From
To:
Subject: ואתחנן…ואתם הדבקים…כי אתם המעט
Date: Sun, 2 Aug 2015 00:09:14 +1000
הקדמה כללית
ספר דברים הוא נאום ארוך של מנהיג, בשלהי ימיו, ולא אנסה לנחש את מצב בריאותו הפיזית או הנפשית, – נכון לא נס ליחו ולא כהתה עינו, אבל יצור אנוש בן 120, שמתוכם כ – 100 שנה נדודים במדבר, וכ- 40 שנה דיבור עם א-להים פנים אל פנים, מי יודע איזו השפעה נגרמת, וזה דבר ידוע שמי שיושב על כיסא מעדיף להמשיך לשבת, – כך שאין זה פלא שמשה רבנו משום מה היה רוצה להאריך את כהונתו, אבל הוא יודע שזה בלתי אפשרי, אז הוא מברבר, מתכנן ערים עתידיות ועכשוויות (ערי מקלט), מוסיף חוקים חקלאיים (= ערלה, כלאיים ועוד) לארץ שעדיין לא נכבשה, או חוקים ממלכתיים (= חוק המלכות וכד) חוזה עתידות, מברך ומקלל ואפילו מחבר שירה, איזה יופי.
ספר דברים, משנה תורה, הוא ספר יפה, נכתב על ידי בעל כשרון ספרותי מצויין, העריכה קצת לקוייה, אבל התוכן והמשפטים/פסוקים כתובים בצורה מקסימה ומרשימה. נכון יש בו סתירות לנאמר בחומשים האחרים, אבל זו בעייה אחרת, מה שכן, בהסתכלות יותר “אוביקטיבית” ספר דברים קצת שונה
אז אגגל לחפש את מקור הספר ואכן, וכבר כתבתי משהו בגליונות קודמים, מתוך ויקיפדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D
הזיהוי של ספר דברים כתעודה בפני עצמה שהתחברה במסגרת רפורמת יאשיהו תרם לזיהוי מאפייני לשון ותאולוגיה ייחודיים לאסכולה הדויטרונומיסטית בה צמח הספר. את הביטויים המאפיינים את הספר ליקט משה וינפלד בעבודת הדוקטורט שלו מ-1964, “מוצא ספר דברים והאסכולה הדבטרונומיסטית”. מבחינה לשונית וסגנונית, וינפלד הסיק שאסכולה זו פעלה בשלושה תחומים מרכזיים: חיבור ספר דברים, עריכת ההיסטוריוגרפיה המקראית (ספרי יהושע עד מלכים ב’) לפי התאולוגיה הדויטרונומיסטית (שבבסיסה שכר ועונש), ועריכת ספר ירמיה. וינפלד מדגיש, ששלוש פעילויות אלה, מביאות את בשורת האסכולה בשלוש סוגות שונות: חוק ומשפט, היסטוריוגרפיה, ונבואה. נקודה מרכזית נוספת שהעלה וינפלד במחקרו הוא זיהוי דגם הברכה והקללה שבספר דברים כמקביל לנוסח בריתות במזרח הקדום.
וזה מפורט יותר ב –
(לא אצטט, מומלץ)
חיפשתי את “האתונות” (אחת מהן של בלעם??? – צוחק) – חיפשתי משהו על הפסוק התמוה בפרשה “:כי עם קדוש אתה… בך בחר” ומצאתי מאמר ארוך, שמנסה להסביר למה בני האדם (גם צדיקים וילדים וכו’) נספים, כלומר נהרגים (נרצחים או נפצעים אנושות, או… ח”ו) בצורה טראגית, ללא סיבה “מוצדקת” (???) וכולם שואלים – למה…? . אז אפשר להציץ ב –
http://www.kipa.co.il/jew/126/25980.html
מעניין שאמצע, ההתפלספות, כותב המחבר “אני לא יודע”, ולמרות זאת הוא ממשיך וגו’, – מומלץ ליורדים/ות לעומקו של עניין. לצערנו יש הרבה שאילות על חיינו עלי אדמות, שהתשובה הכי מתקבלת היא “לא יודע”– לנושא הפסוק אחזור להלן
פסוקי השבוע
השמרו לכם פן תשכחו
כי אהב את אבותיך
ולמען תאריך ימים
ערב שבת שלום
פתיחה
כבר עיינתי וכתבתי על הפרשה פעמיים, השבח לא-ל – וניתן לעיין בגליונותי כדלקמן
על פרשת ואתחנן – תשע”ג
על פרשת ואתחנן – תשע”ד
(אזהרה, גליון פרשת תשע”ד – ארוך)
ובגליון השני לעיל אפשר לקרא על נושאי הפרשה, מצוותיה ולקחיה. ואין הקומץ משביע את הארי. כי התורה היא מעיין בלתי נדלה, שממנו שאבו אבותינו וחכמינו מאז (2,000 + שנות) ומתמיד, ועד לימינו שואבים חכמינו (ואף אותם שאינם חכמים במיוחד) רעיונות ומדרשים לאין ספור. אז גם אני הקטנטן אשאב קמעה “בכף ידי”
מתוך
http://www.פרשת-שבוע.com/2010/07/parashat-vaetchanan.html
ולהלן מתוך
פרשת ואתחנן ממשיכה את נאומו הראשון של משה רבנו. משה מספר על התפילות והבקשות שהתפלל על מנת שיוכל להיכנס לארץ ישראל. תשובת ה’ למשה נוקטת בלשון “רב לך”, אותה לשון בה נקט משה כנגד קרח ועדתו, ומורה לו לא להתפלל יותר. משה מקבל עליו את גזר הדין, ואכן לא מבקש יותר להיכנס לארץ ישראל. מדוע ה’ מצווה על משה להפסיק להתפלל? תשובה אפשרית אחת היא שה’ אינו מעונין במצב בו תפילות רבות נותרות ללא מענה, ואם כך בתפילות של משה רבנו, מה בתפילותיו של כל אדם אחר. תשובה אחרת היא שמשה הגיע לנקודה שבה עוד תפילה אחת וה’ היה “מתרצה” ומאפשר לו להיכנס לארץ ישראל. ה’ למעשה אומר למשה שהדבר תלוי בו. במדרש על יומו האחרון של משה מסופר כי ה’ הציע למשה להיכנס בתור משרתו של יהושע, אולם לאחר ניסיון מועט ומצב בו משה הגיע לכדי קנאה ביהושע, העדיף משה למות באומרו “אלף מיתות ולא קנאה אחת”.
לאחר מכן ולמעשה בסיום הסקירה ההיסטורית של מסע בני ישראל במדבר, עובר משה לציוויים ואזהרות ומתמקד בעיקר בציווי נגד עבודה זרה, גם קריאת התורה לתשעה באב לקוחה מתוך הפרשה ומופיע בה הרעיון של הגלות בעמים, של החזרה לארץ ישראל ובעיקר בצורך לשמור על המצוות כתנאי לחיים בארץ ישראל.
בסוף פרק ד’ נקטע הנאום של משה לשמונה פסוקים המתארים את יסוד ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי ולאחר מכן מתחיל נאומו השני של משה, נאום שיימשך כמעט עד סוף ספר דברים. אם הנאום הראשון היה נאום היסטורי, הרי שהנאום השני הוא נאום המצוות והוא מתחיל ישירות באזכור מעמד הר סיני ועשרת הדברות (בנוסח שונה מעט מהנוסח ביתרו).
והעשרת העין – מתוך לעיל ציור של מרק שאגל
משה מקבל את הלוחות – מרק שגאל – 1960-1966 מוזיאון שגל, ניס צרפת
וסתם שאילה – כמה פעמים מופיע הביטוי :שמע ישראל” בתורה, ומי מהם היוצא דופן
ומשם גם חידון ל לפרשה
נושאים ופסוקים לעיון
- 1. תחנוני משה = אעברה נא.. ויתעבר בי
יופי של שירתיות – השימוש של השורש ע.ב.ר בבניין פעל ובהתפעל
משה רבנו היה לא רק מנהיג בטוב וברע, ואפילו נגד רצונו, אלא היה לו (או אולי לעורך הספרותי של מעלליו) כשרון פיוטי
כמו בפסוקים הבאים… – רב לך … אל תוסף דבר…. בדבר הזה . לא תעבור.. הוא יעבור
תפלת משה – תחנוניו, התעקשותו של ה’ לא לסלוח, למרות שכבר מספר פעמים קודם לכן, ה’ שינה את דעתו ואת החלטותיו, מעוררת תמיהות רבות. למה משה מתחנן? הוא לא ביקש את התפקיד. בעצם למה הוא בכלל ביקש? התפקיג שלו היה – צריך לבדוק בספר שמות. מה ה’ הציע לו? מה היו תנאי העבודה של משה?. האם הכנסת בני ישראל לארץ הייתה חלק מהתפקיד? אני חושב שא-להים בעצם “פיטר” את משה, או בלשוננו – הדיח את משה ואץ “הרג” או בלשון יותר קלה “המית” אותו, או טו טו טו בדקה ה-59. (נושא לדיון)
(ובעצם יש פה משפט שסותר את עצמו. ה’ הכל יכול, יודע הכל מראשית עד אחרית, משנה את החלטותיו ודיעותיו. איך אפשר להסביר את זה. – דורש עיון)
קשה לי לדמיין את משה מנהיג בן 120, אחיו ואחותו מתו (מזקנה) לפני מספר (ימים או) חודשים והוא רוצה להמשיך לחיות, לכבוש להרוג, לזרוע, לנטוע, לבנות – כדי לקיים עוד מספר מצוות התלויות בארץ. והרי עובדה תנ”כית היא שבני ישראל ( 9.5 – 12 השבטים יחד ו/או לחוד) המשיכו להילחם עודכ – 300 שנה כם השכנים עד תקופת דוד שלמה, וגם לאחר מכן (ועד ימינו) היו ויש מלחמות עם השכנים.
