משפטים תשע”ה

 

From:
To:
Subject: FW: ואלה המשפטים…ובכל אשר אמרתי תישמרו
Date: Sat, 14 Feb 2015 00:23:29 +1100

תוספת מאוחרת קטנה
אז החילותי לשלוח את דפיי על פרשת השבוע,  כולל התיחסות לעבדות, ובעת מנוחה כלשהי באמצע המשלוח לתושבי עירי, עיינתי בחדשות מהארץ ומצאתי
מאמר מעניין, שמתייחס לנושא. אז אני מוסיף אותו לעיון
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
הקדמה כללית
 

לפני יומיים שלושה, היה לי ויכוח על הנושא מי באמת הרג את גוליית, גוגלתי ומצאתי מאמר
 
 
לא בדיוק שייך לחומש שמות, אבל משתייך לביקורת סיפורי התנ”ך, ושוב יש לזכור ולדמיין את הזמן שעבר בין מועד האירוע של הסיפור התנ”כי (תורתי) , לבין זמן רישומו הסופי כ”מסמך” קדוש. למשל קריעת ים סוף, לפי המקרא, – בין יציאת מצריים לתקופת עזרא הסופר ואנשי הכנסת הגדולה בימי בית שני, עברו כ – 1.000 שנה ואז לא היו מחשבים וכד’, ויש גם להניח שרוב האנשים לא ידעו קרא וכתוב. הזכרון הלאומי היה בעיקר במוחות של
זקני עם, שהיו אולי קצת סניליים וכנראה קצת הרבה לא אוביקטיביים.
 
אצטט מהמאמר לעיל
 

“התכונה השנייה האופיינית לטקסט היא העובדה שהוא בר-עריכה. עורך יכול להניח לפניו מקורות כתובים שונים, שנכתבו בידי אנשים שונים, בתקופות שונות ולמטרות שונות, ולהעתיק מהם, בסדר הנראה לו, קטעים שונים, וכך להרכיב סיפור מעשה הנראה אחיד למדי, כאילו נכתב במקור כרצף אחד ומבטא מציאות אחת. אם המקורות העומדים לרשותו נכתבו בתקופות שונות, הרי שחיבורם לכדי סיפור אחד עלול לתאר מציאות שמעולם לא התקיימה למעשה.

גם התנ”ך הוא טקסט. רבים מאמינים כי נמסר כולו, ככתבו וכלשונו, מידי שמיים. חוגים אחרים בציבור, והמדענים בכלל, מאמינים כי נכתב בידי אדם. אכן, יש בתנ”ך סוגות (ז’אנרים) של כתיבה שניתן לומר שנכתבו בהשראה “אלוהית, דתית, מיסטית” – כמו קטעי התפילה והשירה הקדומים, אך סוגות כתיבה אחרות הן היסטוריוגרפיה, ומעידות על כתב-מתאר, המנסה לרדת בדיוקי כתיבתו עד לפרטים הקטנים. יש במקרא גם טקסטים שהם לא יותר מרשימות פריטים ורשימות שמיות, משעממות למדי למשמע ולמקרא, אך חשובות מאוד להיסטוריונים.

העורך של הטקסט המקראי לא תמיד עשה עבודה מושלמת. בקריאה בוחנת של הטקסט ניתן להבחין לא פעם בעריכה לא קפדנית, בטעויות העתקה של סופר, בטעויות הגהה, וכדומה. יש לציין כי לאי-דיוקים אלה יש חשיבות עצומה, שכן חוקרי המקרא יכולים לעקוב באמצעותם אחר אופן עריכתו של המקרא. הבה נבדוק דוגמה קטנה, ידועה לכל. (ע”כ)

(כמובן, מומלץ מאוד לעיין במאמר)

עיון בפרשתנו, או בתורה בכלל, אינו מצריך עיון בנושא דוד וגוליית”, אבל, פעמים רבות טענתי את האמור לעיל לגבי עריכת סיפרי התורה, אז עכשיו אני יותר רגוע
 
אז פתאום יש הפסק בחלק הסיפורי היסטורי, של עם ישראל, איזה יופי של שם “עם ישראל” (לעמוד דום לרגע העלאת הדגל, או 12-13 דגלי השבטים). קיבלנו את 10 הדברות במעמד חגיגי, ופתאום מבול של חוקים, שחלקם או רובם אינם קשורים לעם שנודד במדבר, אולי הם ניתנו לפני חטא המרגלים???? ועונשו של 40 (39) שנות נדודים, ואחרי החוקים סיפור מספר 2 של קבלת שני לוחות הברית. בקיצור בלגן בעריכה.
 
פסוקי השבוע
 
וגר לא תונה… כי אם צעוק יצעק
אנכי שולח מלאך… הישמר מפניו ושמע בקולו
 
ערב שבת שלום
פתיחה

הסיפור – (הטלנובלה ההיסטורית) העיקרי מסתיים או נקטע לפתע. בנ”י עדיין בהלם מהמופע האורקולי, ומהבונוס של שתיים שלוש מצוות שבעיקר קשורות לבניית מזבח, כנראה שאחרי ההופעה המרשימה שלו, א-להים זקוק לאיזה סטייק (WELL DONE) או לפחות לריח ניחוח, ואז נופלת פצצה, בצורה של אוסף חוקים שרובו מעין תרכיז הוראות שלהבנתם ולביצועם יש ללמוד את התלמוד.

כבר עיינתי בפרשה לפני שנה ב –

תשע”ד

(ומובן שמומלץ לע”ש)

מה יש לנו בפרשה?

ובראשיתה – מספר חוקים גדול למדי, מוגש באי סדר מופתי, שמתחיל בהצהרה ארוכה ודי מפורטת, איך להתנהג בעבד עברי ובאמה (בת איש) קנוייה.

כמובן שחז”ל מצאו לכל זה הסברים נאים ואולי גם קצת הגיוניים, לעניות דעתי הרגילה, יש פה דוגמה של עריכה גרועה. זה לא כלכך הגיוני להכניס את משפטים בין יתרו ל- כי תשא. זה היה יותר מתאים אם הוראות לספירת בנ”י, היו ניתנים, או אחרי ביקור יתרו, או אחרי מעמד הר סיני.

וכמובן שנשאלת השאילה החוזרת ונישנית מתי, ולשם מה נכתבו חוקים אלו? קשה לקבל שהמצוות , הרשומות להלן, אכן ניתנו במדבר לעם נודד.

בני ישראל רק יצאו ממצריים, האם הם חשבו שחלק ולו רק חלק קטן מהם, במדבר ייהפכו לעבדים??? מתי התחילו לקחת עבדים עבריים? בתקופת השופטים? בימי שאול ודוד המלכים?

