כי תשא תשע”ה

 


From:
To:
Subject: FW: כי תשא…זה יתנו… ולקחת את כסף
Date: Sat, 7 Mar 2015 02:02:16 +1100

הקדמה כללית
 
פרשת משפטים הסתיימה בסימן עלייה – 4-5 פעמים “ויעל” (משה,)  ושם – על ההר (לפי סדר הכתוב) הוכתבו 3 הפרשות – תרומה, תצווה וכי תשא, שתי הפרשות הראשונות  “יציבות” בתוכנן,  במפרטיהם הטכניים והטכסיים, ושתיהן התחילו ב”לקיחה” ,”וזאת התרומה אשר תקחו” , :ויקחו אליך שמן” כך גם פרשת כי תשא (המחולקת  בתוכנה) מתחילה אף היא בהטלת מס גולגולת. זכרית (- את הנשים לא פקדו.)
כנראה שא-להים יודע שיהיה קשה לקיים עם (ע פתוחה) עם (ע חרוקה) משכן/מקדש, קורבנות ועשרות אלפי עובדי ציבור, ללא מיסים.
 
הפרשה גם ממשיכה בעוד מספר נושאים הקשורים לבניית ופעולת המשכן,הכל נראה “כרגיל”  ופתאום עלייה במתח – קפיצה למצווה חשובה, שמירת השבת ולאחר מכן — “התפוצצות אטומית” סערה רגשית ומעשית מחרידה, נפילה מוסרית ערכית ודתית. אירוע שגרם לבכייה לדורות – עגל הזהב.
 
אחד הדברים שאני הרבה שואל הוא, מתי ולשם מה נכתבו כל הפרטים הללו – פרטי הבנייה של המשכן, בחירת קבלן הבניין, וסיפור חטא העגל,  האירועים הללו – לפי הכתובים אירעו כ – 900 שנה לפני עזרא הסופר, או כ- 750 שנה לפני חלקיה הכהן ושפן הסופר, אלה משכי זמן די ארוכים, לשמירת היסטוריה.מדוייקת.
 
אומנם האירועים היו כנראה כתובים. ספרי התנ”ך נותנים איזו רציפות היסטורית. איך נאמר פה ושם משהו כמו “על כן ייאמר בספר מלחמות… ” (פרשת חוקת). “ספר דברי הימים..” (אסתר)  ולפי התורה, משה כתב את כל זה, מייד? כל לילה לפני השינה? חבל שאין לעם ישראל מקורות כתובים או גלופים כמו לתרבויות אחרות בסביבה.
 
לנו יש בעיקר את הפרשנויות לאין ספור שנככתבו מאז ועד היום, וגם עד מחר וכו’ ייכתבו.
 
 
פסוקי השבוע
העשיר לא ירבה ודל לא ימעיט
ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב
 
ערב שבת שלום

 
פתיחה
 
פרשת כי תישא (אחת מכמה פרשות מועטות בעלות שם עם שתי מילים) היא פרשה שחלקה השני נחרת קשות במוח כל יהודי/ה מילדותו/ה.
 
הפרשה בחלקה הראשון, ממשיכה בעוד מספר נושאים הקשורים לבניית ופעולת המשכן, מעניין לראות שהטלת מס הגולגולת באה (כדרך אגב) בין הוראת בניית מזבח  מצופה זהב להוראת בניית כיור הנחושת
 
איכשהו הכל נקרא “כרגיל”  ופתאום עלייה במתח – קפיצה למצווה חשובה, שמירת השבת ולאחר מכן — “התפוצצות אטומית” סערה רגשית ומעשית מחרידה, נפילה מוסרית ערכית ודתית. אירוע שגרם לבכייה לדורות – חטא עגל הזהב.
 
משה נעלם לו אי שם בערפל, העם מאבד סבלנות ודורש מאהרן (כנראה מ”מ של משה), שיעשה להם אלהים, ואהרן (למה לא?) יוצק עגל זהב. לפי הציורים והסרטים, כנראה פסל יפה מאוד, למשל
 
מתוך
 
 
 
Inline image 1

 
או
 

 
 
 
אז ה’ פתאום (כשהעם חוטא בגדול) מטיל את האחריות לגאולת העם ממצריים על משה
 
“וידבר ה’ אל משה לך רד כי שיחת עמך אשר הוצאת מארץ מצריים” “עמך” במקום “עמי” אתה הוצאת במקום “הוצאתי”. האם יתכן שהעם במעמד הר סיני  לא בדיוק הבין את הדיברה הראשונה? האם מישהו הדליף את ההוראה לבנות כרובי זהב  במשכן?
 
 
וכבר העליתי הערותי לפני שנה ב –
 
 
אצטט את התוכן
 
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
נושאי הפרשה
 
מס לגולגולת
כיור למשכן
שמן משחת קדש
מתכון הקטורת
מינוי קבלן וקבלן משנה לבניית המשכן
שמירת שבת
יצירת העגל מנזמי הזהב
שבירת הלוחות והרג קרובי משפחה
משה פותח משרד
סדרת דיונים בין משה וא-להים על עונש העם והמשך הקשר עם א-להים
הופעת יחיד (ה’) ליחיד (משה) והמשך דיונים  תוך קבלת תקציר הוראות
כתיבת לוחות שנית
משה עם מסכה (מסוה)
 
ומצוות הפרשה הן (כרגיל מתוך)
 
שמות, פרשת כי תשא
קה: מצוות עשה – לתת מחצית שקל בכל שנה
קו: מצוות עשה – שיקדש כהן ידיו ורגליו לעבודה
קז: מצוות עשה – למשוח כהנים ומלכי ב”ד בשמן המשחה
קח: מצוות לא תעשה – שלא לסוך זר בשמן המשחה
קט: מצוות לא תעשה – שלא לעשות כמו שמן המשחה
קי: מצוות לא תעשה – שלא לעשות כמתכונת קטורת
קיא: מצוות לא תעשה – שלא לאכול ולשתות מתקרובת עבודה זרה
קיב: מצוות עשה – לשבות מעבודת הארץ בשמיטה
קיג: מצוות לא תעשה – שלא לאכול בשר בחלב
 
להלן – נעיין  במצוות מחצית השקל – מצווה קה – 
 
לקח טוב
 
1. מי שלא משלם מס – עלול לסבול
 
2. יש מיסים שהם שווים לכל (לא כמו מס הכנסה)
 
3. כשזורקים משהו לאש יש להיזהר מתוצאות רעות
 
נושאים ופסוקים לעיון
 
1. מצווה קה + מחצית השקל
 
לפי הכתוב יש פה חוסר דיוק, כי לפי הכתוב, מחצית השקל ניתן רק בעת ספירת האוכלוסיה. מה קרה? מה אומרים פרשנינו?
 