אז עד שאול המלך איזו חקלאות הייתה בארץ? האם קיימו מצוות ערלה, שמיטה וכו’ בזמן השופטים?
כנראה שמצוות לקט שכחה ופאה, היו מנהגים חקלאיים סוציאליים (לפי מגילת רות.) אבל שנת השמיטה אינה מוזכרת בתנ”ך גם לא הנחת תפילין, או איסור בשר בחלב
אז אולי היה מנהיג מדהים לשבטי ישראל בשם משה – מתי שהו, היו עובדות, היו סיפורים, נוצרו חוקים, נוצרו גוזמאות, בא עורך ספרים וכתב את ספר דברים, ספר יפה שלאחר מכן נקרא “משנה תורה” יופי
הסבר קצר וכולל למילה “ויתעבר” מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/sofrim/ilanhp/htabr.html
בביאור הכתוב “וַיִּתְעַבֵּר ה’ בִּי לְמַעַנְכֶם” (דברים ג26) מצאנו מספר ביאורים, כפי שכתב רבינו בחיי: “ויתעבר ה’ בי למענכם:
- על דרך הפשט: נתמלא עלי עברה בשביל תלונותיכם, וכן הזכיר בסמוך: (דברים ד, כא) ‘וה’ התאנף בי על דבריכם’, והוא שכתוב: (תהילים קו, לב) ‘וירע למשה בעבורם’.
- ועל דרך המדרש: ויתעבר ה’ בי. זהו שכתוב: (שמות לד, ו) ‘ויעבור ה’ על פניו’, כלומר אותה שעה כשנתן לי גדולה בשבילכם והעביר כבודו לפני בסיני התחננתי לפניו על זאת ולא שמע אלי.
- ועל דרך הקבלה: ויתעבר ה’ בי, ירמוז לסוד העבור,… וידוע כי לשון “סוד העבור” מלשון עברה, כי סוד הגלגול בענין היצירה מדה מתנהגת בעוה”ז במדת הדין, והוא סוד: (שמות לד, ז) “פוקד עון אבות”, וכבר רמזתיו שם, וזהו שאמרו רז”ל בברכות: (כט ע”ב) אפילו בשעה שאתה מלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו צרכיהם לפניך”.
או מאמר שמנתח את נושא תחנוני משה (חרוז נאה) –
https://www.kby.org/hebrew/torat-yavneh/view.asp?id=4573
“..
כמה תפילות נשא משה? תקט”ו תפילות:
“ומנין שהתפלל משה תקט”ו פעמים, שנאמר ‘ואתחנן אל ה”, מנין ואתחנ”ן הכי הוו” . אך בורא העולם לא נענה להפצרותיו הרבות של משה רבינו, והוא לא זכה הוא להיכנס לארץ.
כמה תמיהות עולות בפרשה זו. האחת, על הפצרותיו הרבות של משה רבינו להיכנס לארץ, ובניסוחו של אברבנאל:
“למה משתדל משה רבינו כל כך על הכנסתו לארץ, ועל האריכו ימי חייו? האם לא היה יודע גודל מעלת נפשו, ושבהפרדה מן הגוף תדבק בקונה ותהיה לה בעולם הנשמות עונג נפלא בלתי נערך ובלתי משוער עם העונג המושג אליה בהיותה עם הגוף? ולמה אם כן היה בוחר בחיים הגשמיים האלה ובהכנסת הארץ יותר מהתוסף בבית אלקיו בעולם הנשמות”?
תמה האברבנאל על רצונו העז של משה להיכנס לארץ הקודש, ולא נתקררה דעתו עד שהוא עצמו הביא ארבעה תירוצים, שמהם נזכרו בדברי חז”ל. האחת: “מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי” . כלומר, נכספה וגם כלתה נפשו של משה לארץ כדי לקיים את המצוות בה.
…
ועדיין תמהים אנו בפרשה רבתא זו את תמיהת רבותינו, מדוע אכן לא נענה הקב”ה לתפילתו של משה רבינו. הן אין דבר העומד בפני התפילה, ובפרט בפני תפילתו של משה רבינו – ומדוע לא נענה משה?
הראשונים תירצו באופנים אחדים. בעל העיקרים והאברבנאל הבינו כי תפילת משה לא נתקבלה, כי תפילה זו עמדה נגד שבועתו של הקב”ה, “לכן לא תביאו”. והר”ן בדרשותיו ביאר, שהקב”ה לא שעה לתפילתו של משה, שכן בחטא מי מריבה משה זלזל גם בכבודם של ישראל, כאשר אמר “שמעו נא המורים”. ולכך מבאר הר”ן, שהש”י הורה בתורה שלא היה ראוי למחול אף למשה בשום פנים, כדי שהוא ישמש דוגמה לדורות, שיחמיר אדם על עצמו שלא להקל בכבוד הכלל:
נעיין שוב בתפילת משה.
..”ויתעבר ה’ בי למענכם ולא שמע אלי, ויאמר ה’ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה” .
הלשון “למענכם” בפסוק זה מוקשה, שכן מדוע זה “למענכם” – אי כניסת משה רבינו לארץ ישראל. אמנם רש”י, כאמור לעיל, פירש “אתם גרמתם לי” , כלומר פירוש המלה למענכם היא בגללכם, בגללכם נגרם חטא מי מריבה.
אמנם הראשונים הקשו על פירוש זה, “כי הפרש גדול יש בין לשון ‘בגללכם’ ובין לשון ‘למענכם’, שכן לשון ‘למענכם’ פירוש לטובתכם, לאמור שאי כניסתו של משה היא לטובת עם ישראל. ולכן ביאר הספורנו: “מפני שהייתי מתאווה לקיים אתכם בה שלא תגלו ממנו לעולם, והוא כבר נשא ידו להפיל זרעכם בגויים” , כאמור לעיל, שאילו משה היה נכנס לארץ לא היו ישראל גולים משם, ובית המקדש לא היה נחרב. אך טובתם של ישראל אחר שחטאו וירדו ממדרגתם היא “להפיל זרעכם בגויים”, שכן אמרו חז”ל, כי בחורבן בין המקדש שפך הקב”ה חמתו על העצים ועל האבנים
………….
מדוע טוב הוא לישראל, שמשה רבינו לא ייכנס לארץ ישראל, כי אילו היה משה נכנס לארץ, ובונה את בית המקדש, חלילה היה הקב”ה שופך חמתו על ישראל, ולא על בית המקדש שלא היה ניתן להיחרב, וכדברי בעל אור החיים:
“אי כניסתו של משה לארץ, לטובתן של ישראל היא, שכן עתידים הם לצאת לגלות, שכן עדיין לא הגיעו לפסגת שלמותם הרוחנית, אך לעתיד לבוא אכן יזכו להכניס את העם לארץ.
(ע”כ, וזו דוגמא איך אפשר להכניס את הפיל… ולהפוך מה שכתוב למשהו הפוך על הפוך- מומלץ)
וסיכום מאוד מעניין (מטעם אוניברסיטת בר-אילן) ניתן ב –
www.biu.ac.il/jh/parasha/veethcha/ivr.doc
אצטט את סופו
הרב נבנצאל אומר שהמפתח להבנת הנושא הוא דברי משה רבנו עצמו. משה השתמש בשורש ע-ב-ר: “אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה”, ולא בשורש כ-נ-ס, למשל: ‘אֶכּנס נא ואראה’. מדוע? משה הבין שאחרי כל כך הרבה תפילות שלא נענו, תפילה רגילה נוספת לא תצלח, כי “תפלה” גם היא בגימטרייה תקט”ו, והוא ניצל כבר את המספר המרבי שלהן. אמר משה רבנו: ‘אשתמש בתפילה מיוחדת – אמירת י”ג מידות, שאותה חייב יהיה הקב”ה לקבל’, כפי שאומרת הגמרא8 שקיימת “ברית כרותה שתפילות י”ג מידות אינן חוזרות ריקם”. עפ”י זה מסביר הרב נבנצאל, שכאשר משה אמר “אֶעְבְּרָה-נָּא” הוא כיוון לפסוק “וַיַּעֲבֹר ה’ עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא” (שמ’ לד:ו), כי באותו מעמד כרת ה’ עמו ברית שהמתפלל י”ג מידות אינו חוזר ריקם. ודאי שהעברה זו יש לפרש גם כדברי הנביא “מִי-אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע” (מיכה ז:יח). לכן, אילו התפלל משה את תפילת י”ג המידות, הרי היה נוצר קונפליקט בין הברית לקיומה ובין שבועת ה’ שלא ייכנס לארץ, ולכן אומר לו ה’: “אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה”.
