בא תשע”ה

 

From:
To:
Subject: FW: בא אל פרעה… לא ישמע אליכם למען
Date: Sat, 24 Jan 2015 00:27:17 +1100


לפני מספר שבועות, ציטטתי או רציתי לצטט את דברי חז”ל שאמרו “המצרים שטופי זימה”: (פירש”י לך יב יט “קח ולך ) וצחקתי לעצמי, מהיכן הם ידעו, והנה במקרה הגעתי לאחד הסרטונים, ונכון
אז למבוגרים מעל גיל 16
סרטון ארוך וכנראה גם נכון ולא מפוברק
הקדמה כללית
אנחנו באמצע, בעצם עברנו 70 % מהמכות, ושום דבר לא קרה, פרעה (המנהיג) סבל קצת כנראה – אבל הוא התגבר, המצרים סבלו הרבה, וכלום. אז בשביל מה היו מכות, אם כלום לא השתנה. א-להים אולי אסף נקודות, וליהודים – הייתה ויש סיבה למסיבה,  גם לנו נשאר רק להרגיש טוב כשקוראים איך ה’ דפק את המצרים, ואנחנו שרים בשני קולות, “בצאת ישראל ממצריים, בית יעקב מעם לועז” (מה זה לועז???)  ובחיוך נרחב אנחנו ניגשים להזיל טיפות יין בליל הסדר.
דם, צפרדע, כינים … בשביל מה כל המשחק הזה.
היה מספיק להתחיל ולגמור עם מכת בכורות
ואם כבר מכת בכורות, אז א-להים יכול היה סתם להרוג את כל צבא מצריים ובני ישראל היו יוצאים ביד רמה כמה שבועות קודם, אולי בפורים או בטו בשבט, או החנוכה, נס גדול היה שם – במצריים
ההיסטוריה היא לפעמים רבת תהפוכות, קל להסתכל אחורנית ולתת הסברים, שכנראה אינם נכונים עובדתית (פרט לאלה שמאמינים בניסים) ההסברים והמדרשים אכן יפים ומרתקים, אבל מה אנחנו באמת  יודעים על מה שאירע לפני כ – 4,000 שנה, אלא שאת העבר כפי שכתוב בתורה, ספר ההיסטוריה הקדומה שלנו אי אפשר לשנות, בין אם א-להים התערב, או סתם חוקי טבע הם שגרמו אסונות איומים, שנחרטו בזכרון הפולקלוריסטי/הלאומי עם הציזבאטים שתפחו עם הזמן.
הסיפורים, החל מאדם וחוה – המבול, אברהם ושרה —- משה בתיבה… יופי של סיפורים ואגדות שהפכו להיות האוצר היקר של היהדות, ובסיכומו של דבר — זה מה יש, ולא חשוב מה היא האמת ומה באמת קרה לפני 3,500 שנה כאשר 12-13 ראשי שבטי העם העברי = בני יעקב/שראל נוצרו. דבר אחד ברור = הם נוצרו/נולדו בתהליך די טבעי ופשוט וניתן להם שם, והגזע השמי.עם הענף העברי/ישראלי, צמח וגדל למה שהוא היום, עם שלל הסיפורים הפולקלוריסטים המקודשים, הנדרשים (במדרש) ונספחיהם
אז סיכום ארוך ומעניין על עלילות בני ישראל במצריים ניתן ב –
(מומלץ – לא אצטט)
ותיאור קצר של מקורות שונים על ה”יהודים” /העברים וההיקסוס ניתן ב –

הקטאיוס איש אבדרה

 

התיאור העתיק ביותר של מוצא היהודים בספרות היוונית הופיע ככל הנראה ב”אגיפטיאקה” של הקטאיוס איש אבדרה[2] סביב שנת 300 לפנה”ס. תיאור זה הוא הגרסה הקדומה ביותר הידועה לנו של הסיפור המצרי-יווני האלטרנטיבי על מוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים:

“כאשר בימי־קדם התרגשה ובאה מגפה קטלנית על מצרים, ייחסו פשוטי העם את צרותיהם ליד אלוהית; שהרי עם שלל זרים מכל סוג ומין שחיו בקרבם וקיימו פולחנים שונים של דת והעלאת קרבנות, יצאו הטקסים המסורתיים שלהם עצמם לכבוד האלים מכלל שימוש. ילידי הארץ הניחו לפיכך שאלא אם כן יסלקו את הזרים, צרותיהם לעולם לא תבואנה על פתרונן. לפיכך, גורשו הזרים באחת מן הארץ, והבולטים והפעילים שביניהם חברו יחד, ולגרסת אחדים נחתו בחופי יוון…לעומתם, הקבוצה הגדולה יותר גורשה לחבל ארץ הקרוי כיום יהודה, שאינו רחוק ממצרים והיה בזמנו ריק מאדם. בראש המושבה הזאת עמד איש בשם משה, שהיה משכמו ומעלה הן בחכמתו והן בעוז רוחו.” …..

מנתון טוען כי ששת מלכי החיקסוס הראשונים ישבו בעיר ממפיס ושלטו ממנה על כל מצרים כשהם מנסים ללא הרף “לעקור את המצרים מהשורש”. הוא מספר שלאחר 510 שנות שלטון של שושלות מלכי החיקסוס, התקוממו מלכי תבאי ושאר חלקי מצרים ופתחו נגדם במלחמה ארוכה, עד שהחיקסוס גורשו ממצרים, ברחו לעיר אווריס והתבצרו בה. בנו של מלך מצרים צר על העיר, אך לא הצליח לכבוש אותה ולכן הגיע עם יושביה להסכם לפיו יוכלו לעזוב את העיר ואת מצרים ללא פגע. רק בשלב זה חושף מנתון את זהותם של 240 אלף בני החיקסוס שגורשו ממצרים:

“והם יצאו מארץ מצרים…למשפּחותיהם עם כל רכושם…ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה…בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה…וקראו לה בשם ירושלים.”‏[6]

(מומלץ לעיון נוסף)

פסוקי השבוע
שאלו איש מאת רעהו
ואשה מאת רעותה
ויתן ה’ את חן העם…
ערב שבת שלום
פתיחה
פרשת בא היא לא רק אחת הפרשות המרתקות ביותר בסיפורי התורה אלא גם אחת הפרשות החשובות בתולדות העם הישראלי/עברי. סיפור יציאת מצריים, הוא השלב הראשון בהתהוות האומה,  המעבר הקובע
מ 12 בנים אחים לאותו אב, שגדלו ל-  70 הנפש שירדו מצריימה, ושהפכו לאוכלוסיה אתנית של 2 מיליון (תוך זמן קצר יחסית). היה זה אירוע חד-פעמי (בין לילה) שמזה כ – 3,500 שנה נחגג שבוע ימים, עם שינוי רב עוצמה בהכנות לקראת החג וההתנהגות היום יומית
פרשה שמלאה בשלוש מכות אחרונות ומצוות חג הפסח, החג הכי עמוס “בעבדות”
יחד עם זה הפרשה ועלילותיה היא כנראה הפרשה הכי נלמדת בבית הספר העממי. יש בה עלילות שמאוד מגרות את הדמיון, מרתקות את הילדים הקטנים והגדולים, שיכולם לצייר, לערוך טבלאות וכו’ וכו’
אז לפרשה עצמה –
אנחנו כאמור בעיצומן של מכות מצריים, ויש כמובן אין ספור ניתוחים וסיכומים של 10 המכות – שלפי רבי עקיבא התומך הנלהב ב “תורת האצבע והיד” תפחו ל-250 מכות (שיהיה, מי סופר) – מקור לא אכזב לפיתוח הדמיון, ניתוחים של כל מילה, תירגולים וכו, החל מכיתה ג’ עד לגיל זקנה ושיבה (לפחות בליל הסדר)
)אינני יודע אם ככה נעשה אצל כל עם ותרבותו, אבל אצלינו 10 המכות הם מקור לא נדלה של פירגון עצמי, התעצמות – משהו ניסי – קדוש)
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>  אפשר לדלג על הקטע הבא <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
וכל זה הוא, לדעתי, בעצם סיפור די פשוט, שהפך למשהו מורכב ביותר – אם ככה ננתח את ספרי טולסטוי לא נגמור – וכו’, וכך גם ראיתי ניתוח של כיפה אדומה
ואולי כדאי לקרא את המאמר להלן, לפני שנקרא שוב את סיפור 10 המכות
טוב, סליחה נסחפתי
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>> עד כאן על כיפה אדומה <<<<<<<<<<<<<<<<<<<
סיכום פשוט על 10 המכות ולדוגמא – מתוך שיעור לכיתה ז’

