שלח תשע”ה

 

From:
To:
Subject: FW: שלח לך… וישובו….. וגם זבת חלב ודבש… אפס
Date: Sat, 13 Jun 2015 17:47:24 +1000

הקדמה כללית
אז כבר דיברתי על היער = ספר התורה שהוא בעצם אוסף של כמה ספרים והרבה סיפורים ועוד הרבה הרבה חוקים  ברכות וקללות.
אז אחרי אוסף חוקי (ואירועי) ספר ויקרא -= תורת כהנים, בא חומש במדבר, שכולל עוד אוסף של אירועים וחוקים שונים (ומשונים, למשל הסיפור על בלעם ושיריו)
סיכום נאה של החומש ניתן בויקיפדיה
(לא אצטט – טוב לריענון)
ובנוסף, למעונינים/ות במקורות מדרשיים – אזכיר גם את ספרי (ר חרוקה) במדבר
ואת ספרי זוטא
שני ספרים מענינים לקריאה לאלה שיש להם זמן וחשק (לא אצטט).
והסבר כלשהו לסדר או לאי הסדר של עריכת התורה, או ל”למה נסמכה…” ניתן בדפי נחמה —
הרמב”ן, בהקדמתו לספר במדבר נותן סקירה על תוכן הספר (עיין גיליון במדבר תשט”ו) ומסיים דבריו:
והספר הזה כולו במצוות שעה, שנצטוו בהם בעמדם במדבר ובנסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה’ אשר עשה עמהם להפליא. וספר, כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וצוה איך תחלק הארץ להם.

ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות זולתי קצת מצוות, בעניני הקרבנות שהתחיל בהם בספר הכהנים ולא נשלם באורן שם והשלימן בספר הזה.

…..

ספר במדבר בדומה לספר שמות כולל ספורי מעשים ומאורעות ביחד עם חוקים אבל שלא כמו ספר שמות, אין החוקים בספר במדבר קשורים תמיד לתכן הספורים הסמוכים להם. חוק פסח שני (ט’ י’-י”ד), חוק מתנות כהונה ולויה (י”ח), חוק ירושת הבת (כ”ז ו’-י”א), חוק טהרת אדם וכלים (ל”א י”ט-כ”ד) וחוק הרוצח (ל”ה ט”ז-ל”ב) נובעים מהמעשים שקדמו להם, אך החוקים האחרים שבספר מפוזרים בין הספורים בלי קשר אורגני לתוכן הספורים.

נראה כאילו פיזר כותב התורה את החוקים במקומות שונים בספר מתוך טעם ספרותי ואסטטי, וכדי להגדיל את התענינותם של הלומדים בספר ע”י גוון ספרותי של שוני התוכן המתחלף מספורים לחוקים ומחוקים לספורים.
על פי רוב הסתפק לקשור את החוקים בקשר מקרי וחיצוני כמו ביטוי משותף…

פרט לדבריו האחרונים על ה”ביטוי המשותף” אין בדבריו שום הסבר המניח את הדעת ובוודאי אין הרצון לגוון כדי למנוע שעמום הסבר מתאים גם למבנה של ספר גדול, ויהא זה אף ספר חילוני, מכל שכן לספר שהוא כדברי הרמב”ם:
“הישרת הראשונים והאחרונים”.
(מעניין)

פסוקי השבוע

עלו זה בנגב
ויבאו עד נחל אשכל

למקום ההוא קרא נחל אשכל

ערב שבת שלום
פתיחה
פרשה שהיא גם יפה, גם מענינת וגם מחרידה. אנשים דוברי אמת מתים במגפה, אדם מקושש עצים בשבת נסקל. – עונשים על המקום ולתמיד, ממש  בצוע עונשים לפי חוקי ה”שריעה”  הגולמיים.
לא יכלו להזהיר אותו/אותם? לא יכלו לעשות ועדת חקירה למרגלים? לשלוח עוד צוות? האם המרגלים באמת שיקרו? ככוונה? מה זה  קודם הורגים ואחרי זה שואלים – למה???
אז ככה זה, קוראים את הפרשה, מתרשמים מתחילת סיפור המרגלים, יופי של תיאורים ובהמשך גם מתרגזים וגם מרגישים תסכול. זאת תורתנו. מה לומדים מכל זה?
מה עושים בימינו?  לסקול את כל מחללי השבת????. טוב לא אכנס לפוליטיקה. אז מה לומדים בפרשה? כבר סיכמתי את נושאי הפרשה ועיינתי במספר נושאים לפני שנה ב –
וכבר ציטטתי את חז”לינו שאמרו שאכן המרגלים לא שיקרו, אלא ש…
ומקושש העצים לא היה סתם חוטא, אלא יהודי (אופס) ישראלי טוב  וצדיק שבעצם רצה להדגים….
(ע”ל) אז מתוך לעיל, תוכן הפרשה ומצוותיה
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

