Torat Ami

….

המגע האסור הוא מגע הנעשה ‘דרך תאווה’ שיש בו ‘הנאה בקירוב בשר’. מגע שכזה עשוי להיות לדוגמה חיבוק, נישוק, או החזקת ידיים, אולם בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה יהיה לרוב מותר עקב העדר משיכה מינית. על אף שאין איסור הלכתי במגע חסר אוריינטציה מינית, כגון התחככות נוסעים צפופים בתחבורה ציבורית, ישנם המקפידים להימנע גם ממגע כזה, במיוחד בציבור החרדי, עקב חשש ממדרון חלקלק. דוגמה לכך ניתן לראות במתכונת הנסיעה ב’קוי מהדרין‘.

לגבי לחיצת יד בין גבר לאישה, נחלקו הפוסקים בשאלה האם היא אסורה מחמת חשש תאוה, או שכשהיד כבר הושטה ללחיצה, יש לקבלה בשביל למנוע עלבון

(ע”כ)

ודוגמא מודרנית, מתוך

http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=175086

“השאלה

או מתוך

שאלה: קוראים לי יעל, אני בת 16 ויש לי חבר כבר שנה. אנחנו קשורים זה לזו ואוהבים מאוד, ואני מקווה שאפילו נתחתן יום אחד. אני חייבת לומר שקשה לי מאוד עם הקטע של “שמירת נגיעה”. אני יודעת שאצלנו זה לא סתם עניין פיזי-חיצוני, אלא ביטוי אמיתי לאהבה שלנו. אני גם חזקה ויודעת לשמור על הגבולות שלי ובטוחה שזה לא יגרום להגיע לדברים לא טובים. אז מה הבעיה בעצם?

תשובה: שלום יעל. הרבה אנשים חושבים ששמירת נגיעה היא מעין גדר שנועדה לשמור עלינו מלהיגרר לדברים חמורים יותר. זוהי פשוט טעות. מדובר באיסור העומד בפני עצמו, שמקורו מהתורה (זו דעת הרמב”ם וכך נפסק בשולחן ערוך), והוא נלמד מהפסוק “איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה” (ויקרא יח,ו). התורה לא אוסרת רק גילוי ערווה ממש, אלא כל התקרבות לזה. וכמו שהאיסור לאכול טרף אינו מחשש ‘שמא נתדרדר למשהו חמור יותר’, אלא בעייתי בעצמו, כך גם כאן. צריך להצטער מאוד על התפשטות הביטוי “שומר נגיעה”, שיוצר רושם שגוי כאילו מדובר באיזה מנהג חסידות או חומרה של צדיקים עליונים. ממש לא. מדובר בדין תורה פשוט ומחייב (ובאותה מידה היה גם אפשר לומר “אני שומר חזיר”…). יהודי שנאמן לדבר ה’ הולך אחריו גם כשזה קשה וגם כשזה לא מובן. אחרי ההקדמה הזו ננסה להציע כמה כיווני חשיבה שיעזרו לנסות להבין מה עומד מאחורי העניין. בסך הכול נגיעה קטנה, חיבוק, נשיקה. על מה כל הרעש? (ע”כ)

ואוסף מקיף של פרשנות חז”ל ניתן ב –

http://medethics.org.il/website/index.php/he/research/encyclopedia/2012-03-05-10-08-22/176-2012-03-07-09-17-115

רמב”ם, מורה נבוכים חלק ג פרק מט: אבל איסור העריות הרי העניין בכולן מכוון למיעוט התשמיש ותיעובו ולהסתפק ממנו במועט שבמועט וכו’, שכל אחת מהן מצויה עם האדם תמיד בביתו וכו’, ואילו היה דין הערוה כדין הפנויה כלומר שמותר לישא אותה, ויהיה בה רק איסור היותה בלתי נשואה, היו רוב בני אדם נכשלים בזנות עמהן תמיד, וכיון שנאסרה ביאתן לגמרי והורתענו מכך בהרתעות חמורות וכו’, הושג הבטחון מן הגישה אליהן, ובטלו ההרהורים בהן.

…          הסיבה לאיסור עריות על פי התורה איננה ברורה דיה. יש מי שכתב, שבעבור שיצר לב האדם כבהמות, ולא יתכן לאסור כל הנקבות, הנה אסר כל הנמצאות עמו בכל עת ; ובאופן דומה יש מי שכתב, שכל אחת מהעריות נמצאת על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו, והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו וכו’, ואילו היה דין הערווה כדין הפנויה וכו’, היו רוב בני האדם בכשלון זנותם תמיד . אך לפי המתואר בתלמוד , בטל יצר המין כלפי קרובות משפחה, ואםכן אין בטעמים אלו הסבר למצב כיום. ואמנם יש מי שכתב, שאיסור העריות הוא לנו חוק בלי טעם (ע”כ)

