To:
Subject: FW: וישמע יתרו. חותן משה.. ויבא יתרו… ויאמר יתרו… וישלח משה את חותנו
Date: Fri, 6 Feb 2015 22:45:03 +1100
הקדמה כללית
מה זכה יתרו שפרשת מתן תורה נקראת על שמו? נתבונן ונראה שישה מהלכים שעשה יתרו:
א.”וישמע יתרו” התורה מראה את חשיבות יתרו שנקראה פרשת מתן תורה על שמו ונשאלת השאלה מדוע?
אומנם יתרו היה חותן משה אך צריך לזכור שהוא גם היה כהן לע”ז ולא הניח ע”ז שלא עבד. ולא נראה שעל שם אדם כזה צריכה פרשת מתן תורה להיקרא. אבל התשובה לענ”ד היא שדווקא בגלל שהוא כהן לע”ז נקראה הפרשה על שמו ונבין בס”ד שהערב רב שנתגיירו הוזכרו בתורה בנשימה אחת עם הצאן והבקר שכתוב (בא, י”ב/ל”ח): “וגם ערב רב עלה איתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד” רואים שאין חשיבות לזה שהם נתגיירו הן מצד הסיבה והן מצד מעמדם הפשוט, אבל יתרו שנתגייר זה כן עושה רושם כיוון שהוא כהן לע”ז וכעת שנתגייר מראה בעליל לכל העולם שע”ז אין בה ממש ובכך הוא עושה קידוש ה’ גדול ומבייש את אומות העולם שעובדים ע”ז. ….
ב.”ויקח יתרו” לוקח יתרו את ציפורה אשת משה ואת שני בניה כדי להבטיח שמשה רבנו יקבל אותו באהדה וזה ההיפך מקרח שחלק על משה, שגם אצלו כתוב “ויקח קרח” אבל הוא לקח מקח רע לעצמו והפסיד עוה”ז ועוה”ב.
ג.”ויבא יתרו” יתרו עוזב את ביתו וכל אשר לו והולך למדבר היכן שמשה ובני ישראל נמצאים. פה רואים יוזמה של יתרו שהוא לא מחכה להזמנה.
ד.”ויחד יתרו” שמח יתרו על הטובה שעשה ה’ לישראל ועל ההצלה שלהם ממצרים, וזה מעיד על הרגשת שותפות והתחברות לעם ישראל.
ה.”ויאמר יתרו ברוך ה'” יתרו מברך את הקב”ה, לכאורה, ברכת הודיה לה’ במקום שעם ישראל יעשו זאת, וכאן רואים את מעלתו של יתרו, אף יותר ממעלת מלכי צדק שהיה כהן לאל עליון והפסיד את הכהונה לטובת אברהם אבינו כיוון שהקדים ברכת אברהם לברכת ה’, ויתרו שהיה כהן לע”ז זכה שמבני בניו ישבו בלשכת הגזית.
ו.”ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לה'” מקריב קורבנות לה’ ועושה גם סעודת הודיה על הצלת עם ישראל.
יתרו רואה שמשה יושב לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב ונותן לו עצה למנות אנשים שישפטו את העם “וישמע משה לקול חותנו” וכי משה היה צריך לעצה הזאת מחותנו? אלא אומרים חז”ל תלמד מפה כמה משה רבנו היה עניו וכמה היה זהיר בכבוד האדם שחשש שלא יחשבו העם שהוא מזלזל בכבודם וממנה עליהם שופטים ולכן היה יושב מהבוקר עד הערב לשפוט אותם. כיוון שיתרו יעץ לו למנות שופטים עליהם והעם לא גילה התנגדות ראה בזה ששתקו שמסכימים הם לדבריו לכן עשה משה כדבריו.