סיפור 12 המרגלים המסתיים בעונש חמור ביותרמשה מתפלל להצלת העם

13 מידות של הקב”ה וסליחה חלקית

עונש של 40 שנות נדודים במדבר

נסיון כושל לעלות לארץ

פירוט תהליכי תרומות וקורבנות – בארץ – לכשיגיעו

— מצוות תרומת חלה

— קורבן ציבור על חטא בשגגה

— קורבן יחיד על חטא בשגגה

עונש נפש מגדפת

עונש מקושש עצים בשבת

 – מצוות ציצית – למען תזכרו

<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
המצוות בפרשה (רק 3)

שפה: מצוות עשה – להפריש חלה וליתנה לכהן

שפו: מצוות עשה – לעשות ציצית על כנפי הבגד

שפז: מצוות לא תעשה – שלא לתור אחרי מחשבת הלב וראיית עיניים
לקח טוב
1. רצוי לא לקושש עצים בשבת
2. כשמנהיג מטיל חובת דיווח, יש לשקול היטב את סגנון הדיווח
3. לפני שעושים “שטויות” רצוי להציץ בציצית
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. חטא המרגלים = ארץ אוכלת יושביה — טובה הארץ מאד מאד – … וימותו במגפה
דנתי בנושא כבר לפני שנה, ועדיין לא שקטה דעתי. ההסברים כלל וכלל לא משכנעים. למשל
.

“בפרשת שלח נשלחים שנים עשר איש לתור את הארץ ולחוות דעה. כולם רואים בדיוק את אותם דברים ובכל זאת, עשרה אנשים חוזרים עם חוות דעת של “ארץ אוכלת יושביה” בעוד שני אנשים טוענים “טובה הארץ מאד מאד”. מי צודק, ואיך ייתכן שראיית אותן עובדות מוליכה למסקנות שונות כל כך? לשם כך נבצע עיון מעמיק בפרשת המרגלים, בעקבות המפרשים והמדרשים ונסתמך גם על תחומי ידע אחרים.

הפרשה פותחת בציווי ה’ לשלוח אנשים לתור את ארץ כנען, אולם מטרת השליחות כלל לא מפורטת (לפי התלמוד, בני ישראל רצו לשלוח את המרגלים וכך גם עולה מדברים א’ פסוק כ”ב, משה נמלך בה’, וה’ אישר את השליחות אך לא ציווה עליה – ההבדלים בין פרשתנו למקורות בפרשת דברים גדולים ומצריכים עיון בפני עצמו).
(אז איזו גירסא נכונה? ה’ מצווה או ה’ מאשר את שליחת המרגלים? האם זה חשוב? האם זה פותר את ה’ מאחריות, שהוא גם מצווה על פעולה וגם מעניש על תוצאותיה????)
ומה עם יהושע התמים? — והמאמר ממשיך ומתוודה
“שאלה קשה ביותר בנקודה זו היא היכן יהושע? כל העם יודע שליהושע יש מעמד מיוחד. מכל המרגלים אנו יודעים דברים רק על יהושע. לעניננו, יהושע הוא היחידי שפיקד על צבא בעם ישראל במלחמת עמלק. חוות דעתו של יהושע בנקודה זו קריטית. הערכה שלו לגבי אפשרות הלחימה הייתה יכולה לשנות את הכל, אולם יהושע שקט מסיבה לא ברורה. לא מצאתי הסבר לשאלה זו ואודה אם מי מהקוראים יכול להביא מקורות לפתרון תעלומה זו … (ע”כ)
נושא מרגיז -חטא המרגלים, העונש ומאמרי חז”ל בנושא, אין מה לעשות, א-להים תמיד צודק)
וגישה מודרנית (קצת פרודיסטית)נ מובאת ב –
שמוצאת גם קשר מילולי ועניני בין נושא המרגלים לנושא ציצית
” נקודת השקה נוספת היא השימוש בשורש “ז.נ.ה”. בפרשת ציצית נאמר כי תפקידה למנוע מהאדם לתור אחרי הלב והעיניים “אשר אתם זונים אחריהם” (ט”ו, לט). את חטא המרגלים מגדיר האל: “ובניכם יהיו רֹעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם” (י”ד, לג).

