To:
Subject: FW: אלה שמות… ותקרא שמו… ויקרא את שמו
Date: Fri, 9 Jan 2015 22:39:46 +1100
רשימת יורדי מצריים לבית אבותם
גזירות פרעה החדש, ותגובת המילדות
לידת בן לעמרם ויוכבד
משה בתיבה והצלתו
עלילות משה המשוטט ברחובות העיר
משה מתחתן במדיין
שיחת משה עם הסנה א-להים וה’
קבלת אותות (או) -תרגול במעשי קסם
חזרת משה למצריים, והוא כמעט נהרג בדרך
פגישת משה ואהרן
פגישת משה ואהרן עם בני ישראל
פגישת משה ואהרן עם פרעה
תגובת פרעה
החמרת העבדות
שיחת משה השנייה עם ה’
>>>> אין מצוות>>>>>
“וזה מאמר הכתוב ‘ויאמר מלך מצרים וכו”.
אומרים חז”ל שאמירתו הרכה של פרעה למיילדות כללה אף הצעה מפתה שבעקבות רצח התינוקות תהפוכנה להיות נשים מכובדות בממלכה: נשי המלך ופילגשיו, ויוכלו ליהנות מכל מנעמי השלטון:
“אמר רבי יוסי בר חנינא:
מלמד שתבע אותן להזדווג להם ולא קבלו ממנו”
“ויהי כי יראו המילדֹת את האלהים ויעש להם בתים” – הופעת הכהונה והמלכות בעם ישראל היא תוצאה ישירה של יראת האלוקים שהתגלתה אצל המיילדות. יראתן, לא ללמד על עצמן יצאה אלא ללמד על הכלל כולו. בהתנהגותן נולדה הוויתחיים חדשה בקרב בני ישראל – מדרגה של יראת שמים טהורה. ‘יראת ד’ טהורה’ זו ‘עומדת לעד’[33] – היא מדרגת החיים של עם ישראל לאורך כל הדורות. תפקיד הכהונה והמלכות הוא לחשוף תוכן חיים כללי ואצילי זה בקרב האומה כולה.
(ע”כ)
…אמר לפניו, רבון העולמים תן לי מופת ואות, אמר לו השלך את מטך ארצה, והשליך את מטהו ארצה ונעשה נחש שרף. ולמה הראה הקב”ה למשה כנחש שרף במטה ולא הראהו דבר אחר, אלא מפני שהנחש נושך וממית לבני אדם, כך היו המצריים נושכים וממיתים את ישראל, וחזר ונעשה כעץ יבש, שנאמר (שמות ד’) ויאמר ה’ שלח ידך ואחוז בזנבו. אמר לפניו רבון כל העולמים תן לי מופת, אמר לו הבא נא ידך בחיקך, והביא ידו בחיקו, הוציאה מצורעת, ולמה הראה הקב”ה למשה בדבר טמא אות פרעה, ולא הראהו בדבר טהור, אלא מה המצורע טמא ומטמא, כך היו המצריים טמאין ומטמאין את ישראל, וחזר ונטהר, אמר לו כך יטהרו ישראל מטומאת מצרים, ויאמר הבא נא ידך בחיקך… (פרק מ)
…מיד השליך אהרן מטהו לפני פרעה ונעשה מיד נחש שרף, מיד קרא פרעה לחרטומים והשליכו מטותם ונעשו נחשים שרפים. מיד רדף מטה אהרן ובלע למטותם. הכניס ידו לחיקו הוציאה מצורעת כשלג, וגם הם הכניסו ידם לחיקם והוציאו אותה מצורעת כשלג, וכל מכה ומכה שהביא הקב”ה על המצרים במצרים היו עושין גם הן כן, עד שהביא עליהם את השחין… (פרק מח)
מדרש רבה:
ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי, אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הקב”ה אמר ליה ושמעו לקולך, והוא אמר והן לא יאמינו לי. מיד השיבו הקב”ה בשיטתו, נתן לו אותות לפי דבריו. ראה מה כתיב אחריו, ויאמר ה’ אליו מזה בידיך ויאמר מטה, כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא שם רע על בני, הם מאמינים בני מאמינים, מאמינים שנאמר ויאמן העם, בני מאמינים, שנאמר (בראשית ט”ו) והאמין בה’. תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר (בראשית ג’) כי יודע אלקים, כשם שלקה נחש, כך זה עתיד ללקות, ראה מה כתיב, ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש, לפי שעשה מעשה נחש, לכך הראה לו את הנחש, כלומר עשית מעשה של זה. (שמות ג טו)
