From:
To:
Subject: W: ראה נתתי..אשר נתן ה’ …וכל ישראל ישמעון וייראו
Date: Sat, 15 Aug 2015 22:50:54 +1000
הקדמה כללית
“ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה“:
השאלה הראשונה שנשאלה . .. הפרשה אינה מכילה ברכות וקללות. אז למה פותח משה רבנו באמירה “ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה“?
הרמב”ן מפרש – “ברכה וקללה” – “דרך ברכה ודרך קללה”. לכן, ומכיוון שהפרשה עצמה מכילה בעיקר מצוות, הרמב”ן רומז, שעצם שמירת המצוות היא “דרך הברכה”, והפרתן – היא דרך הקללה. אך למה הכוונה? הרחיבו והסבירו ר’ אבן-עזרא, ור’ דון יצחק אברבנאל, כל אחד בדרכו:
א. אבן עזרא – שם דגש על עצם עשיית הטוב המטה-פיסי. יש טוב אידאי, ובמעשה קיום המצוות – יש משום עשיית אותו הטוב האידאי. זוהי גישה סוקרטית.
ב. אברבנאל – הוא, כמובן, קיבל את הדברים הללו, אך גם הוסיף להם. הוא הצביע על העובדה, שחלק נכבד מהצוות המנויות בפרשה – הן מצוות שבין אדם לחברו. לכן אפשר להבינו כאומר, שקיום המצוות – החוקים – הוא תנאי לסדר חברתי, ובסדר חברתי זה, כשלעצמו, יש, כמובן, ברכה. זו תפיסה הדומה לתפיסה
הנה כי כן, בין אם נתפוס את הדברים בגישה תועלתנית, ובין אם נתפוס זאת בגישה מוסרית טהורה, הפסוק מודיע לנו – עצם קיום המצוות היא ברכה, ועצם הפרתן היא קללה. ולכן הפתיח לפרשה הוא טבעי להמשכה – פירוט מצוות. ועוד נחזור לנקודה זו.
קריאה. כמעט ציווי, בלשון יחיד, להתבוננות. “‘רְאֵה’ – לכל אחד ידבר”. (אבן עזרא)
לכל אדם ואדם יש את הזכות ואת החובה להשתמש בכח הראיה שבו, לראות את החיים ולשמוע את מה שהם מזמינים. זו קריאה לעשייה. לבחירה. מפרש הרש”ר הירש – ” ‘רְאֵה’ – אין זו תורה שיש לקבל אותה על סמך מהימנותו של אחר, אלא אני פונה אליך על יסוד כל הדברים שראית בעיניך..”.במילה אחת נמסרת אחריות גדולה – לך אתה האדם היחיד, ולכם כלל היחידים שעומדים כקהל. חובת ההתבוננות בעולמכם – ומתוכה לבחור את הדרך.אָנֹכִי.
המילה אָנֹכִי מהדהדת את שקראנו והזכרנו רק לפני כמה פרקים, כאשר משה מזכיר לעם ופורט שוב את עשרת הדברות ששמעו במעמד הר סיני – “אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי” (דברים, פרק ה, ו-ז)
“אָנֹכִי” היא מילת קוד לברית, תזכורת למהלך ממנו באנו, ממהות של עבדות למעמד שבו הפכנו לעם מול אלהים, מקבלי תורה לחיים. היא מילת הגילוי של האל לעמו, והדרישה שלו לקשר יחידאי. אין מקום ל(אלהים)אחרים. זהו הקשר הראשוני – של אל ועם – ממנו נובעת תפיסת חיים שלימה, ועליה יצווה את העם עם היכנסו לארץ – לאבד את כל סוגי האלהים האחרים הקיימים בארץ. במדבר היתה תלות, הקשר היה ברור – משהו עלול להשתנות עם הכניסה לארץ. אָנֹכִי – מזכיר לעם את מה שהיה “שם”. ובלשון השפת אמת – “ אָנֹכִי – היא התורה”.נֹתֵן לִפְנֵיכֶם.