הנה, בסיפור המרגלים, מעמידה לפנינו התורה דוגמא למתרחש כאשר אין אנו יודעים להיכן למקד את המבט ואת הלב.

היכן אם כן ראוי לו לאדם למקד את עיניו ואת ליבו?

היכן מצוי מרכז הטלית בו מוצא האדם את האיזון שבין ארבעת כנפות הבגד?”ע”כ)

ואם כבר עוסקים בשורש הזה (ז.נ.ה)  והסתעפויותיו, אז מתעוררת השאילה —

מתי בני ישראל הפכו להיות בני זונות. מתי התפתח הדימוי שא-להים הוא הבעל, ועם ישראל הוא האישה, והאישה הזו ברוב המקרים חוטאת והיא נעשית “אשת זנונים”??   והתשובה “ורפואתה” נמצאים בפרשתינו.

לפני זה רק אזכיר שבסיפור יהודה ותמר, יהודה חושב שהאישה המכוסה בצעיף היא זונה, בזמן שרעהו העדולמי, מחפש את הקדשה. (ודורש עיון)

אז יש בפרשתנו שני פסוקים לעניין

בפרשת המרגלים — ונשאו את זנותיכם

במצוות ציצית — ולא תתורו… אשר אתם זונים אחריהם

(מספיק לדרוש)

2. ה’ ארך אפיים ורב חסד

(אין הרבה הוכחות בשטח – אולי עצם קיום היקום הוא הוכחה לארך אפיים של יוצר היקום. וכבר נאמר, ש”ארך אפיים” מתכוון לזה, שהעונש לא תמיד בא בסמוך לחטא. כנראה שגם  בשמים יש  סחבת במתן העונש. אז אם “מוטח” בנו עונש “מהשמיים” יש לפשפש ב”ארכיון” של חטאינו, ותמיד נמצא איזה חטא שכוח וזניח)

אז משה מתמקח עם ה’ על הגורל הצפוי לעם ישראל.

ה’ אומר “אכנו בדבר”

משה אומר “ואמרו הגויים… מבלי יכולת…”

פרק יג’ הוא פרק טעון ביותר. משה מצליח – פעם נוספת לשנות את רצונו של א-להים.

משה אומר “סלח נא לעם הזה כגודל חסדך…”

ה’ אומר “סלחתי בדברך”

ואפשר להעלות כאן הרבה טיעונים וטענות היסטוריות והיסטריות על גורל העם העברי/ישראלי/יהודי ב- 3,000 שנותיו כעם. אז מה???

והנה שיא הפרק הוא הגדרת “אופי” ה’ ע”י משה = 13 מידות, השימוש ב”מנטרה” הקלאסית, להפיס את כעסו של ה’, אבל בגירסא שונה מזו שה’ לימד אותו בפרשת כי תשא, שמות פרק לד’.

את ההבדל בין שתי הגירסאות מנתחת גב’ נחמה ב –

http://www.nechama.org.il/pages/980.html

…..

רמב”ן, במדבר י”ד י”ז:

ד”ה ועתה יגדל: …ולא ידעתי למה לא הזכיר “רחום וחנון”, אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם, לכן לא ביקש רק אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה, ובעבור שלא ביקש עתה אלא אריכות אפים אמר לו “סלחתי כדבריך” שאהיה להם ארך אפים ורב חסד…

(מאמר קצת קשה ודורש עיון)

סיכום קצר שמנסה להסביר את השימוש במושג “ארך אפים” ניתן ב –

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%90%D7%A8%D7%9A_%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%9D

אף ו אפיים הם משל לכעס המתגלה כלפי חוץ, ולכן הארכת אף או ארך אפיים הם משל לסבלנות – הארכת הזמן בין הרגע שבו מתעורר הכעס לרגע שבו הכעס מתגלה כלפי חוץ. ברוב הפסוקים, אריכות אפיים היא תכונה המיוחסת לה’ – אין אף אדם שנאמר עליו שהיה ארך אפיים!:

