Torat Ami

פסוקי השבוע

נשא את ראש

ופרע את ראש

וגילח… את ראש

ערב שבת שלום

ושבוע טוב

.

וכבר ניתחתי את הפרשה ב-

כולל נושאיה (המענינים) ומצוותיה (נא לעיין)

כאמור פרשה מענינת הן בתוכנה המבולבל, והן בחזרות המשעממות בסופה.האם בחזרות יש משום גאווה, או השווצה, להראות עד כמה  היה עושר המשכן ועושר נותני המתנות.

והתוכן המעניין כולל שני נושאים רציניים שלמרות שהם נקראים חתח השם “תורה” = תורת הקנאות ותורת הנזיר, ותוקפם פג ואין להם כל שימוש בימינו.

–

1.כשמטילים תפקיד (קצת מסובך) על מישהו/י,  רצוי מאוד להגדיר את פרטי התפקיד

2. כשאשה רוצה לבגוד בבעלה, רצוי ש”תיתן” לו לבגוד לפניה.

3. אחד מתפקידי הנשיא = לתת

הנושא מוזר, ומעלה הרבה שאילות, לפי גב’ נחמה

מתוך

……פרשת במדבר ותחילת פרשת נשא, הנראית כהמשך ישיר שלה, קשה ללמדם. אין בהם אלא רשימות של שמות, מפקדים, מספרים, סידורי מחנה – לכאורה אין להבין מה משמעותם של דברים אלה, ולמה נכתבו  כל הסיבות הנאמרות שם אין כוחן יפה לנמק גם את מפקד הלויים, ובמיוחד את המפקד הכפול (מבן חודש – מבן שלושים שנה).

 

וכן יש לשים לב לשינויים בביצוע המפקדים ובשינויים בניסוח הדברים. המפרשים, ביחוד אברבנאל, אלשיך, “אור החיים”, מלבי”ם, עסקו רבות בשאלות אלה, ולפעמים הם הצליחו גם לגלות את משמעותם של הדברים המתבטאים בשינויים קלים אלה. והנה אחדות משאלותיהם כדוגמה:

 

למה נצטווה משה לבדו על מניין הלויים (הראשון), ולא נצטווה עמו אהרן בזה גם כן, כמו שנצטוו שניהם על מניין ישראל?

למה במניין בני קהת נצטוו יחד אהרן ומשה, ובבני גרשון היתה הצוואה לבד למשה?

למה בגרשון נאמר “גם הם”, ולא נאמר כן בבני מררי?

למה נאמר במניין השבטים “שאו”, ובמניין קהת וגרשון נאמר “נשא“?

למה נאמר בסיכומם (ד, לז): “אלה פקודי משפחות הקהתי, ולא נאמר כן באחרים, אלא (ד, מא): “אלה פקודי משפחות בני גרשון”; (ד, מה): “אלה פקודי משפחות בני מררי“?

למה במפקד הראשון (מבן חודש ומעלה) נפקדו בסדר גילם: גרשון, קהת ומררי, ואילו במפקד שני (מבן שלושים שנה ומעלה) לא נפקדו לפי סדר גילם, אלא קהת, גרשון ומררי?

חז”ל ומפרשינו אינם רואים בכל אלה גוונים הבאים להציל קורא משעמום, ולא דברים ש”במקרה”, אלא מוצאים משינויים אלה בסגנון הדברים דבשה ומתקה של תורה. במקצת שאלות אלה עוסק גיליוננו הפעם.

 

פותחים אנו בטעם מפקד הלויים השני הזה, ובחלוקת הפרשיות המוזרה, החותכת מפקד זה לשניים: משאירה את מניין בני קהת בפרשת במדבר ופותחת פרשתנו במניין בני גרשון.

לשאלות א (1) ו-(2), אלה דברי אברבנאל:

ואחר שציוה על המניין הראשון הזה בלויים מבן חודש ומעלה (ג, יד-לט), ציוה על המניין השני מהם, וציוה שימנה אותם מבן שלושים שנה ועד בן חמישים שנה; והמניין הזה לא היה לדעת מספרם במניין הראשון, אלא לדעת הבחורים אשר בהם, כדי שישאו המשא הראוי אליהם. ולפי שעבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, לכן נבחרו מבן שלושים שנה ועד בן חמישים שנה, כי אז האדם בכוח גבורתו לשאת משא על שכמו.