“אומר הרבי מקוצק: פתח הכתוב בלשון יחיד: “ראה” ועבר מיד ללשון רבים: “לִפְנֵיכֶם” – מדוע?
שכן ליתן – נותנים להכל במידה שווה. אבל לראות – רואה כל אחד באופן אחר. אדם כמות שהוא, כך רואה הוא..”
המעבר מלשון הדיבור אל היחיד – ללשון דיבור אל הרבים, מחדד עבורנו שוב את הנוכחות והתמונה הכפולה שבה יחידים וציבור אחוזים ומהווים אלו את אלו. בו-זמנית מתקיימת קריאה לכל הציבור, שהיא קריאה גם אישית-פרטית לכל אחד שבתוכו – לבחור, ולעשות ולהשפיע על עולמו. היחיד בה נתפס כחלק מן הכלל ומושפע ממנו וחוזר חלילה.
הבחירה בדרך ניתנת. כסוג של מתנה. נפרשת ומונחת – ליחידים ולציבור בלשון שווה. כל הרוצה ליטול – יבוא ויטול. על כך ילמדו חז”ל – “הַכּל צָפוּי וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן, וְהַכּל לְפִי רב הַמַּעֲשֶׂה” (משנה, אבות, פרק ג, ט”ו)
הַיּוֹם.
הַיּוֹם – כאן. עכשיו. ברגע זה. בכל יום.
מילת “הַיּוֹם” טומנת בתוכה את יכולת ההתחדשות המצויה תמיד בתהליך הבחירה. את האפשרות הקיימת לבחור את הדרך, המעשה, האמירה שלנו – לשנות, לתקן – כל יום מחדש. אומר הרבי לוי יצחק מברדיצ’ב בספרו “קדושת הלוי” – “לכאורה תיבת ‘הַיּוֹם’ אינו מובן. אך ידוע שהקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. דהוא יתברך נותן בכל יום בהירות חדש ומשפיע חסדים חדשים… על דרך שאמרו חז”ל – ‘היום’, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, רצה לומר בכל יום תקבל ברכה וחסד חדש”.
בְּרָכָה וּקְלָלָה.
את הברכה והקללה אנו מוצאים כתמונה משתנה – הנה לפתע, עולות וצצות מתוך הפסוקים שתי דרכים, נפרדות, ברורות – רק צריך לבחור. בנכונה כמובן. ובלשון הרמב”ן בפירושו לפסוק – “..פירושו, כי אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה, וטעם “לפניכם”, שתבררו לכם מהן מה שתרצו, ואודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות, והקללה אם לא תקיימו אותן..”. (ע”כ)
ובאותו כיוון מסורתי, מתוך
http://www.parshan.co.il/
“ראה”- המשמעות.
על פי דברי מאיר ינאי: הראיה מצביעה על חוכמה והחוכמה היא מתוך ראייה- ראיית אמת וחוכמת אמת.
המקור לרעיון זה הוא מה’: “אתה הראית לדעת” [דברים ד, ל”ה]
כל אדם רואה דברים על פי דרגתו ,אך ה’ משגיח על מעשינו ורואה תמיד את הדרך בה אנו הולכים, כפי שנאמר: “וראו כל בשר כי אני ה’ “[יחזקאל כ”א]
אף אדם אינו יכול להסתתר מפניו ולכן אופן חייו ומעשיו של האדם -נתונים תחת עין פקוחה ומתמדת. כפי שכתוב: “אם ייסתר איש במסתרים ואני לא אראנו? נאום ה’ הלוא את השמים והארץ אני מלא” [ירמיהו כ”ג, כ”ד]
הקב”ה אומר לכל אחד מאתנו- תראו , היכן אתם נמצאים?
מה המצב הרוחני שלכם? ולכן נאמר: “ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה” הדבר נעשה בכל יום ולא מתוך כוונה להעניש תחילה, אלה ניתנת לנו אפשרות הבחירה.
