From:
To:
Subject: עקב תשמעון…למען תחיון… שמע ישראל…ואהבת את ה
Date: Sat, 8 Aug 2015 23:01:40 +1000
הקדמה כללית
עוד שבוע עובר ואנחנו מתקדמים לקראת הסוף. סוף המסע במדבר, סוף למנהיגותו של משה, סוף הנחתת חוקים ומשפטים, וכמובן סיום התורה שבכתב. והעם – 12 + 1 השבטים מתכוננים למסע כיבוש ארץ חדשה, ארץ שהובטחה להם, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ אשר מאבניה… עוד הבטחה למשהו שלא קרה וכנראה לא היה מציאותי. מי כתב וערך את כל טיוח העובדות
ואין אף מילה על מה הייתה הרגשת העם לשבטיו, הגברים, הנשים – כלום !!!
האם אף אחד לא חשב בשביל מה לצאת למלחמה אם היה מקום לשניים וחצי שבטים במזרח הירדן, למה כבר לא להישאר שם. מה כל כך בער למשה המנהיג לדחוף את העם ( 2 + מיליון נפש) לצאת למלחמה, שתתחיל בעוד ימים ספורים בשנת ,
בעצם כלום לא השתנה, המצב (טרום ותוך) מלחמתי נשאר כשהיה מאז לפני כ – 3,300 שנה עד לימינו ועדיין נמשך. למה?
למה? למה היינו צריכים את כל זה? האם מישהו שאל את משה – למה? שבטי ראובן וגד, ניסו להתחמק, ולא הצליחו, כך שהם נענשו (נודבו) לעבור חלוצים. האם יש לנו דיווח כמה מבני שבטים אלו, ובכלל כמה מבני ישראל, מתו במלחמות לכיבוש כנען?
אגגל – כמה נהרגו במלחמות יהושע… ?
ותשובה חלקית, במלחמת העי נהרגו בערך כ – 36 לוחמים ישראליים (לא הרבה במושגים מלחמתיים 1.2 אחוז, מתוך 3,000 לוחמים) כמה מהם היו מהשנייים וחצי השבטים ?? זה לא שייך, סתם חשבתי, ומי שמעוניין לדעת איך חז”ל הסבירו ודרשו את מלחמת העי – ראשונה ושנייה,יכול/ה לעיין ב –
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0608_2.html
(מעניין, איך הופכים את ההפוך ילהפוך על הפוך)
מעניין גם כמה פעמים בספר דברים מופיע הציווי לקיום המצוות מלווה באזהרות, כמה פעמים האיום לעונש, וכמה פעמים תיאור העונש = תוכחה קטנה או גדולה
וכמה פעמים יש הבטחות לעתיד טוב בארץ ישראל הכל כך טובה.
פסוקי השבוע
ואכלת את כל העמים
ויענך וירעיבך
כאשר ייסר איש את בנו
ערב שבת שלום
פתיחה
והיה עקב… — פתיחה קצת מוזרה, גם שימוש במילה לא שגרתית “עקב”.. וגם גילויי החיבה מצד א-להים, “ואהבך ..ואכלת ושבעת… ונשל …את הגויים האל… מעט מעט,… .
ועשיתי הפסקה קלה, ובמקרה הסתכלתי קצת בטלביזיה המקומית, שגם במקרה הקרינה סרט על השואה. ואז חשבתי – מה פירוש “ואהבך” האם זו אהבה רצינית או צינית? האם א-להים באמת אוהב אותנו? עדיין? אחרי 2,000 שנות עינויים, רדיפות, פוגרומים? אינטיפאדה? כמובן שיש לזה הסבר דתי = מעוות (ו שרוקה) ומעוות (ו צרוייה) העיקר שיאמינו בהשגחה “
ושכחתי מה שרציתי לכתוב
עם ישראל = שפן נסיונות — (ככתוב) “למען נסותך…התשמור מצוותיו… ויענך וירעיבך
כלומר, הצרות שירדו על בני ישראל במדבר, היו נסיון. א-להים עושה נסיונות בעם הישראלי/יהודי. אם כך גם השואה אולי הייתה נסיון (ולא רוצה להזכיר את הנסיונות שעשה הד”ר ימ”ש)
האם עברנו את הנסיון בהצלחה? או נכשלנו? הכל תלוי ב”נסיון” הבא, מתי ואם הוא יהיה? כשאין הסבר, ל”וירעיבך ויענך” אז המנהיג הדתי = משה רבנו (או העורך הספרותי של התורה) טוען שזה היה “בצחוק”, זה היה נסיון. אוי וואי, לעם שא-להיו מנסה אותו ברציפות אלפי שנים.
אז מה אומרים על זה חז”לינו, שמצדיקים את מר גורלם/גורלנו?
