וארא תשע”ה

 

From
To:
Subject: FW: וארא אל… כי אין כמוני
Date: Sat, 17 Jan 2015 01:21:10 +1100


הקדמה כללית
 
 
מעניין איך בן-אדם “נורמלי” (אינטליגנטי, לא יהודי, בלי דעות קדומות, אם יש דבר כזה??) קורא את חומש בראשית ואת החצי הראשון של שמות – אני מתכוון לחלק הסיפורי של התורה, עד למעמד הר סיני (כולל התלונות של בני ישראל)?
 
אני עברתי “שטיפת מוח בילדותי כאשר בילדותי ונערותי, במרוצת  כ- 12 + שנה ישבתי כל יום שישי בערב ושבת בצהריים עם אבי ז”ל ולמדתי איתו את פרשת השבוע (עם רש”י כמובן) שנה אחר שנה  קייץ, חורף וכו’, ובתור ילד/נער מאוד התרשמתי, הפנמתי וכו’ – איזה יופי של סיפורים, א+להים גדול, חכם, אבותינו = כמעט מלאכים, – ובהקשר לפרשתנו – איזה יופי שא-להים העניש (בצורה יפה ומקסימה – תרתי משמע), – את פרעה והמצרים
 
ועכשיו (כמה שנים טובות לאחר מכן) קשה לי לאכול/לעכל את הסיפורים האלה ולקרא את מדרשי חז”ל שמכבירים מילים, ומתפלספים נואשות, להפוך את שחור ללבן וכדו’, והופכים הכל הפוך על הפוך עד שקשה לדעת מה באמת קרה, הן מנחינה אבעית ואפילו ניסית והן מבחינה אנושית הגיונית פשוטה של קריאת הכתוב.
 
ובמיוחד “ואני אחזק את לב פרעה” וברמה אחרת “ויט משה את מטהו” ועוד 
 
האם הייתה לפרעה ברירה? הרי א-להים כבר קבע כ- 200 קודם לכן “כי גר יהיה זרעך… ועבדום ועינום…”, הוא סך הכל מילא את הנחיית א-להים. והרי פרעה כבר רצה כמה פעמים להיפטר מבני ישראל העבדים, הוא כבר קבע “כי נרפים אתם…”  אבל א-להים מטרטר אותו, מהפנט אותו, עד שהוא לא יודע מה להגיד, ודבריו נשמעים מגומגמים, בזמן שמשה היה אמור להיות כבד פה.
 
אז בין השאר – אני קראתי וקורא לעיתים הרבה אגדות סקנדיביות, כל הארי פוטר, שר הטבעות, וגם לפעמים כמה עמודים מהאודיסאה, ולא כל כך פתאום, אני מגלה בהם סיפורים דומים לפרשתנו, על מעשי קסמים, סיפורים בהם מתגלים כוחות על טבעיים ובו’, עד שקשה לי להבדיל  בין הקדוש לחולין ר”ל
 
משה הופך מקל לנחש או תנין (ביג דיל בלע”ז)
 
 הארי פוטר מרים מקל, לוחש כמה מילים וגם שם יש נחש או חושך, או שפתאום מופיע זה שאסור להזכיר את שמו , (וזה מזכיר לי “לא תישא…” ,וד”ל)
 
 לרוב הקוסמים שראיתי או קראתי עליהם היה שימוש באיזה מקל,, משה רבנו מניף מקל (WAND בלע”ז), ויש ברד, או ערוב (דרקונים???)
 
והסיפורים המקודשים מתערבבים לי עם  סיפורי החול, אבוי לאותה בושה
 
ועוד תמיהה – בחומש בראשית א-להים מדבר עם פרעה ואבימלך, בחומש שמות לא. אבל בחומש במדבר א-להים פתאום מדבר עם בלעם. מה קורה לא=להים שפעם הוא מדבר ישר ופעם על ידי שליח.
לא מצאתי לזה הסבר – אחפש ואחשוב
לעומת זאת בחומש בראשית כמעט ולא היו ניסים (פרט לבריאה עצמה שהיא עדיין ב ????, ואולי השינוי הגנטי של הולדת צאן עם צבעים שונים אצל יעקב) והנה בספר שמות יש עלייה ברמת הקוסמות ופתאום יש ניסים,
 
אנסה להגדיר “נס”
 
נס = אצלי הוא משהו שנוגד את חוקי הטבע (הצונאמי הענק שהרג מאות אלפים, הוא לא נס, וזה שבאותו ים החליט לא לצאת לשייט וניצל, גם זה לא נס, ואם אגריל פרס ראשון בלוטו, זה לא נס)
 
אז
 
מקל שנהפך לתנין/נחש = נס
 
יד שמקבלת צרעת = לא נס
 
סנה בוער באש ולא אוכל =  ????
 
מים נהפכים לדם = ??? (האם זה באמת דם או מים אדומים??)
 
צפרדעים = לא נס
 
חושך – ??? (התפרצות הר געש)
 
מכת בכורות, ??? (מוות הוא אירוע טבעי)
 
שני מיליון יוצאים ממצריים ???
 
הים נבקע = ???
 
עמוד ענן ועמוד אש = נס
 
מן + שליו מהשמיים = ???
 
משה מכה בסלע ומוציא מים === ????
 
יהושע מבקש והשמש בגבעון דום = זה נס.
 
אז בעצם אין הרבה ניסים בתורה אלא אם ה”נס” הוא בעצם גרימת האירוע, בתיזמון, משה מרים מקל והטבע פועל. 
 
