From:
To:
Subject: FW: שלח לך… וישובו….. וגם זבת חלב ודבש… אפס
Date: Sat, 13 Jun 2015 17:47:24 +1000
…..
ספר במדבר בדומה לספר שמות כולל ספורי מעשים ומאורעות ביחד עם חוקים אבל שלא כמו ספר שמות, אין החוקים בספר במדבר קשורים תמיד לתכן הספורים הסמוכים להם. חוק פסח שני (ט’ י’-י”ד), חוק מתנות כהונה ולויה (י”ח), חוק ירושת הבת (כ”ז ו’-י”א), חוק טהרת אדם וכלים (ל”א י”ט-כ”ד) וחוק הרוצח (ל”ה ט”ז-ל”ב) נובעים מהמעשים שקדמו להם, אך החוקים האחרים שבספר מפוזרים בין הספורים בלי קשר אורגני לתוכן הספורים.
פרט לדבריו האחרונים על ה”ביטוי המשותף” אין בדבריו שום הסבר המניח את הדעת ובוודאי אין הרצון לגוון כדי למנוע שעמום הסבר מתאים גם למבנה של ספר גדול, ויהא זה אף ספר חילוני, מכל שכן לספר שהוא כדברי הרמב”ם:
“הישרת הראשונים והאחרונים”.
(מעניין)
פסוקי השבוע
למקום ההוא קרא נחל אשכל
סיפור 12 המרגלים המסתיים בעונש חמור ביותרמשה מתפלל להצלת העם
13 מידות של הקב”ה וסליחה חלקית
עונש של 40 שנות נדודים במדבר
נסיון כושל לעלות לארץ
פירוט תהליכי תרומות וקורבנות – בארץ – לכשיגיעו
— מצוות תרומת חלה
— קורבן ציבור על חטא בשגגה
— קורבן יחיד על חטא בשגגה
עונש נפש מגדפת
עונש מקושש עצים בשבת
– מצוות ציצית – למען תזכרו
שפה: מצוות עשה – להפריש חלה וליתנה לכהן
שפו: מצוות עשה – לעשות ציצית על כנפי הבגד
“בפרשת שלח נשלחים שנים עשר איש לתור את הארץ ולחוות דעה. כולם רואים בדיוק את אותם דברים ובכל זאת, עשרה אנשים חוזרים עם חוות דעת של “ארץ אוכלת יושביה” בעוד שני אנשים טוענים “טובה הארץ מאד מאד”. מי צודק, ואיך ייתכן שראיית אותן עובדות מוליכה למסקנות שונות כל כך? לשם כך נבצע עיון מעמיק בפרשת המרגלים, בעקבות המפרשים והמדרשים ונסתמך גם על תחומי ידע אחרים.
הנה, בסיפור המרגלים, מעמידה לפנינו התורה דוגמא למתרחש כאשר אין אנו יודעים להיכן למקד את המבט ואת הלב.
היכן אם כן ראוי לו לאדם למקד את עיניו ואת ליבו?
ואם כבר עוסקים בשורש הזה (ז.נ.ה) והסתעפויותיו, אז מתעוררת השאילה —
מתי בני ישראל הפכו להיות בני זונות. מתי התפתח הדימוי שא-להים הוא הבעל, ועם ישראל הוא האישה, והאישה הזו ברוב המקרים חוטאת והיא נעשית “אשת זנונים”?? והתשובה “ורפואתה” נמצאים בפרשתינו.
לפני זה רק אזכיר שבסיפור יהודה ותמר, יהודה חושב שהאישה המכוסה בצעיף היא זונה, בזמן שרעהו העדולמי, מחפש את הקדשה. (ודורש עיון)
אז יש בפרשתנו שני פסוקים לעניין
בפרשת המרגלים — ונשאו את זנותיכם
במצוות ציצית — ולא תתורו… אשר אתם זונים אחריהם
(מספיק לדרוש)
2. ה’ ארך אפיים ורב חסד
(אין הרבה הוכחות בשטח – אולי עצם קיום היקום הוא הוכחה לארך אפיים של יוצר היקום. וכבר נאמר, ש”ארך אפיים” מתכוון לזה, שהעונש לא תמיד בא בסמוך לחטא. כנראה שגם בשמים יש סחבת במתן העונש. אז אם “מוטח” בנו עונש “מהשמיים” יש לפשפש ב”ארכיון” של חטאינו, ותמיד נמצא איזה חטא שכוח וזניח)
אז משה מתמקח עם ה’ על הגורל הצפוי לעם ישראל.