מתוך
http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/maharash/tsh/635b/14
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו’, הנה ארז”ל אין ימות המשיח לישראל אלא מ”ם שנה שנאמר שמחנו כימות עינתנו שאכלו את המן במדבר מ”ם שנה שנאמר בו ויענך כו’ ונגד המ”ם שנה אלו שמחנו בימות המשיח מ”ם שנה, והנה ידוע הקושי’ מפני מה נק’ מאכל המן עינתנו ויענך והלא כל הטעמים שבעולם הי’ במן כמ”ש וטעמו כצפיחית בדבש, אך הנה במן כתיב למען אנסנו הילכו בתורתי א”ל וצ”ל מהו השייכות למן עם קיום התורה וגם מהו לשון הילכו בתורתי, והנה כתיב כי תרכב על סוסך כו’ וקאי על מ”ת כידוע דאותיו’ התורה נק’ בשם סוסים דכמו שהסוס בכוחו להעלות את האדם כך הנה אותיות התורה מעלים לנפש האדם כו’ כי הנה יש ג’ מיני אותיות אתוון זעירין ואתוון בינונים ואתוון רברבין וכללות התו’ הם אתוון בינונים ויש ג”כ בתורה אתוון זעירין כמו א’ זעירא דויקרא ה”א זעירא דבהבראם והיינו דכללות התהוות העולמות והנבראי’ הם מאתוון זעירין כמו דבהבראם בהא בראם בהא זעירא… )ע”כ)
(לא כל כך הבנתי, אז אשמור את פי ומקלדתי)
.או מתוך
בפרשתינו -פרשת עקב – מציינת התורה שה’ נתן את המן “למען ענתך לנסתך”. והקשו המפרשים: איזה ניסיון היה במן? והרי נתינת המן מידי יום היתה חסד גדול ולא ניסיון? [אברבנאל]. רש”י סבר שהניסיון היה בקיום המצוות בקשר למן: שלא יותירו ממנו ולא ייצאו ללקוט בשבת. ואילו הספורנו סבר שהניסיון מגולם ביכולת לדבוק בה’ מקום שאין דאגות לפרנסה, שהלחם והשמלה מושגים ללא צער. הסבר הספורנו אינו מתיישב עם תאורי התורה את ההליכה במדבר כטורח, עינוי ולא כתענוג [נ.לייבוביץ]…
מסעם הארוך של בני ישראל במדבר במשך ארבעה עשורים היה להם בית ספר לאמונה. מסלול הנדודים מרעמסס שבמצרים ועד לירדן ערב כניסתם לארץ ישראל היה חדר הורתה ולידתה של האומה היהודית. בתקופה זו התגבשה אמונתם של בני ישראל בה’. הנהגת ה’ את עם ישראל במדבר היתה ניסית, עד שכמעט ובטלה מהם בחירה חופשית. הם לא היו צריכים להאמין בשכר ועונש, כיון שראו את ה’ על כל צעד ושעל. כאשר חטא העם קיבל את עונשו לאלתר. הדוגמאות רבות לכך בתורה: חטא העגל הביא למגיפה בעם [שמות, ל”ב, ל”ה]; בחטא המרגלים מתו מהעם במגיפה [במדבר, י”ד, ל”ז]; במחלוקת קרח נבלעו חיים במעמקי האדמה [במדבר, ט”ז, ל”א]. אף שההנהגה הניסית כמעט ולא השאירה תאוות חטא, נקט ה’ אמצעים כדי להשכין את האמונה וההכרה בהיות העולם מונהג ע”י הבורא המשגיח, כדי שידעו לדורות שיש דין ויש דיין. לאחר שנחלו בני ישראל את ארץ כנען פסקה הנהגה ניסית זו, שכן רצונו של ה’ היה כי העולם יתנהל בצורה טבעית. הנהגה טבעית נתונה לכושר שיפוטו של האדם אשר נתון מעתה בבחירה חופשית אמיתית.(ע”כ, ואשרי המאמין)
ומשהו (מצחיק? או אולי גורם לבכי?) מתוך
ויענך וירעיבך ויאכלך את המן (פרק ח’ פסוק ג’) צריך ביאור בקשר הדברים, בין “ויענך וירעיבך” לבין “ויאכילך” שלכאורה הם שני דברים סותרים ?
ושמעתי לבאר בזה דהנה איתא במסכת יומא שעל ידי המן היה מתגלה לעיני כל מי רשע ומיהו צדיק. שמי שהיה נופל לו המן קרוב לאוהל סימן שהיה צדיק. ומי שהיה נופל לו מחוץ למחנה סימן שחטא.
והנה אם היה אחד צדיק שפעם אחת עשה חטא , מיד למחרת כולם יודעים מזה שהרי רואים אותו הולך למרחקים להביא את המן , עד שמרוב בושה קרה שמי שהיה צדיק ופעם אחת חטא למחרת הוא לא הלך לאסוף את המן מחמת הבושה אז מה הוא עשה פשוט הוא צם! וזהו שכתוב “ויענך וירעיבך” ויאכילך את המן שלפעמים מחמת המן נתגלגל שאדם פשוט נשאר רעב. (ע”כ)
(נסחפתי)
אז לפרשתנו -, זו הפעם השלישי, שזיכני ה’ ית’ לעיין, לחשוב ולקשקש במקלדת על פרשת השבוע, וגליונותי על פרשת עקב הקודמים, הלא המה
פרשת עקב תשע”ג
פרשת עקב תשע”ד
ובגליון תשע”ד לעיל רשמתי את נושא הפרשה ומצוותיה, וגם הוספתי כמה מילים תחת הכותרת “לקח טוב” כי בין השאר, התורה באה ללמד.
והפרשה (להפתעתנו) מתחילה ב”גזר” בהבטחות טובות שתבאנה – עקב תשמעון – אנסה למנותן
— ואהבך וברכך
— והרבך – פרי בטנך…פרי אדמתך
— ברוך תהיה מכל העמים ??? (נראה להלן)
— לא יהיה בך עקר ועקרה. (מעין חזרה על הרבך”)
— והסיר כל חולי… ונתנם בכל שונאיך
— ואכלת את כל העמים
— המסות הגדולות.. כן יעשה … לכל העמים
— את הצרעה ישלח
— והמם מהומה
— ונתן מלכיהם בידך (31 מלכים שיהושע ניצח ??)
כי ה’ … מביאך אל ארץ טובה
— ארץ נחלי מים
— ארץ חיטה ושעורה…
— ארץ לא תחסר כל
— ארץ אשר אבניה ברזל
—————אבל
—– השמר לך פן תשכח… לבלתי שמור
—– והיה אם שכח תשכח —
==== העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון
ועוד הפתעה
בפרשה קודמת כבר נשאלה השאלה, למה א-להים בחר בנו והנה יש לנו תשובה (חלקית, לא מספקת ואולי אף מרגיזה)
שלוש (3) פעמים חוזר הרעיון של הבחירה על דרך השלילה (פרק ט פסוקים ד’ ה’ ו’)
“אל תאמר… בצדקתי הביאני…
“לא בצדקתך אתה בא לרשת את הארץ”
“לא בצדקתך ה’… נותן לך את הארץ”
כי עם קשה עורף אתה וכו’ וכו’,
ומשה מנחית על העם עוונות שבעצם עשו אבותיהם. ומשוויץ בזה שתפילותיו הצילו את העם כולל את אחיו אהרן. וא-להים שומע את תפילותיו בנימוק מוזר עוד יותר
“פן יאמרו הגויים…”. איזה משחק יפה בין א-להים הכל יכול, למשה האקטיביסט והמוכיח ולעם הפשוט הפסיבי ???? (אגב איזה דור חטא בבעל פעור, הם, בני 20 +, לא היו יוצאי מצריים?).
כל האזהרות, הן מעין סיפור מרגיז ומעצבן, שחוזר על כל הנושא “לשמר את מצוות ה’ ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום…” במילים שונות ודומות, שוב ושוב = פרק ז פסוק יב’, פרק י פסוק יב’ – פרק יא פסוק ט’,
ופעם שלישית בפרק יא פסוקים כב’ — פרק יב + (פרשת ראה) וגו’
ומתוך מאמר שמסכם את הנושא
https://havanathamikra.wordpress.com/2012/08/08/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A2%D7%A7%D7%91/
“כמו שכבר יכולנו לראות בפרשות הקודמות. מערכת היחסים השברירית בין האל לבין העם מתבססת על איומים והבטחות חוזרות ונשנות בשיטת המקל והגזר, כאשר האיומים כוללים את השמדת העם במידה ויסור אחר אלים אחרים. והבטחת ארץ זבת חלב במידה וישמור את חוקי האל.