ראשית – מה שווי מחצית שקל? אז לפי “כיפה”
 

כמה שווה מחצית השקל?

תוכן השאלה:
כמה שווה היום מחצית השקל?
האם אפשר לקבל הסבר איך לחשב זאת?
פורים שמח!

תוכן התשובה:
שלום וברכה,

זכר למחצית השקל – צריך לתת ג´ חצאי מטבעות הנהוגות במדינה (שוע או”ח תרצד א´ באה”ל).
בכף החיים (שם אות כ´) מובא המנהג לחשב לפי שווי חצי שקל כסף אמיתי, אך די במטבע אחד.

דרך החשבון (גזור ושמור, ועדכן בהתאם):
לתשומת לב: החישוב נעשה בהתאם למחירים ב-כט´ שבט תשע”ב.
לקראת פורים יש לעדכן את מחיר אונקיית כסף ושער הדולר, ולחשב בהתאם

א. מחצית השקל = 160 שעורות (הל´ שקלים פ”א ה”ה).
משקל שעורה (מידות ושיעורי תורה, עמ´ שצו´):
א. 0.044 ג´ לפי הגאונים והראשונים.
ב. 0.050 ג´ לפי הגר”ח נאה ובשם החזו”א.

בהתאם, מחצית השקל (x160):
א. 7.04 ג´ (0.044x 160)
ב. 8 ג´ (0.050x 160)

משקל אונקית (31.1 גרם) כסף = 34 דולר.
ערך הדולר (נכון ל-כט´ שבט תשע”ב) = 3.74 ש”ח.
שווי אונקית כסף = 127.2 ש”ח.
בתוספת מע”מ (16%) = 147.5 ש”ח.
לפי זה: 1 גרם כסף = 4.74 ש”ח.

ע”פ שווי מחצית השקל לעיל:
א. כ- 33.4 ש”ח (7.04x 4.74)
ב. כ- 38 ש”ח (8x 4.74)

ב. שיטה נוספת, לחלק מהספרדים:
מחצית השקל = ג´ דרהאם = 183 גרעיני שעורה.
בהתאם לשיטות הנ”ל במשקל השעורה:
א. 8.05 ג´ (0.044x 183)
ב. 9.15 ג´ (0.05x 183)

לפי זה, שווי מחצית השקל יהיה:
א. 38.2 ש”ח
ב. 43.4 ש”ח

סיכום:
לנוהגים לתת זכר למחצית השקל לפי שווי הכסף, עומד הסכום בין 33 ל-44 ש”ח.

ומתוך ויקיפדיה
 

ערך המטבע

מחצית השקל למקדש הייתה כ־8 אחוז מהשכר החודשי הממוצע בתקופת התנאים. החישוב מבוסס על כך ששכר יומי ממוצע של פועל חקלאי וחייל רומאי היה כ־192 פרוטות (ע”ז סב,א ועוד). בחישוב שנתי, משכורת ממוצעת הייתה כ־4,800 פרוטות (25 ימי עבודה בחודש, 6 ימי עבודה בשבוע) נמצא לפי זה שמחצית השקל השווה ל־384 פרוטות הייתה כ־8 אחוז מהשכר החודשי הממוצע בתקופת התנאים

(המאמר מומלץ לעיון)
 
וניתוח וסיפור מעניין על ממצא השקלים על הכרמל ניתן  –
 
 
“בשנת תש”ך (1960) נתגלו בעוספייה, היא חוסייפה העתיקה, שני כדים מלאים מטבעות כסף עתיקות, בהרכב הבא: [1]

כ- 3,400 שקלים צוריים

כ- 1,000 חצאי שקלים צוריים

160 דינרים רומיים (מימי הקיסרים אוגוסטוס וטיבריוס)

התאריכים שעל המטבעות הם מן התקופה שבין שנת 40 לפנה”ס לשנת 53 לספירה, דהיינו מעט לפני חורבן בית שני.

– מי היו בעליו של המטמון?

– מה מלמד ההרכב שלו?

– מתי הוטמן, מה הסיבה להטמנתו, ומדוע במקום זה?

(תשובות במאמר)

ומתוך

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/2500970

הציווי

בספר שמות אנו מוצאים את הציווי האלוקי למשה כי כל גבר יהודי מבן עשרים שנה ומעלה יתן מחצית שקל. “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה’ לכפר על נפשותיכם.”

בכל פעם שמשה רבינו ירצה לדעת את מספר היהודים הראויים להתגייס לצבא, הוא יערוך מגבית של חצאי שקלים ויספור את המטבעות. אל לו לספור את העם באמצעות מפקד אוכלוסין רגיל שכן הדבר עלול להביא מגיפה חלילה על בני-ישראל.

הכסף שיצטבר ישמש לרכישת קורבנות הציבור שיועלו על המזבח.

המגבית הראשונה והמגבית השנתית

המגבית הראשונה שנערכה בדרך זו הייתה זמן קצר לאחר חטא העגל. כעונש על החטא פרצה מגיפה שהרגה יהודים רבים, ובורא העולם ביקש ממשה לספור את העם כדי לדעת כמה נותרו בחיים ולהפגין את אהבתו אליהם .

  בתקופת בית המקדש, הייתה נערכת מגבית שנתית בה כל יהודי נתן מחצית שקל.

