To:
Subject: FW: צו את אהרן ואת בניו….והאש על המזבח לא תכבה… כל זכר בכהנים יאכלנו…
Date: Fri, 27 Mar 2015 23:10:49 +1100
קלא: מצוות עשה – להרים הדשן מהמזבח בכל יום
קלב: מצוות עשה – שתוקד אש על המזבח תמיד
קלג: מצוות לא תעשה – שלא לכבוד אש המזבח
קלד: מצוות עשה – שיאכלו כהנים שיורי מנחות
קלה: מצוות לא תעשה – שלא לאפות שיורי מנחות חמץ
קלו: מצוות עשה – שיקריב כהן גדול מנחת חביתין בכל יום
קלז: מצוות לא תעשה – שלא לאכול מנחת כהן
קלח: מצוות עשה – סדר קרבן חטאת
קלט: מצוות לא תעשה – שלא לאכול מחטאת הפנימית
קמ: מצוות עשה – סדר קרבן אשם
קמא: מצוות עשה – סדר קרבן שלמים
קמב: מצוות לא תעשה – שלא להותיר קדשים אחר זמנן
קמג: מצוות עשה – לשרוף הנותר מקדשים
קמד: מצוות לא תעשה – שלא לאכול פיגול
קמה: מצוות לא תעשה – שלא לאכול קדשים שנטמאו
קמו: מצוות עשה – לשרוף קדשים שנטמאו
קמז: מצוות לא תעשה – שלא לאכול חלב
קמח: מצוות לא תעשה – שלא לאכול דם
לכל היבט של המשכן הפיזי יש מקבילה במשכן הפנימי שבנשמתו של היהודי.
בספר “ליקוטי תורה” (דברים עח, ד) מבאר רבי שניאור זלמן מליאדי, האדמו”ר הזקן, כי המזבח הוא לבו של היהודי, וכי לשני מזבחות המשכן, החיצוני והפנימי, מקבילים שני מישורי הלב – הפנימי והחיצוני, האישיות השטחית והליבה המהותית.- המזבח עליו צריכה הייתה לדלוק אש התמיד היה המזבח החיצוני. עבור היהודי, משמעות הדבר היא שהאש של אהבתו לבורא העולם צריכה להיות בחוץ, פתוחה וחשופה לעין כל
האש שדלקה על גבי המזבח הייתה תמידית, אש ללא הפסקה. בכל בוקר היה הכהן מכין עצים רבים על המזבח, והאש דלקה במשך כל היום והלילה. וכך הרמב”ן מסביר: “ולפי דעתי, מה שאמר (פסוק ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, מצוה לכהנים בקיום האש, כמו שאמר (פסוק ה) ובער עליה הכהן עצים, וצוה שיזהרו בזה ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם. והנה אם נתעצלו הכהנים וכבתה האש עברו בלאו”.