טעם נוסף לכך כתב הרב משה צבי נריה זצ”ל (“נר למאור” על פרשיות התורה) שהתייחס בדיוק לשאלתך, מדוע פרשה זו שהיא עיקרה של תורה זכתה להיקרא על שמו של גר. ועונה שם שהוא הוסיף בתורה את פרשיית מינוי שופטים, שמשמעותה הכנסת סדר לחיים של עם ישראל. חיים מסודרים, סדר במחשבה וסדר במעשה הם התנאי האמיתי לקבלת תורה בשלימות. (ע”כ)
כה: מצוות עשה – לידע ולהאמין שיש אלוה
כו: מצוות לא תעשה – שלא יעלה במחשבה שיש אלוה זולתו
כז: מצוות לא תעשה – לא תעשה לך פסל
כח: מצוות לא תעשה – לא תשתחוה להם
כט: מצוות לא תעשה – ולא תעבדם
ל: מצוות לא תעשה – שלא לשבע לשוא
לא: מצוות עשה – מצוות קידוש בשבת
לב: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה בשבת
לג: מצוות עשה – לכבד אב ואם
לד: מצוות לא תעשה – לא תרצח
לה: מצוות לא תעשה – לא תנאף עם אשת איש
לו: מצוות לא תעשה – לא תגנוב נפש מישראל
לז: מצוות לא תעשה – שלא להעיד שקר
לח: מצוות לא תעשה – לא תחמוד
לט: מצוות לא תעשה – שלא לעשות צורת אדם לנוי
מ: מצוות לא תעשה – שלא לבנות מזבח מאבני גזית
מא: מצוות לא תעשה – שלא לעלות במעלות על המזבח
שאלת מקומו הכרונולוגי של סיפור יתרו העסיקה רבות את פרשני המקרא, שהתפלגו בין הסוברים כי ביקור יתרו התרחש לאחר מתן תורה ו’אין מוקדם ומאוחר בתורה, לבין הטוענים כי הביקור התרחש קודם למתן תורה, והוא נתון במקומו הכרונולוגי הנכון מבחינת רצף הארועים. העיסוק הרב בשאלה זו הזניח במעט את העיסוק בשאלה, מפני מה זכה יתרו הכהן המדייני לכך שלתיאור ביקורו ועצתו למשה יוקדשו פסוקים מקרא רבים כל כך? השאלה מתחזקת לאור מיקומם של הפסוקים בין פרשיות הרות גורל בהוויה הישראלית, מלחמת עמלק לפניו ומעמד הר סיני לאחריו.
שנית “וישתחו לו”
ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום (יח,ז)
וצריך להבין מה רש”י תירץ על השאלה מי השתחווה למי הרי איש לרעהו נאמר על וישאלו איש לרעהו לשלום?
ונראה לתרץ ע”פ דברי המדרש הידוע שמשה רבנו ע”ה היה גבוה עשר אמות, ויתרו מן הסתם היה בגובה של אדם בינוני שזה שלוש אמות.
ולכן כיון שכתוב שמשה נישק אותו בהכרח שהוא השתחווה לו כדי לגשר על הפרשי הגובה.
ומסיבה זו רש”י לא טרח להסביר לנו מי השתחווה למי כי ברור שמשה היה צריך להשתחוות אל יתרו בשביל לנשקו
לא רק יתרו ידע להכיר בסגולות של משה ולכבדו, גם משה ידע לכבד את חותנו כפי שכתוב על משה היוצא לקראת יתרו ולדברי רש”י לא לבדו יצא כי אם עם פמליה שלמה שכללה את אהרון, נדב ואביהוא ושבעים זקנים.” (ע”כ)
מספר שאלות עולות למקרא המדרש:
1. המדרש מספר לנו מה היה הגורם לכך שמשה רבינו יצא לקראת חותנו. איגרות, שליחים או צו 8 מריבונו של עולם. מדוע היה למשה כה קשה לצאת לקראת חותנו, והרי בעבר הלא כל כך רחוק, יתרו קיבל את משה בסבר פנים יפות ודאג לכל מחסורו? מה העיק על משה רבינו?
2. לא נראה קצת מוזר שיתרו דואג לכבוד של עצמו?! שמתם לב שהוא בעצם מכין לעצמו את טקס קבלת הפנים? האם זו רדיפת כבוד לשמה?
3. שתי גישות עקרוניות מוצגות במדרש: האחת – שמשה יצא לקראת חותנו בעקבות שליחות מסויימת; והשניה – הקב”ה משלח אותו, בכבודו ובעצמו ציוה על כך. מה זה משנה? הרי סוף סוף הוא יצא, מה כל כך עקרוני במחלוקת הזאת?
4. ומחלוקת תמוהה הרבה יותר היא המחלוקת בין ר’ יהושע ור’ אליעזר המודעי: האם נשלח למשה שליח או איגרת. מה זה משנה? מדוע זה בכלל עקרוני אם שלח איגרת או שליח?
