From:
To:
Subject: FW: ואלה הדברים…באר את התורה…וייטב בעיני הדבר
Date: Sat, 25 Jul 2015 23:42:14 +1000
הקדמה כללית
משום מה – בזמנו ומאז ועד ימינו אף אחד/ת לא לקח/ה על עצמו/ה/ם את האחריות לכתיבת/עריכת התורה. כנראה שבזמנו לא חילקו תמלוגים על כתיבת ספרים, (או ש….))
נכון, יש הסיפור הידוע על חלקיהו הכהן הגדול ש”מצא” ספר בבית ה’ (וכנראה שהוא – חלקיהו לא ידע לקרא את הכתוב, אז הוא) נתן את הספר לשפן שיקרא (ויש שטוענים שחלקיהו הכתיב לשפן הסופר) והם בישרו למלך (שהיה בן 8 -9 לערך) שהם מצאו איזה ספר מענין, “ספר התורה” וכו’ וכו’, (מלכים ב’ פרק כב’). אלא שכנראה אף אחד לא לוקח את הסיפור ברצינות ולא מתיחסים אליו. (מה המסקנה??? – לא פלא ששם הסופר “שפן” ואולי כשמו כן הוא) .
וכבר הארכתי על זה בדברים, בשנים קודמות הלא הם כתובים ב-
פרשת דברים תשע”ג
ופרשת דברים תשע”ד
אז יש לנו ארבעה חומשים עם הרבה סיפורים וחוקים (וגם הרבה פרטים שנחיצותם אינה ברורה) , ויש לנו את ספר דברים, שמספר את אותם נושאים/סיפורים אבל עם פרטים קצת או הרבה שונים.
אז ראשית קוראים לספר דברים “משנה תורה” עם כל המשמעויות שיש לשם כזה, ואחד מהן = חזרה
ושנית מנסים (מזה כ – 2,000 שנות ) {בכח} להסביר את ההבדלים בין מה שכתוב בספר דברים למה שכתוב בחומשים האחרים, למשל “שמור וזכור בדיבור אחד” ועוד, וגם להסביר את נחיצותו של הספר החמישי. שיהיה כך.
מעניין למה השם של החומש והפרשה, הוא “דברים” ולא “הדברים”. למה הושמטה האות “ה” – הידיעה, כמו שבחומש ויקרא – “ו” ההיפוך לא הושמטה בשם החומש והפרשה.
וסיכום קצר של הקדמות לחומש, על ה”חשיבות” של חומש דברים = משנה תורה, ניתן ב –
http://midreshet.org.il/pageview.aspx?id=925
…”בלימוד זה נעסוק בשאלת נחיצותו של ספר דברים ומקומו בתורת ה’. נבחן מה תפקידו ומגמתו ומה פשר כינויו ‘משנה תורה’. ….
ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל … רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בספר הזה בענייני עבודת גִלוּלִים אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות. ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל… וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם – כמה יַמְרוּהוּ במדבר, וכמה שהתנהג עמהם הקב”ה במדת רחמים, וזה להודיע חסדיו עמהם ועוד שיִוַכְחוּ בדבריו שלא יחזרו לקלקולם פן יִסֲפוּ בכל חטֹאתם, ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמים יתנהג עמהם לעולם …
הקדמת הרמב”ן לספר דברים
הרמב”ן – רבי משה בן נחמן – (ספרד 1195 – ישראל 1270) מגדולי חכמי ספרד בימי הביניים. מנהיג, מורה, פרשן התורה והתלמוד (הבבלי), איש קבלה, רופא ויועץ למלך. עלה לארץ בשנת 1267, ופעל לחידוש היישוב היהודי בירושלים.
….
אם נבקש ייחוד לספר דברים נראה, כי ממאפייני הספר ואולי מעיקרי המסר שבו הוא עניין ההזדמנות החוזרת. לאמור: גם אם נכשלים וחוטאים – עדיין פתח פתוח לתיקון ולשיפור, אף לשינוי ולחידוש… בעצם כל מה שקשור בהנהגת הכלל – ענייני מנהל, ממסד ומשטר – מתחדש בזה הספר. מצוות המלך ופרטי ההלכות הקשורות במוסד זה, מוסד הנבואה, מצוות המלחמה וכל היוצא בזה… יש ליתן את הדעת מדוע באו מצוות אלו דווקא – ורק – בספר דברים? אפשר וכיוון שהן מצוות הנוהגות ונוגעות בכלל האומה ואינן מטלה אישית על יחידיה, אין מקום לדבר בהן בספרים שעסקו בהיות ישראל במדבר, שאז אין הם אלא יחידים. רק על סף הכניסה לארץ ייהפכו ישראל לישות כללית, ואז יש מקום למצוות על כלל האומה…..(ע”כ)
ואת עניות דעתי (שסמוכה על שולחן חוקרים אחרים) כבר אמרתי בסבב קודם, ספר דברים התפתח במקביל ובנפרד לחומשים האחרים, עובדה שגם היו שתי ממלכות, ישראל ויהודה. והעורך שהחליט לאסוף את מה שהיה כתוב במגילות קלף או חרוט על אבן וכד’ במצב יותר וכנראה פחות משומר, ולכלול גם סיפורי זקנים שזכרונם, יותר או פחות צלול, בלי לחשוב על החכמים שייולדו בעתיד, כינס, ערך וכרך את ה – 4 +1, לספר אחד, ושהחכמים בדורות הבאים ישברו את ראשם איך להסביר ולהכניס את הפיל בחור של המחט. והנה עובדה , הם הצליחו (כמעט)
פסוקי השבוע
ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו
נתן ה’ א-להיך לפניך את הארץ עלה רש
ה’ א-להיכם נתן לכם את הארץ הזאת לרשתה
ערב שבת שלום
פרשת דברים אומנם “קלה” לקריאה, אבל מתוסבכת בתוכנה, ולעיתים אף מתסכלת ומרגיזה, ולעיתים קרובות אף סותרת את מה שקראנו בפרשות קודמות.