 
ואכן דיון מקיף על הנושא אם מצווה קה – הייתה לשעתה או לדורות ניתן ב –
 
 
…. בפתח פרשת כי תשא שבספר שמות – נזכרת מצוות מחצית השקל לעניין מפקד של בני- ישראל. חז”ל וחלק מפרשני-התורה פירשוה כמצווה לדורות, ומנגד – פרשנים אחרים סברו, שמצווה זו היא לשעתה, לאותו המפקד בלבד. המצווה, הקרויה בהלכה ‘מצוות מחצית השקל’, היא תשלום של מס שנתי למקדש. הרוב הגדול של מוני-המצוות קבע אותה בין תרי”ג המצוות מדאורייתא וסמכוה על פסוקי כופר הפקודים שבפרשת כי תשא. אנו סוברים, שדין זה הוא תקנת- חז”ל מימי הבית השני, שנועד לחזק את השותפות של העם בעבודת- המקדש. ההסתמכות של מוני-המצוות על הכתוב בתורה – נועדה לבסס את המצווה מדאורייתא, ואולם היא תקנת- חכמים, ועניינה שונה מהכתוב בפרשת כי תשא. מצוות מחצית-השקל עברה גלגול הלכתי מסוים: מחד גיסא, על-פי פשט הפסוקים שבפרשת כי תשא היא מכוונת למפקד, ומאידך גיסא, ההלכה ייחסה אותה למתן מס שנתי למקדש.
 
(בקיצור מס חד פעמי שהפך למס לדורות, מעשה ידוע)
 
2. ועשית אותו שמן משחת קודש
 
משהו שנראה כמו ציפוי לכה לשמירה על העץ, שמשחו אותו על הכהנים בזמנו ומלכים לאחר מכן, מה זה היה? מתוך סיכום קצר בויקיפדיה
 
 

טעמי המצווה

טעם עשיית השמן הוא מפני שה’ רצה שנעשה פעולה בנפשותינו ביום שבו נתחנך בעבודתו. טעם איסור משיחת השמן ל”זרים” ועשייתו לשימוש אישי, הוא מפני שלא נאה שאנשים פשוטים ישתמשו בשמן מכובד.

גניזת שמן המשחה

לקראת חורבן בית ראשון ציווה יאשיהו מלך יהודה שיניחו את ארון הבריתמטה אהרן, צנצנת המן ושמן המשחה במקום מיוחד שחפר שלמה המלך, וזאת, כדי שהם לא יגלו. מאז לא היה שימוש בשמן המשחה.

הכנת שמן המשחה]

לשיטתו של רבי יהודה השמן הוכן באמצעות שליקת החומרים בשמן, ואילו לשיטת רבי יוסי היו שמים את החומרים במים, על גבי המים היו שופכים את השמן שהיה סופח את התמציות ומעבירים אותו לכלי אחר (ע”כ)

(לא מבין את הטעם, אבל אומרים – על טעם וריח…)

לעומת זאת יש לנו את חז”לינו  – ומתוך אוסף 

http://www.aspaklaria.info/300_SHIN/%D7%A9%D7%9E%D7%9F%20%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%94.htm

(למתענינים בקבלה)

זהר:

שהשכינה היא קרבן, (וה”ס) שמן המשחה מימין, שמן למאור, כגון את המאור הגדול, (שהוא חסד), שמן משחת קדש הוא מצד שמאל, שנאמר בה, וקדשת את הלוים, (שהוא גבורה), שמן כתית הוא מצד הצדיק, (שהוא יסוד קו האמצעי), שהוא כותש כתישים מאברים, שהם זיתים, להוריד שמן אל הפתילה, פתילה היא תכלת, וגבורה (תחתונה, דהיינו מלכות), משם היא יראה, ולוים, (שהם בחינת גבורה), שומרים המקדש. (בהר לח)

(לא מבין)
 
….

ספרא:

ויקח משה את שמן המשחה, רבי יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר מעשה נסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו, שמתחילה לא היה אלא שנים עשר לוג שמן זית הין, לסוך בו עצים לא היה מסתפק, עד כמה האור שורף, עד כמה העצים בולעים, עד כמה יורה בולעת, ממנו נמשחו אהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים, ממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה, ואין מושחים מלך בן מלך. ומפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקתו של אדוניהו, ואת יואש מפני מחלוקתו של יהויקים שהיה גדול ממנו שתי שנים.

….

משנה תורה:

…..

המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום (ראה ראב”ד), והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו שריחו טוב ומתגמרים בו בני אדם, והקדה היא הקושט, וקנה בושם הם הקנים הדקים כתבן האדומים הבאים מאיי הודו וריחן טוב, והם ממיני הבשמים שנותנים אותם הרופאים בצרי.

רמב”ן:

מר דרור – הסכימו המפרשים והרב רבי משה מכללם כי המור הוא הנקרא מוסק. ור”א השיב כי איננו בושם אף על פי שריחו טוב, ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים… ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי… ויתכן שיאמר אריתי מורי בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגררת בנפת ההוא והדם יוצר צרור ולוקטים אותו מן האחו… ואחרים אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן המשחה דם חיה טמאה… ועם כל הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור מוס”ק, שהם אמרו במדרש חזית מור אינמר”נון, והמוסק אף בלשון חכמים כך שמו מוסק… ועוד שנינו אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכו’, ואין המוסק דבר נדבק כזפת שיחוץ. והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור שיש ממנו מינין מור אחמר ואביץ ובו מקטירין וריחו מפיח באור ביותר… וגם בלשון רומיים נקרא מירא… וקנמן בשם – …והרב רבי משה אמר שהוא קשר סליכ”ה ואחרים אמרו שהוא העץ הטוב הנקרא עוט”ייב, ואינו כדברי כולם, שהרי אמרו בבראשית רבה ובמדרש חזית קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו, והנה הוא כעשב השדה. ולפי דעתי הוא התבן המבוסם הנקרא בערבי אדבר ובלשון הרומיים אשקיננט. 