ויאמר ה’ אל משה שלח ידך ואחוז בזנבו, והרי אמרנו למה היה הנחש כנגד משה, אלא מה אות היה לישראל בכך, אמר רבי אלעזר לכך נהפך המטה לנחש, כנגד פרעה שנקרא נחש, שנאמר (יחזקאל כ”ט) התנים הגדול, ואומר (ישעיה כ”ז) על לויתן נחש בריח, לפי שהיה נושך את ישראל. אמר לו הקב”ה ראית פרעה שהוא כנחש, עתיד אתה להכותו במטה, וסוף הדברים הוא יעשה כעץ, מה המטה אינו נושך, כך הוא לא ישך, הדא הוא דכתיב שלח ידך ואחוז בזנבו…
ויאמר ה’ לו עוד הבא נא ידך בחיקך, אמר לו מה הנחש כשהלשין הכיתי אותו בצרעת, שנאמר (בראשית ג’) ארור אתה מכל הבהמה, כמה דאת אמר (ויקרא י”ג) צרעת ממארת, אמר רבי אלעזר הלין סילעין דביה צרעין אינהו, אף אתה ראוי ללקות בצרעת. ולמה הכניסה בחיקו, לפי שדרכו של לשון הרע לומר בסתר… ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג, לקח את שלו על שהלשין…
ויאמר השב נא ידך אל חיקך, וכי מה אות היה לישראל בזה, לך אמור להם מה מצורע מטמא, אף המצרים מטמאים אתכם, וכשם שהוא נטהר כך הקב”ה עתיד לטהר לישראל, כמו שכתוב, והנה ידו מצורעת כשלג, וברפואה כתיב, ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו. אמרו רבותינו שלא להוציא לעז על בשרו של משה, לכך לא נצטרעה היד עד שיצאה מחיקו, אבל לענין הרפואה מתוך חיקו נתרפאת…
והיה אם לא יאמינו וגו’, למה עשה לו הקב”ה ג’ אותות, כנגד אברהם יצחק ויעקב. ולקחת ממימי היאור, רמז לו שעל ידי דבר שיאמר אל ישראל עתידין המים להפוך לדם, והוא ילקה על ידיהם, שכן כתיב (במדבר כ’) שמעו נא המורים, והכה הסלע והוציא דם, שנאמר (תהלים ע”ח) הן הכה צור ויזובו מים, ואין ויזובו אלא לשון דם… בשני האותות הראשונים אתה מוצא שחזרו לכמות שהיו, אבל אות הדם לא חזר לכמות שהיה, לפי שלא רצה למחול למשה על חטא המים, ומה אות היה לישראל, אמר לו בזה האות ילקו המצריים תחלה. (שם שם יז והלאה)
רש”י:
והאמינו לקול האות האחרון – משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שספרתי עליכם לשון הרע יאמינו לך, שכבר למדו בכך שהמזדווגים להרע להם לוקים בנגעים, כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה. (שמות ד ח)
אבן עזרא:
ויאמר – זה האות לא נתנו למשה שיאמין, כי כבר נתן לו אות הסנה, רק עשה לו האות שיעשה ככה לבני ישראל, על כן כתוב “למען יאמינו”… והוא נתן לו בנמצא עמו תמיד, כי מטהו משענתו כמנהג הזקן, כי כדרך רועה לא בא אל פרעה… (שם שם ב)
השליכהו – אמר יפת זה המופת רמז כי היה בתחלה דבר כמו מטה, ונהפך לנחש, וכתוב “התנין הגדול”, ובסוף ישוב כבראשונה והיה כלא היה. ויאמר הבא נא – האות הראשון מטהו שהוא נמצא בידו, והשני בידו. אמר יפת בעבור שחשד ישראל שלא יאמינו נצטרעה ידו, אם כן היה ראוי להיות זה האות הראשון. ור’ ישועה אמר, כי זה רמז לישראל שהיו בתחלה חפשים ונגעם השם בעבודת מצרים, והוא ירפאם וישובו חפשים… (שם שם ג וד)