מערכת יחסים רעועה זו מגיעה לשיאה בפרשת השבוע: “אל תאמר בלבבך.. בצדקתי הביאני יהוה לרשת את הארץ הזאת. לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם. כי ברשעת הגויים האלה יהוה אלוהיך מורישם מפניך.. ולמען הקים את הדבר אשר נשבע יהוה לאבותיך.”
“וידעת כי לא בצדקתך יהוה אלוהיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה עורף אתה”.
אלוהים מבהיר לעם כי הינו חסר זכויות לחלוטין באופן שיצדיק את כניסתו לארץ. והסיבה היחידה להבאתו אל הארץ המובטחת היא שכבר נשבע כך לאבותיו. (ע”כ)
(אבל אין תשובה או פתרון, המצב של עם ישראל שברירי מזה 2,000 שנות))
ומתוך מאמר קבליסטי שמנסה להסביר את כוונת הכתוב
http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/9766?/heb/content/view/full/9766&main
…. מדוע אומר הכתוב, שדוקא ע”י רשעת הגוים זכו לירושת הארץ. והטעם הוא כנ”ל, כמו שהבטיח ה’ לאברהם, שבאופן זה, היינו שעם ישראל יסבלו גלות מצד המצריים, כלומר, כל אומות העולם עם כל מידות הרעות שיש בהם, הם רוצים לשלוט על עם ישראל. ועם ישראל רוצים דוקא לעשות הכל לתועלת ה’, ולא לתועלת ע’ אומות כנ”ל, אז מורגש להם חסרון. והם יראו, שאין בכוחם להתגבר עליהם. ואז יהיה, כמו שכתוב “וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה”. אז ה’ יתן להם העזרה הדרושה לזה. והוא כנ”ל, שכל פעם הם יזכו לבחינת “נשמתא קדישא”, וזו תהיה הסיבה שבני ישראל יצטרכו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שהם יקבלו זה מתוך הכרח, היינו להציל את עצמם משליטת אומות העולם.
וזה שכתוב “כי ברשעת הגוים ה’ אלקיך מורישם מפניך”. כלומר, שדוקא ע”י רשעת הגוים יש יכולת שה’ יכול להורישם את ארץ ישראל כנ”ל. כי הרגשת הרע, בזמן שמגלים שהרע הזה, הוא המפריע להגיע להתקרבות ה’. כי רק זה חסר לנו. כי ענין “קירוב וריחוק” ברוחניות, הוא ענין השתוות הצורה. ובזמן שיש השתוות הצורה בין אור לכלי, אז האור מתלבש בהכלי.
לכן הרגשת הרע, הנקראת “רשעת הגוים”, גורמת צורך להתפטר מהרע. ואז האדם מתחיל לטהר עצמו מבחינת קבלה לעצמו. ואז הוא רואה, שאין זה בידו. ואז מתחיל להתפלל לה’, שיעזור לו, כמו שאמרו חז”ל “הבא לטהר מסייעין אותו”. כנ”ל בדברי הזה”ק, שנותנים לו נשמתא קדישא. כלומר, שכל פעם שמקבל עזרה מלמעלה, הוא ע”י שנותנים בחינת נשמה. נמצא, שהעליות והירידות, הן הסיבה הגורמת צורך ורצון לקבל את ירושת הארץ.
וזה שאומר, שהסיבה היא, מטעם “אשר נשבע ה’ לאבותיך”. שפירושו, לא שהסיבה מטעם שנשבע לאבותיך, מטעם זה הוא נותן להם את ירושת הארץ. ושאלנו, הלא חז”ל אמרו על מה שכתוב “בראשית. אין ראשית אלא ישראל”. נמצא שהכל היה בשביל ישראל ולא מטעם שבועה שנשבע להאבות.
אלא שיש לפרש, כשבני ישראל יהיו מוכשרים לקבל את ירושת הארץ, היינו שיהיה להם צורך לירושת הארץ,… (ע”כ)
(קראתי ולא הבנתי)
ואותו דבר אבל בצורה יותר פשוטה ומובנת
מתוך
http://www.yeshiva.org.il/midrash/outershiur.aspx?id=914
…..תוכחה ארוכה וקשה יש כמעט לכל אורך הפרשה. משה רבנו מתאמץ להראות שעם ישראל אינו ראוי לקבל את ארץ ישראל. והוא מזהיר במפורש: “אל תאמר בלבבך… בצדקתי הביאני ה’ לרשת את הארץ הזאת”, אלא “לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה… ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך”. כדי להוכיח עד כמה אין אנו ראויים לקבל את הארץ, מאריך משה לפרט את כל חטאי עם ישראל במדבר, המעידים על היותו עם קשה עורף.
דבר גדול מלמד משה את העם הנכנס לארץ. נדמה לו כי יתרונו על הגויים הוא המזכה אותו במתנת ה’. אך טעות היא בידו. לא הפער המוסרי שבין ישראל לעמים הוא הסיבה לכך שיקבל את הארץ. בעצם, אין אנו יכולים ליחס לעצמנו יתרון כזה. הרי יש יותר מידי דוגמאות הפוכות. לא בחירת ישראל היא התוצאה של מעשיו הטובים, אלא להיפך: מעשיו הטובים הם תוצאה של בחירתו. מי שלא מעשיו הם שגרמו את בחירתו, אין לו יכולת להרים את האף ולחוש התנשאות על העמים האחרים.
להיפך, עליו לראות את עצמו כנושא שליחות ואחריות למען העולם כולו, שיתוקן במלכות ש-די…
(ע”כ)
ומתוך עוד מאמר שמנסה למצא תשובה כלשהי
www.herzog.ac.il/vtc/0080803.doc
קיימת שניות מוזרה המלווה את כל נאומיו של משה רבנו בכניסה לארץ לאורך כל ספר דברים, והיא מודגשת במיוחד בפרשת עקב. מצד אחד, ספר דברים מלא בצווים, הבטחות ואזהרות, המתנות את הצלחת עם ישראל בכיבוש הארץ ובהדיפת אויביו במעשיהם של ישראל: בהרחקת עבודה זרה מן הארץ, בקיום המצוות ובהליכה בדרך השם. מצד שני, חוזר משה רבנו ומדגיש שוב ושוב שלא בשל מעשיהם הטובים וזכויותיהם זוכים בני ישראל בירושת הארץ ובנצחון על הגויים היושבים בה אלא בשל ההבטחה הא-להית לאבות, ובשל בחירתו בעם ישראל להיותו עם ה’.