  • (שמות לד ו):ויעבר ה’ על פניו ויקרא ה’ ה’ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת“( פירוט )
  • (במדבר יד יח):ה’ ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים
  • (ישעיהו מח ט):למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך

……

אולם בספר משלי, נאמר כמה פעמים שיש להאריך אף:

ומתוך אוסף של מאמרי חז”ל ראשונים ואחרונים –

http://www.aspaklaria.info/001_ALEF/%D7%90%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%9D%20%20%20%D7%90%D7%A8%D7%9A%20%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%9D.htm

 ..”

הרקאנטי:

ובספר הזהר פירש ארך אפים מלשון ארוכה, שפירושו רפואה, ואמרו שם, כד מסתכלין אנפוי דזעיר אפין באפוי דעתיקא קדישא, כלא ארך אפים איקרי, מאי ארך אפים, אסותא דאנפין, דהא לא אשתכח אסותא בעלמא אלא בזמנין דאשגח באנפוי… (כי תשא)

(מעניין)

וניתן להוסיף, מתוך –

http://kodesh.snunit.k12.il/comment/t0414_18.htm

רמב”ן

  • ועתה יגדל נא כח ה’ כאשר דברת לאמר – ומהו הדבור, “ה’ ארך אפים” לצדיקים ולרשעים. כשעלה משה למרום מצאו להקב”ה שהיה כותב ה’ ארך אפים, אמר לו לצדיקים, אמר לו אף לרשעים, אמר לו רשעים יאבדו, אמר לו חייך שתצטרך בדבר זה. כשחטאו בעגל ובמרגלים ונתפלל לפניו בארך אפים, אמר לו הקב”ה והלא אמרת לי לצדיקים, אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים, יגדל נא כח ה’ לעשות דבורך, לשון רש”י מדברי אגדה (סנהדרין קיא.):
    ודרך האמת תכיר מפני שהשם במקום הזה כתוב באל”ף דל”ת, ויאמר שיהיה הגדולה בכח רחמים, כי מדת הדין היא שמתוחה כנגדם. והזכיר במדות “ארך אפים ורב חסד” ולא הזכיר “אמת”, כי במדת אמת יהיו חייבים. ולא הזכיר “נוצר חסד לאלפים”, כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל. והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד, והיאך יאמר “אשר נשבעת להם בך וגו’ וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם” (שמות לב יג) והם אומרים אי אפשנו במתנה זו. ולא הזכיר “וחטאה”, בעבור שאלו מזידים ופושעים:
    ולא ידעתי למה לא הזכיר “רחום וחנון”, אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם, לכן לא ביקש רק אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה, ובעבור שלא בקש עתה אלא אריכות אפים אמר לו ” סלחתי כדבריך ” שאהיה להם ארך אפים ורב חסד:
    והזכיר ” פוקד עון אבות “, לאמר שאם יראה שלא למחות עונם יפקוד עון אבות על בניהם ולארך אפים יקחם, ומזה היתה הגזרה לקבוע להם בכיה לדורות בלילה הזה כי פקד עונם על זרעם
(מסקנה, אין כל סיכוי שאי פעם ה’ יסלח סופית לעם ישראל, כלומר….)
3. כי תבאו אל ארץ מושבותיכם….ועשיתם…עולה או זבח… לעשות ריח ניחוח
עוד לא הספיקו בני ישראל להירגע (אם בכלל) מהעונש (האכזר… במדבר הזה יפלו פגריכם…) מופיע ציווי חדש – שהוא בעצם מ.ע.מ חדש. על כל קורבן לה’ יש להוסיף מנחה ונסך.
כמובן שפרשנינו רואים בכך פרס ולא קנס נוסף על גזר עונש המוות במדבר. אז שוב מתוך דפי נחמה
רמב”ן:
אחר שהבטיח את הבנים שיבואו אל הארץ השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ, ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים, לאמור: מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, אם יחטאו גם הבנים? ולכן ראה הקב”ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצוות הארץ הבטיחם, שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה.