או שאולי קובץ החוקים משמש כעין הפרדה בין סיפור מספר 1 (יתרו) של קבלת 10 הדברות , לבין סיפור מספר 2 , סיפור קצת מוזר של ההכנות לקראת קבלת שני לוחות הברית

אז

תוכן הפרשה כולל שלושה חלקים

— אוסף חוקים ומצוות גדול (באי סדר)

— הצהרת כוונות על התוכנית לכיבוש ארץ כנען, והבטחה על תנאי

— סיפור שני (או המשך שונה מקודמו) משונה בתוכנו עלההכנות לקראת קבלת שני לוחות הברית

קשה לראות מבנה כלשהו בחלק הראשון של הפרשה יש כאן אוסף מעורבב של חוקים, כאילו נזרקו לקלחת

אז במקום תקציר תוכן אעתיק את רשימת 52 המצוות, מה שלא עשיתי לפני שנה, רשימה ארוכה וזה מה יש

שמות, פרשת משפטים
מב: מצוות עשה – לדון דין עבד עברי
מג: מצוות עשה – ליעד אמה העבריה
מד: מצוות עשה – אם לא יעדה והפדה
מה: מצוות לא תעשה – שלא למכור אמה העבריה
מו: מצוות לא תעשה – שארה כסותה ועונתה לא יגרע
מז: מצוות לא תעשה – שלא להכות אב ואם
מח: מצוות עשה – להרוג בחנק להמחויב חנק
מט: מצוות עשה – לדון קנסות לחובל בחברו
נ: מצוות עשה – להרוג בסייף להמחויב סייף
נא: מצוות עשה – לדון דין בהמה שהזיקה שלא כדרכה
נב: מצוות לא תעשה – שלא לאכול שור הנסקל
נג: מצוות עשה – לדון דין נזקי בור
נד: מצוות עשה – לדון דין גנב תשלומין או מיתה
נה: מצוות עשה – לדון דין הבער הוא נזקי שן ורגל
נו: מצוות עשה – לדון דין נזקי אש
נז: מצוות עשה – לדון דין שומר חינם
נח: מצוות עשה – לדון דין טוען ומודה וכופר
נט: מצוות עשה – לדון דין שומר שכר ושוכר
ס: מצוות עשה – לדון דין שואל
סא: מצוות עשה – לדון דין מפתה בתולה
סב: מצוות לא תעשה – שלא לחיות מכשפה
סג: מצוות לא תעשה – שלא להונות גר בדברים
סד: מצוות לא תעשה – שלא להונות גר בממון
סה: מצוות לא תעשה – שלא לענות אלמנה ויתום
סו: מצוות עשה – להלוות לעניי ישראל
סז: מצוות לא תעשה – שלא לתבוע חוב ממי שאין לו
סח: מצוות לא תעשה – שלא להתעסק בין מלוה ללוה בריבית
סט: מצוות לא תעשה – שלא לקלל דיין
ע: מצוות לא תעשה – לאו דברכת השם היא מגדף
עא: מצוות לא תעשה – שלא לקלל נשיא
עב: מצוות לא תעשה – שלא להקדים חוקי התבואות
עג: מצוות לא תעשה – שלא לאכול טריפה
עד: מצוות לא תעשה – שלא לשמוע טענת בעל דין בלא חברו
עה: מצוות לא תעשה – שלא לקבל עדות בעל עבירה
עו: מצוות לא תעשה – שלא לנטות אחרי רבים בשביל אחד בדיני נפשות
עז: מצוות לא תעשה – שלא ילמד חובה מי שלמד זכות בדיני נפשות
עח: מצוות עשה – אחרי רבים להטות
עט: מצוות לא תעשה – שלא לרחם על עני בדין
פ: מצוות עשה – לפרוק משא מהנכשל בדרך
פא: מצוות לא תעשה – שלא להטות דין חוטא מפני רשעו
פב: מצוות לא תעשה – שלא לחתוך דין באומד הדעת
פג: מצוות לא תעשה – שלא ליקח שוחד
פד: מצוות עשה – להשמיט הארץ בשביעית
פה: מצוות עשה – לשבות ממלאכה בשבת
פו: מצוות לא תעשה – שלא לישבע בשם עבודה זרה
פז: מצוות לא תעשה – שלא להדיח רבים לעבוד עבודה זרה
פח: מצוות עשה – לחוג בג’ רגלים
פט: מצוות לא תעשה – שלא לשחוט פסח על חמץ
צ: מצוות לא תעשה – שלא להלין אימורי פסח עד בוקר
צא: מצוות עשה – להפריש ביכורים ולהביאם במקדש
צב: מצוות לא תעשה – שלא לבשל בשר בחלב
צג: מצוות לא תעשה – שלא לכרות ברית לז’ אומות ולכל עובדי עבודה זרה
צד: מצוות לא תעשה – שלא ישבו עכו”ם בארצנו

(מעניין איך מקיימים בימינו את מצווה צד ????)

לקח טוב

 

1.הרבה מהמצוות משמשות לקח טוב ואזהרה או התראה לאנשים להתנהג בדרך טובה
יש מחיר למי שוכב עם בתולה. (פעם) – מי ששכב עם בתולה חוייב להתחתן איתה, (או לשלם קנס ולא ברור מה קורה?) היום כנראה שלא מקיימים את המצווה הזו
יש להזהר ממלאכים

נושאים ופסוקים לעיון נוסף
חלק ראשון – חוקים ומצוות

 

1. כי תקנה עבד עברי… כי ימכור איש את בתו לאמה
שני פסוקים  קצת מפחידים. קשה היום להעלות על הדעת, קניית עבד, ועוד עבד עברי. קצת שומעים מכמה ארצות בעולם, על הורים שמוכרים את בתם ל”אמה”. הרבה לא השתנה, מה שכן השתנתה זו צורת החשיבה שלנו על עבדות.

והשאילה הפשוטה  היא , – האם א-להים בעד או נגד עבדות?

הייתה לא-להים הזדמנות להוכיח את נאורותו, ולבטל את העבדות. כמובן שהטענה/התשובה לשאילות על התנהגות ו/או הדרכת א-להים באותה תקופה, היא להתאים את ההנחה הא-להית לרוח הזמן, להתנהגות הכללית של העולם הלא מפותח דאז ולאורח החיים “הברברי” שהיה לפני  3,000 שנה.

תשובה יפה, אבל מוזרה, כי אם א-להים היה רוצה, הוא היה יכול לבטל את העבדות, כמו (שלפי דעת פרשנינו, עקידת יצחק, נועדה לעצור את מנהג הקרבת קורבנות אדם. מה שכידוע לא קרה מיידית, או לאחר זמן קצר, נא לראות את התנהגות יפתח)

אז מה עושים אם אדם מאבד את הונו, ופושט רגלו, או משפחה רבת ילדות שאין אוכל לפיהן? ושאילה ההפוכה היא, אם א-להים רחום וחנון למה הוא יוצר, או למה נוצר מצב שאנשים בודדים או משפחות מגיעים למצב של חוסר פת לחם?

התשובה הדתית הפשוטה היא, ככה א-להים רוצה, או מי יכול להבין את התוכניות הא-להיות לקיום החיים כמות שהם

אז מה אומרים חז”לינו? באלף הראשון לספירתם עוד היו מוכרים וקונים עבדים. מתישהו באלף השני, בעיקר בחלקו האחרון, העבדות הקלאסית, נעלמה, לפחות בעולם המערבי המתפתח.