ואילו במניין הראשון נמנו כדי לבוא תחת בכורות ישראל, ולכן גם נמנו מבן חודש ומעלה, משעה שיצאו מכלל היותם נפלים.

 

ועל פי דרגת העבודה המוטלת על בני לוי גם הזכיר את צו מניין משפחותיהם במוקדם ומאוחר, ולא על פי גילם. לכן נאמר (ד’, ב’): “נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי” בראש, כי הם היו נושאי ארון העדות וכל כלי ההיכל ומזבח העבודה, ועבודת בני גרשון ומררי לא היתה בדרגה גבוהה כזו, לפיכך איחר אותם. מפני קדושת משאם באו פסוקי האזהרה המיוחדים לעבודתם (ד’, י”ז-כ’), והפרידו בין פירוט עבודת בני קהת לפירוט עבודת בני גרשון ובני מררי.(ע”כ)

….(מומלץ לעיון)

והסבר מעניין אחר ניתן ב –

http://98.131.138.124/articles/ASSIA/ASSIA6/R0061151.asp

 חיוב פרישת הלויים מעבודתם בגיל 50.

 

פרישה מעבודה כחובת גיל נזכרת מפורשות בתורה שבכתב, בהקשר לשני ענינים – שירות הלוי באוהל מועד, ושירות הצבאי של בני ישראל במדבר סיני (“כל יוצא צבא בישראל”). נעיין בשני הנושאים הללו כדי לבחון אם מתוך האמור בהם יוצאת הלכה לדורות של פרישה כפויה עקב הגעה לגיל מסויים, אחיד לכל ציבור-עובדים המאיישים משרה מסויימת. לאחר מכן, נעיין בסוגיית סילוק דיין שהזדקן מתוך שורות הסנהדרין, מתוך סוגיית הגמרא.

כתוב בספר במדבר, בפרשת בהעלותך1 : “וידבר ה’ אל משה לאמר. זאת אשר ללויים, מבן חמש ועשרים שנה ומעלה2 יבוא לצבא צבא בעבודת אהל מועד. ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבד עוד, ושרת את (עם) אחיו באוהל מועד לשמור משמרת, ועבודה לא יעבוד, ככה תעשה ללויים במשמרותם”. אם כן, מכאן מקור מובהק לפרישה מעבודה כחובת גיל, וכלשון הגמרא3– “לוים במומין כשרים, בשנים פסולים”, ו”השנים פוסלות בהם”. אמנם הגמרא כבר הגבילה את תחולת הגבלה זו לתקופת קיום אוהל מועד בנידודי המדבר בלבד : “במה דברים אמורים, באוהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובבית עולמים (ירושלים ; רש”י) אין נפסלין אלא בקול”. היות ותפקידם של הלוים היה לשיר במקהלה על הדוכן שבבית המקדש, הפסול העיקרי והיחידי שלהם היה כרוך באבדן נועם הקול, ולא בזקנה…

ועוד מחלוקת ישנה כאן, שכן לדעת רש”י בפירושו לתורה שם, חוזר הלוי בגיל חמישים לשיר, שלא כדעת הרמב”ן הנ”ל. ועוד סבור רש”י, שמכאן ואילך על הלוי בן חמישים לשמש כמייעץ לאחיו, עקב נסיונו הרב בעבודה13 .

לסכם, גיל החמישים כקביעה לפרישה מעבודה, נקבע רק עבור הלויים בתנאי הניידות ונשיאה בכתף שבמדבר ( – ואולי לדורות אם יחזור המצב של נשיאה בכתף), ובגיל זה חוזר הלוי לעבודות קלות יותר – טעינת העגלות, או אף לשיר (לדעת רש”י, ואילו לדעת הרמב”ן אין לו לעבוד עבודת פנים כלל, שמא יבוא גם לעבוד בנשיאה בכתף האסורה עליו), ואף לתפקיד ייעוץ (רש”י). אם כן, מכאן מקור לפרישה מעבודה כחובת גיל, וזה בעצם המקור הקדום ביותר14 , אבל אין פרישה זו קשורה בתנאי העבודה הרגילה של הלוי, אלא במצב חריג, כמעט חד-פעמי במדבר, וגם שם המדובר לא בפרישה טוטלית מעבודה, אלא בהעברה לתפקיד אחר, קל יותר מבחינה פיזית, אבל לא פחות חשוב14* . ועוד, בגיל זה, משמש הלוי המנוסה כיועץ, שכן “ושרת את אחיו הלויים” מתפרש ע”י רש”י כבעל עצה להם. לומר, אין הפסול מעבודה פיזית קשה מוציא את הלוי מלשמש בתפקידים קלים יותר מבחינה פיזית, אבל חשובים ואחראים אולי יותר מבחינה שכלית (ייעוץ) או רוחנית (שירה, לדעת רש”י).

