. רבן גמליאל אומר: פיללתה, חלתה, זרחה תפלתך. אמר רבן גמליאל: עדיין   צריכין אנו למודעי; רבי אלעזר המודעי אומר: הפוך את התיבה ודורשה: זעזעתה, הרתעתה, פרחה חטא ממך.

בסיכום הדעות כתב רש”י שם: “לדעת ר’ אליעזר ור’ יהושע – חטא, ולרבן גמליאל ולר’ אלעזר המודעי – בקש לחטוא ולא חטא”. ויותר מפורש בדברי ה”ערוך” בביאור דברי רשב”ג “פללת – פי’ עשית פלילות שתבעת עלבון אמך. חלת – התפללת כמו ויחל משה. האי תנא סבר לא שכב עמה“, משמע שהתנאים החולקים עליו סברו ששכב עמה. על-פי זה כתבו כמה ממפרשי אונקלוס שתרגומו המילולי נשען על דעת ר’ אליעזר ור’ יהושע רבותיו, הסוברים שאכן חטא ראובן,….

 וכן דעת רשב”ם בבר’ מט:ג:

 כלומר בכורי אתה ומתוך כך חילי וראשית ממוני יתר על אחיך היה לך לשאת, ויתר עז היה לך למלוך על אחיך. אבל פחיזה ובהלה היה לך כמים הנשפכין, לכן ‘אל תותר’ לא הבכורה ולא המלכות, כי עלית משכבי אביך. וכן כתוב בדברי הימים (א ה:א-ב): ‘ובחללו יצועי אביו נִתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכֹרה כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכֹרה ליוסף’.

אכן הואיל ולפי גילו היה ראובן לכל היותר בן ארבע עשרה שנה באותו הפרק, ייתכן שגם מחמת גילו הצעיר נטו חלק מהמפרשים לדעה שלא עשה מעשה.

(ע”כ)

ויש ששואלים – האם ראובן תמיד לא היה בסדר? להיפך, מתוך

http://www.ypt.co.il/show.asp?id=56458

“פחז כמים אל תותר” – בדברים אלה אומר יעקב לראובן את ביקורתו העיקרית על ימיו של ראובן. כוונות טובות מאוד היו לראובן, כמעט בכל הצמתים בהם עמדו בני יעקב. ראובן הוא זה שרצה למנוע את מותו של יוסף, והציע להשליך אותו לבור – והתורה כותבת מפורשות כי כוונתו הייתה להשיב את יוסף ליעקב אביו, ולא להורגו ואף לא למוכרו; ראובן הוא זה שהציע ראשון ליעקב “את שני בני תמית” כדי לשכנע אותו להסכים לשליחת בנימין למצרים, אלא שזה היה מוקדם מידי, וגם בטיעונים שאינם מקבלים על דברי יעקב; ראובן היה זה שהוכיח את אחיו “הלוא אמרתי לכם אל תחטאו בילד”; ראובן היה זה שביקש למנוע את העלבון של לאה אימו לאחר מות רחל, ובלבל יצועי אביו – יהא הפירוש של בלבול זה אשר יהיה. בכל אלה מדובר במגמות טובות ומבורכות.  אולם על ידי אופיו ודמותו של ראובן אנו למדים יסוד חיוני ומרכזי: לעתים “החיפזון מהשטן”….

צריך כמובן להדגיש כי לא יהיה זה נכון לומר שתמיד החיפזון – הוא מידה רעה. אנו מכירים גם היטב את מצוות החיפזון לצאת ממצרים; גם בהלכה מופיע העיקרון של “זריזין מקדימין למצוות”. כמו כל מידה – אי אפשר שלא למצוא לה מקום בקדושה כלל, ולמעשה החכמה הגדולה היא להיות נחפז כשצריך ולהיזהר ממנו כשלא צריך

(ע”כ)

  1. פגישת גישור בין יוסף לאחיו — “לו ישטמנו זה.. התחת א-להים אני”

עוד עניין שלכאורה הוא פשוט, האחים מפחדים מתגובות יוסף לאחר מות אביו, אבל הכתוב משתמש במילים ומשפטים שמעוררים תמיהות, למשל השימוש במילה לו” והשקר שהאחים משקרים ליוסף “אבינו ציווך לפני מותו” האומנם?