כך מזהיר הכתוב בפרשתנו במפורש: “אל תאמר בלבבך: בהדף ה’ אלהיך אותם מלפניך לאמר, בצדקתי הביאני ה’ לרשת את הארץ הזאת, וברשעת הגוים האלה ה’ מורישם מפניך. לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה ה’ א-להיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה’ לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב. וידעת כי לא בצדקתך ה’ אלהיך נתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה ערף אתה”.
מתי סומכים על זכות אבות ומתי תלויים הדברים במעשיהם של ישראל? האם יש מצב שבו אדם רשאי לומר, לא חשוב מה אעשה – הכל תלוי בזכות אבות? או מאידך גיסא, האם יכול אדם לומר אי פעם, שאם אכן הצלחנו, כבשנו, ירשנו, הגשמים ניתנו בעיתם והארץ נתנה יבולה – אות היא כי קיימנו “והיה אם שמוע תשמעו” כראוי?
מבין הפתרונות השונים שהוצעו לשאלה זו, נציע אחד, שהוא, לכאורה, די פשוט להבנה וגם ליישום.
יש להבחין בין המציאות לבין התודעה האנושית. מבחינת המציאות, אכן יש קשר בין מעשי האדם לבין ההשגחה הא-להית. אבל מבחינת הידיעה האנושית, אין בכוחנו לדעת חשבונו של עולם וחשבונו של מקום. לעולם אין אדם יודע אם הוא צדיק או רשע, וגם את חשבונה של האומה אי אפשר לחשב. הרמב”ם מורה בהלכות תשובה, שכל אדם צריך לראות את עצמו תמיד כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכל מעשה שלו מכריע את הכף. מהו המאזן האמיתי, אין איש יודע
ומתוך נסיון פסיכולגי להסביר את הנושא
www.kdati.org.il/info/parashat/5773/369.pdf
בפרשת עקב, ממשיך משה את סדרת נאומי הסיכום שלו לבני ישראל, לקראת כניסתם לארץ. בקריאה מרפרפת נדמה כי יש חוסר סדר בפרשה. ממבט על יש תחושה של תערובת בין אירועים היסטוריים, אזהרות והבטחות, ציפיות, ציוויים ספציפיים ותיאורי נשגבות האל. החזרתיות רבה, ודבריו של משה אסוציאטיביים למדיי. בקריאה מעמיקה אף נזהה מספר סתירות בתוך הדברים: ……
תחום הפסיכולוגיה בישראל פותח מודל החוסן הרב ממדי על ידי “המרכז לשעת חירום”. המודל מציע שבעה מרכיבים להתמודדות יעילה עם חשיפה למשבר. ערוצים אלה נקראים גש”ר מאח”ד.
מודל זה פותח על בסיס ההנחה, כי לכל אחד יש סגנון תגובה דומיננטי משלו, שלרוב משלב מספר אפיונים. הציפייה הינה לזהות את הסגנון בעצמנו ולדעת מהו הסגנון המועדף על הקרובים לנו. המודל מציע לקבל ולכבד את השונות בסגנונות, מתוך הבנה שבני אדם משלימים אחד את השני ולפיכך מתמודדים יחד. מודל זה מעניק גם הזדמנות להגביר את מגוון התגובות של כל אחד מאיתנו, במיוחד במצבי לחץ. מודל החוסן קובע שככל שנשתמש בכלים גמישים ורבים יותר, ההתמודדות עשויה להיות טובה יותר.
משה עומד מול ילדים, נשים וגברים. דור ראשון הנכנס לארץ. ולכל אחד מהם תגובה שונה לשינוי העומד לקרות . אצל האחד ההתמודדות היא שכלית, האחר בעזרת הגוף, לשלישי יש דרך תפיסה – כל אחד מתמודד בדרך אחרת אמונית והרביעי מסתייע בשהות בחיק המשפחה או החברים. יש מי שצריך יד קשה וסמכותית בשעת משבר והאחר זקוק דווקא למילים רכות. יש מי שיפעל מתוך מחויבות והאחר דווקא מתוך הבנת ההיגיון שבדברים.
משה כדמות חינוכית, מלמד אותי להכיל את הדרכים השונות בהם אנשים שונים מתבוננים ומפנימים את הנעשה סביבם. (ע”כ)
ואחזור לתחילת הפרשה
עקב תשמעון …. עקב לא תשמעון (פרק ט פסוק כ’)
שני עקבים חיובי ושלילי – משחק מילים??? מקריות ????
מעניין שמרבית הדרשות ששמעתי אי פעם בבית הכנסת וכד’ על פרשת השבוע התמקדו ודיברו על המילים הראשונות בפרשה, והזניחו את כל השאר
הפרשה מצטיינת בהצבת תנאים = כלומר אם בני ישראל יעשו ככה וככה, אז א-להים יעשה גם הוא “ככה וככה” עיון בקטע מהפרשה “והיה אם שמע” נותן דוגמא. אם נשמע ונקיים מצוות אז ירד גשם.
והיות ולא-להים אין אתר בפייסבוק, קשה לדעת, למה לא יורד גשם, אז לפי התנאי לעיל, מסקנה, אם לא יורד גשם, לא קיימו מצוות, השאילה אלה מצוות לא נשמעו וקוימו? לא ברור, כי סתם הכתוב. אז חז”לינו במרוצת השנים המציאו מצוות. עשו סייג לתורה, והסייג הלך והולך ומתרחב, ועדיין לא תמיד הגשם יורד בעיתו.
אז כמו עם תקנת פרוזבול והיתר מכירה עוקפים את א-להים ומתקינים מכוני התפלה, מצב תיקו
היה רצוי לספור את התנאים, הברכות, האזהרות והעונשים בפרשתנו (ובכלל בספר דברים או בתורה בכלל)
הצצתי בגוגל ומצאתי מאמר מסכם על תורת הגמול, מעניין, פותח עוניים, ואולי אף לא מספק את קטני האמונה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%9E%D7%95%D7%9C
אז – תנאי ראשון בפרשתנו, “עקב”
http://www.mudaut.co.il/news/weekly.asp?Weekly_ID=1103
שורש המילה עקב
כבר למדנו שעל מנת להבין את שורש המשמעות של מילה מסוימת, חשוב לראות את המקום הראשון שבו היא מופיעה בתורה. הפעם הראשונה בה מופיע השורש ‘ע.ק.ב’ נמצאת בתחילת ספר בראשית, שם נאמר לנחש, “וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב” (בראשית ג’ ט”ו).