לדעתו, על הכוהנים הייתה מוטלת חובה לשמור על אש תמידית על גבי המזבח. במדרשי ההלכה אנו מוצאים ההגדרות נוספות לאש תמיד וכך כתוב בספרא (צו פרשה א’): “אש תמיד, תמיד אף בשבת, תמיד אף בטומאה, לא תכבה אף במסעות, מה עושים לה כופים עליה פסכתר (כלי נחושת על מנת למנוע שריפה) דברי רבי יהודה …”
בשעה שנדד המשכן עם ישראל האש נותרה דלוקה על גבי המזבח. מצות הדלקת האש על המזבח אינה נדרשת רק לשם הקרבן אלא מצווה עצמאית ייחודית, שהאש תישאר תמידית – לכבוד שמים” (ע”כ)
ומה אומרים המדרשים? מתוך
“
זהר:
ועוד הוא ירד והכה את הארי, בזמנים הראשונים שכשהנהר הזה היה מושך מימיו למטה, היו ישראל נמצאים בשלמות, כי היו זובחים זבחים וקרבנות ולכפר על נפשותיהם, ואז היתה יורדת מלמעלה דמות של אריה אחד, והיו רואים אותו על המזבח רובץ על טרפו, אוכל הקרבנות כאיש גבור, וכל הכלבים (המקטרגים) היו מתחבאים מלפניו, ולא יצאו לחוץ (לקטרג)… כיון שגרמו העונות, הוא ירד לתוך המדרגות שלמטה והרג אותו האריה, כי משום שלא רצה לתת לו טרפו כבתחילה, (נחשב) כביכול שהרג אותו, ודאי הוא הכה את הארי בתוך הבור, היינו לעיניו של צד האחר הרע, כיון שראה זאת אותו צד האחר, התגבר ושלח כלב אחד לאכול את הקרבנות (מעל המזבח במקום האריה), ואותו האריה מה שמו, אוריאל, שפניו פני אריה, ומה שמו של אותו הכלב, בלאדן שמו (בל אדם)… (הקדמה צו, ועיין שם עוד)
(ומאש) החיות של כסא דין היה יורד אריה של אש לאכול ולשרוף הקרבנות והממונים כי על כל אבר שחטא בו יש מחבל קטיגור אחד, כמו שהעמדנו, עשה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד. ומיד שירד אש של גבוה ושורף האברים והפדרים והאמורים של הפרים והכבשים והעתודים והעזים, שזה (סוד) הויה שיורד כאריה של אש לשרוף אותם, נשרפים האברים שלהם ונשרפים המחבלים הממונים שעל האברים, ומתכפרים עונותיהם של ישראל שהם אברי השכינה… (ויקרא רעט, ועיין שם עוד).
ספרא:
…..
על העצים אשר על האש, עצים נתונים להיות אש, וכי כל העצים כשרים למערכה, היו כל העצים כשרים חוץ משל זית ושל גפן, אבל באלו רגילין, במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן, רבי אליעזר מוסיף עץ של חרוב ושל דקל ושל שקמה ושל מייש ושל אלון… יכול המתנדב עולה יהא מביא עציה ואישיה עמה, תלמוד לומר על העצים אשר על האש אשר על המזבח, מה מזבח משל צבור, אף אש ועצים משל צבור, דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי אליעזר אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט..
למורגל, ציווה הבורא לעבוד בעבודות אלו לשמו יתברך, והרמב”ן חלק עליו. דיון מפורט בדברים נוכל למצוא בדברי אברבנאל שכתב:
. שיש שתי כוונות בקורבנות, כונה ראשונה וכונה שנית. והנה הכונה הראשונה בה היא כדי להתקרב אדם לא-לוהיו ולהכנע לפניו ויאמין במציאותו ואחדותו
. והשגחתו, שהיא הכונה בעבורה הקריבו אדם ונח קורבנותיהם. והכונה הזאת הראשונה לא יכחיש הרב שיימצא במצות הקורבנות, כי הנה בעצם וראשונה על זה נתכונו.
והשנית הרמב”ם, מכאן שלדעת אברבנאל, אין מחלוקת בין הרמב”ם ובין הרמב”ן, (ע”כ)
הפרשה פותחת בציווי לדורות לעמ”י להקריב את קרבן העולה. “צו את אהרון ואת בניו לאמר זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו”.
ואומר רשב”י במדרש רבה שלעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב. ומוכיח את זה מהפסוק והעולָה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים… לשרת עץ ואבן”. היה צריך להיות כתוב עולֶה בסגול, ונכתב בקמץ, לחדש שהעולה באה על הרהור הלב. והרהור הלב אינו אלא ע”ז, כמו שמוכח מאיוב שהקריב עולות לבניו“כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלוקים בלבבם”, ולבבם זה הרהורי הלב.
