ויקהל + פקודי תשע”ה

 

From:
To:
Subject: FW: ויקהל… ויבאו..ויעשו כל חכם לב.. ואלה פקודי… לעיני כל בית ישראל
Date: Fri, 13 Mar 2015 23:56:17 +1100

 
הקדמה כללית
 
הסיפור על הקמת המשכן (כולל בגדי כהונה), תופס כארבע וחצי פרשות. פרטים ועוד פרטים וכפילויות וכד’, שמנפחים את המוח, קרשים וקרסים, וכפתור תחת שני הקנים ועוד ועוד. אבל אם זה כתוב, כמובן שיש לזה סיבה, כנראה נסתרת, אז נוצר הצורך למצוא או להמציא, מה שחשוב הוא, שבמרבית המקרים – יש בהסברים ובמדרשים למיניהם, יופי חוכמתי, אם כי לעיתים חוכמולוגי, ולעיתים קרובות אף מעשי ניסים. למה לא? איך נאמר כשא-להים רוצה…
 
הבעייה, היא, שהמאמינים לא יכולים לסטות מהקו המנחה שהותווה ע”י חז”לינו, לפני כ – 1,800 – 2,000 שנה. אפשר להעמיק, אפשר לפתח, למצוא רעיונות חדשים, אבל הם חייבים להיות בתלם. התורה קדושה .
לכל אות ותג יש כאמור כוונה גלויה או נסתרת. יש  א-להים שציווה, אבל א-להים גם מעניש.
הוא רבש”ע, כבר מזמן לא כל כך מצווה, יש לו הרבה ממלאי מקום בשר ודם,  אבל להעניש מפעם לפעם, ולא רק את אומתו הנבחרת, הוא עדיין ממשיך..
 
חזרה למדבר – הזמן – ט”ז תמוז, שנת ב’תמ”ח. לפני כ – 40 יום, משה עלה על ההר ונעלם לו, עם חלוף הזמן, ללא סימן חיים ממשה, בני ישראל איבדו את סבלנותם, אז אהרן בנה להם את העגל, ואז משה ירד מהר סיני, הרג (בעזרת אנשי שבטו) כמה אלפים, ועלה שוב אל ראש  ההר (כנראה,) שוב עברו 40 יום, ואז משה ירד עם מצווה או שתיים, אבל גם עם תוכניות בנייה גראנדיוזיות  לבניית בית (נייד) לא-להים.. א-להים רוצה בית. – אלהים הוא גם ארכיטקט וגם מעצב פנים גם אמן וגם פסל (פ פתוחה)  וכו’. וכנראה גם קוסם, אופס – עושה מעשי ניסים – כמו שנאמר ב-,
 
 
“שעה שאמר הקב”ה למשה, עשֵה את המשכן, היה עומד משה בתימהון, שלא ידע מה לעשות, עד שהראה לו הקב”ה בעין, כמ”ש, וראֵה ועשֵה בתבניתם, אשר אתה מראֶה בהר. בתבניתם, שהראה הקב”ה למשה צורת כל דבר באותה הצורה הרוחנית שלמעלה, וכל אחת מהצורות הרוחניות שלמעלה הייתה עושה צורתה בדומה לצורה הדמיונית הנעשית בארץ. ובזה ידע משה.” (ע”כ)
אז משה עם תוכניותיו הגשמיות –  והבנייה או טו טו מתחילה, אבל רגע צריך תקציב, צריך חומרים, צריך עובדים/ות, מה עושים? כמובן מבצע התרמה, גם כסף גם זהב, גם בדים יקרים, גם עצי שיטים ושלא נשכח אתת עורות האילים המאודמים ועורות התחשים, והכל יש ב”ה, שם במדבר. האומנם? אין תחשים??? מה הבעייה. א-להים הכל יכול רוצה משכן עם מכסה עורות תחשים??? בורא (זמנית – חד פעמית) תחשים. (מה זה תחש????) אז ויקיפדיה
 
 
מסכם יפה, אצטט
 
“תחש מוזכר בתנ”ך כסוג של עור שבו השתמשו, בעיקר במלאכת עשיית המשכן. זהותו של התחש די עמומה, ונאמרו לגביה דעות שונות, מימי קדם ועד היום. לרוב רואים בו סוג של בעל חיים, אולם היו גם ששיערו שמדובר בסוג עיבוד עור או צביעתו…..
“אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת הייתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז”.

אמנם, במדרש תנחומא (ורשא, תרומה, סימן ו’) מובא הנושא כמחלוקת תנאים:

רבי יהודה אומר: חיה טהורה גדולה הייתה במדבר, וקרן אחת היה לה במצחה, ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות. ורבי נחמיה אומר: מעשה נסים הייתה, ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה, ועורות תחשים למה? דכתיב: ‘אורך היריעה האחת שלשים באמה’ – מי מביא לך יריעה של שלשים אמה!? אלא מעשה נס; לשעה שנבראת נגנזה”.

הירושלמי (שבת, פ”ב ה”ג) מציג את הדברים בצורה שונה, ואף מביא דעה ש’תחש’ אינו סוג חיה, אלא סוג עור – אולי צבע: (ע”כ)

(טוב שכותב הערך משתמש במילה “זהותו ..”עמומה”. כלומר פשוט לא יודעים. נ ק ו ד ה. כנראה שגם עורך התורה לא ידע, רק שמע, רשם העתיק וחשב “על הפאטה”. ואולי א-להים התלוצץ והכתיב לנו חידה)

אחזור למשכן להלן, 

רק הערה, – לאחרונה (בשבוע שעבר בעצם)  גיליתי מקור מודרני, מסורתי, ומאוד מעניין בגישתו, במה שנראה לי כחריגה קלה מהמקובל, עד כמה שמותר לחרוג מ”המטבע שטבעו חז”ל”, הלא הוא הרב מנחם ליבטאג ששיעוריו בפרשת השבוע מרוכזים ב –

 
 
מומלץ) וכנראה יש לו עוד מאמרים על התורה וכו’ , איך אומרים בברכת המזון,”לא חסר לנו”.
ב”ה – מקורות פרשניים לתורה, לפרשות השבועיות ולכל נושא יהדותי (ולא רק)  יש למכביר.
 
אז מה הנ”ל אומר בקשר לחזרות על מלאכת המשכן – בתכנון ובביצוע, מתוך
 

במבט ראשון נראית פרשת ויקהל כחזרה פשוטה על פרשת תרומה, אך עיון נוסף יגלה הבדלים משמעותיים בין שתי הפרשיות . . .

תיאורי פרטי הכלים שבפרשיות תרומה וויקהל אמנם זהים, אולם סדר כתיבתם בתורה שונה. הסיבה להבדל זה פשוטה: פרשת תרומה מתעדת את ציווי המשכן מפי הקב”ה למשה, בעוד שפרשת ויקהל מתעדת את הדרך שבה מסר משה את הציווי לבני ישראל! הבדל זה משפיע על סדר הפרטים. …..

בהקדמתו לספר שמות מציע רמב”ן הסבר לתמיהה זו: לדעתו ספר שמות מסתיים בבניית המשכן מפני שהיא משלימה את גאולתם של בני ישראל ממצרים.

