Torat Ami

פרשנות מסורתית

בשל חשיבותו לחוק המקראי ולמשפט העברי שהמשיך אותו, ספר ויקרא זוכה להתייחסות רבה בספרות חז”ל, בעוד שבמסורת הנוצרית אין מסורת פרשנית נרחבת עליו (בהשוואה לספר בראשית, למשל). שני קובצי מדרשים הנחשבים מהמוקדמים ביותר נערכו על ספר ויקרא, ספרא שהוא מדרש הלכה וויקרא רבה שהוא מדרש אגדה. אחד מקובצי הדרשות הבודדים המוקדשים לויקרא מבין אבות הכנסייה חובר על ידי אוריגנס, שחי בקיסריה וקיים קשרים קרובים עם רבנים יהודים, כך שאפילו בפרשנות הנוצרית ניכרת השפעת העניין היהודי בספר.

§פרשנות מודרנית

בעת החדשה שוייך בתחילה רובו ככולו של ספר ויקרא לס”כ (P), שהוא, לפי ביקורת המקרא, מקור כהני המרכיב את התורה. רד”צ הופמן השתמש בדוגמאות רבות מספר ויקרא בחיבורו “ראיות מכריעות כנגד ולהויזן”, ובנוסף חיבר פירוש לספר ויקרא, בו פיתח את שיטתו. מאוחר יותר, הגדירו חוקרים אבחנה בין שתי שכבות עריכה כהניות בספר ויקרא: “תורת הכהנים” (תו”כ, או P) ו”אסכולת הקדושה” (אה”ק, או H). עיקר החומר של אה”ק מופיע בחלק המכונה “תורת הקדושה” (ויקרא י”ז-כ”ו), אך חוקרים סיווגו גם קטעים נוספים בחומש כתוספות ועריכות של אה”ק. לצד פירושו המונומנטלי של יעקב מילגרום לספר ויקרא, פיתחו שיטה זו גם שני חוקרים מן האוניברסיטה העברית: ישראל קנוהל וברוך שורץ. אף כי שלושתם מסכימים לגבי אבחנת היסוד בין תו”כ לאה”ק, הם חלוקים באשר לתארוך כל אחת מן השכבות וביחס בין טומאה לחטא (או בין טהרה ומוסר) בשתי השכבות.

יש בחומש גם הרבה קטעים שעוסקים בטומאה וטהרה, או בקדושה וכדומה. מאמר שמסביר את ההבדלים, להלן

http://www.xn—-2hcm6cgyhbh.com/2010/07/parashat-achrey-mot-kedushim.html

מה ההבדל בין טהרה לקדושה? דברים זהים, מקבילים או משיקים? הנושאים בודאי משיקים, המשנה במסכת כלים מונה סוגי טומאות:
מסכת כלים פרק א

משנה א: “אבות הטומאות:  השרץ, ושכבת זרע, וטמא מת, ומצורע בימי ספרו, ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה–הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינן מטמאין במשא”

וכמה משניות אחר כך עוברת לדבר על קדושות:

משנה ו: “עשר קדושות הן:  ארץ ישראל, מקודשת מכל הארצות.  ומה היא קדושתה–שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות.”

אולם יש הבדלים בין קדושה לבין טהרה. משהו חדש שנולד או נוצר הוא תמיד טהור, אולם הוא חול ואינו קודש (למעט בכורות). כדי להישאר טהור יש להימנע מדברים מסוימים (מה לא לעשות) ומאד קל להיטמא. במצבנו כיום שרוב דיני טהרות אינם נוהגים, קשה לנו להבין, איך אפשר לשמור על חוקי הטהרה, ולדעתי התשובה היא שדרך העיסוק בטהרה האדם שומר על עצמו, מודע למעשיו, יודע בכל זמן, איפה הוא נמצא, מה הוא עושה, במה הוא נוגע וכו’. אמנם סדר משנה אחד מוקדש לטהרות, אולם הנושא מופיע בכל שאר סדרי המשנה ובכמות גבוהה מאד. מה שנהיה טמא יכול להיטהר (למעט כלים מסוימים) על ידי טבילה, או פרה אדומה….

