Torat Ami

אז מה יש בפרשתנו (מתוך המאמר לעיל)

>>>>>>>>>>>>>>>>>

ארבעה  חלקים עיקריים:

מדריך לכהן הטמא – שלל חוקים – כ – 21 מצוות (רשומות להלן) בתפזורת

מדריך לקרבנות – כ – 9 מצוות לפרטיהן-

חגי השנה

סיפור על בן ישראלית מקלל

בשני החלקים הראשונים יש תערובת מבולבלת של חוקי הכהן – ההדיוט והגדול – אז רשימת המצוות תאיר את המצב

ויקרא, פרשת אמור – מצוות

:רסד: מצוות לא תעשה – שלא יטמא כהן למת

רסה: מצוות עשה – שיטמא כהן הדיוט לקרובים ולהתאבל על קרובים

רסו: מצוות לא תעשה – שלא יעבד טבול יום במקדש

רסז: מצוות לא תעשה – שלא ישא כהן זונה

רסח: מצוות לא תעשה – שלא ישא כהן חללה

רסט: מצוות לא תעשה – שלא ישא כהן גרושה

רע: מצוות עשה – לקדש כהנים ולחלוק להם כבוד

רעא: מצוות לא תעשה – שלא יכנס כהן גדול לאוהל המת

רעב: מצוות לא תעשה – שלא יטמא כהן גדול אפילו לקרובים

רעג: מצוות עשה – שישא כהן גדול בתולה בנערותה

רעד: מצוות לא תעשה – שלא יקח כהן גדול אלמנה

רעה: מצוות לא תעשה – שלא יבעול כהן גדול אלמנה

רעו: מצוות לא תעשה – שלא יעבוד במקדש כהן בעל מום קבוע

רעז: מצוות לא תעשה – שלא יעבוד כהן בעל מום עובר

רעח: מצוות לא תעשה – שלא יכנס בעל מום למקדש זר תרומה

רפב: מצוות לא תעשה – שלא יאכל תושב כהן ושכירו תרומה

רפג: מצוות לא תעשה – שלא יאכל כהן ערל תרומה וקודש

רפד: מצוות לא תעשה – שלא תאכל חללה ונשואה לזר תרומה

מצוה רפה: מצוות לא תעשה – שלא לאכול טבל אפילו כהן

רפו: מצוות עשה – שיהיה כל קורבן תמים

רפז: מצוות לא תעשה – שלא להקדיש

רפט: מצוות לא תעשה – שלא לשחוט בעל מום לקורבן

רצ: מצוות לא תעשה – שלא להקטיר אימורי בעל מום

רצא: מצוות לא תעשה – שלא לזרוק דם בעל מום

רצג: מצוות לא תעשה – שלא להקריב בעל מום אפילו מגוי

רצד: מצוות עשה – שיהיה כל קורבן בן שמונה ימים

רצה: מצוות לא תעשה – שלא לשחוט בהמה ובנה ביום אחד

רצו: מצוות לא תעשה – ולא תחללו את שם קודשי

רצז: מצוות עשה – ונקדשתי בתוך בני ישראל

רצח: מצוות עשה – לשבות ביום ראשון של פסח

רצט: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של פסח

ש: מצוות עשה – להקריב קורבן מוסף בשבעת ימי הפסח

שא: מצוות עשה – לשבות ביום השביעי של פסח

שב: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה בשביעי של פסח

שג: מצוות עשה – להקריב מנחת עומר בט”ז בניסן

שד: מצוות לא תעשה – שלא לאכול לחם מתבואה חדשה קודם לעומר

שה: מצוות לא תעשה – שלא לאכול קלי מתבואה חדשה קודם לעומר

שו: מצוות לא תעשה – שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה קודם לעומר