שיקום רוחני

הסברו של רמב”ן יסייע לנו להבין מדוע חוזרת התורה על ציווי המשכן בפרשיות ויקהל-פקודי. המדרגה הרוחנית הגבוהה שהשיגו בני ישראל בהר סיני אבדה להם בחטא העגל. הקב”ה סילק את שכינתו מהם (ל”ג; א-ז), ועל כן תהליך הגאולה לא הושלם.

התערבותו של משה למען העם לאחר החטא הצליחה למנוע את הכחדתו (ל”ב; יא-יד) ולהבטיח את כפרתו (ל”ב; ל, ל”ד; ט), אך לא היה בכוחה להחזיר את העם לרמתו הרוחנית הקודמת, ועל כן לא שרתה שכינה בקרב המחנה (ל”ג; ז).

י”ג מידות של רחמים (ל”ד; ה-ח) העניקו לעם הזדמנות נוספת, אך גם בעקבותיהן לא שרתה השכינה מאליה. כדי שהשכינה תוכל לחזור לשרות בקרבו, חייב העם להיות עסוק בתהליך בניין המשכן [והשווה להבדל בין יצירת הלוחות הראשונים לבין יצירת השניים: “פסל לך שני לֻחֹת” (ל”ד; א) לעומת “והלֻחֹת מעשה א-להים המה” (ל”ב; טז)].

העם זקוק לתהליך של שיקום רוחני, וההשתתפות הכללית בבניית המשכן עשויה לתקן את מה שהתעוות בקשר עם הקב”ה כתוצאה מחטא העגל. במונחים קבליים נאמר כי בניית המשכן היא “תיקון” לחטא העגל.

(נו – שיהיה. לךא משכנע אבל יפה. אז הסיבה לחזרה המפורטת בעת הבנייה,  היא מעין כנסיון לכפרה “חלקית” על חטא העגלת. (רק אעז ואומר  ש”פוקד עוון אבות על… רבעים…” אינה במיוחד מידת חסד ורחמים)

פסוקי השבוע

וכל אשה חכמת לב

לעיני כל בית ישראל

 

ערב שבת שלום

פתיחה

אז לפתיחת הפתיחה – השבוע – יש לנו  שתי פרשות מחוברות “ויקהל – פקודי” – משהו קצת תיסבוכתי, איך להתיחס? אז נניח שהן פרשה אחת, עם שני חלקים. לפני שנה , – שנת תשע”ד הייתה שנה מעוברת ואז שתי הפרשות היו נפרדות

אז לפני שנה, הערתי את תמיהותי בנפרד, 

לפרשת ויקהל ב –

http://toratami.com/?p=114

ולפרשת פקודי ב –

http://toratami.com/?p=116

וע”ש

ולפרשותינו – אזכיר היכן אנחנו – לפני שבוע – בפרשת כי תישא –  משה רבנו ירד מההר, עם פנים קורנות ושני לוחות אבן בידיו, הניח אותם היכן שהו, כנראה הוא גם אכל קצת (אחרי 40 יום צום) ומייד (???) הקהיל את 2 מליון הנודדים, שכנראה חיכו לו בחיל ורעדה, בזכרם  את ההרג שנערך בהם 80 יום קודם לכן (17 בתמוז) ואז שוב משה חוזר על מצוות שמירת שבת, שנאמרה כבר בשבוע שעבר (פרק לא פסוקים יב’-יז) אלא שהפעם (בפרשת ויקהל) בעקבות מדרשי חז”ל הפכה להיות מצווה קצת שונה מפשט הכתוב.  (פירוט להלן – מצווה קי”ד – 114 ברשימת 613 המצוות) ומייד משה ממשיך לומר את הציווי (חוק המס החדש) של “קחו מאתכם תרומה”,  קצת מוזר.

נושאי שתי הפרשות הן להלן בטבלה, לא על מנת לערוך השוואה, אלא רק לשם עימוד מסוגנן.

תוכן ויקהל תוכן פקודי
 

מצוות יום השבת –  – (כל העושה בו מלאכה יומת).

 

מצוות איסוף תרומות למשכן וגיוס עובדים

 

רשימת מרכיבי המשכן (כולל בגדי השרד)

 

הבאת התרומות (“ויבואו האנשים על הנשים”)

 

התגיסות נשים לטוויית הבדים

 

תרומת הנשיאים

 

קריאה למינוי קבלני עבודה

 

מינוי הקבלנים

 

קריאה להפסקת איסוף התרומות והכנת חומרי הבנייה

 

יריעות המשכן ויריעות אהל המשכן – ויעשו, ויחבר, ויעש

 

לולאות וקרסים – ויעש

 

קרשי המשכן  ובריטים – ויעש

 

הפרוכת ועמודיה, המסך  –  ויעש

 

הארון עם הכרובים – ויעש בצלאל

 

השולחן ובדיו  וכליו – ויעש

 

המנורה – ויעש

 

מזבח הקטורת ושמן המשחה – ויעש

 

מזבח העולה והכיור – ויעש

 

קלעי החצר, עמודים, אדנים, יתדות ומסך השער – ויעש

 

 

מינוי מועצת המנהלים והאמנים הראשיים

 

פירוט כמויות החומרים – זהב, כסף ונחושת

 

אפוד – עשה

 

אבני השהם – עשו

 

חושן – עשה

 

מילוי אבני החושן וטבעות  – מלאו

 

מעיל האפוד – עשה

 

כתונת מצנפת ואבנט  – עשו

 

ציץ, ופתיל תכלת – עשו

 

כל המשכן ואביזריו – הביאו

 

ה’ מצווה את משה מה לעשות

 

הקמת המשכן – משה

 

התקנת הארן ואביזריו – משה

 

התקנת השולחן ועריכת הלחם – משה

 

המנורה, מזבח הזהב והקטרת קטורת – משה

 

המסך , מזבח העולה הקרבת העולה והמנחה (?) – משה

 

הכיור ומילויו במים – משה

 

הקמת {?} חצר והמסך – משה

 

הענן מכסה את המשכן

ומצוות (מצווה אחת בלבד)
 
מתוך – 
 
 
שמות, פרשת ויקהל
קיד: מצוות לא תעשה – שלא לענוש בשבת
 
>>>>>>>
 
יש לנו רשימה ארוכה של “עשיות” לעומת שורותיים של איסור מלאכה והבערת אש. מעניין שהציוויים הפשוטים “כל העושה בו מלאכה יומת”,  “לא תבערו אש”  של פרשת ויקהל לא נחשבו כמצוות. כפשוטו של מקרא.
 
(מוזר – בהתחלה חשבתי שנפלה טעות דפוס, שאולי היה צריך להיות “שלא לעבוד” או “שלא להבעיר אש” במקום שלא לענוש, הרי בפירוש כתוב כך. אבל טעיתי, משום מה חז”ל , הרמב”ם ואחרים בעקבותם, התעלמו מפשוטו של מקרא והחליטו שהכוונה היא שבית המשפט לא ישב וידון למוות ויבצע בשבת. ??? המשך להלן)
והפרשות נכנסות לפירוט על גבי פירוט, מה להכין ומה הוכן, לא נוח או מהנה לקוראן, אבל זה מה יש
 
לקח טוב
 
1. לעבודת הבורא, יש תמיד מתנדבים, גם לתרומה וגם לעבודה
 
2. על הגזבר – אוסף התרומות – לדווח (תלוי ב ???)
 