והיה – ואם יהיו עוד מקצת ישראל שלא יאמינו באות האחרון, תעשה האות השלישי ויאמינו, וכתיב “ויעש האותות לעיני העם”, וזה האות השלישי, שהוא “והיה לדם ביבשת”, הוא חלק מהמכה הראשונה בעשר המכות העתידות להיות. (שם שם ט)
רמב”ן:
ויאמר השליכהו ארצה – לא הבינותי למה עשה האותות למשה, כי מאמין היה משה שהקב”ה מדבר עמו, והראוי שיאמר המטה אשר בידך תשליך ארצה לפניהם והיה לנחש, וכן באות השני כאשר אמר בשלישי, “לקחת ממימי היאור”. ולכן נאמנו דברי רבותינו, שהיה לו הראשון רמז שספר עליהן לשון הרע, והשני להענישו בו, וזה טעם “וינס משה מפניו”, כי פחד שמא יענש וינשכנו הנחש. ואולי אף על פי שהודיעו השם הגדול שבו נברא העולם, ובו נהיה כל דבר, רצה להראותו כי בו יעשו אותות ומופתים משני התולדות, למען יתחזק הענין בלבו של משה וידע באמת כי על ידו יעשו בעולם דברים מחודשים, ודי למשה בשני האותות. ולא היו שם מים, על כן ציוהו שיעשה האות השלישי לעיני העם. (שם שם ג) (ע”כ)
קודם כל יש לשים לב לכך שמלאך ה’ נראה אל משה מתוך הסנה (שמות ג’ ב): “וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה’ אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל” אולם משה אינו רואה את המלאך, הוא רואה רק את האש מסביב ותמה על כך בפסוק ג’: “וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה”. משה מבין שיש כאן משהו חריג ומתקרב. ה’ שרואה שמשה מגיע מתגלה אליו ישירות ולא על ידי המלאך ומתחיל בדיאלוג שהוא אחד מן הארוכים בתורה כולה.
“וַיַּרְא ה’ כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אַל-תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם…
1. ראיית הסנה הבוער.
2. התקרבות אל הסנה.
3. שמיעת הקול הקורא בשמו והצו:”של נעליך מעל רגליך..”
4. אלהים מציג את עצמו- אלהי אברהם יצחק ויעקוב-אלהי האבות להדגשת
ההבטחה והמחוייבות לברית שכרת עמם.
סיבת ההדרגתיות-א. שיתרגל משה למראה ולא יבהל.
סנה- על פי חז”ל- שיח פטל, קוצני בעל ענפים דקים וסבוכים.
העשרה
מדוע סנה ?לפי המדרש אלהים מתגלה בשיח קוצני, נמוך, קטן כדי להדגיש את מידות האלהים. האל אינו מתגלה דווקא במקום נשגב, גבוה או מפואר,
במקום קטן חסר חשיבות, צנוע, כלומר לא הפאר וההדר חשובים, אלא ישנה חשיבות למידות הענווה והצניעות. כלומר השכינה (ה’) שורה בכל מקום
בקטן ובגדול, במפואר ובצנוע.
סנה = לפי הפשט– שיח זה מצוי במדבר ומן הסתם בחר אלהים להתגלות בשיח זה
שהינו זמין.
סמליות הסנה-
הסנה מסמל את ישראל.
האש מסמלת את מצריים.
האש המנסה לשרוף את הסנה כמו המצרים המבקשים לכלות את ישראל ואינם יכולים.
מה ראה הקב”ה לגאול אותנו ממצרים דווקא ע”י אותות ומופתים
..ולמה הראה הקב”ה למשה בנחש שרף במטה ולא הראהו דבר אחר? אלא מפני שהנחש נושך וממית לבני אדם, כך היו פרעה ועמו נושכים וממיתים את ישראל, וחזר ונעשה כעץ יבש, שנאמר ויאמר ה’ שלח ידך ואחוז בזנבו. אמר לפניו, רבון כל העולמים, תן לי מופת. אמר לו תן נא ידך בחיקך והביא ידו בחיקו, והוציאה מצורעת. ולמה הראה הקב”ה למשה בדבר טמא אות פרעה ולא הראהו בדבר טהור? אלא מה המצורע הזה טמא ומטמא, כך היו פרעה ועמו טמאין ומטמאין את ישראל. וחזר ונטהר. אמר לו, כך יטהרו ישראל מטומאות המצריםא על ידי אותות ומופתים?