איך עושים את הקשר בין השורש הזה לבין הפרשה שלנו, המדברת על שמירת משפטי השם? מה הקשר בין שמירת המצוות בדקדוק לבין נשיכת הנחש?
בעל הטורים מראה לנו שבפעם הראשונה שמופיעות עשרת הדיברות בתורה יש 172 מילים, וזה גימטרייה ‘עקב’. הבעל שם טוב זיע”א אומר, עשרת הדיברות זה התמצית של התורה, התכלית, שיא החיבור שניתן בהר סיני. יוצא ש’עקב’ מרמז על תכלית העבודה, על המקום, הזמן והנקודה החשובים ביותר.
הכח של הנחש
אנו חיים בעולם מלא ייסורים. אחד מהעונשים בהם נענש אדם הראשון לאחר חטאו, היה “הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב”, לחיות במאבק תמידי עם הנחש. המאבק הוא על העקב. העקב הוא אבר חשוב מאוד עליו נשענת כל הקומה כולה. מי ששולט בעקב שולט ביציבות הגוף כולו. הנחש שפוגע בעקב זה המקור של כל הייסורים בעולם. אומר הרב שליט”א, אם אדם הראשון לא היה מתפתה בעצת הנחש אז כל העולם היה מאושר. מתחילת הבריאה הכל היה בנוי בצורה כזאת מושלמת. המבנה של אדם ראשון היה בנוי כך שהוא היה יכול לחיות לנצח – חיים מאושרים, בלי ייסורים, בלי שום דאגות, הכל מלא ענג ושמחה עד בלי סוף. אלא שהחטא של אדם הראשון ניתק אותנו מראיית התכלית ולאחר החטא נברא העולם הזה. עולם מלשון העלם, שמסתיר את התכלית. הכח של הנחש עושה פירודים בין האור לכלי, בינינו לבין הבורא. הקול של הנחש מונע מאתנו מלשמוע את קול התורה, את המצוות, את החוקים והמשפטים.
תכלית הייסורים
יוצא שכל הייסורים זה בגלל הסתרת התכלית ומתחושת הפירוד שבאה בעקבות זה. אומר ‘בעל הסולם’ בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, “סיבה אחת, שנעשתה למקור לכל המכאובים והיסורים שאנו סובלים… שבהסרת הסיבה ההיא, נפטרים תיכף מכל צער ומכל מכאוב… ואומר לך, שהסיבה… מיעוט ההבנה שלנו בהשגחתו ית’ על בריותיו, שאין אנו מבינים אותו ית’ כראוי”. אנו צריכים ללמוד ולהכיר את דרכי הפעולה של ההשגחה. אנו צריכים לדעת עם לבבנו שהתכלית היא להיטיב לנו, להיטיב לכל הנבראים. הייסורים שאנו עוברים פועלים כאב המייסר את בנו, מרב אהבה, כדי לעזור לו להגיע לתכלית. כמו שכתוב בפרשה, “וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ: כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, ה’ אֱלֹקיךָ, מְיַסְּרֶךָּ”. כל המציאות שלנו, על כל פרטיה, בנויה בצורה תכליתית, כדי להביא אותנו אל הנקודה המיועדת. …וכו’ ….
הבחירה בין טוב ורע
המילה ‘עקב’ בפרשה מוזכרת בשני הקשרים מנוגדים. פעם אחת, “וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם, וְשָׁמַר ה’ אֱלֹקיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ”, ואילו בפעם השניה, “וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלֹקיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר ה’ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן, תֹּאבֵדוּן: עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן, בְּקוֹל ה’ אֱלֹקֵיכֶם”. שני ה’עקב’ האלה הם הקטבים של טוב ורע העומדים בפנינו.(ע”כ)
ניתוח יותר מקיף של המילה נמצא ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/ekev/adl.html
להלן נבקש לבחון את המילה “עקב”, שהיא נדירה למדי והקשרה בפסוק אינו נהיר.
רש”י מפרש על אתר: “אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון”. רש”י סובר, אפוא, כי מדובר במשפט תנאי: אם תשמרו את “עקב” – היינו המצוות הקלות – אזי יתקיים המשך הפסוק “ושמר ה’ א-לֹהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך”. אם כך, המשכו של החלק הראשון בפסוק (“את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אֹתם”) נראה מיותר, חוזר על עצמו ובעייתי גם מבחינה תחבירית .
אונקלוס ער לקושי הלשוני והענייני ובוחר לפרש בדרך אחרת. “עקב” מבחינתו הוא חֵלף, תמורה. וכאן משפט התנאי ברור יותר: חלף/תמורת שמיעתכם את הדינים האלה ושמירתם, תהיה התוצאה: “ושמר ה’ א-לֹהיך לך” וגו’. מידה כנגד מידה. אך גם פירושו של אונקלוס מעלה קשיים, כפי שיפורט בהמשך.
הרמב”ן , המודע לקשיים שבשני הפירושים דלעיל, מוסיף נדבכים …
הואיל ופירושו של רש”י בעייתי, כמוסבר לעיל, מביא רמב”ן פירוש נוסף: “והמפרשים אמרו כי טעם ‘עקב’ שכר באחרית, וכן: ‘בשמרם עקב רב’ (תה’ יט: יב) יאמר, והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם שישמור ה’ לך את הברית והחסד ואהבך”. לדעתי, מעדיף רמב”ן פירוש זה על קודמיו ועל כן הוא מביא הוכחות לכך כי תחילת כל דבר הוא “ראש” ואחרית כל דבר “עקב”. [1]
כלומר הפירוש הוא: יהיה לכם שכר באחרית, בסוף, בתנאי שתשמרו את המשפטים, ומלבד זאת, הקב”ה ישמור לכם את הברית ואת החסד. [2]
ברם אף זה פירוש מוקשה, הן מהבחינה התחבירית והן מכיוון שנראה שהתמורה מופיעה פעמיים: בתחילת הפסוק במילה “עקב” – שכר באחרית, ובסופו – שמירת הברית והחסד.