3. ???? לא רצוי להיכנס לתוך ענן
 
 
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
 
בשתי הפרשות יש הרבה חזרות, הרבה משפטים, – גם מורכבים, גם פשוטים ומבלבלים, לשם מה כל זה פורט – ואפילו פעמיים או שלוש? ומתי? מה העובדות ומה ההגזמות?
 
1. ויקהל משה….ויאמר … אשר ציווה… ששת ימים 
 
כבר הזכרתי, משה יורד מן ההר אחרי היעדרות שנייה של 40 יום, אז איך מקבלים אותו ומה הוא אומר —
 
במובן שאי אפשר בלי מדרשים (יפים) למשל מתוך
 
 
” אומר המדרש (ילקוט שמעוני שמות פרק לה רמז תח): “אמר הקב”ה, עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני” (הובא בדברי ‘אור החיים הקדוש’ – שמות לה, א).

ואומר רש”י: “ ויקהל משה – למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר”.
שהרי ביום הכיפורים נתנו לוחות שניות, לאחר שמשה נעדר מהארץ כמאה ועשרים יום פחות יומיים. כי הוא עלה בז’ בסיון וירד בי”ז בתמוז. עלה שוב בי”ח בתמוז וירד בערב ר”ח אלול. עלה בר”ח אלול וירד ביום הכיפורים שאז קיבלו לוחות אחרונות. ואמר לו ה’: מעתה יקבע יום זה למחילה וסליחה……

והנה, נוהג שבעולם שאם אדם חוזר ממסע ארוך במקומות רחוקים בעולם, באתרים נעלמים וכדו’, אוהביו וקרוביו מבקשים ממנו לפרט את כל מסעותיו, מה ראה, והיכן היה, ואלו נפלאות הבריאה נגלו לפניו, וכל כיוצא בזה. כך גם כשירד משה רבנו מהר סיני לאחר זמן ממושך, הגיעו כל ישראל ובקשו ממנו שיספר להם מה ראה בשמים, כיצד נראים המלאכים, מהם “שבילי דרקיעא” וכדו’. התחיל משה רבנו לומר להם, “ששת ימים תיעשה מלאכה וכו’, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת”, והוא מתחיל ללמדם על מצוות שמירת שבת כהלכתה.
והיו ישראל תמהים ואמרו לו וכי בשביל זה באנו, אנחנו רוצים לשמוע על נפלאות השמים וצבאם, והלכות נלמד אחר כך.
אמר להם משה רבנו לא הלכות אני מלמד אתכם אלא מה שראיתי בשמים – בואו ואספר לכם דבר “מרתק” שראיתי, שיש בשמים שני סוגי גיהינום, יש גהינם של ימות החול וכתוב בפתחו “חול”, ויש גהינם של יום שבת וכתוב בפתחו “שבת”. וההבדל ביניהם הוא, שמי שעבר עברות ומגיע לו על כך עונש בגיהנם, בשבת הגהינם שובת, אבל מי שחילל את השבת, אש הגהינם של שבת בוערת גם בשבת במידה כנגד מידה,

(יפה, נעים לדעת שיש שני מיני גיהנום)
והמאמר ממשיך באזהרות)
???הניסיון והעובדות מוכיחים כי עסק שפועל בשבת אינו רואה סימן ברכה. היה פעם מפעל זכוכית בירוחם שעבד בשבת, ולמרות שחומר הגלם של הזכוכית הוא חול והרווח על יצירת הזכוכית גדול ומובטח, המפעל נסגר. הם עבדו בשבת, כי הם טענו שהתנור מוכרח להיות חם כל הזמן גם בשבת, כדי שנוזל הזכוכית לא יתקשה בתוך הצינורות, מה שיביא את המפעל להפסדים גדולים, שהצינורות יסתמו. ולבסוף המפעל נקלע להפסדים ונסגר. הרי שהשבת מביאה ברכה לשומריה, ומי שמחלל אותה, מביא על עצמו את ההפך, ואינו רואה סימן ברכה מאותה עבודה, וזו היתה הטעות שלהם.

כמו כן היה בבית שמש מפעל גדול למלט שעבד גם בשבת, ולבסוף הוא נסגר.

(ע”כ)(ואפשר לחשוב שמפעלים שסגורים בשבת, תמיד הצליחו)
 
דעה מענינת מגיעה מבארות יצחק, מתוך
 
 
רשת השבוע מתחילה במלים “וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. גם בשבוע שעבר היתה התקהלות, אבל שם כתוב: “וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן”. לכל אורך חטא העגל עם ישראל נקרא בכינוי ‘העם’ יותר משלושים פעם, ואילו בכינוי ‘עדה’ אין הוא נקרא אפילו פעם אחת. והנה, בפרשתנו, לאחר שיורד משה מהר סיני, הדבר הראשון שהוא עושה הוא: “וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. הוא סיים להתפלל על עם ישראל. חטא העגל התכפר ועבר גם יום הכיפורים, ומעכשיו פותחים דף חדש. לכן, אומר משה רבנו, מעכשיו לא מדובר יותר בעם שמתקהל אלא בעדה – מלשון ייעוד ומלשון עדות. כדי לצוות על בניין המשכן צריך להבין שאין פה רק אוסף של אנשים אלא בקבוצה שיש לה יעוד. “וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.
(והמאמר ממשיך בסיפור דרשתי נאה)
מתי הקהיל משה את כל העדה? – רש”י אומר שהיה זה למחרת יום הכיפורים. על אותו יום, לפי רש”י, נאמר בתורה גם הפסוק (שמות יח, יג) “וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם”. איזה משפט יש לעשות יום אחרי יום הכיפורים? אומרים חז”ל (פסיקתא זוטרתא שמות יח, יג) שהמשפט היה משפטם של הערב רב שדרשו את שלל המצרים בחזרה, ובאו אל משה לדון על כך. חז”ל אינם מתארים מה היו תוצאות המשפט הזה. כל אחד מאיתנו היה, מן הסתם, זורק אותם מכל המדרגות: לא זו בלבד שאתם אינכם חלק מישראל, ותפסתם איתנו טרמפ, וגרמתם לנו חטא נורא, עכשיו אתם מבקשים גם לקחת את השלל מאיתנו? אבל משה רבנו יושב על הדין הזה מהבוקר עד הערב. חישבו על הסיטואציה: למחרת יום הכיפורים, אחרי שעברו 120 ימים של משה על הר סיני, כשצריך להתחיל לגייס תרומות מכל ישראל לבניית המשכן, משה יושב ברצינות רבה במשך כל היום ודן בטענותיהם של הערב רב – שגרמו לכל חטא העגל – ורוצים לקחת את השלל של המצרים בחזרה!” (ע”כ)
ודעה שונה ומענינת מובאת ב –
“השל”ה הקדוש דורש:

‘לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת’. רומז לאש המחלוקת ואש הכעס, שצריך האדם ליזהר שלא לבער אותו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנם, והכועס בשבת או עושה מחלוקות חס ושלום, גורם להיות חמת הגהנם בוער בו בר מינן.