מחבר: נפתלי קראוס

עשר המכות – סיכום / ר’ יהודה היה נותן בהם סימנים  דצ”ך עד”ש באח”ב

 

דם

ז; יד – כה

צפרדע

ז; כו -– ח; יא

כינים

ח; יב – טו

ערוב

ח; טז – כח

דבר

ט;  א- ז

שחין

ט; ח-יב

ברד

ט; יג – לה

ארבה

י ; א – כ

חושך

י; כא – כט

בכורות

יא + יב עד פס’ לו

המבצע

אהרון עם מטה

אהרון עם מטה

אהרון עם מטה

ה’

ה’

משה ואהרון

משה עם מטה

משה עם מטה

משה בלי מטה

ה’

התראה

ארוכה

קצרה

אין

ארוכה

קצרה

אין

ארוכה

קצרה

אין

יש

תכלית המכה

אני ה’

אני ה’

 

אני ה’ בקרב הארץ

 

 

אין כמוני בכל הארץ

עיינו בסיכום

הניזוקים

יאור ומימי  מצרים

יאור ומימי מצרים וביבשה

אדם ובהמה

בע”ח ובאדם

מוות לבהמות

חולי באדם ובבהמה

פגיעה בצומח המיתה אדם ובהמה

כל ארץ מצרים עלולים למות ברעב, פגיעה בצומח

כל המצריים כמתים (אינם זזים)

מוות לבכורות

תגובת החרטומים

“ויעשו כן”

“ויעשו כן”

“אצבע אלוקים היא”

“ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה”

“הירא את דבר ה’ מעבדי פרעה הניס את עבדיו

“ויאמרו עבדי פרעה שלח את האנשים הטרם תדע כי אבדה מצריים”

 

 

תגובת פרעה הראשונה

“ויחזק לב פרעה ויפן פרעה”

“ויאמר העתירו אל ה’ ואשלחה את העם ויזבחו לה'”

לכו זבחו לאלו’ בארץ … אנוכי אשלח אתכם וזבחתם לה’ אלו’ במדבר”

“וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד

“חטאתי הפעם ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים”

“לכו עבדו את ה’ אלו’… ויגרש אותם מאת פני פרעה””

“לכו עבדו את ה'”

“לך מעליי, הישמר לך אל תוסף ראות פניי”

תגובת פרעה הסופית

“ולא שת לבו גם לזאת”

“וירא פרעה כי היתה הרווחה והכבד את לבו ולא שמע אליהם”

“ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם”

“ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת ולא שילח את העם”

“ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם”

“ויחזק ה’ את לב פרעה ולא שמע אליהם”

“ויכבד לבו הוא ועבדיו ויחזק לב פרעה ולא שילח את בנ”י”

“חטאתי לה’ ועתה שא נא חטאתי… ויחזק ה’ את לב פרעה ולא שילח את בנ”י”

“ויחזק ה’ את לב פרעה ולא אבה לשלחם… לך מעליי ביום ראותך פני תמות”

“קומו צאו מתוך עמי… ולכו עבדו את ה’… גם צאנכם גם בקרכם ולכו וברכתם גם אותי”

ואי אפשר בלי יוטויב (באנגלית ולא ארוך מדי) על יציאת מצריים
ובאמצע – קצת באי סדר עריכתי – מצוות פסח מצריים ופסח דורות, ובסיום מצוות פטר רחם וכו’, אז מאמר שמסכם את הפרשה, כולל מדרשים (חישובים שונים למשך גלות מצריים, המכות,  ועוד
זמנה של הפרשה הוא חודש ומעלה. לפי הרמב”ן מכת הברד הייתה בחודש אדר. יוצא כי עד יציאת מצרים היה חודש וחצי. לפי המשנה כל מכה ארכה חודש ימים [1]. יוצא מכאן שתקופת הפרשה היא שלושה חודשים.
…הפרשה דנה בנושאים הבאים:
  1. לקראת יציאת מצרים – בהתראה על מכת הארבה משה רבינו ואהרון מגורשים מעל פני פרעה. משה רבינו משיב “בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו נלך כי חג ה’ לנו. אמנם אין דרכם של הטף לזבוח אומר משה רבינו, אך כיוון ש”חג ה’ לנו” לא נוכל לעצור אותם מלהצטרף אלינו, כי הם מעצמם יראו את התלהבות המבוגרים ומרצונם ירצו להגיע אל מקום עבודת השם”. זאת ועוד מוסיף החתם סופר, שגם מקנה ישראל ילך מעצמו למדבר כדי שיקריבו ממנו קרבן לה’. [2]
  2. לקראת הגאולה מכת הארבה– על עצמתה נאמר:”לֹא-הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה-כֵּן” (י”ד). ובכל זאת, גם במכה השמינית:”וַיְחַזֵּק ה’ אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.(כ’) מכת החושך – רק שלושה ימים. אך התוצאות היו הרות אסון, לפי רש”י: “שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקין כמונו” – מספרם היה ניכר. בפרשת בשלחנאמר:”וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” [3]. כתב רש”י:חמושים- אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה – “שואה” בלשון הרב מוטי אלון.
(כלומר שמספר בני ישראל לפני מכת חושך היה עשרה (10) מיליון – יפה)
תוכן הפרשה – מתוך ה”דף” שהוצאתי לפני שנה
(ונא עיינו)
נושאי הפרשה
=====
שתי מכות נוספות
הכנות למכה העשירית
הכנות ליציאת מצריים
מכת בכורות
היציאה
חקת הפסח
קידוש בכורים (פסוק אחד)
מצוות זכירת פסח
קידוש בכורים (כולל חמור)
===============
מצוות = 20 במספר – לא ייאמן, מתוכן כ – 17 רק לפסח
שמות, פרשת בא
ד: מצוות עשה – לקדש חדשים
ה: מצוות עשה – לשחוט הפסח ביד’ בניסן
ו: מצוות עשה – לאכול בשר הפסח בליל טו’ בניסן
ז: מצוות לא תעשה – שלא לאכול פסח נא ומבושל
ח: מצוות לא תעשה – שלא להותיר מהפסח למחר
ט: מצוות עשה – לבער חמץ בערב פסח
י: מצוות עשה – לאכול מצה בליל א’ דפסח
יא: מצוות לא תעשה – שלא ימצא חמץ ברשותינו בפסח
יב: מצוות לא תעשה – שלא לאכול תערובת חמץ בפסח
יג: מצוות לא תעשה – שלא להאכיל בשר פסח למומר
יד: מצוות לא תעשה – שלא להאכיל מפסח לתושב ושכיר
טו: מצוות לא תעשה – שלא להוציא הפסח ממקום חבורתו
טז: מצוות לא תעשה – שלא לשבור עצם מקרבן פסח
יז: מצוות לא תעשה – שלא יאכל ערל מבשר הפסח
יח: מצוות עשה – לקדש כל בכור
יט: מצוות לא תעשה – שלא יאכל חמץ בפסח
כ: מצוות לא תעשה – שלא יראה חמץ בגבולינו בפסח
כא: מצוות עשה – לספר יציאת מצרים בליל פסח
כב: מצוות עשה – לפדות פטר חמור בשה
כג: מצוות עשה – לערוף פטר חמור אם לא פדאו
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ יופי של מצוות
נושאים לעיון ופסוקים מוזרים
יש בפרשה מספר רב של פרטים, שמקצתם סותרים את מה שנאמר “בסביבה” או במקומות אחרים, ומרצתם תמוהים, ואני העני מדעת, לוטח את פשוטו, ואומר, אכן סיפורים יפים, שגובלים במעשי ניסים ( חושך – ולבני ישראל היה אור במושבותם, אז גם היה אור וגם במושבותם, מה הה המרחק בין מושבותם לארמון פרעה? איך זה שמשה ואהרן נכנסו ויצאו אל ומארמון המלך, ככה סתם, ואפילו שבו בזמן היה על משה גזר דין מוות, שבכלל לא מוזכר, פרט ל- כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך – דורש עיון)
 
אבל 2,000 שנות עיון של חז”לונו, ראשונים ואחרונים, כבודם ויופי מילותיהם ראויים לעיון ולימוד.
 