4.קדשים תהיו ..איש אמו ואביו תיראו.. וכי תזבחו זבח … ביום השלישי פיגול הוא לא ייאכל

פרשת קדושים מתחילה בהצהרת כוונות “קדושים תהיו כי אני קדוש”‘ משפט מאוד יפה ואצילי ואז באה סידרת מצוות, מאוד לא מסודרת כדלעיל = ריב – רטז, יראת אב ואם, איסור עבודה זרה. איסור אכילת בשר שנותר, איסור קצירת כל שדה התבואה (להשאיר פאה)וכו’. מה הקשר מה הפשר???? . אז ניתוח נאה של מבנה הפרשה ניתן ב –

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/kedoshim/per.html

המאמר שואל

“בתורתנו יש כמה פרשיות שבהן מצוות רבות: משפטים, ראה, שופטים, כי תצא וכמובן פרשתנו – פרשת קדושים. בכל אחת מפרשיות אלה עולה השאלה אם יש עיקרון שיכול להסביר את סדר הופעתן של המצוות או את הקשר ביניהן.

ומנסה לענות

“כבר העירה נחמה ליבוביץ שהפירוש המאולץ של רד”צ הופמן מחדד את התחושה שאין כאן מבנה ברור, ואולי בזה יש מטרה מכוונת: למנוע ניסיון אנושי ליצור מדרג איכותי של מצוות…(ע”כ)

ומה באמת אומרים חז”לינו? מתוך

http://www.aspaklaria.info/100_QOF/%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%9F%20%20%20%D7%A4%D7%92%D7%95%D7%9C.htm

ספרא:

ואם האכול יאכל ביום השלישי לא ירצה, אמר רבי אליעזר כוף אזנך לשמוע שהשוחט את זבחו על מנת לאוכלו ביום השלישי הרי זה בלא ירצה, אמר רבי עקיבא שומע אני אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, אם אכל ממנו ביום השלישי יהיה פסול ואי איפשר לומר כן, מאחר שהוכשר יחזור ויפסל… תלמוד לומר המקריב, בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל ביום השלישי. או אינו אומר המקריב אלא זה כהן המקריב, תלמוד לומר אותו, בזבח הוא מדבר ולא בכהן…

יכול אין מחשבה פוסלת אלא בזריקה, מניין לרבות שחיטה וקיבול הדם, תלמוד לומר אם האכל יאכל לרבות שחיטה וקיבול הדם, יכול שאני מרבה שיירי הדם והקטר חלבים ואכילת בשר, תלמוד לומר המקריב, זריקה בכלל היתה, למה יצאת, להקיש אליה, מה זריקה מיוחדת שמעכבת כפרה, אף אני מרבה שחיטה וקיבול הדם שמעכבים את הכפרה, ומוציאני את שירי הדם והקטרת חלבים ואכילת בשר שאין מעכבים את הכפרה… (צו פרשה ח, וראה שם עוד)….

משנה תורה:

שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות, ואלו הן, מחשבת שינוי השם, ומחשבת המקום, ומחשבת הזמן… מחשבת המקום כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה חוץ לעזרה, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה חוץ למקום אכילתו, זו היא מחשבת המקום, וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם הנקראים זבחים ששחטן חוץ למקומן, מחשבת הזמן כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה, שאינו זמן זריקתו, או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטיר למחר מאחר שיעלה עמוד השחר שאינו זמן הקטרתו, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה לאחר זמן הראוי לאכילתו, זו היא מחשבת הזמן, וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם הנקראים זבחים שנשחטו חוץ לזמנן, והם הנקראים פגול בכל מקום, וזהו פגול האמור בתורה….

רש”ר הירש:

…..עיקר הוראת שורש “פגל” איננה ברורה, המלה מצויה רק כאן ובהקשר הלכי דומה לקמן י”ט ז’. ועוד מצאנו “מרק פגלים” (ישעיה ס”ה ד’), “ולא בא בפי בשר פגול” (יחזקאל ד’ י”ד)… השערתנו שהוראת היסוד של פיגול היא הפרדה, וכאן גם חוץ לזמנו וגם חוץ למקומו מפרידים בין השחיטה לבין אכילת אדם או אכילת מזבח. על פי זה אפשר לומר, שעיקר הוראת “פיגול” היא הפרדה מקומית, האוכל חוץ למקומו הפריד בין הזביחה שבעזרה לבין אכילה הנעשית במקום אסור. ובחוץ לזמנו הפריד בין אכילה לזביחה… (שם, וראה שם עוד)

5. איש אשר יתן מזרעו למולך

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/kedoshim/abie.html

אישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ…, וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת-פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל-הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