(ע”כ)

(והמאמר ממשיל ומנתח, חוקי ותהליכי פרישה מעבודה וכו’ – והמעוניינים – יעיינו)

.2. וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב פרק ה פסוק א’

מתוך

ציור על תהליך ההיטהרות מצרעת

רישום אמנותי של הליך ההיטהרות מן הצרעת. ציורה של אהובה קליין / ציורי התנ”ך ©

ופירוט הנושאא

“חז”ל מציינים שמצווה זו ניתנה ביום בו הוקם המשכן. מכיוון שהאלוקים השרה את שכינתו על המשכן, היו אלו שסבלו ממצבי טומאה שונים לעזוב את המחנה. בנקודה זו חשוב לציין שטומאה היא לא מחלה פיזית אלא מחלה רוחנית המייצגת ריחוק מן הקדושה, וכי בתום הליך של היטהרות והתקדשות, מותר היה להם לשוב אל המחנה.

… ומזה נובע ש –

כיום כולנו נחשבים כטמאי מת4 , ובהעדר פרה אדומה איננו יכולים להיטהר. לפיכך, אסור לנו להיכנס למקום בו עמד בית המקדש הנחשב מחנה שכינה ואסור בכניסה לטמאי מת.

בשל הלכות אלו, סמכויות הלכתיות רבות קבעו כי אסור להיכנס לשטח הר הבית. הם ציינו כי איננו יודעים בוודאות היכן עמד בית המקדש ולפיכך אל לנו להיכנס לכל האיזור המכונה הר הבית כדי שלא להיכנס לספק חטא חמור..

(אז למה הכהנים שהם בחזקת \טמאים לא נכנסים לבית הקברות?)

ואוסף מדרשי חז”ל ע ל הנושא של שילוח צרוע וזב מחוץ למחנה, נמצא ב –

http://www.aspaklaria.info/009_TET/%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%94%20%20%20%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%97.htm

(לא אצטט – מומלץ לעיון)

3.זאת תורת הקנאות אשר תשטה אשה, ועבר עליו רוח קנאה,  – אישה סוטה— פרק ה’ יא-לא’

פרשה איומה לקריאה ולמחשבה. הרי כל בעל “סוטה” (ו חלומה) יכול לבוא ולהאשים את אשתו כ”סוטה”??? ואז האישה תהיה בהלם ולא אתפלא שיריכה צבה.

מתוך עבודת מחקר בנושא

המשפט העברי מקפיד בדרך כלל  בדיני ראיות, כאשר אדם נחשד בחטא כלשהו.

המשפט העברי פוסק בעניין זה, שלא מחובתו של המאשים להוכיח את החשדות, אלא הנאשם צריך להוכיח את חפותו.

 במקרה של דין סוטה [דינה של אישה נואפת] לא הבעל הוא שנדרש להוכיח את חשדותיו, אלא על האישה לעמוד במבחן משפיל ואכזרי שאין לו כל קשר הגיוני להבאת ראיות.

מאחר שקשה יותר להוכיח מעשה שלא נעשה מאשר מעשה שנעשה כגון ניאוף [דבר המתבצע בדרך כלל בסתר וללא עדים], פנו המחוקקים העבריים בתקופת המקרא לעזרת ה”מיסטיקה”.

במקרא הפסוקים מתארים את הבעל כיוזם הבלעדי של הבאת האישה בפני הכהן.

המחסור בראיות גורם לעניין להיות תלוי במצב רוחו של הבעל, אם יקנא או לא יקנא לאשתו?

חובת הנאמנות של איש לרעיתו היא חובה חד-צדדית.

האישה חייבת בנאמנות מוחלטת לבעלה, ואם הפרה אותה – נקראת סוטה וחייבת בעונש כבד, בעוד שעל הבעל מלכתחילה לא חלה כל נאמנות לרעיתו.