ה’ אומר “אכנו בדבר”
משה אומר “ואמרו הגויים… מבלי יכולת…”
פרק יג’ הוא פרק טעון ביותר. משה מצליח – פעם נוספת לשנות את רצונו של א-להים.
משה אומר “סלח נא לעם הזה כגודל חסדך…”
ה’ אומר “סלחתי בדברך”
ואפשר להעלות כאן הרבה טיעונים וטענות היסטוריות והיסטריות על גורל העם העברי/ישראלי/יהודי ב- 3,000 שנותיו כעם. אז מה???
והנה שיא הפרק הוא הגדרת “אופי” ה’ ע”י משה = 13 מידות, השימוש ב”מנטרה” הקלאסית, להפיס את כעסו של ה’, אבל בגירסא שונה מזו שה’ לימד אותו בפרשת כי תשא, שמות פרק לד’.
את ההבדל בין שתי הגירסאות מנתחת גב’ נחמה ב –
http://www.nechama.org.il/
…..
רמב”ן, במדבר י”ד י”ז:
ד”ה ועתה יגדל: …ולא ידעתי למה לא הזכיר “רחום וחנון”, אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם, לכן לא ביקש רק אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה, ובעבור שלא ביקש עתה אלא אריכות אפים אמר לו “סלחתי כדבריך” שאהיה להם ארך אפים ורב חסד…
(מאמר קצת קשה ודורש עיון)
סיכום קצר שמנסה להסביר את השימוש במושג “ארך אפים” ניתן ב –
“
אף ו אפיים הם משל לכעס המתגלה כלפי חוץ, ולכן הארכת אף או ארך אפיים הם משל לסבלנות – הארכת הזמן בין הרגע שבו מתעורר הכעס לרגע שבו הכעס מתגלה כלפי חוץ. ברוב הפסוקים, אריכות אפיים היא תכונה המיוחסת לה’ – אין אף אדם שנאמר עליו שהיה ארך אפיים!:
- (שמות לד ו): “ויעבר ה’ על פניו ויקרא ה’ ה’ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת“( פירוט )
- (במדבר יד יח): “ה’ ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים“
- (ישעיהו מח ט): “למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך“
……
אולם בספר משלי, נאמר כמה פעמים שיש להאריך אף:
- (משלי יד כט): “ארך אפים רב תבונה, וקצר רוח מרים אולת“(פירוט )
- (משלי טו יח): “איש חמה יגרה מדון, וארך אפים ישקיט ריב“(פירוט )
- (משלי טז לב): “טוב ארך אפים מגבור, ומשל ברוחו מלכד עיר“(פירוט )
ומתוך אוסף של מאמרי חז”ל ראשונים ואחרונים –
..”
הרקאנטי:
ובספר הזהר פירש ארך אפים מלשון ארוכה, שפירושו רפואה, ואמרו שם, כד מסתכלין אנפוי דזעיר אפין באפוי דעתיקא קדישא, כלא ארך אפים איקרי, מאי ארך אפים, אסותא דאנפין, דהא לא אשתכח אסותא בעלמא אלא בזמנין דאשגח באנפוי… (כי תשא)
(מעניין)
וניתן להוסיף, מתוך –
http://kodesh.snunit.k12.il/
- ועתה יגדל נא כח ה’ כאשר דברת לאמר – ומהו הדבור, “ה’ ארך אפים” לצדיקים ולרשעים. כשעלה משה למרום מצאו להקב”ה שהיה כותב ה’ ארך אפים, אמר לו לצדיקים, אמר לו אף לרשעים, אמר לו רשעים יאבדו, אמר לו חייך שתצטרך בדבר זה. כשחטאו בעגל ובמרגלים ונתפלל לפניו בארך אפים, אמר לו הקב”ה והלא אמרת לי לצדיקים, אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים, יגדל נא כח ה’ לעשות דבורך, לשון רש”י מדברי אגדה (סנהדרין קיא.):
ודרך האמת תכיר מפני שהשם במקום הזה כתוב באל”ף דל”ת, ויאמר שיהיה הגדולה בכח רחמים, כי מדת הדין היא שמתוחה כנגדם. והזכיר במדות “ארך אפים ורב חסד” ולא הזכיר “אמת”, כי במדת אמת יהיו חייבים. ולא הזכיר “נוצר חסד לאלפים”, כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל. והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד, והיאך יאמר “אשר נשבעת להם בך וגו’ וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם” (שמות לב יג) והם אומרים אי אפשנו במתנה זו. ולא הזכיר “וחטאה”, בעבור שאלו מזידים ופושעים:ולא ידעתי למה לא הזכיר “רחום וחנון”, אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם, לכן לא ביקש רק אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה, ובעבור שלא בקש עתה אלא אריכות אפים אמר לו ” סלחתי כדבריך ” שאהיה להם ארך אפים ורב חסד:והזכיר ” פוקד עון אבות “, לאמר שאם יראה שלא למחות עונם יפקוד עון אבות על בניהם ולארך אפים יקחם, ומזה היתה הגזרה לקבוע להם בכיה לדורות בלילה הזה כי פקד עונם על זרעם
אחר שהבטיח את הבנים שיבואו אל הארץ השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ, ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים, לאמור: מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, אם יחטאו גם הבנים? ולכן ראה הקב”ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצוות הארץ הבטיחם, שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה.