כנראה שבשל קושי זה לא נחה דעתו של רמב”ן והוא מביא את פירושו של אונקלוס: ” עשאו לשון סיבוב, נגזר מן: ‘והיה העקֹב למישור’ (יש’ מ:ד) הדרך המעוקל ההולך סביב סביב וכן ‘עקֻבּה מדם’ (הושע ו:ח) מסובבת ומוקפת”. רמב”ן מסכים עם פירושו של אונקלוס ואומר: “ויפה פירש… וכן על דעתי“, ומביא דוגמאות לכך ש”עקב” עניינו גלגולים וסיבות, כמו גם בלשון חז”ל: “באים עליו בעקיפין” (בבלי, בבא קמא קיג, ע”א), שמשמעו בסיבות וגלגולים כמו ” עקיבין”. הב’ והפ’, שהן מאותה משפחת הגאים – מתחלפות ביניהן.
ראינו כי רמב”ן מתחבט בפרשנותה הנכונה של המילה “עקב” ובהקשרה כאן, ומביא לפנינו קשת רחבה של פרשנויות שלכל אחת מהן בעייתיות משלה.
בניסיון לבחון מהי אכן הפרשנות הנכונה, שואל בעל “משכיל לדוד”, ר’ דוד פארדו, מדוע נדחק רש”י לפרש מה שפירש, בחריגה גמורה מפשוטו של מקרא ובשונה ממה שפירש בפסוק “עקב אשר שמע אברהם בקולי” (בר’ כו:ה)?
בעל ה”שפתי חכמים” אומר בעקבות הרא”ם, גדול פרשני רש”י, כי רש”י נדחק לפרש כך מכיוון שאי אפשר לפרש את המילה “עקב” כ”בעבור”, “יען” או “אם”, שכן אצל אברהם מדובר היה בדבר שהוא ודאי וכבר התרחש בעבר. אברהם כבר שמע בקול ה’, ועקב כך מגיע לו שכר. ברם “והיה עקב תשמעון” מוסב אל העתיד, ולא ניתן לומר “ודאי שישמעו”, שכן הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים. יתר על כן, ראוי היה לכתוב ‘והיה אם תשמעון’ ולא “עקב תשמעון” כפי שמופיע בפרשת כי תבוא: “והיה אם שמוע תשמע” (דב’ כח:א). (ע”כ)
וגישה יותר מודרנית עכשווית, מתוך
יhttp://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=610
עקב תשמעון, עקב לא תשמעון, לשמור משפט, לא לשכוח.
יש כאן מעין חוזה משפטי, ולכן בתחילתו תנאי ובסופו תנאי. ועל איזה מצוות החוזה, מדבר? כאן אני נזקק לרש”י אשר נזקק למדרש תנחומא:
והיה עקב תשמעון – אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון, [התוצאה תהיה] ושמר אדני את הבטחתו.
קיום התנאי אם כך, מותנה דווקא במצוות שאדם לא לוקח ברצינות רבה, לא מייחס להן חשיבות מרובה. בכל קהילה, בכל קבוצה, בכל משפחה, יש מה שנחשב רציני, חשוב, ומה שנחשב פחות רציני וחשוב. התורה כאן מזכירה לאדם שיש מה שנראה לו חשוב יותר וחשוב פחות, ועליו לתת תשומת לב לחשוב בעיניו פחות, ודווקא בזכות זה יתקיים החוזה. הפרת החוזה היא הזלזול במה שלא חשוב. דבר זה נכון לכל אדם וקל וחומר לגבי מנהיגים. כאשר מנהיגים שוכחים בעבור מי הם נמצאים בתפקידם זהו כישלון.
במדינה שלנו יש מה או מי שנחשב חשוב מאוד ויש מי או מה שנחשב פחות. אנו חיים בתקופה מעניינת וחשובה, אשר בה מי שנחשב פחות מחליט להזכיר להנהגה את החוזה. רבים לא מוכנים יותר להרגיש שדשים בנו בעקב. יש להתייחס אלינו, גם אנו חשובים, גם אותנו צריך לספור. גם עלינו צריך לחשוב בתוכניות ארוכות טווח. גם אנו חיים פה. גם אנו עובדים פה, גם אנו פועלים פה.
ישנו דיון פילוסופי-תיאולוגי עתיק יומין בשאלה על איזה דברים יש לאדם שליטה ועל איזה אין. את מה אני יכול לשנות ואת מה לא? על מה אני יכול להשפיע ועל מה לא?
היום אנו חיים בעידן אשר בו מספרים לנו על התחממות גלובלית ועל החלק שלנו בתהליך. מספרים לנו על תהליך שלום שתקוע וכל צד טוען שהצד השני הוא האשם. בנושא הכי קרוב לבית שלנו, בנושא זה, של הבית ממש, אנו שומעים כיום דרישה – העם דורש צדק חברתי!!
פתאום קמים בבוקר אדם ועם, ומרגישים שאין זה מובן מאליו שדורכים עליהם, שהם מתחת לעקב של מקבלי ההחלטות, שיש להם חשיבות וראוי שישמעו אותם. יש לקחת אותי ברצינות, אומרים האנשים ברחוב.(ע”כ)
ועל הקשר עם הרפואה הסינית, נא לעיין ב –
http://refuamashlima.blogspot.com.au/2008/08/blog-post_23.html
(לא אצטט)
- ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך
יופי של מילים, אבל מה משמעותן? מה זה מבטא במה זה התבטא? לא תהיה עקרות באדם ובבהמה, ברכה מובנה – האם היא התקיימה? כל האמהות (פרט ללאה שאיכשהו הסתננה לרשימה) היו עקרות. חנה אמו של שמואל הייתה עקרה, מי עוד?
מה מסתתר מאחרי המשפט “ברוך היה מכל העמים”? האם הכוונה שאחוז מקבלי פרס נובל מבין היהודים גבוה ביותר ביחס לאחוז האוכלוסיה היהודית בעולם? לתעשיית ההיי טק? לסטארט אפ?
מתי קויים הכתוב “ועתה שמך ה’… ככוכבי השמיים לרב”
רצוי פעם להשוות, לעשות מאזן ההבטחות והברכות לעומת הקללות והעונשים שבאו על עם ישראל.