נתחיל מן הקושיה הראשונה. מדוע היה כל כך קשה למשה לצאת לקראת חותנו? ובכן, מי היה יתרו? גדול הדור? כהן להקב”ה? אולי סתם רב חשוב?… הרי המדרש הזה מדבר על יתרו קודם שהתגייר כפי שמוכח מסופו של המדרש. תסתכלו בסופו של המדרש ותראו שזה כתוב במפורש בדבריו של הקב”ה למשה. אם כן, ברור מה היה כל כך קשה למשה רבינו, ברור כעת מה העיק עליו. לא מזמן יצאו ישראל מארץ מצרים שכל כולה הייתה מלאה בעבודה זרה, הם אמורים לקבל את התורה הקדושה ולמאוס באלילים. ובדיוק ברגע “הכי מתאים”, מגיע הכהן הגדול של מדין שכל כולו מסמל את העבודה זרה, ומשה יעשה לו כבוד מלכים. זה “ממש” עולה בקנה אחד עם השאיפה “לגמור” עם העבודה זרה. דבר כזה יכול להרוס ה-כ-ל! ל-כ-ו-ל-ם!!
אם כן, אם באמת יש פה כזה שיקול לאומי חשוב של משה רבינו, מדוע בסופו של דבר הוא יוצא? שאלה מצויינת, זאת בדיוק המחלוקת בין שתי הגישות במדרש. הדיעה האחרונה שהיא הפשוטה יותר אומרת, שזאת הייתה הוראת מפורשת של הקב”ה. אמנם, ידע הקב”ה כי סכנה טמונה בכך, אך היה שיקול שעמד מעבר לכך. הקב”ה ידע שיתרו בא על מנת להתגייר, יתרו בא לשם שמים. אם יתרו יבוא ולא יזכה בכבוד הראוי לו, ונגיד שהוא יתעצבן ויילך, אז הפסדנו. הפסדנו את אחד מן הגרים החשובים ביותר, ויכול להיגרר מכך גם חילול השם בעולם, לכן הקב”ה שולח למשה צו 8. כמובן, שעל ציווי הקב”ה אין מערערים ומשה יוצא.
ויאמר אל משה, מי אמר למשה אני חותנך, לא היה יכול לבא אצל משה, מה עשה, כתב איגרת וקשרה בחץ, וירה החץ אל משה, וקרא אותה משה ויצא אצלו, נכנס עמו למחנה, מה כתיב, ויבא אהרן וכל זקני ישראל. משאכלו אתו אמר תן לי רשות שאלך לי למקומי, אמר לו משה, והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה’ עמנו והיטבנו לך (במדבר י’), אמר לו מבקש אני לילך ולומר שבחו של הקב”ה במקומי, מיד וישלח משה את חותנו… (יתרו ו)
…ולפיכך ובשמחתו לא יתערב זר (משלי י”ד), אמר הקב”ה בני היו משועבדים בטיט ובלבנים ויתרו היה יושב בתוך ביתו בהשקט, ובא לראות בשמחת התורה עם בני, לכך וישלח משה את חותנו, ואחר כך בחודש השלישי. למה כך, דרש משה קל וחומר, ומה אם מצוה אחת, כשבא הקב”ה ליתן מצות פסח אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, שש מאות ושלש עשרה מצות שרוצה ליתן לישראל, יהא יתרו כאן ויראה אותם, לפיכך וישלח משה את חותנו, ואחר כך בחודש השלישי… (שם יא)
(ועוד יותר גרוע אומר –)
ילקוט ראובני
כשבא משה, כוונת יתרו היתה ליתן לו צפורה כדי שיזדווג בסטרא אחרא מסאבא, וזהו קראן לו ויאכל לחם, זו לחם מגואל וכו’, ובזה יתורץ קושיא גדולה, יתרו אמר פרשת ואתה תחזה, וכי אפשר שמשה חס ושלום לא הוי ידע ויכתוב על ידו, אלא פרשה זו נכתב לבזויה דיתרו, כי הוא נותן עצה למשה שיקח שרי אלפים שרי מאות, ונתן טעמו שיקל עולו מעליו, אבל כוונתו היה לעשות קנאה ושנאה בין ישראל, כי יאמרו לזה מנה שר אלף ולזה שר מאה ולזה לא כלום, לכן וישלח משה את חותנו, ואין זה דרך הסדר לשלח האורח, אבל משה הבין כוונתו הרעה.