והשאילה שלי – בשביל מה כל ה”הוקוס פוקוס” הזה? א-להים מגלה לאברהם ש”גר יהיה זרעך” א-להים מעודד את יעקב להגר למצריים (אל תירא מרדת מצריימה) בבני ישראל נהפכים תוך פסוק או שניים מאדונים לעבדים ואז מתחילה סידרה של אירועים, שכיום – למרות שטיפת המוח שקיבלתי בילדותי – הם נראים לי כמעשי ילדות/שובבות, מסוג של עלילות הארי פוטר (שם לפחות יש מעשי נסים ממש), דווקא, ולא משהו איכותי, קדוש ועילאי – נניח כמו מעמד הר סיני – אירוע יחידאי .  וברשתנו והפרשה הבאה, א-להים מודיע – שהוא הולך ל”טרטר” את פרעה
 
והסבר הפשוט, לפי האמונה, כל אירוע נעשה בהנחיית כח עליון. כך שאם אני כותב עכשיו זה בגלל שא-להים חיזק את ליבי לכתוב, למרות שהייתי מעדיף לשכב במיטה וכו’, ואם אתם קוראים (עכשיו) את מה שכתבתי אז זה בגלל שא-להים מחזק את ליבכם ומנחה אתכם לקרא (או לא)
 
אז למה א-להים משוויץ למשה (או למשה ואהרון “וחיזקתי את לב פרעה”)
 
וההבנה שלי פשוטה, ראשית הכותב/העורך, סתם אסף סיפורים יפים, מכל מיני מקורות, לא היה איכפת לו או שהוא לא שם לב (לא היה זמן או כסף לכל המבצע של כתיבת התנ”ך, כך זה נשאר מאות שנים עד שחז”לינו התחילו לשים לב לפרטים או שאיזה “חכם” אחד התחיל לשאול שאילות
 
ושנית – כמו שכבר טענתי  שאין חטא ועונשו אלא יש עונש וחטאו. לכל עונש ניתן (פוסט מורטם) למצוא (כביכול) חטא, כך גם בסיפורנו או יותר נכון בפרשותינו, היו סיפורים, גם על עובדות וגם הגזמות והעורך חיבר מה ואיך שרצה.
 
ואם לא מוצאים משהו קצת הגיוני (ספר איוב) אז ממציאים משהו דחוק, או שמרימים ידיים ואומרים א-להים הוא גדול, לא מבינים, בטח יש לא-להים סיבה
 
זהו ,מספיק קישקשתי על נושא שאינני מבין אותו
 
 
פסוקי השבוע
 
אני ערל שפתיים (X2)
ויצעק משה אל ה’
ויעש ה’ כדבר משה
 
ערב שבת שלום
 
פתיחה
 
פרשת “וארא”  שבמבט שטחי נראית פשוטה, סיפור על 7 מכות (אסונות טבע??? פתאומיות) שנוחתות או יותר נכון מונחתות על ידי א-להים (או ה’) לכאורה ללא סיבה, כי אם א-להים רוצה, אז הוא ככוח עליון, 
 
“יכול היה לרכך את לב פרעה, ואז פרעה היה אומר “” בבקשה, אתם רוצים ללכת – לכו, מי צריך אתכם, אתם כל היום והלילה רק סתם …. ואז אתם פרים שורצים ורבים, וחיים על חשבון שירותי הרווחה המצריים 
 
וזה לא קרה אלא להיפך, כל פעם – כמעט בכל מכה, משה ואהרן נפגשים עם פרעה הסובל, הם חוזרים כל פעם על אותו נושא לדיון, “כן לשלוח לא לשלוח”. אבל כשיורדים לעומק מופיעים (כרגיל) כל מיני תמיהות, הן על פרטים, שימוש במילים ותוכן הן על אירועים, כל דיון, כל מכה, והן על מוסר וצדק טבעי וחברתי, וכדומה
 
ובמיוחד אין כל סיבה להשחית את הצומח ולהרוג את הצאן והבהמות, (ואו טו טו להרוג תינוקות) וכבר העליתי מספר שאילות מסוג זה במאמרי מלפני שנה
 
 
 
אז הסבר פסידו מדעי  (עם איורים) על המכות, למעוניינים  ניתן בשפה פשוטה ב-
 
 
ולא אצטט – כולנו, המאמינים והלא –  יודעים,
 
חלוקה מענינת של המכות מובאת ב-
 

חלוקה אחרת של המכות, מוצעת אף היא ע”י קאסוטו, היא החלוקה לזוגות לפי עניינן:

הזוג הראשון – דם, צפרדע – מכות הקשורות ביאור
הזוג השני – כינים, ערוב – מכות שעניינן בעלי-חיים
הזוג השלישי – דבר, שחין – מכות הפוגעות גם בבני-אדם
הזוג הרביעי- ברד, ארבה – מכות הפוגעות ביבולי האדמה
הזוג החמישי – חושך, מכת בכורות – שני מינים של חושך: תחילה שלושה ימי חושך על ארץ מצרים, ואח”כ חושך מוות על הבכורות

וגב’ נחמה מביאה סיכום של פירושים על המכות ועל חיזוק לב פרעה ב-
 
אצטט

רמב”ן:

ואני אקשה את לב פרעה – אמרו במדרש רבה (שמו”ר ה ו) גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין, תחת שהעבידם בעבודה קשה ועוד שם (יג ד) כי אני הכבדתי את לבו (להלן י א), אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד), מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקב”ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב”ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך :

והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו מה פשעו, ויש בו שני טעמים ושניהם אמת – האחד, כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון והטעם השני, כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק ויחזק לב פרעה (להלן פסוק יג, כב, ח טו), ויכבד פרעה את לבו (להלן ח כח, ט ז) הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו, כענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו’ (יחזקאל לח כג) …

 

ספורנו ז, ג’

ואני אקשה. הנה בהיות האל חפץ בתשובת רשעים ולא במיתתם, כאמרו חי אני נאם ה’, אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה,

אמר שירבה את אותותיו ואת מופתיו, וזה להשיב את המצרים בתשובה, בהודיע להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים, כאמרו בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כחי ועם זה היתה הכונה שישראל יראו וייראו, כאמרו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר, ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך, שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו וטובו, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות, כמו שהגידו עבדיו באמרם הטרם תדע כי אבדה מצרים וזאת לא הייתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר האל יתברך ואני אקשה את לב פרעה, שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שמהם יכירו גדלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמתית. ולמען תספר אתה ישראל הרואה בצרתם, באזני בנך להודיע שכל אלה יפעל אל עם גבר להשיבו אליו, וזה כשיפשפשו במעשיהם בבוא עליהם איזה פורענות:(ע”כ)