אז יש הרבה נושאים ללימוד ואבחר מעט
 
1. וימש חושך… ויך כל בכור
 
 
מאמר סיפורי (לילדים??) בלשון סלנגי כלשהו שמכם את מדרשי חז”ל
 
 

“בוקר בהיר עולה במצרים, אך לפתע מתחיל להחשיך. חושך עולה מן הגיהינום, מין אד מוחשי של חושך. החשכה הולכת והופכת לסמיכה יותר ויותר, עד שהמצרים לא יכולים לראות בכלל ולהכיר זה את זה. אין אור כוכבים בלילה, ואין סימן לשמש ביום. היום והלילה מתחלפים בלי שניכר כל שינוי ביניהם.

בינתיים, עובר עם ישראל סינון וניפוי. 80% מהם מתים במכת חושך. ומי הם המתים? האנשים שלא רצו לצאת ממצרים. חלקם היו מלשינים שמסרו מידע למצרים, חלקם קיבלו מהמצרים תפקידים חשובים וזכו לשלטון ולכבוד, היו כאלה שאהבו את אדוניהם והיו מרוצים ממצבם כעבדים וכדומה

 
לאחר שלושה ימי חשכה, שבהם חושך בעובי מטבע מקיף כל מצרי ומצרי, יורד על מצרים חושך חזק יותר. והפעם, האפלה כל כך סמיכה, עד שאיש לא יכול לזוז ממקומו. מי שעמד, נשאר לעמוד שלושה ימים, מי שישב, נאלץ להמשיך לשבת. תוכלו לדמיין מה קרה למי שקפץ על רגל אחת, עשה ספונג’ה או קשר את השרוכים – אולי מכאן הגיע הרעיון למחברי האגדה של “היפהפייה הנרדמת”, ארמון מלא בדמויות קפואות שממתינות לנסיך שיגאל אותן ממצבן.

בינתיים בני ישראל מסתובבים במצרים בצורה חופשית. לכל מקום אליו הם הולכים האור הולך יחד איתם. המצרים רואים אנשים מוארים (כל מי שנמצא בחושך יכול להבחין במי שנמצא באור) וקוראים להם לעזרה: “בבקשה ‘אחי’ אני לא יכול לזוז, תעשה לי טובה ותראה מה עם התינוק. האף שלי נוזל, אולי אתה יכול לעזור לי?…”

למה לא? בני ישראל עוזרים למצרים, ובאותה הזדמנות גם מעיפים מבט על הבית. ובעיקר על המקומות שהקב”ה מאיר במיוחד – מקומות המסתור של הכלים היקרים שהטמינו המצרים. בני ישראל רואים, וזוכרים – הם ישתמשו בקרוב ממש במידע

(לא יודע אבל האמור לעיל מטריד אותי, בלשון המעטה)

ניתוח יפה של המכה ב-

http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/bo/ushpizai.doc

– בתחילת הפרשה אמר ה’ למשה “בֹּא אֶל-פַּרְעֹה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ” (י:א). הפנייה “בֹּא” בולטת לעומת הפנייה המתבקשת “לֵךְ”, כמו שנאמר עד עתה: “לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר” (ז:טו). נראה שיש כאן מעין הזמנה: הקב”ה מזמין את משה ללכת אתו אל פרעה,1 שכן המשימה אינה קלה, ולכן הקב”ה רומז שיתלווה אליו, כביכול.

בפרשתנו מתוארות שלוש המכות האחרונות, כמניין “בא”, ונתמקד כאן במכה השנייה בפרשה, מכת החושך, התשיעית במניין המכות.

אם נתבונן בטיב המכות ובעצמתן נראה שהמכות היו בסדר עולה של קשיים. אם כן, מכת החושך, שהייתה לפני מכת בכורות שהביאה את הגאולה, הייתה אמורה להיות קשה ביותר, ומתעוררת שאלה מה נורא כל-כך במכה זו!? אדרבא, היא נראית קלה מכולן.

ועוד שאלה: בדרך כלל נמשכה כל מכה שבוע ימים, לאחר התראה של כשלושה שבועות, אבל במכת החושך כבר לאחר שלושה ימים קרא פרעה למשה מתוך כניעה ואמר: “לְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה'” (י:כד). הוא צמצם את תנאיו והתנה את הליכתם רק בהשארת הצאן והבקר, והסכים שגם הטף ילך עמהם (י:כד). וכאן השאלה מתעצמת: מה היה נורא כל-כך במכת החושך עד שפרעה “נשבר” כבר אחרי שלושה ימים?!

(מומלץ – לעיין – מעניין מאוד)

ועוד מאמר מעניין

http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/bo/grin.html

:”למכות הארבה, החושך והבכורות יש מרכיב משותף, והוא החושך. באשר למכת החושך הדבר ברור, אך נכון הדבר גם לגבי מכת הארבה ומכת הבכורות. הארבה בא במספרים כה עצומיאם,

עד ש”כיסה את עין הארץ ולא יוכל ]אדם[ לראת את הארץ” )שמ’ י ה(. במשך מכת הארבה לא יכלו המצרים לראות את פני האדמה שעליה הם עומדים. מכת החושך מחריפה עוד יותר

את מגבלות הראייה של המצרים, ואין הם יכולים כלל לראותסביבם. על בידודם מהארץ נתווסף בידודם הגמור מכלל האנושות, ואפילו מן הבהמה, כלומר בידודם מוכפל. ובאשר למכת הבכורות,

הפגע המבעית הזה מתחולל, כידוע, “כחצות הלילה” )שמ’ יא ד; השווה יב כט(. במשך הלילה נשמעו צריחות צורמות ללא תקדים מכל בית ובית )שמ’ יא ו; השווה יב ל(. כמו-כן,

המעשה המרכזי בפרשה, קרבן הפסח ואכילתו, מתרחש בלילה.מהי חשיבות החושך בפרשתנו? מה אופיו ומה תפקידו? לשאלת טיבו של החושך שבמכה התשיעית מציע ראב”ע מובן

ממשי. החושך הוא ערפל כבד מאוד, כמו זה שפוגשים בו באיי הים. ראב”ע, שהרבה לנסוע דרך הים מעיד, כי נתקל בערפל כזה המונע את הראייה לחלוטין )הפירוש ארוך לשמ’ י כב(.

כך מסביר ראב”ע באופן טבעי, כיצד תפעל מכת החושך אףבשעות היום. אבל בין אם החושך הוא דבר מן הטבע ובין א, עדיין עומדת בעינה השאלה: מה משמעות (המכה?)

