Torat Ami

לפי דבריו, טומאת האישה היא תוצאה של העובדה שהתינוק ניזון מדם הנידוּת, שהוא דם טמא, כעולה מפרשת מצורע: “ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנגע בה יטמא עד הערב” (ויקרא טו, יט). וכבר הציעו אנתרופולוגים הסברים רבים לאמונה שדם הנידה מטמא, והם ראו בדם זה ובפחד ממנו ביטוי לניסיון לערוך סדר חברתי ולנטרל את כוחם של גורמים שאיימו על החברה הפטריארכלית, דוגמת יכולת הנשים ללדת (ע”כ – מומלץ)

…. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה ….: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה

הסבר מסכם ניתן בויקיפדיה

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA

“…לאחר תקופת הטומאה הראשונית מתחילה תקופה הנקראת “ימי טוהר”, שנמשכת שלושים ושלושה ימים בלידת בן (מהיום השמיני ללידתה, יום ברית המילה, עד היום הארבעים) וששים ושישה ימים בלידת בת (מהיום החמישה עשר עד היום השמונים)‏^[2]. במשך תקופה זו היולדת אינה “אב הטומאה“, אלא יש לה טומאה קלה בדרגת “שני לטומאה” כמו טבול יום: היא לא מטמאת אדם וכלים שבהם היא נוגעת, וגם לא אוכל ומשקה שאין בו קדושה (“חולין”), אלא היא מטמאת רק תרומה וקדשים שהיא נוגעת בהם. לכן היא נקראת בלשון חז”ל: “טבולת יום ארוך”

(ע”כ)

והסבר מיסטי בנושא ניתן בזוהר ב-

אצטט מתוך

http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/72954?/heb/content/view/full/72954&main

… ושלושים יום ושלושת ימים תשב על דמי טהרה, כדי שהרוח יתיישב בגוף. ג’ ימים שלאחר המילה, שהילד סובל מכאב המילה, והרוח אין מִשכנו שורה בגוף כבשאר ימים. וע”כ, ושלושים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה.
אין האיילת יכולה להוליד את הנשמה, אלא כשנחש נושך בערייתה. ולפיכך, נטמאה הנשמה ע”י נשיכות שלו. כי נשיכת הנחש וזוהמה שלו, מעוררת נקודה דמדת הדין, שאינה משותפת בבינה, שהיא מנעול. ומחמת זה אין הרוח, האור, יכול להתלבש בגוף, הכלי. וצריך הרוח לעלות חזרה אל המלכות שנמתקת בבינה, במפתח, ולהתקשר בה. אז גם הוא מקבל המיתוק של שיתוף המלכות בבינה, ויוכל להתלבש בגוף. כמ”ש, וטמאה שבעת ימים, שהם ז’ ספירות חג”ת נהי”מ, שהמלכות צריכה לעלות לבינה, להתמתק בבינה.

…  בכל יום ויום כנסת ישראל, המלכות, לוקחת מזון מבית המלך בשביל הרוחות של בני אדם, ומזינה אותם בקדושה. חוץ מאלו הרוחות, שהם ל”ג ימי טהרה, עד שאלו הרוחות מתיישבים בגוף אחר ל”ג ימים, היא משגחת עליהם בכל יום, כי אז הרוחות מתקשרים בגוף כשאר בני העולם. כמו שהמלכות אינה שורה אלא במקום שלם, כך כל מעשיה באופן הזה, כלפי הרוחות של בני אדם, עד שנשלמו. כמ”ש, בכל קודש לא תיגע. שפירושו, להשגיח על הנשמות. כלומר, שאינה נוגעת בקודש לקבל מזון מן הקדוש, שהוא ז”א, בשביל הרוחות

(והמבין יבין)

ומה אומר המדע? מתוך

http://www.mako.co.il/ninemonth-research/Article-a7a35173b53de21006.htm

אומרת סיון טמיר-משגב, יועצת הנקה מוסמכת. “מבחינה פזיולוגית, הורמונלית וגם הלכתית, אישה צריכה להיות במשכב לידה במשך 6 שבועות. זהו הזמן שלוקח לרחם להתכווץ, להנקה להתבסס ולהורמונים להתאזן. אחר כך אפשר, בצורה מתונה, לחזור לתפקוד, ואין מה לחזור לפעילות מינית קודם לכן. נשים לא מרגישות מיניות בתקופה הזאת. לפעמים יש להן תפרים, והאיזור רגיש מאוד. הלחץ ‘לחזור לעניינים’, להיות כוסיות ומדליקות רגע אחרי הלידה, הוא מיותר. בתקופת משכב הלידה, על אישה להתרכז בעצמה ובתינוק.

3. אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת….

נגע הצרעת

אדם חולה במלת עור – לפי הפירוט הרחב, כנראה נגע צרעת או הרבה סוגי מחלות עור היו תופעה נפוצה, וחלק מחינוך הכהנים הצעירים היה לימוד אבחון וטיפול במחלות מסוג זה

הטיפול היחיד כנראה, היה בידוד, בדיקות חוזרות אם  הנגע החלים או השתנה? והמתנה. – ובינתיים על המצורע ההולך בין אנשים להכריז “טמא, טמא”.

המשך התהליך בפרשה הבאה

הסבר כולל על נגע הצרעת ניתן (כרגיל) בויקיפדיה

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%92%D7%A2_%D7%94%D7%A6%D7%A8%D7%A2%D7%AA

למשל

הסבר הדברים:

• בהרת: עזה כשלג – שהיא לבנה ביותר, ואין דרגת לובן למעלה ממנה.
• שנייה לה – סיד ההיכל: לבנה כסיד הלבן שבקירות ההיכל ( בבית המקדש) – שמלבנים אותו בכל שנה קודם הפסח. זו הדרגה השנייה בלובן הבהרת.
• השאת: כצמר הלבן – לבנה כצמר נקי של כבש בן יומי.
• שנייה לה: קרום ביצה – לבנה כקרום העוטף את חלבון הביצה, מתחת קליפת החיצונית של הביצה. זו הדרגה השנייה של הנגע המכונה שאת.