שז: מצוות עשה – לספור ספירת העומר ז’ שבועות

שח: מצוות עשה – להביא שתי הלחם בעצרת

שט: מצוות עשה – לשבות ממלאכה בעצרת

שי: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה בעצרת

שיא: מצוות עשה – לשבות ממלאכה בראש השנה

שיב: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה בראש השנה

שיג: מצוות עשה – להקריב קורבן מוסף בראש השנה

שיד: מצוות עשה – להתענות ביום הכיפורים

שטו: מצוות לא תעשה – שלא לאכול ולשתות ביום הכיפורים

שטז: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה ביום הכיפורים

שיז: מצוות עשה – לשבות ממלאכה ביום הכיפורים

שיח: מצוות עשה – להקריב קורבן מוסף ביום כפור

שיט: מצוות עשה – לשבות ממלאכה ביום ראשון של סוכות

שכ: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של סוכות

שכא: מצוות עשה – להקריב קורבן מוסף בשבעת ימי הסוכות

שכב: מצוות עשה – לשבות ממלאכה בשמיני עצרת

שכג: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה בשמיני עצרת

שכד: מצוות עשה – להקריב קורבן מוסף בשמיני עצרת

שכה: מצוות עשה – ליטול ארבע מינים בסוכות

שכו: מצוות עשה – לישב בסוכות בשבעת ימי הסוכות

לקח טוב

זהר:

כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, פתח רעיא מהימנא ואמר מצוה זו, היא שישא הכהן הגדול בתולה… ולמה צריכים שיקח רק בתולה בלי פגם, אלא אשה היא כוס של ברכה, טעמו פגמו, (מרמזת על המלכות הנקראת כוס של ברכה), והכהן המקריב קרבן לפני ה’ צריך שיהיה שלם בלי פגם, שלם באבריו בלי פגם… כי הקרבן הוא מנחה, וצריכים ישראל לשלוח המנחה שלהם אל המלך על ידי אדם שלם, כי הם בהיפך מן הסטרא אחרא (ע”כ)

מטוסים

ייתכן תקלת איסור היטמאות למת כשיש מת בתחתית המטוס

מחמת האיסור לכהן להיטמא למת ישנם כהנים שמונעים עצמם מטיסה מחשש שיש מת בתחתית המטוס. ואילו יש מקילים מכיוון שתחתית המטוס נחשב כ”אוהל סתום”, ובכך לא נתקלים בהיטמאות. או
לפי האיסור, הכהנים נמנעים מללמוד חכמת הרפואה כי קורס הלימוד מחייב היטמאות למתים (ע”כ)

ראב”ע , כאמור, רואה בפסוק שתי אמירות, וטוען שבאמירה הראשונה, “אמֹר אל הכהנים בני אהרון”, חסר הציווי עצמו. לכן הוא מציע פתרון האומר שהציווי הראשון נוגע להוראה שבפרשה הקודמת:

‘אמֹר אל הכהנים’ אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים (וי’ יח-כ), הזהיר בני אהרן שהם חייבים להשמר מדברים אחרים (כמובא בפרקנו ובפרק הבא כב), בעבור שהם משרתי ה’.

כפרשן הדבק בדרך הפשט, מרגיש הראב”ע שהסבר זה, עדיין לא פותר כראוי את הבעיה הפרשנית דנן, ובמיוחד כשיש גם הסבר נוסף בדרך הפשט: “ויתכן להיות פרושו: ‘אמֹר אל הכהנים’ – כל הפרשה הנזכרת (וי’ יח-כ), כי התורה בידם (ראו דב’ לג:י), ‘ואמרת אליהם’ –  טעמי המצוות שהם חייבים לשמרם לבדם”.

רמב”ן מתנגד לשיטת ראב”ע שיש כאן שתי הוראות שונות, כי הפסוק כמשמעו מזכיר למעשה רק הוראה אחת. לפיכך הוא מציע פתרון אחר לכפילות השימוש בפועל א’מ’ר’: הציווי “אמֹר” הוא במשמעות של “דבר”. הוא מביא סימוכין מכמה מקומות במקרא ומדגיש שהשילוב של אמֹר עם ואמרת “נאמר בפרשיות אשר ירצה להזהיר להם מאוד, או לחומר הענין או להיותם להיות מורגלים לחטוא בהנה”.