סיכום קצר של תוכן הפרשה בתוספת מבחר מפירוש רש”י ניתן ב –
http://www.hidabroot.org/he/article/69382
כבר דנתי במספר בעיות הקשורות לחומש דברים ולפרשת דברים לפני שנה ושנתים במוזכר לעיל, כולל תוכן ומצוות
אבל עיון חוזר (מידי שנה) קצת יותר עמוק בפרשה, ומחשבה חקרנית וסקרנית מעלה ובע”ה תמשיך ותעלה מירב נקודות מענינות
וכבר הפסוק הראשון “בעייתי” — אז נתוח עמוק של הפסוק ניתן ב –
“מילות הפתיחה של ספר דברים – “אלה הדברים..” – זכו לפרושים רבים. ותהה המדרש בדיוק המילה “אלה”: וכי רק דברים אלו אמר משה? והרי פעמים רבות בחומשים הקודמים קראנו “וידבר משה..”? אלא “מלמד שהיו דברי תוכחות” [ילקוט שמעוני]. ואכן, בפתח דבריו מוכיח משה את עם ישראל על חטאים רבים. ואיזה טעם יש בתוכחת העם על מעשי העבר [חטא המרגלים, מעשה העגל]? והלא כל העם היוצא ממצרים מתו במדבר בשל חטא המרגלים, ובפועל משה מוכיח את דור המדבר על מעשה אבותיהם. לדעת הכלי יקר משה הוכיח את “הגדולים” – מנהיגי העם, בסמוך לחטא, אך חוזר ומוכיח את “כלל המון העם” בסמוך למיתתו “להודיע שהתוכחה טובה להיות סמוך למיתה
….תוכחתו של משה נאמרה “אל כל ישראל”. מדוע לא “לבני ישראל”? ומאיר הכלי יקר כי רק בפתח פרשתנו ובפרשת וילך [דברים, ל”א] נאמרו הדברים “אל כל ישראל”. וסבור הכלי היקר כי במקום שנאמר “בני ישראל” הדיבור היה אל כלל העם, ואילו אל “כל ישראל” משמעו אל “הגדולים שבישראל”. ומדוע דברי התוכחה נאמרו רק לגדולים שבהם? “לפי שגדולי ישראל עליהם מוטל להוכיח את העם, ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם
….
תאור המיקום המדוייק בהם נאמרו דברי תוכחתו של משה “..בעבר הירדן, במדבר, בערבה וגו’ ” זכה לפרשנויות שונות. בעל ההעמק דבר סבר שדברי משה לא נאמרו במעמד אחד ו/או ביום אחד, ומשה הקהיל את העם כל פעם באחד מהמקומות המתוארים בפסוק זה. מדרשים ופרושים אחרים ראו באזכור מקומות אלו רמז לחטאים שונים של עם ישראל לאורך שנות הנדודים במדבר [רש”י].
…
לדעת הרש”ר הירש מאחר שמשה “..במותו לא השאיר אחריו לא מצבת זכרון ולא עמוד של כבוד ולא שום מזכרת ארצית; אפילו קברו לא יזכיר אותו לדורות; כל מהותו הגופנית של משה נסתלקה בשעת מותו. רק המקום ששמע את דברו האחרון לעמו נמסר לזיכרון בכל הדיוק האפשרי; וכאשר יבוא לשם נין ונכד של דור המדבר, הוא יקלוט במקום זה את הד דברו של משה, וכך יתעורר לבו ללכת אחריו בנאמנות ולהמשיך את מפעלו בקרב עמו (ע”כ)”.
וגישה מסקרנת לפרשה מתוך
http://news.moreshet.co.il/news1.asp?x=55514&kategory=1602
“חשיבותה של פרשת דברים
בקריאת פרשת ‘דברים’ — שהינה תחילת התוכחה הגדולה של משה רבינו לעם ישראל בטרם הסתלקותו מן העולם — ישנן מספר סוגיות שדורשות התייחסות.