וכן כתוב בזוהר הקדוש “זאת תורת” – זו כנסת ישראל, “העולה” – זו מחשבה רעה, זרה, המטה את האדם מדרך האמת. “היא העולה” – מחשבה זו עולה ומזיקה לאדם, ולכן יש לשרפה באש – “היא העולה על מוקדה”, כדי שלא תזיק לאדם. “על המזבח כל הלילה” – הלילה נמשל לכנסת ישראל, לכנסת ישראל יש בחינה המטהרת את האדם מרצונו ומחשבתו הרעים, ויש לבער את הרע כל הלילה, עד לביעורו מן העולם. לאחר ביעור כוחות הטומאה והרוע מן העולם, כנסת ישראל יכולה להתעלות למדרגות עליונות ונפלאות. זהו סוד הקרבן שבא להפריד את צדדי הטומאה מכנסת ישראל, כדי שהיא תוכל להתעלות מעלה מעלה.
והנה הבן איש חי ענה בשו”ת רב פעלים ב’, יורה דעה סימן מ”א האם יש להקפיד על האותיות הגדולות בספר תורה והוא ענה שכל דבר יש טעם, ונתן דוגמא לא רק לאותיות גדולות אלא גם לאותיות קטנות כמו א’ של ויקרא, ב’ של בהבראם ומ’ של מוקדה, וק’ של קצתי
ויש לשרוף את הגאווה כליל (עיין באגרת הרמב”ן ובשערי קדושה למהרח”ו)
וזאת על ידי התורה הקדושה שנתנה ל-40 יום (מ’) וכן רמז למים שהאדם מנמיך עצמו כמו המים המחלחלים לכל מקום, והתורה נמשלה למים לענין הגאווה וההתפשטות.
א.
ועוד, מדוע נוספו בקרבן העולה המילים, צו את אהרן ואת בניו. ולא נאמר בקרבן העולה את הנוסח האמור ביתר הקרבנות, זאת תורת העולה. כפי שנאמר, זאת תורת זבח השלמים?
ב.
ועוד, נראה לכאורה שמילת לאמר מיותרת, כי יכול היה לומר, צו את אהרן ואת בניו זאת תורת העולה?
ג.
ועוד, מדוע נאמר, זאת תורת העולה. היה לו לומר, זה קרבן העולה?
ד.
ועוד, מדוע נכתב הוא העולה, ונקרא היא העולה?
ה.
ועוד, מדוע נכפלה מילת העולה. שנאמר, העולה הוא העולה?
ו.
מדוע נכתבה האות “מ” של מילת מוקדה עם “מ” זעירא?
ז.
ועוד, נראה לכאורה שהמלים כל הלילה מיותרות, משום שנאמר בהמשך עד הבקר?
ח.
ועוד, מדוע נכפלו המלים, ואש המזבח תוקד בו, הלא כבר נאמר, הוא העולה על מוקדה?
ט.
ועוד, מדוע נאמר, תוקד בו בלשון זכר, היה לו לומר, ואש המזבח תוקד בה משום שהעולה היא לשון נקבה?
י.
ועוד, מהי התועלת שיש בשרפת העולה כליל?
יא
כיצד נרמז בפסוק הדרך להמנעות מהרהורי עבירה?
יב
דוגמא להברחת הרהור רע ממעשה ר’ עמרם החסיד.
יג
תשובות
נראה להשיב, שכוונת הרש”י באומרו אין צו אלא לשון זירוז, דווקא בקרבן העולה. ללמדנו שנצטוו אהרן ובניו להזדרז בהפשט וניתוח עולת היחיד. על מנת שלא להוסיף צער למקריב הקרבן שהביא בהמה ואין לו שום חלק בה, בניגוד ליתר מקריבי הקרבנות. שמא יהרהר על חסרון כיסו, ובכך יחשב לו כאילו לא הביאה בלב שלם. הטעם שדווקא לגבי מביא קרבן עולה, חוששים שמא יהרהר על חסרון כיסו. משום שקרבן העולה בא לכפר למקריבו על חטא הרהור הלב לעבירה (ויקרא רבא ז,ג). שנאמר, ונרצה לו לכפר עליו (ויקרא א’). לפיכך נקרא שם הקרבן בשם קרבן עולה, משום שהוא הקרבן העליון והמעולה מכל הקרבנות. משום שהמקריב מתעלה על יצרו, וקרבנו עולה כליל לה’ ……
הטעם שנכתב הוא העולה ונקרא היא העולה. כי בכתיבת הוא בא הכתוב ללמדנו שהמביא קרבן עולה ומכוון עליה כראוי, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את עצמו. כפי שנכתב, הוא העולה. וקריאת מילת הוא בע”פ בניקוד היא העולה, בא ללמדנו שקרבן העולה בא לכפר על המחשבה הרעה, שהיא נקבה. כלומר, האדם הוא הרואה בעיניו, והיא העולה למוחו. דהיינו, המחשבה הרעה היא הגורמת לאדם לחטוא. על כן נצטוו ישראל להביא קרבן עולה בגין המחשבה הרעה, על מנת לעוצרם כבר בשלב המחשבה, בטרם יבואו לידי ביצוע העבירה בפועל. לפי שכל המקדש את עצמו מלמטה, ה’ מקדש אותו מלמעלה. דהיינו, כשאדם מקריב קורבן עולה, בגין מחשבת העבירה נחשב הוא לאדם שלם. שנאמר, אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ (ויקרא א’).