וגם …

אברבנאל:

ה’ רצה שתהיינה בעם שתי הנהגות, האנושית שהיא למלכים, והאלוקית לפי קדושה ועבודה לכהנים, …

עקרי שמן המשחה: א’, המשיחה היא להראות הבחירה האלקית בדבר או איש, וכן להכין הנמשח לקבל שפע אלקי, שעל ידי זה תדבק ההשגחה העליונה. ב’, המשיחה בשמן כי מורה יותר על כבוד ומעלה שהוא נכבד ביותר, ועוד מפני שהוא מתמיד יותר משאר משקים, וכן המעלה והקדושה שנותן. עיקר ג’, למשיחה צריך הסמים המורים על שם טוב ופעולות המעלה, והסמים במדה, שראוי לאדם לפעול למען שם טוב, אבל במדה. עקר ד’, בני אדם נמשחים בראש ששם יסוד כוחותיהם, על כן הוא ראש לאברים, אבל משיחת הכלים באיזה מקום שהוא. עיקר ה’, בכהן ומלך צריך יציקה ומשיחה, והוא לשני הטעמים שהזכרנו, להכשירו לשפע וליחדו לגבוה, ובכלים מספיק אחד מהם..(ע”כ)

ומאמר מקיף על הנושא
 
 
(אצטט שורותייםכיצד מושחין את כלי המשכן? לוקח מן השמן ומושח בארבע אצבעות בתוך הכלי… וכיצד מושחין את הכהן? צק את השמן על ראשו עד שירד על זקנו ועל בגדיו שנאמר (תה’ קלג:ב): “ עַל‑הַזָּקָן, זְקַן-אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל-פִּי מִדּוֹתָיו ” וסך ממנו על מצחו כמין כף יוונית [כף או כ’י יוונית צורתה   X ] וכך משחו כהן על מצחו.
 
וקצת פרסומת – מי שרוצה לקנות בקבוק שמן משחה ב – 1,000 ש”ח )
 
 
 
3. ראה קראתי בשם … בצלאל… ואמלא אותו … ברוח חוכמה
 
מתוך
 
 
אמלא אותו רוח אלהים בחכמה
שכבר הייתה בו חכמה.
ללמדך, שאין הקדוש ברוך הוא ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר.

מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא:

מהו שכתב יהב חכמתא לחכימין (דני’ ב כא). לטיפשים היה צריך לומר?
אמר לה: בתי, אם יבואו אצלך שנים, אחד עני ואחד עשיר, והן צריכין ללוות ממך ממון, לאי זה מהם אנת מלוה?
אמרה לו: לעשיר.
אמר לה: ולמה?
אמרה לו: שאם יחסר, יהיה לו ממון שיפרע. אבל עני, אם יאבד מעותיי, מהיכן יפרע.
אמר לה: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר.
כך, אם היה הקדוש ברוך הוא נותן חכמה לטפשין, היו יושבין בבתי כסאות ובמבואות מטונפות ובבתי מרחצאות, ואין מתעסקין בה. אלא נתנה הקדוש ברוך הוא לחכמים, שיהו יושבין בישיבת זקנים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועוסקין בה.
לכך כתיב: ואמלא, מלא מי שהיה בו כבר חכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. (G”כ)
 
ומתוך מאמר (קצר) מעניין
 
 

“פרשת כי תשא היא פרשה חשובה ומעניינת ובה רעיונות תיאולוגיים רבים, דוגמת המפקד שנערך בעם ישראל, כלי המקדש, השבת, עשרת הדברות, מעשה העגל ועוד.

אבחר בנושא מעניין לכשעצמו, אך למרבה הפלא נעדר כמעט לחלוטין מן העולם היהודי לדורותיו והוא: אמנות יהודית- אותנטית. אמנות שהיא כל כולה יהודית ונעדרת חיקויים והשפעות של תרבויות סובבות. (רוב האומנות היהודית [אם לא כולה] היא חיקוי של התרבות הסובבת).

בפרשה אנו קוראים על בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה:

“ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכה” (שמות לא 3-5)

לפנינו האומן הישראלי ה”מוצהר” הראשון! אומן מלא רוח אלהים שהיא רוח של חכמה ותבונה.”(ע”כ)

ומתוך אוסף מדרשים והפרשנות

http://www.aspaklaria.info/002_BET/%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%90%D7%9C%20%20%20%D7%95%D7%90%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%91.htm

מדרש רבה:

ומהיכן זכה לכל החכמה הזאת, בזכות מרים, שנאמר ויעש להם בתים (שמות א’), ומה היו הבתים, בית הכהונה ובית המלכות… ומרים נטלה חכמה שהעמידה את בצלאל ויצא ממנו דוד שהיה מלך. (שמות מח ה)

…דבר אחר תן לחכם זה בצלאל, אתה מוצא בשעה שאמר הקב”ה למשה עשה משכן, בא ואמר לבצלאל, א”ל מהו המשכן הזה, א”ל שישרה הקב”ה שכינתו בתוכו ומלמד לישראל תורה… א”ל רבינו משה אין כבודה של תורה בכך, אלא אנו עושין הארון ואחר כך המשכן, לפיכך זכה שיקרא על שמו, שנאמר ויעש בצלאל את הארון. (שם נ ב)

….