…כדי שאשה תחשב סוטה צריכים להתקיים שני תנאים:

1.              קינוי- בעלה קינא לה- הוא הזהיר אותה שלא תיכנס עם איש מסויים למקום סתר.

סתירה- הסתתרות עם אותו איש/ נכנסה עם אותו איש למקום סתר, ושההתה שם מספיק זמן שיש לחשוד בו שזינתה עמו. מכאן שאם אשת איש נסתרה עם איש אחד לא הופכת לסוטה אם בעלה לא הזהיר אותה בקשר אליו

……

דין סוטה, מתאר משבר חמור בנישואים, אשר בו הבעל חושד באישתו שנטמאה עם גבר זר, והאישה אינה מקשיבה לאזהרות בעלה.

הבעל בזמנו לא חייב היה לקחת את האישה לפני הכהן.

הוא יכל פשוט לגרשה כי מצא בה “ערוות דבר”.

גם האישה, יכולה לפרק את הנישואין, אם אמרה לכהן שהיא לא תשתה את המים. הכהן לא מכריח אותה לשתות והיא יוצאת בלי כתובתה.

בדיקת האישה הסוטה מחייבת הסכמה משותפת של שני בני הזוג, ושניהם יכולים למנוע את קיומה, אם הם לא מעוניינים להמשיך בנישואיהם.

התורה מעדיפה לשמור על שלום בית, ולכן קיימת האפשרות של בדיקת הסוטה. אשר לאחריה האישה מותרת שוב לבעלה ומשוקם קשר הנישואים ביניהם.

בדיקת המים המרירים קיימת בעיקר כדי להרגיע את הבעל לגבי אשתו.

 (מומלץ לעיון נוסף, וכדאי לשים לב להערות)

ודיון מעמיק בנושא, שגם קושר את פרשת הנזיר, ומסעות בני ישראל למכלול כלשהו, ניתן ב –

http://tora.us.fm/tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_15.html

“פרשת סוטה נוגעת אך ורק לחשד הגבר באשתו, ולא להפך. משום שע”פ התורה אין שוויון בין איש לאשתו בתחום חיי המשפחה. שהרי התורה מתירה לגבר להנשא למספר נשים בו זמנית, ואילו את האישה מחייבת התורה להנשא לבעל אחד בלבד. למרות זאת מחייבת התורה את הבעל בנאמנות לאשתו, בטרם יבקש לבדוק את אשתו. וכן אמרו חז”ל: “תניא: ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה (במדבר, ה’, ל”א), בזמן שהאיש מנוקה מעוון, המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעוון – אין המים בודקין את אשתו” (במדבר, ה’, ל”א). והרמב”ם הרחיב ופסק: “כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל, אין המים המאררים בודקין את אשתו… שנאמר: ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה (במדבר, ה’, ל”א), בזמן שהאיש מנוקה מעוון, האישה נושאה את עוונה” (הלכות סוטה, פ”ב, הל’ ח’).

דין הסוטה בימינו:
כבר בתקופת בית שני הפסיקו הסנהדרין את דין סוטה, משום ירידת הדורות. וכן מובא במשנה: “משרבו המנאפים, פסקו המים המרים, ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן” (סוטה, פ”ט, משנה ט’):. הרמב”ם מנמק את הסיבה לדברי המשנה, באומרו: “לפיכך, משרבו המנאפים בגלוי בבית שני, ביטלו הסנהדרין את מי המרים, וסמכו על הכתוב בקבלה (הושע ד’, יד): לא אפקוד על בנותיכם כי תזננה, ועל כלותיכם כי תנאפנה” (הלכות סוטה, פ”ג, הל’ י”ט). כלומר, מאחר ורבו הגברים המנאפים, כאמור בהמשך הפסוק: “כי הם (הגברים) עם הזנות יפרדו”, לכן הופסקה בדיקת הנשים הסוטות מאחר והבדיקה הפכה להיות בלתי יעילה. משום שאף אם הן נטמאו בדיקת המים לא תשפיע על הנבדקות, לפי שבעליהם מנאפים. כל שכן שבימינו לא ניתן לקיים את דין סוטה הן משום שאין בית מקדש והן משום הפריצות הרבה. לפיכך פסק השו”ע (אבן העזר, סי’ קעח, ס”ק ז’): “לא יאמר אדם לאשתו ואפילו בינו לבינה: אל תסתרי עם פלוני…ועכשיו שאין לנו מי סוטה, ואם נסתרה אחרי הקינוי אסורה לו לעולם”.
ודע, שבעקבות “ירידת הדורות” התקינו חז”ל תקנות המעקרות את מצוות התורה. כגון: הפסקת דין סוטה הנ”ל, וכן השמיטת הלוואות – התקין הלל את ה”פרוזבול” (תקנה לעשירים). שהמלוה לאיסור ריבית קצוצה – קבעו חכמים “היתר עיסקה” האומר ש”כאילו” אנו שותפים עם הבנק. לבל יראה ובל ימצא של החמץ בפסח – התקינו מכירה “פיקטיבית” לגוי. באותה השיטה התקינו חכמים “היתר מכירה” ש”כאילו” ישראל מוכרים את כל קרקעות המדינה לגוי בשנת השמיטה, ובכך ניתן ההיתר לעיבוד השדות ולאכילת פירות שביעית, או למחמירים נמצא פתרון של “אוצר בית דין”. כך גם “חרם דרבינו גרשום” (960-1040) – האוסר ריבוי נשים, וגירוש אשה בעל כורחה. או תקנת גאוני בבל שכל אשה הטוענת שאינה חפצה עוד בבעלה, כופין אותו לגרשה מייד. וכל זה שלא כדיני התורה המקוריים.(ע”כ)