נראה לומר על פי דבריו, שדוקא כאשר רוצה משה להזהיר את ישראל על ענין ההתרחקות מאש המחלוקת, הוא מקהיל את העם כולו, ועל כן: “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אליהם… לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת”.
נרחיב מעט בענין זה.
בתורה שלמה לפסוק הפותח את הפרשה מביא דברי חז”ל על ענין ההתקהלות:

זה שאמר הכתוב ‘מי כהחכם ומי יודע פשר דבר’, אשריהם הצדיקים שיודעים לעשות פשרה בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך אמר משה רבינו ע”ה ‘ויקהל’, תבוא ‘ועשו לי מקדש’ ותכפר על מעשה העגל, שנאמר ‘קום עשה לנו אלהים’, ותבוא קהלת משה רבינו, שנאמר ‘ויקהל משה את כל עדת וגו” ותכפר על קהלת אהרן, ‘ויקהל העם על אהרן’…

שני סוגי התקהלות יש. יש התקהלות כדוגמת “ויקהל העם על אהרן” שנאמר בחטא העגל, עליה נאמר: “שנאתי קהל מרעים…”, ויש התקהלות כדוגמת “ויקהל משה”, הבאה לתקן את התקהלות העם שבחטא העגל, וכן “הקהל את העם… למען ישמעו ולמען ילמדו”, המצוה על מצות “הקהל”. (ע”כ)

ומאמר שמעלה שאילות ועונה (להבנתי הצנועה המאמר בעצם רק מנסה לענות) עליהן
 
אצטט
 
שאלות –

נראה לשאול, מדוע נאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. הלא בכל פעם שדיבר משה עם ישראל, הקהילם סביבו כדי לדבר עימהם? א.
ועוד, מדוע נאמר, ויקהל משה. הלא לא היה צריך משה להקהילם, משום שפרשה זו נאמרה למחרת יום הכיפורים (רש”י), ועדין היו ישראל מכונסים בתחתית ההר? ב.
ועוד, מדוע נאמר, את כל עדת בני ישראל. היה לו לומר, ויקהל משה את ישראל? ג.
ועוד, מן הכתוב, אלה הדברים. לומדת הגמ’ את איסור ל”ט מלאכות שנאמרו למשה מסיני (שבת ע.). אם כן, מדוע נאמר בהמשך הפסוק, אשר ציוה ה’ לעשות אותם. היה לו לומר, אשר ציוה ה’ לא לעשות אותם? ד.
ועוד, נאמר, אלה הדברים אשר צוה ה’. מדוע לא נאמר, מה הם הדברים? ועוד, היה לו לומר, אלה המצוות אשר ציוה ה’ לעשות אותם? ה.
ועוד, מדוע חזר משה לצוותם על שמירת השבת, והלא כבר נצטוו על השבת במרה, ואחר כך נצטוו על השבת שוב בהר סיני? ו.
ועוד, מדוע נצטוו ישראל להתענג בשבת? הלא מצוה היא מלשון צו. דהיינו, דבר המגביל. ועונג שבת הוא הנאה ושמחה. כלומר, היה צריך להסתפק בל”ט מלאכות לא תעשה?

תשובות –
נראה להשיב, הטעם שהתורה הדגישה הפעם שמשה הקהיל את בני ישראל, וכינסם למקום אחד, על מנת להודיענו שהתקהלות ישראל לשמיעת ציווי שמירת שבת, באה לתקו את עוון התקהלות ישראל בחטא העגל. שנאמר, ויקהל העם על אהרן (שמות ל”ב). ומכאן למדנו שעל ידי שמירת שבת בפרהסיה, מתוקן עוון ההתקהלות לעגל. כלומר, שעל ידי שמירת שבת בקהל רב, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מחליפים ישראל את עוון ההתקהלות לעגל בהתקהלות של קדושה, ומשברים בכך את יצר הרע. לפי שברוב עם הדרת מלך, ותפילת ציבור מתקבלת תמיד. הטעם שמצות שבת מתקנת את עוון העגל. לפי שיש עבירות השקולות כנגד כל תרי”ג המצוות. כגון: עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות. דהיינו, שכל העובר על אחת מהן, כאילו עבר על כל מצוות התורה. וכנגדם יש מצוות השקולות כנגד כל תרי”ג המצוות. כגון: שמירת שבת כהילכתה. דהיינו, שכל השומר שבת, כאילו קיים את כל מצוות התורה.(ע”כ)
ואוסף מעניין של מדרשים מובא ב –
אצטט
 
“ויקהל משה את כל עדת בני” ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צווה ה’ לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש וכו’ לא תבערו אש בכל מושבותיכם” וכו’.

חז”ל אמרו משה רכז את כל עדת בנ”י שלא יאמרו אם אנו היינו נוכחים בעת שצווה אתכם משה על שמירת שבת וכו’ היינו טוענים שהיום יש הקלות בהבערת האש. לא צריך להתאמץ במיוחד, ולכן היינו מקבלים ממנו ח”ו כאילו היתר על הבערת אש בשבת וכו’. ולי נראה בס”ד לפרש כוונת הפסוק “ויקהל משה את כל עדת בנ”י” ולא השאיר לא נוער ולא משכילים ויאמר אליהם אלה נוטריקון אמרו לי הטענות שיש לכם לגבי מה שצווה ה’ לעשות ששת ימים וכו’ “לא תבערו אש בכל מושבותיכם” וכו’ ואז אוכיח לכם שאלה טענות שווא.
…..

למה ניתנה שבת? ר’ ברכיה בשם רח’ בר אבא: לא ניתנה שבת אלא ללימוד תורה. ר’ חגאי בשם רש’ בר נחמני: לא ניתנה שבת, אלא לתענוג. מכאן יש כביכול סתירה? אלא כאמור לגבי בעלי בתים שכל הזמן עסוקים בעבודתם, יום שבת בשבילם יום שכולו טוב ללימוד תרה, אך לגבי ת”ח, שכל יום הם עסוקים אך ורק בלמוד תורה, בשבילם יום שבת לתענוג. כי כל ימי השבוע הם מסרסים את עצמם, ומנזרים את פיהם מכל דבר טוב.

 
..
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת”. אם לפני זה נאמר: “ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון”. למה הצטרך שוב להדגיש בהבערת האש? לזה יש כמה תשובות:
א) כי בלוחות הראשונים נאמר טעמה של שבת מפני שהבריאה היתה בששת ימים בלבד כמו שנאמר: “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש”. וא”כ הייתי טועה ואומר שבשבת אסורות רק המלאכות שבריאתן היתה בששת הימים הללו, אבל הבערת אש שנתרחשה רק במוצש”ק כאשר הקיש אדם הראשון אבן באבן – (ולפיכך מברכים בורא מאורי האש במוצש”ק) לא נאסרה בשבת, ולכן היה צורך אפוא לאסור מלאכה זו בלאו מיוחד. “לא תבערו אש בכל מושבותיכם”. (ע”כ)
(אלא שהמצווה “לא תבערו אש…” הפכה למשהו שונה – להלן)
והמאמר הנ”ל ממשיך ומסביר את הפסוק הראשון בפרשת פקודי
אלה פקודי.. לעומת :אלה הדברים” בתחילת פרשת ויקהל ”