אז מה אומרים פרשנינו

ראשית – יש בעייה עקרונית מעשית. מצוות (רבים) עבד עברי, מופיעות בתורה במספר וריאציות, שנוגדות זו את זו. ניתוח מפורט של הבעייה ניתן ב –

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet/v8-2.htm

הבה נסכם עתה במה נבדלות פרשיות העבד העברי שבפרשת משפטים ((שמות כ”א, ב-ו) -ראה ושבפרשת בהר (ויקרא כ”ה, לט-מג) זו מזו:
משפטים-ראה בהר
משך העבדות: (ב) שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבד
וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם.
(מ-מא) עַד שְׁנַת הַיּבֵל יַעֲבד עִמָּךְ
וְיָצָא מֵעִמָּךְ… וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּו.
היבטים
משפחתיים
ביציאתו
לחופשי:
(ג) אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא,
וְיָצְאָה אִשְׁתּו עִמּו.
(ד) אִם אֲדנָיו יִתֶּן לו אִשָּׁה
וְיָלְדָה לּו בָנִים או בָנות,
הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדנֶיהָ.
(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ
הוּא וּבָנָיו עִמּו
וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּו
אפשרות להמשך
העבדות:
(ה-ו) וְאִם אָמר יאמַר הָעֶבֶד…
וְרָצַע אֲדנָיו אֶת אָזְנו בַּמַּרְצֵעַ
וַעֲבָדו לְעלָם.
——–
מצוות הענקה: (דברים ט”ו, יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לו ——–
אופי היחסים בין
האדון לעבדו:
——–
——–
——–
(לט) לא תַעֲבד בּו עֲבדַת עָבֶד…
(מב) לא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד
(מג) לא תִרְדֶּה בו בְּפָרֶךְ
המצווה הבאה
לאחר דין העבד:
אמה שנמכרה על ידי אביה
——–
——–
ישראלי שמכר עצמו כעבד לגר תושב

כיצד יש להתייחס לשוני העצום כל כך בין שתי הפרשות הללו, העוסקות בנושא אחד? הרי לפנינו שני “עולמות” שונים של עבדות, השונים זה מזה לא רק בפרטים, אלא ביחס המשתמע לעצם תופעת העבדות: בפרשת

 משפטים קיומה של העבדות הוא נתון קיים שאין דנים בו כלל, ואילו בפרשת בהר ניכרת מגמה לצמצם, או אף לבטל, את עצם מושג העבדות של אדם מישראל: (מב) “כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים”; (נה) “כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים”. בגלל מגמה זו נעדר בפרשת בהר השם ‘עבד’ ביחס לאדם הישראלי הנמכר לעבודה, ועיקרה של הפרשה שם הוא הגבלת יחס האדון לעבדו בשלושה לאווים. לכל זאת אין מקבילה בפרשת “עבד עברי” במשפטים.

למרבה המבוכה סותרים לכאורה כמה פרטים בפרשיות העבדים הללו את הבדלי המגמה ביניהן: זמן עבודתו של העבד בפרשת משפטים-ראה קצוב לשש שנים, ואילו העבד בפרשת בהר עובד עד שנת היובל – דהיינו: עבודתו יכולה להימשך עד ארבעים ותשע שנה; העבד בפרשת משפטים-ראה זוכה להענקה, אך דבר זה אינו נזכר כלל בפרשת בהר; בפרשת בהר יכול אדם מישראל למכור עצמו אף לגוי, אפשרות שאינה נזכרת כלל בפרשת משפטים.
גישה ביקורתית למקרא אינה רואה כאן שום קושי כמובן: “מדובר בדינים שונים זה מזה, שאינם עולים בקנה אחד. יש הסוברים… כי דין שחרור העבד בשנה השביעית לא נהג בפועל, וכי אחר כישלון הדין הקדום של שחרור העבד בשנה השביעית, נחקק חוק שחרור העבד ביובל כתחליף מועט. ושמא שימש כל אחד מדינים אלו מעיקרו אצל שבט אחר”3. לפי גישה זו אין טעם ליישב סתירות או לנסות למצוא פתרון כל שהוא לבעייתנו, שהרי שתי הפרשות הללו הן בנות תקופות היסטוריות שונות, או שמא מייצגות שבטים שונים..

הרמב”ם בראש הלכות עבדים (א, א) העמידנו בבהירות על שתי אפשרויות אלו ועל צמצומן, וזאת כמובן בעקבות דברי חז”ל:
עבד עברי האמור בתורה – זה ישראלי שמכרו אותו בית דין על כורחו, או המוכר עצמו לרצונו. כיצד?
גנב ואין לו לשלם את הקרן – בית דין מוכרין אותו, כמו שאמרנו בהלכות גנבה (ג, יא-יז) ואין לך איש בישראל שמוכרין אותו בית דין אלא הגנב בלבד. ועל זה שמכרוהו בית דין הוא אומר (שמות כ”א, ב) “כי תקנה עבד עברי”, ועליו הוא אומר במשנה תורה (דברים ט”ו, יב) “כי ימכר לך אחיך העברי”.
מוכר עצמו כיצד? זה ישראל שהעני ביותר, נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו, שנאמר (ויקרא כ”ה, לט) “וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך”. ואינו רשאי למכור את עצמוולהצניע את דמיו או לקנות בהן סחורה או כלים או ליתנם לבעל חוב, אלא אם כן צריך לאכלם בלבד.ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד (= אלא אם כן) שלא יישאר לו כלום, ואפילו כסות לא תישאר לו, ואחר כך ימכור את עצמו.
בדברים אלו של הרמב”ם כבר כלולה ההבחנה בין שתי פרשות העבדים: זו שבפרשת משפטים-ראה עוסקת בעבד שמכרוהו בית דין בגנבתו, ואילו זו שבפרשת בהר – במוכר עצמו מחמת דוחקו. נראה כי מקור דבריו הוא במכילתא דר’ ישמעאל בראש פרשת משפטים:

“כי תקנה עבד עברי” – בנמכר בבית דין על גנבתו הכתוב מדבר… או אינו מדבר אלא במוכר עצמו? כשהוא

אומר “וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך” – הרי מוכר עצמו אמור, הא מה תלמוד לומר “כי תקנה עבד עברי” –

בנמכר בבית דין על גנבתו

הכתוב מדבר.

ומה אומר הזוהר

http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/94735?/heb/content/view/full/94735&main

ב) כאן הזמן לגלות כמה סודות נסתרים של גלגול. כתוב, כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד, ובשביעית ייצא לחופשי חינם. כלומר, כשהנשמה מתחייבת בגלגול, מחמת עוונות או שלא השלימה בחייה התורה ומצוות, מחייבים אותה לחזור לעוה”ז ולהתלבש בגוף, לחזור ולהיוולד ולהשלים המוטל עליה בשבעים שנות חיים בעוה”ז. אם היא מצד המלאך מט”ט שבעולם הבריאה, הכלול שש מדרגות חג”ת נה”י, כתוב בו, שש שנים יעבוד, היא אינה מתחייבת בגלגולים אלא עד שמשלימה לתקן שש מדרגות, חג”ת נה”י, מהמקום שממנו נלקחה, ממט”ט.

וחז”לינו הראשונים ב-

http://www.aspaklaria.info/070_AYIN/%D7%A2%D7%91%D7%93%20%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99.htm

מכילתא

שש שנים יעבד, שומע אני כל עבודה במשמע, תלמוד לומר לא תעבוד בו עבודת עבד, מכאן אמרו, לא ירחוץ לו

רגליו ולא ינעול לו מנעליו, ולא יטול לו כלים לבית המרחץ, ולא יסמוך לו במתניו כיון שעולה במעלה, ולא יטלנו

בפוריון ולא בכסא ולא בלקטקא כדרך שעבדים עושין, תלמוד לומר ובאחיכם בני ישראל וגו’, אבל בבנו

ובתלמידו רשאי.