וכתוספת מהמאמר 

ראוי לשים לב, שמבחינת רצף העניינים ניתן גם לדלג מספר שמות לספר במדבר, מבלי לנגוע כלל בספר ויקרא.
לספר שמות יש אפוא שני המשכים: האחד המוליך אותנו אל ספר ויקרא, והאחר המוליך במקביל אל ספר במדבר.
החוששים מלעסוק בתורת הקרבנות, הפותחת את ספר ויקרא, מנצלים את אופיו הייחודי של מבנה הרצף ומדלגים על ספר ויקרא,….

ספר ויקרא הוא הקטן בין ספרי התורה. הוא מכיל עשרים ושבעה פרקים בלבד, מעט יותר ממחצית היקפו של ספר בראשית  )חמישים פרקים(. אך אורך הטקסט ומספר פרקיו אינם מעידים דבר על אודות משקלו הסגולי והערכים שהספר מלמד אותנו. 
בספר ויקרא קטן ההיקף כלולות מאתיים ארבעים ושש ממצוות התורה )על פי ספירת המצוות על ידי הרמב”ם(, שהן מעל ארבעים אחוז מכל תרי”ג מצוות התורה.

פסוקי השבוע

ומלק את ראשו
ושסע את כנפיו

ערב שבת שלום

פתיחה

נראה לשאול, מדוע נאמר בתחילת הפסוק, ויקרא אל משה, ולא נאמר וידבר ה’ אל משה לאמר, כפי שנאמר ביתר פרשיות התורה?

א.

מדוע נכתבה מילת ויקרא, עם אות “א” זעירא?

ב.
ד, מדוע נאמר, ויקרא אל משה, היה לו לומר, ויקרא למשה?

ג.
מדוע נכפלה מילת הדיבור לשתי לשונות, ויקרא וידבר. הלא קריאה היא בכלל הדיבור?
ד.
מדוע נאמר וידבר ה’ אליו, ולא נאמר וידבר אלהים אליו?
ה.
מדוע נאמר וידבר ה’ אליו, הלא מובן שה’ דיבר אליו. שנאמר, ויקרא אל משה?
ו.
מדוע נאמר מאהל מועד, ולא נאמר מן המשכן?
ז.
לכאורה מילת לאמר מיותרת. משום שנאמר בפסוק הבא, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם?
ח.
כיצד נרמז בפסוק שתכלית בית הכנסת בגלות, לשמש כתחליף זמני לבית מקדש?
ט.
חשיבות בית הכנסת ובית המדרש בעיני ה’, ניתן ללמוד ממעשה ר’ יוסי.
י.

(שתי השאילות האחרונות ????, ובכלל כל אחד יכול לשאול שאילות סתם – למה התורה התחילה באות “ב”?)

תשובות (דוגמיות)

“נראה להשיב, הטעם שנאמר ויקרא אל משה, בתחילת הפסוק שהוא תחילת ספר ויקרא. משום שמראשית ספר ויקרא מתחילה תקופה חדשה. החל מכאן נקבע מקום חדש וקבוע לקשר שבין ה’ למשה רע”ה. משום כך התורה פתחה את הספר השלישי של התורה במילת ויקרא, על מנת ללמדנו את חיבת ה’ לישראל. שכבר ביום שהוקם המשכן, מיד בא ה’ לשכון בתוכו. וכשראה שאין איש בתוכו, מיד קרא אל משה. ומשה היכן היה? הלך לאוהל אשר נטע מחוץ למחנה, מקום שבו ה’ מדבר עמו עד כה. משום שנאמר לעיל, ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן (שמות מ’). כלומר, משה לא יכל להיכנס למשכן עד שיקבל רשות. וכן משום שמשה סבר שתפקידו כמנהיג הסתיים, ומכאן ואילך עוברת ההנהגה לידי אהרן הכהן הגדול. על כן קרא ה’ אל משה בלשון ויקרא, שהוא מלשון מקרא. דהיינו, ה’ רמז למשה שמכאן ואילך תפקידו המרכזי הוא ללמד את ישראל את המקרא,