לעומת גוונים אלה, גון ה’בֹּ‏‏הַ‏ק’ טהור ואינו נחשב לצרעת, גוון זה מתאר הרמב”ם כ”לובן חלוש למטה מקרום ביצה” והרא”ש מתאר אותו בפשטות כ”מראה לבן למטה מד’ מראות”.‏

לצרעת מאפיינים נוספים, המתבטאים בגודלו, במקום בגוף בו הוא נמצא (מקום גלוי או מוסתר, בראש ובזקן או בשאר הגוף, על רקע של עור בריא או על רקע של מכה או כויה) ומצב התפתחותו (האם הוא מתרחב, האם צומח בו שיער לבן, האם הוא אחיד ורצוף או שיש במרכזו עור בריא).(ע”כ)

חז”ל טוענים שהצרעת נובעת מהוצאת לשון הרע, אז הרוצה להינצל מלשון הרע יש להשתמש בסגולות מסוימות לפי

http://yahadoot.net/item.asp?id=138&cid=14

א. האות ה’ מסוגלת לביטול עין הרע, ולכן נוהגים רבים לומר “חמישה” (חמסה) כדי להינצל מעין הרע. (בן איש חי, דרושים, פרשת וישלח, בשם החיד”א). ולכן נוהגים לעשות צורת פס יד בעלת חמש אצבעות, ויש שכותבים עליה שדי, ומניחים אותה על גבי תינוקות. או לחקוק אות ה’ על טס של כסף או נחושת, ולהניח על צווארם של הקטנים. (ספר זכירה).

ב. הנושא עשב הנקרא “רודא” מועיל לו נגד עין הרע, ולבטל כישוף, וכשנושא עשב זה יכוון בשם קדוש “רוטא”, וטוב לו. ובלשון המשנה העשב הזה נקרא “הפיגם”, ומועיל גם נגד מגיפה, שהרי “הפיגם” אותיות “מגיפה”. (ככר לאדן מסכת דרך ארץ זוטא פ”ו)

ג. הנכנס לעיר שאין מכירים אותו, וחושש פן יעשו לו עין הרע, יאחז אגודל יד ימינו בתוך אצבעות יד שמאלו, ואגודל יד שמאלו בתוך אצבעות יד ימינו, ויאמר: “אני פלוני בן פלונית (שם אמו) מזרעו של יוסף אני בא, שאין עין הרע שולטת בו, שנאמר, בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר”. (גמרא ברכות נ”ה ע”ב).

 וכו’ (ע”כ)

.ומתוך מאמר מעניין ומומלץ

http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/tazria/har.html

פרשת תזריע עוסקת ברובה בסימני הטומאה והטהרה של סוגי הצרעת, ופרשת מצורע מוקדשת ברובה לקרבנות שעל המצורעים להקריב אחרי טהרתם. על אף עיסוק רב זה בנגע הצרעת, אין פרשיות אלו מבארות, אף לא ברמז, מדוע טומאה זו שבצרעת, ומדוע מחלה קשה זו פוגעת בבני אדם.

אמנם במסכת כתובות (עז ע”ב) אומר ר’ יוחנן: “מפני מה אין מצורעין בבבל, מפני שאוכלין תרדין ושותין שֵכר ורוחצין במי פרת”, מכאן שסיבת הצרעת היא טבעית-היגיינית. אבל על הכתוב “ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזַּתְכם” (ויק’ יד:לד) אומר מדרש תדשא: “לא תהיו סבורים שהיא מקרה, אלא בשביל לחזור בכם הבאתי על הבתים צרעתי, ‘ונתתי נגע’ – מאתי תהיה המכה”. [ואכן הלשון “ונתתי נגע צרעת” מדגיש שמאת ה’ הייתה זאת, והצרעת יש לה תכלית חינוכית.

בספרות חז”ל יש ארבע רשימות של חטאים הגורמים לנגע הצרעת, וכולן משל אמוראי ארץ ישראל, והן שונות זו מזו במעט או בהרבה. בבבלי ערכין (טז ע”א) מונה ר’ יוחנן שבעה חטאים. ברשימת ויקרא רבה יז, ג (עמ’ שעד-שעז) מצויים עשרה חטאים, אחד מהם בשם ר’ יצחק בן אלעזר. מדרש תנחומא מהדורת בובר (מצורע י, כד ע”ב – כה ע”ב) ותנחומא הנדפס (מצורע ד) מונים אחד עשר חטאים ועוד שניים של “יש אומרים”….

במדרשים נמנים תשעה חטאים הנסמכים על לשונות מפורשים או מקרים מפורשים של צרעת:

א. גזל, על-פי הכתוב בצרעת הבית “ופִנו את הבית” (ויק’ יד:לו), כך בבלי ערכין. … (ע”כ – טוב לעיון נוסף)

4. והבגד כי יהיה בו נגע צרעת

מה זה? צרעת בבגד? אז לפי הרמב”ן אין דבר כזה, מתוך

www.yutorah.org/_materials/Source_Sheet-512060.doc

רמב”ן ויקרא פרק יג (מז) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה:

ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה’ ותשרה שכינה בתוכם. וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם. ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו ולא אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פי”א מ”ג):

(מוזר ומעניין)

ומשהו דומה ב-ספורנו – מי קדם למי, הספורנו או הרמב”ן??) מתוך

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=3&perek=13&mefaresh=sforno

פסוק מז
וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בו נֶגַע צָרַעַת. מִמַּה שֶּׁאֵין סָפֵק בּו שֶׁלּא יִהְיֶה זֶה בַּטֶּבַע בְּשׁוּם פָּנִים, כִּי בְּבֶגֶד לא יִקְּרוּ אֵלֶּה הַמַּרְאות הַמְּשֻׁנּות אִם לא מִצַּד מְלָאכָה תְּשִׂימֵם בּו בִּצְבָעִים שׁונִים, בְּכַוָּנָה או שֶׁלּא בְּכַוָּנָה, וְזֶה מִצַּד אֵיזֶה חֵטְא שֶׁיִּקְרֶה בַּסַּמִּים הַצּובְעִים או בִּמְלֶאכֶת הָאֻמָּן או בְּהִתְפַּעֲלוּת הַבֶּגֶד הַצָּבוּעַ. וּכְבָר בָּאָה הַקַּבָּלָה שֶׁלּא יָדוּנוּ בְּנִגְעֵי בְּגָדִים זוּלָתִי הַלְּבָנִים בִּלְתִּי צְבוּעִים כְּלָל. אָמְנָם הֵעִיד הַכָּתוּב שֶׁלִּפְעָמִים יִהְיֶה זֶה כְּפֶלֶא בַּבְּגָדִים וּבַבָּתִּים, וְזֶה לְהָעִיר אזֶן הַבְּעָלִים עַל עֲבֵרות שֶׁבְּיָדָם, כְּמו שֶׁסִּפְּרוּ ז”ל שֶׁיִּקְרֶה בְּעִנְיַן הַשְּׁבִיעִית כְּאָמְרָם (קידושין כ, א):