והנה ציוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים, כי במדבר לא נתחייבו בנסכים, לבד בתמיד שנאמר בו (שמות כ”ט מ’) “ונסך רביעית הין יין לכבש האחד”, כי שם נאמר (שמות כ”ט מ”ב) “פתח אוהל מועד לפני ה’ אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם” וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים.
ורבותינו נחלקו בזה, מהם שאמרו בספרי: בא הכתוב ללמדך, שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך, ומהם שאמרו שלא נתחייב היחיד בנכסים אלא מביאתם לארץ ואילך…

אור החיים:
לצד שראה ה’ מדווה לבם בגזרת טלטולם במדבר ארבעים שנה, לזה סעד לבם במצוות התלויות בארץ לכונן רוחם, כי יעלו ויירשו את אדמתם. והפלגת הזמן לא תרע לדבר המוחזק לבוא. ודקדוק לומר: “אשר אני נותן לכם” הגם שהדור ההוא פגריכם יפלו, בא לומר, כי מעשה בנים יתייחס גם לאבות.

(ע”כ)

4. מלחם הארץ תרימו תרומה .. ראשית עריסותיכם X2
עוד מ.ע.מ –
קטע קצת תמוה, מצווה לתת. בל איך וכמה? סתם הכתוב, ורז”ל פירשו והרחיבו, מתוך סיכום אמרי חז”ל

רש”י:

בבואכם – משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה… אבל זו נאמר בה בבואכם, משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה. ראשית עריסותיכם – כשתלושו כדי עיסותיכם שאתם רגילים ללוש במדבר, וכמה היא עומר לגולגולת, תרימו מראשיתה, כלומר קודם שתאכלו ממנה חלה אחת תרימו לשם ה’. כתרומת גורן – שלא נאמר בה שיעור, אבל חכמים נתנו שיעור, לבעל הבית אחד מכ”ד, ולנחתום אחד ממ”ח. מראשית – ולא כולה. תתנו לה’ – שיהיה בה כדי נתינה. (שם שם יח-כא)
…..

רש”ר הירש:

והיה באכלכם מלחם – אות המיעוט מ’ מלמדת שאין חלה נוהגת אלא במה שקרוי לחם במשמעות המצומצמת של מלה זו, הרי אלו חמשת מיני דגן… כן למדנו מלשון לחם שאין העיסה מתחייבת בחלה אלא אם כן היא עשויה כלחם (חלה א ד-ה)…
נראה לנו שכבר נרמז שההלכות האמורות כאן תלויות יותר בישיבתנו בארץ (“בבואכם”) מאשר באדמת הארץ עצמה, גדולה מזו למדנו מלשון “בבואכם” ישיבת כלל האומה בארץ היא תנאי למצות חלה. ואכן מורה ההלכה שחלה נוהגת בארץ אפילו בלחם שנעשה מתבואת חוץ לארץ, ואין היא נוהגת בחוץ לארץ בלחם שנעשה מתבואת הארץ… (במדבר טו יט)
ראשית עריסותיכם – יש מקום לספק ביחס למשמעות “עריסה” אם היא הכלי להכנת העיסה או העיסה עצמה… נראה שהוראת היסוד של “ערס” היא התקשרות הדדית… ומכאן בסופו של דבר עירבוב מים וקמח לעיסה, וכדרך שארס איננו השלמת התקשרות הנישואין אלא רק המעשה הראשון לשם כך, כך ערס איננו גמר עשיית הבצק אלא הערבוב הראשון של קמח ומים לעיסה… (ע”כ)

והסבר פשוט במילים של יום יום ניתן ב –
http://www.rabanut.co.il/show_item.asp?levelId=60069&itemId=129&itemType=0

בשפת ימינו מתבטאת כמות זו בעיסה, שמשקלה קילוגרם אחד ושני שלישי הקילוגרם, כלומר: 1,700 גרם. על כמות זו חייבים להפריש חלה ולברך. אם הכמות קטנה יותר (אך לא פחות מ-1,200 גרם), יש להפריש חלה אך בלא שתתלווה לכך ברכה.

 

כאשר אין מתכוונים לאפות את העיסה, אלא לבשלה או לטגנה, חייבים אמנם בהפרשת חלה אך גם כאן אין מברכים.

