Torat Ami

נִדָּה

1. הוציא מן הכלל, התעלם.

   • “הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע וַתַּגִּישׁוּן שֶׁבֶת חָמָס.” (עמוס ו׳ – פסוק ג׳)
   • “שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְהוָה וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ.” (ישעיהו ס״ו – פסוק ה׳)

(כלומר השרש נ.ד.ה)

אז מהצד הדקדוקי של מי הנדה – לעניין

,”במשנה במשנה, מסכת פרה, פרק ג’, משנה ה’ נאמר: “הראשונה עשה משה והשנייה עשה עזרא, וחמש מעזרא ואילך; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: שבעה מעזרא ואילך. ומי עשאן? שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתיים שתיים, אליהועיני בן הקוף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי עשו אחת אחת.”

• פרה ראשונה – משה רבנו
• פרה שנייה – עזרא הסופר
• פרה שלישית – שמעון הצדיק
• פרה רביעית – שמעון הצדיק
• פרה חמישית – יוחנן כהן גדול
• פרק שישית – יוחנן כהן גדול
• פרה שביעית – אליהועיני בן הקוף
• פרה שמינית – חנמאל המצרי
• פרה תשיעית – ישמעאל בן פיאבי
• פרה עשירית – מלך המשיח

מצווה זו מפיעה בספר במדבר פרק י”ט, ומתחילה במילים “זאת חוקת התורה”. חז”ל מביאים את מצוות הפרה האדומה כמייצגת הקיצונית של ה”חוקים”, מצוות שקשה לבני האדם להבין את התועלת בקיומם (הטעם שלהם). במדרש מובא ציטוט שיחה בין אלהים למשה: “לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר – חוקה”. גם על שלמה המלך נאמר “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני” – “שביקש לעמוד על טעם פרה” אך לא עלה בידו.

(ע”כ)

מצוות אפר פרה אדומה: אדם שהיה במגע או בקרבת מת נחשב טמא מת. טומאה זו חמורה ביותר ומונעת מהאדם חיים חברתיים רגילים.  התורה מצווה לשחוט פרה אדומה ולשרוף את כולה. הכהן מערבב את  האפר של הפרה במים ומתיז אותם על האדם הטמא ובכך מטהר אותו מטומאתו.
מצוות עפר סוטה: אם לאדם חשד מוצק שאשתו נאפה, ואשתו אינה מודה בכך, מביא הבעל את אשתו לכהן במקדש. הכהן לוקח עפר מקרקע המקדש ומערבב אותו במים. הוא נותן אותם לשתות לאישה, ואם האישה נקייה היא יוצאת בשלום ומבורכת בבנים לפני כל עם ועדה, ובעלה נושא בעוון שחשד בה לשווא.
• שתי המצוות באות לתת פתרון למצבים דומים, שבהם האדם מנותק ממקור החיים ונמצא תחת שליטת המוות. הטמא מת אינו יכול להתקרב לזירת החיים בגלל טומאתו וזקוק לטהרה. האישה הסוטה אסורה על בעלה כל עוד שלא הופרח חשדו, ובכך אינה יכולה להביא ילדים, שהם החיים המתחדשים. בשני המקרים, התורה נותנת מענה על ידי ערבוב של מים (שהם סמל החיים) עם ע\א-פר (שהם הסמל של הענווה והקרבה לה’). ובזה מובן שמידת הענווה של אברהם, המאפשרת את מלוא הדבקות בה’ – מקור כל חיים – מבטלת ומוחקת את שליטת המוות באדם ובעולם. (ע”כ)

הנושאהנ”ל לא כל כך קשור ישירות לפרש/תנו, אבל מעניין לדעת.