ומדרשי אגדה בנושא רבים – מתוך

http://www.aspaklaria.info/090_TSADI/%D7%A6%D7%A8%D7%A2%D7%AA%20%20%20%D7%91%D7%92%D7%93%D7%99%D7%9D.htm

זהר:

אמר ר’ יוסי בגד הצמר או הפשתים למה, (היה לו לומר בגד סתם), א”ר יצחק (הכתוב מלמדנו, שהנגע) שורה בכל ושולט על כל, (כי צמר בא מבינה ופשתים ממלכות, והנגע שולט על שניהם). ויש כעין זה, שכתוב, דרשה צמר ופשתים, (שמלמדנו שהמלכות משמשת בשניהם). ומשום זה גם כאן מלמדנו, ששליטתו של הנגע הזה היוצא ממקום עליון, (דהיינו מבחינת דינין דמלכות שבבינה), שולט בכל, בב’ המינים, בצמר ובפשתים, ומשום זה אומר הכתוב זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים. (תזריע קסח) ….

משנה תורה:

צרעת בגדים כגריס כצרעת אדם, אבל פחות מכגריס טהור. ושלשה סימני טומאה יש בהן, ירקרק אדמדם והפשיון, ושלשתן מפורשין בתורה, ירקרק הוא הירוק שבירוקין, שהוא ירוק הרבה ככנף הטווס וכהוצי הדקל, ואדמדם הוא אדום שבאדומים שהוא אדום הרבה כזהורית יפה, ושני מראות אלו מצטרפין זה עם זה במראה ירקרק או אדמדם מסגירין את הבגד, אם עמד במראה זה שני שבועות, מחליטין ושורפין. וכן אם פשה מחליטין ושורפין. כיצד, בגד שנראה בו נגע ירקרק או אדמדם מסגירו שבעת ימים, ובשביעי רואה אם פשה מחליטו ושורף את כל הבגד, ואם עמד במראהו ולא פשה, או שפשה וכהה מב’ המראות שהוסגר בהן, או שהוסיף המראה להאדים ולהוריק ולא פשה יכבס מקום הנגע ויסגיר שבעת ימים שנית, ובסוף שבוע שני שהוא יום י”ג רואה, אם כהה למראה שלישית הרי זה טעון כיבוס וטהור, ואם נשתנה הנגע ממה שהיה, כגון שהיה ירקרק ונעשה אדמדם או אדמדם ונעשה ירקרק קורע מקום הנגע ושורף מה שקרע, ותופר מטלית במקום שקרע ופוטר שאר הבגד ומכבסו כולו כיבוס שני ומטבילו וטהור. ואם עמד במראה שהוסגר בו בתחלה יחליטו וישרוף את כולו.

נגע שהיה ירקרק ופשה אדמדם או שהיה אדמדם ופשה ירקרק הרי זה פשיון….

בקיצור, הנושא של הצרעת לא מושך אותי במיוחד. הנושא (3 הנגעים, באדם, בבית {שפתאום שובף בפרשת מצורע}, ובבגד) אולי מעניין רופאים וקבלנים לשיפוץ בניין, לא מאתגר, הוא תופש חלק גדול בפרשה והרבה מחז”לינו עסקו בו ושייכו אותו לחטאים שונים ומשונים. שיהיה. יש נושאים יותר מענינים בתורתנו הקדושה ועדיין יש עוד פרשה – מצורע – בדרך.

הארות

1.

פרק יב פסוק ו’ = כבש בן שנתו

 כבש בן שנתו. ת׳׳ר, שנה האמורה בקדשים מעל״ע, (מעת לעת) דכתיב תביא כבש בן שנתו , שנתו שלו ולא שנת של מנין עולם

2.

פרק יב פסוק ז’ = זאת תורת היולדת

זאת תורת היולדת. היולדת בין פקחת בין שוטה, שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה

3.

פרק יג פסוק יג’ = כולו הפך לבן

כולו הפך לבן. א״ר יצחק, אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלבות למינות, אמר רבא, מאי קרא, כולו הפך לבן טהור הוא

4

פרק יג פסוק יד’ = וביום הראות

וביום הראות בו. יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו, חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל

5.

פרק יג פסוק כג’ = צרבת השחין

 צרבת השחין. עד שתקרום כקליפת השום

צרבת השחין. שיהא מקומה צרוב ושיהא מקומה ניכר

6.

פרק יג פסוק כט’ = בראש או בזקן

בראש או בזקן. מלמד שאין הראש והזקן מצטרפין זה עם זה, יכול לא יצטרפו אבל יפשו מזה לזה, ת״ל צרעת הראש או הזקן, כשם שאין מצטרפין זה עם זה כך אין פושין מזה לזה

7.

פרק יג פסוק מה’ = ועל שפם יעטה

 ועל שפם יעטה. מצורע מהו בעטיפת הראש, ת״ש, ועל שפם יעטה, מכלל שחייב  בעטיפת הראשי.

 ועל שפם יעטה, מצורע מהו בשאילת שלום, ת״ש, ועל שפם יעטה, שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו, שיהיה כמנודה ואבל ואסור בשאילת שלום

שאילות

1. איזו תכלית חיובית הייתה לצרעת הבית?

2. האם לטמא מותר להיכנס לבית המקדש דרך הגג?

שבת שלום

להת

>>>>>>>>>>>>>>>>>>> פרשת מצורע >>>>>>>>>

הקדמה כללית

?פתאום צצה  בי מחשבה (קצת עגמומית)  – בשביל מה? בשביל מה כל זה?