(כלומר משה רע”ה – בגיל 82, רצה להתפטר, אז ה’ קרא לו. – נאה)

הטעם שנכתבה מילת ויקרא עם אות “א” זעירא, ולעומת זה נכתב אדם שת חנוך (דברי הימים א’). עם אות “א” רבתי. כדי שנשכיל את מסר, גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז’). דהיינו, ללמדנו שמעשיו של האדם הם הגורמים לגודל דרגתו בעולם. כפי שהאדם הראשון אף על פי שהיה יציר כפיו של ה’, כיון שלא שמר את מצות ה’, דהיינו, שכביכול הגביה את עצמו בעולם הזה, נכתב שמו עם אות “א” רבתי, וגורש מגן עדן. לעומתו משה רע”ה זכה להיות רעיא מהימנא, למרות שהיה ילוד אשה. מכיון ששמר את מצוות ה’, והשפיל את עצמו בעולם הזה. דהיינו, עוצמת גדולתו של משה היתה בכך שלמרות גדולתו הכיר בקטנותו בפני בורא עולם. מודעות עצמית זו היא אשר הכשירה את משה רע”ה לקבל את הגילוי הגבוה ביותר של השכינה. כאשר הכוחות לקבלת הגילויים הללו ניתנו לו מלמעלה, על ידי הקריאה של ה’ אליו. משום כך קרא לו ה’ עם אות “א” זעירא, וזיכהו שיכתב בפסוק שם משה לפני שנכתב שם ה’. ודע, שככל שאדם מתעלה בתורה בעולם הזה, הוא מרגיש את עצמו יותר שפל. וככל שמשפיל האדם את עצמו בעולם הזה כן גבוה שכרו בעולם הבא. משום כך נכתבה מילת ויקרא עם אות “א” זעירא. לרמז שראשית ויסוד לימוד המקרא, הוא בכך שישפיל האדם את )עצמו, וירחיק ממנו את יצר הגאוה. לפי שכל המשפיל עצמו ה’ מגביהו. (ע”כ

אבל ראשית – תוכן הפרשה, ואצטט מתוך מה שכבר כתבתי לפני שנה ב-

http://toratami.com/?p=118

את התוכן של הפרשה

>>>>>>>>>>>>>>>>>>

אדם (“לרצונו”) מקריב עולה =          זכר מן הבהמה : זכר מן הצאן : תור או בן-יונה מן העוף

נפש מקריבה מנחה =         סולת : מאפה תנור : על מחבת … מרחשת – ביכורים

זבח שלמים =       מן הבקר  זכר או נקבה, : מן הצאן (כשב) : מן הצאן (עז)

נפש חוטאת בשגגה כגון —

חטאת הכהן המשיח = פר 

חטאת כל קהל עדת ישראל= פר

חטאת הנשיא = שעיר עזים

חטאת נפש מעם הארץ =                       שעירת עזים נקבה או                      כבש נקבה

חטאת נפש שומעת קול או נוגעת בטומאה =             מן הצאן – כשבה או שעירה, או             2 תורים או 2 בני יונה

חטאת נפש מועלת בקודשים = איל תמים  + קנס

חטאת כללית (?) – אשם = איל תמים

חטאת מעל בה’ (?) או הכחשה או גזל – איל תמים

<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<< (ותהליך הקרבת הקורבן מפורט לפרטי פרטים)

ומצוות הפרשה, מתוך

http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601

ויקרא, פרשת ויקרא
קטו: מצוות עשה – לעשות מעשה קרבן עולה
קטז: מצוות עשה – לעשות מעשה מנחה
קיז: מצוות לא תעשה – שלא להקטיר שאור ודבש
קיח: מצוות לא תעשה – שלא להשבית מלח מקרבנות
קיט: מצוות עשה – למלוח כל הקרבנות
קכ: מצוות עשה – להקריב פר העלם דבר של הציבור
קכא: מצוות עשה – קרבן חטאת על שגגת כרת
קכב: מצוות עשה – להעיד בבי”ד עדות שיודע
קכג: מצוות עשה – להקריב קורבן עולה ויורד
קכד: מצוות לא תעשה – שלא להבדיל בחטאת העוף
קכה: מצוות לא תעשה – שלא לשים שמן במנחת חוטא
קכו: מצוות לא תעשה – שלא ליתן לבונה במנחת חוטא
קכז: מצוות עשה – המועל בקדשים יתן קרן וחומש ואשם
קכח: מצוות עשה – להביא אשם תלוי על ספק
קכט: מצוות עשה – להשיב את הגזילה אשר גזל
קל: מצוות עשה – שיקריב חוטא אשם ודאי