2. מלחמות בני ישראל במדבר – על כן ייאמר בספר מלחמות ה’ (פרק כא פסוק יד’)

פרק כא עם 8 נושאיו השונים בפרשתנו, מנותח יפה ב –

http://keren.itu.org.il/bible/files/4007.htm

….. הקב”ה הבטיח לאברהם את הארץ הכוללת עשרה עמים. אברהם הוריש לבנו יצחק שמונה עמים, ושתי ארצות (עמון ומואב) הוא הוריש לצאצאי לוט (עמון ומואב). השכר הגדול לבני לוט ניתן ללוט בשכר שתיקתו של לוט במצרים בשעה שאמר אברהם לפרעה על שרה: “אחותי היא” (בראשית יב, יט). מתוך שמונת העמים שירש יצחק, הוא הוריש לבנו עשיו את ארץ שעיר (אדום) ושבעה עמים לבנו יעקב. על מנת למנוע סכסוך עם בני אדום, צוו בני ישראל לבקש את רשותם לעבור בגבולם, ולקנות מהם מזון ומים….

למרות שלא צווה לעשות כן, שלח משה משלחת אל סיחון מלך חשבון, ובפיהם דברי שלום. השאלה המתעוררת היא מדוע משה עשה כן?
אברבנאל, הקדמה לספר דברים, הספק הי”ד:
“אם ה’ יתעלה אמר למשה: “קומו סעו…החל רש והתגר בו מלחמה”, איך שלח אליו משה מלאכים דברי שלום היפך הציווי האלוהי? ולו היה סיחון משיבו- הנה כל הארץ לפניך, מה יעשה אדוננו משה? האם יחדל מלהילחם בו? הנה יהיה זה עוון פלילי בהמרותו את פי ה’! ואם יילחם בו אחרי הודאת השלום, הנה בלי ספק דבר בלתי ראוי שיחל דברו ומוצא שפתיו ישנה, אחרי ששאלו שלום וענה אותו שלום”.
אברבנאל מחדד את הקושי, ושואל, אילו סיחון היה משיב למשה בדרכי שלום, האם משה היה ממרה את פי ה’ ולא נלחם בו? או לחילופין, איך הוא יכול להפר את הצעתו לסיחון ולהילחם בו, אם סיחון יענה לו דברי שלום.
אברבנאל משיב לקושי בדרך של לימוד והוראה ליתר האומות:
“שמשה אדוננו נהג בזה כמנהגו עם פרעה, שקודם המכה היה מתרה בו, עם היות שידע שה’ יתברך הודיעו שייתן סיחון בידו ראה משה לשאול לשלום … כדי לתת לימוד לשאר יושבי הארץ כי אם יקראו אליהם, יענו אותו, ויהיו למס. אחרי שראו סיחון שלפי שלא נטה לבו לשלום הכו אותו ואת בניו ואת כל עמו וילכדו את ארצו”.
לדעתו של אברבנאל, משה נהג כך כדרך שנהג עם פרעה, לפני המכה היה מתרה בו, וזאת כדי להראות לעמים האחרים מהו דפוס ההתנהגות של עם ישראל, שאינו תאב מלחמה. לעמים תהיינה שתי אלטרנטיבות: או לכרות ברית שלום בכפוף לתנאים מסוימים (שיהיו להם למס עובד), או לצאת למלחמה שתוצאותיה תהיינה כדוגמת המלחמה בסיחון.

…

(מומלץ לעיון)

יש לציין שלמרות “פחדו” של א-להים “פן יינחם העם בראותם מלחמה…” בני ישראל בנדודיו במדבר ניצחו  את אויביהם (פרט למקרה שהוזכר בפרשת שלח) במספר מלחמות, שלושה מהן בפרשתנו — – הכנעני מלך ערד, סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. (ועוד מלחמות קטנות פה ושם.)

איזה יופי, עם ישראל חי ולוחם, חבל שלפעמים העם נכשל במלחמותיו

מפת המסעות ואזורי המלחמות  מתוך

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/amiram/bamidbar2014/12%20%D7%A4%D7%A8%D7%A7%20%D7%9B%D7%90%20-%20%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%A2%20%D7%91%D7%A9%D7%A0%D7%AA%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%9D%20(%D7%91)%20-%20%D7%9C%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%93.doc

ולא תמיד נלחמו, היו גם נסיונות להימנעויות ממלחמה כמו לעיל (וכמו בפרשת בשלח) ובפרשתינו עקיפת אדום

מתוך מאמר מעניין –

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/chukath/mao.html

בספר במדבר כ מסופר על פניית משה לאדום בבקשה לאפשר את מעבר בני ישראל לארץ כנען דרך ארצם של בני אדום, ועל המענה השלילי שקיבל. כבר

בקריאה שטחית בולטת העובדה, שהסיפור רומז לסיפור אחר, כלומר: למפגש בין יעקב לעשו בבוא יעקב מחרן.