גם אברבנאל התחבט בנושא, ….(והמאמר ממשיך ומתח מספר הסברים)

ומדרשי חז”ל בנושא מסוכמים ב –

http://www.aspaklaria.info/020_KAF/%D7%9B%D7%94%D7%95%D7%A0%D7%94%20%20%20%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%94.htm

זהר:

ומשום שרוח הטומאה ההוא מוכן (לטמא הגוף), לא צריך אדם להלין גוף ההוא לילה אחד, משום שרוח הטומאה נמצא בלילה ומשתטח (משוטט) בכל הארץ, למצא גוף בלי נפש לטמא אותו, (ועל כן בלילה) נטמא יותר, ועל כן הזהיר לכהנים ואמר לנפש לא יטמא בעמיו, משום שהם קדושים לא ישרה עליהם רוח הטומאה ולא יטמאו. (אמור ט)

ספרא:

אמור אל הכהנים בני אהרן וגו’, בני אהרן אין מטמאין למתים, מטמאות הן בנות אהרן למתים, בני אהרן יכול חללין, תלמוד לומר הכהנים, יצאו חללים, ומניין לרבות בעלי מומין, תלמוד לומר בני אהרן, אף הקטנים. ואמרת אלהם לנפש לא יטמא, אין לי אלא המת, ומניין לרבות את הדם, תלמוד לומר לנפש, ואומר כי הדם הוא הנפש. מניין לרבות כל הטומאות הפורשות ממנו מן המת, תלמוד לומר ואמרת אלהם, לרבות את הטומאות הפורשות מן המת. לנפש לא יטמא בעמיו, בזמן שעמיו שם אינו מטמא, מיטמא הוא למת מצוה. כי אם לשארו, אין שארו אלא אשתו, שנאמר שאר אביך היא. הקרוב, לא את הארוסה, אליו, לא את הגרושה… אילו כן הייתי אומר לבנו ולבתו, יכול לבנו ולבתו הנפלים, תלמוד לומר לאמו ולאביו, מה אמו ואביו בני קיימא, אף בנו ובתו בני קיימא… אילו כן הייתי אומר לאחיו ולאחותו, יכול לאחיו ולאחותו מאמו, תלמוד לומר לבנו ולבתו, מה בנו ובתו שהוא יורשו, אף אחיו ואחותו שהוא יורשו, יצאו אחיו ואחותו מאמו שאינו יורשו

מדרש תנחומא:

דבר אחר אמור אל הכהנים ואמרת אליהם הרי אמירה ב’ פעמים, משל למה הדבר דומה, לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר המלך גוזר אני עליך שלא תראה את המת כל ימיך, מפני שאתה נכנס ויוצא ורואה פני שלא תטמא את פלטרין שלי, כך גזר הקב”ה על הכהנים, הנכנסים לבית המקדש שלא יטמאו למת, לפיכך הוא אומר לנפש לא יטמא בעמיו. (אמור א)
…אף כאן אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת, אמירה ראשונה למת מצוה יטמא, והשניה לאחרים לא יטמא לפיכך אמור ואמרת, לפי שבעולם הזה כהן מטמא למת מצוה, אבל לעתיד אין אתם מטמאין כל עיקר, למה שאין מיתה לעתיד, הדא הוא דכתיב בלע המות לנצח
(נחמד לעיין ולראות את העמקות שבה חז”לינו מטפלים בנושא של טומאת כהן, מעניין גם לחקור למה)
וקושי נוסף נא בשימוש במילא “נפש” במקום “מת”. מתוך מאמר שמטפל בנושא זה
http://www.vortim.co.il/%D7%9C%D7%A0%D7%A4%D7%A9-%D7%9C%D7%90-%D7%99%D7%98%D7%9E%D7%90-%D7%91%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%95-%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%AA-%D7%A0%D7%A7%D7%A8%D7%90-%D7%91%D7%9B%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99-%D7%A0/

“למה מת נקרא בכינוי נפש?

ועוד חידוש מענין, מתוך

http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=12446#.VUxobnkcRjo

מי חי יותר שנים

רבינו אברהם אבן עזרא עומד על כך, שהתורה שינתה כאן מהרגלה שבדרך כלל היא מקדימה את הזכר לנקבה, ואילו כאן הקדימו את הנקבה לזכר: “כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו”?