ראשית, אם משה חפץ להזכיר לעם את ארבעים שנות מנהיגותו שבהן הוא הוביל את העם עד הלום, מדוע הוא לא התחיל ממש בהתחלה — עם יציאת מצרים, קריעת ים סוף וחטא העגל — שהם אירועים גדולים שבאו לפני תחילת מסעם מחורב ארצה? ומדוע הוא חזר על כל הפרטים במלחמות האדירות נגד שני המלכים סיחון ועוג — שהתרחשו זה עתה? הרי כולם זכרו אותן היטב. התשובה לשאלות הללו, אחת היא. עם ישראל היה בעת ההיא לפני כניסתו לארץ שזו מטרתו העילאית מזה ארבעים שנה. משה, למעשה, אמר להם: תראו כיצד חטאכם בפרשת המרגלים, כאשר אמרתם “בשנאת ה’ אֹתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אֹתנו ביד האמֹרי להשמידנו” (דברים א, כז), עיכב אתכם שלושים ושמונה שנים במדבר. הניסים שה’ עשה לכם כעת, היה עושה לכם אז, לו רק הייתם מאמינים בו ובהבטחתו לכם ולאבותיכם.
ואכן, משה רבינו החל לשחזר את תחילת מסעם של בני ישראל מחורב ארצה, וגילה לנו ב’דברים’ משהו מדהים שלא ידענו קודם לכן. “ה’ אלֹקנו דִבר אלינו בחֹרב לאמֹר רב-לכם שֶבֶת בהר הזה: פנו וסעו לכם…בֹאו ורשו את-הארץ אשר נשבע ה’ לאבֹתיכם” (דברים א, ו-ח). מהו החידוש? שה’ דיבר, לא אל משה רבינו, כפי שעשה פעמים רבות, אלא דיבר ישירות לכל אחד ואחד מן העם וציווה אותם לנסוע ארצה, בדיוק כפי שהוא דיבר אליו במעמד הר סיני. (ע”כ)
וגישה תורנית מעשית מוגשת (מאותו אתר “מורשת”) ב –
http://news.moreshet.co.il/news1.asp?x=55513&kategory=1602
…… בפתיחת דבריו נשמע ציווי אלוקי שיש בו גם הכוונה מעשית וגם הנהגה רעיונית וחינוכית. הקב”ה אומר לעם ישראל: די לכם לשבת בהר חורב (סיני) מקום מתן התורה הגיע הזמן להמשיך אל עבר הכניסה לארץ. יש בדברים הללו קביעה רעיונית. עם ישראל יושב בהר חורב בהנהגה ניסית אין לו בעיות פרנסה, לא חסרים לו בגדים ללבוש, מקום מחסה משמש או גשם, יש לו הכול. לכן יכולים ישראל להתמקד בלימוד התורה שניתנה להם בהר סיני. לכאורה, קיום אידיאלי של חיי רוח ללא מגבלות חיי גשמיות. והנה בא הקב”ה וקובע די לכם שבת בהר הזה. אין זו דרך חיים נורמאלית לקיום חיי עם אפילו לעם ישראל.
מול “שבת בהר הזה” מציב הקב”ה את הדרך של “פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי”. ישראל נקראים לפנות מדרך חיים זו של הר חורב ולנסוע אל הר האמורי – ארץ ישראל. בניגוד להנהגה הניסית של הר חורב מופנים ישראל אל ארץ ישראל שם הנהגת הקב”ה היא הנהגה טבעית. שם, בארץ ישראל, יש אתגרי פרנסה ויש קשיי חיים יום יומיים. אין מן ואין ענני כבוד, יש עבודת האדמה ובניין הארץ בידיים ובזיעת אפיים. (ע”כ)
(ציונות לעילא ולעילא)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
- אלה הדברים וגו’
רשימה ארוכה ארוכה של מאמרים על נושאי פרשת (וספר) דברים נמצאת באסופה של אוניברסיטת בר-אילן
http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/
(טוב לאלה שיש להן/ם עודף זמן פנוי) אבחר שניים לדוגמא
http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/devarim/pri.doc
מבנה פרשת דברים
כל מחלקי הספר, ציינו שרוב פרשה זו הוא נאום תוכחה היסטורי, ובו מוכיח משה את העם על אירועי העבר. חמישה אירועים מזכיר משה בתוכחתו:
- א:יג-יח: מינוי שרי האלפים ושרי המאות (על-פי שמ’ יח).
- א:יט-מ: סיפור המרגלים (על-פי במ’ יג).
- ב:מא-מד: סיפור המעפילים (על-פי במ’ יד:מ-מה).
- ב:א-ג,יא: אירועים שקרו כחצי שנה קודם לכן:[3] סיבוב ארץ אדום (על-פי במ’ כא:ד), והניצחון על סיחון ועוג (שם כ”א-ל”ה).