מאמר שמנסה (כנראה לפי דרך חז”ל להכניס פיל לקוף של מחט) לנחת את האירע של העמות בין האחים ליוסף

http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/vayechi/mao.html

והמאמר מתחיל בניתוח השימוש במילה “לו”

מחקר הלשון בימינו משאיר את :לו” בפסוקנו במשמעות החורגת מכלל היקרויותיה: ב’אוצר לשון המקרא’ מפרשים אותה כמילת ספק, אפשרות, או במשמעות ‘אולי’, בשעה

שיתר המקומות מתפרשים במשמעות ‘אם’ )בראש תנאי בטל(, ‘אף אם’ )בראש משפט ויתור תנאי(, ובמשמעות ‘הלוואי’. פרשנות נוספת שהוצעה למילית ‘לו’ בפסוקנו היא:

‘ודאי’, אך בין כך ובין כך לא זזה המשמעות השלילית מן ההיגד, ולפי כל הפירושים הנזכרים לעיל האחים מתארים מצב בלתי רצוי מבחינתם.

במאמר זה נחזור וננסה לבדוק את האפשרות לפרש את המילית ‘לו’ בפסוקנו, כפותחת היגד חיובי, כדרך שימושה במקומות אחרים: “לו ישטמנו יוסף”, לטענתנו, הוא מצב רצוי

בעיני האחים המקווים שיוסף אכן שוטם אותם עדיין, ועתה עם הסתלק יעקב לעולמו, בהעדרה של המניעה היחידה לביצוע רצון הנקמה בהם, יש סיכוי ש”השב ישיב לנו

את כל הרעה אשר גמלנו אתו” )נ טו(.

(וממשיך)

מה יגרום לאנשים בוגרים, שפויים בדעתם, לנקוט דרך התאבדות כזאת? יש רק הסבר אחד המעוגן בהבנת התנהגותם לאורך השנים שחלפו מזמן מכירת יוסף: האחים מתחרטים

בכל לב על מכירת יוסף. אמנם את הנעשה אין להשיב, אך לפחות מבקשים הם לכפר חלקית על חלקם במסכת האירועים על ידי קבלת עונש מתאים לחומרת המעשה.

האחים מכניסים עצמם במודע למצב שיתן ליוסף עילה נוספת לנקום בהם, שהרי ברור לכל בר דעת שהם דוברי שקר, כאשר הם אומרים: “אביך צוה לפני מותו… שא נא פשע

אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך” )שם טז-יז(. אילו רצה יעקב לשכך את חמת יוסף על אחיו, היה פונה אליו ישירות עוד בחייו, וההזדמנות הטובה ביותר הייתה באותו מפגש

מרגש על ערש חוליו, ולא היה שולח את האשמים עצמם להודיע לקרבן תוקפנותם כי גורם שלישי מבקש ממנו למחוק   אשמה זו. גם אם ייתכן להעלות על הדעת אפשרות שבה

יעקב היה מטיל עליהם משימה זו, כדי שיכפרו בעצם המעמד המביך על חלק מאשמתם, הרי ברור ששליחות זו אינה סבירה לאחר מות יעקב, כאשר אין ליוסף כל אפשרות לברר אם

דוברי אמת הם אם לאו. על כן ברור, שהאחים ניגשים ליוסף בדרך שיש בה כדי להעלות את חמתו, ובכך לא רק שהם מעוררים את זיכרון העוול הנורא שגרמו לו, אלא

גם מזכירים לו כי נחלצו בנקל מזעם אביהם משום שהלעיטוהו קרים, כפי שעתה הם מלעיטים את יוסף…. (ע”כ – ומומלץ לקריאה)

ניתוח מעניין של הנושא ניתן ב –

http://www.mayim.org.il/24_Vayehi/pdf/Vayehi_61.pdf

“”ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו … וילכו  גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים” )בראשית נ טו – כא(.