שש שנים יעבוד, שומע אני בין עבודה שיש בה בזיון בין עבודה שאין בה בזיון, תלמוד לומר כשכיר כתושב,

מה שכיר אי את רשאי לשנותו מאומנותו, אף עבד עברי אי אתה רשאי לשנותו מאומנותו. מכאן אמרו לא

יושיבנו רבו באומנות שהיא משמשת לרבים, כגון חייט בלן ספר טבח נחתום, רבי יוסי אומר אם היתה

מלאכתו מיוחדת לכך יעשה, אבל רבו לא ישנה עליו. כשכיר כתושב, מה שכיר עובד ביום ואינו עובד בלילה,

אף עבד עברי עובד ביום ואינו עובד בלילה, רבי יוסי אומר הכל לפי אומנותו.

ספרא:

מנין שאין אדם רשאי למכור עצמו ולהניח אפונדתו וליקח לו בהמה וליקח לו כלים וליקח לו בית אלא אם

כן העני, תלמוד לומר וכי ימוך ונמכר, הא אינו נמכר אלא אם כן העני. ומנין כשיהא נמכר אינו נמכר אלא לך,

תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך, שתנהוג בו באחוה, יכול אף הוא ינהוג בעצמו באחוה, תלמוד לומר עבד, יכול

אף את תתנהג בו כעבד, תלמוד לומר אחיך, הא כיצד, את נוהג בו באחוה, והוא נוהג בעצמו בעבדות.

לא תעבוד בו עבודת עבד, שלא יטול אחריך בלנטיא ולא יטול לפניך כלים במרחץ. דבר אחר לא תעבד בו

עבודת עבד, בו אין אתה עובד עבודת עבד, אבל עובד אתה בבן חורים עבודת עבד.

וכמובן, ברור למה ניתנה מצוות עבדות כמצווה ראשונה – לאחר מעמד הר סיני, מתוך

http://wikivort.co.il/view.php?vort=1682

 

לעומת זאת חידוש שמוצא חן בעיני, מתוך

http://www.fxp.co.il/showthread.php?t=7475653

“חידוש תורה שזכיתי לשמוע מפי רב בית כנסת שבו אני מתפלל,
“כי תקנה עבד עברי”- מה בא להגיד הפסוק? הפירוש הרגיל הוא- כאשר אתה קונה עבד עברי.
אבל, יש בפירוש זה קושי- הרי לפני שנקנה עברי לעבד, הוא אינו נחשב לעבד, אז איך אדם יכול לקנות עבד

עברי?
ואם רצה להגיד זאת על פי הפירוש הנ”ל, יותר נכון שהיה מדייק בדבריו ואומר- “כי תקנה עברי לעבד” ולא

בלשון הפסוק.
אז מה כן אומר הפסוק?
הפסוק אומר כאשר אתה כבר בא לקנות עבד- תקנה עבד עברי.למה? למה לאדם לקנות עבד עברי?
נאמר על עבד עברי- “קנה עבד קנה אדון לעצמו”,עבד עברי זה לא עבד רגיל- אם יש כרית אחת, נותנים

אותה לעבד העברי,
לעבד עברי יש זמני מנוחה, תפילה, אם הוא מוצא חפצים הם שלו, ויותר מכך- הוא משתחרר תוך 6 שנים.
מי רוצה עבד שכזה? למה לא לקנות עבד כנעני- עובד שלך כל החיים, כל מה שימצא שלך, לא צריך לתת

לו לפניך.
כאן בא הפסוק ואומר- “כי תקנה עבד עברי”, דווקא כשאתה צריך עבד, תקנה עבד עברי, עם כל הבעיות.
לקנות עבד עברי זה לתמוך בעבד הזה ובמשפחתו במשך שש שנים, זה ללמד אותו לעבוד ולהתקדם,
עבד עברי זו ערבות הדדית ואהבת ישראל, גם אם הוא נקרא עבד, זה יותר כמו תוכנית אימונים למשפחות

נכשלות.
ולכן- “כי תקנה עבד עברי”, לא רק פתיחה לחוקי קניית עבדים עבריים אלא גם ציווי- תקנה עבד עברי,

תעזורלאחיך.
נכון שאין היום עבדים, אבל עדיין- כאשר אתם קונים, תקנו סחורה יהודית, תקנו מהיהודי, גם אם זה עולה שני

שקלים יותר,

(יפה)

ומה עם מכירת הבת?
שמות כא7: “וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה, לֹא תֵצֵא כְּצֵאֶת הָעֲבָדִים”
שמות כא 8: “אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ, וְהֶפְדָּהּ; לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ, בְּבִגְדוֹ בָהּ”
שמות כא 9: “וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה, כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ”

מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/jmot/jm-21-0709.html
מדוע מתירה התורה לאב למכור את בתו לאמה?
ניתן להציע שני הסברים משלימים, המסתמכים על שני פירושים מנוגדים של הביטוי בבגדו בה:

1. יש אומרים, שהביטוי מתייחס לאב: האב בגד בבתו כשמכר אותה לאמה. בימי התורה, היה מקובל למכור ילדים לעבדות, והתורה לא יכלה לבטל מנהג זה לגמרי, ולכן הסתפקה בכך שהוסיפה לו הגבלות מרובות, כגון: “אין האב רשאי למכור את בתו אלא אם כן העני, ולא נשאר לו כלום: לא קרקע, ולא מטלטלין, ואפילו כסות שעליו. ואף על פי כן כופין את האב לפדותה אחר שמכרה…” (רמב”ם הלכות עבדים ד ב). ועם כל המגבלות, התורה מדגישה שמכירת הבת נחשבת בגידה: “כל מוכר בתו – בוגד בה” (רמב”ן בסוף דבריו)

2. ויש אומרים, שהביטוי מתייחס לאדון: האדון בגד באמתו בכך שלא רצה לייעד אותה, לקחת אותה לאישה. התורה מתייחסת למכירה זו כאל הכנה לנישואין: המטרה היא שהקונה יישא את הבת לאשה או ישיא אותה לבנו, וכך המכירה תתרום לצמצום הפערים הכלכליים בישראל: “משורשי מצוה זו, שריחם האל על העניה הנמכרת ועל אביה שנצטרך למכרה, וציווה הקונה אותה לישא אותה לאישה ולעשותה גברת, כי אל חנון ורחום הוא. ואם אין הקונה חפץ בה לעצמו – שיישאנה לבנו, כי גם עם בן אדוניה תשמח ותגל, או שייגרע מפדיונה מכל מקום ויסייענה שתצא מעבדות…” (ספר החינוך מג). מובן שהנישואין תלויים ברצונה של האמה: “אין האדון מיעד אמה העבריה לא לו ולא לבנו אלא מדעתה, אף על פי שכבר קיבל אביה מעותיה, שהרי הוא אומר יעדה – מדעתה” ( רמב”ם הלכות עבדים ד ח).

וייתכן ששני הפירושים נכונים: מלכתחילה התורה מתנגדת למכירת ילדים לעבדות ורואה בכך בגידה, אך בדיעבד מכיוון שהתופעה כבר קיימת התורה מנסה לתקן אותה ולהשתמש בה לטובה לצורך צמצום פערים. ואכן, מבחינה חברתית עדיף שבני עשירים יתחתנו עם בנות עניים (ולהיפך) משיתחתנו עם נשים באותה רמה כלכלית, כך תימנע התופעה של “מלחמת מעמדות”.