ה.
הטעם שנכפלה מילת העולה הוא העולה. על מנת ללמדנו שבקרבן העולה יש שני חלקים. החלק המעשי הוא הבאת הבהמה לשריפה. והחלק השני הוא ההכנעה והכוונה שבלב, שהם המטרה העיקרית של הקרבן. וכך יתפרש הפסוק: זאת תורת העולה (הנשרפת), היא (המחשבה הטובה) העולה (העיקרית), ולא גוף הבהמה הנשרף כליל על גבי המזבח. כלומר, מקריב העולה צריך להביאה מתוך כוונה אמיתית מכל לבו. כמו שאברהם אבינו ע”ה עקד את יצחק בנו על מנת להקריבו לעולה בלב שלם, ונחשב לו כאילו הקריב את בנו. שנאמר, ויעלהו לעלה תחת בנו … יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך יחידך (בראשית כ”ב). משום כך הבטיח ה’ לאברהם, שבכל עת שבניו יעלו עולות בכוונה, יקבל את תשובתם מיד.
ו.
הטעם שנכתבה האות “מ” של מילת מוקדה עם “מ” זעירא. כי האות “מ” היא תחילת מילת מוות. כדי לרמוז למקריב, שגם העולה וגם האדם המתגאה, שניהם נידונים לכליה באש. דהיינו, שעל ידי אות “מ” הזעירא מזכירים למקריב העולה את יום המיתה, כדי שישפיל את לבו ויאמץ לעצמו את מידת הענווה. כדרך מוקד שריפת העולה, שבתחילת שרפת הקרבן האש היוצאת ממנו היא גדולה, ובהמשך האש דועכת במוקד עד שנעשית לאפר. משום כך נכתבה מילת מוקדה עם “מ” זעירא, דהיינו, לרמז למקריב על סופו הנמוך של מוקד הקרבן, וממנו ישכיל להשפיל את גאוות הלב.
ז.
(ע”כ( (מאמר מעניין)
3. קודש קודשים היא כחטאת וכאשם
קודשי קודשים וקודשים קלים
חלוקה זו היא על פי רמת קדושתו של הקרבן:
קודשי קודשים – קרבנות שקדושתם חמורה: עולה, חטאת ואשם, ושלמים שהציבור מביא (בחג השבועות). קרבנות אלה נשחטים בצפון העזרה. בשרם נאכל (פרט לעולה, שבשרה מוקטר על המזבח) על ידי הכהנים במקדש בלבד. זמן האכילה הוא יום ההקרבה והלילה שלאחריו בלבד
קדשים קלים – קרבנות שקדושתם קלה יותר: שלמים (של יחיד), פסח, בכור ומעשר. ניתן לשחוט אותם בכל מקום בעזרה, ובשרם נאכל על ידי הבעלים זמן האכילה הוא יום ההקרבה והיום שלאחריו עד שקיעת השמש (“שני ימים ולילה”), פרט לקורבן תודה, שנאכל ליום ולילה, וקורבן פסח, שנאכל רק בלילה שלאחר הקרבתו, ליל ט”ו בניסן (“ליל הסדר”).