רמב”ן בראשית פרק מה פסוק כז

“וידברו אליו את כל דברי יוסף” – יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל  חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים.

כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי. ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו. ולכך נאמר: ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר וגו’. ואילו ידע יעקב בעניין הזה היה ראוי להם  שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו. ולא היו בסכנה ולא יצטרכו  לבדות מלבם דברים.

בראשית רבה פרשה ק סימן ח

“וישב יוסף מצרימה הוא וכל אחיו … ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וכו'”. ר’ לוי ור’ יצחק. ר’ לוי אמר: שלא זמנן לסעודה. אמר ר’ תנחומא: הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, אמר: לשעבר אבא מושיבני למעלה מיהודה  שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור. עכשיו, אינו בדין שאשב למעלה מהם.

והם לא אמרו כן, אלא: “לו  ישטמנו יוסף”.

רבי יצחק אמר: הלך והציץ באותו הבור. אמר ר’ תנחומא: הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, והם לא אמרו כן, אלא: “לו ישטמנו יוסף”.

(ע”כ -םמומלץ)

ועוד מאמר מעניין שעונה על השאילה – למה שיקרו ועוד

http://www.vorts.co.il/?p=853

מדוע הוצרכו האחים לאמר “אביך צווה..” שעה שיעקב לא ציווה זאת בכלל? רש”י למד כאן בעקבות דברי התלמוד [יבמות ס”ה] כי האחים שינו בדבר – ולא אמרו אמת שכן לא מצינו שציווה כך יעקב – מפני השלום. מדברי התלמוד עולה שישנם ערכים העולים על אמירת האמת, כגון: שמירת החיים. המדרש תנחומא למד מכאן כמה גדול כח השלום שכתב ה’ בתורתו על כח השלום דברים אלו. האמנם? לדעת בעל התורה תמימה ניתן לטעון שמדברי האחים לא ניתן ללמוד שמותר לאדם לשנות מפני השלום, שכן האחים היו בסכנת חיים, והחיים קודמים לשלום. אבל מאחר שידוע לנו שיוסף כלל לא חשב לנקום באחיו, מכאן שהאחים לא היו בסכנת חיים, ומכאן שמותר לשנות מפני השלום. דהיינו, שישנם ערכים אחרים, לא רק סכנת חיים, המצדיקים שינוי מן האמתמפני השלום.

הרמב”ן סבר כי עצם מכירת יוסף ע”י אחיו מעולם לא גולה ליעקב [ויגש, מ”ה, כז], ואילו ידע בודאי היה מצווה את יוסף בעניין זה. מאחר והוסתרה האמת מיעקב [האחים מחשש שיקצוף עליהם, ויוסף שלא רצה לפגוע בו ו/או באחיו] הוצרכו האחים לעמוד בסכנה לאחר מות יעקב, ולבדות דברים מלבם. יש שסברו שאחים לא שקרו, ויעקב אכן ציווה כך, כפי שמצוין בספר הישר. לדעת בעל העמק דבר האחים הבינו צוואה זו מברכת יעקב ליוסף “ויפזו זרועי ידיו”, שיעקב שבח את יוסף שלא יורה חצים לאלו שממררים את חייו, ובכך נרמז הציווי.