לאור מילים חריפות אלו, איך אפשר להבין את דרישתו של הקב”ה מאברהם שיקריב את בנו? ואיך יעלה על הדעת לראות בעקדת יצחק מעשה נשגב?…

נשאלת השאלה גם מדוע אסרה התורה באיסור מיוחד את הקרבת אדם למולך? הלוא פעולה זו היא עבודה זרה וגם רצח, שכבר נאסרו בתורה בעשרת הדיברות ואף נכללו קודם לכן בשבע מצוות בני נח. תשובה לשאלה זו מובאת בספר החינוך …

אך עתה, אחרי כל זה בא הציווי הנורא של הקב”ה להעלות את יצחק לעולה, כלומר הבטחותיו של הקב”ה לא יקוימו. כל השנים ניתנה הבטחה אחרי הבטחה, ועכשיו מתברר שהכול היה אשליה. אמנם ישמעאל חי וקיים, אולם בכל ההבטחות הללו היה מדובר דווקא ביצחק, בנה של שרה. ועתה, עם מיתתו של יצחק, יתגלה הקב”ה כמי שאינו עומד בהבטחותיו וממילא אינו דובר אמת.

זהו הניסיון האמתי של אברהם אבינו. מה תהיה תגובתו לצו הזה: האם יתלונן על העוול האישי, על ההבטחה שלא תקוים ועל האשליות שבהן הושלה במשך השנים הרבות? לשון אחר – האם אמונתו של אברהם בקב”ה “תלויה בדבר” – בקיום הבטחתו – או שמא אמונתו של אברהם היא מוחלטת למרות התנהגותו הבלתי-מובנת של הקב”ה?

התשובה ידועה לכולנו. אברהם אבינו היה נכון לקיים את ציווי הקב”ה ללא היסוס, בלי לשאול את השאלות שזועקות לשמים ובלי להתרעם על חוסר המוסריות שבציווי הנורא הזה. זאת המשמעות האמתית של האמונה בקב”ה. כאשר אין מבינים את ציווייו, כאשר ציווייו נראים נוגדים כל מידה של מוסר ואפילו סותרים את מה שאמר הקב”ה בעצמו, ואף-על-פי-כן מקיימים אותם. אכן רק אברהם אבינו מסוגל היה לעבור ניסיון כזה בהצלחה.

(הרבה התפלספות – לא משכנע, נראה שמטשטשים עובדות)

ואוסף מדברי  חז”ל

http://www.aspaklaria.info/070_AYIN/%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94%20%D7%96%D7%A8%D7%94%20%20%20%D7%9E%D7%95%D7%9C%D7%9A.htm

תלמוד בבלי:

הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש, מסר למולך ולא העביר באש,העביר באש ולא מסר למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. קתני עבודה זרה וקתני מולך, אמר רבי אבין תנן כמאן דאמר מולך לאו עבודה זרה היא, דתניא אחד למולך ואחד לשאר עבודה זרה חייב, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, למולך חייב שלא למולך פטור… דתניא רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר מפני מה תפסה תורה לשון מולך, כל שהמליכוהו עליהם, אפילו צרור ואפילו קיסם… אמר רבי ינאי אינו חייב עד שימסרנו למשרתי עבודה זרה, שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך… אמר רב אחא בריה דרבא העביר כל זרעו פטור, שנאמר מזרעך ולא כל זרעך… אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה, היכי דמי, אמר אביי שרגא דליבני במיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא, רבא אמר כמשוורתא דפוריא (רש”י: קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים, שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו, והוא קופץ משפה לשפה). תניא כוותיה דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך עברה, העבירה ברגל פטור, ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו… העביר עצמו פטור, ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב, אחד למולך ואחד לשאר עבודה זרה חייב, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר למולך חייב, שלא למולך פטור… (סנהדרין סד א, וראה שם עוד)

 ….

מדרש תנחומא הקדום:

וכיצד היה המולך בגיא בן הנום, עשוי חוץ לירושלים, ובמקום מופלג, וצלם היה ופניו של עגל, וידיו פשוטות כאדם שפותח ידיו לקבל דבר מחברו, והיו מסיקין אותו עד שהידים נעשין כאש, ושבעה קנקלים היו לו, והוא לפנים מהם, ולפי קרבנו של כל אחד ואחד היה נכנס, מי שמקריב עוף נכנס לקנקל הראשון… מי שמקריב בנו אומרים הכומרים כי אין למעלה הימנו, היה נכנס לפני מן הקנקל השביעי והיה הולך ונושקו, שנאמר זובחי אדם עגלים ישקון (הושע י”ג), והיו הכומרים נוטלין בנו ממנו ונותנין התינוק על ידי המולך ונוטלין התופים ומקישין בהן כדי שלא ישמע אביו קול בנו, ומעין של תינוק מתמעכין עליו, והיה התינוק מנהים עד שישליט נפשו על ידו, אמר רבי יהודה הלוי הוא שכתוב ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנום (ירמיה ז’), מה היא התופת, שהיו מקישין בתופים, מה הוא הנום, שהיו הכומרים אומרין למולך כשהתינוק מנהים יהנה לך יערב לך. ראה היאך היו להוטין אחרי עבודה זרה. (הוספה לפרשת ואתחנן ב)