פרשתנו מתארת את הפועל היוצא ממכת החושך כך: “לא ראו איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים” )שמ’ י כג(, כלומר החושך מנע כל תנועה בקרב המצרים. אנשי מצרים,

ששעבדו את עם ישראל ושסירבו להרשות להם ללכת במדבר מהלך של שלושה ימים דווקא )שמ’ ה ג(, לקו במכה שכלאה אותם בתוך בתיהם ומנעה מהם ללכת. במכת החושך טעמו המצרים,

שעשו את חיי עבדיהם מרים לאין שיעור )שמ’ א יד(, את טעמו המר של השעבוד, בבחינת מידה כנגד מידה.(ע”כ)

ומשהו מדעי

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4509831,00.html

המכה התשיעית – חושך: “וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים” (שמות פרק י, פסוק כב). אילו דובר בכיבּוּי השמש עצמה זה באמת היה נֵס. אבל לא כך היה: בארץ גוֹשֶן, מקום מוֹשבם של בני ישראל, היה אור. הסבר אפשרי לתופעה כזו הוא אובֶך קשה, סופת חול, מסוג סופות החול הקשות הפּוֹקדוֹת מדי פעם בפעם את מִדבּר סָהָרָה. יש חוקרים שמסבירים את מכת החושך במצב נָדיר יותר, אך טבעי: ענן של אפר געשי שפרץ מהר געש נישא באוויר וכיסה את עֵין השמש. למשל, לפני ארבע שנים, באפריל 2010, התפרץ ההר הגעש אֶיְיַפְיַטְלָאיֵיקוּטְל באיסלַנְד, יצר ענן אפר, וזה התפשט לחלקים גדולים של אֵירוֹפָּה. מה מקוֹרוֹ של האפר הגעשי האַחראי לפי גרסה זו למכת החושך ולמכת הברד? מדענים מצביעים על התפרצות אדירה של הר געש באי היְוָוני סַנטוֹריני. בהתפרצות זו התפוצץ ואף הועף חלק גדול של האי. ההתפרצות יצרה ענן אפר געשי אדיר, וזה הגיע עד מצרים – חוקרים מצאו במצרים שׂרידי התפרצות געשית, אף שבמצרים עצמה אין כְּלל הרי געש! ההתפרצות בסנטוריני התרחשה בתקופה המַקבילה בערך לפרעה רעמסֵס השני, שבתקופתו, כך חושבים כמה מהמדענים, הייתה יציאת מצרים.

המכה העשירית – בכורות: כל תשע המכות יכולות להיות מוּסבּרוֹת על ידי תופעות טבע, גם אם נדירוֹת וקיצוֹניוֹת. אך כיצד אפשר להסביר את מוֹתם של הבנים הבכורים דווקא, ורק בקרב המִצרים? יש הטוענים כי זו לא הייתה ממש מכה שניחתה על המצרים, אלא שהמצרים עצמם גרמו אותה: בעקבות המכות הקשות הִקריבוּ המצרים את הבנים הבכורים לאלים, כדי לפַייס אותם – מעשה זה נראה לנו מזעזע, אך הוא היה נהוג בתרבּוּיוֹת עתיקות שונות, בעיקר בתקופות מצוּקה.

(מעניין)

(כדאי לעיין, מאמר עם צילומים וכו’)

ועוד אחד עם צילומים וכו’

http://cafe.themarker.com/post/2139839/

מכת חושך – בהתחלה החוקרים העלו השערה שמדובר בליקוי חמה מלא, אך ליקוי חמה נמשך רק כמה דקות, ואילו המקרא מספר לנו על שלושה ימים של חשיכה. המדענים שוב חוזרים אל הר הגעש ומסבירים שהאפר והאבק והעשן הסמיך גרמו לחשיכה במצרים. תגלית מעניינת שהתגלתה לאחרונה נמצאת באתר המיוחס לאזור של 10 המכות. נמצאו בחפירות הארכיאולוגיות אבנים יוצאות דופן, שלכאורה זרות לאזור זה. אבני לבה (במצרים אין הרי געש). האבנים שנמצאו נבדקו במעבדה מיוחדת, ומומחה בנושא בדק את ההרכב הכימי של האבנים. המומחה קבע שמקור האבנים הוא בת’רה מהאי סנטוריני. אף על פי שמימצא זה נשמע מדהים ותואם את התיאוריה של החוקרים, הרי שלא כל החוקרים מסכימים בנושא זה, ויש הטוענים שהתפרצות הר הגעש בסנטוריני מתחוללת בכלל בתקופה אחרת, בהפרש של 200 עד 400 שנה.

בכל מקרה ניתן לחלוק על הנימוק הזה משום שבספר שמות פרק י’ נאמר במפורש כי
“וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם”

(אז ממתי כל מה שנאמר אכן אמת ונכון?)

ונקודת מבט שונה

http://www.fxp.co.il/showthread.php?t=3238000

חושך – החוקרים טוענים שזאת היתה סופת חול חזקה שחסמה את השמש,וגרמה לחושך

מכת בכרות -אחרי מכת הארבה שלא נשאר עוד אוכל בשדות המצריים והיהודים אכלו אוכל מהמחסנים,אוכל מלא בעובש
(אוכל שנמצא הרבה זמן ככה מקבל עובש).
במצריים הבנים הבכורים – הבנים שהיו יותר חזקים ויתר גדולים – אלה שיכלו להמשיך את השושלת של המשפחה,
קיבלו מנה כפולה של אוכל כדי לשרוד.הערכים שהיו לפני 3,000 שנה לא דומים לערכים שלנו כיום.
אז בוא נעשה חישוב:
המצרים והיהודים אוכלים אותו אוכל מלא בעובש.
היהודים – אמא,אבא,בן,בת אוכלים קצת מהכל.
המצרים – אמא,אבא והבת אוכלים ממש קצת,הבן בכור אוכל מנה כפולה.

היהודים מצליחים לשרוד כי הם אכלו קצת.
במצרים האמא,האבא והבת מצליחים גם לשרוד כי אכלו קצת.
ורק הבן הבכור המצרי מת כי הוא קיבל מנה כפולה.

(איזה יופי של תיאוריות. תאווה לעיניים ולדמיון, כך גם סיפורי “חסמבה”)

 
2. ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית – קורבן פסח
 
ניתוח פשוט ודי מלא ב –
 
 
השאלות המתעוררות הן:
א] למי מיועד קורבן הפסח?
ב] מה הטעם באכילת הקורבן, באיזה אופן נאכל ומדוע?
ג] מדוע אין להותיר ממנו עד הבוקר?
ד] מה הטעם בנתינת הדם על המשקוף והמזוזות?
ה] מה המטרה של פסח מצרים לעומת פסח דורות?
התשובה לשאלה ב]
לפי ספר החינוך: הטעם העיקרי לאכילת קורבן הפסח- הוא לזכור את יציאת מצרים וגם כדי להבליט את החירות והשררה של עם ישראל –לאחר יציאתם מעבדות.
ואוכלים את הקורבן צלי אש: “נצטווינו לאוכלו צלי דווקא, לפי שכן דרך בני מלכים לאכול בשר צלי, שהוא מאכל טוב ומוטעם,אבל שאר העם אינם יכולים לאכול טעם בשר שתשיג ידם, כי אם מבושל כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים בפסח לזיכרון שיצאנו לחירות, להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, וודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושררות”
ויש דעה שאומרת: כי הטעם בשחיטת הקורבן ואכילתו: להשפיל את אמונת המצרים ולבזות את אלוהיהם שהיה בשה.
תשובה לשאלה ג]
ספר החינוך עונה גם על שאלה זו: שאין בני מלכים נוהגים להשאיר אוכל מיום ליום- והרי עם ישראל הוא כבני מלכים.
ומסיבה זו -גם אין נוהגים להוציא את האוכל מחוץ לבית אלא נאכלים בהיכלם.
ואור החיים מוסיף ואומר: כי על ידי שאוכלים את הקורבן עם מצות ומרורים בכך האוכל נאכל כשהוא טעים יותר.
התשובה לשאלה ד]
נתינת הדם על המשקופים והמזוזות- לפי פירושו של החיזקוני:
– היא במטרה להפגין את החירות הרוחנית.
וכל זה שהמצרים יראו ששחטנו את אלוהיהם וגם אנו מתפארים בכך.
ואכן כאן התרחש נס גדול לעם ישראל, המצרים ראו במו עיניהם – איך השה נלקח ונשחת ולא הגיבו כלל.
חז”ל במכילתא אומרים: כי בפעולה זו של נתינת הדם על המשקוף והמזוזות, בכך יש הוכחה כי עם ישראל קיימו את המצווה ומתוך כך ראויים להצלה על ידי ה’.
אור החיים אומר: יש באות הדם- מעין חותם אלוקי ויש בכוחו למנוע
את הגעת המשחית אליהם.
 