4.חניטת יעקב

מהי חניטה – נא לעיין ב –

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%99%D7%98%D7%94

או דיון יותר עמוק

http://98.131.138.124/articles/tora/subject47.asp

ולא אצטט

ולמה ליעקב היה מותר (לדעתי אאה הסיפור ולמי זה חשוב פרט) כמובן לחז”ל ועוד

 אז לדעת חב”ד

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/2082774

“שאלה:

הבנתי כי החניטה אסורה ביהדות, אך בחומש (בראשית נ, ב) נאמר כי יוסף ציווה את הרופאים לחנוט את יעקב אביו, והוא עצמו אף הוא נחנט לאחר מותו?

תשובה:

יש צדק בדבריך. ביהדות יש חשיבות רבה לקבורת כל חלקי הגוף במלואם, ואילו חניטה בדרך-כלל כרוכה בהוצאת החלקים הפנימיים של הגוף ושימור המעטפת החיצונית בלבד.

כיצד נחנטו יעקב ויוסף?

ישנם על כך הסברים שונים במפרשי התורה.

ראשית, חשוב לציין כי לדיעה אחת במדרש1 יוסף חטא בכך שהוא חנט את יעקב. במדרש מובא כי היה על יוסף להאמין שגופת אביו הצדיק לא תירקב, מבלי להצטרך לחניטה ושימור הגופה. בשל חטא זה הוא נענש ומת מוקדם יותר מאחיו.

לעניין החניטה עצמה, ישנם המפרשים2 כי אכן חניטת יעקב ויוסף התבצעו באמצעות הוצאת החלקים הפנימיים. הזוהר3 לעומת זאת מציין כי החניטה נעשתה רק באמצעות מריחת שמן על הטבור שחדר אל הגוף וסייע גם בשימור האיברים הפנימיים, כך שגם בחניטתם של יעקב ויוסף לא הוצאו איברים פנימיים.”

והסבר נוסף כולל פרטים אנטומיים ב –

http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%97%D7%A0%D7%99%D7%98%D7%94

תיאור החניטה מוזכר במפורש במקרא רק אצל יעקב ואצל יוסף. אמנם על פי המדרש היו התרפים של לבן בעצם חנוטים, שהיו מביאים אדם בכור ושוחטים אותו ומולחים אותו במלח ובבשמים, וכותבים על ציץ של זהב שם רוח טומאה, ומניחים הציץ במכשפות תחת לשונו, ומניחים אותו בקיר, ומדליקים לפניו נרות ומשתחווים לו, ומדבר עמו בלחש

יש מי שכתבו, שעלה בדעתו של יעקב לחנוט את רחל כדי להביאה לקבורה בארץ, אך לא היו הרופאים שיכלו לעשות זאת[

יש מי שמשמע מדבריו שגם אסא המלך נחנט לאחר מותו

יש מי שכתב, שרמז יעקב על החניטה עוד לפני מותו[ יש מי שכתב, שעשה כן יוסף משום כבוד אביו, כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת, או שמת ולא הסריח, ובכך ימנעו מלהעלותו לארץ ישראל לקבורה; ויש מי שכתב, שכיוון שציווה יעקב לקברו במערת המכפלה, והיה גלוי שלא יוכלו לנושאו ימים רבים בדרך רחוקה, ואי אפשר להתקיים בלא חניטה, הרי זה כאילו ציווה במפורש לבניו שיחנטו אותו[. נחלקו תנאים אם עשה יוסף כהוגן כשחנט את אביו[ הראשונים נחלקו בשאלה מי חנט את יעקב – יש אומרים, שהרופאים חנטו אותו; ויש אומרים, שהשבטים חנטו אותו לפי הוראות הרופאים, אך לא נגעו הרופאים המצריים בגופו של יעקב

….

פרטי דינים

חניטה מותרת או אסורה בשאלה זו נחלקו הפוסקים.