 מילות מפתח משותפות קוראות להבחין בדמיון שני הסיפורים, מילים כמו: “וישלח יעקב מלאכים” – “וישלח משה מלאכים”, “אחיו” “אחיך”, “לקראתך”

“לקראתך”, “יעבר” “נעברה”, השורש ‘הלך’ ומילית הבקשה “נא” הרווחת בשני הסיפורים. גם השמות שבהם מכונים המשתתפים בספר במדבר, רומזים

לאירועים בספר בראשית: “ישראל” על שם “כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל” )בר’ לב כט(, ו”אדום” – “על כן קרא שמו אדום” )בר’ כה ל(.

……

אולם הדמיון המשמעותי ביותר הוא אופי הסקירה ההיסטורית  בפי יעקב-ישראל. בשני הסיפורים אין בסקירת העבר כל קשר לבקשה הבאה בעקבותיה: אם

יעקב שהה אצל לבן והיו לו שור וחמור ועבד ושפחה, מדוע עליו להגיד זאת לעשו, וכיצד יביא הדבר למציאת חן בעיני עשו? ואם ישראל היו עבדים מעונים

במצרים, כיצד הדבר מצדיק את בקשת המעבר בתחום אדום? בשני המקרים אין לאירועי העבר כל נגיעה לנמען הבקשה, ואין קשר הגיוני בין ההנמקה

לבין הבקשה, שלא כמו בשופטים יא, בסכסוך בין ישראל לעמון )לא במקרה הפטרת פרשת ‘חקת'(.

….

בני ישראל היוצאים ממצרים עומדים בםני בעייה לא קלה: כל זמן שסבבו בארץ ישימון, היה ביכולתם להתמודד עם התקפות של נודדי מדבר אחרים, אולם

עתה הם קרבים לתחום המושב של עמים אחרים, והראשון שבהם אדום. מן המפורסמות היא איבתם של יושבי הקבע אל שוכני אוהלים, בשל הסכנה

המתמדת הנשקפת להם, ולא מן הנמנע הוא שבני אדום, האמונים עלי חרב, יצאו לקדם את הרעה הנשקפת לארצם, ולא ימתינו עד לפלישה הצפויה. כדי

למנוע מתקפה עליהם, פונים בני ישראל בבקשה שאין לה כל סיכוי להיענות, אך היא בחזקת התגרות גלויה. אין אומה שתסכים מרצונה הטוב כי יעוטו עליה

המוני גייסות זרים, אף אם כרוכה הבטחת תשלום בבקשת המעבר. גם אדום גם מואב וגם ממלכת סיחון מסרבים להצעת ישראל, ובצדק. אולם מאותה סיבה,

עשויה בקשה כזאת לעורר את האדומיים להתנפל על ישראל, שכן יראו בבקשה תואנה לפעולות איבה, כפי שאכן מתברר מנוהגם של בני ישראל כלפי

סיחון )ראה במדבר כא ודברים ב(/ על כן מעטרים בני ישראל את בקשת המעבר בתיאור מסכנותם במצרים. תיאור העבדות והעינוי לא נועד לעורר

רחמים, אלא תפקידו לרמוז שאין פניהם לאלימות, שכן כל המתכוון לתקוף או לפלס דרכו בכוח, מעוניין ליצור רושם של עצמה וגבורה ולא רושם של  דלות כוח ורפיון

ידיים. ….

אז עם אדום לא נלחמו (מסהסיבות שהוזכרו חעיל, אבח נלחמו כאמור עם 1) מלך ערד, 2) סיחון 3) עוג. מרשים וכל זה נכתב בספר מלחמות ה’. מה הספר הזה?

ומתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%94’_(%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90)

“ספר מלחמות ה’ נזכר בספר במדבר פעם אחת בלבד, במסגרת תיאור המסעות האחרונים של בני ישראל בדרכם ממצרים לארץ כנען, בשנה הארבעים למסעם:

	וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת. וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ. מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד. מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי, כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי. עַל-כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה’: אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב. וּמִשָּׁם בְּאֵרָה, הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה’ לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם.
– ספר במדבר כא, י-טז

בתרגומים העתיקים למקרא, תרגום השבעים ותרגום אונקלוס משתקפת גרסה זהה לזו המופיעה בנוסח המסורה באשר למונח “ספר מלחמות ה'” (באונקלוס: ספרא קרבין עבד ה’) אם כי התרגומים להמשך הפסוק משקפים את הקושי שעמד בפני המתרגמים בהבנתו.

עם זאת, עיון בתרגום ירושלמי א ו-ב (תרגום המיוחס ליונתן) מלמד כי תפיסת המתרגם הייתה כי אין במילים “ספר מלחמות ה'” כדי הפניה לספר אחר, חיצוני למקרא, אלא לספר התורה עצמו, והוראת המילה “ספר” כאן היא במשמעות סיפור. בתרגום ירושלמי א^{[דרושה הבהרה]} מתורגמת ראשיתו של הפסוק כך: “על כן יתאמר בספר אוריתא דתמן כתיבין קרביא דה'” (ובתרגום חזרה לעברית: על כן יאמר בספר התורה ששם כתובות מלחמות ה’). ובמיוחס ליונתן ביתר פירוט: “בגין דין יתאמר בספר אוריתא דה’ דמתיל כספר קרביא ניסיא וגבורתא דעבד ה’ לעמיה” (ובעברית: על כן יאמר בספר תורת ה’ המשול (או: המכונה) כספר מלחמות, נסים וגבורות שעשה ה’ לעמו).

בגישה זו אשר איננה רואה ב”ספר מלחמות ה'” הפניה לספר חיצוני החזיק חוקר המקרא נפתלי הרץ טור סיני, אולם מרבית הפרשנים המסורתיים וחוקרי המקרא סוברים כי בעת כתיבת התורה התקיים ספר עצמאי בשם זה אשר עקבותיו אבדו.

…. מרבית חוקרי המקרא מסכימים עם פרשני ימי הביניים ורואים בספר מלחמות ה’ ספר עצמאי אשר עמד בפני מחבר התורה, וליתר דיוק: מחבר פרק זה, בעת שזה נכתב. גם בקרב החוקרים קיימת המחלוקת בדבר היקף הציטוט. ניתוח תוכן הציטוטים בפרק כא והמקצב בו הם כתובים הביא רבים מהחוקרים לזהות את ספר מלחמות ה’ כשירת עלילה קדומה ובה תיאור מלחמות ה’ ועמו קודם כיבוש עבר הירדן המערבי. לאור זאת, יש מהחוקרים המזהים כמובאות מספר מלחמות ה’ גם קטעי שירה נוספים במקרא ובהם חלקים משירת הים, קללת עמלק, שיר הארון, משלי בלעם, ברכת יעקב וברכת משה. גם ציטוטים דוגמת “ה’ איש מלחמה ה’ שמו” (בשירת הים) ו”כי יד על כס יה מלחמה לה’ בעמלק מדור דור” (קללת עמלק) נתפסים כסיוע להשערה זו.

לאור זאת, ומתוך הנחתו של משה דוד קאסוטו על קדמותה של שירת העלילה ביחס לפרוזה המקראית, יש המתארכים ספר זה לתקופת השופטים, בניגוד לדעתו של יוליוס ולהאוזן ואחרים, המאחרים את זמן החיבור לאחר ימי דוד. לדעת יחזקאל קויפמן, ספר מלחמות ה’ דומה באופיו לחיבור אחר הנזכר במקרא – ספר הישר, ואילו לדעת מובינקל ספר הישר וספר מלחמות ה’ חיבור אחד הם.(ע”כ)