והספורנו
וישלח משה – כי לא רצה ללכת עם ישראל לארץ, כאמרו לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, וזה אולי מצד זקנתו כענין ברזילי… אבל בני יתרו הלכו עם ישראל לארץ בלי ספק, כאמרו ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו’, ועליהם אמר בלעם איתן מושבך. (ע”כ)
(ממש לא נעים – איך שמתייחסים לחותן משה)
ניתוח מעניין – שמשווה ודן בהבדלים בין המשפט הקצר בפרשתנו, לבין הקטע היותר ארוך והסותר, בחומש במדבר פרק י’, – ניתן במאמר יפה
http://www.biu.ac.il/jh/
(מומלץ לעיון, ואולי לדיון נוסף לכשאגיע שוב בע”ה לחומש במדבר. בינתים רק אשאל, מהיכן פתאום הגיעו ליתרו הבנים, הם לא הוזכרו בתורה)
ויאמר אל העם היו נכונים, אבל לא שמענו שאמר המקום לפרוש מן האשה, אלא היו נכונים והיו נכונים לגזרה שוה, מה היו נכונים כאן לפרוש מן האשה, אף והיו נכונים האמור להלן לפרוש מן האשה. רבי אומר ממקומו הוא מכריע, לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו, אם על ענין טבילה יטבול בחמישי ויהיה טהור בהערב שמש, ומה תלמוד לומר לך אל העם, אלא שאמר המקום למשה לפרוש מן האשה… (שם שם טו) (ע”כ)
או מתוך
את ההוראות המפורטות שם, קשה יותר לקרוא כמתייחסות לשני המינים כאחד. לדוגמה: ‘אל תגשו אל אישה’ (שמות יט, טו) פונה ללא ספק לגברים. כלומר, לפי פשוטו ניתן היה לומר שכאשר הכתוב מדבר אל העם, זקניו או כוהניו (שמות יט, כב), הוא פונה אל הגברים בלבד, שכן בפסוק טו הפניה היא אל העם (‘ויאמר אל העם’) אך מכוונת לעמדת הגברים שביניהם (‘אל תגשו אל אשה’).
קריאה מדירה מעין זו נמצאת ככל הנראה בבסיס הפרשנות המדירה של המסורת הכיתתית בימי הבית. לפי מגילת המקדש חייב העולה לרגל להימנע מיחסי אישות שלושה ימים לפני הכניסה לירושלים (מגילת המקדש מה 12-11), ברוח זו אין לקיים יחסי אישות בעיר הקודש (ברית דמשק יב 1)
אלא שבניגוד למשתמע מפשט הכתוב ומסורת הפרשנות הכיתתית, חשו חכמים שמעמד הר סיני הוא אכן מעמד ברית של כל העם, אנשים נשים וטף. אמנם הדברים לא נאמרים במפורש, כמו בפרשת הקהל (לא, יב) או בפרשת הברית בפרשת נצבים (דברים כג, י). אך כך ראוי לה לברית ולכן הם מקפידים לכלול נשים בפרשנותם למעמד הר סיני. במכילתא לשמות יט מופיעות ארבע דרשות שונות
וברש”י שם כל שלשת ימים הללו כדי שיהיו הנשים טובלות ליום השלישי ויהיו טהורות לקבל תורה שאם ישמשו תוך ג’ ימים שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא ,
אבל מששהתה שלשה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור הוא מלטמא את הפולטת. (וע”ע מכילתא שם, גמ’ שבת פ”ו, ירושלמי שבת פ”ט הלכה ג’).
א)
משמע שבתוך ג’ ימים הזרע ראוי להזריע, וא”כ באם יהיה לאשה ביוץ תוך ג’ ימים מזמן ההזרעה תכנס להריון,
האם כך דעת הרופאים כיום ? ונפק”מ למעשה.
ב)
ועוד יקשה לי מדוע מצוה זו ניתנה לגברים ולא לנשים כיון שלפי פרש”י הנ”ל המגמה הייתה שהנשים יהיו טהורות לקבלת התורה (שהרי לגברים מספיק יום אחד להיטהר), א”כ הצוי צריך להיות אל הנשים אל תגשו אל או אל תקבלו אנשים.
ג)
ה’ אמר למשה “לך אל העם וקדשתם” מדוע לא אמר בהצוי למשה “לא תגשו אל אשה” ?
ד)
מה הטומאה באשה? הרי מדובר באשתו וטהורה, מדוע שכבת זרע נחשבת לטומאה (עד שהרמ”א בש”ע אור”ח סי’ ע”ו סעי’ ד’, כתב ושכבת זרע על בשרו דינו כצואה).
האם אין אנו מברכים על האשה אשר קדשנו במצותיו וכו’, והתיר לנו הנשואות לנו ע”י חו”ק (שלא לדבר על ברכת אשר צג אגוז מבטן).
א. מה טעם ההפרשה לפני מתן תורה, ובמיוחד מה טעם ההפרשה מאשה.
ב. מה טעם הטומאה שנאמרה בביאה בכלל, כהערת מסתברא.
אניח את השאלה השניה ואדון כרגע רק בראשונה. ואני כותב כאן ממה שעלה בידי כשלמדתי סוגיה זו לפני כמה שנים.