?מה ולמה זה חשוב לנו – מה יש בחומש ויקרא שחשוב לדעת?

את חומש בראשית, – עד כמה שהתייחסתי לסיפורים בציניות או  בספקנות, – עדיין  הערכתי וכיבדתי וקיבלתי. הערצתי את המורשת, את התרבות, את העלילה, את הגיבורים וכדו’.

משהו דומה היה בספר שמות, שחציו עלילתי, חציו ארכיטקטורה ובנאות, ואמצעיתו הופעה אור קולית וחוקים ומשפטים

ספר ויקרא הוא משהו אחר – חלק עיקרי מוקדש לקורבנות לסוגיהן ודיני טומאה וטהרה למיניהן

האם באמת אנחנו, חובשי הכיפות הסרוגות, או אפילו חובשי השטריימילים – והחרדים הקיצוניים, עדיין מאמינים ברצינות, שאי פעם בעתיד הקרוב או הרחוק – אולי לקראת שנת 6,001 לבריאת העולם, יבוא יום, ייבנה בית מקדש שלישי, ונקריב קורבנות? מינימום קורבן תמיד בוקר ואחרי צהריים, שני כבשים (מסכנים) בני שנה???, 70 פרים בסוכות????????????????????????? – האם באמת א-להים רוצה קורבנות? ומה עם הזבים והזבות וסוגי הצרעת, הספחת וכו’ וכו’ – ???

כ- 2,000 שנה עברו מאז שהוקרבו קורבנות בבית המקדש בירושלים. ומאז חדלו לאכול קודשים קלים (וכבדים) וכדו’ מאז הכהנים איבדו את תפקידם הראשי והסתפקו בתפקידי משנה (ברכת כהנים, פדיון בכורים), כל העולם השתנה, אבל סליחה, העולם היהדותי השתנה רק פעם אחת לאחר הורבן הבית, בתקופת המשנה והגמרא ומאז נשאר תקוע.

העולם הגיאוגרפי לא השתנה, כדור הארץ עדיין מסתובב, אבל הידע התרחב, גילו את חצי הכדור הדרומי, נחתו על הירח.

ואנחנו שרים “אני מאמין… “. למשיח שיבוא, יהיה קשה להתגבר על הסיבוכים והניגודים בין התורה שבכתב לבין המציאות.המודרנית

והנה בפרשות תזריע/מצורע, אנחנו עוסקים בפרטי פרטים לא עדכניים של דרכי טיפול בנגעי צרעת (באדם, בבגד ובקירות הבית) — לא יודע מה משמעות כל זה כיום. ומה שנשאר זה לקרא את הכתוב ולהתפלסף.- למה היולדת מביאה קורבן? כי היא חטאה בזה שבזמן הלידה מרוב כאבים היא נשבעת שיותר לא תקיים סקס. נו, איזו סיבה נהדרת. למה הנשים לא עולות על הבריקדות של מדרגת הרבנות?.

פסוקי השבוע

ביום השביעי יגלח…

ואשה אשר ישכב איש.

ערב שבת שלום

פתיחה

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו.

מסתבר שאחד מתפקידי הכהן בזמנו, היה – לערוך ביקור (שבועי???) במושבת המצורעים. האם זה קרה? בעצם במבט שני יש פה משהו מאוד חיובי ומרגש. לא משליכים את המצורע לכלבים. על הכהנים התפקיד לבקר את המצורעים פעם בשבוע “ויצא הכהן אל מחוץ למחנה..”

ומתוך

http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/08_tazria/1.html

כהן בודק חולה צרעת

והמאמר לעיל גם טוען

“ספר הכוהנים, ששתי פרשותינו הן חלק ממנו, מציע מגוון של טקסים וקורבנות לכל אירוע ולכל חטא מודע ובלתי מודע. מסתבר, אבל, שמההקלה הזאת, מפני זעמו של האל, נהנים בעיקר הגברים, המורשים לקרוב אל הקודש, ואילו הנשים, לא רק שלא הורשו לשמש בקודש (אצל עמים אליליים היו גם נשים כוהנות), אלא שגם הוקצה להם נתח כפול של טומאה. דוגמה טובה לכך נמצאת בפרשת תזריע:

… אישה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דותה תטמא… ושלושים ימים תשב בדמי טהרה, בכל קודש לא תיגע, ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה. ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנידתה, ושישים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה (יב 5-2).

לאחר שמסתיימים ימי הנידוי האלה של האישה, שהם מעין עונש על כך שילדה, ועונש כפול אם ילדה נקבה, היא חייבת להביא קורבן, ורק אז הכוהן יכפר עליה (שם, 8-6). כלומר, לא מדובר בקורבן תודה על הולדת הבן או הבת, אלא קורבן כפרה כדי לעבור ממצב של טומאה למצב של טוהרה.

הפולחן המקראי לא מצא דרך להודות לאישה ולשבחה על כך שהיא הנושאת היחידה בסבל המיניות (מחזור חודשי, הריון ולידה), והיא גם הנושאת היחידה בעול הזנת הילודים (ההנקה), אלא אדרבה, הוא מרחיק אותה מבית האלוהים, כמי שאיננה ראויה להיכנס בשעריו משום פגמיה.

לא רק לאחר לידה האישה טמאה, אלא גם בימי נידתה, ושבעה ימים אחר כך…..