ולמעונינים בפרטי הפרטים של המצוות אפשר לעיין בספר החינוך

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40631&st=&pgnum=175

(וסתם להעיר על מצווה קיט – להמליח = תהליך לשימור)

לקח טוב

1. כדאי להמליח את הבשר,????

2. פעם היה טוב לכהן שהייתה לו עבודה בבית המקדש

בעצם לא, פשוט לא. לא מוצא שום לקח טוב בפרשה

פרשת ויקרא מדברת על קורבנות לסוגיהם, והרבה הרבה נכתב על הקורבנות, מה הם, לשם מה הם ובכלל למה הם? (אישית, עצם הקריאה על הקורבנות, מעבירה בי צמרמורת. אני נגד. נגד הדבקות הדתית לחזור ללא הפסק, על הקורבנות, על הקטורת וכו’ מדי יום ביומו, מידי שבת וגו’). אבל זו המורשת שלי, ולפני שאוכל, או אזכה להביע דעה יותר טובה, או להציע משהו בונה, – במקום ביקורת ללא תכלית מעשית, – אמשיך ללמוד את מה שיש) אז

הגדרה כוללת מענינת ניתנת בויקיפדיה, אצטט

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F_%28%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%29

“על פי היהדות, האל אינו אוכל ושותה את הקורבנות. הבאתם היא הבעת רצון של האדם והעם בקשר עם בורא העולם, ורצונו של האל בקורבן משמעו הבעת רצון הבורא להתקשר עם ברואיו בכלל ועם ישראל בפרט. קבלת הקורבן מותנית ושלובה בהתנהגות מוסרית. כלומר, אין הקרבן שילום שוחד לפני האל, אלא עדות על כוונת הנברא ללכת בדרכי הבורא. תפיסה זו מודגשת רבות בדברי הנביאים, ושורשיה מופיעים כבר בתורה‏^[4].

הקרבת הקורבנות החלה, על פי המקרא, משחר האנושות. בראשיתה הייתה ההקרבה על בסיס יוזמה אישית, ללא הגדרה מדויקת של מקום וזמן ההקרבה ויתר הלכותיה. לאחר הקמת המשכן התמסדה הקרבת הקורבנות בישראל, ונקבעו לה בתורה כללים ופרטים מרובים. מצוות הקורבנות תופסות חלק נכבד מן ההלכה היהודית. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל‏. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקורבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קודשים. על פי מניינו של הרמב”ם‏, 142 מצוות מבין תרי”ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות…..

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי‏ מחדד יותר את הדברים:

אמר הכוזרי‏[ אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקורבנות, דבר שקשה על השכל לקבלו. למשל, מה שנאמר ‘את קורבני לחמי לאישי ריח ניחוחי’, האין פירוש הדברים כי הקורבנות – קורבנות לה’ הם, והם לחמו וריח ניחוח לו? אמר החבר: מה שאמר הכתוב ‘לְאִשַּׁי’ – מתרץ כל קושיה, כאילו אמר: הקורבן ההוא והלחם וריח הניחוח המיוחסים אלי אינם כי אם לאישי, זאת אומרת, האש הנפעלת לפי דבר האלוה – הקורבנות הם לחמה. והכוונה במצווה הזו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש, לא שכינת מקום, כי אם שכינת מעלה‏. כל הנוגע לסדר העבודה לא נאמר כי אם בהשאלה, להורות כי האלוה מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האומה וכוהניה, ומקבל את מתנותם כביכול ושוכן בקרבם לכבוד להם, אולם הוא עצמו מקודש ונעלה מליהנות ממאכלם וממשתיהם, ואין לחמם כי אם לנפשם. בכל עת אשר רצה האלוה באומה – נפעלה האש ברצונו, והיה זה לאות כי נתקבלה מנחתם ומתנתם.