ההבדל המהותי בין קודשי קודשים לקודשים קלים מתבטא בהלכות מעילה: מי שמשתמש בבהמה שהוקדשה לקודשי קודשים (כאמור, עולה, חטאת או אשם) נחשב כמועל בקודשים, אלא אם כן השתמש בבשר הקורבן לאחר שנזרק דמו, וכעת הבשר כבר הותר לאכילת הכהנים. לעומת זאת המשתמש בבהמה שהוקדשה לקודשים קלים אינו נחשב מועל בקדשים, ורק לאחר זריקת הדם חל איסור המעילה על האימורים. הסיבה להבדל זה היא, שקודשי קודשים נחשבים מתחילה כמיועדים להקרבה, ורק לאחר זריקת הדם מתחדש ההיתר לכוהנים לאכול מן הבשר, ובכך פוקע ממנו איסור מעילה. לעומת זאת קודשים קלים אינם מוגדרים מלכתחילה כמיועדים להקרבה, ולכן לא נוהג בהם איסור מעילה בחייהם, ורק לאחר זריקת הדם, כשמתברר איזה חלקים מן הקורבן מיועדים להקטרה על המזבח ואיזה לאכילה, חל איסור מעילה על החלקים המיועדים למזבח. (ע”כ)
נר”ן של האדם נקראים קודשים. הנפש קודש. הרוח קודשים. והנשמה קודש קודשים. ובסתרי תורה מתבאר סוד שריפת קודשים, בשריפת נר”ן של אדם, שהוא קודש קודשים לפני ה’. מהי ההנאה שיש להקב”ה משריפת הנשמות, הנקראות קודשים? ג’ אשות אלו הם כנגד תורה ונביאים וכתובים, שאש לבן כנגד תורה, ת”ת. ואש שחור כנגד נביאים, נו”ה. ואש תכלת כנגד כתובים, מלכות
אמר הכתוב בפרשת ויקרא: ‘דבר אל בני ישראל’, כי שם יצוה בהבאת הקרבנות וישראל מביאים אותם. וכאן אמר: ‘צו את אהרן’, כי ידבר במעשה הקרבנות והכהנים יעשו אותם.
כלומר, הסיבה לחזרת התורה על רשימת הקרבנות היא הנמענים החדשים – הכוהנים, כשפרשת ‘ויקרא’ פונה לכל אדם מישראל המבקש להקריב קרבן. [1]
הקרבן הראשון שדיניו מבוארים בפרשתנו הוא קרבן העולה (וכך ברשימת הקרבנות שבפרשת ‘ויקרא’): “זאת תורת העולה” (ו:א). כמובן, על פי כותרת זו הקורא מצפה לפגוש בדיני העולה, כשם שבהמשך באים דיני המנחה תחת הכותרת “זאת תורת המנחה” (ו:ז); דיני החטאת תחת “זאת תורת החטאת” (ו:יח); דיני האשם לאחר “וזאת תורת האשם” (ז:א; ואף דיני זבח השלמים מיד לאחר “וזאת תורת זבח השלמים” (ז:יא). והנה בתורת העולה דומה שהכתוב מתעלם לחלוטין מדיני הקרבת עולה, ובמקום זאת הקורא מתוודע לדיני מזבח, ולשם דיוק: דיני פינוי המזבח בכל בוקר ודיני האש שצריכה לדלוק על המזבח תמיד. מדוע דין פינוי המזבח (=תרומת הדשן) ודיני האש נזכרים כאן דווקא, ומדוע תחת כותרת הנראית מטעה: “תורת העולה”? ……..