אלה פקודי.. לעומת “אלה הדברים” בתחילת פרשת ויקהל

פרק לח פסוק כא’
“אלה פקודי המשכן משכן העדות” וכו’. ידוע מארז”ל שבכל מקום הנאמר “אלה” בלי ו’, בא לפסול את שנאמר קודם. וכאשר נאמר “ואלה עם ו’ בא לרבות ולהוסיף. לדוגמה:

נאמר: “אלה תולדות יצחק” בלי ו’ לרמוז שדווקא אלה החשובים, ובא לפסול זרע עשיו. מאידך נאמר: “ואלה המשפטים” עם ו’ לרמוז לנו שגם המשפטים ניתנו בסיני כמו עשרת הדברות שנזכרו לפני פרשת יתרו.
אם כן, יש להבין לפי ההקדמה הזו, מדוע נאמר “אלה פקודי” בלי ו’. היעלה על הדעת שפוסלים את התרומות שנתנו למשכן המוזכרים בפרשת ויקהל?
אלא חז”ל אמרו: “אלה פקודי” בא לפסול את “אלה אלקיך ישראל” שאמרו אותו הערב רב בזמן עשיית העגל. אמר הקב”ה לישראל: כיון שבצבור הזה ובמלים אלו הכעסתם אותי, הרי מן הדין שתפייסו אותי במלת “אלה” כדי שאכפר לכם חטאתכם. אתם חטאתם ב”אלה אלקיך ישראל”, תכפרו ב”אלה פקודי המשכן”.
שואלים למה באמת נאמר “אלה אלקיך”, הרי הם עבדו את העגל, ומהראוי להיאמר זה אלקיך ישראל”? אלא מסבירים שהערב רב עבדו, לא רק העגל אלא גם י”ב מזלות וכוכבים. וביחד הם י”ג אלהות. ולכן נאמר אלה פקודי בלשון רבים שעל ידי שאנו נותנים נדבה למשכן, שהם כמניין אותם י”ג פריטים הנמצאים במשכן (המפורטים מטה) ובזה אנו מייחדים את שמו של הקב”ה שהוא אחד כמניין י”ג. וזה סמן שהם התחרטו בעניין העגל, וכעת מייחדים שמו שהוא אחד ושמו אחד.

(אז כשחז”ל רוצים  -“אלה” פוסל וכשרוצים “אלה” מוסיף ומשלים)
 
 
2. לא תבערו אש בכל מושבותיכם … מצווה קי”ד “שלא לענוש בשבת”
 
מצווה מוזרה, התוכן של הפסוקים די ברור, אבל מה הקשר בין הפשט הכתוב לבין המצווה כפי שהיא, אז המקור
 
סנהדרין דף לה
 
משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת והא מה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין או אינו אלא אפי’ מיתת ב”ד ומה אני מקיים והומת בחול אבל לא בשבת או אינו אלא אפילו בשבת ת”ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן ב”ד אף מושבות האמור כאן בית דין ואמר רחמנא לא תבערו אש בכל מושבותיכם (ע”כ)
 
ומתוך
 
 
אין מבצעים מיתת בית דין או עונש מלקות ביום השבת. התורה הזהירה במצות “לא תעשה” מיוחדת שלא לענוש את חייבי מיתות בית דין ואת חייבי המלקות בשבת, באומרה: “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת”, והוכיחו בגמרא, כי הוראת “מושבות” האמור במקרא זה, היא מושב בית דין, וכוונת המקרא לאסור הבערת אש המיוחדת לבית דין – היא אש המובערת לשם התכת העופרת בה מבצעים את פסק דינם של החייבים מיתת שריפה.וקיבלו חכמים, כי אין כוונת התורה לאסור בזה מיתת שריפה בלבד, אלא כוונתה לאסור את ביצוען של כל מיתות בית דין וכן ביצוע עונש מלקות, ולא נקטה התורה איסור מיתת שריפה, אלא לדוגמא” (ע”כ)
(לעומת זאת ולא לעניין, מאמר שלילי
Bושא לדיון נפרד)
(לא אצטט)
 
ושוב למצווה קי”ד – מתוך ספר החינוך (הנוסח קצת שונה)
 
קיד. שלא יעשו בית דין משפט מות בשבת.
שלא יעשו הדינין דינים בשבת, כלומר, שמי שנתחיב מיתה בבית דין לא ימיתוהו בשבת, שנאמר(שמות לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ובא הפרוש עליו בזה (יבמות ו ב) שלא ישרפו בית דין בשבת מי שנתחיב שרפה, והוא הדין לשאר מיתות. ויש לנו לדרש ממנו דבר זה, שהרי לגופיה אינו צריך, שהרי כבר כתיב במקום אחר (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה, והבערה לצרך מלאכה היא, אלא ללמד ענין בפני עצמו נכתב, ופרשו בו שבא ללמד את זה שאמרנו. וזה לשון המכלתא (ר”פ ויקהל)לא תבערו אש שרפה בכלל היתה ויצאת ללמד מה שרפה מיחדת, שהיא אחת ממיתות בית דין, ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת. ועם כל זה שלמדנו בפסוק זה, יש לדרש בו מה שדרשו בו עוד גם כן הבערה (יבמות ו ב) לחלק יצאת. כלומר, שהעושה בשבת הרבה אבות מלאכות בבת אחת בהעלם אחד, שיהיה חיב חטאת על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה. ובגמרא דבני מערבא אמרו (ירושלמי סנהדרין פ”ד ה”ו) בכל מושבותיכם רבי אילא בשם רבי ינאי מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת.
משרשי המצוה. שרצה השם יתברך לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל, גם החוטאים והחיבים. משל למלך גדול שקרא בני המדינה יום אחד לסעדה, שאינו מונע הפתח מכל אדם, ואחר יום הסעדה יעשה משפט. כן הדבר הזה שהשם ברוך הוא צונו לקדש ולכבד יום השבת לטובתנו ולזכותנו, כמו שכתבתי למעלה (מצוה לא, לב). וזה גם כן מכבודו של יום הוא. _ע”כ)
 
 
3. ויבואו כל איש… ויבואו האנשים על הנשים
 
מעניין השימוש בשורש ב.ו.א, עם מילת היחס “על” ומשמעיותיו, ולא אכנס פה למדרש ליצים, במקום אצטט את הרמב”ן, מתוך
 
ע
בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכלן היו להן, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עימהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן.
(“נטפלו”??)
והסבר מקיף בויקיוורט

ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה’ (לה,כב)

“ויבואו האנשים על הנשים” – עם הנשים וסמוכין להם (רש י” ). ונשאלת השאלה “ה-נשים” לשם מה באו יחד עם בעליהן? בספר מנחה בלולה כותב, כי הנשים לא רצו להאמין לבעליהם, אחר שראו כי לקחו את תכשיטיהן לעשיית העגל. לכן באו עמם לראות כי אכן נדבתם היא עבור המשכן …