לרמב”ם בספרו מורה נבוכים גישה אחרת לגמרי לנושא הקורבנות. לדעתו אין בהם מטרה בפני עצמה, ותכליתם רק לתת אפשרות להקרבת קורבנות במסגרת האמונה בה’, כדי למנוע עבודה זרה. אלו דבריו‏^[23]:

היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז הקרבת מיני בעלי החיים. לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם. ולפיכך הניח אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים – לשמו יתעלה. במשנה תורה‏ כותב הרמב”ם, כי הקורבנות נחשבים למצוות מסוג ה”חוקים”, שלא ניתן להבין את טעמם.

 (אז כידוע מה שאנחנו היהודים/בני ישראל עושים, הוא הנכון, ככה א-להים רוצה, אם הגויים עושים משהו דומה, זו עבודה זרה. אבל עמי העולם עשו אותו דבר לפני ואחרי יציאת מצריים – מילא, שיהיה. ויפה אומר הרמב”ם.במילים אחרות את הרעיון הבסיסי – “אינני יודע לשם מה היו הקורבנות”).

פירוט מסביר על הקורבנות ניתן ב –

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/859626

למשל

 “פרשת ויקרא סוקרת את סוגי הקורבנות השונים וכיצד יש להקריבם.

קורבן עולה

קורבן העולה כשמו כן הוא: עולה ונשרף כולו על המזבח (חוץ מעורו). הוא מובא בהתנדבות, וניתן להביא אותו מן הבקר, הצאן או העוף.

את עולת הבקר או הצאן יש להביא מזכרים בלבד. לפני שחיטת הבהמה ישעינו בעלי הבהמה את ידיהם על ראשה; לאחר השחיטה יפשיטו את עורה, ינתחו אותה לנתחים וישטפו אותם במים, ורק לאחר-מכן יקריבו אותם על המזבח.

את עולת העוף ישחט הכהן בצפרנו, יסיר את בני מעיה ויקטיר אותה לעולה על המזבח.

(מומלץ לעיין)

נושאים ופסוקים לעיון

1. נפש כי תחטא בשגגה… כהן…נשיא…נפש אחת

איך נאמר “אין צדיק בארץ אשר לא יחטא” כולם חוטאים בשגגה. אז תמיד יש, בעצם הייתה (וכשהמשיח יבוא תהיה) עבודה בבית המקדש.

מתוך מאמר מקיף בנושא

http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/vayikra/agu.html

פרק ד’ בספר ויקרא עוסק כולו בקורבן החטאת … אדם החוטא בשגגה )פסוקים ב, כז-לה(; כהן גדול שחטא בשגגה “לאשמת העם” )ג-יב(; העם כולו שחטא בשגגה )יג-כא(; נשיא שחטא

)כב-כו(. כל החטאים שמדובר בהם כאן הם חטאים שנעשו בשגגה ואשר עליהם מצווה התורה את החוטא להקריב קרבן חטאת.

השאלה היסודית המתעוררת כאן היא, מדוע אדם שחטא בשוגג צריך להביא קרבן? הרי לא מדובר באדם שעשה מעשה רע במזיד, וראוי לעונש, אלא באדם שבתום לב, אם מחמת שכחה או טעות עשה מעשה, ולאחר מכן נתגלה לו שעשה מעשה אסור! מדוע מענישה התורה אדם כזה? מה ההיגיון שבחיוב הבאת קרבן

למי שחטא בשוגג? אחדים מחכמי ישראל דנו בענין זה, ונציג את שיטותיהם. …

הרמב”ן מסביר בפירושו לפסוק ב:

 ……………. בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת, הזכיר כאן  ……………. נפש, וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות  ……………. יולידו גנאי בנפש, והם מום בה, ולא תזכה להקביל ……………. פני יוצרה, רק בהיותה טהורה מכל חטא. ולולי זה  ……………. היו טפשי העולם זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת  ……………. תקריב קרבן, שתזכה לקרבה אל האלקים אשר נתנה, ובעבור

 ……………. זה הזכיר כאן נפש.