(דוגמה ליופי של התפלפלות)

אז כבר הזכרתי לעיל כמה מאירועי הפרשה  נראה את התוכן
 
 
>>>>>>>>>>>>>>
 
נאום ה’, – סיכום היסטוריוהבטחה
 
התנגדות (קלושה) של משה
 
מיפקד קצר של שלושה שבטים – ודגש על מוצאם של משה ואהרן ומשפחתם
 
(חזרה) התנגדות (קלושה) של משה
 
הנחיות ה’ למשה (ולאהרן)
 
הפיכת המטה לתנין
 
ה’ מדריך את משה איך לבצע את מכת – דם
 
אהרן מבצע את הפעולה לפיכת המים לדם ע”י שימוש במטה (הכאת היאור)
 
חרטומי מצריים מבצעים פעולה דומה ופרע נשאר אדיש
 
ה’ מדריך את משה איך לבצע את מכת – צפרדע
 
אהרן מבצע את הפעולה “י הרמת היד
 
החרטומים עושים אuתו דבר, פרעה נבהל ומבטיח לשלח את העם
 
 
———————— המשך —– להשוואה ויזואלית, ערכתי את טבלת המכות (שיצאה משמאל לימין)
א. אהרן, מ. משה. , פ. פרעה
 
תגובת פרעה תגובת ה’ סיום ביצוע מבצע הוראות מכה
—- —- וימלא שבעת ימים ויעשו כן מ. וא. וירם במטה ויך א.?? ה’ למ. , מ. לא.קח מטך ונטה ידך דם
הכביד לבו   משה צועק אל ה’ ויט א. ידו א.  ה’ למ.מ. לא . נטה ידך במטך צפרדע
ויחזק לב פ. —– —- ויט ..ויך א. ה’ למ…לא. נטה מטך והך כנים
ויכבד פ. לבו ויעש ה’ כדבר משה מ.  “ויעתר אל ה’ ויעש ה’ ה’ ה’ למשה התיצב לםני פ. ואמרת ערב
ויכבד לב פ. —– וימת מקנה מצריים ויעש ה’ ה’ ה’ אל מ.בא אל םרעה ואמרת דבר
  ויחזק ה’ לב פ. —— ויזרק אותו מ. מ. ה’ למ. ולא…קחו לכם פיח וזרקו מ. שחין
וירא פ. ויוסף חטא

…ויכבד לבו

—- ויצא מ…. את העיר ויפרש כפיו ויט מ. … מטהו מ. ה’ למ. נטה ידך ברד
 
>>>>>>>>>>>>>>>>>> אין מצוות >>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

לסיכום ביניים, חסרות עוד 3 מכות, אינני רואה סדר מיוחד בהוראות, בביצוע, בסיום ובתגובות הגיבורים הראשיים. בשש מכות, פ. מכביד את לבו,

במכת שחין, ה’ מחזק את לבו. מעניין

בנוסף, – מכות ערוב ודבר מבוצעות ישירות על ידי ה’, ללא תיווך של מ או א.

(בתור סיפור עלילתי = טלנובלה, יופי. בתור מסר או מטאפורה דורש עיון נוסף)

לקח טוב

1. כשא-להים רוצה – אין אפשרות להתנגד (כמעט, כי בהמשך נראה שמשה מצליח – פעמיים, לשכנע את א-להים לשנות את רצונו הראשוני)

2. כשמתפללים (מחיץ לעיר) יש סיכוי גבוה שהתפילה תתקבל

3. איתני הטבע (ברד, הרי געש, חיות טורפות וכד’,)משתוללים לעיתים, אבל הטבע = הצומח, החי והמדבר שורדים

פסוקים מוזרים ונושאים לעיון (מבחר קטן)

1..“ושמי ה’ לא נודעתי להם –

מוזר כי –
מה אומר אברהם אבינו (ולא פעם אחת) למשל – בראשית טו פסוק ב’ “ויאמר אברהם אדני ה’ מה תתן לי…”
 
אז אני לא הראשון שמוצא פה קשיים אצטט מתוך
 
 
תחילתה של פרשת וארא עוררה קשיים רבים בקרב פרשני המקרא. אין כוונתנו להצביע על כל הקשיים ואף לא להציע פתרונות מחודשים אלא אך 
להתחקות בעקבותיו של אחד מחשובי הפרשנים בימי הביניים – רבי לוי בן גרשון (=הרלב”ג).
באופן מפתיע למדי מפרש הרלב”ג את הכינוי הרומז “להם” – שבביטוי “ושמי ה’ לא נודעתי להם” – כמתייחס אל ישראל, ולא אל האבות כפי שפירשו
כל המפרשים.

גם נושא הפסוק הבא הוא ישראל ולא האבות: למרות ששמי ה’ לא היה נודע לישראל לפני שליחותו של משה בכל זאת השתדלתי להקים את ברית
האבות עם ישראל. ‘הקימותי’ מתפרש מלשון קיום ברית ולא מלשון כריתתה, והכינויים הרומזים “אתם” ו”להם” מתייחסים לבני ישראל כמו בפסוק
הקודם. אלא שסופו של פסוק ד מעורר בעיה לפרשנותו של הרלב”ג, שהרי אם הנושא הוא ישראל הרי שגם הביטוי “…ארץ מגוריהם אשר גרו בה”
צריך להתייחס לישראל, וזה ודאי אינו נכון, שהרי אי אפשר לומר על בני ישראל היוצאים ממצרים – או יותר נכון הנכנסים אל ארץ כנען – שעימם
תקוים ההבטחה, שארץ כנען היא ארץ מגוריהם, שהרי רגלם לא דרכה מעולם על אדמתה.לכן מפרש רלב”ג (בביאור המלות):

והנה קראה ‘ארץ מגוריהם’ מפני האבות שגרו בה, כמו שאמר על יצחק: ‘רק את בני לא תשב שמה’ (בראשית כד, ח), בעבור אברהם שיצא משם.