בכלי יקר מפרש הסבר מעניין. כי הנשים לא רצו לתרום את תכשיטי הזהב, שהרי המשכן היה לכפרה על חטא העגל. לפי שהן לא חטאו בעגל לא רצו לתרום זהב, שלא יאמרו שהיה להן חלק בעגל הזהב. רק שאר דברים, “כמ “ש “וכל אשה חכמת לב בידיה טוו”, שהביאו מטווה. אולם האנשים לקחו מהן בכח את תכשיטיהן, וזו הכוונה “ויבואו האנשים על הנשים” שפרקו את תכשיטיהן בזרוע…

הרה”ק בעל החידושי הרי”ם זי ע” מסביר מהו “ויבואו האנשים על הנשים”? אלא, כידוע, התרומות למשכן היו תשובת המשקל למעשה העגל. וחז”ל אומרים (ברכות לד “) במקום שבעלי תשובה עומדים שם, צדיקים אינן עומדים שם”. והנה בחטא העגל השתתפו רק האנשים, לא הנשים. יוצא שעל ידי התשובה על החטא הנ”ל האנשים התנשאו למדריגה יותר גבוהה מאשר הנשים הצדקניות, שלא חטאו בעגל. וזה “ויבואו האנשים על הנשים –” על ידי התשובה התעלו למעלה כמו כל בעלי תשובה שמתעלים למעלה ממדריגת צדיק…

(יפה מאוד)
ועוד סיכום יפה מתוך

שלא כמו במעשה העגל, ששם תכשיטי הנשים אינם נזכרים, כאן יש לנשים נוכחות חזקה בשלב הנתינה, שהרי רוב התכשיטים הם משל הנשים. כן הדבר בשלב העבודה המוגדרת כאן חכמה מיוחדת שהנשים היו מומחיות בה. חז”ל ורוב הפרשנים מימי הביניים העצימו והגדילו את תפקידן של הנשים בנתינה ואת מומחיותן בעבודה. אחד הפסוקים הבולטים בעניין הנתינה הוא פסוק כ”ב המתאר הן את הנתינה הן את התכשיטים. אמנם בתיאור “וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים” יש עמימות מסוימת והוא ניתן להתפרש הן לחיוב הן לשלילה: האם האנשים הכריחו את הנשים לתת את תכשיטיהן כיוון שהנשים לא רצו להיפרד מהם, או שמא האנשים שבאו לתרום את תרומתם כבר מצאו את הנשים במקום שתרמו לפניהם? דהיינו, הנשים היו נדיבות וזריזות מן הגברים בנכונותן לנדב. כך מסביר את הדברים אבן עזרא: “ויבאו האנשים על הנשים – אחר שבאו הנשים. ויש אומרים על דעת הנשים. והטעם, ברצונם. ויש מפרש על כמו עם, וכמוהו רבים” (הפירוש הקצר).

ראב”ע מציע כאן שלושה פירושים, בסדר יורד מן הרב אל המועט, ובשלושתם הנשים נדיבות ומתנדבות. 

ניתוח מקיף אחר (עם דגש פמיניסטי) ניתן ב –
לכאורה, פרשת “וַיַּקְהֵל” היא, בהרבה מובנים, חזרה על פרשת “תְּרוּמָה”. יש הבודקים דברים דומים ודברים שונים בהנחיות לבניית המשכן, נושא שעשוי וודאי לעורר עניין גם אצל ארכיטקטים ובוני בתים בתי כנסת ומקומות פולחן.
אנו נתמקד הפעם בהבדל של בני-אדם, כלומר, בפרשת “תְּרוּמָה” כל העוסקים בתרומה ובהתארגנות לבניית המשכן הם אנשים, ואילו בפרשת השבוע יש איזכור חוזר של הנשים.
נציג את הנתונים ואחר כך נדון מעט בכך.
בפרשת “תְּרוּמָה” מנחה ה’ את משה לפנות אל העם בבקשה לתרום בזה הנוסח: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי” (שמות כה, ב).
ואילו בפרשת השבוע הנוכחי, פרשת “וַיַּקְהֵל”, מנוסחת הפניה אחרת: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה’ כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה’ זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת” (שמות לה, ד–ה).
תשומת לבכם שלני דברים: מצד אחד השורש נד”ב חוזר בשני הנוסחים, כלומר יסוד הנתינה החופשית חשוב בשתי האמירות. אבל מצד שני יש הבדל בניסוח קהל היעד: בעוד שבאמירה הראשונה מנוסח קהל היעד בשם “כָּל אִישׁ” הרי בנוסח השני אנו מוצאים “כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.
מקרי?
לטעמי לא, בנוסח השני, קהל היעד הוא מקיף יותר, ואכן, בהמשך פרשת השבוע אנו מוצאים במפורש גם את הנשים, מה שלא מצוי בפרשת “תְּרוּמָה”….
 בתחילה כתוב: “וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה’ לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ” (שמות לה, כא). אבל, מיד, בפסוק העוקב, אנו מוצאים: “וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'” (שם, כב). ביישום הצו מופיעות הנשים כמו האנשים! הביטוי המרכזי כאן הוא “הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים”. פרשנים אחדים מבינים בו ‘אנשים עם נשים’  אחרים ‘בהתייעצות עם נשים’ ויש המבינים בכך שמקור התרומה הוא בעדיי הנשים  כל קורא יכול לאמץ לו את הפרשנות הנראית לו, או את כולם. בכל אופן, החשוב הוא, שהכתוב מעלה את הנשים באופן שוויוני לאנשים.
נראה לי שדי היה לנו בכך, אבל, הכתוב אינו מסתפק.
האנשים מתוארים רק כך שהם “מביאים” תרומות, והנה הנשים מצוינות לא רק כתורמות מוצרים אלה הן גם יוצרות: “וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים” (שם, כה–כו). הכתוב אינו מסתפק בציון הנשים רק כיוצרות תרומה, אלא הוא מדגיש שהן יוצרות ב”חַכְמַת לֵב”, יצירה שנובעת מתוך “לִבָּן”. היש שבח גדול מכך? (ע”כ)
4. אלה פקודי
תמיד (למורה – מרצה או פרשן, כדאי לפתוח בשאילות, זה מעורר את השומעים המנמנמים, אז המאמר
מתחיל בסדרה של 10 שאילות (א’-י’) –
“אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן (שמות ל”ח).
שאלות
נראה לשאול, מדוע נאמר, אלה פקודי, ולא נאמר, ואלה פקודי המשכן. כפי שנאמר, ואלה המשפטים? א.
ועוד, מדוע נאמר, אלה פקודי המשכן, ולא נאמר אלה מניני המשכן? ב.
ועוד, מדוע נקרא שמו משכן העדות, ולא נקרא בית העדות? ג.
ועוד, מדוע נכפלה מילת המשכן. שנאמר, פקודי המשכן משכן העדות? ד.
ועוד, מדוע נקרא המשכן, גם משכן וגם משכן העדות? ועוד, לצורך איזה עדות שימש המשכן? ה.
ועוד, מדוע נכפלה מילת פקודי, פעם בלשון רבים ופעם בלשון יחיד. שנאמר, אלה פקודי המשכן … אשר פקד על פי משה? ועוד, מדוע התורה השתמשה בלשון פקד, ולא בלשון מנה? ו.
ועוד, מדוע נאמר, על פי משה. היה לו לומר, על ידי משה? ז.
ועוד, מדוע לכאורה אין קשר בין תחילת הפסוק לסופו, דהיינו, שתחילת הפסוק עוסק בסיכום כמות תרומת ישראל למשכן, וסופו עוסק בסידור עבודת הלוים, ביד איתמר בן אהרן הכהן? ח.
ועוד, מדוע משה רע”ה סיכם והודיע מה נעשה במשכן מתרומות הכסף והנחושת, ואילו את תרומת הזהב סיכם, אבל לא הודיע לישראל מה נעשה בזהב? ט.
ועוד, מדוע לא סיכם משה לישראל את כל התרומות שנתבקשו ישראל לתרום למלאכת המשכן, אלא סיכם רק חלק מן התרומות? י.
תשובות (רק חלק)