מצד אחד, נראה ברור שהטעם לפרישה הוא משום שאין ראוי להתכונן למתן תורה לאחר שאדם נמצא עם אשתו. ולא יימלט האדם מקלות ותחושה שיש איזו סתירה בין עיסוק בהנאות הגוף מכאן לבין קבלת תורה מכאן.
ונשאלות השאלות[1]:
1) משתמע כאן ציווי חד-משמעי לעם ישראל לבנות מזבח עשוי מאדמה, עם אופציה אפשרית למזבח עשוי מאבנים. באיזה מזבח מדובר? הרי בציווי המשכן, המזבחות עשויים מזהב ומנחושת, ולא מאדמה ומאבנים.
2) מהקטע “בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי” משתמע לכאורה ריבוי מקומות שניתן בהם להקים מזבח כזה. אין זה תואם את האיסור להקריב קרבנות מחוץ למשכן ולבית-המקדש.
רש”י מסתמך על המדרש ומבאר את כל ההוראות הנ”ל כמתייחסות למזבחות המשכן ובית המקדש. לדעתו, משמעות הביטוי “מזבח אדמה” היא “מחובר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כיפים”, או “שהיה ממלא את חלל מזבח הנחושת אדמה בשעת חנייתן”. ומה שנאמר “בכל המקום אש
…
נמצאנו למדים כי הספורנו רואה במשכן – ומן הסתם בבית המקדש – אמצעי פולחני המתחייב מהרמה הרוחנית הירודה של עם ישראל, שהתגלתה במעשה העגל. המצב האידאלי היה לעבוד את ה’ בכל מקום ובלי בניינים וכלים מפוארים שתפקידם להרשים את העם.
לפי שיטה זו, יש להבין בקלות את ההוראות האלה כמכוונות להסדיר סדרי פולחן פשוטים בניגוד למקובל בפולחן האלילי. ספורנו אמנם מבאר:
(כ) לא תעשון אתי אלהי כסף: מאחר שראיתם שאין אתם צריכים לאמצעיים להתקרב אלי, לא תעשו אתי כאלה לאמצעיים.
(כא) מזבח אדמה תעשה לי: וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה.
אין להעלים עין מן העובדה שהוא שייך למה שנאמר מיד אחרי מעמד הר סיני, ואין להבינו אלא על רקע זה. העם זכה להתגלות הא-להים על הר סיני, אבל עומד הוא לנסוע משם בקרוב, כדי להמשיך את דרכו במדבר, ואולי ידמה בלבו כי בהתרחקו מהר הא-להים הוא מתרחק מן הא-להים. כדי שלא כך יחשוב, נאמר לו שאין ה’ קשור בהר זה ולא בשום מקום אחר
- ועל דרך האמת, הכתובים כסדרן, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם בשמי הגדול, ולא תעשון על פני אלהי כסף ואלהי זהב, אבל אני מתיר לכם שתעשו מזבח לי לבדי ולזבוח עליו עולות גם שלמים בכל המקום אשר אזכיר את שמי כי אבא אליך וברכתיך, ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת (בראשית מט כה), ו”אזכיר” מן זכרנו יברך (תהלים קטו יב)
- כי חרבך הנפת עליה – לאסור בהם נגיעת הברזל, כמו שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח ה’ אלהיך (דברים כז ו), לא תניף עליהן ברזל (שם ה). והזכיר כאן הברזל בלשון חרב, כי כל (ע”כ)כלי ברזל אשר בהם פיות כורתות יקראו חרב.
מצפון צמוד אל הכבש קיר נוסף קטן וצר, הנמוך מעט מקודמו. התברר כי כבש קטן זה, שסקרן אותנו מאוד, באשר לא מצאנו כל היגיון בדרך בנייתו, מיועד לעליית הכוהנים אל חלק אחר של המזבח, הוא הסובב – אותה מרפסת הצמודה אל המזבח.
על פי המקרא, המצרים והכנענים הקדומים נהגו לעשות את המעשים הכלולים באיסורי גילוי עריות[1]. ומי שעובר עליהם מאבד את זכותו המוסרית להיות שייך לארץ ישראל, חז”ל דורשים את הקשר בין פרשיית עריות לפרשיית קדושים, שהקדושה קיימת כאשר אנשים גודרים את עצמם מעריות, ו”כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש
ע”כ
כלומר שלגלות ערווה, פירושו לקיים יחסים מיניים, אולי אפילו הומואים. אז לפי נחמה, זה היה מנהג אלילי, והתורה אסרה לקיים יחסי מין על מדרגות המזבח. (ואם זה בשיפוע כמו בציור עליל, זה קצת קשה. (וקצת מצחיק)