מסביר האבן עזרא: ‘וטעם להזכיר אמו קודם האב – כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב’. דהיינו: אכן בכל מקום הזכר קודם לנקבה, אלא שכאן ישנה סיבה מיוחדת לכך שהתורה חורגת ממנהגה, והוא: שהנשים אינן מאריכות ימים כמו האנשים, ולפיכך התורה התייחסה קודם למות האֵם ואחר כך למות האב.

וכדברי האבן עזרא נקט גם רבינו הרמב”ם בפירוש המשניות על מסכת נדה (פרק ה’ משנה ו’): ‘ועשו גיל הנקבות לעונת נדרים למטה מגיל הגברים, מפני שימי חייהן פחות מימי חיי הגברים על פי הרוב’.

ואנו מוצאים שזו גם מעלה לנשים צדקניות, כך כותב בספר ‘לקח טוב’ לרבנו טוביה ב”ר אליעזר (חיי שרה כ”ג, ג’) “וכל הנשים צדקניות מתו לפני בעליהן שלא יתבזו אחריהן”. וכן הוא בפירוש התורה של רבינו אפרים ז”ל (שם פסוק ט”ז): “ואם מתה בחיי בעלה טובה היה לה, שהרי אמרו חכמינו ז”ל כל אשה כשרה מתה בחיי בעלה, וכן מצינו בכל האמהות מתו בחיי בעליהן”.

(מוזר ומעניין)

3. פרק כב –  וינזרו מקדשי בני ישראל… או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע

פרק כב אף הוא כולל מספר נושאי משנה בשני חלקים, בחלקו הראשון (דיני אכילה לכהנים) —

—  דיני כהנים טמאים, איסור אכילת קדשים בטומאה

— “רכוש” הכהן = קנין נפש רשאי לאכול קדשים

— דיני בת כהן – (אכילה)

וחלק שני  – פירוט נרחב שמגדיר מה ניתן להקריב

— תמים זכר בבקר

אז בנושאי הטומאה —

חזלינו עשו מעשה לא הכי נאה, הם ביטלו את טומאת שכתב זרע לזכר,(פרק טו פסוק טז’)  או את האמור בפרקנו, פרק כב פסוק ד’, והשאירו את טומאת הנידה וטומאת הכהן. ועד היום יש איסור על כהנים להתקרב לקברים או למת בבית הקברות – או להבדיל בבית ספר לרפואה (אני חושב וכו’) וכל מה שקשור לאיסור נגיעה.

אני מתאר לעצמי שהרבה כהנים מקיימים יחסים מיניים, ולא כולם מקיימים את הצו ” וטמא עד הערב ..ורחץ בשרו במיים וגו'”

אם כך יש לטעון שרוב הכהנים טמאים, אז לשם מה כל האיסורים לעיל???

{דורש עיון נוסף}

4. כל אשר בו מום לא תקריבו

גיליתי מאמר מעניין, מעניין מעמק הסיליקון, בכותרת “פרשת אמור: בבית המקדש לא תמצאו רמפה לכיסא גלגלים”

http://baicc.org/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%A9-%D7%9C%D7%90-%D7%AA%D7%9E%D7%A6%D7%90%D7%95-%D7%A8%D7%9E%D7%A4%D7%94-%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%A1/

“בית המקדש הוא מרחב סטרילי; אין בו דרמה או כאב, אין בו כיעור, ואין בה ביטוי אותנטי של רגש מתפרץ. וכאן אני מבקשת להציב סימן שאלה: אם תפקידו של הכהן הוא לתווך בין העם לאלוהיו, אם הוא אחראי ביום הכיפורים על כפרת חטאי העם, הלא לא מן הראוי הוא שיבין ויכיר טעמו של חטא? האם לא נכון יותר שיידע לליבו של אדם שמעד, אשר מביא למקדש בהמה שרכש במיטב כספו על מנת להקריבה ולבקש מחילה? אם נבחר להתבונן באקט של הקרבת הקרבנות לא כחובה פרקטית בלבד אלא אף כחלק מתוך תהליך נפשי שעובר אדם, כיצד יהווה הכהן סמכות רוחנית בתוך אותו מסע של תיקון, אם מעולם לא פגש פנים אל פנים את הקשיים והאתגרים שהחיים לעיתים מזמנים?…