ובמסכת אבות נאמר: “הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה: דע מה למעלה ממך:
עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים.” [אבות ב, א]
חז”ל שואלים: מדוע הקב”ה פונה בלשון יחיד אל כל העם: “ראה..”? ובהמשך נאמר בלשון רבים: “אנוכי נותן לפניכם…את הברכה אשר תשמעו..”[דברים י”א, כ”ו- כ”ח]
רבי אליהו מווילנא משיב: משה מלמד כל אחד באופן נפרד מסר חשוב לחיים: שלא יאמר היחיד אני הולך בדרך מסוימת-מפני שכולם הולכים בדרך זו. ועל כן איני בודק אם הדרך הזו ראויה.
לכן ישנה פניה בלשון יחיד: “ראה”- אתה היחיד עליך לבדוק אם אכן הדרך הזו ראויה.
ועל פי המסקנה תבחר את הדרך הנכונה בחייך.
ומתוך מאמר מעיתון הארץ
http://www.haaretz.co.il/
הרי ההיגד פורש מציאות פשוטה לפני הקוראים — אם תצייתו תקבלו שכר, ואם לא — תקבלו עונש. ולא זו בלבד, גם המהלך הפרשני תמוה משהו. הרי כבר בפרשת השבוע שלנו ברי שהקללה היא רעה ואילו הברכה טובה, מדוע יחוש אדם צורך לבחור דווקא בקללה על פני הברכה ולגזור על עצמו חיי קושי ומחסור? הסברה ההיפותיטית שמניח המדרש בפיהם של הקוראים — “הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים דרך חיים ודרך מוות נלך באיזו מהן שנרצה?” — נשמעת כתרגיל רטורי, שכן אין כל מוטיבציה ברורה ללכת ב”דרך מוות”.
אך נדמה שיש לפרש את השאלה כרצינית יותר מן הנראה במבט ראשון.
משה רבנו מעמיד לפני בני ישראל תורת גמול, תפישה שלפיה למעשי האדם יש השפעה ישירה על גורלם. הגורל מכוון מלמעלה באמצעות מערכת קבועה
הרי ההיגד פורש מציאות פשוטה לפני הקוראים — אם תצייתו תקבלו שכר, ואם לא — תקבלו עונש. ולא זו בלבד, גם המהלך הפרשני תמוה משהו. הרי כבר בפרשת השבוע שלנו ברי שהקללה היא רעה ואילו הברכה טובה, מדוע יחוש אדם צורך לבחור דווקא בקללה על פני הברכה ולגזור על עצמו חיי קושי ומחסור? הסברה ההיפותיטית שמניח המדרש בפיהם של הקוראים — “הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים דרך חיים ודרך מוות נלך באיזו מהן שנרצה?” — נשמעת כתרגיל רטורי, שכן אין כל מוטיבציה ברורה ללכת ב”דרך מוות”.
אך נדמה שיש לפרש את השאלה כרצינית יותר מן הנראה במבט ראשון.
משה רבנו מעמיד לפני בני ישראל תורת גמול, תפישה שלפיה למעשי האדם יש השפעה ישירה על גורלם. הגורל מכוון מלמעלה באמצעות מערכת קבועה (ע”כ)
ונסיון מעניין “להוכיח” את התגשמות ההתנבאויות של פרשת ראה ניתן בטבלה (אעתיק חלק), מתוך
http://www.wikitorah.org.il/%
| מספר פרשה ~ שם הפרשה | מאורעות השנים – נושא הפרשה | שנים לבריאה | שנים למניינם | פרשת השבוע | ספר:פרק:פסוק |
|---|---|---|---|---|---|
| • פס 267.4 ~ ראה אנכי | האניקוזיציה כמבחן האמונה | 5228 עד 5230 לבריאה | 1467 עד 1470 למניינם | פרשת ראה | דברים יא:כו – כח |
| • פס 267.5 ~ והיה כי יביאך | 5231 עד 5253 לבריאה | 1470 עד 1493 למניינם | פרשת ראה | דברים יא:כט – יב:יט | |