הרמב”ן רואה בכל מעשיו של האדם דברים הבאים מתוך מחשבתו, שהיא חלק מנפשו. גם אם אין כוונתו לחטוא, והחטא נעשה שלא מתוך ידיעה וכוונה, אבל הוא נובע מתוך מחשבתו של האדם )ובלשון הפסיכולוגיה המודרנית היינו אומרים “מכוח התת-מודע”(. יתר על כן, החטא, ואפילו זה הנעשה בשגגה, פוגם בנפשו של האדם. הקרבן בא, לפי הסברו זה של הרמב”ן, כדי לטהר את נפשו של החוטא, ולהכשירה להתקרב אל הא-להים בבוא יום פקודה, …

שונה הוא הסברו של ר’ ש”ר הירש:

 ……………. שוגג הוא חוטא מחמת הסח הדעת, היינו מפני שברגע  השגגה אינו נתון בכל לבו ונפשו לזהירות, שמעשהו   יהיה כתורה וכמצווה, מפני שהוא אינו, כפי ביטוי  הנביא “וחרד על דברי” )יש’ סו ב(. חוסר החרדה  הזאת והקפדה בלתי מדוקדקת על דרכו בחיים, שתהיה  כפי התורה והמצווה הן הן עיקר העברה אשר ב”שוגג”:   זהו ה”פשע” שבעקבות ה”חטא” כפי שנאמר “ומפשעיהם  לכל חטאתם” )ויק’ טז טז(.

רש”ר הירש, בשונה מהרמב”ן, אינו “דוחק” את השגגה אל התת-מודע, אלא מדגיש דווקא את האלמנט של חוסר הזהירות, את הסכנה של היסח הדעת, אי-מתן תשומת לב מספקת לכל מעשיו של האדם. הקרבן בא אמנם לכפר על החטא ולמרק את המעשה הבלתי מודע, אולם מטרתו הנוספת )ואולי לא פחות חשובה( היא לכוון את האדם לזהירות יתרה, לחרדה מפני חטא ולהקפדה בכל מעשיו, כדי שלא יגיע כלל לסכנת החטא. 

דרך דומה נוקט ר’ ד”צ הופמן המסביר:

 …………… לפי קבלת חכמינו יש שני סוגים של שוגג:

א. שוגג ביחס  אל החוק או תוכן החוק. כלומר לא ידע שמעשה זה  אסור…

ב. שוגג ביחס אל המעשה, כלומר הוא ידע  על האיסור, אך נעלם ממנו כי במעשהו זה עבר על החוק.

 אף השוגג זקוק לכפרה, משום שלא היה נזהר ונשמר  …………… כראוי… …(ע”כ)

שלא להקריב שאור ודבש על גבי המזבח… והדבש הוא שם כולל לדבש הידוע, וכן דבש תמרים שהוא סתם הדבש של תורה, וכן מוהל היוצא מן הפירות המתוקין, ובכלל “לא תקטירו” גם כן שלא לתת ממנו בפטום הקטורת. שרשי מצוה זו נעלמים מאד למצא אפילו רמז קטון מהם, ואולם מפני שכבר הודעתי בפתח דברי שכונתי שאלו הטעמים שאני כותב להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחלת בואם לשמע דברי ספר, כי יש לדברי התורה טעמים ותועלות, ויקבלום על דרך ההרגל שלהם וכפי חולשת שכלם, ואל יהיו להם המצות בתחלה כדברי הספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו בהבל, על כן אכתוב בהם כל אשר יעלה בתחלת המחשבה

(או)

בעל הטורים:

לא תעשה חמץ – לפי שיצר הרע דומה לשאור, ומטעם זה גם כן הזהיר על הדבש, שיצר הרע מתוק לאדם כדבש. (ויקרא ב יא)

[1] מדרש החפץ, מובא באוצר המדרשים, ויקרא עמ’ יט.