אז לשם גיוון ציור מתוך
http://www.hidush.co.il/prevpic.asp?id=43#.VcWaB40w9y0
עוד יש לפרש בזה מה שאמר הכתוב (דברים ז, יד), ברוך תהיה מכל העמים, לא יהיה בך עקר ועקרה. וקשה מה הקשר שבין ברוך תהיה, ובין לא יהיה בך עקר וגו’. ושמעתי בזמנו משם הגאון רבי איסר זלמן מלצר ע”ה, שפירש דבר זה ע”פ מה שאמרו רבותינו (ראה ב”ר ס, יג ושהש”ר ב, מא), דכשהגוי מברך לישראל, ברכתו רעה היא וגורמת עקרות רח”ל, וכמו שהיה ברבקה שבירכו אותה אחיה ומשפחתה, כדכתיב (בראשית כד, ס), ויברכו את רבקה ויאמרו לה, אחותנו את היי לאלפי רבבה. והיתה עקרה עד שהתפלל עליה יצחק אע”ה. לכן אמר ברוך תהיה מכל העמים, שגם כשיברכו אותך הגויים, לא יהיה בך עקר ועקרה, ונאים הדברים למי שאמרם.
ועפ”י האמור י”ל עוד דהכי קאמר, “ברוך תהיה”, שגם כשתהיה מבורך יותר מכל העמים ומרומם מעליהם, ואז יש סכנה שהמזיקים ישלטו בך ח”ו, מפני החשיבות וההתבלטות מכל העמים, על כן מברך אותנו ה’ שלא נירא מעינא בישא שלהם, כי הוא יצילנו מעינם ומהמונם, ולא יהיה בנו עקר ועקרה ח”ו.
והסבר מעניין מתוך לקח טוב
www.hebrewbooks.org/…/hebrewbooks_org_50587_...
ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. (ז ,יד)
א״ר חייא בר אבא אין שבחה של אשה בשעת שמתקלסת מקרובותיה, אלא בשעה שמתקלסת מצרותיה. אי נמי ידוע דישראל חלקו יתברך דכתיב )דברים לב, ט (״כי חלק ה׳ עמו״ ואומות העולם תחת המזלות. ושמא אם נהיה רבים אז ישגיח בנו הקב״ה אבל יחיד ממנו אינו חשוב כל כך להשגיח בו ה׳ יתברך, לזה אמר אתה היחיד מישראל חשוב ואהוב וברוך לפני יותר מכל העמים. והראיה הלא אראך כי ׳לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך, הנה כי בהמתך חשוב לפני מאותם האומות. …
אי נמי הנה כתבנו למעלה כי הוא יתברך יברך אותנו בארבע בחינות בחי מדבר בחי שאינו מדבר בצומח בדומם, אומר עתה אני מודיעך לא יהיו העמים משנאך גם כי הם חיים מדברים, כי הלא בהפרש שיש בין הבעל חי שאינו מדבר ובין המדבר, פן יהיה בינך ובין העמים, כי יהיו בערכך כבלתי מדברים, כי הנה ברוך ומאושר תהיה מכל העמים, ולא תשוה להם כי הלא ׳לא יהיה בך עקר ועקרה׳, ואפילו ׳בבהמתך, מה שאין כן העמים, הנה אפילו בהמתך חשובים מהם וכל שכן אתה, ולא עוד אלא שכאשר הבהמה מכפרת על האדם כן יהיו העמים כפרה עליכם,
(ע”כ)
ו
משהו קצר מתוך
beinenu.com/sites/default/files/alonim/48_46_74.pdf
ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך )ז, יד( לכאורה ,מה הקשר בין שתי הברכות הללו ? אלא הסביר כ”ק מרן אדמו”ר ממישקולץ שליט “א -הדבר יובן על פי מאמר המדרש ,שהסיבה לכך שהיתה רבקה עקרה בכדי שלא יאמרו אומות העולם שברכת לבן לרבקה אחותו ״אחותנו את היי לאלפי רבבה״ )בראשית כד , ס (עשתה פירות ,ובגלל הברכה הזאת נתברכה בבנים . ולכן אומר הכתוב :״ברוך תהיה מכל העמים״ כל העמים יברכו אותך ,אך , אף על פי כן תתברך בבנים ,״לא יהיה בך עקר ועקרה״ (ע”כ)
ועוד מדרש מעניין (שלא כל כך לעניין??) מתוך
http://www.dirshu.co.il/index.php/aboutus/item/3526-%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%9F-%D7%A7%D7%91-%D7%95%D7%A0%D7%A7%D7%99-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A2%D7%A7%D7%91-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93.html
כיצד נשארו האמוראים בדרשתו של רב הונא כשהיו צריכים לנקביהם, הא יש איסור של “בל תשקצו” ו”לא יהיה בך עקר”?
(ז,יד) ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך.
בגמ’ מכות (טז:) אמרינן: “המשהה את נקביו עובר משום לא תשקצו”, וכן פסק הרמב”ם (הל’ מאכלות אסורות פי”ז הל’ לא) “שאסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו”.
וכן פסק הטור (או”ח סי’ ג) שלא ישהה צרכיו, וכתב הבית יוסף: דאמרינן בפרק אלו הן הלוקין (מכות טז:) המשהה את נקביו עובר בלא תשקצו, וכ”כ בשו”ע (שם סעי’ יז) שהמשהה נקביו, עובר משום בל תשקצו.
והנה הט”ז שם (סקי”ד) כתב שבקטנים עובר משום “בל תשקצו” וגם משום ש”לא יהיה עקר”, וכן העתיקו המשנ”ב (שם סקל”א)
והביאור לזה דבגמ’ בכורות (מד:) אמר ריש לקיש מאי דכתיב: “לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך” אימתי לא יהיה בך עקר, בזמן שבבהמתך.
פי’ שתשים עצמך כבהמה ולא תעכב בעצמך להטיל מים בשביל צניעות, כי ע”י שאתה מעכב, יכול הנך לבוא לידי עקרות וכמבואר שם עי”ש.
והנה בפשטות לא מבואר בפסוק שיש איסור לעכב עצמו, אלא ש”לא יהיה בך עקר ועקרה”, זה ברכה של הקב”ה, רק שמהסמיכות ל”ובבהמתך” אמרינן לאדם שתדע שאם תעכב עצמך, תבוא לידי עקרות,
אולם כתב החרדים (פל”ב אות נו) המשהה נקביו, בגדולים עובר משום בל תשקצו, ובקטנים עובר משום שתים, משום “בל תשקצו” ומשום “לא יהיה בך עקר”, כדאמר ריש לקיש בגמרא (בכורת מד:)
דאע”ג דפשוטו של מקרא אמת, דברכה היא עקב תשמעון את המשפטים וגו’ ואהבת וגו’, גם לשון אזהרה הוא, שמור עצמך מהיות עקר על ידי שתשהה מים קטנים, וכן אמרו הרופאים כי השהוי סכנה גדולה לעקרות, וצריך שלא ישהה רגע שלא יהיה סיבה למנוע מצות פרו ורבו שהוא עון פלילי[1].