משה כרועה נאמן קיים את הוראת ה’, לא התפלל את תפילת י”ג המידות וקיבל עליו את גזר הדין, אך בקשתו לראות את הארץ : “וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה” התקבלה
(ע”כ – מומלץ)
אז מה אומרים חז”לינו – (קצת) מתוך
מכילתא:
משה נתן לו רמז ולא חש… משה מנין, ושים באזני יהושע, אמר יהושע מנחיל ישראל את הארץ, ובסוף משה עומד ומתחנן, שנאמר ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר, משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס עמו לפלטרין שלו, נכנס בפתח ראשון ושתקו לו, בשני ושתקו לו, בשלישי ונזפו לו, אמרו לו דייך, עד כאן. כך כשכבש משה ארץ שני עממים סיחון ועוג, ונתנה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה, אמרו לו דומה שלא נגזרה גזרה אלא על תנאי, אף אנו אין אנו נידונין אלא על תנאי. אמר משה לפני הקב”ה, רבונו של עולם, שמא דרכיך כדרכי בשר ודם, אפוטרופוס גוזר גזירה דיקוריון מבטל על ידו, דיקוריון גוזר גזירה הגמון מבטל על ידו… בא המושל הגדול מבטל על ידי כולם, מפני מה שהן ממונין זה למעלה מזה… שמא דרכיך כדרכיהם, אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וגבורותיך…
…….
ויאמר ה’ אלי רב לך, אמר לו דייך, עד כאן, רבי יהושע אומר רב לך, דייך העולם הבא עדיין היה עומד ומבקש כל אותן הבקשות, אמר משה לפניו, רבונו של עולם, כלום נגזרה גזרה שלא אכנס לה, לכן לא תביאו את הקהל הזה במלכות, אכנס לה כהדיוט, אמר לו אין המלך נכנס כהדיוט, עדיין היה עומד ומבקש כל הבקשות ההם, אמר משה לפני הקב”ה, רבונו של עולם הואיל ונגזרה גזרה שלא אכנס לארץ לא כמלך ולא כהדיוט, אכנס לה במחילת קסריון, שהוא מתחת לפני לפנים. אמר לו ושמה לא תעבור. אמר לפניו, רבונו של עולם, הואיל ונגזר עלי שלא אכנס לא מלך ולא הדיוט ולא במחילתה של קיסריון, שהוא מתחת לפנים, מעתה עצמותי יעברו את הירדן, אמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה. רבי שמעון בן יוחאי אומר, אינו צריך, והלא כבר נאמר כי אנכי מת בארץ הזאת ואינני עובר את הירדן, וכי אפשר למת לעבור, אלא שאמרו לו למשה אף עצמותיך לא יעברו את הירדן. רבי חנניה בן אידי אומר, משה היה בוכה על עצמו, שנאמר כי אנכי מת בארץ הזאת, ואומר כי אתם עוברים, ואני איני עובר.
…
מדרש רבה:
אמר רבי יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן… ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים, אמר רבי יוחנן מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו, שהרי משה רבם של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים. אמר רבי לוי למה לא בא משה אלא בלשון תחנונים, המשל אומר, הוי זהיר בדבריך שלא תתפס מקום דבורך… ובשעה שהיה משה מבקש ליכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב”ה רב לך, אמר לפניו, רבונו של עולם, לא כך אמרת לי, כל מי שאין לו בידי וחנותי, במתנת חנם אני עושה עמו, עכשיו איני אומר שמתבקשת לי אצלך מאומה, אלא חנם עשה עמי. (דברים ב א)
….
אמר רבי יוחנן י’ מיתות כתובות עליו על משה, ואלו הן, (דברים ל”א) הן קרבו ימיך למות… מלמד שעד י’ פעמים נגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל, ועדיין לא נתחתם גזר דין הקשה, עד שנגלה עליו בית דין הגדול, אמר לו גזרה היא מלפני שלא תעבור, שנאמר כי לא תעבור את הירדן, ודבר זה היה קל בעינו של משה, שאמר, ישראל חטאו חטאות גדולות כמה פעמים, וכיון שבקשתי עליהם רחמים מיד קבל ממני, שנאמר (דברים ט’) הרף ממני ואשמידם, מה כתיב תמן, (שמות ל”ב) וינחם ה’ על הרעה… אני שלא חטאתי מנעורי לא כל שכן כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני. וכיון שראה הקב”ה שהדבר קל בעיניו של משה ואינו עומד בתפלה, מיד קפץ ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס לארץ ישראל, שנאמר (במדבר כ’) לכן לא תביאו את הקהל הזה… וכיון שראה משה שנחתם עליו גזר דין, גזר עליו תענית ועג עוגה קטנה ועמד בתוכה, ואמר איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזירה. באותה שעה מה עשה משה, לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר, ועמד בתפלה ובתחנונים לפני הקב”ה, עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית, ואמרו שמא הגיע צביונו של הקב”ה לחדש את עולמו, אלא (איוב י”ב) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ואין איש אלא משה, שנאמר (במדבר י”ב) והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. מה עשה הקב”ה באותה שעה, הכריז בכל שער ושער של רקיע ורקיע בכל בית דין ובית דין שלא יקבלו תפלתו של משה, ולא יעלו אותה לפניו מפני שנתחתם גזר דין. אותו מלאך שממונה על הכרזה אכזריאל שמו, באותה שעה קרא הקב”ה בבהלה, ואמר להם למלאכי השרת רדו בבהלה ונעלו כל שערי רקיע ורקיע, שגבר קול התפלה כלפי מעלה, וביקשו לעלות הרקיע מפני קול תפלתו של משה, שהיתה תפלתו דומה לחרב שהוא קורע וחותך ואינו מעכב, שהיתה תפלתו מעין שם המפורש שלמד מן זגזגאל רב וסופר של בני מרום, אותה שעה הוא אומר (יחזקאל ג’) ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה’ ממקומו, ואין רעש אלא זיע, ואין גדול אלא משה, שנאמר (שמות י”א) והאיש משה גדול מאד בארץ מצרים וגו’….
(יופי של מדרשים, מומלץ לעיון)
ומשהו בטעם מודרני, מתוך
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4266838,00.html
“במציאות התקשורתית של היום, הדרמות בפיטורי בכירים מתרחשות מאחורי הקלעים. לאור הזרקורים מגיעים רק מנהיגים בטוחים בעצמם ומנהלים שהחליטו ביוזמתם לפרוש מתפקידם
לכן, נוגעת ללב האינטימיות שבה התנ”ך חושף אותנו בפרשת ואתחנן לנאום הפרישה שנשא משה לעיני האומה כולה: “ואתחנן אל ה’ בעת ההיא. אלוהים, אתה החילות להראות את עבדך…. אעברה-נא ואראה את הארץ הטובה… ויתעבר בי ה’ למענכם ולא שמע אלי. ויאמר ה’ אלי רב לך, (דברים, ג, כג-כז).
הפתיחות שבתנ”ך חושפת אותנו לשתי נטיות הטבעיות ביותר שלנו כמנהלים ועובדים שעומדים בפני הודעת פיטורים / פרישה כפויה. האחת, להתחנן ולבקש רחמים כדי להביא לביטול הגזרה שהוטלה עלינו. השנייה, לשתף את עמיתינו, עובדינו ולקוחותינו בקושי הרגשי שאנו כמנהלים חווים כעת.
האם יעיל לבקש רחמים כטקטיקה?
מומלץ בחיים לדעת לנגן על רגשות החמלה והרחמים של הזולת……
לעיתים גם בחיינו הבוגרים זו טקטיקה שיכולה לעבוד בשביל לקבל עזרה או כדי לגייס תרומות. זו טקטיקה נפוצה ומאד לא יעילה בפרידות רומנטיות. כפי שניתן לראות לדוגמא בשיר של אביהו מדינה “הפרח בגני”. כשהגבר ממנו נפרדו בשיר אומר “מאז הלכת יומי קודר ארוך ומשעמם, .., חזרי מהר כי בלעדייך עולמי שומם.” הוא לא מעניק מוטיבציה מחודשת לבחורה שמחפשת עניין בחיים. וגם לא למי שבעיקר מחפשת בחור שידאג לה כשלה קשה.
לעומת זאת שמוליק קראוס, בשירו “אינך יכולה ככה סתם ללכת”, משפר את סיכויי הזוגיות שלו, כשהוא מזכיר לבחורה ש”גשם בחוץ” ומפרט את הדברים שהוא מסוגל לתת לה: “אם תבקשי לא לבכות הליל, אשב לידך וגם אתן לך כתף”.