\ומה אומרת על כך – טוענת רבנית, מתוך

כדי להעביר לכם תחושות שעברו עלי – תחושות של אישה, של אדם – כאשר לאחר קריאת המאמר של כב’ הרב לאו עיינתי בחלק מהלכות סוטה. רק מקריאה בלי לראות או להיות האישה הנבחנת בעצמה, אפשר להסיק שנשים פחדו פחד מוות מהבדיקה ואפילו הטהורות. שכן ההעמדה מול הציבור בבגדים תחתונים בלא רדיד, ובבגדים שגורעים מיופיה של האישה ובחוסר תכשיטים, מול כל הנשים שהיו באותו זמן בחצר המקדש, והרשות שנתנה לכל גבר לצפות בה כאשר היא מושפלת, פגועה ובזויה, מספיקים לאישה, שתעדיף להודות גם במה שלא עשתה ולוותר על כתובתה, ולא לעבור את הטקס הקשה, שהוא מנת חלקה של האישה הרוצה להוכיח את טהרתה. וזה בדיוק כמו באורדל שלפי הרב ליכט אדם מודה מפחד הבדיקה גם במה שלא עשה.

ועוד, איפה תמצא האישה שעברה עם בעלה “משבר טרגי” באשמה של סוטה, שתחפוץ לחזור לחיי שלום עם בעלה, בתנאי שתעבור את מבחן סוטה עם כל האיום, הבושה והנוול שבו.

(מומלץ ביותר לעיון)

4. ןיהי ביום כלות משה להקים … ןויקריבו נשיאי ישראל… פרקז פסוק א’

ומתעוררות הרבה שאילות – למה הפירוט?, ומתי זה קרה?. ומי מינה את הנשיאים? וכו’

מתוך

 

 

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=4&perek=7&mefaresh=ramban

(א): ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן –

לא נאמר “ביום הקים”, מלמד שכל שבעת ימי המילואים היה מעמידו ומפרקו ובאותו היום העמידו ולא פרקו, לכך נאמר ביום כלות משה להקים?
אותו היום כלו הקמותיו. וראש חודש ניסן היה, בשני נשרפה הפרה, בשלישי הזו הזיה ראשונה, בשביעי גלחו, לשון רש”י מדברי רבותינו ז”ל (ספרי נשא קמה).

אבל איננה ראיה גמורה, כי “ביום כלות” איננו דבוק עם “להקים” בלבד, אבל ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אותו ואת המזבח ואת כל כליו הקריבו הנשיאים את קורבנם כשנעשה כל זה. ומכל מקום ביום השמיני היה:

ונכתבה זאת הפרשה בכאן, בעבור כי ביום הראשון של מילואים קרא אל משה מאהל מועד וידבר השם אליו כל הפרשיות שמתחילת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני שהם בדיני הקורבנות, ומיום השמיני נדבר לו כל הפרשיות שמתחילת זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא יא ב): שהם בדיני איסור והיתר, ויש בכולן עניין הקורבנות, ונמשכו העניינים עד המקום הזה כסדר כאשר פירשתי (בתחילת הספר ולעיל ה ו). וכשהשלים המצוות אשר נצטווה משה לאמר לישראל ובכולן דיני עבודה וקורבנות ומשמרת אהל מועד ועבודתו, חזר אחרי כן בכאן להגיד נדבת הנשיאים בקורבנם, שהיו מהיום השמיני עד יום תשעה עשר לחודש, או עד שנים עשר יום לחודש כדברי רבותינו (סדר עולם פרק ז):

(אז אם כך הנשיאים הקריבו גם בימי הפסח. האם חגגו את פסח באותו זמן???)