ההסתכלות על העם אינה רק בנקודת מבט עכשווית אלא בראיה כוללת יותר. כשם שלו יצחק היה הולך אחרי אשתו ומתגורר בחרן היה אפשר
לומר עליו שהוא שב לשם למרות שלא היה שם מעודו, וזאת רק משום העובדה שאביו יצא משם, כך לגבי עם ישראל. ארץ כנען אינה ארץ אחת
מני רבות שאליה יגיעו – במקרה או שלא במקרה – בני ישראל. ארץ כנען היא ארץ מגוריהם של היוצאים ממצרים בזכות ישיבתם של אבותיהם
בה… (ע”כ)

(יש במאמר יופי של פלפולים, לצערי לא שוכנעתי – נשגב מבינתי, איך אפשר לקחת משהו פשוט ולסבך אותו במילים מילים)

ומשהו דומה במאמרה של נחמה

http://www.nechama.org.il/pages/909.html
“אצטט

ר’ יהודה הלוי, כוזרי מאמר ב’ ב’:

באמרו “וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי” רוצה לומר בדרך הכוח והניצחון, כמו שאמר (תהלים ק”ה י”ד) “לא הניח איש לעשקם ויוכח ע

עליהם מלכים” ולא ברא להם מופת כאשר ברא למשה ועל כן אמר “ושמי ה’ לא נודעתי להם” (רוצה לומר “ובשמי ה'” מפני שבי”ת של “באל שדי”

תשרת לשניהם). ועשה עם משה וישראל מה שלא הניח ספק בנפשות שבורא העולם ברא את הדברים הם בריאה חדשה מכוונת; כמו מכות מצרים 

וקריעת ים סוף והמן ועמוד הענן וזולתם; לא מפני שהם גדולים מאברהם יצחק ויעקב, אך מפני שהם רבים והנה הספק בלבבם, והאבות היו בתכלית 

האמונה וברי הלבב, שאפילו לא היו פוגעים כל ימותם כי אם רעה, לא היתה אמונתם באלוקים נחלשת, ולא היו צריכים אל כל זה.” (ע”כ)

(ויש במאמר עוד, וגם לא שוכנעתי)


אז מה אומר דרור פויר

https://drorfo.wordpress.com/2004/01/24/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2-%E2%80%93-%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%90/

במרכז פרשת וארא: רוח בלהות חדשה מרחפת על פני מצרים: זוהי רוח הבלהות של יהוה. אל חדש, חסר רחמים, גלגולו של זה שהכרנו כ”אלוהים”.
דרך, או יחד עם, משה ואהרון, הוא דופק – רק על מנת להוכיח נקודה – שבע מכות במצרים: דם. צפרדע. כינים. ערוב. דבר. שחין. ברד. דברים
מגעילים אחד אחד. כל זאת כשהוא מקשה את לב פרעה ומונע ממנו בחירה חופשית.
בחירה חופשית? לא בפרשה שלנו. בפרשה שלנו אף אחד לא בוחר חוץ מאלוהים.(ע”כ)

2. ותעל הצפרדע

מתוך

http://orianit.edu-negev.gov.il/omarimbs/sites/homepage/hana_b%5CregFiles%5C%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D%20%D7%9C%D7%9E%D7%91%D7%97%D7%9F%20%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%20%D7%9E%D7%97%D7%A6%D7%99%D7%AA%20%D7%91.doc

מכת צפרדע- במצרים העתיקה הבינו שלצפרדעים יש יכולת עצומה של התרבות והתחדשות ולכן הם ייחסו לצפרדע כוח אלוהי. הצפרדע במצרים 

העתיקה סימלה את האלה חקת , בעלת ראש הצפרדע וגוף האישה. האלה חקת נחשבה לאלת הפריון  והאמינו שהיא אחראית ללידת הילדים 

ולשמירה על האימהות והילדים.

מכאן אפשר להבין מדוע הכה אלוהים את המצרים במכת הצפרדעים.

והסבר יפה ניתן ב –

http://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%9E%D7%9B%D7%AA_%D7%A6%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%A2_%D7%9B%D7%9E%D7%A9%D7%9C_%D7%9C%D7%9B%D7%A2%D7%A1_%D7%A9%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95_%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%A0%D7%95

ביאור:מכת צפרדע כמשל לכעס שאנחנו משליטים על עצמנו

כיצד התפשטה הצפרדע על כל ארץ מצרים?

רבי עקיבא מביא לכך הסבר מדהים: “צפרדע אחת היתה, והיו המצרים מכין אותה במקל, והיו מנשרין ממנה צפרדעים עד שנתמלאה כל ארץ מצרים צפרדעים”. כלומר, מי

שהפיץ את הצפרדע היו המצרים. הם הכו את הצפרדע וכך היא התפשטה על כל הארץ.

הסטייפלר (הרב יעקב קנייבסקי זצ”ל) שאל על כך שאלה מבריקה. המצרים ראו שכשהם מכים את הצפרדע היא מתחלקת לצפרדעים נוספים – אם כך למה הם המשיכו

להכות אותה?

התשובה של הסטייפלר לשאלה חשובה מאוד. יש בה שילוב של פסיכולוגיה עמוקה ומוסר ישר:

“אבל מה מידת הכעס אומרת? אדרבה מכיוון שמוסיפה להתיז, כל שכן וכל שכן, שצריכים להוסיף ולהתנקם ממנה ולהכותה ככל האפשר! וכל שהוסיפה להתיז הוסיפו 
לכעוס וחמתם בערה בהם.

וכך חזר חלילה – הם הוסיפו להכות ולהתנקם, והיא הוסיפה להתיז נחילין נחילין עד כי ותכס את ארץ מצרים”. המצרים לא חשבו שאם הם יכו את הצפרדע זה אכן יעזור להם.