אם כן, פרשת צו היא “פרשת אכילת הקרבנות”, ומפורטים בה ציוויים הנוגעים לכוהנים בעניין זה: בתורת המנחה והחטאת נמסרים דיני אכילת בשר הקרבן שלא הוקטר על המזבח; ובתורת זבח השלמים נמסרים דיני האכילה הנוגעים לבעלים ודיני החזה והשוק הניתנים לכוהנים. ואולם יש קרבן אחד שאותו אין הכוהנים אוכלים כלל – קרבן העולה הנאכל כולו באש המזבח היוקדת בו. דומה שבזה טמונה התשובה לתהייתנו על שפרשיית “תורת העולה” עוסקת בדיני המזבח, שהרי המזבח הוא האוכל ולא הכוהנים, ולאכילה זו שני פנים: רציפות (אש התמיד) ותמורה (זמן האכילה המוגבל ליממה אחת). (ע”כ)
4.ויקרב משה את אהרן ואת בניו – שבעת ימי המילואים
פרק שלם בסוף פרשתנו מכיל תיאור מאוד יפה, ארוך (36 פסוקים) מפורט ביותר (והייתי גם אומר משעמם אם לא מרגיז) כולל משיחת דם והזאת שמן המשחה
עם הקמת המשכן, משה לוקח את אהרן בניו ובמשך 7 ימים מתרגל איתם את כל הנדר העבודת המשכן, מעניין, מהיכן משה ידע מה צריך לעשות? ה’ אמר לו – ברור. אז – האם זה לקח למשה 7 ימים ללמוד את הדרוש? ולמה ה’ לא תדרך את אהרן ישירות?
וחז”לינו דנו רבת בנושא, מתוך
וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי, לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים. ולחם מצות וחלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, סלת חטים תעשה אותם… ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו, למשחה בהם ולמלא בם את ידם. שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו, אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש… (שמות כט א והלאה)
והקרבת את אהרן ואת בניו אל פתח אהל מועד מועד ורחצת אותם במים. והלבשת את אהרן את בגדי הקדש, ומשחת אתו וקדשת אתו וכהן לי. ואת בניו תקריב, והלבשת אותם כתנות. ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכהנו לי, והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם. (שם מ יב) ….
ילקוט שמעוני:
קח את אהרן ואת בניו אתו, לפי שהוא אומר ויגוף ה’ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, היה במשמע שנתרחק אהרן, כשהוא אומר קח את אהרן ואת בניו היה במשמע שנתקרב… מנין שהיה בלבו של אהרן שנתרחק, נאמר בסוף הענין קרב אל המזבח, והלא כבר הסדיר משה לפניו את כל העבודות, אלא שלא יהא לבו לדבר אחר. דבר קח את אהרן… וכי היה מפשיל משה בני אדם לאחריו, אלא אמר לו הקב”ה קחם בדברים, שלא יהא לבם לדבר אחר… ויעש משה כאשר צוה ה’, כשם שהסדיר משה עבודת המקדש, כך הסדיר עבודת הכהונה והלויה, בגדי כל אחד ואחד לפי מה שהוא מקרבן. ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אותם במים, באותה שעה זכו לקידוש ידים ורגלים, באותה שעה זכו בטבילת יום הכפורים. ויתן עליו את הכתנת וגו’, מלמד שנעשה משה סגן לאהרן, והוא היה מפשיטו והוא היה מלבישו… ויקרב משה את בני אהרן, כשם שנעשה משה סגן לאהרן, כך נעשה סגן לבניו… וישחט ויקח משה את הדם ויתן וגו’, כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה, הוא היה שוחט הוא היה זורק הוא היה מזה הוא היה מחטא… משל למה הדבר דומה, לבת מלכים שנשאת כשהיא קטנה ופסקו עם אמה שתהא משמשתה עד שעה שתלמוד, אף כך אהרן בתחילה לא היה אלא לוי, שנאמר הלא אהרן אחיך הלוי, וכשנבחר להיות כהן גדול, אמר הקב”ה למשה, אתה תשמשנו עד שילמוד אהרן… (ויקרא פרק ח, תקטו