???  ויקריבו נשיאי ישראל וגו’ ויביאו את קרבנם לפני ה’ – 

יתכן שנפרש ויביאו את קורבנם לפני ה’ שש עגלות צב, שש עגלות גדולות נושאות קורבנותיהם, ושנים עשר בקר מושכים העגלות. והנה הביאו העגלות מלאות והבקר לפני המשכן, והשם ציווה את משה קח מאתם – הכל, והיו – העגלות והבקר שאינם לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד – ואחר כך לקחו הנשיאים את קורבניהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המשכן, כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם לו, והשם ציווה (פסוק יא): נשיא אחד ליום יקריבו, ולכך לא הוצרך לומר עתה “קח מאתם”:

ודרך הלשון לומר “עגלות” על המלוי שבהן, כמו אוכלי שולחן איזבל (מ”א יח יט), וכן כי יודע כל שער עמי (רות ג יא), ולשון חכמים (ב”ב קמו א): מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן ושל כלי כסף וזהב. ואפשר שיהיה“צב” מלאות, וכן ובצבים ובפרדים (ישעיה סו כ): בעגלות מלאות אדם, ויהיה “שש עגלות צב” שש עגלות של מלוי, ומלואן היה מקורבנות החנוכה אשר יפרש:….

 אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון “זה קרבן נחשון בן עמינדב” ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך. …
ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו, אמרו שחשב נחשון שיביא קערת כסף שיהיה מנין אותיותיה תשע מאות ושלשים כנגד שנותיו של אדם, ומשקלה שלשים ומאה כנגד תולדות שהעמיד, וכל המדרש כמו שכתבו רש”י (פסוק יט): או כפי המדרש האחר (במדב”ר יג יג):
שהיה מסורת מיעקב אבינו ביד כל שבט ושבט כל מה שיארע לו עד ימות המשיח, והתחיל נחשון והקריב על סדר המלכות. קערה ומזרק, כנגד שני מלכים שעתידים לצאת ממנו שמולכים בים וביבשה והם שלמה ומלך המשיח. ולכך הקריב קערה, כנגד הים שהוא מקיף את העולם כולו ודומה לקערה. שלשים ומאה, שביום שלישי הקווה הקב”ה כל הימים למקום אחד וקראם “ימים” בגימטרייה מאה, ושלמה הוסיף ים אחד למלאכת המקדש וקו שלשים יסוב אותו (מ”א ז כג), הרי מאה ושלשים. מזרק אחד כסף, כנגד העולם שהוא עשוי ככדור. שבעים שקל, שהם ימשלו על שבעים אומות. שניהם מלאים, שיביאו להם מנחות מכולן. סולת, המסולאים בפז (איכה ד ב). בלולה בשמן, טוב שם משמן טוב (קהלת ז א). כסף, כמה דתימא כסף נבחר לשון צדיק (משלי י כ). כף אחת עשרה זהב, כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד שהיו כולם צדיקים מלאים מעשים טובים כריח הקטורת. פר אחד, כנגד אברהם, איל אחד, כנגד יצחק, כבש אחד, כנגד יעקב. שעיר עזים אחד, לכפר על מעשה יהודה שהביא הכתונת לאביו. ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד דוד ושלמה שהתחילו במלכות, והיו צדיקים והייתה המלכות שלימה. אילים חמישה עתודים חמישה כבשים בני שנה חמשה, כנגד חמישה עשר מלכים שהיו מן רחבעם ועד צדקיהו מלך בן מלך, מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים. זו מחשבתו של נחשון בן עמינדב:
ונתנאל בן צוער חשב גם כן בלבו שיביא חנוכה בשיעור זה וחשב בו טעם אחר (במדב”ר יג טו), והקריב על שם התורה לפי שהיה שבחו של שבט יששכר בחכמת התורה, קערת כסף, כנגד התורה שקרויה לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה), ונאמר בלחם הפנים (שמות כה כט): ועשית קערותיו:
וזבולון הקריב, שהיה עוסק בפרקמטיה וטורח ונותן לתוך פיו של יששכר ונוטל שכר עמו, קערה כנגד הים שהיה לחוף ימים (במדב”ר יג טז). וכן מצאו שם במדרש בכל שבט ושבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקורבן, ולכך השוה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר

(מעניין)

ומתוך

זה מעורר כמה שאלות:

1. מדוע נכתבה פרשת קרבנות הנשיאים אחרי פרשת המפקד, אם היא קרתה לפניה?
   אמנם, נאמר “אין מוקדם ומאוחר בתורה”, אבל בדרך-כלל סדר הפרשיות הוא כרונולוגי – על-פי סדר הזמנים, והסדר שונה רק כאשר יש סיבה טובה (ראו אין מוקדם ומאוחר בתורה)!
2. איך ידעו הנשיאים כבר בחודש 1 (ניסן), שהם יהיו “נשיאי המטות, העומדים על הפקודים” – והרי ה’ ציווה על המפקד רק בחודש 2 (אייר, הקטע שקראנו בתחילת המאמר)!
   אמנם, גם קודם לכן היו נשיאים ( שמות לד31, שמות לה27, ויקרא ד22); וגם אותם אנשים שנבחרו לעמוד על הפקודים היו ודאי אנשים חשובים בשבטם (במדבר א4 – “איש ראש לבית אבותיו הוא”, ואולי גם במדבר א16 – “אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם ראשי אלפי ישראל הם”). אך הם לא היו הנשיאים היחידים – היו נשיאים נוספים (לפחות 250 – ראו למשל במדבר טז2), וה’ היה צריך לקרוא בשמותם כדי שידעו שהם הנשיאים הנבחרים “לעמוד על הפקודים” (במדבר א5, ב3). אם כך, חוזרת השאלה – איך ידעו אותם נשיאים שדווקא הם ייבחרו?

 

מתוך שאלות אלו ואחרות, פירש הרב יצחק אברבנאל, שהנשיאים הקריבו את קרבנם, לא בחודש 1 (ניסן), אלא בחודש 2 (אייר), לאחר המפקד. הפסוק “וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת-קָרְבָּנוֹ…” מתייחס ליום הראשון בחודש השני – אותו יום שבו התחיל הספר.

לפי הסבר זה, ספר במדבר מסודר באופן כרונולוגי = לפי סדר התאריכים:

• פרק א קרה ב-1 באייר;
• פרק ז קרה מ-1 עד 12 באייר;
• פרק ט קרה ב-14 באייר (ראו פסח שני);
• ובפרק י נסעו בני ישראל מהר סיני, ב-20 באייר.

לפי פירוש זה, יש לפרש את תיאורי-הזמן שנזכרו בפרק ז – ” וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן“, “בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ“, בדרך שונה מהמקובל, ויש כמה פירושים אפשריים:

א. לפי חלק מהמפרשים, “יום” אין משמעו דווקא “24 שעות”; בכמה מקומות בתנ”ך “יום” = “זמן” באופן כללי. גם בפרק זה עצמו, בסוף הפרק, נאמר “זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו“, והרי הקרבנות של חנוכת המזבח הוקרבו במשך 12 ימים שונים, ולא באותו יום בלבד. לפי זה “ביום כלות משה להקים את המשכן” הכוונה “באותו זמן”, לא דווקא באותו יום, יכול להיות גם חודש לאחר מכן.

• אך לפי פירוש זה, לא ברור בכלל מדוע יש צורך בתיאור הזמן המפורט, והרי הוא לא נותן מידע מדוייק על זמן האירוע; מדוע לא לכתוב פשוט את התאריך, כפי שנכתב בתחילת ספר במדבר (1 לחודש השני)?
• ובכלל, עצם הפירוש ש”יום” הוא תקופה כללית שנוי במחלוקת.

ב. “יום” אין משמעו רק “היום שבו קרה האירוע”, אלא גם “היום שבו חוגגים את האירוע” (ראו יום הולדת את פרעה). נשיאי ישראל חגגו את הקמת המשכן, וציינו את יום החודש להקמת המשכן בהבאת קרבנות מיוחדים.