 

הכמות המופרשת היום היא כזית, כלומר כ-27 גרם. בטרם ההפרשה מברכים: “ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה מן העיסה”. אחר כך מפרישים, והמנהג הוא לשרפה באש.

 

החלה הוענקה, במקור, לכהן כתרומה וכמתנות כהונה אחרות. מאחר והכהנים בני זמננו אינם יכולים לאכול את החלה בטהרה, שכן כולנו “טמאי מתים” (באנו בקרבה או במגע עם נפטר ואין בידינו אפר “פרה אדומה”, ששימש בעבר לטיהור הטמאים), אין לתת להם את החלה, אלא לשרפה.

 

אין מפרישים חלה בשבת וביום טוב, שכן ההפרשה מתקנת את העיסה ומכשירה אותה לאכילה, ואין מתקנים דברים בימים הנ”ל.

 

מצוות הפרשת חלה נתייחסה לעקרת הבית, למעט מאפיות, קונדיטוריות ומטבחים ציבוריים: אם אין בהם אשה חייב אזי האיש להפריש חלה. (ע”כ)

5. חטאים בשגגה =  וכי תשגו… מעיני העדה… ועשו כל העדה פר, … ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז

פרק טו פסוקים כב’ – לא’
שני קטעים שלא שייכים למרגלים וכו’. ואם יש קשר הרי הוא ברמיזה, בני ישראל חטאו בזדון, “ונכרתה הנפש…. ” ואכן “והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח…הכרת תכרת הנפש..”

מתוך
http://www.aspaklaria.info/100_QOF/%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%9F%20%20%20%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94%20%D7%96%D7%A8%D7%94.htm
רמב”ן:
וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה – הפרשה הזאת סתומה במשמעה ויטעו בה בעלי הפשט לומר שהוא קרבן על מי שלא עשה מה שצוה לעשות והוא שוגג, ודבריהם דברי רוח, שאם כן יהיה חיוב קרבן בכל מצות עשה שבתורה כשלא קיים את כולם ושגג באחת מהם ויהיה חיוב כרת בכל מי שאינו מקיים את כולם כשיעבור על אחת מהן במזיד, כי הכתוב אומר “את כל אשר צוה ה’ אותו אליכם”, ועוד שאמר כאן “והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה”, כי שגגתם במעשה שעשו לא שישבו ולא עשו. (במדבר טו כב)
וטעם והם הביאו את קרבנם אשה לה’ – על פר העולה הנזכר וחטאתם על שעיר החטאת, והזכיר כן לגודל החטא שהוא בכל מצות השם, לאמר כי אף על פי שהחטא גדול במאד מאד כיון שהוא שגגה והם הביאו עליה קרבנם עולה וחטאת ראוי לכפר להם. ובספרי דרשו הכתוב ליתורו, רבי יאשיה אומר כל שבט שעשה על הוראת בית דינו ועשו שאר שבטים מנין שהיו מביאים על ידם, תלמוד לומר והם הביאו את קרבנם אשה לה’, רבי יונתן אומר וכו’. ועל דרך האמת כבר הודעתיך כי כל מקום שנאמר ה’ במדת רחמים ולפני השם כמו על פני, והרי זו כמו שאמרו הוא ובית דינו. והנה אמר כי הם הביאו את קרבנם לשם המיוחד וחטאתם לפני, והנה החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין. והזכיר זה בעכו”ם, אבל בסדר ויקרא בשאר המצות הזכיר פעמים רבים לפני ה’ לפניהם, וזה מבואר. (שם שם כה)
אשר תעשה ביד רמה – אבל טעמו שתשגו ולא תעשו מה שצוה השם אבל תעשו הפכו, או יאמר שתשגו ולא תעשו מצותיו במה שהזהיר אתכם שלא לעשות… והנה חיוב הקרבן הזה בשגגת העדה משונה מן הקרבן האמור בפרשת ויקרא, כי שם חייב להביא פר לחטאת, וכאן פר לעולה ושעיר לחטאת, ועל כן הוצרכו רבותינו לומר שזה הקרבן על שגגת ע”ז. ולשון הכתוב שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו יאמר, וכי תשגו מכל המצות ותעברו על כל מה שצוה השם לכם ביד משה, שלא תעשו דבר מכל מה שצוה אתכם, תקריבו הקרבן הזה. והנה זה כפי משמעו הוא קרבן הכופר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם, ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל, ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה היחיד בתינוק שנשבה לבין הגוים, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם.