(מומלץ)

כל פרק כב הוא תיאורטי, לא לזמנינו, לעומת זאת

5. פרק כג – חגי ישראל, כולל

— שבת – פסח, – הבאת עומר, – ספירת העומר – לחם בכורים, – יום תרועה (שהפך להיות ראש השנה) – יום הכפורים, – סוכות (כולל מצות פרי עץ הדר וכו’) –

מעניין שמצוות שבת והמועדים בפרשתנו (לעומת מצוות “מנחה חדשה) לא מפרטות את הקורבנות  למיניהן ויש לחכות עד פרשת פנחס

מעניין גם שבאמצע פירוט המועדים, מופיעה מצוות פאה ולקט

6. פרק כד – אוסף

—  נר תמיד, – 12 חלות על השולחן במקדש, – מקרה איש שקילל,  שבתוך הסיפור משולבים מספר חוקים שקשורים לגרימת נזק גופני לאדם ובהמה.

(ויש עוד הרבה מה ללמוד, להבין ולהשכיל)

7. שבר תחת שבר, עין תחת עין

ויקיפדיה מסביר את העיקרון של מידה כנגד מידה

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%9B%D7%A0%D7%92%D7%93_%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%94

” עיקרון מוסרי, הנהגתי ומשפטי שהינו מהמובילים בתורה, ונחשב לעקרון יסוד בהבנת תורת הגמול במקרא. מהותו של עיקרון זה שאלוהים מתנהג וגומל לבני אדם באותו האופן שבו הם מתנהגים, ואף בית דין צריך להתייחס ולענוש את המובאים לפניו, ביחס ישר למעשיהם ובהתאם לאופן שבו התנהגו כלפי האחרים. ענישה של מידה כנגד מידה הייתה מקובלת בתרבויות הקדומות, ונראה ששימשה כאמת מידה ברורה לגילום של מושג הצדק.”…

על פי חוקי המקרא, מי שפגע באחר יש לפגוע בו באותו האופן, “כאשר עשה – כן יעשה לו”.

“וְאִישׁ, כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם, מוֹת יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. וְאִישׁ, כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.” (ויקרא כ”ד י”ז-כ’)

עיקרון זה מובע באופן הברור ביותר בפרשת משפטים, במקרה שבו אנשים רבים ופוגעים באישה הרה :

“וְכִי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים, וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן – עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ, כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, וְנָתַן בִּפְלִלִים. וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה, וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה.” (שמות כא, כב-כז)

אמנם חז”ל בפירושם עידנו את המשמעות‏^[2], ופירשו שאין להבין את הפסוק כפשטו באופן מילולי אלא באופן רעיוני. לפי תפיסתם אין לפגוע באיבר של הפוגע ממש, אלא יש לפצות את הנפגע בתמורה כספית שוות ערך לאבר שנפגע.(ע”כ)
ומתוך מאמר יותר משפטי
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=21397

(לא אצטט, מומלץ לעיון)

וגישה יותר מענינת באתר הידוע

http://www.hidabroot.org/he/article/70961

“אנשים רבים שואלים כיצד יתכן שביאור התורה שבעל פה נראה שונה מפשוטו של מקרא? האם ביארו החכמים את התורה כרצונם (חלילה)? במאמר זה ננסה להשלים את הידיעות החסרות בנושא.

“עין תחת עין” כפשוטו המילולי?

הרוצה לפרש משפט זה כפי שהוא נשמע, יוצא מנקודת הנחה שהתורה מציעה נקמה (כי הניזק לא יקבל דבר מהפגיעה במזיק בו), נקמה המוצעת לאדם הפוגע בחברו מתוך טעות! כיצד ניתן להעלות על הדעת שהתורה אשר לימדה “ואהבת לרעך כמוך”, עבד נפגע – משתחרר לחופשי, ושלא לשנוא זרים, לפתע תשנה את כל ההדרכה המוסרית שלה מקצה לקצה, ותציע נקמה פרטית לכל ניזק?