5. מות יומת.. באבן ירגמהו…ונכרתו שניהם…ערירים יהיו…

משהו על העונשים בפרשתנו, מתוך

http://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/wy-20.html

“

בספר ויקרא, פרק כ מפרט את העונשים על הרבה עבירות חמורות. כדי להבין טוב יותר את העונשים ואת משמעותם, נשים לב לכך שהעבירות מסודרות בקבוצות, על-פי העונשים:

(מסקנה יפה אבל כנראה לא מדויקת)

6. והיא שפחה נחרפת  לאיש – שפחה חרופה

פרק יט פסוק כ’ – ואיש כי ישכב …..

מפתיע, פתאום בין מצווה רמה’ – איסור כלאים למצווה רמו’ איסור פרי עורלה, משתרבב לו איזה נושא – חוק מיני, לא ברור כל צורכו.

מעניין יהיה לערוך מחקר על המין בתורה. אז חז”לינו מצאו פתרון, חצי חצי —

מתוך

http://www.aspaklaria.info/300_SHIN/%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94%20%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%94.htm

תלמוד בבלי:

…… איזו היא שפחה חרופה, זו שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי, אלמא בת איתרוסי היא, אמור לו כלך אצל ר’ ישמעאל שהוא אומר בשפחה כנענית המאורסה לעבד עבדי… (גיטין מג א)
…
מה בין שפחה לבין כל העריות שלא שותה להן לא בעונש ולא בקרבן, שכל העריות בחטאת ושפחה באשם, כל העריות בנקבה ושפחה בזכר, כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן, ובשפחה לא השוה לא האיש לאשה במכות ולא השוה אשה לאיש בקרבן, כל העריות עשה בהן את המערה כגומר וחייב על כל ביאה וביאה

(שיהיה כך, וזו לו מצוה, זה רק מראה על העריכה הלקוייה, או שיש קשר רעיוני כלשהו בין “שדך לא תזרע כלאיים” לבין “ישכב את אישה שכבת זרע ו”שלש שנים יהיה לכם ערלים”)

הארות

1.

פרק טז פסוק ד’ = כתנת בד

 כתונת בד וגו׳. בד בד בד — מובחר שבבדים 

2.

פרק טז פסוק ח’ = שני גרלות

גורלות – שיהיו שניהם שוין, שלא יהא אחד כסף ואחד זהב, אחד גדול ואחד קטן

—

 לעזאזל ,מהו עזאזל. תני חדא, שיהא עז וקשה”(, יכול בישוב ת״ל במדבר) יי׳ומניין שבצוק ת״ל גזירה

 וחניא אידך עזאזל קשה שבהרים, וכן הוא אומר ואת אילי הארץ לקח, ודבי ר’ ישמעאל תנא, עזאזל, שמכפר על מעשה עוזא ועזאל

3.

פרק טז’ פסוק יח’ – מדם הפר ומדם השעיר… על קרנות

 מדם הפר וגו׳. מדם הפר ומדם השעיר  – שיהיו מעורבין

— מדם הפר ומדם השעיר. והלא דם הפר מרובה טרם השעיר, אלא מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה.

–על קרנות ונו׳. כיצד הוא עושה, מתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית, מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון שם היה גומר על מזבח חפנימי

4.

פרק טז פסוק לא’ = שבת שבתון היא

שבתון היא. תניא, מניין שאס שננ ועשה מלאכה ביוהב״פ שחל בשבת שחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, ת״ל שבתון היא יוהכ״פ

5.

פרק יז פסוק ג’ = איש איש

(איש איש. דברה תורה בלשון בני אדם

6.

פרק וט פסוק ג’=  תיראו ואת שבתותי

תיראו .ת״ר, איזהו מורא, לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו

ואת שבתתי תשמרו. תניא, יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת  ,תלמוד לומר איש
7.

פרק יט פסוק יג’ = לא תלין פעולת שכיר

ילא תלין. כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות ועשה, עובר משום לא תעשוק את רעך ומשום לא תגזול ומשום לא תלין ומשום לא תעשוק שכיר עני,…. ומשום לא תבא עליו השמש  ועובר על ביומו תתן שכרו

לא תלין פעולת שכיר. השוכר את הפועל לעשות עמו בקש ובתבן ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ]

שאילות

היום אין זמן

שבת שלום ושבוע טוב

להת