רמב”ן:
וירחץ אותם – הקרוב אלי שספר הכתוב כי לכולם רחץ, אבל לא היתה רחיצתם כאחת, אבל רחץ אהרן והלבישו בגדיו ומשחו, ואח”כ רחץ בניו וילבישם… (ויקרא ח ו)
…והנראה בעיני כי לא היתה משיחת הבנים ביציקת שמן על ראשם, כי לא נאמר זה אלא באהרן ויצקת על ראשו ומשחת אותו, ולא הזכיר שם משיחת הבנים כלל, שלא היתה ביציקה כמוהו, ויתכן שלא היתה בבנים משיחה זולתי ההזאות שהזה משמן המשחה על בניו ועל בגדיהם, וכן תראה בפרשת וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם שצוה למשוח האב, ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו, ולא צוה למשוח הבנים כלל, לא ביציקה ולא במשיחה, אבל בפרשת הקמת המשכן אומר ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם, שלא הזכיר שם הזאות כלל… לכך אני אומר שלא עשה בהם אלא אחת מהן, והן ההזאות. (שם שם יא)
…
חזקוני:
לא תצאו – פירוש לא יעסקו בדבר אחר, ואך בלילה יצאו לצרכיהם. (ויקרא ח לא)
(ע”כ)
ומאמר מעניין שדן בנושא, (ומקשר בין שבעת ימי האבלות – על מות נדב ואביהו ועצבונו של ה’ וכדומה) שואל ועונה הוא
http://www.tora-manhiga.org.
אצטט
למה נועדו ימי המילואים? מדוע נשארים אהרון ובניו באוהל מועד ואינם יוצאים מפתחו?
לכאורה המטרה היא להרגיל אותם בעבודת המשכן, לקראת השראת השכינה בו ביום השמיני. …
מעשי הפירוק וההרכבה וכן המשיחה והעבודה בכל אותם הימים, אכן נראים כמו מעשי תרגול “על ריק” לקראת המעשה הגדול של השראת השכינה שעתיד להופיע ביום השמיני.
….אולם לשון הכתוב “כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה’ לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם”, מקשה על הבנה זו. פשט הכתוב משוה בין עבודת היום הראשון למילואים לבאים אחריו. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה, צִוָּה ה’ לַעֲשֹׂת גם כל שבעת הימים (רש”י שם) – לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם…..
מעשה השימור – שבעת ימי המילואים. כפי שכבר הזכרנו, שבעת ימי המילואים האלו אינם יכולים להצטמצם כאבלות למות נדב ואביהו מצד עצמם.
דברי הירושלמי “כשם ששימר הקב”ה על עולמו שבעה כך אתם שמרו על אחיכם שבעה” צריכים להתבאר ברמה המערכתית.
כניסת אהרון ובניו למקדש שבעת ימים, מכניסה אותם למצב “שימור” המופיע כאמור ב”שבעה”, בתוך מתחם המשכן. בהיות המשכן מתחם נבדל אלוהי בתוך המציאות, הוא מעצב ומקיים את הנמצאים בו להיות תואמים את תחום החיים הזה שמעבר לכל חיים עלי אדמה. שימור זה המעצב את אהרון ובניו כפי מגמות האין סוף שבחומר (המשכן, כליו בגדיו וכו’), הוא הנותן להם קיום בהמשכם
. (ע”כ – ולא משכנע)
וכמה פרטים על תאריכי 7 ימי המילואים ניתנים ב –
http://www.tog.co.il/he/
בסוף פרשת פקודי מצווה הקב”ה את משה להקים את המשכן ביום א’ בניסן, נחלקו הראשונים האם ציווי הקמת המשכן הוא לאחר שהסתיימו שבעת ימי המילואים או לפניהם, רש”י ועוד ראשונים כותבים כי שבעת ימי המילואים החלו ביום כ”ג באדר ותמו ביום כ”ט באדר וציווי ה’ להקים את המשכן ביום א’ בניסן היה יום הקמת המשכן הסופי, ה”אבן עזרא” מביא דעה הסבורה כי ביום א’ בניסן החלו שבעת ימי המילואים ואליהם מתייחס ציווי ה’ להקים את המשכן וההקמה הסופית הייתה ביום ח’ בניסן.