בהקשר של פיטורים, תחנונים הם גם כן טקטיקה בסיכון גבוה. גם אם אתה משה רבינו. כשאנו מגייסים את רחמי הבוס, אנחנו משדרים קושי וחולשה יחסית. אם הבוס זקוק לאדם חזק מנטלית שאפשר לסמוך עליו לביצוע משימה מורכבת, הוא לא מחפש חוסר אונים בתפריט. (ע”כ – יפה)
ונסיון להשתמש בשורש ע.ב.ר כדי להסביר את נושא הפסוקים ניתן ב –
http://www.kolot.info/heb/ContentPage.aspx?id=935
בתוך תחינתו של משה מופיע שלוש פעמים השורש ע.ב.ר ובכל פעם במשמעות אחרת:
(כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:
(כו) וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:
(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:
“אעברה נא” – אני מתחנן על עצמי ומבקש בסוף ימי לצאת מהתפקיד אשר ניתן לי, תן לי להיות אחד מן המניין. משך חכמה על פסוק זה: “שלא אהיה מנהיג רק יהושע ינחילנה … אבל אעברה נא בעצמי ואהיה כשאר ישראל הבאין לארץ…”
מדוע משה מבקש לחזור לראות את עצמו כאחד מישראל? להיות במקום הפשוט אשר מתבונן אחורה על מהלך חייו ועל ייעודו – על “המעבר” של חיי היום יום שלו כמנהיג. אלוהים עונה: הטרנספורמציה בלתי אפשרית. אי אפשר לברוח מהתפקיד שלך! כאן מגיע הכעס.
“ויתעבר ה'” הפרשנים רואים את המשמעות כחמה וזעם, כפי שאנו פוגשים בתהילים (עח, מט) יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים.
אולם המילה ויתעבר מתקשרת בברור להריון וכך ילקוט שמעוני (דברים ג, רמז תתיז): “ויתעבר ה’ בי”. רבי אליעזר אומר: נתמלא עליו חימה, רבי יהושע אומר: כאשה שאין יכולה לשוח מפני עוברה. האישה ההרה מתוארת כמוגבלת בתנועתה בשל הריונה, כך הכעס אשר מגביל את מידת הרחמים של אלוהים כלפי תחינתו של משה.
אלוהים כמענה אל תחינתו של משה מפנה אותו אל “ראש הפסגה”, אל “הר העברים” (במדבר כז, יב) הוא הר נבו, כדי לראות את תכלית היעוד שלו, וכדי לראות בעיניו “כי לא תעבור את הירדן הזה”. כאן הסתיימה הדרך. אין כניסה. אין מעבר פיזי. אבל יש יכולת לראות רחוק ושקוף את המעבר (ע”כ)
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
ואגב – “גיליתי מקור שיש בו אוסף עצום של מראי מקום על מאמרים בנושאים ופסוקים בהקשר לפרשת השבוע, מומלץ למי שיש לו/ה זמן פנוי
<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
- (איך נדפקנו) = כי עם קדוש אתה… בך בחר ה’… להיות לו לעם סגולה (פרק ז פסוק ו’)
אין לנו ברירה. מישהו אי פעם החליט עבורנו שאנחנו “עם סגולה” ואנחנו אפילו שמחים עם זה ושרים לעיתים תכופות “אתה אתה בחרתנו” בדבקות, בשמחה ואפילו בהנאה, איזה עם מזוכיסטי אנחנו, על הכיפק
מעניין שאותו פסוק (עם שינויים מזעריים ביותר) חוזר בהמשך בפרשת ראה
: “כי עם קדוש אתה לה’ אלוהיך, ובך בחר ה’ להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה!” (יד, ב).
בפרשתנו הוא מייד לאחר הציווי על עבודה זרה
בפרשת ראה … הוא לאחר הציווי “לא תתגודדו
והמאמרים הבאים מנסים לנתח את הנושא
http://www.yeshiva.org.il/midrash/5048
(לא אצטט)
ומתוך
http://www.haoros.com/Archive/index.asp?kovetz=807&cat=10&haoro=5
פרט לציון “העובדה” שעם ישראל ( כלומר 12-13 השבטים הם – ויש להוציא 9.5 שבטים שנעלמו לאי שם) הוא עם סגולה, עם כל מה שמסתמן מזה, אז לפחות אולי ראוי לשאול מה הסיבה לבחירה הזו ?
בדרך כלל בוחרים מתוך מועמדים שביקשו להיבחר. האם אברהן אבינו בחר להיבחר? האם בנ”י במצריים הציעו את עצמם להיבחר? אולי כן, יש לבדוק. ומה אומרים הפסוקים
לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכָּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק יְהוָ֛ה בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל־הָעַמִּֽים׃ – כִּי֩ מֵֽאַהֲבַ֨ת יְהוָ֜ה אֶתְכֶ֗ם וּמִשָּׁמְר֤וֹ אֶת־הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם הוֹצִ֧יא יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בְּיָ֣ד חֲזָקָ֑ה וַֽיִּפְדְּךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָֽיִם
נבחרנו כי ה’ אוהב אותנו יפה. מענין איך אפשר להסביר את הסוג הזה של אהבה. בעצם איך בכלל מסבירים מה זה — “אהבה”, למה מתאהבים. אבל אנחנו לא בשיעור פסיכולוגיה. האם ה’ הסביר למה ה’ אוהב אותנו?
אז האם יש הסבר – הגיוני – לבחירה הזו?להתאהבות של ה’ באברהם אבינו וב(חלק) מ)זרעו? תמיהתני.
מה זו האהבה – למה מתאהבים
= ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו .
.. ואהבת את ה’
…כי מאהבת ה אתכם.
קטע מחשבתי מוסגר. כתבתי חלק בנושא אתמול והיום הלכתי לראות את האופרה :לה טראוויאטה, וכל הזמן חשבתי על ההתאהבות של אלפרדו הרוזן הרווק בויולאטה זונת צמרת. ואז גם נזכרתי בנביא הושע ובנביאים אחרים שהשוו את עם ישראל לזונה, ואת ההתאהבות (הנואשת) של ה’ בישראל, ובדרישת האוהב שהזונה תאהב רק אותו “לא יהיה לך א-להים אחרים על פני”.
אז אין הסבר רציונלי למה הרוזן התאהב בזונה, ואז אולי גם אין הסבר רציונלי למה א-להים התאהב בבני ישראל שכל הזמן זונים, וחוזרים לה’ וכו’ וכו)
נסיון להסביר את ה”אהבה” (המשונה) הזו ניתן ב –
וגם אם נניח שלמרות הכל התורה ציוותה על האדם מצוות הקשורות לרגשות כיצד ניתן להגיע למצב של אהבה כלפי הקב”ה הרי הוא איננו דבר מוחשי שניתן להרגיש אהבה רגילה כלפיו כלפיו?
בסוף פרשת ואתחנן הקב”ה מודיע לעם ישראל שהוא העם הנבחר:
“כי עם קדוש אתה לה’ אלוקיך בך בחר ה’ אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים…” (ז’, ו’)
ומסביר הקב”ה מדוע הוא בחר דוקא בעם ישראל מכל שאר אומות העולם “לא מרובכם מכל העמים חשק ה’ בכם ויבחר אתכם… כי מאהבת ה’ אתכם…” (ז’, ז’-ח’).
הקב”ה מודיע לעם ישראל שהוא אוהב אותם ולכן בחר בהם להיות לו לעם.
ומסביר הרמב”ן :” בחר בכם שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים… כי הנבחר לאהוב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו, וישראל ראויים לכך מכל עם…”
הקב”ה בחר בעם ישראל כי הוא יודע שהם היחידים שמסוגלים לאהוב אותו בכל מצב שהוא, גם כשטוב וגם כשרע.
ומוסיף הספורנו :” כי מאהבת ה’ אתכם – מהיותכם זרע אוהבו ויודעי שמו יותר משאר האומות “.
הקב”ה בחר בעם ישראל כי הם מסוגלים לגלות אותו ולהכיר אותו בצורה הגדולה ביותר.
גם לפי הרמב”ן וגם לפי הספורנו הסיבה שהקב”ה בחר בנו זה בגלל שהוא יודע שיש בעם ישראל משהו פנימי, מיוחד שמאפשר לנו לאהוב אותו ולהאמין בו יותר משאר העמים.
הקב”ה מלמד את עם ישראל שהדרך היחידה להגיע למצב של הרגשת אהבה כלפי מישהו זה רק ע”י שמגיעים להכרה אמיתית בערכו הפנימי.
כלפי חוץ כל העמים דומים אחד לשני אך הקב”ה יודע שבעם ישראל יש משהו פנימי, מיוחד שאותו לא ניתן למצוא אצל כל שאר העמים.
ומכאן יוצא שהדרך היחידה בה ניתן להגיע להרגשה של אהבה כלפי הקב”ה היא רק באותה הדרך.
רק אם נצליח להבין ולהכיר עד כמה שאפשר כל אחד לפי מדרגתו הוא את גודלו וייחודו של הקב”ה רק כך נוכל באמת לאהוב אותו.
וכך פוסק הרמב”ם בספר המצוות הלכה ג’ :”מצוה היא שציוונו באהבתו יתעלה – וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ובמאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה וזאת היא האהבה המחוייבת ולשון ספרי לפי שנאמר “ואהבת את ה’ אלוקיך” איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע האהבה בהכרח.