אור החיים:
לצד שראה ה’ מדווה לבם בגזרת טלטולם במדבר ארבעים שנה, לזה סעד לבם במצוות התלויות בארץ לכונן רוחם, כי יעלו ויירשו את אדמתם. והפלגת הזמן לא תרע לדבר המוחזק לבוא. ודקדוק לומר: “אשר אני נותן לכם” הגם שהדור ההוא פגריכם יפלו, בא לומר, כי מעשה בנים יתייחס גם לאבות.
(ע”כ)
”
רש”י:
בבואכם – משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה… אבל זו נאמר בה בבואכם, משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה. ראשית עריסותיכם – כשתלושו כדי עיסותיכם שאתם רגילים ללוש במדבר, וכמה היא עומר לגולגולת, תרימו מראשיתה, כלומר קודם שתאכלו ממנה חלה אחת תרימו לשם ה’. כתרומת גורן – שלא נאמר בה שיעור, אבל חכמים נתנו שיעור, לבעל הבית אחד מכ”ד, ולנחתום אחד ממ”ח. מראשית – ולא כולה. תתנו לה’ – שיהיה בה כדי נתינה. (שם שם יח-כא)
…..
רש”ר הירש:
והיה באכלכם מלחם – אות המיעוט מ’ מלמדת שאין חלה נוהגת אלא במה שקרוי לחם במשמעות המצומצמת של מלה זו, הרי אלו חמשת מיני דגן… כן למדנו מלשון לחם שאין העיסה מתחייבת בחלה אלא אם כן היא עשויה כלחם (חלה א ד-ה)…
נראה לנו שכבר נרמז שההלכות האמורות כאן תלויות יותר בישיבתנו בארץ (“בבואכם”) מאשר באדמת הארץ עצמה, גדולה מזו למדנו מלשון “בבואכם” ישיבת כלל האומה בארץ היא תנאי למצות חלה. ואכן מורה ההלכה שחלה נוהגת בארץ אפילו בלחם שנעשה מתבואת חוץ לארץ, ואין היא נוהגת בחוץ לארץ בלחם שנעשה מתבואת הארץ… (במדבר טו יט)
ראשית עריסותיכם – יש מקום לספק ביחס למשמעות “עריסה” אם היא הכלי להכנת העיסה או העיסה עצמה… נראה שהוראת היסוד של “ערס” היא התקשרות הדדית… ומכאן בסופו של דבר עירבוב מים וקמח לעיסה, וכדרך שארס איננו השלמת התקשרות הנישואין אלא רק המעשה הראשון לשם כך, כך ערס איננו גמר עשיית הבצק אלא הערבוב הראשון של קמח ומים לעיסה… (ע”כ)
והסבר פשוט במילים של יום יום ניתן ב –
http://www.rabanut.co.il/show_
בשפת ימינו מתבטאת כמות זו בעיסה, שמשקלה קילוגרם אחד ושני שלישי הקילוגרם, כלומר: 1,700 גרם. על כמות זו חייבים להפריש חלה ולברך. אם הכמות קטנה יותר (אך לא פחות מ-1,200 גרם), יש להפריש חלה – אך בלא שתתלווה לכך ברכה.
כאשר אין מתכוונים לאפות את העיסה, אלא לבשלה או לטגנה, חייבים אמנם בהפרשת חלה – אך גם כאן אין מברכים.
הכמות המופרשת היום היא כזית, כלומר כ-27 גרם. בטרם ההפרשה מברכים: “ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה מן העיסה”. אחר כך מפרישים, והמנהג הוא לשרפה באש.