דבר אחר טובה חכמתו של בצלאל שהנחיל ארון לישראל, שבשעה שאמר לו משה עשה ארון וכלים ומשכן, אמר לו בצלאל משה רבינו מביאין את הכלים ומעמידין אותם באויר, בתחלה יעשה משכן ואחר כך ארון. אמר לו משה שמא בצל א-ל היית יושב וידעת, בתחלה ועשו ארון, ואחר כך ואת המשכן תעשה…

 
ונסיון להסביר את בחירת בצלאל ואהליהב ניתן ב –
 
רמב”ן:

ראה קראתי בשם – …והטעם כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל, והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם… ועוד שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו, ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה וידע כי הוא מלא אותו רוח אלקים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן… ולרבותינו בזה מדרש, הראה אותו ספרו של אדם הראשון אמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו… 

 
ומתוך מאמר שמנסה להסביר את בחירת בצלאל ואהליהב – 
 
 
 
מתעוררות כמה שאלות:
א]מדוע נבחרו דווקא- בצלאל בן אורי ואהליאב יחדיו – לאומני המשכן?
ב] באלו תכונות- הצטיינו אומנים אלה?
ג] מה אפיין את העוזרים למלאכת המשכן?
ד] מה ניתן ללמוד משיטת עבודתו של בצלאל?
התשובה לשאלה א] לפי: שמות רבה: בצלאל נבחר מתוך שבט יהודה שנחשב לשבט חשוב
בקרב השבטים ואילו אהליאב נבחר מתוך שבט דן- שהוא ירוד בקרב השבטים- במטרה ללמדנו:
שלא יתגאה אדם בייחוסו המשפחתי שהרי כולם שווים בעיני אלוקים.
לדעת רבנו סעדיה גאון: בצלאל נבחר מתוך שבט יהודה, לפי שיעקב המשילו ל”גור אריה”
[בראשית מ”ט,ט] וצרף אליו את אהליאב לפי שהיה משבט דן ומשה המשילו ל”גור אריה”
….
התשובה לשאלה ב]בצלאל היה בעל רוח חוכמה, תבונה ויודע את כל סוגי האומנות וזה אכן דבר נדיר- כי בדרך כלל כל אומן יודע את סוג אומנותו הספציפי, או כמה תחומים בודדים, אך בצלאל ידע את מלאכת האומנים בכל סוגי החומרים:
זהב,כסף, נחושת, אומנות האבן, שיבוץ אבנים יקרות וכו’.
בצלאל היה מלא רוח אלוקים, הצטיין בחוכמה- – הכוונה למה שאדם שומע מאחרים ולומד
, תבונה- מבין דבר מתוך דברים שלמד ועוד מוסיף עליהם משלו,
בעל דעת- שהיא דרגה גבוהה יותר מתבונה כי זוהי רוח הקודש, היה יודע לחשוב מחשבות- כלומר- היה בקי ב”מעשה חושב” כפי שהדבר מוזכר במלאכת המשכן. ע”כ) (מומלץ לעיון)
 
(התשובה הרי נתונה בפסוקים עצמם, ואם נאמין שהחכמה באה מא-להים, כך שא-להים יודע מי הם החכמים, אז ברור למה, א-להים ה-בוס הגדול, מכתיב למשה מי יהיה קבלן העבודה)
 
 
4. עשו להן עגל מסכה… ויקומו לצחק
 
סיפור קצת משונה – העם מתקהל על אהרן ודורש “עשה לנו אלהים” ואהרן כנראה חושב – למה לא? מה עוד היה לו לעשות לפני בניית המשכן וקבלת תפקיד רשמי, והוא אוסף את נזמי הזהב אשר באזניהם (מעניין) ועושה עגל מסכה “ויאמר אלה אלהיך ישראל” מי אמר למי לא פירש. ואהרן לא מפסיק אלא בונה מזבח, ואומר “חג לה’ מחר” (איך אומרים באידיש “א-נו נראה” איזה חג יהיה להם, 3,000 הרוגים) אז העם הולך לישון, קמים בבוקר, מקריבים עולות (גם אהרן???) יושבים ללאכול ולשתות “ויקומו לצחק” (גם אהרן??? לא כתוב, איפה ומה הוא עשה) ואז א-להים בשמים נזכר שמשהו מתרחש למטה ואומר למשה “לך רד” ונשאלת אם העם לא היה “מצחק” האם א-להים היה מגרש את משה” 
 
אז מתוך מאמר שדן בנושא
 
 


“האם ייתכן שבני ישראל באמת האמינו ש’עגל זהב’ (ולא הקב”ה) הוציא אותם ממצרים? ברור שלא, אולם כך משמע מדברי העם בראותם את העגל: “אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים”! (ראה לב:ד’,ח’) זהו רק פסוק אחד מהפסוקים התמוהים הרבים בהם אנו נתקלים בעת עיוננו בסיפור חטא העגל.

…. מפורסם הוא המדרש המצוטט ע”י רש”י שאומר שבני ישראל טעו ביום אחד בחישוב יום שובו של משה מהר סיני. לפי פירוש זה, בני ישראל ידעו שמשה יעדר בדיוק ארבעים יום, וחוסר סבלנותם ביום האחרון גרמה לאסון כולו.

ברם, אם נבחן מקרוב את הפסוקים המתארים את עלייתו של משה להר סיני (בפרשת משפטים כד:י”ב-י”ח), מתגלה לעינינו סיפור שונה לחלוטין; סיפור ההופך את מעשיהם של בני ישראל להרבה יותר מובנים.

“ויאמר ה’ אל משה עלה אלי ההרה… ויעל משה אל הר האלהים. ואל הזקנים אמר: שבו לנו בזה עד אשר נשוב עליכם. והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש עליהם…” (כד:י”ב)

שימו לב לכך שמשה אומר לעם לחכות “עד אשר נשוב” ללא נקיבה בתאריך מסויים.