טוב אחזור לפרשה – מה יש בה, אז אצטט מתוך מה שכבר לפני שנה סיכמתי ב-

toratami.com/?p=131

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

טכס טהרת המצורע שנרפא

תהליכי טיפול בבית נגוע בצרעת

טומאת איש זב, וטכס טהרתו

טומאת שכבת זרע – ללא טכס טהרה

טומאת אישה בימי מחזורה ללא טכס טהרה

טומאת אישה זבה וטכס טהרתה

ומצוות הפרשה

ויקרא, פרשת מצורע —

קעג: מצוות עשה – מצוות טהרת מצורע

קעד: מצוות עשה – שיגלח המצורע כשיטהר

קעה: מצוות עשה – מצוות קרבן מצורע כשיטהר

קעו: מצוות עשה – שיטבול טמא במי מקוה

קעז: מצוות עשה – טומאת נגעי בתים

קעח: מצוות עשה – מצוות טומאת הזב

קעט: מצוות עשה – שיקריב הזב קרבן כשיטהר

קפ: מצוות עשה – שיהא שכבת זרע טמא ומטמא

קפא: מצוות עשה – שתהא נדה טמאה ומטמאה

קפב: מצוות עשה – שתהא זבה טמאה ומטמאה

קפג: מצוות עשה – שתקריב זבה קרבן כשתטהר

(מעניין לפי מה קובעים איזה משפט בתורה הוא – ציווי = מצווה? למשל בנגע הבית כתוב “וציווה הכהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות..” . הנה מצווה לפנות את הבית הנגוע. אבל זה לא במסגרת תרי”ג מצוות. מילא)

לקח טוב

• רצוי לרחוץ בגדים של אחד שנרפא ממחלת עור ואפילו לגלח את שערות גופו ולרחוץ אותו טוב, לפני שהוא בא במגע עם אנשים
• לא טוב להמשיך לגור בבית שעל קירותיו עולה עובש חשוד
• לא מומלץ לקיים יחסי מין עם איש/אישה חולי מין

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

• 1. ושילח את הציפור החיה – תורת המצורע

אז לראשונינו התעוררה (לפתע???) הבעייה – למה אין דיני מצורע נוהגים בימינו? מתוך מאמר בנושא

http://www.limudyomi.com/Default.asp?sType=0&PageId=14314″

“זאת תהיה תורת המצורע (יד, ב)- לכאורה, דיני המצורע אמורים לנהוג גם בזמן הזה, לאחר החורבן, ואין הדבר תלוי בקיומו של בית מקדש. וכך מבואר ברמב”ם הלכות טומאת צרעת יא, ו, וכן בפירושו למשניות בסוף מסכת נגעים, שדיני המצורע נוהגים בארץ ובחו”ל, ובפני הבית ושלא בפני הבית. והרמב”ם אף מוסיף ומפנה לתוספתא שבה מבואר כדבריו, עיין שם [וכמובן שישנם פרטים המצריכים בית מקדש, כגון קרבנות המצורע וכו’. אך כל מה שאינו מצריך קרבן, כגון תגלחת וציפורים ועץ ארץ ואזוב כו’, אמור לנהוג גם בזמן הזה, וכך כותב כאן התורה תמימה- “ופשוט הדבר, דלא כל פרטי דיני טהרת מצורע אפשר לקיים בזמן הזה, כי מה שצריך לעשות במקדש, כמו קרבנות, בודאי אי אפשר, אלא רק תגלחת וציפורים…”].

אולם, בפועל לא מצאנו שבזמננו נוהגים דיני מצורע או שמישהו מקפיד על כך. ולכאורה הדבר תמוה, וכלשון התורה תמימה: “ודבר פלא הוא, שלא שמענו מעולם שדיני טהרת מצורע ינהגו בזמן הזה,….

התפארת ישראל …  דן גם הוא בשאלה האמורה, מדוע אין מקפידים על דיני צרעת בזמן הזה [ובלשונו- “כל דיני מצורע ונגעים וטהרתן, נוהג בין בארץ או בחו”ל (חוץ מנגעי בתים שאינו נוהג, רק בבתי ארץ ישראל, וכמו שכתבתי לעיל), בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית… ומימי תמהתי, למה אין נוהגין כן בזמן הזה. וזכרתי  ימים מקדם, שבילדותי הצעתי תמיהתי זו לפני הגאון הגדול מה’ עקיבא זצוק”ל, והשבני שגם הוא תמה על דבר זה ושאין לו תירוץ המתקבל על הדעת”] ואף הוא מיישב כאמור לעיל, שהסיבה לכך נעוצה בהעדר כהן מיוחס. ומוסיף התפארת ישראל, שאף אם ירצה אדם לקיים את דיני טהרת המצורע ולהסתמך על הסיכוי שהכהן שאליו הוא הולך הוא אכן כהן מיוחס, הוא ייקלע לבעיה הלכתית, שהרי תחילת תהליך הטהרה מצריכה את המצורע לגלח את כל שערו, ובתגלחת זו ישנם מספר איסורים ולאוין [איסורים אלה נדחים מפני מצוות טהרת המצורע כאשר היא מקוימת כהלכתה, אך הואיל ולא ניתן להיות בטוחים שהמצווה מקוימת כהלכה (שהרי לא ברור שהכהן שלפנינו הוא כהן מיוחס),  …..

האור שמח (על הרמב”ם בהלכות טומאת צרעת, יא, ו) מציע יישוב אחר לשאלה: “ויתכן דנשתכח מאיתנו מראה של שני תולעת, כמו שנשתכח מראה התכלת והחילזון, כן נשתכח התולעת שני ומראה, ולא ייתכן טהרתו וטהרת בתים,

(ולסיום הציטוט)

ושילח את הציפור החיה על פני השדה (יד, ז)- הגמ’ במסכת קידושין דף נז ע”ב דנה, האם ציפור זו (הציפור החיה שהתורה מצווה כאן לשלחה על פני השדה) מותרת באכילה. והגמ’ מוכיחה להיתר, בדרך הבאה: אילו הייתה הציפור אסורה, התורה לא הייתה מורה לשלחה על פני השדה, פן ימצאנה אדם אחר ויאכלנה (ובלשון הגמ’ “תנו רבנן, ציפור המשתלחת מותרת באכילה, מאי טעמא, ‘ושלח’ אמר רחמנא, ולא אמרה תורה שלח לתקלה). (ע”כ)

וגישה נעניינת לנושא נמצאת ב –

http://www.amit.org.il/KolParashots/Vayikra/Pages/tazeia_mezora_2015.aspx

אצטט קטעים

קריאת פרשיות תזריע ומצורע מעלה בפנינו תמונה מפורטת ביותר של ענייני הצרעת השונים. לא נגזים אם נאמר שזוהי אחת הפרשות הארוכות והמפורטת ביותר שקיימות.

אם משווים את עניין הצרעת להלכות שבת ניכר הבדל עצום בין המקום בתורה המוקדש לפרטי השבת למקום המוקדש לענייני הצרעת.