ובמור וקציעה (או”ח סי’ ג ד”ה ולא ישהה) הקשה מיבמות (סד:) שמובא שם שכמה אמוראים שישבו בדרשתו של רב הונא והיו צריכים לנקביהם ולא יצאו, נהיו מזה עקרים, וקשה שאיך לא חששו לאיסור של “בל תשקצו” ו”לא יהיה בך עקר”.
ובמחזיק ברכה (שם סקט”ז) כתב ליישב, שכיון שהיה הדבר כרוך בטרחה מרובה, לעמוד בתוך הדרשה ולפסוע בפני עם קודש, א”כ גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה בשב ואל תעשה, ולמ”ד דלא דחי לאו דאורייתא אלא לאו דרבנן, אפשר לומר דהכא נמי ליכא איסור תורה בעיקור בכהאי גוונא, ומה גם שלא פשיטא להו דמעקרי אלא ספק היה אצלם”, ע”כ.
ובס’ תבואות שור (יו”ד סי’ יג סק”א) כתב: “דסבי דרב הונא דאיעקרו, מחמת גודל עיונם לא הרגישו בעצירת נקביהם כההיא דרבא דיהיב אצבעותא וקמייץ דמא ולא הרגיש מחמת עיונו” (ע”כ)
(יפה. אתר שכולל תשובות לשאילות רבות – מומלץ)
- אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת
האמנם?
והנה מתוך
http://www.kotar.co.il/kotarapp/index/Chapter.aspx?nBookID=30557029&nTocEntryID=30789629
“” ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת” ( דברים רו ס ) בהרי הארץ ובבקעותיה התגלו חמישה מרכזים של מכרות נחושת וברזל עתיקים , וכולם מרוכזים בשולי בקעת הערבה והירדן התיכון . מכרות אלה , שמתקני הפקה ותנורי היתוך התגלו בהם , נחשפו בעיקר באזורים של סלעי אבן חול נובית ואבני גיר מתקופת היורה ומן התקופות הגיאולוגיות שקדמו לה , לפני 160 200 מיליון שנים . אזורי התפוצה של בצרים אלה היו : באזור נחלי תמנע ועמרם שבערבות הנגב התגלו עפרות נחושת מעטות , רובן באזור ח’רבת פינאן ( פונון המקראית ) וח’רבת נחאס — נחושת ( גיא חרשים (? שבערכת אדום ; בוואדי א צבךה שלמרגלות הרי אדום , מדרום לפטרה , התגלו עפרות ברזל ונחושת , ותכולת העופרה של הברזל בוואדי היא 63 . 2 % ושל ההימטית ; 90 . 4 % — בחבל הגלעד , במערת אל וךךה שבנחל רג’ב , מצפון לנחל יבוק ובשפכו ..(ע”כ)
וקצת אחרת מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/emunat/06/00603.htm
“צורך גדול
כתב הרמב”ן (דברים ח ח ד”ה אשר אבניה ברזל):
כי במקום אשר תחשוב ששם אבנים תמצא ברזל, כי מעפרה יוקח. ובישרם כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל, שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה. אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ.
כלל גדול לימדנו הרמב”ן בשבחי הארץ. המעלה אינה במותרות ובשפע, אלא בהסתפקות במועט ובצורך הגדול. בארץ יש כל מה שצריך. לא פחות מדי ולא יותר מדי, וזו ברכה הראויה לאדם מישראל, החושש “פן אשבע וכחשתי ופן איורש וגנבתי” (משלי ל ט). ראוי לשבח את הארץ, לא רק על מה שיש בה, אלא, לא פחות מכך, על מה שאין בה. נחושת וברזל הם כלי העבודה וכלי הבישול, אך הכסף והזהב הם מותרות ולכן – מיותרים. הרמב”ן מדייק זאת מן הפסוק המדבר בלשון המעטה: “לא ת ח ס ר כל בה, לא ב מ ס כ נ ו ת תאכל בה לחם”. הפסוק לא מתאר שפע, אלא יש בו ביטויים ששוללים מחסור וצמצום.” (ע”כ)
ושינוי כיוון, מחשבה מדרשית מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?mefaresh=kli_yakar&book=5&perek=8
:פרק ח, ט
ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו’ רז”ל דרשו (תענית ד) ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה, אלו ת”ח שעוסקין בבנינו של עולם, והם מחדדים זה את זה כברזל. ומה ראו על ככה, לדרוש פסוק זה על לומדי תורה, במקום שיש לפרשו כפשוטו? ונראה שקשה להם, כי פסוק זה מתחיל בעניני אכילת לחם, ואחר כך אמר ואכלת ושבעת, ואיך נתן ריוח בין הדביקים והפסיק בברזל, אלא ודאי שהכל מדבר מהנהגת לומדי תורה, כי כך דרכה של תורה, פת במלח תאכל (אבות ו ד). והביאור הוא, שארץ זו לא בעבור מסכנות ודלות תאכל בה לחם כמות שהוא, שהרי לא תחסר כל בה, אלא לפי שהיא ארץ אשר אבניה – בוניה – ברזל, מחדדים זה לזה בהלכה, וכל כך יהיה להם חשק בתורה עד שלא ידרשו איזו מקומן של זבחים הרוג צאן ושחוט בקר, אלא יסתפקו בלחם לבד. ואל תאמר שבעבור זה יותש כחם, אלא עכ”פ יהיו חזקים כברזל, כי התורה תוסיף תת כחה להם. ומה שכתוב אבניה – בוניה, אין צורך לזה, כי מדרך הכתוב לכנות אנשי השם באבנים, כמו אבן מאסו הבונים (תהלים קיח כב) כי אבני נזר מתנוססות (זכריה ט טז), האבן הראשה (שם ד ז), וכן רבים. ועליהם אמר: ואכלת ושבעת, כי הצדיק אוכל לשובע נפשו, אם מעט ואם הרבה יאכל, וכן מה שנאמר: ומהרריה, היינו מן אנשי השם שנקראו בשם הרים, כמו שנאמר (מיכה ו ב): שמעו הרים את ריב ה’ מהם תחצוב נחושת כי נשיכתן נשיכת נחש (אבות ב טו) והלשון נופל על הלשון.” (ע”כ)
(מספיק הערתי ובתקווה שגם הארתי, אז אסיים לשבוע זה)
שבת שלום ושבוע טוב
להת