על פי ציווי הקב”ה במהלך שבעת ימי המילואים קידש משה את אהרן ואת בניו ואת משכן ה’ וכליו.
חז”ל דורשים שבמהלך שבעת ימי המילואים היה משה בכל יום בונה את המשכן ומפרקו ולא היה משאירו עומד מיום ליום.
בשבעת ימי המילואים הלביש משה את אהרן ובניו בבגדי הכהונה וקידש אותם בשמן המשחה ובהזאת דם מהקורבנות, למרות שאהרן ובניו היו בבגדי כהונה הם לא שימשו בפועל ככוהנים אלא משה רבינו עצמו שימש ככהן כשהוא לובש חלוק לבן.
הקרבנות שהוקרבו בשבעת ימי המילואים היו פר ושני אילים)
אז מדרש ספרא מפרט כל פסוק (אפשר לעיין, לא אצטט)
http://www.daat.ac.il/daat/
בספר בראשית ובחציו הראשון של ספר שמות, אנו עוברים, החל מפרשת תרומה ועד לפרשת צו,]1[ לרצף של תיאורים חוזרים ונשנים של כלי המשכן, בגדי כהונה וסוגי קרבנות,
מה שנראה במבט ראשון כאריכות לא מובנת או כחזרה מיותרת. אין בידינו, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל-פה,הסבר לשיטתה של התורה בהקצאת המקום לכל נושא, דבר
אחרים. לעומת זאת, לסיפור על העבד המוצא אישה לבן אדונו בבראשית כ”ד,]3[ מקדישה התורה לא פחות משישים ושבעה )!( פסוקים. חוסר פרופורציה זה בולט במיוחד
בנושא המשכן שמוקדשות לו כחמש פרשות בספר שמות.עיון בכתובים אמנם מגלה לנו שאין מדובר בחזרה סתמית אלא בתחומים שונים של העיסוק במשכן,]5[ אבל עדיין
יש לדון מדוע לא הסתפקה התורה בשלב הביצוע של בניית
המשכן בביטוי המוכר “כאשר צוה ה’ את משה”, והייתה
מבטאת בכך את כל תיאור תהליך הבנייה של המשכן במשפט
אחד. מה בצע בתיאור המפורט של הביצוע לאחר שכבר ניתן
לנו תיאור מפורט כל כך בציווי?
אריכות על ביצוע הדברים )30 פסוקים בפרק ח(. מדוע?
אכן, יש מספר הבדלים בין פסוקי הציווי לפסוקי הביצוע,ואתייחס לשניים מהבדלים אלה הציווי פותח ב”לקח פר אחד” )שמ’ כ”ט, א( וממשיך
מצטווה משה לקחת את אהרן ואת בניו תחילה )ח, ב(, וכך אכן הוא נוהג בפס’ ו. ועוד, בספר שמות נצטווה משה למשוח את אהרן )כט, ז(, ורק בסוף הפרשיה נרמז
ציווי למשיחת המשכן )שם, לו(, אך בביצוע הדברים מושח משה קודם את המשכן )ח, י( ורק אחר כך את אהרן )פס’
יב(.]7[ ברצוני לטעון שהסיבה לשינויים אלה תסביר
גם את מטרת החזרה כולה….
ובשלישית, ואי”ה גם ברביעית לעתיד לבוא.
“פסכתר (מיוונית, ψυκτήρ פיסקטר – ‘כלי לצינון יין’[ הוא גיגית נחושת גדולה, ששימשה כאחד מכלי השרת בבית המקדש. הפסכתר מכילה לתך אחד (כ-125 ליטר), והיא בעלת גלגלים כדי שתוכל לנוע בחופשיות על גבי מזבח העולה מבלי לגרום פגימה באבנים ופסילתם. על מנת למנוע ממנה להתדרדר מהכבש בשעת הסעתו, חיברו אליה שתי שרשראות, בהן אחזו שני כהנים, האחת לגרירת הפסכתר והשנייה לייצובה.