והסבר קטן (עם היבט בן זמננו) על שלש המלחמות ניתן ב –

http://www.yehonatan.com/about-7.html

“מפשטי המקרות בפרשתנו לומדים אנו כי שלושה עמים יוזמים שלוש מלחמות ברצף, על עם ישראל, ערב הכניסה לארץ.
את המלחמה הראשונה יוזם ‘הכנעני’ ככתוב: “וישמע הכנעני… וילחם בישראל” והיא מסתיימת ב”ויחרם אתהם ואת עריהם”
מלחמה שניה יוזם סיחון מלך חשבון האמורי והכתוב מתאר מלחמה זו בלשון “ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל” וגם מלחמה זו מסתיימת בניצחון ככתוב “ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו…”
בראש המלחמה השלישית עומד עוג , וגם בתיאורה הוא מודגש בלשון “ויצא עוג מלך הבשן לקראתם” ושוב מתוארת סיומה כקודמותיה בלשון “ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד”
יש להבין מדוע סובב הקב”ה את הסיבות כך שדווקא ערב הכניסה לארץ ישראל , יקדמו את פני עם ישראל שלוש מלחמות אלו ? שאף שהן נכפו על ישראל הן כאמור נסתיימו בניצחונו המוחץ.
ויתירה מזו : הרי ראינו כי במקרים דומים סוב הקב”ה את הנסיבות ואת התוצאות בדרך אחרת ! לדוגמא: מיד אחרי יציאת מצרים הקב”ה מלחמה בין ישראל לפלשתים  , וכך מתורת בפרשתנו ההתנהגות מול אדום  ואילו במלחמת עמלק הראשונה היו הכוחות שקולים  ומלחמת עמלק והכנעני בישראל , שלאחר חטא המרגלים, נסתיימה דווקא בתבוסת ישראל.
מרן הראי”ה זצ”ל  מאפיין  כל  אחד משלושת האויבים  והוא מסמל  סוג אחר של איום על ישראל. המלך האמורי –מסמל את האובים שיש להם מידת אכזריות רבה, ולעומתו עוג מלך הבשן מסמל את האויבים בעלי מידת ‘גבורה גופנית’  והכנעני , כמייצג את עמי כנען מסמל את האויבים בעלי כח הלכידות והגיבוש יחדיו.
רצה הקב”ה שעל ידי המלחמות האלו יתחזקו בני ישראל ברוחם ובביטחונם בו לקראת המלחמות הצפויות להם בארץ.
נראה שהרב זצ”ל רומז לדברים היפים גם לדורנו, דור השיבה לארץ ישראל. זה הדור אשר נאלץ מידי פעם  לעמוד מול אויבים אכזריים , המלוכדים נגדנו, ….. (ע”כ)

“וישלח ה’ בעם את הנחשים”

עם ישראל מדבר בה’ ומשה, וה’ שולח נחשים ושרפים (שרף יותר מסוכן מנחש).

מובא רעיון נפלא ששמעתי מהרב שלמה לוינשטיין שליט”א:

ה’ שולח אותם נחשים בשביל עצמו ואילו את השרף בשביל משה, ומדוע?

כיון שה’ מעדיף את כבוד הנביא יותר מכבודו (כפי שראינו אצל ירבעם בן נבט שביקש לעבוד עבודה זרה, וכשהנביא הוכיחו צעק תפסוהו, ויבשה ידו.

מכאן שה’ לא הענישו על זה שמרד בו ועבד עבודה זרה, אבל ברגע שניסה לפגוע בכבוד הנביא – ה’ הענישו, משמע שכבוד הנביא חשוב לה’ יותר מכבודו).

העם בא למשה ואומר: “חטאנו כי דברנו בה’ ובך”.

וה’ אומר לו: “עשה לך שרף” – ומשה עושה נחש נחושת. מדוע?

תירוץ:

כיון שה’ כאב לו יותר כבודו של משה אמר לו עשה לך שרף, אבל משה העניו מחל לעם על כבודו האישי ואילו כבוד ה’ הפריע לו, לכן עשה נחש נחושת…

למה דווקא נחשים?

ענני כבוד היו בזכות אהרן, וכתוב במדרש שחלק מהנס היה שענני הכבוד היו הורגים את הנחשים. מכיוון שאהרן נפטר התבטלו ענני הכבוד, וממילא באו נחשים ועקרבים…