(מומלץ לעיין שם)
 
ומאמר קצת יותר מורכב 
 
 

מקומו המיוחד של קרבן פסח – בין קרבן יחיד לקרבן ציבור, ניתן לו מאחר שבפסח נהיינו מיחידים לציבור, לעם, וקרבן הפסח והלכותיו מבטאים זאת. ואלה דברי הראי”ה קוק בעניין זה:

הופעת הקדושה המקשרת את הכח הלאומי הכללי של כנסת ישראל להיות כאיש אחד ממש, עד שקרבן היחיד של כל אחד נחשב כקרבן ציבור זהו הענין המתגלה בפסח… הכלל כולו מתאחד בזה, לא התאגדות חברתית מקובצה מאישים בודדים, שעל ידי המגע המשא ומתן היומי הם מתאחדים יחד לחטיבה אחת, אלא התגלות יחוד עליון שהכללות של האומה שמתאחדת על ידי קדושת הפסח, נעשתה לאישיות יחידה ממש.

לא אמצעי כלשהו – חברתי או כלכלי או אחר, מחבר בין הפרטים והופכם ליֵשות אחת, אלא חיבור מטפיזי-רוחני ההופך את הפרטים לציבור, לאומה. ההתבוננות היא על הכלל כאורגניזם אחד. בקרבן פסח מבליטים את היחידים, שעל ידי צירופם מתקיים הכלל, ומחברים כל אחד מהפרטים לאומה. היחיד מקבל מעמד ומשקל כשל ציבור.

(וכנראה זה מה שמאפיין את האומה היהודית בימינו, היחידים אכן חוגגים בחוג משפחתי, אבל כולנו ביחד בו זמנית – אומה)

שדן גם בנושא – מדוע לא נימולו תונוקות בני ישראל במדבר ב – 40 שנות נדודים
 
אלא שכמה חודשים לאחר חג הפסח הראשון במדבר חטאו עם ישראל בחטא המרגלים, ונגזר על הדור הזה להתעכב במדבר במשך ארבעים שנה, ובהן לא יכלו למול את הנולדים, והלוא מי שאינו נימול איננו מקריב קרבן פסח, ככתוב: “כי מֻלים היו כל העם היֹצאים, וכל העם הילֹּדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו” (יה’ ה:ה). ומדוע לא יכלו למול? משיב התלמוד: “כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא נשבה להם רוח צפונית. מאי טעמא… משום דנזופים הוו” (יבמות עב ע”א). הם ננזפו על חטא המרגלים, ולבד מן העונש שדור זה לא ייכנס לארץ, לא נשבה רוח צפונית שנחשבת מבריאה, ולא היה אפשר למול את התינוקות, וממילא לא יכלו לאכול קרבן פסח, כאמור בפרשתנו: “ וכל ערל לא יאכל בו” (יב:מח). הנימולים יכלו לעשות פסח, “אבל לא עשו כתקנן אלא (פסח) אחד
 
(ע”כ, מעניין, ובינתיים רק שלוש שאילות
 
1. בחטא המרגלים היו בערך כ – 200 אלף מתחת לגיל 20 כך שהם לא מתו במדבר, הם “כנראה” היו נימולים??? – עובדה שציפורה מלה את בנה, אז למה הם לא חגגו את הפסח במדבר?
 
2. המאמר שכח לציין שמחג הפסח של יהושע עד זמן המלך יאשיהו,-מלכים ב’ פרק כג’, לא חגגו את הפסח))
 
3. לעומת האמור לעיל על רוח צפונית יש דעה פוכה – “כל 40 שנה שהיו בנ”י במדבר לא היה יום שלט נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה. אז שיחליטו כן נשבה או לא
 
העיקר שיש שיר וריקוד עם יפים בשם רוח צפונית)
 
 
3. ויסעו בני ישראל… כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף….ומושב בני ישראל …30 שנה ו-400 שנה. ויהי מקץ ...
 
אז כמה שנים היו בני ישראל במצריים? התשובה הנכונה – לא יודעים אלא ש לפי תולדות ימי עולם (ציטטתי בשבוע שעבר)
 
ואפשר לעייו ב –
 
 
עמודים 15-16
 
, סך הכל מזמן רדת יעקב מצריימה עד יצאת מצריים עברו כ- 210 שנה שמתוכם כ- 110 שנים היו שנות עבדות
 
ואולי צריך להסביר את העניין כתהליך אנתרופולוגי טבעי, על מנת שמשפחות שהופכות לשבטים, יהפכו לאומה, עליהם לעבור תהליך “זיקוק” כלשהו. ותהליך כזה א-להים מבטיח לאברהם, שצאצאיו יעברו
 
אז “ועבדום ועינו אותם 400 שנה” זה אולי לא היה עונש אלא תהליך לחישול אומה
 
210  שנות גלות = 110 שנות עבדות ,מחשלים גזע, (עיקש של אנשים)   מענייו להשוות את זה עם התפתחות  הגזע השחור בארה”ב שהשתחרר אחרי מאות (?) שנות עבדות 
 
אז כמובן שיש מספר לא מבוטל של הסברים על החישוב המספרי (וכמו שאומרים שאם יש יותר מהסבר אחד אז…)
 
מתוך
 
 
יש בעייה ורש”י פותר אותה כידוע
 
שלשים שנה וארבע מאות שנה – בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה. משהיה לו זרע לאברהם נתקיים (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך. ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב: כל שנותיו, וכל שנות עמרם בנו, ושמונים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כורחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כורחך, שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, שנאמר (בראשית לה כז) אשר גר שם אברהם ויצחק. ואומר (שמות ו ד) את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהיה לו זרע. וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנה”
 
ולפי האבן עזרא
 
ואחר שמצאנו כתוב שהשם אמר לאברהם בין הבתרים: כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה. ידענו כי חשבון מושב בני ישראל תלוי בקץ אברהם. הוצרך בעל סדר עולם לומר, כי אחר שבא אברהם לארץ כנען שב לחרן. והוצרכו המפרשים לומר כי נבואת אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים. איננה דבקה עם הפרשה הנזכרת. אבל אחר זה נאמרה. ואין צורך לכל זה רק חשבון ד’ מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק. ואלה השלשים שנה הנוספים מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים ובא עם אביו אל חרן, כאשר כתוב: ויבואו עד חרן וישבו שם ואברהם ישב עם אביו בחרן חמש שנים ובא אל ארץ כנען והוא בן חמש ושבעים שנה ולא שב אל חרן.
 
ולפי הרמב”ן
 
“ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה, דכתיב (יחזקאל כ ח): וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים וגו’, וכתיב (יהושע כד יד): והסירו את אלוהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה’, ועל כן ארך גלותם שלשים שנה. והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפילה
(ע”כ)

(ושוב מתעוררת תמיהה – האם בני ישראל נימולו במצריים או לא? אם לא אי הם חגגו את פסח?)

ומתוך

http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/bo/yosi.html

במאמר זה נדון בשתי שאלות:

א. כמה זמן שהו בני ישראל במצרים?

ב. כיצד הגיעו בני ישראל ממשפחה של 70 נפש לעם המונה כ-2.5 מיליון איש? [1] שאלה זו קשורה לשאלה הראשונה.

להלן נשים דגש על דעתו של שד”ל בסוגיה.

אשר למשך השהייה במצרים – התשובה ברורה לכאורה. התורה נוקבת בשני מקומות את משך השהייה במצרים: בברית בין הבתרים נאמר לאברהם כי זרעו יהיה משועבד “בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם… אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה ” (בר’ טו: יג). הפעם השנייה מופיעה בפרשתנו בצורה ברורה וחד משמעית (פעמיים): בני ישראל שהו במצרים 430 שנה (יב:מ‑ מא).