החלה הוענקה, במקור, לכהן כתרומה וכמתנות כהונה אחרות. מאחר והכהנים בני זמננו אינם יכולים לאכול את החלה בטהרה, שכן כולנו “טמאי מתים” (באנו בקרבה או במגע עם נפטר ואין בידינו אפר “פרה אדומה”, ששימש בעבר לטיהור הטמאים), אין לתת להם את החלה, אלא לשרפה.
אין מפרישים חלה בשבת וביום טוב, שכן ההפרשה מתקנת את העיסה ומכשירה אותה לאכילה, ואין מתקנים דברים בימים הנ”ל.
מצוות הפרשת חלה נתייחסה לעקרת הבית, למעט מאפיות, קונדיטוריות ומטבחים ציבוריים: אם אין בהם אשה – חייב אזי האיש להפריש חלה. (ע”כ)
5. חטאים בשגגה = וכי תשגו… מעיני העדה… ועשו כל העדה פר, … ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז
פרק טו פסוקים כב’ – לא’
שני קטעים שלא שייכים למרגלים וכו’. ואם יש קשר הרי הוא ברמיזה, בני ישראל חטאו בזדון, “ונכרתה הנפש…. ” ואכן “והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח…הכרת תכרת הנפש..”
מתוך
http://www.aspaklaria.info/
רמב”ן:
וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה – הפרשה הזאת סתומה במשמעה ויטעו בה בעלי הפשט לומר שהוא קרבן על מי שלא עשה מה שצוה לעשות והוא שוגג, ודבריהם דברי רוח, שאם כן יהיה חיוב קרבן בכל מצות עשה שבתורה כשלא קיים את כולם ושגג באחת מהם ויהיה חיוב כרת בכל מי שאינו מקיים את כולם כשיעבור על אחת מהן במזיד, כי הכתוב אומר “את כל אשר צוה ה’ אותו אליכם”, ועוד שאמר כאן “והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה”, כי שגגתם במעשה שעשו לא שישבו ולא עשו. (במדבר טו כב)
וטעם והם הביאו את קרבנם אשה לה’ – על פר העולה הנזכר וחטאתם על שעיר החטאת, והזכיר כן לגודל החטא שהוא בכל מצות השם, לאמר כי אף על פי שהחטא גדול במאד מאד כיון שהוא שגגה והם הביאו עליה קרבנם עולה וחטאת ראוי לכפר להם. ובספרי דרשו הכתוב ליתורו, רבי יאשיה אומר כל שבט שעשה על הוראת בית דינו ועשו שאר שבטים מנין שהיו מביאים על ידם, תלמוד לומר והם הביאו את קרבנם אשה לה’, רבי יונתן אומר וכו’. ועל דרך האמת כבר הודעתיך כי כל מקום שנאמר ה’ במדת רחמים ולפני השם כמו על פני, והרי זו כמו שאמרו הוא ובית דינו. והנה אמר כי הם הביאו את קרבנם לשם המיוחד וחטאתם לפני, והנה החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין. והזכיר זה בעכו”ם, אבל בסדר ויקרא בשאר המצות הזכיר פעמים רבים לפני ה’ לפניהם, וזה מבואר. (שם שם כה)
אשר תעשה ביד רמה – אבל טעמו שתשגו ולא תעשו מה שצוה השם אבל תעשו הפכו, או יאמר שתשגו ולא תעשו מצותיו במה שהזהיר אתכם שלא לעשות… והנה חיוב הקרבן הזה בשגגת העדה משונה מן הקרבן האמור בפרשת ויקרא, כי שם חייב להביא פר לחטאת, וכאן פר לעולה ושעיר לחטאת, ועל כן הוצרכו רבותינו לומר שזה הקרבן על שגגת ע”ז. ולשון הכתוב שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו יאמר, וכי תשגו מכל המצות ותעברו על כל מה שצוה השם לכם ביד משה, שלא תעשו דבר מכל מה שצוה אתכם, תקריבו הקרבן הזה. והנה זה כפי משמעו הוא קרבן הכופר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם, ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל, ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה היחיד בתינוק שנשבה לבין הגוים, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם.
14
המרגלים לא חטאו, והעם לא חטא, מי שחטא הוא אלוהים, שמעמיד מכשול בפני עיוור, שלוקח אוסף אנשים ומבצע בהם ניסויים.
תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם רואים את אחד מהסטיקרים האלה, “הקב”ה – אנחנו אוהבים אותך”.
6. ולעומתו, אפשר לקרא ולצטט ממאמריה של מיכל טיקוצינסקי
אז לקרא אפשר אבל לא יכול להעתיק., נא לעיין – המקור ב –
הארות
2.