המצרים פשוט כעסו והענישו את הצפרדע החצופה. העובדה שהעונש שהם נותנים לצפרדע פוגע דווקא בהם, לא עניינה אותם. העיקר להוציא את הכעס, להכות ולהעניש.

אם המצרים היו שומרים על קור רוח, מכת הצפרדע לא היתה הופכת לאסון גדול כל כך. מי שהפך אותה למכה כל כך נוראית היו דווקא המצרים!

(ע”כ)

3. מכת ערוב 

מהי? – חרקים או חיות? מתוך

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9B%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91

מַכַּת עָרֹב בסיפור יציאת מצרים במקרא היא המכה הרביעית מבין עשר מכות מצרים. התיאור במקרא מתייחס ל”ערוב כבד” שמילא את בתי המצרים
ואת אדמתם, ו”השחית” את כל הארץ. חז”ל, ובעקבותיהם הפרשנים המסורתיים, ראו בערוב תערובת של חיות טרף, אולם הפרשנות היהודית
העתיקה ביותר (תרגום השבעים) ראתה בערוב דווקא מכה של חרקים. בדומה לפרשנות היהודית העתיקה, חלק מן הפרשנים המודרניים סברו
שהערוב הינו תערובת של חרקים, מכרסמים או מזיקים שעלולים להרוס את הארץ (יבול, בעלי חיים וכו’).

ומאמר מסורתי (לקטינים??) שמסביר גם למה ולא רק מה

http://www.aish.co.il/h/pes/p/48862812.html

המצרים המבועתים מנסים להסתתר בבתיהם. הם נועלים ומבריחים את הדלתות, אבל לשווא, חיות ענק שולחות זרועות ציד אימתניות, חוטפות
תינוקות מעריסותיהם, פותחות מנעולים, מסירות בריחים, ופותחות את הדלתות עבור שאר יצורי המשחית

(והמאמר כבר יודע ש)

למה מכת ערוב?

  1. מפני ששלחו את בני ישראל לצוד עבורם חיות טורפות כדי לסכנם ולמנעם מפריה ורביה – באו החיות הרעות מאליהן.
  2. מכיוון שהרגו את הזכרים וקיוו לקחת לעצמם את בנות ישראל, וכך לערבב בין העמים – הגיעה תערובת של כל מיני חיות.
  3. גם המצרים שהיו מסוכסכים ביניהם היו בדעה אחת, לגבי השעבוד וההתעללות בעם ישראל – לכן גם חיות שבדרך כלל בורחות זו מזו באו יחד
  4. כדי להתנקם במצרים.
  5. המצרים היו פרוצים מאוד, והיו מערבבים בין המשפחות, גברים ונשים – לכן באה עליהם מכה שעיקרה ערבוב.


איזה יופי של מדרש)

ואיך מסבירים לילדים

https://sites.google.com/a/sagi.tzafonet.org.il/kita-g/asagitzafonetorgilkita-g1/twrh/mkt-rwb

גבי-  מהי מכת ערוב, קיימות פרשנויות רבות להלן חלק קטן

  1. הפרשנות המסורתית וחלק מחז”ל טענו  שמדובר בתערובת של חיות טורפות,
  2. הפרשנות היהודית העתיקה ביותר (תרגום השבעים) טענה שזו מכה של חרקים.
  3. חוקרי הלשון מצאו כי באכדית urbatu הוא סוג של תולעת (מילון העברית המקראית).
  4. חלק אחר מחז”ל פירשו  מיני בעלי חיים שהתערבבו
  5. ר’ יהודה וחכמי חז”ל שונים אמר “הביא הקב”ה עליהם חיות מעורבבות“.
  6. ר’ נחמיה אומר: מיני צרעין ויתושין.
  7. רשב”ם הציע ש’ערוב’ היינו ‘זאבי ערבות‘.
  8. יחיאל בן-נון (ארץ המוריה) הציע: ‘ערוב’=’עורב’.  לטענתו המכה היתה להקות זרזירים שהשחיתו את החקלאות במצרים.

 

  1. הסבר חז”ל:

בני ישראל  לא יכלו  ללבן לבנים בגלל המכות על מצרים, והמצרים שלחו אותם להביא דובים ואריות למשחק, אך המטרה היתה לשלוח אותם מביתם, 

לסכן את חייהם ולהרחיקם מנשותיהם כדי להפחית את הילודה. כששמע משה על כך הוא נבהל , אבל הקב”ה הרגיע אותו ואמר: הם רוצים חיות

אז חיות יגיעו.

והן הגיעו. תערובת שלמה של בעלי חיים – עופות דורסים, חרקים עוקצניים, זוחלים ארסיים, בהמות כבדות, חיות טורפות ואפילו חיות ים – כולם 

התאחדו נגד מצרים. בעלי החיים החלו טורפים, נושכים ומכישים. הפילים כורתים עצים, הבהמות משחיתות את השדות, והזוחלים מכישים את הפירות 

והירקות.

המצרים המבוהלים מנסים להסתתר בבתיהם. הם נועלים ומבריחים את הדלתות, אבל לשווא, החיות פותחות את הדלתות .

פרעה קורא למשה שמסיר את המכה,  החיות פשוט הסתלקו ולא הותירו אחריהן גויות – כדי שהמצרים לא יעשו כסף מהבשר, העורות והפרוות.

4. “וימת כל מקנה מצריים”

מי היו הרועים? ואם כל המקנה צאן ובקר מת, איך משה ביקש “גם אתה תיתן בידינו זבחים…”ועוד לפני זה במכת ברד (פרק ט פסוק יט’ = ועתה שלח 

העז את מקנך” מהיכן היה להם מקנה חדש – אם הכל מת במכת דבר????? (לא מצאתי הסבר בנושא)

ואפילו אומרים ב-

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=2&perek=9&mefaresh=orah_haim

וממקנה בני ישראל. שהיו להם מימי יעקב ובניו שבאו מצרימה, גם אולי שקנו מרווח שהרויחו במכת הדם. ועוד ירצה לומר שאם היו מתחכמין 

מהמצריים למכור לישראל כדי שיהיו נקראים על שם ישראל כדי שיפליא ה’ בהם ולא ימותו והיו מערימין גם אלו מתו. אבל מקנה ישראל שהם 

כפי האמת מקניהם לא מת. ושיעור הכתוב הוא, וימת כל מקנה מצרים וחלק א’ ממקנה בני ישראל. ופירוש מ”ם לא מ”ם מקצת הצאן אלא מ”ם 

מקצת מן המקנה הנקרא על שם ישראל, כי יש מקנה שנקרא על שמו והוא שלו, ויש שאינו שלו אלא שמו נקרא עליו, ואמר כי בחינה אחת ממקנה 

ישראל שהערימו המצריים לקרותם על שמם מתו. ומקנה ישראלפירוש שהוא כפי האמת של ישראל לא מת מהם אפילו אחד.