על אף ההבדל הקטן באורך התקופה ברור שהכתוב מכוון לפרק זמן של כ-400 שנה. אולם כידוע, מסורת חז”ל נוקבת במשך שהייה קצר בהרבה. העמדה המקובלת בעולמם של חז”ל היא הדעה שבני ישראל שהו במצרים 210 שנהבלבד, [2] כשהמניין מתחיל ברדת משפחת יעקב מצרימה. השעבוד בפועל אף היה קצר יותר – 116 שנה. [3] קיימים בסוגיה זו עמדות מיעוט נוספות, [4] אך המשותף לכל העמדות הוא ההבנה שאין לפרש את המספרים 400 ו-430כמשמעם.

(סוף סוף אוזרים אומץ ואומרים שהמספרים אינם נכונים כל כךץ המאמר שייך לציין שבאחד המקומות כתוב שמושב בני ישראל היה 210 שנה)

והמאמר ממשיך

שד”ל מתקשה לקבל את הסברה שבני ישראל הגיעו מ-70 נפש ל-600,000 גברים בין גיל 2050 . [7]  משמעות מספרים אלה היא שעם ישראל מנה יותר משני מליון נפש באותה עת והגיע למספרים אלה במשך 210 שנים. לשם הגעה למספר כה נכבד של אנשים [8] צריך היה זמן רב יותר. לפיכך סבור שד”ל שיש לקבל את דברי התורה על שהיית בני ישראל במצרים במשך 430 שנה כמשמעם. ומה בדבר פירוט הדורות הכתובים בתורה, שמהם עולה תקופה קצרה יותר? על זה עונה שד”ל: “על כורחנו צריכים אנו לומר שהשמיט הכתוב קצת דורות בין קהת לעמרם”. והצידוק לכך:

כי במדבר (ג: כח) היו לקהת פקודים במספר כל זכר מבן חודש ומעלה 8,600 ולא היו לו רק ארבעה בנים שהעמידו משפחות (עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל), הרי לכל אחד מארבעת בני קהת היו 2,150 (צאצאים). והנה עמרם לא הוליד רק אהרון משה ומרים, ומשה לא הוליד רק שני בנים ואהרון ארבעה, ואיך ייתכן שיהיו לעמרם וכן ליצהר ולחברון ולעוזיאל 2,150 נפשות בשנה השנית לצאתם ממצרים?

לפיכך אין מנוס אלא לקבל את הדעה הקובעת:

לוי, קהת ועמרם לא היו דורות תכופים זה לזה, אך דורות אחרים היו ביניהם, ולפי זה יתיישב כמשמעו מספר שלושים שנה וארבע מאות שנה שישבו בנ”י במצרים, ולפי זה יובן עוצם ריבוי בנ”י במצרים

(נו שיהיה)

4. זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, מבית עבדים

מצוות זכירת היום המיחד הזה, יום יציאת מצריים, הפך להיות משפט מפתח בהרבה תפילות וברכות

ניתוח מעניין של הנושא ניתן ב –

http://etzion.org.il/vbm/archive/11-parsha/15bo.rtf

המאמר מעניין גם בניתוח מספר מילים וביטוים – שימוש בשורש י.צ.א, מוטיב ה”בית” והשוואה (מוזרה לדעתי) עם הוצאת לוט מסדום

“השורש י.צ.א משמש כשורש מנחה החל מההודעה למשה על מכת הבכורות (יא:אי), שהיא תחילת היציאה ממצרים. התורה מטה את השורש בצורות מגוונות: היוצא למצרים להרוג את הבכורות (יא:ד); משה יוצא מעם פרעה (שם ח); ישראל מוציאים את בצקם ממצרים (יב:לט), ואסור להם לצאת מפתח ביתם (יב:כב).; השימוש הנפוץ ביותר הוא בקשר לישראל (יא:ח, יב:יז, לא,מא, מב, נא, יג:ג, ד,ח,ט,יד,טז). השורש, בהתאם לנושא הסיפור – היציאה ממצרים – מופיע בו שמונה עשר פעם

המוטיב החדש – בית

מאידך, הביטוי בית עבדים” המופיע בציווי הזכירה בעייתי מעט. בניגוד לביטויים עליהם עמדנו לעיל, הביטוי “בית עבדים” אינו מופיע ולו פעם אחת בסיפור היציאה ממצרים. במקום ביטוי זה ניתן היה להתייחס למצרים או למוסד העבדות כשלעצמו, ואם התורה הייתה מעדיפה סגנון ממליצי יותרהיינו יכולים לצפות לציטוט מתחילת הסיפור, כמו סבלות מצרים” (ו:וז), “יד מצרים” (ג:ח), או יחס ללחץ או לעבודה (ג:ט). השימוש בביטוי “בית עבדים” בסוף הסיפור מייצג, לדעתי, חלק מנטייה רחבה יותר בחלק זה של סיפור יציאת מצרים, החלק האחרון.

 כפי שהראינו לעיל, החלק האחרון של יציאת מצרים מתחיל בנתינת התראה למשה על מכת בכורות, ובהעברת ההתראה לפרעה (יא:אי). בנקודה זו הכתוב מפנה את תשומת לבו להוראות הלכתיות לאותו לילה – לקיחת הפסח, שחיטתו ואכילתו. מעבר זה מסומל על ידי העובדה שנושא ההוראות הוא בית”: ישראל מצווים לקחת שה לבית אבות, שה לבית” (יב:ג), ואם אין מספיק אנשים בבית כדי לאכול שה אחד, אז יש לצרף שכנים – “הקרב אל ביתו“; דם הפסח צריך להמשח על המזוזות ועל המשקוף של הבית, ואות הדם גורם לכך שהאל יפסח על בתי בני ישראל ולא יהרוג את בכוריהם (יב:יג, כג, כז); בנוסף לכך, חל איסור לצאת מפתח הבתים עד הבוקר (יג:כב).

מרכזיותו של הבית ממשיכה בחלקים ההלכתיים של הסיפור, המתארים את המצות הסובבות את יציאת מצרים (יב:ידכ, מגנ): ישנו איסור על אחזקת חמץ בבית (יב:יט), ויש חובה להוציאו באופן אקטיבי מן הבית (יב:טז); הפסח, לדורות, ייאכל בבית אחד, ואסור להוציא את הבשר מן הבית (יב:מו). הבית, בתפקידיו השונים, מופיע חמש עשרה פעמים בסיפור היציאה ממצרים עצמו ובפרשיות ההלכתיות הסובבות אותו

 
(מעניין)
ויש לציין שיציאת מצריים מוזכרת חמישים (50 ) פעם בתורה
 
ודיון משפטי מודרני ניתן ב –
 
 
עובדים זרים

אחד הזיכרונות העמוקים והטראומטיים ביותר של עם ישראל בראשית דרכו הוא שעבוד מצרים. במצרים חוו בני ישראל כעם זר סבל רב בגלל ניצול מחפיר, דיכוי והשפלה. האירוע המכונן של יציאת מצרים, שהוא נשוא פרשתנו, מסמן את לידתו של רעיון חירות האדם וכבודו. בעקבות אירוע זה, הוטלה על עם ישראל המשימה לייסד חברה שבה הכול, גם העניים והחלשים ביותר, יזכו להכרה בזכותם לכבוד ולחירות, ולא ייהפכו לכלי להשגת מטרות כלכליות או מדיניות של אחרים.

יום מנוחה שבועי והגבלת שעות עבודה

זכות יסוד של העובד, ששורשיה נטועים בזיכרון שעבוד מצרים, והיא קובעת ברכה לעצמה, היא הזכות למנוחה ביום השבת, כמו שנאמר בעשרת הדיברות:

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה’ אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה, על כן צוך ה’ אלהיך לעשות את יום השבת (דברים ה, יד).