(מומל:)
והגיע הזמן לעיין אצל דרור פויר
https://drorfo.wordpress.com/2004/05/07/%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%e2%80%93-%d7%90%d6%b1%d7%9e%d6%b9%d7%a8/
ולעצלנים – אצטט את רובו – הוא משעשע אם לא יותר מזה – ומי שרוצים – שידלגו
פרשת אֱמֹר – פרשה חשובה, מעניינת – נפתחת עם הכהנים. ככהן, אני מגלה בה עניין מיוחד. בכל זאת, גם אני חלק מהשבט, גם אני נצר לזרעו של אהרון הכהן.
א.1.
אהרון הכהן: אני לא מי יודע מה גאה להיות מזרעו של האיש הזה. האיש שהגה את רעיון עגל הזהב, ניהל את עבודות האיסוף, ההתכה, הבנייה והפולחן, ובכך גרם למותם של שלושת אלפים איש מבני ישראל. זה האיש שכתוב עליו כך: “וירא משה את העם כי פרוע הוא, כי פרעו אהרון לשמצה” (שמות, ל”ב, כ”ה).
אהל אהרון יצא חלק ונקי ואף התמנה להיות הכהן הגדול הראשון. הקטע המשונה של לקדם את מי שגרם למותם של חפים מפשע (ומעולם לא הביע חרטה!) מלווה את עמנו עד היום.
א.2.
אהרון הכהן הוא אח-של קלאסי. בן בכור, כמוני. ובגלל זה אנסה להצדיק, או להסביר, את אהרון. אם תשאלו אותי, הרי שאהרון מעולם לא התגבר על המראה של אחיו ואלוהיו רוצחים בסבבה את בכורי מצרים (על מכת בכורות כבר כתבתי – ונורא יפה, אם יורשה לי – פה).
מכת מכורות היא הפצע של אהרון, וחטא העגל הוא המוגלה של הפצע הזה.
א.3.
אנחנו, הכהנים, נושאים בקרבנו את פצעו וחטאו של הכהן הראשון כמו שסיגורני וויבר נושאת בקרבה את זרע המפלצת.
כוהנים אנחנו, וחטא העגל רובץ עלינו, ובתוכנו, כמו שרק זיכרון קולקטיבי יכול לרבוץ.
א.4.
אני לא מבקש שתסלחו לאהרון, אבל אני כן מבקש שתבינו אותו. זו היתה רוח התקופה, כמו שכתב דאגלס אדאמס. אז, עגלים מזהב היו דבר שבשגרה. אני בטוח שכשאהרון ראה את הקטל הוא הזדעזע עד עמקי נשמתו. אני בטוח שהוא לא רצה שזה יקרה.
ב.
אנחנו, הכוהנים, לא כמוכם, לוויים או ישראלים, פשוטי העם. אתם רוחצים לנו את הידיים לפני שאנחנו עולים לבמה לברך אתכם. אנחנו מדברים על אלוהים, אנחנו קדושים לאדוני ואתם לא. אתם לכו תתחתנו עם זונות, אבל אנחנו לא. אישה גרושה? לא מספיק טוב בשבילנו. בשבילנו רק בתולות.
בפרפרזה על דויד אבידן, אני יכול לומר: “אוסקוט יא חרא משבט אפריים / לך תביא לי קילו כרעיים”.
ג.
אלוהים אוהב אותנו, ואלוהים רוצה אותנו לידו. אותנו אלוהים רוצה לראות.
אבל לא את כולנו. גם עבור אלוהים, לא כל הכוהנים שווים.
ניתן לכתוב לדבר בעד עצמו: “וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם – לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב: אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ.
כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה. מוּם בּוֹ – אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.  אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ – כִּי מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי”. (ויקרא, כ”א, י”ז-כ”ג).
ד.
הבנתם? אלוהים לא רוצה בקרבתו את העיוורים, הנכים, החולים, הפגומים, מרוחי האשכים. כל הדברים האלה, אלוהים לא רוצה לראות אותם במקדשו. הוא לא רוצה סוג ב’, האלוהים שלנו הטוב. בשבילו, רק הטוב ביותר.
ה.