נראה להשיב, שהטעם שנאמר אלה פקודי המשכן, ולא נאמר ואלה פקודי המשכן. משום שבכל מקום שנאמר ואלה, הכוונה היא שבא להוסיף על הדברים שנאמרו לפני כן. ובכל מקום שנאמר אלה, הכוונה היא שבא הכתוב לפסול את הדברים שנאמרו לפני כן. כלומר, נאמר כאן אלה משום שבא הכתוב לפסול את הדברים שנאמרו לפני כן במעשה העגל. דהיינו, את אשר אמרו ישראל, אלה אלהיך ישראל (שמות ל”ב). משום שעל ידי התרומות למשכן מחל ה’ לישראל, ופסל את מילת אלה הראשונה, ונתרצה באלה פקודי המשכן.
ועוד, נאמר אלה פקודי, כדי לפסול את המנין הקודם של התרומות למשכן. ללמדנו, שכאן הוא הסיכום האמיתי של התרומות הגלויות של ישראל למשכן. משום שכאשר נתבקשו ישראל לתרום למלאכת המשכן, תרמו ברוחב לב. שנאמר, ויבאו כל החכמים … ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה ה’ לעשת אתה (שמות ל”ו). בעקבות זאת ציוה משה, להעביר קול במחנה שלא יוסיפו לתרום, משום שכבר תרמו יותר מן הצורך למלאכת המשכן. אך מאחר וכל איש מישראל שתרם, חפץ שתרומתו תהיה עבור מלאכת המשכן, ולא למטרות אחרות. על כן ביקשו לדעת, את מנין התרומות ואת מנין יתרות התרומות. משום כך נאמר, אלה פקודי המשכן. דהיינו, שבכך פסל את אשר אמרו החכמים למשה, מרבים העם להביא. כי לפי מנין זה של פקודי המשכן, לא נשארה יתרה מתרומות ישראל, אלא, תרומתם הספיקה במדויק לצורכי מלאכת המשכן. א.
הטעם שנאמר, אלה פקודי המשכן, ולא נאמר, אלה מניני המשכן. משום כוונתו לומר, אלה פקידי (המופקדים על) המשכן. ללמדנו, שמלאכת המשכן חולקה לצוותות של חכמים…

טעם נכפלה מילת פקודי פעם בלשון רבים ופעם בלשון יחיד. משום שהנאמר, פקודי המשכן, בלשון רבים בא לרמוז על שלושת סוגי התרומות למשכן, אשר פקד משה. לפי שהיה משה הממונה היחיד לגבות את שלושת התרומות. תרומה האחת היתה בקע לגולגולת, שבה מנה משה את ישראל ונעשו מהם האדנים. התרומה השניה היתה תרומת המזבח, שגם היא היתה בקע לגולגולת, ובה מנה משה את ישראל שנית, ולאחר מכן ניתנה לקופת הקודש, כדי לקנות ממנה את קורבנות הציבור. התרומה השלישית היתה התרומה למלאכת המשכן, שהורכבה מי”ג חומרים. דהיינו, זהב, וכסף ונחושת וכו. הטעם שנקטה התורה בכפילות לשון פקד, ולא נקטה בלשון מנה. לפי שמילת פקוד בכפילות מסמלת את הגאולה. כפי שאמר יוסף, פקד יפקד אלהים אתכם (בראשית נ’)….
הטעם שמשה רע”ה סיכם והודיע לישראל את אשר נעשה במשכן מתרומות הכסף והנחושת, ואילו את תרומת הזהב סיכם ולא הודיע מה נעשה בו. משום שעיקר תרומת הכסף והנחושת היתה לאדנים וליתדות המשכן, שהיו מונחות על הקרקע או בתוכה. ומשום כך אין הם בולטים לעין ביחס למשקלם הרב, שהוא כ- 82 טון כסף, וכ- 79 טון נחושת, ע”פ המידות המובאת ברש”י (שמות כ”ו, י”ז)…(ע”כ)
 
(מומלץ לעיון ) ומה עם עודפי הנדבות? מתוך –
 
 

המלבי”ם מפרש בכיוון אחר שהמשכן וכליו היו עדים נאמנים שהמלאכה הייתה מדויקת לפי התכנון ולפי החשבון ולא היה כל דופי בשימוש בכספי התרומות כי אם חלילה היה שם שמץ של גזל הרי השכינה לא היתה שורה שם שנאמר: “אני ה’ אהב משפט שנא גזל בעולה”. כלומר המלבי”ם מעמיד את משכן העדות ב”עדות” על יושר ( עוד נחזור לעניין של יושר בהמשך).

 

בשמות רבה כתוב דבר מדהים “נכנס משה אצל בצלא-ל ראה שהותיר מן המשכן אמר לפני הקב”ה רבון העולם עשינו מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר, א”ל לך ועשה בהן משכן לעדות הלך משה ועשה בהן. כיוון שבא ליתן חשבון א”ל כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות. הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות”. מדרש רבה מביא דו-שיח בין ה’ למשה שבסיומו משה בונה מן העודף עוד משכן שנקרא משכן העדות. החתם סופר התמודד עם המדרש הזה ואומר שם “דרשו חז”ל כפל משכן שעשו בהמ”ד מן המותר שנתותר” משמע שבנו בית מדרש מהשאריות של המשכן.

ממשיך החת”ס ומקשה שהיה צריך להיות כתוב אלא פקודי המשכן ומשכן העדות ועוד אם היו בונים בית מדרש היה לו להוסיף כמה הוציאו בבניין בית המדרש. ומתרץ שלומדים שאין מחשבין עם גבאי הצדקה שרש”י מפרש שם אין מחשבין – לומר היכן נתתם מעות שגביתם. מכאן יוצא שמשה רבנו כלל לא היה צריך לתת חשבון על מה שהוא עשה עם הכסף אולם הוא רצה שהכל יראה. גם הכלי יקר אומר שמשה רצה לנקות עצמו ולכן נאמר “פקד על פי משה”. וכך לומד הב”ח שגם גבאים נאמנים למרות שהם לא חייבים עדיף שיתנו דין וחשבון על מה שהם עשו עם הכסף.

הכלי יקר מביא גם קושיה של מפרשים למה משה עשה חשבון על מה שעשה עם הכסף והנחושת, ולא עשה חשבון על מה שעשה מן הזהב. והוא מתרץ שכל מה שעשו הם סיימו כבר ומשה רצה לנקות את עצמו מכל חשד אז הוא מסר דין וחשבון על הכסף והנחושת. אבל הם עדיין היו צריכים את הזהב לבגדי כהונה ולכן לא יכל לתת דין וחשבון.