- ג:יב-כ: הסכם ההתנחלות של שבטי ראובן וגד[4] בעבר הירדן (על-פי במ’ לב).
מכאן עולה שפרשת דברים מספרת מחדש כמה מאירועי המדבר, אלא שאזכורים אלה מעוררים שתי שאלות גדולות:
- למה להזכיר שוב את שני האירועים האחרונים שהתרחשו זה עתה (4, 5), הלוא הדור שעומד להיכנס לארץ חווה אותם בעצמו?
- מדוע מזכיר משה חמישה סיפורים אלה דווקא, הלוא היו אירועים אחרים כגון מכות מצרים, קריעת הים, מתן תורה, חטא העגל המתאווים, מחלוקת קֹרח ועוד?
……
ניתן להציע ולומר כך: יש מסר שנלמד מחמשת האירועים המופיעים בפרשתנו. המשותף לכולם שהם עוסקים במערכת יחסי משה והעם. אחד מהם הוא כותרת, שניים מבטאים טעות של העם שהייתה נמנעת אילו הקשיב העם למשה, ושניים מבטאים את האמירה ש”אפשר גם אחרת”…… (ע”כ)
ומתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/devarim/sab.html
כבר ציינו כמה מפרשים שמטרתו העיקרית של משה בסקירה זו היא להשוות את המסע הראשון לארץ בשנה השנייה למסע השני לארץ בשנה הארבעים.] השוואה זו ניכרת יפה מתוך השוואת לשון הפתיחה למסע הראשון ללשון הפתיחה למסע השני:
“רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובֹאו הר האמֹרי” (א:ו-ז).
“רב לכם סֹב את ההר הזה פנו לכם צפֹנה” (ב:ג).
בפעם הראשונה ‘ההר הזה’ הוא הר חורב, ומשום כך נאמר “רב לכם שבת בהר הזה” שהרי שם ישבו ישראל קרוב לשנה. בפעם השנייה ‘ההר הזה’ הוא הר שעיר שאותו סבבו ימים רבים – “ונסב את הר שעיר ימים רבים”, לכן נאמר להם “רב לכם סֹב את ההר הזה”. בפעם הראשונה החידוש הוא בעצם הנסיעה, שכן לפני כן הם ישבו בהר, לכן מודגשת המילה ‘סעו’, ואילו בפעם השנייה החידוש הוא בהתוויית הכיוון הנכון לנסיעה, שהרי העם נסע גם לפני כן, אלא שנסע בסיבובים ללא תכלית, משום כך לא נזכרת בציווי זה הנסיעה, ותחתיה מודגש הכיוון “פנו לכם צפנה”. מטרתה של השוואה זו היא ללמד את דור הבנים, שהיה שותף למסע השני ועומד כעת בפתחה של הכניסה לארץ, את לקחי העבר על מנת שלא לחזור על טעויות הדור הקודם.
בדבריי שלהלן אבקש להראות שלקח כללי זה לקח כפול הוא. כפילות זו ניכרת הן בתיאור אירועי המסע הראשון הן בתיאור אירועי המסע השני, הן בפסוקים המתארים את תקופת העיכוב ביניהם הן בתיאור המסקנה.
כאמור, אירועי השנה השנייה כוללים שני נושאים: חטא המרגלים וחטא המעפילים. הדמיון בין חטא המרגלים לחטא המעפילים ניכר במשפט הסיכום של משה לכל אחד מהחטאים:
“ולא אביתם לעלֹת ותמרו את פי ה’ א-להיכם” (א:כו, על חטא המרגלים).
“ותמרו את פי ה’ וַתָּזִדוּ ותעלו ההרה” (א:מג, על חטא המעפילים).
עוד יש לשים לב לדמיון שבין פתיחת תיאור חטא המרגלים – “ותקרבון אלי כלכם ותאמרו” (א:כב), ובין פתיחת תיאור חטא המעפילים – “ותענו ותאמרו אלי” (א:מא), ולדמיון שבין דברי העם בחטא המרגלים – “אנה אנחנו עֹלים” (א:כח), לדבריהם בחטא המעפילים – “אנחנו נעלה ונלחמנו” (א:מא).
חטא המרגלים היה שלא אבו לעלות, ואילו חטא המעפילים היה שהזידו לעלות. הצד השווה שבהם הוא שבשניהם המרו ישראל את פי ה’. תוצאת החטאים והעיכוב של שלושים ושמונה שנה מתוארים בשני פסוקים סמוכים זה לזה:
“ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם” (א:מו).
“ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר דבר ה’ אלי ונסָב את הר שעיר ימים רבים” (ב:א). (ע:כ)
(מומלץ לעיון)
- גם בי התאנף
הפרשה כוללת מספר אירועים חיוביים, ומולם בולט ומפורט באריכות (עם קצת שינויים משמעותיים), חטא מרגלים והעונש הכבד
והנה בעונש שמגיע (או לא) לבני ישראל מסתפח (לפי הכתוב) גם משה, גם הוא נענש ולא ייכנס לארץ ישראל
מה קורה כאן, מה הסיבה שבגללה משה לא עובר את הירדן?-יש שני סיפורים דומים ושונים. אז כמובן שחז”ל מוצאים הסבר. אז מתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/devarim/kri.html
מדוע לא נכנס משה לא”י? עפ”י המסופר בספר במדבר )כ א-יב( היה זה בגלל חטא מי מריבה, שארע בשנה האחרונה לשהותם של ישראל במדבר.
אולם בפרשתנו נראה לכאורה, שאי כניסתו של משה לארץ תלויה בפרשת המרגלים, שארעה בשנה השניה של ישראל במדבר. שהרי תוך כדי התוכחה
לבני ישראל בענין המרגלים )דב’ א לז-לח(, מתלונן משה, שגם הוא נענש בגללם שלא להיכנס לארץ: “גם בי התאנף ה’ בגללכם לאמר, גם
אתה לא תבא שם. יהושע בן-נון העמד לפניך, הוא יבא שמה, אותו חזק כי הוא ינחלנה את ישראל”.
מהו אכן הקשר בין חטא המרגלים, שהיה כולו של ישראל והמרגלים, לבין אי כניסת משה לארץ? הרמב”ן טוען, שאכן אין קשר בין שני הדברים,
ומשה צירף יחד שני חטאים שונים של ישראל, שגרמו לשתי תוצאות דומות – חטא המרגלים לאי כניסת ישראל לארץ, וחטא מי מריבה לאי כניסת משה לארץ.
….. (השימוש במלה “לכאורה” מטעה, הרי כתוב במפורש “וגם בי…)
פרוש זה מעורר קשיים מסוימים: א. מדוע לא המתין משה עם חטא מי מריבה עד סיום התוכחה בענין המרגלים? ב. מהי התועלת הגדולה בצרוף שתי הפרשיות, הרחוקות זו מזו מרחק זמן ומקום? …. מפרשים אחרים מצאו קשר הדוק יותר בין שני העניינים:
רס”ג הסביר שחטא המרגלים גרם לכך, שבני ישראל נתעכבו במדבר עוד שלושים ושמונה שנה, וכתוצאה מכך התרחש חטא מי מריבה ובעקבותיו
הגזרה על משה שלא להיכנס לארץ. אילו לא חטאו ישראל בחטא המרגלים, היו נכנסים לארץ בהנהגתו של משה, עוד בשנה השניה לצאתם מארץ מצרים.
הכלי יקר הוסיף לפירוש זה טעם לשבח. כתוצאה מכך שנתעכבו במדבר הגיעה זמנה של מרים למות, ונסתלקה הבאר, שהיתה מתנתה הטובה של מרים, ונתגלגל על ידי זה ענין מי מריבה.(ע”כ)
(יפה מומלץ לקריאה)
ועוד סיפור מעניין ניתן ב –
www.tora.co.il/parasha/05_tsuriel/dvarim_66.doc
בפרשתנו מאריך משה רבנו לתאר בשבעה עשרה פסוקים (א, כב-לט) כיצד קלקלו בני דור המדבר ע”י חטא מרגלים. פתאום באמצע (פסוק לז) מזכיר משה בעיה אישית: “גם בי התאנף ה’ בגללכם לאמר, גם אתה לא תבוא שם”. מאמר זה הוא תמוה, כי לא מפני חטא מרגלים נענש משה. כי כמו שהזכיר בפסוקים הסמוכים (לו, לח) כי כלב ויהושע ייכנסו לארץ, הרי גם משה רבנו עצמו לא האמין למרגלים, ומדוע תקופח זכותו?
ועוד יש לשאול, מפני מה אין משה מזכיר את החטא שלו במי מריבה? שהרי דוקא מפני חטא זה נקבר במדבר. ולמה האשים את ישראל “גם בי התאנף ה’ בגללכם”?
ועוד יש לשאול מדוע פעל “אנף” כתוב בלשון התפעל, המלמדת על דימוי חיצוני בלבד כמו “יש מתעשר ואין כל”. היה אפשר לכתוב “אנף בי”.
מענה לכל שלושת השאלות הוא בהנחת יסוד שבעצם ה’ היה מוכן לסלוח למשה תיכף ומיד. אבל מפני כבודם של ישראל, שלא יהא מצב שהם כולם נקברים בחוץ לארץ ורק משה רבנו, המנהיג שלהם, מגיע ארצה; לכן אין לסלוח לו. וזה מפורש במדרש:
“אמר לו הקב”ה למשה, באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ? משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן. בקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך. אמר לו המלך, אם אתה נכנס עכשיו, מה יאמרו הבריות? שאתה השבית הצאן! אף כאן אמר לו הקב”ה למשה, [זה] שבחך הוא? שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר, ואתה מכניס דור אחר? עכשיו יאמרו אין לדור המדבר חלק לעולם הבא! אלא תהא [קבור] בצידם ותבוא עמהם [לעתיד לבוא]” (במדבר רבה יט, יג).