עוד יש לתמוה, שהרי האותות והמופתים שעושה משה בפני המצרים הם בבחינת תבן בעופריים[א]. מצרים כולה מלאה באותות ומופתים, בכוחות כישוף ויכולות שמעל הטבע. החרטומים בלהטיהם מסוגלים להפוך מטה לתנין ומים לדם. אם כן, יש לשאול, מדוע בכלל עושה משה אותות ומופתים למצרים? מה יתרון יש בכך, ואיזו עצה עמוקה? ועוד יש לשאול, כיצד האותות והמופתים שמביא הקב”ה למצרים, יש בהם כדי לגאול את בני ישראל משעבודם?
ראשית יש להסביר ולומר, כי הקב”ה ממתק מר במר, לכן הוא מבקש להתמודד עם ארץ מצרים ב”מגרש” שלה ובכליה, וכך לנצחה. זו הסיבה שעיקרה של גאולת מצרים נעשית דווקא באותות ובמופתים…..
מי הם יתרו, רעואל וחובב? בעקבות מפרשים
מיהו יתרו, מיהו רעואל ומיהו חובב? מה יחסם למשה? האם מדובר באדם אחד או בכמה אנשים? הפתרון לשאלות אלו יספק לנו הצצה מרתקת לשיקוליו של פרשן בבואו להתמודד עם אילוצים טקסטואליים העומדים לפתחו, ונראה גם שכל האפשרויות הפרשניות הוצעו בסוגיה קצרה זו.
בשמות ב:טז התורה מספרת ש”לכהן מדְיָן שבע בנות” שבאו לבאר לדלות מים עבור צאן אביהן. התורה עדיין אינה מציינת את שמו של כוהן מדיין אבי שבע הבנות. בפסוקים יח-יט, לאחר שמשה מסייע להן נגד הרועים, הבנות חוזרות נפעמות לאביהן ומספרות לו על “איש מצרי” שהציל אותן. עתה אנו מתוודעים לשמו של אביהן: רעואל, ובהמשך נושא משה את בִּתו של רעואל, ציפּורה, לאישה (פס’ כא). מכאן שרעואל, כהן מדיין, הוא חותנו של משה (כידוע, חותן הוא אבי הכלה).
והנה בתחילת פרק ג’ התורה מספרת “וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן”,[1] ובפרק ד:יח כתוב: “וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ“.
מיהו, אם כן, חותן משה כהן מדיין: רעואל, יתרו או יתר?[2]
[2] דומה שהבעיה הקלה ביותר היא הזיהוי שבין יתרו ליתר. אין ספק שזהו שם אחד, כשם שירמיה (יר’ כז:א) הוא ירמיהו (שם א:א), ואליה (מל”ב א:ג) הוא אליהו (מל”א יז:א). דוגמאות אלו מופיעות בפירוש רמב”ן לשמ’ ב:טז. (ע”כ)
(מומלץ להמשיך בעיון במקור)
ומילתא דבדיחותא
http://www.kipa.co.il/bikorim/
ליתרו חותן משה היו 7 בנות.
גברים – אנא בחרו לכם אחת שמתאימה לכם מהמספרים 1 עד 6.
1. ציפורה – הדוסית –
זו אחת עם חצאית מטאטאת ריצפה שתצא איתך לדייט ותסתכל על הריצפה כדי לא להביט בפני גברים חולפים,
וגם תדבר איתך ב SMS-ים משום קול באישה.
2. חופית – הביצ´ית היפה –
ניתן לומר על תכונות האופי שלה מילה אחת –
בלונדינית.
3. רחל – הרוחנית –
זו אחת שתיקח אותך לדייט בתמול-שלשום, היא לבושה בחמישים שכבות של ´של´-ים, ואת הדייט תעבירו
תוך דיון מעמיק על אחד השירים של זלדה.
וכו’
ולמי שרוצה עוד אגדות על יתרו, משה וצפורה – מתוך
http://www.inn.co.il/Besheva/
סיפורו של יתרו
כל ימיו היה יתרו מחפש אחר תכליתו של האדם ואחר סוד החיים. ולא היתה עבודה זרה שלא למד את דרכה וניסה בכל כוחו לעובדה, מתוך תקווה שאולי ימצא בה את מבוקשו. וכיוון שהיה חכם גדול, הצליח בכל דת להגיע לדרגה עליונה, עד שנעשה כומר גדול לכל האלילים. כשנתפרסמה חכמתו, קראו לו לבוא ממדיין לבירת הממלכה המצרית, לשמש כומר חשוב ויועץ למלך פרעה. וכאשר החלו הגזירות הקשות על ישראל, כאב ליבו עליהם, אך לא ידע כיצד לבטל את הגזירות, והיה ממתין בשתיקה לראות אם יוכל להציל את הילדים. וכשלא עלה הדבר בידו, ברח חזרה למדיין, כדי שלא יהיה שותף בעבירה (עיין שמו”ר כז, ו, סוטה יא, ב).