וכך בעצם אפשר להבין שהסיבה שהקב”ה מצווה אותנו מצווה שקשורה לרגש זה רק בגלל שהוא יודע שכל אחד מעם ישראל מסוגל להגיע להרגשה כזו מכיון שבכל אחד מעם ישראל יש משהו פנימי שמסייע לו בכך ולכן מצווה התורה ” ואהבת את ה’ אלוקיך “.
ויש אפשרות לגלות את הרגשות האלה הטבועים בנו למרות שהקב”ה איננו דבר מוחשי אבל זה ייתכן אך ורק על ידי קיום המצוות והתבוננות במעשיו שמתוך כך אנו מבינים את גודלו האמיתי של הקב”ה ומתוך כך גם “תגיע האהבה בהכרח”
(לא משכנע)
ושיעור ויזואלי שמתרכז על המילה “סגולה ניתו ב –
http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=15427
מומלץ לצפייה למי שיש לו/ה זמן וסבלנות
והסבר קצרצר מתוך
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12612
משמעות המושג “סגולה”: דְבַר חֶמְדָה, אוצר מיוחד, קניין יקר, והצירוף “עם סגולה” מביע את ייחודו וקדושתו של עם ישראל כעמו של ה’, ומבטא את היותו העם הנבחר – עם הבחירה.
לאחרונה הציעו חוקרים לפרש כמו בשפה הָאוּגָרִיתִית – וַאסַאל, עבד, במשמעות של העדפה וכבוד.
הביטוי מופיע בשמות י”ט 5: “והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ”; וגם בדברים ז’ 6, י”ד 2: “כי עם קדוש אתה לה’ אלוהיך, בך בחר ה’ אלוהיך להיות לו לעם סגולה, מכל העמים אשר על פני האדמה”.
והתפלספות ארוכה יותר על הנושא, של האהבה (“הבוערת” תרתי משמע לדעתי הצנועה) בין ה’ לעם יראל מתוך
www.bar-elli.co.il/amSgula.pdf
(לצערי יש קושי בהעתקה, אותיות נעלמו והשתבשו כמו האות “ם” וכו’, תיקנתי קצת את רוב השגיאות)
בתוך שלל הנושאים הגדול שבפרשה עצומה זו ,לא שמים לב לעתים לעניין חשוב ועמוק לקראת סו ף הפרשה )עניין שלהפתעתי נעלם אפילו בספרו היפה של ליבובי ץ על פרשות השבוע
“כי עם קדוש אתה לה ‘אלהי ,ב בחר ה ‘אלהי להיות לו לעם סגולה מכל העמים
אשר על פני האדמה) “ז 6 .(עניי זה של עם סגולה הוא כמובן נושא ידוע ,ורבי )מבית ומחוץ (ראו בתודעתו של ע ישראל על היותו ע סגולה ביטוי להתנשאות או לגזענות יהודית .האמנ ?מה פרוש הביטוי “ע סגולה ?”המילה סגולה במקרא פירושה קניין יקר ומקורה במילה האכדית סוגולו שפירושה עדר )מכאן ג “סיגול ” ו”הסתגלות ,”במובן של להפוך משהו לקניינך ,משהו שאתה קרוב אליו ורגיל בו .המילה “מקנה “שומרת על מרחב המשמעויות הזה .(כלומר ,בפסוקנו נאמר שהש בחר בע ישראל כקניינו . יש לשי לב שלא נאמר כאן שעם ישראל הוא ע סגולה ,אלא שהש בחר בו להיות ע סגולה ; ולא זו בלבד אלא שהש בחר בע להיות לו לע סגולה .ברור שאין מדובר כאן בתכונה של העם וודאי לא בתכונה טובה . אלא בציון יחס, להיות קניינו של ה’, שהוא פרי החלטתו ובחירתו של ה’ –
(כדאי לקרא, למרות שהבעייה, מדוע הבחירה ? – אינה נפתרת)
ואוסף מעניין של מדרשים על היחס בין ה’ לעם ישראל, כפי שזה מתבטא בפסוקי התנ”ך ניתן ב –
ומתוך מאמר נוסף שמנסה לנתח את רעיון הבחירה –
בקרב פרשנים, רבנים ופילוסופים נידונות שאלות שונות הנוגעות להצדקת רעיון הבחירה, לצורך שהיא ממלאת מבחינת האל (אם בכלל), לסיבות בגינן נבחר דווקא עם ישראל – בהנחה וישנן כאלו, ולמשמעותה של הבחירה והנגזר ממנה.”
“כי עם קדוש אתה לה’ אלהיך, בך בחר ה’ אלהיך להיות לו לעם סגולה, מכל העמים אשר על פני האדמה”.(דברים ז’ 6, י”ד 2)
פרשת יתרו: “והייתם לי סגולה מכל העמים” (שמות, פרק יט’, פס’ ה’)
מה זה אומר שעם ישראל נבחר להיות עם סגולה?
- מהי סגולה ?
משמעות המושג “סגולה”: דְבַר חֶמְדָה, אוצר מיוחד, קניין יקר, והצירוף “עם סגולה” מביע את ייחודו וקדושתו של עם ישראל כעמו של ה’, ומבטא את היותו העם הנבחר – עם הבחירה.
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12612
העם היהודי תמיד נחשב למצליחן, היהודים תמיד היו מעורבים בארועים וחידושים אשר שינו את פני האנושות. אומרים ״היכן שהיהודים נוגעים – הם מצליחים״. מאיפה התכונה הזו הגיע אלינו להיות חלוצים מובילים ומצליחנים? נא לראות
למה אנחנו דווקא נבחרנו להיות עם ה’ על פני העמים האחרים? מה מיוחד בנו?
“לקיומו של עם ישראל בגלות – מערכת ערכיו הדתיים, החברתיים והמוסריים, מסורותיו ומנהגיו, קשה למצוא מקבילה בהיסטוריה האנושית. לא ידועה לנו דוגמא של עם, שאיבד את ריבונותו, הוגלה מארצו, חי בארצות שונות, ושמרבית בניו שמרו על אמונתם, על תודעתם הלאומית, ועל תקוותם לשוב ולחדש את עברם ההיסטורי בארצם, חרף היותם בגלות ולמרות הסבל והייסורים שהיו כרוכים בכך.”
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=5455
(ע”כ – והמאמר שואל ותשובותיו סוטות מהשאילה, ובמקום לומר “למה” הוא אומר “איך”)
ונשאר לי להציץ בכתבי דרור פויר על הפרשה
אני שם את הדגש דווקא על המילים “וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי”. אלוהים התעבר בתוך משה (התעבר מלשון נכנס להריון), משה הוליד את אלוהים, ואלוהים – מתוך משה – מוליד אלוהים אחר, אכזר יותר, מנותק יותר. האלוהים הראשון בחיים לא היה מדבר ככה אל משה, אבל האלוהים השני אין לו בעיה, האלוהים השני הוא המלך אשר “לא ידע את יוסף”. זה לא האלוהים ההוא מהסנה הבוער, שידע לתמוך במשה בשעותיו הקשות (נכון, לפעמים במילים קשות, אבל תמך), זה אלוהים אחר.
8.
פסוק ד’ בפרק ד’ מוכר בוודאי לכולכם: “וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם”. איך נפרש את הפסוק הזה? אם נקרא אותו בהמשך לפסוק הקודם, שמספר איך הרג אלוהים את אלה שעבדו אלוהים אחרים, העניין ברור: הכופרים מתו, הדבקים נשארו בחיים.
אבל בואו ננסה לקרוא אותו אחרת. נתעלם לרגע מהפסוק הקודם, וננסה לקרוא את הפסוק הזה לבד, בפני עצמו.
9.
“וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם”. אני מציע לקרוא אותו אחרת: “וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם”. ראו, אחיות ואחים, איפה שמתי את הנקודתיים. את הנקודתיים האלה מעדיפים כל אותם דבֶקים לא לראות, כי כולנו חיים היום, ולא רק הדבקים באלוהים, והדבקים באלוהים, טוב להם שייראו לפעמים שגם לאחרים יש חיים, וגם החיים שלהם שווים לא פחות מכל חיים אחרים.
קריאה אחרת תשים את הדגש על ה”היום”. היום אתם חיים, אחיות ואחים, ורק היום, ומחר כבר לא, והדבקות שלכם שווה רק את הימים בהם אתם חיים, כי אחר כך, כשתמותו (ומשה אוטוטו מת) הדבקות הזו לא תהיה שווה הרבה.
- ערי מקלט לרוצחים – אז יבדיל משה
מה בדיוק מתרחש כאן? הציווי להקמת ערי מקלט כבר ניתן (פרשת מסעי) בפרשת שופטים) אז משה מבקש להוסיף (על שמו) עוד נקודות זכות והוא מבדיל כמה שעות לפני מותו, 3 ערים בעבר הירדן המזרחי.
בטח חושב שיהיו הרבה רוצחים בשגגה, וצריך להכין להם שיכונים מבעוד מועד.
בשביל מה בעצם ערי מקלט? מספיק לבנות שניים שלושה בתם בכל עיר גדולה, עם שומרים בפטח וכדומה.
האם בכלל ידוע מתי/מי נס לעיר מקלט?