יש הסבורים, שאין כל איסור במעשה החניטה, גם אם עושים אותה בדרך של חיתוך הבטן והוצאת האיברים, כי הדבר נעשה לכבודו של המת, ולכן אין כאן צער למת ולא בזיון יש הסבורים, שחניטה בדרך של חתך בבטן והוצאת האיברים אסורה היא משום בזיון וניוול המת, ומשום ביטול קבורה של חלקי גוף, אבל אם מחדירים הסממנים דרך נקבים בגוף אין חשש בזה; יש מי שכתב לאסור כל חניטה, אפילו בלא חיתוך והוצאת איברים, משום שעיכול בשר המת הוא חלק מהכפרה למת[ ואם כן בחניטה כשמונעים את עיכול הבשר מעכבים את כפרת המת מבין האוסרים חניטה יש מי שהתירו הקפאת המת, כיוון שאין עושים שום דבר בגוף המת; ויש מי שאסר הקפאת המת, כי יש בזה אי שוויון בין עשירים לעניים, שאסור בענייני קבורה אלא אם כן צריכים להעביר את המת למקום רחוק

(ע”כ, טוב לדעת וע”ש)

הארות

1.

םרק מח פסוק כב’ = בחרבי ובקשתי

 וכי בחרבו ובקשתו לקח… אלא בחרבי זו תפילה, קשתי זו בקשה

פרק מט פסוק ד’ פחז כמים

ר”א… אומר הפוך את התיבה (זח”פ) ודרשה, זעזעתה, חרתעתע (= הרתעת), פרחה חטא ממך

3.

פרק מט פסוק ג’ = כחי וראשית אוני

מלמד שלא ראה קרי מימיו

(עד גיל 64 — ??? אתמהה)

5.

פרק מט פסוק ד’ – יצועי עלה

תניא, אחרים אומרים שני מצעות בלבל ראובן, אחת של יעקב ואחת של שכינה … אל תקרא יצועי (ע חרוקה) אלא יצועיי (עיין קמוצה)

(מעניין מה חשב מוחו הכחול של אחרים – השכינה ויעקב עם בלהה באותו זמן)

6.

פרק נ פסוק י’ – ויבואו עד גורן האטד אשר ב עבר הירדן

מתוך

http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/vayechi/bey.html

מסע הקבורה והאבל של בניו של ישראל לכנען הוא מעין תקדים ומעין “חזרה כללית” לקראת מסע הגאולה של בני ישראל לכנען בעתיד. בזה באה על פתרונה התמיהה על אודות מסלול מסע הקבורה. הלוא יש שני מסלולים ראויים ממצרים לחברון: ב”דרך הים”, כלומר לאורך החוף עד עזה ומשם מזרחה לחברון, או דרך צפון סיני וצפון הנגב דרך קדש-ברנע ובאר-שבע לחברון. והנה אנו קוראים שמסע ההלוויה עבר עבר דרך “גֹרן האטד אשר בעבר הירדן” (נ:ט). מדוע נעשה עיקוף ארוך זה? בוודאי הייתה סיבה פוליטית או צבאית שמנעה את המסלול הישיר, אך התורה באה לומר שיעקב סלל את הדרך לבניו העתידים להיכנס לכנען באותו מסלול: דרך עבר הירדן.

7.

פרק נ פסוק כה’ = וישבע עוסף את בני ישראל

באמת משפט מוזר)

למה הוא לא השביע את בניו?

(לפי א. קורמן) אחיו היו אשמים בזה שהוא הגיע למצריים, אז עליהם (ועל בניהם) החובה להחזירו

שאילות

1.

 פרק מז פסוק לא’ = וישתחו ישראל על ראש המיטה (פעולה לא כל כך ברורה)

אבל למה ישראל ולא יעקב, ולמה אבא משתחווה לבן?

פרק פרק מח פסוק טי’ הא_להים הרועה אותי – פסוק טז’ המלאך הגואל אותי

מה לומדים מהשינוי מא-להות למלאך?

מברכת יעקב ליהודה – לפי התלמוד (מסכת סנהדרין דף צח:) מה שמו של המשיח

שבת שלום

להת

Leave a Reply