ויש עוד – מומלץ לעיון נוסף)

וניתוח מעניין של התופעה, ניתן ב-

מרום הפסגות, החווייתי והרוחני של מעמד הר סיני, יורדים בני ישראל לקרקע המציאות של פרשת משפטים: עבדים ושפחות, עבירות אלימות וקללות, פצעים וחבלות, אסונות וחבורות.

כבר בראשית הפרשה, בא פסוק אחד שרק המחשבה עליו עשויה לעורר חלחלה בלב כל איש: “וכי ימכור איש את בתו לאמה”. מעבר לרתיעה הרגשית, של אב המוכר את ילדו לעבדות, ולכאורה נוהג בו כחפץ הניתן להיטלטל מיד ליד, עובר לסוחר, לכל המרבה במחיר.

תופעה זו, של “החפצת” אנשים, מנוגדת לא רק לרגש הטבעי, אלא גם פוגעת פגיעה קשה בכבוד האדם ובחירותו. היא משתלבת בתופעה רחבה הרבה יותר של “החפצת” אנשים וסחר בבני אדם: עבדים, שפחות, מכירת נשים לזנות, וכיו”ב. להחפצת אנשים יש לא רק ביטויים נורמטיביים, בדמות הוראות חוק מופשטות, אלא גם דוגמאות חיות למכביר. למן מכירת יוסף בידי אחיו לישמעאלים, למדיניים ולמצרים (וכפי שהדגיש רש”י לבראשית לז, כח: “והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה”, משל היה כדור המגולגל מיד ליד), ועד השימוש הנלוז שעשה אחשורוש בנשות ממלכתו, שעברו לפניו כדי שיבחר מביניהן את היפה בעיניו.

גם בספרות התלמודית יש ביטוי להימצאותן של שפחות, יהודיות ושאינן יהודיות, כדבר שבשגרה, בבתי יהודים. כך, למשל, קובעת המשנה (כתובות ה, ה) שאם הכניסה אישה אמידה לביתה ארבע שפחות, פטורה היא מכל מלאכה ויכולה “לשבת בקתדרא”.

….הרב פרופ’ שמחה אסף הראה במחקריו שגם היהודים שלחו ידם, ובהיקף גדול, בסחר העבדים בימי הביניים. בספרו החדש והמרתק, “והוא ימשול בך?”, מצביע פרופ’ אברהם גרוסמן על היקפה הגדול של תופעת קיומן של שפחות בבתי יהודים והשלכותיה על מעמד האישה והפגיעה בכבודה. זאת, לצד התרבות עבירות הזנות שנבעו כתוצאה מכך.
(מומלץ לעיון נוסף)

http://www.kipa.co.il/jew/pash/52/42821.html

 

  1. 2.כי יפתה איש בתולה

נושא מעניין,
אז על הלכות פיתוי (מאחד לא עצבני) –
http://tora.us.fm/tnk1/tora/jmot/jm-22-1516.html

ות כב15: “וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, וְשָׁכַב עִמָּהּ – מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה. ”
שמות כב16: “אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ – כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת.”

בזמן התורה, לכל אשה היתה פרנסה מובטחת – כל עוד היתה נשואה, בעלה היה חייב לפרנסה, ואם התגרשה או התאלמנה, היתה זכאית לקבל, מתוך רכושו של בעלה, “מוהר” (כתובה) – סכום כסף גדול שאיפשר לה להתפרנס בכבוד.

חתנים הסכימו לקבל על עצמם התחייבות זו רק כאשר התחתנו עם בתולה (ראו בתולים ומשמעותם).

גבר ששכב עם נערה בתולה מחוץ לנישואין גרם לה להפסיד את אותה התחייבות, והתורה חייבה אותו בתשלום על כך.

כי יפתה איש בתולה

הפועל יפתה בא ללמד, שבסופו של דבר הנערה הסכימה, כך שהדבר לא נעשה באונס

(מומלץ לעיון)

ומה אומרים חז”לינו? אוסף מעניין ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/040_MEM/%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%94.htm

למשל

תלמוד בבלי:
המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה, המפתה נותן בושת ופגם וקנס, מוסיף עליו אונס שנותן את הצער, האונס נותן מיד, והמפתה לכשיוציא, האונס שותה בעציצו (נושאה), והמפתה אם רצה להוציא מוציא, כיצד שותה בעציצו, אפילו היא חיגרת, אפילו היא סומא ואפילו היא מוכת שחין, נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה, שנאמר ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו… תניא נמי הכי, אף על פי שאמרו המפתה נותן לכשלא יכנוס, בושת ופגם ניתן לה מיד, ואחד האונס ואחד המפתה, בין היא ובין אביה יכולין לעכב. בשלמה מפותה כתיב אם מאן ימאן אביה, אין לי אלא אביה, היא עצמה מנין, תלמוד לומר ימאן מכל מקום… (כתובות לט א, וראה שם עוד)

(ועוד פרט חשוב)

משנה תורה:
אין האונס או המפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה ובעדים, ואינו צריך התראה, ומאימתי יהיה לבת קנס, מאחר שלש שנים גמורות עד שתבגור, נבעלה בתוך שלש שנים אין ביאתה ביאה, בא עליה משבגרה אין לה קנס, שנאמר נערה בתולה, לא הבוגרת.

ומאמר מאוד מקיף על נושא “אונס” שבעיקר שייך לפרשת “כי תצא” נמצא ב-

http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/05/08_ki_teze_1/1.html

לא אצטט ביום, אם אזכור, אחזור לזה אי”ה בפרשה המתאימה)

ומה שהכי חשוב זה הגדרת ביטוי “בתולה”. אז ניתוח מקיף ניתן ב –

http://www.ypt.co.il/show.asp?id=22316

(ושוב לא אצטט)

חלק שני, הבטחות ותוכנית לכיבוש הארץ

 

3. הנה אנכי שולח מלאך… ושלחתי את הצרעה

 

פתאום א-להים מתחרט ומחליט לשלוח נציג, לצמרות הבטחות קודמות וצאוחרות. ולא רק מלאך אלא גם נשק סודי, כיפת ברזל היא נשק הגנה, הצרעה – נשק התקפה. לא זכור פעולה עתידית של הצרעה (פרט להזכרת הצרעה ע”י יהושע, ללא פירוא פעולתה). המלאך הופיע כמה פעמים, אתל לוט, בחלום יעקב, ליהושע, לאשת מנוח וכדו’ (אם אינני טועה, נושא מעניין – פעולות המלאכים במקרא) אבל עד כמה המלאך שמר והביא???

אז מאמר מנתח

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/maaliyot/hine-2.htm

שואל ועונה

.תקציר: שאלות רבות מעלים הפרשנים בדבר תפקידו של מלאך ה’ -האם זהו עונש, שבו “נוטש” הקב”ה את עמו ומפקידו ביד מלאך, -או שמא הבטחה שאמורה לעודד את העם לקראת המשך מסעם במדבר? -מהו מלאך? מה תפקידו? כיצד הוא אמור להנהיג את העם? -האם הוא אמור להנהיג את העם רק במדבר, או גם לאחר כניסתם לארץ? .

הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי. הישמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו. כי אם שמע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר ואיבתי את אויביך וצרתי את צורריך. כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי והחיתי והפריזי והכנעני החיווי והיבוסי והכחדתיו. (שמות כג, כ-כג)

פרשיה קצרה זו עוררה אצל הפרשנים עניין רב בשל מספר בעיות שעולות ממנה.