אכן, אחת התרומות המהפכניות החשובות ביותר של תרבות ישראל לתרבות האנושית היא רעיון המנוחה יום אחד בשבוע. ביום זה מחויבים הכול, המעסיקים והעובדים כאחת, לשבות מכל פעילות יצרנית. ששת ימי המעשה, ימי הפעלתנות הקדחתנית הכלכלית, מפַנים את מקומם ליום שהאדם משתחרר בו מעול הטכנולוגיה המאיימת לקום על יוצרה, והעובד משתחרר מעול המעסיק. ואפילו בעלי החיים זוכים למנוחה ביום זה, שנאמר: “לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך” (דברים ה, יד).

עד היום לא מצאו ההיסטוריונים והארכיאולוגים אח ורע לחוק השבת בין עמי קדם

(ע”כ)

5. ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות

יש תמיהה בנושא, הרי שבועיים לפני היציאה, כבר הצטוו בני ישראל לאכול מצות, אז מה פתאום בצק וכו’ בערב היציאה? — הסבר נאה מתוך

http://www.ypt.co.il/show.asp?id=50985
עלתה בדעתי שאלה בפשט. במבט ראשון שאלה קטנונית, טרחנית, אבל היא פתחה לי פתח להבנה נוספת של העניין: מדוע הכינו בני ישראל במצרים בצק, לפני יציאתם? נשים לב לעובדות הבאות: ראשית, מהפסוקים נראה שזה משהו שהרבה מאוד אנשים עשו. יתירה מזו, נראה שהם הופתעו מכך שלא היה לבצק זמן להחמיץ. בנוסף, התורה מדגישה שהם לא עשו להם צידה. ותמוה הדבר. הרי בני ישראל נמצאים בבתים, מקריבים קרבן פסח ואוכלים אותו לקראת יציאתם ממצרים. מדוע באמת לא הכינו להם צידה? אם הבצק הוכן כצידה, כיוון שלא היה זמן להכין צידה ממש, תמוה הדבר – מדוע לקחו איתם לדרך בצק ולא קמח? לכאורה יותר הגיוני לקחת קמח ולהכין ממנו בצק במקום שמתכננים לאפות אותו?

ברצוני להציע שעובדות אלה, והתמיהות שבצידן, מצביעות על כך שבני ישראל פעלו לא רק על פי מה שנאמר להם על ידי משה, על הגאולה שעומדת לבוא. במקביל לתמונה שצייר להם משה, עמדה לנגד עיניהם תמונה נוספת – אולי יגיע הבוקר, ונגלה שזו הייתה רק עוד מכה בסדרה? הרי כבר כמה פעמים הבטיח פרעה לשחרר, להוציא, וזה לא קרה. מה יהיה אז? נתעורר בבוקר ליום רגיל לגמרי, עם כל הקשיים המוכרים. בני ישראל התכוננו גם לאפשרות הזו, ולכן הכינו בצק לפנות בוקר. בצק שהיה מיועד לאפייה בבוקר מצרי שגרתי, לספק אוכל לאדם שעומד לצאת לעבודתו המפרכת. לחם עוני, לחם עבדים, לחם של מי שאינו יכול להרים את ראשו ולקוות ולהאמין שיתחולל שינוי במצבו. הבצק הזה מבטא את הספקנות, את החששות, את הקושי לצאת ממצרים או להאמין ביציאה כזו.

(ע”כ)

ועוד מאמר מנתח את הנושא – שואל שאילות וכו’

http://tora.us.fm/tnk1/tora/jmot/psx_mcrym.html

האם ייתכן שבני ישראל לא קיימו את מצוות ה’ בפסח מצרים? בפרשת פסח מצרים ישנן שלוש מצוות שלא ייתכן שבני ישראל קיימו את כולן:

  • (יב ח) “ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות, על מרורים יאכלוהו
  • (יב י) “ולא תותירו ממנו עד בוקר; והנותר ממנו עד בוקר, באש תשרופו
  • (יב כב) “ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר“.

ולמה לא ייתכן שבני ישראל קיימו את כולן? – כי בהמשך כתוב:

  • (יב לד) “ויישא העם את בצקו…
  • (יב לט) “ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות…

כלומר: בני ישראל הוציאו ממצרים בצק – הם אפו את המצות רק אחרי שיצאו ממצרים!

ולכן, או שהם אכלו את בשר הפסח בלי מצות, או שהם השאירו ממנו לבוקר, או שהם יצאו ממצרים לפני הבוקר!

איך זה יכול להיות?

אז אולי בעצם היו כאן פעמיים מצות:

א. המצות שנאכלו יחד עם הקרבן – הציווי בפסוק ח (“ומצות על מרורים יאכלוהו“).

ב. המצות שנאפו לאחר מכן – “ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם” (פסוק לט).

ולפי הרמב”ן לפסוק הזה, שאפו אותן מצות מפני המצווה – פסוקים יט-כ… – “שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה… בכל מושבותיכם תאכלו מצות“.
ועוד (אראל): ברור שבני ישראל אפו מצות פעמיים, שהרי קרבן הפסח נשחט (פסוק ו) “בין הערביים “, ובני ישראל יצאו ממצרים רק אחרי חצות הלילה, לפחות 6 שעות מאוחר יותר; 6 שעות הן זמן מספיק כדי לאפות מצות ולאכול אותן עם קרבן הפסח.

לאחר מכן, לאחר שיצאו ממצרים והגיעו לסוכות, הם שוב אפו מצות – הפעם כצידה לדרך.

6. וכל פטר חמור תפדה בשה (מי החמור???)

איך פתאום החמור נדחף ליציאת מצריים ולהקדש לכהנים?

לי ברור – זה היה חלק ממס הכנסה, שניתן לעובדי הציבור, כלומר הכהנים וכו’, אז כמו שהיום יש מס על מכוניות ודלק, כך היה מס על בכורי החי הטהור והחמור. ולמה חמור? כי היו הרבה חמורים..

אבל מה אומרים חז”לינו?

אז מויקיפדיה

https://www.google.com.au/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=1&cad=rja&uact=8&ved=0CB0QFjAA&url=http%3A%2F%2Fhe.wikipedia.org%2Fwiki%2F%25D7%25A4%25D7%2598%25D7%25A8_%25D7%2597%25D7%259E%25D7%2595%25D7%25A8&ei=_B7CVPu7IsHDmQWk_oLYDg&usg=AFQjCNHPTKFykjGd1x6zK5WH0IjXJZqwVA&sig2=e4mfWqpmfbeVqkdC63tLuQ

לפי תפיסת חז”ל יש לפדות רק את בכור החמור, ולא בכור של כל בהמה טמאה. עם זאת בימי בית שני, רווחה הגישה שיש לפדות כל בכור בהמה טמאה, כדברי התורה הנזכרים בספר במדבר. לשיטתם החמור הנזכר בספר שמות מהווה דוגמה בלבד לבהמה טמאה‏[1].

החמורים החייבים בפדייה

חמור של ישראל חייב בפדייה, אבל חמור של גוי פטור מן הפדיון. גם חמור שיש לגוי חלק בו – פטור מן הפדיון, ולכן ניתן להיפטר מהמצוה על ידי מכירת חלק מן החמור לגוי. חמור של כהן או לוי פטור אף הוא מן הפדיון.

דיני המצווה

פודים את הבכור הזכר מן האתון בטלה כבשים או בגדי עיזים. הטלה או הגדי ניתנים לכהן, אשר יכול לעשות בו כרצונו, מאחר שפדיונו אינו הופך אותו למקודש. מי שאין ברשותו טלה או גדי יכול לפדות את פטר החמור בכסף בשוויו של הילוד. אם לא רוצים לפדות את פטר החמור, עורפים את ראשו וקוברים אותו.

טעם המצווה

החמור היה מקובל כבהמת משא ושימש כ”משאית” של אותם הימים. לפיכך, הוא מסמל את רכושו המיטלטל של האדם. פדיון הבכור של סמל זה ניתן לכהן, האַמון על קידומה הרוחני של האומה. מעשה זה מציין איפה את הכרת האדם בחובתו לנצל את נכסיו המיטלטלים, להגבהת רמתו הרוחנית של העם. מעשה העריפה מייצג את הקורה, במקרה שאדם אינו מוכן לנצל את נכסיו למטרות רוחניות.