….למעשה, לאחר קריאה פשוטה של הכתובים, נראה שאהרן מסכים לבקשה זו: “ויאמר אלהם אהרן: פרקו נזמי הזהב … והביאו אלי … ויקח מידם, ויצר אתו בחרט, ויעשהו עגל מסכה…” (לב:ב’-ג’). לפיכך, הצהרת העם ש”אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים” (לב:ד’), אינה בהכרח אומרת שעגל הזהב הוציא אותם ממצרים (אחרי הכל, הם כבר הצהירו בלב א’ שמשה העלה אותם ממצרים!); העם אומר שעגל זה (שעשה אהרן) מייצג את המלאך אשר הוציא אותם ממצרים, ובתקוה, גם יוביל אותם בדרכם לארץ כנען….(ע”כ)
(מומלץ מאוד לקריאה בעיון)
אלה שיודעים – מספרים מה קרה באותם שני ימים גורליים מתוך
 
 
השאלה מה היה ביום שנעשה בו העגל / ‏ינון

בס”ד

כשמשה עלה להר הוא השאיר “הוראות הנהלה” לעם בנוגע לדין בזמן העדרו.
כתוב בתורה: “ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה.. והנה אהרון וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם”. הפסוק הזה טיפה

לא מובן, מדוע משה צריך להזכיר לזקנים לגבי אהרון וחור?
אלא צריך להבין את הפסוק כך: “ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה” – יש כאן ‘טקס מינוי’ חפוז, משה ממנה את הזקנים
לסנהדרין זמנית (מינוי קבוע יהיה רק לאחר מכן, מסופר בפרשת בהעלותך), ואז פונה בחזרה אל העם ואומר: “והנה
אהרון וחור עמכם” – לפי הסדר: אהרון- נשיא, וחור- אב בי”ד.

ביום עשיית העגל “וירא העם כי בשש משה…ויקהל העם על אהרון” – בתחילה הולך העם לפי הסדר ופונה אל הגדול, “קום

עשה לנו וכו’ כי זה משה האיש… לא ידענו מה היה לו”. אהרון מוצא אמתלאות ועיכובים לדחות את הרעה: “פרקו נזמי
הזהב וכו'” ואח”כ “ויבן אהרן מזבח לפניו ויאמר חג לה’ מחר” – כלומר: לכו לישון כעת, מחר נעשה חג (ואהרון התכוון 
שהחג יהיה לה’).
“וישכימו ממחרת….ויקומו לצחק” – כאשר השכימו בבוקר כבר לא הקפידו לחכות לגדול, והעלו ועולות במזבח מבלי להתחשב באהרון. בא חור למחות בהם “ויקומו לצחק”- שהרגו אותו. (ע”כ)
 
 
ומה עם הנשים? הן היו בסדר דווקא, הן לא ציחקו 
 
לפי 
 
 
שמקור המנהג במדרש הידוע בשם ‘פרקי דרבי אליעזר’ (פרק מ”ה). לפי מדרש זה לא השתתפו הנשים בעשיית עגל הזהב ובשכר זה, קבעה התורה “שהן משמרות ראשי חדשים”. לכך אחזור אי”ה בפרשה הבאה. בעיני יש לאמירה זאת משמעות תיאולוגית וקיומית. חז”ל ראו בהתכנסות העם לפני הר סיני ובמתן תורה התחלה חדשה הבאה לתקן את חטא אדם וחווה. כירח בראש חודש, עמדו העולם והאדם להתחדש, אלא שהייתה זאת גאולה קצרת מועד שנפגמה בעקבות חטא העגל. בחטא הראשון, חטא גן העדן, היה לאישה תפקיד חשוב וטראגי. בחטא השני, חטא העגל, זכו הגברים לבלעדיות. הפעם הנשים שמרו על עצמן. מאז קיימת סימטריה מגדרית. שני המינים גם יחד עלולים להרוס את הסיכויים לחידוש העולם, ומצד שני, הם מסוגלים ואף חייבים לגאול אותו במאמץ משותף.
 
האם לתורה זאת על הימנעות הנשים מחטא העגל יש אחיזה בפסוקים? לכאורה לא. אולם, מלים בודדות מוסרות פרט העשוי להאיר את התמונה כולה באור אחר. למחרת עשיית העגל קם העם “וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק”. הפולחן הדתי הסתאב: וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. ל’צחוק’ זה יש משמעויות שונות, אך לא נטעה אם נראה כאן רמז שהמחולות הדתיים נהפכו או עמדו להיהפך לאורגיה, כמקובל בעולם האלילי. כך מצאנו במדרש תנחומא, המעיר שגם אשת פוטיפר השתמשה במילה זאת “הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ”. אנו יכולים לתאר לעצמנו שפרט לבודדות, נשות ישראל לא הסכימו להשתתף באורגיה, שבצדק לא נראתה להן מתאימה לאינטרסים האמיתיים שלהן. הן לא חטאו. (ע”כ)
 
(אז אם כך – הגברים ציחקו עם עצמם???)
 
אז פתאום ה’ מתעלם מזה שהוא ה’ – היה זה שבחר וששלח את משה לבקש ולתכנן את יציאת מצריים. בני ישראל יותר “הוצאו” מאשר “יצאו” ועתה ה’ מתכונן להעניש את כלל ישראל, מתוך
אצטט
דברי ה’ למשה כוללים התייחסות ערכית למעשה העגל, תיאורו ותוצאותיו הצפויות. תיאור המעשה על ידי הקב”ה – “ עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” – הוא בלשון הפרת ציוויו שבתחילת עשרת הדיברות:

 

 

עשרת הדיברות (כ: א-ה)

תיאור מעשה העגל על ידי הקב”ה (לב:ז-ח)

אָנֹכִי ה’ אֱ‑לֹהֶיךָ

אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

לֹא-תַעֲשֶׂה-לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה

עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה

לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם

וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ

 

האמירה הערכית: “ כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ “, והעונש הצפוי: “וְיִחַר אַפִּי… וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל”, הם המודל של המבול ושל הפיכת סדום, שבהם נכחד צבור שלם ונותר אדם אחד. אבל בשתי הפעמים האלו היה החטא העיקרי בין אדם לחברו  ולא בין אדם למקום, ולכן לשון המקרא שונה. כאשר הקב”ה מזהיר את נח מפני המבול, מתוארים מעשי בני האדם בדיבור כפול. ככלל – “וַיַּרְא… אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה”, וכפרטים – “כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר” (בר’ ו:יב). הדברים הם חד-משמעיים, ולא נותר אדם (מלבד נח ומשפחתו) שחטאוֹ מוטל בספק. כאשר המלאכים מזהירים את לוט, דבריהם דומים לכאורה לדברי הקב”ה לנח:

                                                                                                                                                                                       

 

נח (בר’ ו:יג)

לוט (בר’ יט:יג)

העונש הצפוי

קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי

כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה

העוון

כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם

כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי יְהוָה

ביצוע העונש

וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ

וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ

ואולם ניתן להבחין בהבדל בין הדברים המוחלטים לנח ובין דברי ה’ קודם שהגיעו המלאכים אל לוט. בדברים ללוט עדיין ניתן לראות ספק בהבנת אנשי סדום  ומשמעות מעשיהם: הקב”ה אומר “אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה… וְאִם לֹא אֵדָעָה” (בר’ יח:כא), ואברהם, בהבינו שעדיין ניתן להעביר את רוע הגזֵרה, אומר: “הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע” (שם:כג).