 

תירוץ מקורי נתן יוסף פאצאנאווסקי בספרו “פרדס יוסף” על ספר שמות שזה פשוט שהרי הארון היה נושא את נושאיו אז ברור שהוא נשא את עצמו, ואם הוא נשא את עצמו לא היה לו משקל ואם כן אי אפשר היה לשקול אותו ולדעת בכמה זהב השתמשו בארון. ונסיים בכתב סופר שהסביר שמאחר ואת הארון עשו רק בצלא-ל ואהליאב איש לא חשד בהם, אבל ביתר העבודות שנעשו על ידי אנשים רבים היו שחשדו שמא מישהו לקח משהו ולכן נערך החישוב המדויק.

(יפה, לכן הארכתי)

וקצת גימטריה מדברי מ”מ ראש העיר פ”ת

https://www.facebook.com/baityehudi.petahtikva/posts/213508478855769

מעדן לשבת…

*****

“אלה פקודי המשכן משכן העדת…”

מביא רבנו בחיי רעיון על מספר השנים של המשכן, בית המקדש הראשון ובית המקדש השני מתוך הפסוק הפותח את הפרשה:

בית מקדש ראשון: “אלה פקודי המשכן משכן העדות…”
משכן בגימטריה = 410 כמספר שנותיו של בית המקדש הראשון שעמד על תילו 410 שנה.
.
בית מקדש שני: “אלה פקודי המשכן משכן העדות…”
המשכן בגימטריה (ובתוספת חמשת האותיות של המילה עצמה) = 420 כמספר שנותיו של בית המקדש השני שעמד על תילו 420 שנה.

המשכן: “אלה פקודי המשכן משכן העדת…”
העדות בגימטריה = 479 כמספר שנותיו של המשכן שעשה משה רבנו שעמד על תילו 479 שנה.

5. לעיני כל בית ישראל

הפרשה והחומש מסתיימים בפסוק יפה ומרשים.

וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה’, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה’, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן–וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ–לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם.

ל-ענן יש תפקיד נחמד (לעיון בסבב הבא)

מדרש קצר על פתיחות וסיומים של חומשי התורה מופיע ב –

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/ararat1.htm

לא אצטט – אז במקום ציטוט – קצת קומיקס

מתוך

http://blog.meirkids.co.il/2011/03/blog-post_4044.html

ולסיום מתוך

“ה’ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונהבדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל”. (משלי ג, י”ט – כ”א) ודוק, המילה “ברא”, המוזכרת בבראשית, אינה מופיעה בפרשיות העוסקות במשכן אך את מקומה של המילה, המציינת בריאת יש מאין, מחליפה המילה “עשה”, המציינת יצירת יש מיש. זאת ועוד, האלוהים מברך את הבריאה במילים: “וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד…ויברך אלוהים את יום השביעי”. (בראשית ב’, פסוקים א –ג), ובפרשה שלנו מסופר, שכאשר נסתיימה המלאכה הובאו אל משה המשכן וכליו: “וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אותה כאשר ציוה ה’, כן עשו ויברך אותם משה”. רוצה לומר, כי ההקבלות שכאן מבקשות לתת את הדעת על ההבדלים, כמו גם על ההתאמות שבין פעולותיו של האדם לפעולותיו של האלוהים, קרי, אין האדם יכול לחקות את מעשי האלוהים, את היכולת לברוא עולם במילה, אך הוא מזומן להתחקות אחר מעשיו, להתקין לקב”ה עולם בארץ, כפי שהתקין הקב,ה עולם לאדם.
ואולם, כפי שארע לבריאה, שנכנס בה נחש, כך אפשר למשכן שיכנס בו החטא. חוט החן עלול להתפורר והטלית, המכסה את זוג האוהבים בחתונתם, תירמס ותשכח. עבודת האלוהים עלולה להיהפך לעבודה זרה באם לא יהיו ברורים מגבלותיהם של החיים לצד הקדושה. הבריאה, כביכול, מסמלת טרטוריה אחת, בה נדרש מן האדם לקדש את השמים, ואילו המשכן מסמל טרטוריה אחרת, בה הקודש מזמן עצמו אל הארץ. עניין זה מזמן אפשרויות להגדיל את הקדושה בעולם, בה בעת שהוא פותח פתח לחילולה של הקדושה, ויש להיזהר. ואולי כך צריך להבין את סיומו של ספר שמות:
“ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה’ מלא את השכן ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה’ מלא את המשכן…כי ענן ה’ על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם”. (ע”כ)

והמשך עיון ודיון על הפסוקים המסיימים ת חומש שמות בע”ה לסבב הבא – 

“חזק חזק ונתחזק”

הארות

1.

פרק לה פסוק כז’ = והנשיאים הביאו
תניא … בשעה שנתעסק משה במלאכת המשכן לא רצה ליטול עצה מנשיאי ישראל, והיו אומרים אוי לנו שאין לנו שותפות במלאכת המשכן, עמדו והוסיפו דבר משלהם..
(מעניין שדווקא לנשיאים היו אבנים טובות) ולעומת זאת
2. 
פרק לה פסוק ל’ = ראו קרא ה’
אמר.. אין מעמידין ]רנס על הציבור אלא א”כ  נמלכין בציבור, שנאמר ראו קרא ה, בשם בצלאל, אמר ליה הקב”ה למשה, “הגון לפניך בצלאל” אמר ליה, רבש”ע אם לפניך הגון לפני לא כש”כ, אמר ליה, אעפ”כ לך אמור להם..
3.
פרק לח  פסוק כב’ = כאשר ציווה ה’
תניא… בכל יום אדם מתפלל 18 ברכת, ולמה 18, אמר… כנגד 18 ציוויין שבפרשת משכן שני, אמר… ובלבד מן ואתו אהליאב עד סיפא דספרא
4.
פרק לה פסוק כו’ = וכל הנשים…טוו את את העזים
(מתוך”הפרשה לדורותיה” – א. קורמן) – לא מצינו שנשים עשו איזו עבודות אחרות למשכן… הדין הוא שמי שפטוןר מהמצווה, אינו רשאי להכינה, למשל אישה אינה יכולה להטיל ציצית בבגד..
אפשר להוסיף דבר מפליא, בגמרא נאמר שהן טוו את החוטים על העזים…???
5.
פרק לח פסוק כא’ = עבדת הלויים
(מתוך כנ”ל) באיסו עבודת הלויים” מדובר?… ניהול חשבונות… משה מינה את איתמר כמבקר חשבונות ראשי, על ידו עבדו יתר הלויים…
.. תפקידם היה סבלות…נשיאת כלי המשכן…שהובא מפורק למשה..
(הערה – נזכור שהיו כ – 22,000 לויים מגיל חודש וגו’)
שאילות
1. לפי מדרשינו – מה הם התאריכים – לתחילת בנין המשכן, לסיום הבנייה, לימי המילואים ולמות נדב ואביהוא?
2. פרק מ פסוק ל’ = ויתן שמה מים
היכן זה “שמה”?
3. מה היה משקל המשכן?
4. כמה עננים היו לפני בני ישראל במסעיהם במדבר?
שבת שלום
להת

Leave a Reply