(סיבה טובה)
וניתוח נאה של האירוע ניתן ב –
“אלא שבראש ספר דברים, בעניין חטא המרגלים, מובא:”גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה’ בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם” (דברים א לז). אם כן נשאלות שתי שאלות:
1) על איזה חטא משה רבנו נענש? על מי מריבה או על חטא הקשור לפרשת מרגלים?
2) לפי האפשרות השנייה, איזה חטא משה רבנו ביצע בפרשת מרגלים? ….
והתוספת “בגללכם” רומזת לכך שחטא מי מריבה בא בעקבות תביעה בלתי מוצדקת של העם למים.]
כך גם סובר הומברג (מובא בשד”ל):]
נטה משה מדבריו על המרגלים משום שראה את פניהם מכורכמים וזעופים מכובד תוכחתו. על כן בקש לפייסם, ואמר להם שגם הוא היה בעונש שלא לבוא אל הארץ.
לפי המדרש, על אף העובדה כי משה לא חטא בחטא המרגלים, קיימת בכל זאת זיקה מסוימת בין חטא מי מריבה לבין חטא המרגלים:
שני דברים גזר הקב”ה: אחד על ישראל ואחד על משה… כיון שבאליכנסלארץ ישראל, התחיל אומר: “אעברה נא ואראה את הארץ הטובה” (דברים ג כה). אמר לו הקב”ה:משה, כבר בטלת את שלי וקיימתי את שלך, אני אמרתי “ואשמידם”, ואת אמרת “סלח נא”, ונתקייםשלך. אמר לו משה: אף עכשיו מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך. אמר לו הקב”ה: משה… אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין?…
למשה רבנו אחריות “מיניסטריאלית” בחטא המרגלים
לפי מדרש אחר, הסיבה העיקרית של אי-כניסתו של משה לארץ היא אחריותו על מעשי העם: לא יעלה על הדעת שהמנהיג יינצל כאשר עמו כולו ייענש: (ע”כ)
(מומלץ לקריאה)
- ותשבו ותבכו,,, ולא שמע … ולא האזין
מתוך
http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/devarim/pfer.pdf
“ותשבו ותבכו לפני ה'”, חז”ל אמרו (סנהדרין, קד ע”ב ד”ה “בכה תבכה בלילה”): שתי בכיות, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני. בלילה – על עסקי אותו לילה שנאמר ‘ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא’ (במ’ יד:א). אמר רבא אמר רב יוחנן: אותו לילה ליל תשעה באב היה… אמר הקב”ה לישראל ‘אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות’. משה רבנו צופה את התגובה העתידה לבוא על עם ישראל בעתיד הרחוק בשל מעשיהם הרעים. עם ישראל בכה שתי בכיות לא מוצדקות, ועונשם היה שבעתיד יבכו שתי בכיות מוצדקות. לא בכדי אנו קוראים בפרשה זו בתוך דברי התוכחה של משה את התזכורת של מעשי המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, ובעטיים היה היום הנורא הזה יום בכייה לדורות, (ע”כ)
הסבר מעניין (שנכתב בפרשת שלח ) אבל מזכיר את הנאמר בפרשתנו
http://www.elon.org/shiur_hebrew/shiur_shelach60.htm
“וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדברים ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה”, רש”י אומר שיש בזה איזה ממד של נחמה משונה כזאת. הדבורה אמנם מכה בך, אבל גם היא עצמה מתה. וכאן מופיע
חידוש גדול
שלא היה כתוב בספר במדבר. “ותשבו ותבכו לפני ה'”, על מה? יכול להיות “ותשבו ותבכו”, ותגידו שבכל זאת תן לנו לעלות, “ולא שמע ה’ בקלכם ולא האזין אליכם”, ביטוי מאוד קשה “לא שמע ה’ בקלכם”. “וישמע ה'”, ה’ שומע לנאקת בני-ישראל, לצעקת בני ישראל שמעתי, וכאן “ולא שמע ה’ בקלכם”. רש”י מרגיש בזה ואומר כאן הערה חשובה, “ולא שמע ה’ בקלכם – כביכול עשיתם מדת רחמיו כאילו אכזרי”.
זה איזה מין מלכוד כזה כביכול כביכול שהקב”ה הכניס את עצמו אליו. , ה’ זה שם הרחמים שם ה’, “ולא שמע ה’ בקלכם”, אתם בכיתם
והוא לא שומע. ואם תגידו לי ככה זה, אם הקב”ה אמר להם שארבעים שנה צריך לרצות את העונש אז ארבעים שנה זה ארבעים שנה.
אין דבר כזה, זה מנוגד לכל תפיסת המוסר והאמונה שאנחנו רגילים, ראינו את זה בהרבה מקומות. הקב”ה אמר על מצרים ארבע מאות שנה, ואחר-כך העמידו את זה על מאתיים ועשר. הרמב”ם מלמד אותנו בכמה מקומות, בהקדמה למשנה הוא מאריך בזה שעונש גדול אפשר לצמצם עם תשובה גדולה.