(אי”ה אדון בזה בפרשת בא)

5.”ויקח עמרם את יוכבד דודתו”

כבר הזכרתי את זה לא פעם – למה הכתוב מזכיר משהו שאינו “כשר”

אז ראשית קצת חוכמולוגיה – מתוך

והענין כי ארז”ל כי יוכבד בת ק”ל שנה היתה וחזרה להיות בת, והסוד הוא כי יוכבד היתה גלגול חוה אשת אדה”ר, וכמו שאדה”ר פירש מחוה ק”ל שנה
עד שהוליד את שת, כן יוכבד גלגול חוה לא ילדה למשה שהוא גלגול שת עד ק”ל שנה, ולכן נקראת “בת”, לפי שאז נתעברה בה [נשמת] חוה, ואח”כ
תיכף נקראה “אשה”, לרמוז על חוה האשה אשר נתת עמדי (בראשית ג, יב), כי להיותה עיבור חדש נקרא בת, ונקראת ג”כ אשה, על שם האשה
אשר וכו’ כי גם חוה אחר ק”ל שנה ילדה שת שהוא גלגול משה, ותבין בזה מאמרם ז”ל (במדב”ר יד, יא וראה שם יג, יט וראה לר”י בעה”ט
בפי’ לתורה במדבר ז, יג), על פסוק קערת כסף שלשים ומאה משקלה (במדבר ז, יג ועוד מקומות שם), ק”ל כמנין ק”ל שנה שפירש אדם מאשתו
ועשה תשובה וזהו “משקלה” אותיות “משה קל” כי יוכבד אמו ילדתו לק”ל שנה.

וניתוח מסורתי (מעניין) וכמובן מדרשי יש ב

http://www.yk8.org.il/rec/402-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%94


כידוע נכתב בשמות (ו’,כ’) שעמרם נשא את יוכבד דודתו. וע”פ מדרשי חז”ל: עמרם היה גדול הדור באותה תקופה. עמרם נשא את יוכבד

כ5 שנים לפני הולדת משה, ומכיוון שפרעה גזר “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו” (שמות א’,כב’), עמרם גרש את אשתו. מרים התנבאה שאמה

עתידה להוליד בן שיושיע את ישראל, ועמרם חזר לאשתו. ולמרות שיוכבד הייתה בת 130 נעשה לה נס וחזרה לנעוריה. ועשו לה אפיריון ומרים 

ואהרן היו מרקדים לפניה. וכשנולד משה נתמלא הבית כולו אורה.

על כך יש לשאול מספר שאלות:

א. איך עמרם גדול הדור נשא את דודתו לאשה
 ?

ב. ראב”ע שואל (בבראשית מו’,כז’) למה התורה לא הזכירה שיוכבד ילדה את משה בגיל 130 ואת שרה לעומת זאת שילדה “רק”

בגיל 90 התורה הזכירה ?

ג. המהר”ץ חיות (בסוטה יב’)
 שואל מדוע עשו ליוכבד אפיריון כלומר חופה, הרי קודם מתן תורה לא היו צריכים גירושין או ליקוחין ?

ד. כמה זמן פרש עמרם מיוכבד ?

ובכן נענה כעת על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

א. על חתונת עמרם עם דודתו כותב הרד”ל בביאורו לפרקי דרבי אליעזרשעמרם נשא את יוכבד ע”פ הדיבור, כלומר זה היה מקרה חריג ומיוחד 

בו הקב”ה ציווה את עמרם לשאת את דודתו. ועמרם לא עשה זאת על דעת עצמו.

החזקוני בשמות (ו’,כ’) כותב שהסכמת הקב”ה שיצא אדם גדול כמשה מלקוחים שעתיד להזהיר עליהם לפי שאין מעמידים פרנס על הציבור 

אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו בצווארופן יתגאה על הציבור.

בקשר לבעיות היכולות להיווצר מנישואים כאלו, אומר ראב”ע בשמות (ב’,א’) “לא דבר נכונה האומר כי תבואות השדה הנזרעת בשדה אחרת 

תצליח, רק באותו השדה עצמו לא תצליח כראוי, כי עיקר איסור ערוה להיות ישראל קדושים”. (והרי בני יוכבד מוצלחים מאוד).

ע”פ דעת זקנים (במדבר יא’,כו’) כשנתנה תורה נאסרו עריות ופרשו כולם, וגם עמרם פרש מיוכבד ונשא אשה אחרת.

ב. התורה לא הזכירה את הנס שנעשה ליוכבד והזכירה את הנס שנעשה לשרה, מכוון שנס שהקב”ה מודיע ביד נביאו, נכתב בתורה, אבל נס 

שאין הקב”ה מודיעו שיהיה, אינו נכתב בתורה

(וסתם אשאל – מי קבע שעמרם היה גדול הדור?)

 
והסבר ישיר שלא מתעלם מהבעייה ואיכשהו משלים איתה
 
 

בתחילת פרשת וארא מספרת התורה על ייחוסו של מנהיגם וגואלם של ישראל, וכך כותבת התורה: “וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה” (שמות ו, כ).