לא ברור אם אכן הייתה הצרעת כה שכיחה אך נראה כי התורה מעבירה כאן מסר לגבי חשיבותה של מצוה זו. הבנה זו מתעצמת כאשר מעיינים בתהליך היטהרותו של הנגוע בנגע הצרעת. לא מדובר רק בהקרבת קרבנות ובטבילה אלא ישנם מוטיבים שונים המזכירים פרשיות מרכזיות שונות בתורה ועמידה על עניין זה יכולה לספק לנו הבנה באשר לפרשת המצורע.

נראה כי ניתן למצוא מוטיבים בתהליך הטהרה המזכירים את תהליך הטהרה של פרה אדומה, את תהליך סדר עבודת כהן גדול ביום הכיפורים וכן עניין נוסף שנעמוד עליו בהמשך.

שלוש הפרשיות נפתחות במילה “זאת”: “זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו”, “בזאת יבוא אהרון אל הקודש”, “זאת חוקת התורה אשר ציוה ה’ לאמור”.

גם בתהליך המצורע וגם בתהליך של פרה אדומה ישנו כהן היוצא אל מחוץ למחנה כדי לקיים את תהליך הטהרה.

בשני המקומות ישנה הזאה מיוחדת מחומרים שונים….

תהליך ההיטהרות של פרה אדומה מהווה תהליך של חזרה לחיים. מדובר באדם שנטמא למת וסביר להניח כי מדובר באדם שעברה עליו טרגדיה של שכול ואבילות. באמצעות התהליך הזה מחזיר הכוהן את האדם האבל למעגל החיים.

גם במצורע ישנו תהליך כזה שכן חכמינו לימדונו כי המצורע דומה למת, מכיון שהוא מנודה חברתית ומנותק מכל ההווי החברתי והמשפחתי. …

נראה כי שתי השוואות אלה אינן שלמות ללא השוואה נוספת הנגזרת מתהליך שילוח הציפור. מעשה זה של שילוח ציפור מזכיר את השילוח שמשלח נח את העורב ואת היונה מתוך התיבה כדי לדעת הקלו המים. בתהליך של המצורע משלח הכוהן את הציפור על פני השדה או מחוץ לעיר (בצרעת אדם או בצרעת הבית) כדי להזכיר את הרגע המכונן של עונש המבול על הידרדרות האדם.

(מעניין)

ולאלה שיש זמן פנוי, אפשר לקרא דיון בנושא וסיפורים מעניינים ב –

http://porot.co.il/?p=893

(לא אצטט)

ועוד התפלספות מסורתית בנושא ב –

http://www.mudaut.co.il/news/weekly.asp?Weekly_ID=1114

(לא אצטט)

• ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע

נושא מעניין – הייתי עורך על זה “מחקר שווקים” בין הדתיים (רצוי עם מכונת גילוי אמת) – קיימת פה צביעות איומה ראה להלן – מאמרה של רוחמה וייס הרפורמיסטית

אז מה אומרים חז”לינו, מתוך

http://www.aspaklaria.info/300_SHIN/%D7%A9%D7%9B%D7%91%D7%AA%20%D7%96%D7%A8%D7%A2.htm

זהר:

ובחבור הראשון אמר רעיא מהימנא, מי שמיקל בפרורים של לחם וזורקם במקום שאינו צריך, וכל שכן זה, מי שמיקל בפרורי המוח, שהם טפות זרע שזורקם על הארץ, שנאמר בהם כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, או שזורקם בנדה או בבת אל נכר או בשפחה או בזונה

תלמוד בבלי: ……

וירע בעיני ה’ אשר עשה וימת גם אותו, רבי יצחק ורבי אמי אמרי כאילו שופך דמים, שנאמר הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אסי אמר כאילו עובד עבודת כ

תנו רבנן שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום… (בכורות מד ב)

א”ר אלעאי מאי טעמא דר”מ דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד, ורבנן א”ר יוחנן זו שכבת זרע שהיא טמא ואדם הנוצר ממנו טהור. (נדה ט א)

…דתנן היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו אוחז באמתו ובולע את התרומה, אוחז, והתניא ר’ אליעזר אומר כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, אמר אביי במטלית עבה, רבא אמר אפילו תימא במטלית רכה, כיון דעקר עקר… וכל כך למה, מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה, דא”ר יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר וכבים, כתיב הכא תחת על עץ רענן, וכתיב התם על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן. (שם יג א)

לימא מסייע ליה עובדת כוכבים שפלטה שכבת זרע מישראל טמאה, ובת ישראל שפלטה שכבת זרע מן העובד כוכבים טהורה, מאי לאו טהורה גמורה, לא טהורה מדאורייתא טמאה מדרבנן. תא שמע נמצאת אומר שכבת זרע של ישראל טמאה בכל מקום, ואפילו במעי עובדת כוכבים, ושל עובד כוכבים טהורה בכל מקום ואפילו במעי ישראלית חוץ ממי רגלים שבה… (שם לד א)

הרקאנטי:

ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע… הטעם להיות שכבת זרעו של אדם מטמאה כי היא כמו המת המסתלק משם הנשמה, שהיא חלקו של הקב”ה, וכבר ידעת עונש המוציא שכבת זרע לבטלה, שהוא כמו הורג את הנפש, שנאמר שוחטי הילדים ארז”ל אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, כי לא ניתן השפע הזה להוציא מפי האמה כי אם בבת זוגו, ואז שורה על הטפה ההיא נשמה טהורה הבאה מצד הקדושה, אבל כשיוצא שלא כסדר שורה על הטפה ההיא רוח טומאה. ואמרו קצת מחכמי הקבלה כי השערות אשר סביב הערלה רומזים לכחות הטומאה אשר סביב הברית העליון, וכשיוצא שכבת זרע לבטלה מתעטפים שם הרוחות ההם בהמציא להם מקום לחול שם. (מצורע)

ואשה כי תהיה זבה … וביום השמיני תקח לה שני תרים או שני בני יונה והביאה אל הכהן

(אז צצות לי שתי שאילות

• מה ההבדל בין שני תורים לשני בני יונה?
• אישה נמצאת בנידתה (בערך) אחת לחודש. כידוע!!!! היו במדבר כלמעלה מחצי מיליון נשים בגיל המחזור. כלומר כ- 6 מיליון נשים היו במחזורן בשנה. כלומר כ- 2,000 קורבנות של שני תורים… ביום. )