ואוסף מדרשים נאה ניתן ב –
מדרש רבה:
מה כתיב למעלה פרשת מרגלים ויעפילו לעלות, הביא אפלה על יושביה, כולם באפלה. וארון ברית ה’ ומשה לא משו – שלא עלו עמהם, אמר להם משה כך אמר הקב”ה אלי לא תעלו ולא תלחמו… סבור הייתי לעלות אתכם, עכשיו לא תעלו, ירידה היא לכם. אף על פי כן ותחגרו – נעשיתם כולכם אחת, ותהינו לעלות ההרה, שהיו אומרים מטיפה לטיפה נתמלא ההין. כתוב אחד אומר ותזידו, וכתוב אחד אומר ותהינו, שהזידו על חניותיו של הקב”ה…
כאשר תעשינה הדבורים – מה הדבורה הזו כיון שהיא מכה את האדם מיד מתה, אף אותם כיון שהיה אחד מהם נוגע בכם מיד היתה נפשו יוצאת. מה הדבורה הזאת פורחת, אף הם היו פורחים עליהם. לשעבר היו שומעים שמעכם ומתים, שנאמר (שמות ט”ו) שמעו עמים ירגזון, ועכשיו וירדפו ויכתו אתכם. ולא שמע ה’, כביכול עשיתם מדת הדין כאילו אכזרי. (במדבר פרשה יז ו)
…
אלשיך:
ותענו אותי – ולא התחננתם לה’. אנחנו נעלה – כאילו כבר נמחל חטאכם ובלי הכנעה אלא כאילו בחרבכם תירשו ארץ. אמור להם – ולא הייתם שוגגים כי אם מותרים. כאשר תעשינה הדבורים – המבריחות בקול הברתן. ותשובו ותבכו – לתקן התשובה הנ”ל שלא היתה לפני ה’, וששערי דמעה לא ננעלו, והבכיה מקרבת האדם לה’. ולא שמע – שהבכיה היתה מאימת האמורי ולא מתשובה. ותשבו בקדש – ולא שמעתם לנסע לים סוף עד שראיתם שאינו מועיל לכם. (דברים א מא והלאה)
ומשהו שלישי בנושא, מתוך
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=3057535&forum_id=771
פרק א פסוק מה
“ותשבו ותבכו לפני ה’ ולא שמע ה’ בקולכם ולא האזין אליכם”
צריך להבין על מה ולמה בכו בני ישראל.
יש לומר, כי בני ישראל בכו משום שאחר שהוכו במלחמה הם חזרו בתשובה ובכו על עוונם כדרך השבים. ולמרות זאת לא קיבל ה’ את תשובתם מרוב עוונם.
…..
צריך לדעת כוונת הכתוב, אם הכוונה בזה ששבו מהמלחמה ויבכו על מה שהכו מהם האמוריים, אין ידוע מכוון הסיפור בזה, גם אומרו ‘ולא שמע וגו’ ולא האזין וגו”, אם הבכי היה על צרה שעברה עליהם מה מקום למאמר זה.
אכן נראה שכוונת הכתוב היא שאחר שהכום האמורי נכנעו לפני ה’, ושבו בתשובה גם בבכי על עון כמשפט השבים, ואף על פי כן גדלה צחנתם שלא שמע ה’ לקול תשובתם ולא האזין לבכייתם.
- עוג מלך הבשן (פרק ג פסוקים א’ – יג’)
קטע מאוד מעניין, שתמיד סיקרן אותי הן תיאור המיטה (ערש – עריסה בה הוא ישן (כשהיה ילד???) והן מדרש האגדה על רגעיו האחרונים
למשל מתוך ויקיפדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%95%D7%92_%D7%9E%D7%9C%D7%9A_%D7%94%D7%91%D7%A9%D7%9F
עוג נהרג בקרב מול עם ישראל בשנה ה-40 לנדודיהם במדבר. על פי חישובי המקרא, זה יוצא בשנת 1271 לפנה”ס (ב’ת”ץ). על פי המדרש, כאשר עם ישראל באו לכבוש את הבשן, עוג רצה להפיל עליהם הר. הוא עקר הר מהמקום שלו, ובא לזרוק על בני ישראל. כדי שזה לא יקרה, הקב”ה זימן להר המון נמלים שאכלו אותו מבפנים, ויצרו מין טבעת. ההר נפל על הצוואר של עוג, ובנס, השיניים שלו גדלו בן רגע, ולא נתנו לו אפשרות להוציא את ההר מצווארו. כך הוא מת מחנק.
אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה הוה בעי למשלפה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה והיינו דכתיב (תהילים ג) “שני רשעים שברת”…
והנה ציור של המיטה, מתוך לעיל
ולסקרנים, משהו על “אצבע עוג מלך הבשן”
דיון יותר ציני ומעמיק בנושא ניתן ב –
….”