(כמו שכבר טענתי במספר מקומות, “כשרוצים אפשר להתפלסף לכל כיוון)

לעומת זאת, ניתוח האישור באופן מעניין יש ב –

http://www.sederyom.co.il/item/238-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90

למה הוצרך לומר ‘כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה’? כי הנה ידוע היה שלא הוכשרו להקרבה אלו הדברים… וכן צוה בעוף שנקריב מן התורים ומן בני היונה, ולא הוצרך לומר שלא יקריבו מן התרנגולים ומן האווזים. ולכך יקשה, למה הוצרך הכתוב להזהיר על השאור ועל הדבש? (ויקרא א’, שאלה יב).

שאור ודבש דומים לכאורה לתרנגולים ואווזים: כשם שאין התורה נזקקת לאסור במפורש הקרבת תרנגולים ואווזים, ודי בכך שאין הם מנויים בין קרבנות העוף, כך גם אין צורך לאסור במפורש הקרבת שאור ודבש, ודי בכך שאין הם מופיעים ברשימת המנחות לסוגיהן השונים

שבים אנו אל החמץ: החימוץ, התפיחה והמלאות של הלחם מסמלים את שפע היבול ואת ברכת ה’. עושרו של הלחם מסמל את עושרם של הארץ ושל הבתים שנתן ה’ לנחלה לבני ישראל (ראה כ”ג, ט, יז).

לאור זאת נוכל להבין את משמעותו של החמץ כמושג ההפכי למצה. המצה – לחם שטרם החמיץ – מסמלת את השחרור ואת תחילת מסעו של עם ישראל; לחם חמץ מסמל את ההגעה אל המנוחה ואל הנחלה, את תום המסע ואת ההשתקעות בארץ. סמליות ספרותית זו מתגלה גם בצורתם החיצונית של החמץ והמצה: המצה, שטרם עלתה ותפחה, מייצגת את ההתחלה, ואילו החמץ שתפח והתמלא מייצג את הסיום….

נסגור עתה את המעגל בבעיות שבהן פתחנו: הציווי לאפות את המנחה כמצה והאיסור להקריב שאור ודבש על המזבח. מעיוננו עד כה עולה כי אין בשאור ודבש איזה פגם מטפיזי או אינהרנטי העושה אותם בלתי-ראויים להקרבה. אדרבה, בשורות הבאות ברצוני לטעון כי דווקא שלמותם היא היא הלוז של פרשת המנחות.

באופן מפתיע משהו, פותח ספר ויקרא דווקא בקרבנות הנדבה: “אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ ” (א’, ב). פרשת הקרבנות אינה פותחת בקרבנות החובה, האישיים או הציבוריים, כי אם בקרבנות שמביא אדם מיזמתו ברצותו להתקרב לקב”ה.(ע”כ)

.

3. ריח ניחוח אשה לה’

כל ההתפלסות בנושא הקורבנות – בנסיון לנות על השאילה “מה באמת א-להים רוצה? – “מתמוטטת” מול הפסוק “ריח ניחוח אשה לה’ “. פשוטו כמשמעו. האם המשורר התכןןם למשהו אחר מהכתוב? האם  ה’ באמת שואף ריח? – לדעתי , כן, זה מה שהאמינו באותו זמן, ואין מה להתביש בזה, משה רע”ה, אל הסתובב עם טאבלט, וגם לא נהג במכונית. אז מה אומרים חז”לינו?

מאמר קצרצר 

http://www.fxp.co.il/showthread.php?t=3130473

מסביר

להבאת קרבן יש שני יעדים הלכתיים נפרדים – זריקת הדם והקטר איברים.

הלכתית, ישנו הבדל חשוב בין השניים. זריקת הדם היא תנאי הכרחי למילוי החובה שהקרבן מייצג; במילים אחרות, אם הדם לא נזרק הקרבן נפסל, ויש צורך להביא קרבן אחר. באופן ספציפי, הדם נקשר לרעיון הכפרה. זהו הבסיס לרעיון המוצג על ידי הרמב”ן בתחילת הפרשה, כמו גם על ידי פרשנים והוגים נוספים רבים, שדם הקרבן מייצג את חייו של המקריב, והקרבן ממלא את מקומו של האדם. רעיון זה נתמך על ידי הזיהוי שהתורה עושה בין דם וחיים