      כאמור, בשלושת המקרים חוזר השורש ש-ח-ת: “כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ ” (אל משה); “הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר… וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם” (אצל נח); “וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ” (אצל סדום). אבל יש הבדל בין השלושה: אצל נח לא נותר כל מקום לביטול הגזֵרה, ואצל אברהם יש רק רמז, ואילו אצל משה בולטות המילים “הַנִּיחָה לִּי” הנותנות למשה את הרשות ואף קוראות לו לבקש את השינוי הצפוי מ”וְיִחַר אַפִּי”. (ע”כ)

5. כי קרן עור פניו … ויתן על פניו מסוה

משה עלה אל ההר פעם שנייה, וישב שם 40 יום ולילה “לחם לא אכל ומים לא שתה”

אירוע מאוד יפה, פעמיים 40 יום ולילה בשנה אחת לא אכל וכו’ אז מה הפלא שפניו קרנו. (וראב”ע מתנגד קשות לדיעה כזו – להלן אצל נחמה). ובכלל אולי כל הסיפור קצת מפוברק. לפי הבדיחה הידועה, כשהמורה שואלת בכיתה – מי שבר את הלוחות אז משה’לה צועק – לא אני. הסיפור במקרא מטיל את האחריות על עשיית עגל מסכה על 2-3 אנשים (גורמים)

1) משה נעלם ל- 40 יום, מה חשב שיקרה לעם כשהוא נעלם? פשוט חוסר אחריות מצד מנהיג.

2) העם, איבד סבלנות (נא לראות הארות 4) ובא בדרישה לאהרן “עשה לנו אלהים”. הם לא ביקשו עגל, הם רצו (אולי) א-להים אמיתי, את זה שהכירו 40 יום קודם, שגם הוא איננו, אבד הקשר

3) אהרן, לא מסביר, לא מבקש, אלא אומר (אדרבה) אתם רוצים אלהים, תנו זהב. היה יכול להגיד להם, סבלנות, בואו נתפלל יומיים שלושה

והלוחות השבורים? משה יורד מההר, עם שני לוחות כבדים, נתקל באבן, נופל, הלוחות נשברים. אז את מי הוא מאשים? את עצמו לא, הוא לא אשם. והשאר – פחות או יותר.

סתם תהיתי ואולי טעיתי. אבל כתוב בסופו של דבר “סלחתי כדבריך” איזו סליחה היא זו שחוזרים ומבקשים אותה כל שנה, או בעצם כל יום שני וחמישי בתחנון.

אז לפרשנינו

מגליונות נחמה – 

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/nehama/shmot34.doc

א. קרני ההוד והמסוה

אברבנאל מקשה:

אם היה שה’ יתברך רצה לעשות קירון פנים למשה, למה הוא נתן על פניו מסוה והיה אם כן סותר ומונע הכונה האלוקית?

ויש בזה לחכמים דעות שונות ואלו מקצתן:

 

ראב”ע: ל”ג

ד”ה המסוה … יש אומרים שהאור הי’ מתחדש בפני משה בכל עת שהיה בא אל אהל מועד וידבר עם השם והיה יוצא והאור עומד כל זמן שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם ובכלותו ישים המסוה שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו. וזה יהיה גרעון למשה אם יראו ישראל פניו בלי אור ע”כ היה משים המסוה. ובבאו לדבר אל השם יסיר המסוה לקבל האור והגאון אמר כי האור לא סר מפניו עד יום מותו על כן לא כהתה עינו וזהו הנכון. רק אמר כי טעם המסוה בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה. ולפי דעתי כי שם המסוה בעבור כבוד האור שחדש השם בפניו שלא יראוהו ישראל בכל רגע רק כאשר ידבר אליהם דברי השם. ויסיר את המסוה בבואו אל אהל מועד שידבר עם השם פנים בפנים. וזה טעם ובבא משה”

… אברבנאל:

ענין המסוה אצלי הוא, שכאשר ידע כי קרן אור פניו, ידע שלא היה דבר הגון וראוי שישתמש בזוהר ההוא בדבר חולין כמו בעת אכילה והמשתה והשנה וגם בעת דברו לאשתו ובני ביתו בדברים שאינם מהתורה והמצוות, אבל בעת תתו השפע לבני ישראל ללמד אותם התורה והמצוות לא היה נותן על פניו המסוה, כדי שיהיו עיניהם רואות את מוריהם.

 העמק דבר:

וענין המסוה שנתן על פניו ולא רצה שיהיו מסתכלים על פניו תמיד, הוא כדי שיוכל להיות דבק במחשבתו באלוקות ולא יתבלבל על ידי כך.