ופירוש רש”י אף הוא מוזר “נתן לב
אז (עכשיו אני קצת חושש להשתמש במילה “אז”, בגלל משמעותיה הנסתרות) מתוך מאמר שמנסה לנתח את הקטע המוזר שהוכנס שלא במקומו.
http://www.hageula.com/torah/45/7129.html
את הפסוק “אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן גו'” פירש רש”י “אז יבדיל – נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם, ואף על פי שאינן קולטות…”
וכתבו המפרשים, שהטעם שפירש רש”י ש”אז יבדיל” מדבר על המחשבה להבדיל, “נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם”, ולא על מעשה ההבדלה עצמו, הוא בגלל המילים “אז יבדיל”, ש”אז” הוא לשון עבר, ובהמשך לזה היה צריך להיות כתוב “(אז) הבדיל”, לשון עבר, ולא יבדיל לשון עתיד. ולכן פירש ש”אז יבדיל” מדבר על המחשבה להבדיל (“נתן לב. . לדבר”), וכמו שפירש בפסוק “אז ישיר משה” – “אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה, וכן “אז ידבר יהושע” וכן “ובית יעשה לבת פרעה” חשב בלבו שיעשה לה אף …
החידוש שנתחדש בפרשת ואתחנן הוא, שעד אז היה משה עדיין מצפה שמא יורשה לו להכנס לארץ, אבל בפרשתנו כבר נאמר למשה “כי לא תעבור את הירדן הזה”.
וזהו מה שפירש רש”י כאן על הפסוק “אז יבדיל” – שהמדובר הוא לאחרי שישראל כבר מוכנים להכנס לארץ (וכמפורש בפסוקים שם “להוריש גוים גו’ להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה”, ובפרש”י “כאשר אתה רואה היום”), וכבר ידוע שמשה אינו נכנס עמהם, הנה “אז” – “נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם”
(ע”כ)
ומתוך אוסף הסברים שמובא בגליונות נחמה ניתן ב –
http://www.nechama.org.il/pages/438.html
כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה ופתח להם בדברי תוכחות, וכאשר אמר בפניהם תוכחותו במה שעשו והאזהרות על יחוד ה’ והשלים להם שישמרו חוקיו ומצוותיו למען ייטב להם, אז אמר במעמדם לפניהם: “עתה נקיים המצוה אשר ציוונו ה’, ותהיינה בצר במדבר ורמות גלעד וגולן בבשן ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה”. ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען, אמר: “מצוה שבאה לידינו נקיים אותה, למען ייטב לנו”.
ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם ואמר אליהם: “שמע ישראל את החקים ואת המשפטים..”, כי עתה יפתח במצוות ובביאור התורה, כאשר פירשתי בתחילת סדר אלה הדברים.
כלי יקר:
ד”ה אז יבדיל משה שלש ערים: בקשור פסוק זה עם הענין הקודם יצאו המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק ומהו לשון “אז”.
ועתה הטה אזנך ושמע! מצינו שהאדם מתחיל במצוה אף על פי שאינה יכולה לבוא לידי גמר על ידו, מכל מקום מצוה שבאה לידו חייב לקיימה, כמו שמצינו בדוד שאמר לשלמה בנו (דהי”א כ”ב י”ד) “והנה בעניי הכינותי לבית ה’ זהב” אף על פי שידע שהוא אינו יכול לגמור המצוה, כי לא הורשה לבנות הבית, מכל מקום התחיל במצוה, שידע באמת שלא תהיה במלואה וטובה, כי אם על ידי בנו.
ולמעונינים במדרשי חז”ל – נאה לעיין באוסף מדרשים על המילה “אז” ב-
http://www.aspaklaria.info/001_ALEF/%D7%90%D7%96.htm
(לא אצטט)
וגישה קצת שונה לנושא, מתוך –
http://www.kiryatmoshe.co.il/innerarticles.php?mador=2&id=136
בעיצומה של פרשתנו פרשת ואתחנן מופיעה פרשה קטנה העוסקת בערי המקלט. “אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ: לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ” (דברים ד’, מ”א – מ”ב) ומסיימת פרשה זו בפסוק “וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”[1] (שם, פסוק מ”ד).
ודבר פלא הוא שהתורה מדגישה פרשה זו, ביום האחרון של משה ובאמצע דבריו אל ישראל.
מדוע דווקא משה כ”כ מתאמץ בנושא זה, יותר מכל ישראל?! למה לפני מותו? וכיצד הסיומת הזו של “וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” הולמת עניין שנראה צדדי בתורה?!
נראה שיש כאן כמין סיום למפעלו הגדול של משה רבינו בישראל, והתמיהה עצומה – הזהו הסיום?! עיר מקלט לרוצחים?! על זה ראוי שמשה ימסור נפשו?!
ב.
רבותינו כבר שאלו שאלה זו במדרש (דברים רבה, ואתחנן, ב’, כ”ט) – “מה ראה משה ליתן נפשו על ערי המקלט?!” והשיבו עליה תשובה מפתיעה ומחודשת:
“אמר ר’ לוי: מי שאכל את התבשיל הוא יודע טעמו. כיצד? שהרג משה את המצרי וכו’…”
ומוסיפים חכמים ואומרים שמשה אמר שירה על הבאר במדין אליה ברח מפני פרעה כמו שאמרו ישראל שירה על הים, “אמר ר’ לוי: לפי שארעה פרשת רוצח על ידו”[2].
היינו, משה רבינו עצמו טעם את טעמה של חווית הנמלט מגואל הדם בעבור רצח ומציאת מקום מקלט, על כן התאמץ במיוחד בעניין זה.
ודבריהם ז”ל טעונים ביאור.
ג.
בפשט דברי ר’ לוי אין נראה לומר שכיוון שמשה הכיר את החוויה של מקלט – מסר נפשו, סוג של ‘פסיכולוגיה’, כיוון שגם אחר הסבר זה לא מובן מדוע התורה צריכה להדגיש זאת, הרי זו חוויה פרטית של משה, ואינה קשורה לנצח התורה ולדורות כולם?!…. (ע”כ)
זו הפעם השלישית שהתורה עוסקת במצוות “ערי מקלט” (בפעמים הקודמות בשמות כ”א ובבמדבר ל”ה) ובהמשך תעסוק עוד פעם אחת במצווה זו.(בדברים י”ט) ואח”כ ספר יהושע יקדיש פרק שלם לדין ערי מקלט.כלומר אזכורה של מצווה זו מופיע חמש פעמים דבר המלמד על ייחודה.
מבחינת הזמן זו מצווה נמשכת – והשלמתה תעשה בעתיד. התחיל בה משה רבנו כמוזכר בפרשתנו “אז יבדיל משה”-“נתן לב להיות חרד לדבר, שיבדילם,ואע”פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה מצווה שאפשר לקיימה-אקיימנה”(רש”י),כך הבדיל משה רבנו את שלוש הערים בעבר הירדן המזרחי. ועם ההתנחלות בארץ יהושע מבדיל את שלוש הערים בעבר הירדן המערבי.
ולעתיד לבוא עם ההרחבה בגבולות ארץ ישראל יבדילו עוד שלוש ערים כנאמר (דברים י”ט)”ואם ירחיב ה’ אלוקיך את גבולך…ויספת לך עוד שלוש ערים על הערים האלה”.
בהיותם במדבר היו בני ישראל גולין למחנה לוויה ששימש כעין עיר מקלט.
(ואני עדיין ממשיך ומתפלא, האם במדבר היו הרבה רוצחים? אולי – בהשפעת השמש המדברית????)
…
אז מתוך מאמר יותר תכליתי. עם קצת גיאוגרפיה מתוך
http://www.mhg.co.il/?item=45§ion
h…. עיר המקלט שמשה הקדיש בבשן הייתה –גולן.בתרגום יונתן זוהתה עיר זו עם דברא, אולי הכוונה לכפר דבורה, במדרש תנחומא זוהתה עם סלוקיה, הסמוכה לקצרין. יש חוקרים המרחיקים את הזיהוי מזרחה אל מעבר לרוקד והעלאן- ל”סח’ם אל ג’ולן”.
על אף שאין זיהוי ודאי של מקומה של העיר גולן-הרי זו זיכתה את חבל הארץ שאנו חיים בו- הבשן- בשמה.
כך אנו מוצאים החל מבית שני שאזור מרכז הבשן ומערבה לו נקרא גולן.
גבולות הגולן משתרעים מהחרמון ונחל סער בצפון, דרך נחל רוקד והעלן במזרח,משתפלים לירמוך בדרום ולעמק החולה ובקעת כנורות במערב.
הבשן כולל אם כך שלוש יחידות משנה: במזרח -הר החורן(מוכר בשמו ג’אבל דרוז-הר הדרוזים)מתנשא לגובה 1800 מ’ ואולי הוא “הר אלוקים הר בשן,הר גבנונים הר בשן” המוזכר בתהילים (סח’ טז’)מישור הבשן – בתווך,ובמערב רמת הגולן.