הודעתו של הקב”ה – “הנה אנכי שלח מלאך” – אינה מובנת בהתבוננות ראשונה.
-האם זהו עונש, שבו “נוטש” הקב”ה את עמו ומפקידו ביד מלאך,
-או שמא הבטחה שאמורה לעודד את העם לקראת המשך מסעם במדבר?

-מהי מהותו של אותו מלאך?
-מהו תפקידו?
-כיצד הוא אמור להנהיג את העם?
-האם הוא אמור להנהיג את העם רק במדבר, או גם לאחר כניסתם לארץ?

בעיה נוספת טמונה בהקשר הפרשיה, הממוקמת בסוף פרשת משפטים לאחר פירוט רב של מצוות. ההודעה על שליחת המלאך מגיעה למשה ולעם ללא שום התראה ובלי סיבה נראית לעין.
-האם פרשיה זו קשורה למאורע כלשהו?

לסיכום שיטת רש”י,
המלאך הנשלח בפרשייתנו מבטא רמת הנהגה והשגחה. הנהגה זו נמוכה כמובן מהשגחה ישירה של הקב”ה, אך גם היא אינה מוגדרת כהנהגה טבעית לגמרי, כפי שראינו בפגישת יהושע והמלאך. את משמעותה של רמת ההנהגה ניתן לראות בכוחו של המלאך המתבטא בשכר ועונש. המלאך מוגבל בהנהגתו לטוב ולרע – מחד גיסא הוא אינו מוחל על פשעים, אך מאידך גיסא הוא גם אינו מטיל עונש כליה.

ג. שיטת הרמב”ם
ב”מורה נבוכים” ב, ו, מביא הרמב”ם ארבעה פירושים שונים למילה “מלאך”, אשר שניים מהם יכולים להתאים בביאור פרשייתנו5:
א. נביא.
ב. השכלים הנבדלים מחומר, הנראים במראה הנבואה לנביאים6.

לפרשייתנו, מתייחס הרמב”ם במפורש במספר מקומות במורה נבוכים7, ובעיקר בפרק לד מחלק שני. בפרק זה מבאר הרמב”ם שפרשיית המלאך אצלנו מקבילה בתוכנה לפרשיה
בספר דברים8, שם מצווה ה’ את העם להישמע לנביאיו לאחר מות משה וכניסת בני ישראל לארץ ודברים יח, טו-יח):
נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה’ אלוהיך אליו תשמעון.
ככל אשר שאלת מעם ה’ אלוהיך בחרב ביום הקהל לאמר לא אסף לשמע את קול ה’ אלוהי ואת האש הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות…
נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצוונו
שיטת הרמב”ן12
הרמב”ן הלך בעקבות רש”י, ועימת את פרשייתנו עם הפרשייה שמובאת לאחר חטא העגל. אולם שלא כרש”י, הרמב”ן סובר שאין המדובר באותו מלאך. מעבר לכך, על אף השיתוף בשם – מלאך, בשתי הפרשיות המשמעות שונה.

המלאך המוזכר אצלנו איננו מהות נבראת אלא דרך פעולה של הקב”ה בעולמו (רמב”ן, שמות כג, כ-כא) –
“ויקראנו הכתוב ‘מלאך’ בעבור היות כל הנהגת העולם הזה במידה ההיא”.

הרמב”ן מבסס את דבריו על מאמר ה’ על מהות המלאך – “כי שמי בקרבו” – המבטא לדעתו, הבטחה לעם שהאל ממשייך לשכון בתוכם. לעומת זאת, המשך המוזכר בשמות לג אחרי חטא העגל, הוא מלאך מסוג אחר. מלאך זה הוא שליח של ה’, שתפקידו להחליף את הנהגתו הישירה של הקב”ה על בני ישראל במדבר. ברור, שהנהגת המלאך של פרק לג, הבאה כתגובה לחטא העגל, נמוכה בדרגתה מהנהגת המלאך עליו מודיע הקב”ה בפרשייתנו.
(ע”כ)
(מומלץ לעיון נוסף)
אז נסתבר שכמו עלי אדמות, גם בשמיים, יש מספר (רב??) של מלאכים בדרוג, כמו בכל מוסד גדול. ומי שמתעניין/ת – יש שפע של מאמרים בנושא “מלאכים” כמה מהם אפילו בטוחים שהם יודעים על מה שהם מדברים
ומאמר מעניין אחר שדן בנושא

http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/mishpatim/saul.html

“שני זיהויים שונים אנו מוצאים אצל המפרשים בדבר זהותו של המלאך. הזיהוי האחד הוא מלאך אלוקי שמימי, והאחר הוא אובייקט כלשהו או שליח פיזי מן העולם הארצי בדמות נביא או כל שליח אחר. את שני הזיהויים הללו אנו מוצאים במדרש. מדרש אחד מזהה את המלאך הזה עם המלאך הממונה על ישראל ועושה שליחויות הנוגעות לעם ישראל. הוא השר הממונה על עם ישראל, כשם שיש לכל עם ועם משבעים האומות. ההבדל בין עם ישראל ובין שאר האומות הוא מעמדו המיוחד של המלאך הזה בין שאר שרי האומות והקרבה המיוחדת שיש לו לא-ל (מדרש אגדה [בובר] לשמ’ כג):

הנה אנכי שולח מלאך. רבנן אמרי זה (המלאך) מיכאל, והוא שבא בימי יהושע, שנאמר “אֲנִי שַׂר‑צְבָא‑ה'” (יהו’ ה:יד). וכתיב “כִּי אִם-מִיכָאֵל שַׂרְכֶם ” (דנ’ י:כא). והוא שעתיד לבוא בימי המשיח, שנאמר “וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּר הַגָּדוֹל ” (דנ’ יב:א).

אבל במדרש אחר מזהים את המלאך עם הארון והלוחות. זיהוי זה מובא במדרש בשם דורשי רשומות (פסיקתא זוטרתא, שמ’ כג):

דורשי רשומות אמרו ” הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ ” (כג:כ), הם לוחות הברית הנתונות בארון הקודש לשמרך בדרך, שנאמר ” וַאֲרוֹן בְּרִית-ה’ נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה ” (במ’ י:לג), שהיה מנמיך את ההרים, ומגביה את העמקים, ומשוה הדרך, והורג כל המזיקין.

מפרשי התורה נחלקים גם הם לשתי קבוצות אלה. לדעת ר’ אברהם אבן עזרא, אין לקבל זיהוי שאינו מכוון למלאך ממש, כגון הלוחות או ארון הברית או ספר תורה. בכמה מקומות במקרא מופיע המלאך כשליח הפועל את פעולותיו בעולם בשליחות הא-ל בעזרה לעם ישראל:

רבים השתבשו בזה. יש אומרים, כי המלאך (הוא) ספר תורה בעבור כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ . ואחרים אמרו (הוא) ארון הברית, ופירשו ושמע בקולו הכתוב בו, ואמרו

(אף הוא מומלץ לעיון נוסף)

ומה עם הצרעה? מסכמת נחמה ב-

http://www.nechama.org.il/pages/851.html

הצרעה

פסוק כ”ח

“וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ”

ראב”ע:

ד”ה ושלחתי את הצרעה: מכה בגוף מגזרת “צרעת” שתחלש כוח הגוף.