התורה מפרטת ואומרת כי יוכבד הייתה דודתו של עמרם. אמנם פרשה זו נאמרה ואירועים אלו התרחשו עוד בטרם ניתנה תורה לישראל, אך לא ניתן להתעלם מן העובדה כי ייחוסו זה של משה רבינו, אינו אלא גילוי עריות. בפרשת אחרי מות נאמר מפורשות – “עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא” (ויקרא יח, יד).

איסורי עריות הם מן האיסורים החמורים שבתורה, וזהו אחד מן הציוויים שגם הגויים חייבים בו במסגרת שבע מצוות בני נח. מהו המסר שמלמדת אותנו התורה בכך שאדון הנביאים, גדול מנהיגי ישראל ומקבל התורה, אינו אלא ממזר (שהרי ע”פ דין תורה, ממזר הינו צאצא שנולד מאיסורי עריות)?

ניתן להציע כי התורה רוצה ללמדנו כי אדם נדון ע”פ מעשיו ולא ע”פ תכונותיו המולדות, ברוח דברי המשנה בעדויות כי “מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך”. לא ייחוסו של אדם, משפחתו או נתוני הפתיחה שלו יקבעו להיכן יגיע, אלא דווקא מעשיו והתנהגותו. אפילו אדם שנולד מתוך המציאות הבזויה והנחותה ביותר, יכול להגיע לפסגת הקיום האנושי, 

 
(ומספיק לדון בנושא – יעקב נשא שתי אחיות, יהודה שכב עם כלתו, עמרם עם דודתו, למי זה היה חשוב, )
 
 
6. והמטה אשר נהפך לנחש — נטה ידך על השמים
 
ביצוע המכות על ידי משה ואהרן נעשה במספר פעולות שונות, בדרך כלל במטה – הכאה, או בהרמת היד, מעניין , אלא שאולי יש כמה מטות – של משה, של אהרן ומטה א-להים.
 
ומסתבר גם שלא תמיד הביצוע נעשה לפי הוראת ה’
 
מתוך
 

הבעיה העיקרית כאן היא שהביצוע בכלל לא מתאים לציווי:

אצל אהרן:

בדם – אהרן נצטווה “ קח מטך ונטה ידך” והוא לא נטה את ידו אלא רק “ וירם במטה

בצפרדע – אהרן נצטווה “ נטה את ידך במטך” והוא לא השתמש במטה אלא רק “ ויט אהרן את ידו

בכנים – אהרן נצטווה “ נטה את מטך” (בלי ידיים) והוא נטה גם את ידו “ ויט אהרן את ידו במטהו“.

אצל משה: כאמור משה נצטווה תמיד לנטות רק את ידו, אבל בברד ובארבה הוא נטה את מטהו, ורק מחושך והלאה הוא “הבין” שהוא צריך לנטות גם את ידו!

(קצת מוזרות השאילות כי אפשר לומר שזה היינו הך, הרמת המטה, כוללת הרמת היד, והשינוי במילים לא משמעותי במיוחד)
כמובן שחז”לינו הסבירו את הופעת ותופעת המטה והמטות.
 
וקצת אמנות מ-
 
 
אומנות בפרשה
לשם המחשת הבלבול בין הנחש לתנין הבאתי את התמונה של ניקולא פוסן בה רואים כי מטה אהרון נהפך לנחש ולא כפי הכתוב בפסוקים לתנין. שגיאה זו חוזרת כמעט בכל היצירות בנושא זה. ייתכן והתרגום ללטינית/יוונית ומשם לשפות אירופאיות לא הבחין בין נחש לבין תנין. ייתכן גם וההוראה
המיידית לאחר אירוע זה  למשה רבנו היא (שמות ז’ ט”ו): “…והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך” פורשה בצורה מוטעית שמדובר באותו מטה (למרות שאנו רואים הבחנה ברורה בין המטה של אהרון לבין מטהו של משה, המכונה גם מטה האלוקים).

מטה אהרון נהפך לנחש – ניקולא פוסן 1647, לובר פריז
מתוך
 
 

פרקי דרבי אליעזר:

רבי לוי אומר, המטה שנברא בין השמשות נמסר לאדם הראשון בגן עדן, ואדם מסרו לחנוך וחנוך מסרו לנח, ונח מסרו לשם, ושם מסרו לאברהם, ואברהם מסרו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב, ויעקב הורידו למצרים, ומסרו ליוסף בנו, וכשמת יוסף נלקח כל ביתו ונתן בפלטרין של פרעה, והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים, וראה את המטה ואת האותות אשר עליו, וחמד אותם בלבו ולקחו והביאו ונטעו בתוך גן ביתו של יתרו… ולא היה אדם יכול לקרוב עליו עוד, וכשבא משה לביתו נכנס לגן ביתו של יתרו וראה את המטה וקרא את האותות אשר עליו ושלח ידו ולקחו, וראה יתרו את משה, ואמר זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים, לפיכך נתן לו את צפורה בתו לאשה… (פרק מ)

מדרש רבה:

…אלא מהו כל המופתים אשר שמתי בידך, זה המטה, שהיו כתובים עליו י’ מכות, שהיה כתוב עליו נוטריקון דצ”ך עד”ש באח”ב, אמר לו הקב”ה אלו המכות אשר שמתי בידך עשה אותם לפני פרעה על ידי המטה הזה, ואני אחזק את לבו כדי לפרע דינם מהם. (שמות ה ו)

אמר לו היאך אביא עליו עשר מכות, אמר לו ואת המטה הזה תקח בידך, אמר רבי יהודה, המטה משקל מ’ סאה היה, ושל סנפירינון היה, וי’ מכות חקוקות עליו נוטריקון, דצ”ך עד”ש באח”ב, אמר לו הקב”ה בטכסיס הזה הבא עליו את המכות… (שם ח ג)

….
 