ועובדת חיים – מתוך

http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/08_tazria/1.html

שבעת ימים תהיה בנידתה

בקתת הנידות של הפאלאשמורה, אתיופיה

התמונה מתוך

http://www5.ocn.ne.jp/~magi9/isracame.htm

הערת המערכת: ראה גם

http://www.jdc.org/media_res/med_res_isr_pact.pdf

http://www.rabbinicalassembly.org/docs/Grossman-Niddah.pdf

אז לחז”לינו ראשונים ואחרונים

סיכום נושא טומאות הזיבה (איש או אישה) –  מתוך

http://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/wy-15.html

המוות הוא אבי אבות הטומאה; כל הטומאות שבתורה קשורות בדרך כלשהי למוות.

גם זרע שיוצא מגוף של גבר, או דם-וסת שיוצא מגוף של אישה, יש בהם מוות – יש בהם תאי זרע או ביצית שהיו יכולים להתפתח ליצור חי, אולם, כשהם יוצאים מהגוף הם מתים, ולכן הם טמאים ומטמאים כמו מת.

דיני הטומאה הקשורים למותם של תאי-חיים אלה מפורטים בספר ויקרא, פרק טו. בפרק יש, לאחר הכותרת, ” וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר,  דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם…   ארבעה חלקים:

• טומאה חמורה של גבר – זיבה – זרע שיוצא מגוף של גבר באופן לא טבעי (פסוקים 2-15): “אִישׁ אִישׁ, כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂ רוֹ – זוֹבוֹ טָמֵא הוּא. וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ: רָר בְּשָׂרוֹ אֶת-זוֹבוֹ, אוֹ-הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ – טֻמְאָתוֹ הִוא…” – גבר זב הוא טמא כל עוד יוצא ממנו זרע, ועוד שבעה ימים נקיים לאחר מכן, ועד שהוא טובל במים לאחר מכן; והוא צריך להביא קרבן לאחר שנטהר.
• טומאה קלה של גבר – קרי – זרע שיוצא מגוף של גבר באופן טבעי (פסוקים 16-18): “וְאִישׁ, כִּי-תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-עוֹר, אֲשֶׁר-יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת-זָרַע–וְכֻבַּס בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד-הָעָרֶב” – גבר שיוצא ממנו זרע טמא עד שהוא טובל במים, ועד הערב לאחר מכן.
• טומאה קלה של אישה – נידה – דם שיוצא מגוף של אישה באופן טבעי, בזמן הוסת החודשי (פסוקים 19-24): “וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ – שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב…” – אישה נידה טמאה בסך-הכל שבעה ימים, כולל הימים שבהם ראתה דם, ועד שהיא טובלת במים לאחר מכן (פירוט);
• טומאה חמורה של אישה – זיבה – דם שיוצא מגוף של אישה באופן לא טבעי, שלא בזמן הוסת החודשי (פסוקים 25-30): “וְאִשָּׁה כִּי-יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ, אוֹ כִי-תָזוּב, עַל-נִדָּתָהּ: כָּל-יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ, כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה–טְמֵאָה הִוא…” – אישה זבה היא טמאה במשך כל התקופה שיוצא ממנה דם, ועוד שבעה ימים נקיים לאחר מכן, ועד שהיא טובלת במים לאחר מכן (פירוט); והיא צריכה להביא קרבן לאחר שנטהרה.

מבנה הפרק הוא כיאסטי (בצורת X – בהצלבה):

• החלק הראשון והחלק האחרון מדברים על הטומאות החמורות יותר – הטומאות הלא-טבעיות, שמחייבות את הטמא או הטמאה לספור שבעה ימים נקיים לפני שהם נטהרים ולהביא קרבן אחרי שהם נטהרים;
• שני החלקים האמצעיים מדברים על הטומאות הקלות יותר – הטומאות הטבעיות, שנמשכות זמן קצר יותר.

שני החלקים הראשונים מתייחסים לגבר (טומאה חמורה וטומאה קלה), ושני החלקים האחרונים מתייחסים לאישה (טומאה קלה וטומאה חמורה); מעיון מדוקדק בפסוקים, ניתן ללמוד על ההבדלים ביניהם.

מפסוק 3, “וזאת תהיה טמאתו בזובו” ניתן ללמוד, שהטומאה של הגבר-הזב תלויה בזובו, כלומר, ביציאת הזרע מגופו, ומכאן:

• אם יוצא ממנו זרע שלוש פעמים ברציפות באופן לא טבעי, אפילו ביום אחד, הוא כבר נחשב לזב; כך למדו חז”ל בספרא (סימן קכה): “טומאתו בזובו תלויה, ואינה תלויה בימים”.
• רק יציאה של זרע מטמאת את הגבר, ולא יציאה של דם או נוזלים אחרים; כך למדו חז”ל בספרא (סימן קכז): “בלובן הוא מטמא, ואינו מטמא בדם”.

מפסוק 25, “ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה” ניתן ללמוד, שהטומאה של האישה-הזבה תלויה בימים, כלומר, במספר הימים שבהם יוצא ממנה דם באופן לא טבעי, ומכאן:

• רק אם יוצא ממנה דם באופן לא טבעי במשך שלושה ימים רצופים היא נחשבת לזבה; ולא אם יוצא ממנה דם כמה פעמים ביום אחד.
• רק יציאה של דם מטמאת את האישה, ולא יציאה של נוזלים אחרים.

(אמנם, משום-מה, חז”ל העלו את האפשרות שצריך להחיל על האישה גם את הדינים של הגבר, ודחו אפשרות זאת בכמה דרכים – בספרא סימן קכז למדו זאת מסוף פסוק 3 – “טומאתו היא”, כלומר, הטומאה הנזכרת בפסוק זה היא טומאתו המיוחדת של הגבר: “טומאת האיש בלובן, וטומאת האישה בדם”; ובתלמוד בבלי, בבא קמא כד., למדו זאת מתחילת פסוק 3 – “וזאת תהיה טמאתו” – “למעוטי זבה מראיות”; וכבר תמהו בתוספות שם על הלימוד הזה; ונראה לי שהלימוד בספרא קרוב הרבה יותר לפשוטו של מקרא).