5. וקצת לחיוך – מתוך דרור פויר ב –

https://drorfo.wordpress.com/2003/06/20/%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%e2%80%93-%d7%a9%d7%9c%d7%97-%d7%9c%d7%9a/

14
המרגלים לא חטאו, והעם לא חטא, מי שחטא הוא אלוהים, שמעמיד מכשול בפני עיוור, שלוקח אוסף אנשים ומבצע בהם ניסויים.

15.
לקראת סוף הפרשה מופיע סיפור קצר, על אדם שקושש עצים ביום השבת. תפסו אותו, הביאו אותו בפני משה, ואלוהים אמר למשה: תהרגו אותו. תרגמו את המאדרפאקר באבנים עד שהוא ימות.
16.

תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם רואים את אחד מהסטיקרים האלה, “הקב”ה – אנחנו אוהבים אותך”.

17.
איש לא הולך לקושש עצים בשביל הכיף. אם הוא הלך בשבת לקושש עצים, כנראה שהיתה לו סיבה טובה. יכול להיות שנורא קר לו באוהל, אולי יש לו שם ילד או ילדה חולים, אולי פתאום הגיעו ההורים של אשתו בלי להודיע והוא צריך לעשות להם תה, אולי הוא פשוט עבד כמו משוגע כל השבוע ולא היה לו זמן, אולי הוא שכח איזה יום היום.
את אלוהים זה לא מעניין. תרגמו את המניאק באבנים, הוא אומר. בלי סיבה, בלי כעס, בלי לחשוב פעמיים. (ע”כ)
(מעניין השימוש הלשוני, למשל “המאדרפאקר”)

6. ולעומתו, אפשר לקרא ולצטט ממאמריה של מיכל טיקוצינסקי

אז לקרא אפשר אבל לא יכול להעתיק., נא לעיין – המקור ב –

 (מומלץ)

הארות

 1.
במדבר יג פסוק טז’ = ויקרא משה להושע… יהושע
תנא… יו”ד שניטל מ(שרי ) אמנו שרה עלה ונשתטח לפני הקב”ה ואמר…. עקרתני מן הצדקת הזאת, אמר לו הקב”ה צא לך, לשעבר היית נתון בשם נקבה ובסוף תיבה, חייך שאני נותנך בשם זכר ובראש תיבה…

2.

פרק יג פסוק כ’ = היש בה עץ
אמר רבא, איוב בימי מרגלים היה, כתיב הכא איש היה בארץ עוץ, וכתיב התם היש בה עץ, ואע”פ  דהכא עוץ והתם עץ, הכי קאמר להו משה לישראל, ישנו אדם ששנותיו כעץ ומגן על דורו כעץ
3.
פרק יד פסוק א’ = ותשא כל העדה
כד אתו מרגלי, אשכחינהו לישראל דעסקי בהלכות חלה וערלה, אמרו להם, לארץ אי אתם נכנסין ואתם עוסקים בהלכות חלה וערלהף מיד ותשא כל העדה…
(כאשר באו המרגלים מצאו את ישראל שעוסקים ….)
4.
פרק יד פסוק כא’ – ואולם חי אני
אמר…. מלמד שאמר לו הקב”ה למשה החייתני בדבריך
(מוזר, בניגוד לרש”י)
5.
פרק יד פסוק לד’ = כמספר הימים…
וכי ארבעים שנה חטאו והלא ארבעים יום חטאו, אלא לומר לך, כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה.
6.
פרק טו פסוק לב = ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו
ויהיו … במדבר, בגנות ישרל הכתוב מדבר, שלא שמרו ישראל אלא שבת ראשונה ושניה חללו
וימצאו, מלמד שמינה משה שומרים
7. פרק טו פסוק לט’ = וראיתם אותו וזכרתם
— פרט לכסות לילה
— וכו’ וכו’
שאילות
1.
איך ואיזה פרי נשאו המרגלים ומי לא נשא אף פרי
2.
מדבר פארן – איך מוסבר השם “פארן?
3.
פרק טו פסוקים כ’  כא’ = ראשית עריסותיכם
מה לומדים מהביטוי (המוכפל) הזה?
 שבת שלום
להת

Leave a Reply