מלבי”ם:

והמטה אשר נהפך לנחש – מזה משמע שהיה מטה משה שנהפך לנחש, לא מטה אהרן שנהפך לתנין, וכן מבואר ממה שכתב “הנה אנכי מכה במטה אשר בידי”, ועוד משמע שהיאור הכה במטה משה, וכל זה סותר למה שכתב בצווי אל אהרן, “קח מטך ונטה ידך”, ועל פי זה פירש הר”י אברבנאל ששניהם הכו את המים, את היאור הכה משה במטה משה, ושאר המימות הכה אהרן במטה אהרן. אבל כשתעיין בפרשיות אלה, תראה שבכל מקום בעת הצווי אמר ה’ שנית מה יעשו… ומה שאמר “במטה אשר בידי”, כי אהרן הכה את היאור בשליחות משה במטה שביד משה, ובכל זאת אחר שמסרו משה ליד אהרן להכות נקרא מטה אהרן, וכן נס התנין היה במטה משה, ונקרא מטה אהרן, כי בעת הנס היה ביד אהרן, כי רק מטה אחד היה שנעשו בו האותות, כמו שאמר “ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות”. (שמות ז טו)

ואתה הרם את מטך – לדעת רז”ל שיסלק את המטה, שכבר פרשתי למעלה, שעל ידי שלא רצה ללכת בשליחות עד ששלח עמו את אהרן, אמר “ואת המטה הזה תקח בידך”, ועל ידי זה היו אומרים שצריך לכלי ואמצעי שבכחו יפעל, אבל בקריעת ים סוף כתיב מוליך לימין משה זרוע תפארתו, שנתלבשה זרוע ה’ בזרועו של משה, ואין צריך מטה… (שם יד טז)

ומטה האלקים – כמו שאמרו במדרש, שלפעמים נקרא מטה משה ולפעמים מטה אהרן, ופעמים נקרא מטה האלקים, שמטה אלקים יקרא עת יעשה ה’ נס להתנוסס מצד אלוקותו, אף שאין ישראל כדאים, וזה היה צריך בעת ההיא, ואחר שמשה הרים ידו עם המטה, היה לאות אל כל ישראל… (שם יז ט)

 
והסבר תמוה ניתן ב-
 
 
 במכת ברד אמר ה׳ למשה ״נטה ידך על השמים״ (שמות ט, כב)  פרוש הדבר שמשה ירים את ידו לצד השמים ופרעה יראה שמשה האיש שולט על
 תופעות על טבעיות וכך יכבד אותו ויירא מפניו אולם משה לא רצה לעשות כך אלא  נטה את מטהו כפי שנאמר: ״ויט משה את מטהו על השמים״(שם, כג) משה הרים את
 מטה ה׳, אותו מטה שנהפך לנחש ועשה הרבה נסים ולא רצה לתלות הגדולה בעצמו.
 
(מספיק לשוטט באימטרנט)
 
כי גם רציתי לברר – למה משה לא אומר את האמת לפרעה, רק קצת “מבלף” ?
 
דיון יפה בנושא ב –
 
 
לסבב הבא בע”ה
 
 
הארות
 
1.
פרק ו’ פסוק כ’ = את יוכבד דודתו
 
דודתו מן האב ולא דודתן מן ה (כי דודתו מן האם אסורה לבני נח)
 
2.
פרק ו’ פסוק כח’ = מבנות פוטיאל 
מאי פוטיאל — יוסף, ולמה נקרא שמו פוטיאל, — שפטפט ביצרו
 
3.
פרק פרק ז פסוק טו’ = הנה יורד המימה ונצבת לקראתו
 
אמר… פרעה שהיה בימי משה, אמגושי היה שנאמר הנה יורד המימה (אמגושי – א) מכשף שעושה כשפים על שפת היאור, ב) מגדף שאומר לי יאורי ואני עשיתיו)
 
 
לקראתו – ר”ל אמר רשע הוא והעז פניך בו, ור”י אמר מלך הוא והסבר לו פנים
 
(ומתוך א. קורמן שמצטט את הגמרא Nועד קטן דף יח’)
לפרעה שבימי משה היה גוף מעוות –  גובהו הגיע לאמה בלבד (60 ס”מ) זקנו היה אמה ואיבר מינו אמה…
 
4.
פרק ח פסוק ד’ = ויקרא פרעה … ויאמר העתירו אל ה’ ויסר הצפרדעים
 
למה רק במכת צפרדעים, פרעה מבקש שיעזרו לו?
(מתוך א. קורמן) לפרעה היו סכסוכי גבול עם השכנים, במכת צפרדע התברר בדוק היכן הגבול, כי הצפרדעים לא עברו לארצות הסמוכות, ופרעה לא רצה תיקוני גבולות, לכן ביקש שיסירו את הצפרדעים כמה שיותר מהר
 
5.
 
פרק ט פסוקים ו’-ז’ וממקנה כני ישראל לא מת אחד… וישלח פרעה
 והנה לא מ ת ממקנה ישראל עד אחד 
מתוך
 
 כידוע היה המגדף את השם בנם של ישראלית ומצרי. לפי הדין היה  אותו אדם נחשב למצרי(רמב״ן בשם חכמי צרפת אומר, שלפני מתן תורה
 היה כל אחד נחשב אחר האב) ובהמותיו מתו כמו אצל כל המצרים. לפיכך  מספרת התורה את המעשה כהוויתו, כי ״וממקנה בני ישראל״ — כלומר,
 בני-ישראל האמיתיים — ״לא מת אחד״. ברם, פרעה שלא ידע כלל את  הסוד הזה, כאשר שלח לבדוק את המצב אצל בני־ישראל, נתברר לו כי
 ״ממקנה בני ישראל לא מת עד אחד״ — כלומר, פרט לאחד שמקנהו מת > שכן היה זה אותו מצרי בן ישראלית % ולפיכד הכביד שוב את לבו ולא
 אבה להוציא את בני ישראל..
.
שאילות
 
1. באיזה תאריך בטלה העבדות שמצריים
 
2. פרק ח פסוק חק = ויצעק משה
מדוע במכת צפרדע, היה על משה לצעוק?
 
3.
פרק ז פסק כא’ = והדגה אשר ביאור מתה, ויבאש היאוק
 
מה בדיוק (לפי המדרש) ‘קרה?
 
 
 
שבת שלום
 
להת

Leave a Reply