חצי שבט מנשה ירש את הבשן והגולן והתיישב בהם. הרב יגאל אריאל בספרו “ארץ ירדן וחרמונים “מציין שלמדנו מהגמרא “בערכין ל”ב על עיר חומה נוספת מימי יהושע בן נון שהתקדשה למקלט בראשית ימי הבית השני בגולן- גמלא. “אלו הן בתי ערי חומה…גמלא וגדור: תנא: גמלא בגליל וגדור בעבר הירדן” גמלא מוכרת וידועה לנו כעיר בגולן וגדור בגלעד, וכשהתוספתא מציינת את גמלא כעיר בגליל הרי היא קובעת שהגליל והגולן חד הם. הדבר מקבל אישור נוסף/
וקצת שוב מדרור פויר
בהמשך הפרק, מסופר על שלוש ערי המקלט אותם הקים משה, בֶּצֶר, רמות וגלעד. אל הערים האלה נסו אנשים שהרגו אנשים אחרים בשגגה. הקמת ערי המקלט לא מתחילה, כמו שאר הציוויים בפרשה, בציווי של אלוהים. משה מקים את הערים לבדו, ביוזמתו.
מה דחוף היה למשה להקים את הערים האלה? אני אומַר לכם: הרי למשה שלנו יש לא מעט דם על הידיים, אבל רוב הדם ששפך משה לא היה ביוזמתו; ציוו עליו, הוא שמע קולות, האדמה נפתחה, דברים מהסוג הזה. סביר להניח שלא מעט אנשים מעונינים היו לנקום במשה. משה הבין את מצוקתו של ההורג בשגגה – למעשה, אף אחד לא הבין את המצוקה הזו טוב ממנו. אלוהים בטח שלא היה מסוגל להבין מצוקה כזו, הרי הוא הורג בלי הנד עפעף.
משה הקים את הערים נגד דעתו של אלוהים, כי משה מבין מהי חרטה ואלוהים לא.
- מסגרת חוקתית = לא תוסיפו על הדבר אשר אני מצווה אתכם ולא תגרעו
חוק מעניין או מצווה מענינת
חוק מעניין, או מצווה מענינת, לא להוסיף על מה שמצווה בתורהף אז איך נוצר ה”שולחן ערוך? למה הולכים עם כיסוי ראש? למה לא מתחתנים בספירת העומר? ועוד. מהיכן לקחו חז”לינו את הסמכות להחליט? ידוע לנו הסיפור (המדהים ךפי פשוטו) שחז”ל אומרים לא-להים “תרד מעלינו, צא לפנסיה) באירוע של “תנור של עכנאי,
אז מתוך ויקיפדיה
לחכמים, ניתן כוח להוסיף מצוות על התורה ולשנות דינים בשעת הצורך (רק בסנהדרין).
דוגמאות:
- דוגמה למצווה שהוסיפו חכמים – החיוב להדליק נר חנוכה.
- דוגמה לאיסור שאסרו חכמים – בישול ואכילה של עוף בחלב
- דוגמה למצווה ששינו חכמים – ביטול מצוות שופר וארבעת המינים כאשר חל בשבת.
נחלקו המפרשים, האם כוח זה של חז”ל סותר את איסור בל תוסיף ובכל זאת ניתן להם כח זה, או שכח זה אינו כלול באיסור, ומה שכלול באיסור- נאסר גם על החכמים להוסיף (שתי הדעות מובאות במנחת חינוך במצווה תנד, אות ב’).
(מומלץ עיון נוסף ולמחשבה. כשחז”ל רוצים אז לפעמים מותר ולרוב אסור)
והתפלספות יפה בנושא נמצאת ב –
http://tora.us.fm/tm/mcwot/lo_tosif.html
החטא הראשון בהסטוריה – החטא שממנו אנחנו סובלים עד היום – חטאה של חוה אמנו – התחיל מכך שחוה לא הבחינה בין דברי ה’ לבין דברי אדם. ה’ ציוה על האדם (בראשית ב,יז) “ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו ; כי ביום אכולך ממנו – מות תמות”. אבל חוה עדיין לא היתה קיימת בזמן הציווי, וכשהיא הגיעה – אדם סיפר לה את המצוה בתוספת קטנה:(בראשית ג,ג) “ומפרי העץ אשר בתוך הגן – אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תיגעו בו ; פן תמותון”. ע”פ רש”י, הנחש ניצל את התוספת הזאת כדי להכשיל את חוה: הוא דחף אותה עד שהיא נגעה בעץ, ואז אמר לה “את רואה? נגעת בעץ ולא קרה כלום; אז גם אם תאכלי ממנו לא יקרה כלום…”
לאדם היתה כוונה טובה – הוא רצה להרחיק את אשתו מהחטא: הוא רצה שהיא לא תיגע כדי שלא תתפתה לאכול. במילים אחרות, הוא עשה “סייג” לדברי ה’. אבל הוא שכח לציין שזה רק סייג – הוא לא הבחין בין דברי ה’ לבין דברי אדם. וחוסר-ההקפדה הזה גרם לאסון.
מצוה לדורות
אחת מתרי”ג המצוות שנצטוו בני ישראל בתורה היא (דברים ד,ב) “לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם, ולא תגרעו ממנו – לשמור את מצוות ה’ אלוהיכם, אשר אנוכי מצווה אתכם”. אסור להוסיף על מצוות ה’. האיסור הזה אף קודם לאיסור “לא תגרעו ממנו”, למרות שלכאורה האיסור לגרוע חמור יותר. חז”ל למדו מכאן שהאיסור “לא תוסיפו” הוא תנאי הכרחי לאיסור “לא תגרעו”, כי “כל המוסיף – גורע” – מי שמוסיף על דברי ה’, עלול לגרום לאנשים לעזוב את דברי ה’ לגמרי.
אמנם, ה’ נתן לשופטים ולחכמים סמכות לפרש את התורה, ואף לקבוע סייגים ותקנות כדי לעזור לאנשים לקיים את התורה, אבל כל זאת – בתנאי שהם מקפידים להבחין בין דברי ה’ לבין דברי אדם. וכך כתב רמב”ם ( הלכות ממרים ב:יג-טז ): ” הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה, לפי שעה–מה הוא זה שהזהירה תורה ” לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו ” (דברים יג,א): שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה.
כיצד: הרי כתוב בתורה ” לא תבשל גדי, בחלב אימו ” (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). ומפי השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב–בין בשר בהמה, בין בשר חיה; אבל בשר עוף, מותר בחלב מן התורה.
אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף, ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה–הרי זה מוסיף.
אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו, ונודיע לעם שהוא גזירה: שלא יבוא מן הדבר חורבה, ויאמרו בשר העוף מותר מפני שלא נתפרש בתורה, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה; ויבוא אחר לומר אף בשר בהמה מותר, חוץ מן העז; ויבוא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב הפרה או הכבשה, שלא נאמר אלא “אימו” (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא) שהיא מינו; ויבוא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אימו מותר, שלא נאמר אלא “אימו”. לפיכך נאסור כל בשר בחלב, ואפילו בשר עוף. אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה. וכן כל כיוצא בזה. “
…אבל בימינו רבנים לא תמיד מקפידים על האיסור “לא תוסיפו”, ומציבים בפני אנשים מסויימים אתגרים בלתי-אפשריים, בכך שמדגישים את הסייגים יותר מאשר את עיקרי התורה. הנה כמה דוגמאות לכך:
- תפילות: ע”פ התורה יש מצוה להתפלל תפילה אחת ביום, בכל נוסח שהוא, בנוסף לקריאת-שמע ולברכת-המזון. חז”ל קבעו שצריך להתפלל 3 תפילות ביום, וקבעו להן נוסח אחיד. יותר מאוחר הוסיפו על הנוסח הזה הרבה תוספות, שאינן מחייבות לא מהתורה שבכתב ולא מהתורה שבעל-פה. אבל הרבה אנשים לא מבחינים בין עיקר לטפל.
כך שומעים משפטים כגון “אין לי כבר כוח להתפלל את התפילה הארוכה בבוקר, אז גם את ברכת המזון אני לא אומרת, כי אני לא רוצה להיות צבועה ולומר רק את הדברים הקצרים”. - לבוש בנות: חז”ל קבעו שבנות צריכות ללכת בבגדים צנועים (חצאיות ארוכות), כדי שלא לגרום גירויים מיניים לבנים שרואים אותן. זה כלל חשוב ויפה, אבל הוא רק סייג – הוא לא מצוה מהתורה. אבל באולפנות מסויימות שמים את עיקר הדגש החינוכי על אורך החצאית. אמנם, באופן תיאורטי יש גם לימודי מוסר ואמונה, אבל באופן מעשי – המורים הכי מקפידים על הצדדים החיצוניים; כל ה’מלחמות’ עם הבנות הן על הצדדים החיצוניים.
כתוצאה מכך, החינוך לאמונה נפגם. בנות שקשה להן ללכת עם חצאית, מעדיפות לפעמים לעזוב את הכל רק כדי שיוכלו ללבוש מכנסיים. ולפעמים כשמישהי רואה בחורה נשואה עם כיסוי ראש ומכנסיים היא אומרת לה: “עדיף שכבר תורידי את הכיסוי ראש אם את הולכת עם מכנסיים”… - צבא לבנות: כמה מהרבנים בדורנו קבעו שאסור לבנות ללכת לצבא – גם זה משום סייג לצניעות. אבל באולפנות מסויימות מציגים את זה כאיסור חמור מהתורה.