הייתי רוצה לראות את הפסוקים האלה חרוטים על קיר ענקי איפ’שהו. הייתי רוצה שאנשים ידעו שאלוהים לא רוצה לידו את הגיבן.
ו.
אני אומר את כל זה רק כדי שלא יבואו אלי אחר כך אנשים ויאמרו שאלוהים אוהב את כולם באותה מידה. אלוהים לא אוהב את כולם באותה מידה.
ו. 1.
בנימה אישית יותר: לפעמים, כשאני מוצא את עצמי אוהב את כולם באותה מידה, אני מגלה שלא נבראתי בצלם אלוהים.
ו. 2.
בנימה אישית עוד יותר: ככהן שהוא בעל מום אני מוצא את עצמי פסול מלשמש את אלוהים. בפסוקים האלה אני קורא שאלוהים חושב שאני – אני! – מחלל את מקדשיו. אלוהים לא אוהב אותי כמו שהוא אוהב את האחרים.
“ואהבת את יהוה אלוהיך”? נוט מי, בייבי! את האלוהים הזה, חברות וחברים, אני לא יכול לאהוב.
קודם שיאהב אותי, אחר כך נדבר.
ז.
בואו ניקח הפסקה. ננשום עמוק. זה אף פעם לא קל להודות בפני עצמך שאתה לא יכול לאהוב את אלוהים. שאתה ואלוהים לא אוהבים אחד את השני. זה מתיש ומרגש בו זמנית ובאותה מידה. זה קצת כמו להעפיל אל פסגתו של הר או ללכת ערום בבית ולראות את השכנה רואה אותך.
ז.1
בהתחשב במידע החדש שפרשתי בפניכם, מה יכול לומר לנו משפט כמו “אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ”? פתאום אנחנו מבינים את הכל בצורה אחרת: הנטייה שיש לנו, להתרחק מבעל המום, היא לא נטייה אנושית – היא נטייה אלוהית. נגד האלוהים הזה אנחנו צריכים להתקומם. באלוהים הזה אנחנו צריכים לכפור.
ח.
בואו נחזור לפרשת השבוע. פרשת אֱמֹר מציגה בפנינו שני מושגי יסוד ביהדות, ואולי בחיים בכלל: קידוש השם וחילול השם: “וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. אֲנִי יְהוָה” (ויקרא כ”ב, ל”ב). הרמב”ם בספר המצוות (מצוות עשה ט’) מפרשן: “וזאת היא מצוות קידוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם. רוצה לומ
ר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו יתברך ואמונת יחודו”.
ט.
אני כופר ב”קידוש השם”, אבל אני מסכים עם הבסיס של מה שנאמר. פרשת אֱמֹר אומרת לנו שיש דברים חשובים יותר מהחיים. אני מכבד את העמדה הזו. גם אני חושב שיש דברים חשובים יותר מהחיים. אני רוצה להאמין שהייתי מעדיף למות מאשר לבצע שפיכות דמים או גילוי עריות. אבל זה לא קידוש השם בעיני, זה קידוש החיים. בקשר לעבודה זרה, אין מצב. לא הייתי מת בשביל אלוהים, כמו שאלוהים לא היה מת בשבילי. תמיד היה לי קשה עם אנשים שמוכנים למות על קידוש השם. אנשים שמעדיפים את הלא קיים על הקיים יכולים להיות מסוכנים.
י.
זה בעניין קידוש השם. בעניין “חילול השם”, אני מנסה לנסח משוואה דתית חדשה. אני מנסה לומר משהו כמו: חילול השם הגדול מכולם הוא קידוש השם.
יא.
אחר כך הפרשה מתחיל קצת לשעמם: פסח, ספירת העומר, שבועות, יום כיפור, סוכות, שבת. מלא מצוות, מלא איסורים. אבל לקראת הסוף, שוב אקשן: איש – בן אישה עברית ואיש מצרי – רב עם מישהו אחר וקילל בשם השם (על פי מה שאני מבין הוא לא קילל את השם, רק בשמו).
הביאו את האיש למשה, משה שאל את אלוהים, אלוהים אמר: “וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה. כַּגֵּר, כָּאֶזְרָח – בְּנָקְבוֹ שֵׁם, יוּמָת”. כולם רוגמים את האיש באבנים. הורגים אותו. כך מסתיימת הפרשה, ברצח. וכך מוכיח סוף הפרשה את מה שכתבתי בסוף הסעיף הקודם: קידוש השם הוא חילול השם הגדול מכולם.