הבדלים אלה כנראה נובעים מהבדלים ביולוגיים בין האיש לאשה – הבדלים שעדיין צריך לחקור.

ודיון בנושא (לאישה) בויקיפדיה

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%AA_%D7%A0%D7%99%D7%93%D7%94

” “אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר (ויקרא טו, יט) בבשרה עד שתרגיש בבשרה”. כלומר: בפסוק הפותח את הלכות נידה נאמר: ” וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב”. המילה “בבשרה” באה ללמד כי דווקא אם היא חשה בבשרה בנביעת הדם, היא טמאה. בתלמוד הוסבר כי שמואל בא לפרש את הדין מדאורייתא, אך מדברי חכמים גם כתם ללא הרגשה מטמא את האישה, לפי רש”י – מחשש שמא הרגישה, ולפי חכמי התוספות – חז”ל גזרו טומאה חדשה על כל דם נידות, ככל הנראה כדי לא לחלק בין דם לדם ולא לגרום לטעויות ובלבול.

ההלכה נפסקה להלכה בשולחן ערוך‏[2]:

                דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה. וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה. וצריכה הפסק טהרה – שתבדוק עצמה ותמצא טהורה ואחר כך תמנה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה (כאילו ראתה וודאי)

ודיון מקיף בנושא ב-

http://www.beerot.co.il/%D7%98%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%91%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A5/%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%9F%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8/%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%A6%D7%95%D7%AA%D7%9E%D7%94%D7%93%D7%A3%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%99/tabid/148/articleType/ArticleView/articleId/1188/Default.aspx

(לא אצטט)

ומתוך מאמר רפורמי פמיניסטי

http://www.irac.org.il/articlepage.aspx?id=4539

“לא פעם אני תוהה על הבושה הגדולה והמקובלת ביחס למחזור החודשי. לא פעם אני שואלת את עצמי: אם המחזור החודשי היה נחלתם של הגברים – האם גם אז הייתה מתקיימת תרבות המבוכה וההשתקה?

אבל לתורה יש קודים תרבותיים אחרים, ופרשת השבוע, פרשת ‘מצורע’ עוסקת בהרחבה במחזור החודשי, המכונה ‘נידה’.

אנא בטובכם, סבלנותכם…

“הלכות נידה” מורכבות וקשות להבנה, ולא לחינם כך הם פני הדברים, שהרי ידע מאפשר שליטה, וככל שהידע מורכב יותר, היכולת לשלוט נמצאת בידי חבורה מצומצמת יותר. כפי שאבקש להראות, הלכות נידה מבקשות להבנות שליטה גברית על הגוף הנשי, והמורכבות עובדת בשירות השליטה…

תרבות “הלכות נידה” מטילה משטר גברי על הגוף הנשי.

והיכן זה משפיע עלינו?

בניגוד למיתוס ולפיו הלכות נידה מתואמות עם ימי הביוץ ובנויות כך שיחסי מין בין בני זוג מותרים בימים בהם האישה יכולה להתעבר, חכמי המשנה והתלמוד לא הכירו את מנגנון הביוץ – ומקורות תלמודיים שונים מעידים על כך. לחכמי ישראל לא היה מדע סודי. הם, כמו כולם, ידעו רק את מה שאפשר היה לדעת בזמנם.

החומרה של רבי זירא גורמת למצב בו נשים רבות השומרות הלכה (בערך 20%) לא יכולות להתעבר, שכן מועד הביוץ שלהן מתרחש בימים האסורים בקיום יחסי מין. בעבר היו נשים אלה עקרות, היום הן מקבלות טיפולים הורמונליים שתכליתם להתאים את גופן לחומרה ההלכתית.

(כ”כ)

מה אומר (מ פתוחה) – כל הנושאים האלה – פרשות תזריע מצורע,-  דוחים ומרתיעים אותי. מעניין מתי ואיך מלמדים אותם בבתי ספר

הארות

פרק יד פסוק ז’ = ושלח את הצפור החיה על פני השדה

 ושלח. שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים

על פני השדה. כיצד משלח, לא יעמוד ביפו ויזרקנה לים, בנבת ויזרקנה למדבר, חוץ לעיר ויזרקנה. בחוך העיר, אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה

2.

פרק יד פסוק ח’= וגלח את  כל שערו

  וגלח את כל שערו. כיצד – כדלעת

3.

פרק יד פסוק לד’ = בבית ארץ אחוזתכם

 ארץ אחותכם. תניא, ירושלים אינה מטמאת בנגעים, מאי טעמא, דכתיב בבית ארץ אחוזתכם, וירושלים לא נתחלקה לשבטים

4.

פרק יד פסוק לה’ = ויצא הכהן מן הבית

ויצא הכהן וגו׳. אינו הולך לתוך ביתו ומסגיר, ולא עומד בתוך הבית שהנגע בתוכו, אלא עומד על פתח הבית שהנגע בתוכו ומסגיר, שנאמר ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר

5.

פרק יד פסוק מז’ = יכבס בגדיו

 יכבס את בגדיו. כל כבוס בגדים שבתורה להחמיר וזה להקל, שאפילו לבוש עשרה בגדים כולם טהורים עד שישהא כדי אכילת פרס

6.

פרק יד פסוק נז = ושילח את הציפור

 ושלח את חצפור ונו׳. הניא, ר׳ יוסי הגלילי אומר (ושלח את הצפור חחיה אל מחוץ לעיר, צפור שחיה חוץ לעיר, ואיזה זה, זח צפור דרור.

7.

פרק טי פסוק ג’ = טומאתו היא.

טומאתו היא. מכאן שטומאת האיש בלובן וטומאת הזבה באודם

שאילות

1.

נגע הצרעת

האם הצרעת שהתורה מדברת עליו מדבקת?

2.

פרק יד פסוק לד’ = ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם

מה פתאום??? איך חז”לינו מסבירים את “הצרה (הצרעת) הזו”

שבת שלום

להת