כתוצאה מכך, בנות שבכל-זאת הולכות לצבא לא מקבלות מספיק תמיכה רוחנית מהרבנים שחינכו אותן, ובאופן טבעי הן מתרחקות מהתורה.
( מומלץ – והארכתי – כי זה עניין אותי, מקווה שגם אתכם/ן)
ומתוך מאמר מחאתי בנושא
http://hayamin.org/forum/index.php?topic=41533.0
“לא תוסיפו, על-הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם, ולא תגרעו, ממנו–לשמור, את-מצוות יהוה אלוהיכם, אשר אנוכי, מצווה אתכם” (דברים ד’ פסוק ב’)
אז אם נשים לב התורה שבעל הפה נוספו לה דברים שסותרים ומוספים לתורה שבכתב ולא מוזכרים כלל וכלל בתורת משה כמו:
*חג חנוכה (חג מוסף שעוד מכפיש את שם האלוהים שציווה אותנו לחוג אותו ולהדליק נרות – תפתחו את ספר ויקרא כג’ ותראו את החגים שציווה אותנו לחוג אותם).
*נרות שבת – אנשים מכפישים את שמו לשווא של אלוהים בכך שהם אומרים שהוא ציוונו להדליק נרות שבת.
*תפילין (שאינו קיים דבר כזה בכלל).שהפכו את זה לדבר מוחשי שצריך לשים על הגוף וזה בכלל לא כוונה , אם תקראו את ספר דברים פרק ו’ תבינו שזה צורה מטאפורית שבאה להסביר שהכוונה האמיתית היא ללמוד היטב את התורה, ולשנן אותה יום יום על מנת שתהיה שגורה בפינו, כי תכלית היא לימוד התורה ומצוותיה על מנת לקיימן. אם נלמד את התורה כי אז כל מצוות התורה יהיו בפינו ובלבנו, וכמו קשורות על ידינו ונמצאות לזיכרון בין עינינו, רק אז נגיע לתכלית הנדרשת, אשר היא לקיים את מצוות התורה ולנהוג על פיה.
אך למעשה התפילין ששמים האנשים נחשב ע”י “תורת ישראל” כ”פסל” ו/או “תמונה” . לעומת זאת על פי ההלכה היהודית , הם נחשבים לקמע .היהודים החלו להשתמש בתפילין לאחר חורבן בית שני . במצדה נמצאו רק 2 זוגות תפילין השונות מאלו שמשתמשים בהם היום. התפילין נמצאים בשימוש אצל היהודים רק מהמאות הראשונות אחרי הספירה .
חכמי ההלכה חיפשו את המילה “תפילין” בתורה ולא מצאו, לכן הם החליטו שהמילה “לטוטפות”. משמעותה היא “תפילין” דבר שהוא שקר במודע. הם השרישו זאת בקרב היהודים עד היום. בעוד שפרוש המילה “לטוטפות” הוא ל”זיכרון” .
(ע”כ- מעניין, וישש גם תגובות מענינות בסוף המאמר)
ועוד דיון (מסורתי) בנושא ב –
http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=266436
(לא אצטט, ולדעתי, במסגרת הדתית רבנית, אין ולא נראה שיהיה אי פעם רב מנהיג שאר רוח שיבטל מה שהתווסף ונקבע במשך 2,000 שנות, ואפילו אם זה לא הגיוני בימינו)
ומומלץ לאלה עם זמן פנוי להציץ בסרטון עם פרופסור שנאן
https://www.youtube.com/watch?v=nKbXnkC8eQk
ודיון אוביקטיבי חילוני כנראה, בנושא ובכלל על פרשת ואתחנן נמצא ב –
http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/03/14_vaetchanan/1.html?print
………מהכתובים נודע לנו כי את התעודה הקדושה ביותר לעם ישראל, עשרת הדברים, שמע העם ישר מפי הגבורה, והיא נכתבה על שני לוחות אבן על ידי האל עצמו (שמות כ”ד/12, ל”א/18, ל”ב/15-16, ל”ד/1, דברים ד’/13, ה’/19, ט’/9-10, י’/1-5). אף על פי כן, מסתבר שלתעודה קדושה זאת, אשר נשמרה מכל משמר בארון שהוכן לדבר (דברים י’/1-5), יש שתי גירסאות שונות זו מזו. אם נתעלם מההבדלים “הקטנים” (שגם הם נראים תמוהים – איך מעז המעתיק לשנות דברי אלוהים חיים?!), כגון הפתיח לדיבר על שמירת השבת (“זכור” לעומת “שמור”), מתוספת המילים (“כאשר ציווך ה’ אלוהיך” – דברים ה’/12, 16; “שורך וחמורך” – שם 14; “ולמען ייטב לך” – שם 16; “שדהו” – שם 11; וכן הוספת וו החיבור בארבעת הדברות האחרונים – שם, 17-18) – אפילו התעלמנו מהבדלים “קטנים” אלה, איך ניתן להתעלם משני הבדלים מהותיים שבין שתי הגירסאות? והרי הם בתמצית:
הנימוק לשמירת השבת בשמות כ’ הוא – “… כי ששת ימים עשה ה’ את השמיים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן בירך ה’ את יום השבת ויקדשהו” (שם 11), ואילו בדברים ה’ הנימוק הוא – “… למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה’ אלוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה’ אלוהיך לעשות את יום השבת” (שם 14-15). כאמור, לא מדובר בסתם הבדלי גירסאות, אלא בנימוקים שונים לחלוטין: בשמות הנימוק לשמירת השבת הוא חיקוי למעשה האל, כלומר, נימוק דתי מובהק, ואילו הנימוק בספר דברים הוא סוציאלי – הזדהות עם מעמד העבדים.
בדיבר האחרון ההבדל הוא עוד יותר משמעותי: לפי גירסת שמות כ’, מצטווה המאמין – “לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו וכל אשר לרעך” (שם, 14); ואילו לפי גירסת דברים ה’ – “ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו ואמתו, שורו וחמורו וכל אשר לרעך” (שם, 11). לפי ספר דברים – לחמוד אישה הוא עניין אחר, וחשוב יותר מאשר להתאוות לרכוש, ואילו לפי ספר שמות – הבית חשוב יותר מאישה, והאישה נכללת בכלל רכושו של הגבר, אותו אסור לחמוד.
והרי בפרשה שלנו עצמה כתוב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: “לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם, ולא תגרעו ממנו” (ד’/2), והנה, מעתיקי התעודה הקדושה הזאת שינו והוסיפו וגרעו! אילו היו באמת שני לוחות הברית בתוך ארון הקודש, מה יכול היה להיות יותר פשוט מלהוציא לוחות אלה ולבדוק איזו משתי הגירסאות היא הנכונה. המצב כפי שהוא היום בימינו מורה בעליל שלפחות אחת משתי הגירסאות היא זיוף, ואם הזיוף מגיע, כאמור, בתעודה הקדושה ביותר – איזו ערובה בידינו ששאר התעודות אמינות?
ברור שכל מי שעיניים בראשו לראות את העולם כפי שהוא באמת, לא יעלה על דעתו שמישהו ראה את האל ושמע את דבריו, או שהאל טרח לכתוב את דברי הנצח שלו על לוחות של אבן, כי מעולם לא הייתה כל התגלות בפני האדם, כפי שהיא איננה גם היום, ובעצם האדם המציא לעצמו בדיה שאמורה לשמור אותו בתוך העולם הבלתי מובן שמסביבו. כל התרגיל “ההגיוני” שערכתי לעיל, לא בא להביע את מחשבותיי, אלא להצביע על היעדר בסיס לאמונה מתוך כתבי התשתית של האמונה עצמם…
(זו גישה חילונית – מומלץ)
שוב העסק התארך, כאמור פרשה מאוד מענינת, ובע:ה המשך בסבב הבא
הארות
1.
פרק ד פסוק ה’ = כאשר ציווני ה’
כאשר ציווני, מה אני בחינם אף אתם בחנם (… ובהערה מוסיפים – ומניין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר,ת”ל “אמת קנה”
2.
פרק ד פסוק ט’ = השמר לך ושמור נפשך
תניא, המקלל (את) עצמו עובר בלא תעשה
3.
פרק ה פסוק כח’ = ואת פה עמד עמדי
תניא — משה פירש מן האישה והקב”ה הסכים על ישו, שנאמר” פה עמוד עמדי”
——
אין קורין בתורה בציבור מיושב,… דאמר קרא ואתה פה עמוד עמדי
שאילות
1.
- מי הרג את ישעהו הנביא ולמה ? (מדרש על פרק ד פסוק ח’)
2.
- מה אחד ההבדלים בין בעל קרי, למצורע, זב או בועל נדה (מדרש על פרק ד פסוק ט’)
3.
- מה היה הגובה (או הגודל) של אדם הראשון?
(מספיק, עייפתי, וכנראה שגם אתם/ן הקוראים/ות)
שבת שלום ושבוע טוב
להת