כשחזר למדיין שב להיות להם כומר. אולם לאחר כל מה שראה במצרים, החל להטיל ספק בכל תפישת העולם האלילית שליוותה עד כה את חייו, עד שלא יכול עוד לעשות שקר בנפשו. “קרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה שאני זקן בחרו לכם כומר אחר. הוציא את כלי תשמישי עבודה זרה שלו ונתן להם”. הבינו המדיינים שלא מפני זקנותו התפטר, אלא מפני שהחל לפקפק בעבודה זרה שלהם. “עמדו ונידוהו, שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו. וביקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קיבלו, ולפיכך הוציא את בנותיו” (שמו”ר א, לב). ואף כשהיו הבנות באות לבאר, היו הרועים מגרשים אותן, ורק לאחר שהיו הולכים יכלו בנות יתרו להשקות את צאן אביהן.
בריחת משה למדיין
לימים יצא משה רבנו מארמון המלך, ראה בסבלות אחיו ולא יכול לעמוד מנגד, והכה את הנוגש המצרי והרגו. נודע הדבר לפרעה וגזר עליו מיתה. ברח משה והגיע למדיין, וכשראה איך הרועים מקפחים את בנות יתרו, עמד לימינן והשקה את צאנן. כך נתחברו שני הבורחים ממצרים, ורצה משה לשאת את ציפורה בת יתרו לאישה. יתרו, שהכיר בסערת לבו של משה, חשש שמא ירצה לסכן את עצמו כדי לנסות להציל את ישראל, יטיל על עצמו משימת התאבדות בלתי אפשרית וישאיר את אשתו אלמנה. לכן הסכים לנישואיהם רק בתנאי שמשה יישבע שלא יעזוב אותה ללא רשותו (שמות רבה א, לג). נשבע משה ליתרו ונשא את ציפורה לאישה, והיה רועה את צאן יתרו בספר המדבר, רחוק מחברת אנשים.
עד שנגלה ה’ אל משה מתוך הסנה ושלחו להוציא את עמו ישראל מארץ מצרים, ויתרו כבר לא יכול לעצור בעדו, ונאלץ להתיר לו את השבועה. הלך משה למצרים והשאיר את ציפורה במדין, והיו יתרו וציפורה דואגים לשלומו.
ועוד אגדה מתוך
http://www.yeshiva.org.il/
תרגום יונתן מסביר שם שרעואל היה אביו של יתרו שהיה המושל של מדין, והוא מוסיף ומספר שם דברים תמוהים ביותר, וזו לשונו בתרגום חופשי:
(ולמרות חיפושים ממושכים לא מצאתי אגדות על 7 בנות יתרו
אבל מצאתי ציורים שלהן – מתוך
אבל בספר
http://www.kotar.co.il/
יש שני מאמרים כל יתרו, משה וצפורה – ואינני מצטט
4. פרק ד פסוקים כד’ כה’ = ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה’ ויבקש המיתו
אז לפי נחמה
http://www.nechama.org.il/
פרשה זו קשה היא ביותר והתחבטו בה פרשנים וחוקרים מאז ועד ימינו. לא ברור מי הוא עומד למות פתאום, ולא ברור הוא על מה ולמה נענש, ולא ברור הוא מי שנימול ומה הקשר בין התקפת המוות ובין ברית המילה אש-ותרגול במעשי קסםר כנראה בזכותה ניצול מי שעמד למות.
וגם לשכת הרב של בר אילן
http://www.biu.ac.il/jh/
אומרת
פרשת המפגש במלון בין המלאך ובין משה (ד:כד-כו) נחשבת לאחת הפרשיות הקשות בתורה ואולי אף במקרא כולו, על אף היקפה הקצר מאוד. נראה שמורכבותה של פרשה זו הטילה צל על הפסקה שקדמה לה (ד:יח-כג), שלא זכתה לדיון ראוי וממצה. להלן נדון בכתובים הללו העוסקים ביציאת משה לביצוע שליחותו. הכתוב מספר:
שאילות
1. היכן קבורים בני יעקב?
2. איזה שם נתן איש מבית לוי לבנו
3. למה הלוויים לא הפכו לעבדים?
שבת שלום
להת