רמב”ן:

ד”ה ועבדתם את ה’:…ועוד ישלח בהם את הצרעה והוא מין ידוע כגון הדבורה ומזכירין אותה חכמים תדיר “דבש דבורים, דבש צרעין”, והענין, כי ישלח המכה הזו באויר ארצם כמו הארבה, ששלח במצרים והילק החסיל והגזם חילו הגדול בימי יואל.

וטעם “וגרשה”, כי הוא סיבה בהם לגרשה מן הארץ, כי תכסה את עין הארץ ותחשך ולא יוכלו לבוא במלחמה, ועוד כי תאכל כל יגיעם בשדה,

רבנו בחיי:

וענין הצרעה הוא מין עוף כגון יתושים וצרעים וזבובים ודבורים, והם מינים הרבה, שם הכלל “צרעה” כמו שתמצא מכת הארבה של מצרים שהיו מינים הרבה.

….

חזקוני:

ולפי הפשט משל הוא: לא בחרב ולא בקשת אני מגרשם אלא בדבר קל.

ר’ יוסף אבן כספי, כסף משנה:

הוא מין הדבורים היותר רע ואולי כן היה באחת ממלחמות יהושע או אחריו בימי הזקנים ואם לא נזכר, ואולי הוא משל כולל לכל מיני המדיחים והמגרשים.

אברבנאל:

ולפי שתיפול עליהם אימתה ופחד והמם השם מהומה גדולה, אמר “ושלחתי את הצרעה” והוא משל נאה מאד, כי הצרעה היא בריה חלושה, תעשה כאב גדול בעוקצה, כן ישראל שהיו אומה חלושה בערך העממים – יכאיבום, באופן שיתנו עורף וינוסו מהם.

(ע”כ)

ומתוך מאמר יפה על הצרעה

http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/mishpatim/gaz.html

“בשלושה מקומות במקרא אנו מוצאים את הצרעה:

1. בפרשתנו (כג:כז-כח): “את אימתי אשלח לפניך והַמֹתי את כל העם אשר תבֹא בהם, ונתתי את כל איביך אליך עֹרף. ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך”.

2. דברים ז:כ: “וגם את הצרעה יְשַלַּח ה’ א-להיך בם עד אבֹד הנשארים והנסתרים מפניך”.

3. יהושע כד:יב: “ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם”.

עמוס חכם טוען בפירושו לספר שמות [1] על אתר כי “אין הצרעה נזכרת עוד בשום מקום במקרא ועל כן לא נתברר לנו מה הצרעה הזאת וכיצד סייעה לבני ישראל”. הפרשנים המסורתיים נחלקו בפירוש המילה “צרעה”. רש”י על אתר פירש “מין שרץ העוף”; רב סעדיה גאון פירש “מחלה, חולי בגוף”, וגם ר’ יונה אבן ג’נאח הסביר כרס”ג; [2] ראב”ע פירש “מכה בגוף מגזרת צרעת שתחלש כוח הגוף”, ולדעת רמב”ן הצרעה “הוא מין ידוע כגון הדבורה”.

מה היא הצרעה ומה זיהויה? מזהים את הצרעה עם מה שמכנים כיום הדַּבּוּר המזרחי, הגדול שבצרעות ארץ ישראל. היא דומה לדבורה הן בגופה הן בחייה החברתיים, אלא שהיא גדולה מן הדבורה, אינה עושה דבש ועקיצתה קשה מאוד ואף עלולה להביא למוות. [3]

היכן ומתי סייעה הצרעה לבנ

מה היא הצרעה ומה זיהויה? מזהים את הצרעה עם מה שמכנים כיום הדַּבּוּר המזרחי, הגדול שבצרעות ארץ ישראל. היא דומה לדבורה הן בגופה הן בחייה החברתיים, אלא שהיא גדולה מן הדבורה, אינה עושה דבש ועקיצתה קשה מאוד ואף עלולה להביא למוות.

היכן ומתי סייעה הצרעה לבני ישראל? המקור לשאלה אם עברה הצרעה את הירדן הוא הגמרא במסכת סוטה (לו ע”א):

תנא: צרעה לא עברה עמהם (עם בני ישראל את הירדן). ולא? והא כתיב ‘ושלחתי את הצרעה לפניך’. אמר ר’ שמעון בן לקיש: על שפת הירדן עמדה וזרקה בהן מרה וסימתה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה… רב פפא אמר: שתי צרעות הואי, חדא דמשה וחדא דיהושע. דמשה לא עבר דיהושע עבר.

ומשהו מקורי)

פירוש מקורי מכיוון אחר מביא גארסטאנג, [חוקר בריטי שהיה מנהל חברת העתיקות בארץ ישראל בימי המנדט. לדבריו, הצרעה לא הייתה יצור ממשי אלא סמל של מצרים. על הכובע של פרעה במצרים העליונה הייתה מצוירת דבורה. כשם שמקובל לכנות את רוסיה “הדוב הרוסי”, את אנגליה “האריה הבריטי” ואת ארצות הברית “הנשר האמריקני”, כך הצרעה, היא הדבורה, מסמלת את מצרים. מצרים שלטה ביד קשה בארץ כנען בתקופה שקדמה לכיבוש הארץ על ידי יהושע. על פי מקורות שונים, ובתוכם תעודות אל עמארנה שנתגלו בסוף המאה ה-19, נתהדקה מאוד השליטה המצרית בארץ כנען, ולנחלות המצריות סופחו ערי שלטון חדשות. באיגרות ממלכי לכיש, ירושלים, אשקלון, מגידו, גזר וחצור אל פרעה, מתלוננים מלכי כנען על היד הקשה של השלטון המצרי ומבקשים עזרה נגד הח’בירו. [

נמצאנו למדים שה’ שלח את מצרים המסומלת על ידי הצרעה להכביד את ידה על החיים בארץ כנען, ועל ידי זה נחלש השלטון של מלכי כנען. חולשה מדינית זו הקלה על בני ישראל את כיבוש הארץ. כך ראינו את יד ה’ המכוונת את ההיסטוריה. הצרעה אכן סייעה לגירוש עמי כנען, כהבטחת הקב”ה. ע”כ)

4. ושתי את גבולך

 

מאוד מעניין ללמוד על גבולות הארץ המובטחת – אבל אשאיר משהו (והשארתי הרבה, בקושי נגעתי בקצה קצהו של החומר בפרשה)

 

חלק שלישי

 

5. משה מתכונן לטפס על  הר סיני לקבל את לוחות הברית

(למה דווקא לעלות על הר, מה עם הופעת הסנה? דווקא על הר? א-להים יכול גם לרדת למטה.אבל אז יהיה ל- 2 מליון נפשות קשה לראות אותו. סתם הרהורים)

הסיפור בסוף פרשת משפטים, קצת מוזר, האם הוא משלים את מה שנכתב בפרשת יתרו, או סיפור שומה ממקוםר אחר? מה שנכון זה סיפור יפה שמפרט את ההכנות של משה ועוזריו לקראת עלייתו אל ההר. אז ניתוח האירוע, שאילות והסברים ניתן ב –

 

אמר בשמות פרק כד פסוקים ט-יא:

“ויעל משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל.

ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת ספיר וכעצם השמים לטוהר.

ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו”.

שלושת הפסוקים שקראנו מעלים מספר שאלות:
1. מתי אירוע זה קרה?
2. האם נדב ואביהוא ושבעים הזקנים באמת ראו את הקב”ה?.
3. מה פרוש “תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר”?
4. מי הם האצילים?
5. מה משמעות “ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו”?
6. “ויאכלו וישתו” על מה?
7. האם התיאור המתואר פה הוא חיובי או שלילי?