. הארות
1.
פרק כא פסוק ה’ = לא יגלחו
לא יגלחו. ח״ר, יכול אפילו גלחו במספרים יהא חייב, ת״ל )פ׳ קדושים( לא תשחית את פאת זקנך, אי לא תשחית יכול אם לקטו במלקט ורהיטני יחא תייב  ,ת״ל לא יגלחו, הא כיצד, גלוח שיש בו השחתה, הוי אומר זה תער.
2.
פרק כא פסוק ז’ = אשה זונה וחללה
אשה זונה  .אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות
— וחללה. איזו היא חללה  כל שנולדה מפסול כהונה
3.
פרק כא פסוק ז = גרושה
גרושה מאישה. הרי שאמרו לה מת בעלך ונתקדשה ואח״כ בא בעלה אעפ״י שנתן לה האחרון גט, לא פסלה מן הכהונה, דכתיב ואשה גרושה מאישה, מאישה ולא מאיש שאינו אישה (לא כל כך ברור לי)
4.
פרק כא פסוק ח’ = וקדשתו
וקדשתו. תניא, ]מניין לכהן  שנשא פסולה ולא רצה לגרשה דפני (?), ת״ל וקדשתו  בעל כרחו  (]יבמות פ״ח ב׳) ,
— וקדשתו. תנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון
5.
פרק כא פסוק ט’ = את אביה
את אביה – כשהיא את אביה היא בסקילה  וכשהיא את חמיה  היא בשריפה
את אביה. יכול אפילו פנויה, נאמר כאן אביה ונאמד בנערה המאורסה אביה (פ’תצא)  – מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות, עם זיקת ר,בעל
את אביה ונו׳. תניא היה ר׳ מאיר אומר, מה ת״ל את אביה היא מחללת, שאם היו נוהנין בו מיק, אומרים, ארור שזו ילד, — נוהנין בו קודש נוהנין בו חול, — כבוד, ארור שוו גידל, ארור שיצאה זו מחלציך
6.
פרק כא פסוק יח = או פיסח, או חרום, או שרוע
או פסח, בין חגר בשחי רגליו בין חגר ברגלו אחת ,(רגלו חלולה ועקומה ודומה למגל מניין, חייל או פםת
או חרום. ת״ר, חרום זה שחוטמו שקוע, חוטמו סולד, חוטמו בולם, חוטמו ניטף מניין, ת״ל או חרום
או שרוע, שרוע זה שנשמטה ירכו,(פוקה יוצא מגודלו), עקבו יוצא לאחוריו עקבו יוצא לאחוריו, פרסתו רחבה כשל אווז מניין, ת”ל או שרוע
7.
פרק כב פסוק לג = המוציא אתכם
המוציא אתכם ונו׳. ]מה תלמוד לומר[, על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתמסרו עצמכם לקדש את שמי

שאילות
1. למה אומרים ברכת הרחמן הוא יחזיר לנו… בספירת העומר ולא אומרים ברכה זו בקיום מצוות אחרות?
2ץ
פרק כג פסוק ב’ – מועדי ה’
לפי חז”ל, על מה מדובר בפסוק זה
3.
פרק כג פסוק ג’ = ששת ימים
ששת ימים וגו׳. מה ענין שבת לפרשת מועדים?

שבת שלום
להת