ב. ראב”ע כ”ט

ד”ה ומלת קרן … ישתחקו עצמות חוי הפושע שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן וטעם וייראו. מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת ולא יירא מגשת אליו. ועוד אילו היה ככה למה לא הי’ תמיד המסוה על פניו. ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל. והלא ראה כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה ואף כי כאשר הי’ בן שמונים:

(הערה: חוי המוזכר בדבריו הוא חוי הבלכי הנקרא בכתבי גאוני בבל “הכלבי” על שום שכתב דברי מינות (ע”כ)

 
ומבארות יצחק מופיע מאמר שחוקר את הנושא -(מומלץ)
 
 
הפסוקים האלה לא ברורים, לכאורה: מתי שם משה את המסוה על פניו? בהתחלה כתוב שהוא שם את המסוה כשהוא סיים לדבר עם בני ישראל והסיר אותו רק כשהוא דיבר עם הקב”ה עד צאתו – ומשמע שהוא יצא מהמשכן עם המסוה. אבל אח”כ כתוב שהוא השיב את המסוה כשהוא סיים לדבר עם בני ישראל, כלומר שהוא דיבר עם בני ישראל ללא המסוה.
ראשית, ננסה להבין מהו בכלל מסוה. אונקלוס מתרגם את המלה מסוה ל’בית אפיא’, כלומר משהו ששמים על הפנים. משמע שמדובר במה שאנחנו קוראים היום מסכה:
…. אולם, התרגום המתקרא ‘תרגום יונתן’ מתרגם את המלה ‘מסוה’ כסודר, ומשמע שמדובר בבגד מסוים, כמו טלית שנפרסה על פני משה:
 
… רש”י כותב שמדובר בבגד שהיה כנגד הפנים והעיניים, ושהוא היה לובש את הבגד הזה עד אשר הוא היה מקבל נבואה. בעת קבלת הנבואה הוא הסיר את הבגד, ואז הוא היה יוצא בלא מסוה אל בני ישראל, ומלמד אותם תורה, ושוב מחזיר את המסוה על פניו עד הפעם הבאה שהוא מקבל נבואה: (ע”כ)

ומשהו התפלספותי – מתוך

http://www.maale.org.il/index.php/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/cat55/cont15994

“את קרינת עור פני משה מבאר הרלב”ג שלא כפשוטו (עמ’ 419):

קרן עור פניו – ‘קרן’ הוא מענין זוהר… והרצון בזה, שלעוצם התבודדות משה, ורוחקו מעניני הגוף, והיותו דבק עם ה’ יתעלה זה הזמן הארוך, שב זוהר השכל אל העור, שהוא מסך מבדיל – רוצה לומר החומר – עד ששב משה כאילו הוא שכל פשוט, ולזה לא היה מרגיש בענינים הגופיים.
ולפי שהפנים הוא שם יפול על הצורה, המשיל החומר לעור הפנים, כי הוא מחיצה ומסך לצורה האנושית מהשגת המושכלות.
 
הפנים הם משל לצורה האנושית, דהיינו למהותו של האדם, כלומר לשכלו; ועור הפנים הוא משל למחיצה הסוככת על השכל, דהיינו החומר, המקשה על האדם להתבודד במושכלות. 
מדרגתו הרוחנית של משה הביאה אותו למצב שבו גם החומר מזהיר מזהרו של השכל, ואינו מעכב את משה מן ההתבודדות במושכלות. משה היה “כאילו הוא שכל פשוט” ללא חומר כלל, וכתוצאה ממצב זה “לא היה מרגיש בענינים הגופיים”.(ע”כ)

ומאמר נחמד שכדאי לקוראו – ולא אצטט

https://gideonofrat.wordpress.com/2011/04/29/%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8-%D7%94%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A9%D7%94/

ופשוטו של מקרא מתוך

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%94_%28%D7%93%D7%AA%29

התיאור הראשון של הילה מופיע בספר “שמות” לגבי משה רבנו “כי קרן עור פניו” (שמות ל”ד, כט). כלומר: פניו של משה קרנו מאור והוא היה מוקף בהילה סביבו.

ולסיום ציור משה מהגב בירידה מההר מתוך

http://ahuvaklein.blogspot.com.au/2012/03/c_151.html


הארות

1.

פרק ל פסוק יג’ – מחצית השקל

למה מחצית שקל?

— לפי שחטאו במחצית היום

— לפי שעברו על עשרת הדברות, יתן כל אחד עשרה גרא

2.

פרק לא פסוק יג’ = אך את שבתותי תשמרו

מנין ל(ספק) פקוח נפש שדוחה שבת, ת”ל “אך” – חלק (מיעוט)

כנ”ל לפסוק טז’ ושמרו … את השבת

3.

פרק לא פסוק טו’ -ששת ימים יעשה (י צרוייה) מלאכה

ופסוק אחר אומר ששת ימים תעבוד, כיצד יתקימו שני מקראות הללו? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים…

4.

פרק לב פסוק א’ = כי בשש (ב חלומה) משה… כי זה משה האיש

אל קרא בושש אל בא שש בשעה שעלה משה למרום אמר להם לישראל לסוף 40 יום בתחילת שש אני בא. לסוף 40 בא שטן וערבב את העולם… באו שש ועוד לא בא

כשלא בא… אמר להם השטן לישראל משה מת… הראה להם דמות מיטתו, והיינו… כי זה משה…

5.

פרק לב פסוק לב’ = מחני נא מספרך

אמר… שלשה ספרים נפתחים בר”ה… מחני נא = ספרן של רשעים, מספרך= של צדיקים, אשר כתבת = של בינוניים

6.

פרק לד פסוק כ’ = כל בכור בניך תפדה

מנין שאם היו לו חמישה בנים מחמש נשים שחייב לפדות את כולם? שנאמר כל בכור בניך

7.

פרק לד פסוק כט’ = ומשה לא ידע

אמר… הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו שנאמר… ומשה לא ידע… הני מילי במילתא דעביד לגילויי

שאילות

1. רמז למרדכי מהתורה (בפרשה) מניין?

(כבר שאלתי, מילא, שואל שוב)

2. פרק ל פסוק כד’ – ושמן ית הין

כמה לוג יש בהין (וכמה ליטרים של ימינו) ?

3. פרק ל פסוק לה’ = ועשית אותה קטורת

כמה סממנים היו בקטורת

4. וכבר שאלתי פעם – בן כמה היה בצלאל כשהתחיל במלאכת המשכן?

שבת שלום

להת

Leave a Reply