פרשנים רבים התחבטו בשאלות שהבאתי כאן. להלן מספר פרשנים שנותנים את דעתם לנושא: רשב”ם, אבן עזרא, הרמב”ן, רבנו בחיי, ספורנו, בעלי התוספות, רש”י, רמב”ם. כל פרשן נותן תשובה לחלק מהשאלות או לכל השאלות.

לפני שניכנס להסברים של הפרשנים, אני רוצה להזכיר שכתוב בפרשת כי תשא (שמות לג20): “וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי“…..

אבן עזרא

אומר אבן עזרא: הופעת ה’ היה במראה הנבואה, השם לא שלח ידו בהם, כלומר הם לא ניזוקו, ועל כן “ויאכלו וישתו” בשמחה ובטוב לבב.

אבן עזרא מביא גם את פירושו של רבי יהודה הלוי, כי “ויאכלו וישתו” הודגש לפחיתות ערכם, מול ערכו של משה רבנו. משה ישב בהר ארבעים יום ולא אכל, אולם הזקנים על אף, שראו גילוי שכינה, נאלצו לאכול ולשתות כדי להתקיים ולחיות. דבר זה בא לציין את ההבדל בינם לבין משה רבנו, למרות השגתם הגדולה.

….

הרמב”ם

בצורה דומה מפרש הרמב”ם בספר “המורה” חלק א’ פרק ה’. לדבריו חטאו אצילי ישראל בעיונם המוטעה והשגתם הבלתי שלמה. הם לא רק ראו והשיגו את האלוקות, אלא ראו בחזיונם דמות פסולה לאלוקות. בראותם “ותחת רגליו כלבנת הספיר”, כאילו ח”ו צורה גשמית לשכינה. על ידי ראיה והשגה גשמית זו התגשמו גם הם – “ויאכלו וישתו”, לכן נתחייבו כליה, אבל הקב”ה המתין בעונשם לזמן מאוחר.

……

לפי מושגי התגלות האלוקים כאן, כל מי שעלה להר היה ראוי לקבל שליחות נבואית.ההתגלות של ה’ לפני הזקנים הייתה מאפשרת להם לטעון אחר ירידתם מהר סיני, שהם קיבלו שליחות נבואית מאת ה’. ה’ רצה למנוע מראש שמישהו מהשבעים ושלושה יופיעו אחר כך כנביא ויטען, שקיבל מה’ תורה ומצוות שונות מאלה שנתן ה’ למשה. כדי למנוע סכנה זו מודיעה התורה בתיאורה “ואל אצילי בני ישראל לא שלח ה’ את ידו”. הקב”ה לא אפשר להם למסור כל נבואה,

(ע”כ)

6. וישכם בבקר… ויבן מזבח.. ושתים עשרה מצבה

תמונה מתוך

http://www.ynet.co.il/Ext/App/Gallery/CdaDisplayGallery_Popup/0,11063,L-9788-1-0,00.html

צילום: מיקי בנימיני

שתים עשרה האבנים למרגלות ההר
“וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל” (שמות, כד, ד’) (צילום: מיקי בנימיני)

ומתי כל זה קרה? לפי

http://arachim.org/ArticleDetail.asp?ArticleID=1391

יום חמישי, ה’ בסיון

בבוקרו של היום החמישי השכים משה, בנה את המזבח ושלח את הבכורות כדי להעלות עולות ושלמים. חצי מדם העולה ומדם השלמים נזרק על גבי המזבח, ואילו החצי השני ניתן בשני אגנות, כדי להזות ממנו על העם.

“וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה’ פרים. ויקח משה חצי הדם, וישם באגנות, וחצי הדם זרק על המזבח. ויקח ספר הברית ויקרא באוזני העם. ויאמרו: ‘כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע’. ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר: הנה דם הברית אשר כרת ה’ עמכם על כל הדברים האלה” (שמות כ”ד, ד’-ט’).

לאחר מכן קרא משה רבינו את ספר הברית באוזני העם. תגובת העם היתה: “ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דיבר ה’ נעשה” (שמות כ”ד, ג’).

לאחר מכן נכרתה הברית. תחילה הוקראו סעיפי הברית לפני העם, ואחר כך הביע העם את הסכמתו לקבלת הברית: “ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו: כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע” (שמות כ”ד, ז’). מלבד הבטחת בני ישראל לקיום כל מצוות התורה, “נעשה”, הם מבטאים גם את הסכמתם לקבלת הברית והכניסה אליה. הסכמה זו הם מבטאים במילה “ונשמע”.

לומת זאת, יש שטוענים שהאירוע הוא ברית שנייה, שנערכה לאחר הופעת ה’ בהר סיני. מתוך

http://www.nadel-law.co.il/Index.asp?ArticleID=2468&CategoryID=334

לאחר מעמד הר סיני וקבלת חוקים ומשפטים הצטווה לעלות שוב להר סיני: “ואל משה אמר עלה אל ה’ אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחוויתם מרחוק. וניגש משה לבדו אל ה’ והם לא ייגשו, והעם לא יעלו עימו”. כתוצאה מעליה זו אנו קוראים על ברית שנכרתה בין ה’ לבני ישראל -ברית האגנות: “ויכתוב משה, את כל-דברי ה’, וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר, ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל, וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, ויזבחו זבחים שלמים לה’ – פרים. ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, וחצי הדם זרק על המזבח. וייקח ספר הברית ויקרא באוזני העם, ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרוק על העם, ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה’ עמכם על כל הדברים האלה”.

מדוע היה צורך בברית זאת? מדוע לא ניתן היה להסתפק במעמד הר סיני?

בדברינו לפרשת יתרו עמדנו על האפקט ההפוך שהיה למעמד הר סיני על עם ישראל. במקום שהמעמד ייצר התקרבות של בני ישראל אל ה’, כמצופה:  “ויאמר ה’ אל משה הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העםבדברי עימך”, וכן “במשוך היובל המה יעלו בהר“, גרם המעמד דווקא לריחוק של העם מה’: “וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה דבר אתה עימנו ונשמעה, ואל ידבר עימנו א-לוהים פן נמות”.

החמצה הזו באה לידי ביטוי במלוא היקפה בפרשת משפטים, אשר רוחה של ההתרחקות שורה אליה: תחילת הפרשה (“ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם”) מחוברת לסופה של פרשת יתרו העוסקת בציווי התחליפי של ה’ אל משה לדבר אל בני ישראל (במקום דיבור ישיר של ה’ לעם ישראל). כפועל יוצא מכך, כל המשפטים נמסרים לעם ישראל באופן עקיף ולא ישיר.

לאור דברים אלו נשיב על השאלה שהוצבה קודם לכן ונסביר כי ברית האגנות החליפה את הברית שהיתה אמורה להיכרת במעמד הר סיני (“אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי”) ושנכשלה. אלמלא התרחק העם בהר סיני היתה הברית נכרתת אז, על ההר עצמו (“במשוך היובל המה יעלו בהר”).

מספיק להיום ולשבוע. עקב אירועים בלתי צפויים. שגזלו את זמני (שאינו פנוי  בדרך כלל) המדורים “הארות” ו”שאילות” אינם מובאים היום. גם ככה זה די ארוך

אז

שבת שלום

להת

 

 

Leave a Reply