• אך גם לפי פירוש זה, עדיין לא ברור מדוע לא נכתב בבירור התאריך שבו קרה אירוע זה.

ג. ע”פ אברבנאל, משיחת המשכן וכל כליו ארכה זמן רב, ונמשכה כל החודש הראשון, ולכן “יום כלות משה להקים את המשכן” הוא היום הראשון לחודש השני.

 

אפשר גם לפרש, שהנשיאים אכן הביאו את קרבנותיהם לפני המזבח ביום הקמת המשכן – בחודש 1, אך לא יכלו לזבוח אותם מייד בגלל שבעת ימי המילואים (ראו מתי היתה חנוכת המשכן?), ולכן דחו את זביחתם בחודש, וזבחו אותם רק בחודש 2. לפי זה, הנושא המרכזי של הפרשה מתחיל בפסוק “וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת-קָרְבָּנוֹ…” – הפסוק שקרה ביום הראשון לחודש 2, אותו יום שנזכר בתחילת ספר במדבר. אחד-עשר הפסוקים הקודמים בפרק הם רק הקדמה – הם באו לתאר מתי הנשיאים הביאו את הקרבנות שהתחילו בזביחתם באותו יום. לפועל “הקריב” יש שתי משמעויות – “הביא לפני המזבח”, ו”שחט על המזבח” (ע’ גם ויקרא טז).

פירוש זה עונה לשאלה 1: כפי שהוסבר במאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה , הפרשיות בתורה מסודרות לפי סדר הזמנים של הנושא המרכזי של כל פרשה, אך לפעמים נזכרים, בפרשה מאוחרת, פרטים שקרו לפני סוף הפרשה הקודמת.

גם לפי פירוש זה, הפרשיות בספר במדבר מסודרות לפי זמן התרחשותן.

• אך הפירוש אינו עונה יפה לשאלה 2 – עדיין לא ברור, איך ידעו הנשיאים שדווקא הם יהיו “העומדים על הפקודים”?

(ע”כ) (וברור שיש הרבה דברים סתומים, אז מה? אלא שאם זה כתוב, כנראה שיש לזה הסבר, ואולי לא???)

ומאמר מעמיק ומקיף שמנתח ומסביר (לפי ראשונים ואחרונים) כמעט כל מילה (למשל 6 הסברים למילה “צב” = עגלות צב)

http://halachayomit.com/farkashpinchas/aleh/aleh%20NasoII.doc

אצטט קמעא

“כיצד קבלו הנשיאים את מעמדם?

“ויהי ביום כלות” – הנשיאים היו בהסכמת כל שבט שהוא הגדול בהם והקב”ה הסכים בשעת המנין אשר המה יהיו עומדים על הפקודים.

מהו “הם נשיאי המטות”?

“הם נשיאי המטות” – שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם.

מהו “העומדים”?

“הם העומדים על הפקודים” – שעמדו עם משה ואהרון כשמנו את ישראל.

……..

מהו “צב”? 3

“צב” – מין ממיני השוורים המושכים את העגלות. ויש אומרים שהוא כטעם מלאות יותר מדאי.

ראב”ע

מדוע “שש עגלות”?

“שש עגלות” – כנגד ששה מזלות אשר עולים בגלגל וששה יורדים. וכנגד ששה עיתים – קור וחום וקיץ וחורף וזרע וקציר.

מדוע “שני עשר בקר”?

ושני עשר בקר כנגד י”ב שבטים ושנים עשר מזלות.

בעל הטורים

מדוע “עגלה על שני הנשיאים”?

“עגלה על שני הנשיאים” – לאות אחווה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם.

ספורנו

מהו “צב”? 4

“צב” – עגלות העשויות להלוך בצבא ובדרכים רחוקים.

רשב”ם

(ע”כת מומלץ לעיון)

וסתם אשאל –

1— מהיכן כל  העושר של הנשיאים לא יאומן

אם הקריבו (מעל 200 – מאתיים קורבנות, למה בנ”י התלוננו “מי יאכילנו בשר”?

בסבב הבא אי:ה

1. כמה הסברים יש לגבי העונש הנורא של נדב ואביהו, ומה הם?

2. וימותו לפני ה’

היכן הם מתו בפנים המשכן או מחוץ?

3 מה דין סוטה – אילונית או אילמת?

4. כמה קורבנות סך הכל הקריבו הנשיאים?

שבת שלום – שבוע טוב

להת