עוג באגדה
האגדה נוטה להעניק לעוג מימדים גדולים במיוחד, הן מבחינת משך חייו, והן מבחינת גובהו. לפי המדרש, עוג זכה לאריכות ימים מופלגת. רש”י, המסתמך על מקורות רבים בחז”ל, כותב כי עוג היה פעיל בזמן אברהם, ויתכן גם שניצול ממי המבול. המדרש גם יודע להסביר את מקור שמו ומדוע הוא זכה לאריכות ימים כזאת:
למה נקרא שמו עוג? שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות (אפיית מצות לפסח), הוא לא נתכוון לשם שמים אלא אמר: “אברהם זה קוניון (נוקם) הוא, ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך, והוא יוצא למלחמה ונהרג, ואני נוטל את שרי אשתו”. אמר לו הקב”ה: “חייך שכר פסיעותיך אתה נוטל, שאתה מאריך ימים בעולם. ועל שחשבת להרוג את הצדיק …..
…עוג הוא אליעזר, ופרסות רגליו של אברהם אבינו היה טומנו בכף ידו, ופעם אחת גער בו, ומיראתו נפל ממנו שינו, ונטלו אברהם אבינו, ועשאו מטות של שן, והיה ישן שם, ויש אומרים כסא עשאו, וישב בו כל ימיו, ומי נתנו לאברהם, נמרוד … ומה היתה אכילתו, אלף שוורים, וכן כל מין חיה, ושתייתו אלף מדות, ומה היתה טיפת זריעתו, שלשים וששה ליטרין…
(היה לחז”ל דמיון עשיר)
…בעניין גודל המיטה, אין אבן עזרא מקבל את הסברו של רש”י, ש”אמת איש” מכוון לאמתו של עוג, וזאת משתי סיבות: “כי מה בא הכתוב ללמד? ועוד, שלא יהיה בצלם אדם כלל!”. אם התורה רוצה להודיע לנו מה היה גובהו של עוג, עליה להשתמש במדה המוכרת לנו, ולא יתכן שהיא תבאר את הלא-ידוע על ידי הלא-ידוע עצמו. ועוד – כאמור – יש להשתדל להסביר את הטקסט המקראי כמותאם לחוקי הטבע. הוא סובר איפוא שגובהו היה כפול מגובה הרגיל של בן-אדם – דבר עדיין מתקבל על הדעת(ע”כ)
מומלץ – מעניין)
ואוסף מדרשים בנושא ב –
http://www.aspaklaria.info/070_AYIN/%D7%A2%D7%95%D7%92.htm
(מומלץ לא אצטט)
הארות
1.
פרק א פסוק ח’ = לתת להם
לתת לכם לא נאמר אלא לתת להםף מכאן לתחיית המתים מן התורה
2.
פרק א פסוק לז’ = גם בי התאנף
(לפי הקונקורדנציה – מאנדלקרן
פעל נגזר משם- “אף” חרן אף
וחז”ל אמרו על העוף הטמא אנפה שהוא דיה רגזנית
3.
פרק א פסוק כב = ויחפרו לנו את הארץ (במקום “ויתורו” בפרשת שלח)
תרגום אונקלוס – ויאללון
א”ר… מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל, כתיב הכי :ויחפרו: וכתיב (ישעיהו כ”ד( וחפרה הלבנה
4.
פרק א פסוק מו’ = ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם (פסוק קשה)
תניא, ר’ י אמר, מכאן שאין ישיבה אלא לשון עכבה
ולפי חומש עולם התנ”ך
יש בפסוק “דוגמא לביטוי שהוא חזרה בפועל זהה, בביטויים מסוג זה נעשה שימוש רב בלשונות שמיות, כאשר המחבר אינו רוצה להרחיב (את הדיבור ???) באותו עניין. (מוזר לי)
5.
פרק ב פסוק ט’ = אל תצר את מואב
וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות(?), מפני שעשה ק”ו בעצמו, אמר ומה מדיינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה צרור את המדיינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כ”שכ
6.
פרק א פסוק כא’ = עלה רש “ר” צרוייה, פרק ב פסוקים כד’ ו- לא’ =החל רש, “ר” קמוצה
?????????
, 7.
פרק ב פסוק כ’ = ועמונים יקראו להם זמזמים
מתוך עולם התנ”ך
הם הזוזים הנזכרים בבראשית יד ה’,. בין הרפאים לאימים, של’ת השמות כאחד מביעים פחד. רפאים = רוחות רפאים, אימים מלשון אימה, וזמזומים כנראה מן הערבית, זמזמה – קול עמום ומרוחק. השם זוזים גם מושווה למילה הערבית זיזים, המציינת את הקול שהשד משמיע בלילה… (נא לעיין)
שאילות
(יש הרבה, אשאיר לסבב הבא אי”ה)
שבת שלום, שבוע טוב וצום קל
להת