0Hפה, איך אומרים “עם הדומה… <<<< – מרגיז)

ועוד התפלספות מענינת על קדושת החמור מתוך

http://ph.yhb.org.il/07-13-05/

פטר חמור, הוא החמור הבכור הפותח ראשון את רחם אימו, ומלמדת אותנו התורה שגם בו ישנה קדושה, אלא שאין אפשרות להקריב את החמור על המזבח שהרי הוא מין טמא, לפיכך חייבים לפדותו בשה, ואז הקדושה שבחמור הבכור פוקעת,…, והכהן יכול לעשות בשה כל מה שיחפוץ.

כיוון שיש בפטר החמור קדושה, עד שלא יפדו אותו, אסור לעבוד בו, ואסור ליהנות משערו, ואם שערו הסתבך ומציק לחמור, מותר לחותכו, אך אסור ליהנות ממנו (שו”ע יו”ד שכא, ט).

ווון שיש בפדיון פטר החמור מצווה, תקנו חכמים לברך ברכה. ונוהגים להגביה תחילה את השה לשם הפרשה ומברכים: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על פדיון פטר חמור”. ואח”כ יתן את השה לכהן.

ואם אינו רוצה לפדות את החמור, כיוון שיש בו קדושה, אסור להשהותו אצלו, וצריך לערוף את ראשו, שנאמר (שמות יג, יג): “וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ”. העריפה נעשית בסכין גדולה מן העורף. אבל לכתחילה עדיף, כמובן, לפדות את החמור בשה וליתן את השה לכהן, ראשית, מפני שבדרך זו נותנים את המתנה לכהן, ושנית, כדי שלא להרוג את החמור בחינם (שו”ע יו”ד שכא, יב; ערוה”ש שכא, ב).

כדי להבין את המיוחד שבמצוות פטר חמור, צריך להקדים שככלל אפשר לומר שקדושת הבכורות מתגלה רק במינים שיכולים לגלות את הקדושה: באדם שיכול לקדש את חייו, ובבהמה שאפשר להקריבה לקרבן. אבל במיני חיות טהורות שאין מקריבים אותם על המזבח, כצבי ואייל, אין קדושת בכורות, וקל וחומר שאין קדושת בכורות במיני בהמות וחיות טמאות. ורק את החמורים הוציאה התורה מהכלל וציוותה שיהיו בכוריהם מקודשים, וצריך לפדותם בשה ועל ידי כך להוציאם לחולין. אפשר להסביר, שעל ידי מצוות פטר חמור, מתגלה לנו שאכן גם במיני החיות הטמאות, היינו האסורות באכילה, ישנה קדושה מסוימת, אלא שקדושה זו נסתרת מאוד, ורק בפטר החמור היא מתגלית. ….

ולמה נבחרו דווקא החמורים לגלות את הקדושה הגנוזה במינים הטמאים? שאלה זו שאל האמורא רבי חנינא את רבי אליעזר. ותחילה השיב לו שזוהי גזירת הכתוב, היינו שאי אפשר לנו לעמוד על סוד העניין, כי גבהו מחשבותיו ממחשבותינו. ואח”כ הוסיף ואמר שהחמורים סייעו לבני ישראל, שעליהם הטעינו את הרכוש הגדול בצאתם ממצרים (בכורות ה, ב).

עוד אפשר לומר, שהחמור רומז על החומריות הפשוטה, וכן שמו ‘חמור’ על שם החומר. נמצא אם כן, שקדושת פטר חמור רומזת על הקדושה הגנוזה בחומריות,

(איזה יופי של דרשה על החמור הקדוש (לא כל כף דומה לפי אתון שנברא בערב שבת בין השמשות… ואסתום את פי…)

ואוסף מדרשים נאה ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/080_PE/%D7%A4%D7%98%D7%A8%20%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%A8.htm

ואצטט רק מעט

ילקוט שמעוני:

אמר רבי חנינא שאלית את רבי אליעזר בבית מיתבא רבא מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, אמר לו גזרת הכתוב היא, ועוד שסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד שלא היו לו תשעים חמורים לובים טעונים בכסף וזהב של מצרים. (שמות פרק יג רכד)

אברבנאל:

ונראה שהיו לישראל אז רק חמורים מבהמות טמאות, ולחז”ל שבמצרים נאמר אשר בשר חמורים בשרם וכו’, ושאין לך מישראל שלא הוציא משא צ’ חמורים, ואמר אחר כך שהמצוה נוהגת רק כי יביאך לארץ… (שמות יג ב)

וערפתו – וכדי שלא יצטרך לפועל הזר הזה יפדהו, ויש אומרים רמז למצרים חסרי הלב סובלי המכות, וישראל שנמשלו לשה פזורה. (שם שם יג) (ע”כ)

והזוהר כמובן עם הסוד – מתוך

http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/71433?/heb/content/view/full/71433&main

ואם לא תפדה וערפתו. וזה סוד, שהיצר הרע יכול לחזור בתשובה, ואח”כ יחזור להיות יצר טוב. כמ”ש, אעשה לו עזר כנגדו. אם זכה, עזר. אם לא זכה, כנגדו. משום שאֵלו הצורות, אחת של שה ואחת של חמור, שנאמר עליהם, וכל פטר חמור תפדה בשה. פירושו, ואם זכה לחזור בתשובה, אע”פ שהוא חמור, עם הארץ, תפדה מן הגלות בשה, שהוא שה פזורה ישראל. ואם לא חזר בתשובה, וערפתו. ששם עצמו, עם קשה ערף. שהם עתידים להמחות מן ספר חיים. ועליהם נאמר, מי אשר חטא לי אמחנו מסִפרִי.

ומי שרוצה לראות איך

http://www.mako.co.il/news-israel/education/Article-2e2e331ed606c21004.htm

(מספיק- אם זה לא היה רציני, זה היה מצחיק)

הארות

1.פרק יא פסיק ב’ – דבר נא באזני העם

אמר ר”י, אין נא אלא לשון בקשה, אמר … הקב”ה, בבקשה ממך לך אמור לישראל, בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום ועינו קיים בהם, “ואחי כם יצאו ברכוש גדול לא קיים…

(מה קרה קודם ומה אחרי? מתי נכתב ונערך הסיפור?)

2.

פרק יא פסוק ד = אני יוצא בתוך מצריים

שמע מינה, הכנסה קרוייה הוצאה

3.

פרק יב פסוק ג’ = דברו

אמר ר”י, וכי שניהם היו מדברים?..אלא שהיה משה חולק כבוד לאהרן, ואומר למדני, והיה אהרן חולק כבוד למשה… והדיבור יוצא מביניהם כאילו שניהם מדברים

4.

פרק יב פסוק ו’ = ושחטו אותו

תניא… וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן ששלויו של אדם כמותו

5.

פרק יב פסוק ט’ = ובשל מבושל במים

אין לי אלא במים, שאר משקין מניין? אמרת קל וחומר, ומה מים שאן מפיגין טעמן אסור,שאר משקין שמפיגין טעמן לא כל שכן

6.

פרק יב פסוק כב’ ואתם לא תצאו

תנא… מגיד שמכיוון שניתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע

7.

פרק יג פסוק ט’ = והיה לך לאות

תניא, אמר ר”ע, יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים, ת”ל והיה לך לאות, מי שצריכין אות, יצאו שבתות וי”ט שהן גופן אות

שאילות

1. פרק יא פסוק ח’ = בחרי אף 

לפי ריש לקיש, מה קרה באותה פגישה עם פרעה?

2.

כנגד 4 בנים דיברה תורה- על איזה בן מסובר בפרשתנו?

3.

פרק יב פסוק לד = על שכמם

? למה לא העמיסו על בהמותיהם (90 חמורים לפחות לכל נפש???)

שבת שלום

להת

 

Leave a Reply