| • פס 267.6 ~ כי ירחיב | הרחבת הגבולות וגילוי יבשת אמריקה | 5254 עד 5262 לבריאה | 1493 עד 1502 למניינם | פרשת ראה | דברים יב:כ – כח |
| • פס 267.7 ~ כי יכרית | כיבוש והשמדת ממלכות האינדיאנים – פולחנן הקרבת של בני אדם באש | 5263 עד 5266 לבריאה | 1502 עד 1506 למניינם | פרשת ראה | דברים יב:כט – יג:א |
| פרשה פתוחה 268 ~ כי יקום בקרבך נביא | רב אשר לעמלין (למלין) מאשכנז, משיח שקר 1502, התסיסה המשיחית דוד הראובני ושלמה מולכו, נוסטרדמוס, סולטאן סלימאן וחומות ירושלים | 5267 עד 5271 לבריאה | 1506 עד 1511 למניינם | פרשת ראה | דברים יג:ב – ו |
| • פס 268.1 ~ כי יסיתך | תנועה המשיחית בפריחתה | 5272 עד 5277 לבריאה | 1511 עד 1517 למניינם | פרשת ראה | דברים יג:ז – יב |
| • פס 268.2 ~ כי תשמע | התנצרותם של ______ | 5278 עד 5284 לבריאה | 1517 עד 1524 למניינם | פרשת ראה | דברים יג:יג – יט |
| • פס 268.3 ~ בנים אתם | 5285 עד 5286 לבריאה | 1524 עד 1525 למניינם | פרשת ראה | דברים יד:א – ב | |
| • פס 268.4 עד 268.6 ~ לא תאכל | 5287 עד 5,305 לבריאה | 1525 עד 1,545 למניינם | פרשת ראה | דברים יד:ג – כא | |
| פרשה פתוחה 269 ~ עשר תעשר את כל תבואת זרעך | מאבק גביית המעשרות שבין הכנסייה הקתולית לפרוטסטנטים ובמיחד באנגליה | 5306 עד 5311 לבריאה | 1545 עד 1550 למניינם | פרשת ראה | דברים יד:כב – כז |
| ……….. |
(משעשע – ואפשר לפרש את הצונאמי = מים רבים לא יוכלו..)
ומתוך פירוש דומה, עם הרחבה על פירוש מילה “היום”
http://www.tehilim.co.il/%D7%
נעיין שוב בפסוק, ונראה שמשה מוסיף מילה מעניינת – “ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה”. מהו הדגש על “היום”, וכי ביום ספציפי זה בני ישראל קבלו את הברכה והקללה, והלא במעמד הר סיני, ארבעים שנה קודם לכן, הם קבלו את דרך התורה?
ישנם ביאורים רבים למילה זו, ה’כלי יקר’ מבאר את המילה בדרך רמז.
“היום” מרמז על היום ממש, על השמש ש”אחראית” על היום. יש בה משהו מוזר, בשמש. היא עושה שתי פעולות הפוכות בו זמנית. מצד אחד היא ממיסה את השעווה, מצד שני היא מקשה את הביצה. מצד אחד היא “משחירה” את פני הכובס, מצד שני מלבינה את הבגדים… שינויים אלו, אינם באים מכוח השמש, אלא מכוח המקבלים. השמש מצד עצמה פועלת את אותה פעולה, רק תכונות המקבלים שונות הן, וזה הגורם לשינויים. אומר משה כך – הברכות והקללות הבאות מהבורא, אינן מעידות על “שינוי” כביכול בהנהגת הבורא עצמו, שפעם הוא מחליט להשפיע ברכה ובפעם אחרת לא, הבורא רוצה להיטיב ולהשפיע ברכה ללא הרף, השינויים הנראים הם אך ורק מחמת בני האדם. אם אנחנו בוחרים ללכת בדרך הישרה, אזי “תכונות המקבלים” מקבלות את ה”שמש” באופן מסוים, ואם אנו בוחרים ללכת בדרך חתחתים אזי “תכונות המקבלים” משתנות וה”שמש” משפיעה באופן אחר.
זו כוונת משה במילה ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה”. כשם שהיום – השמש, משפיעה באופן תמידי אותה השפעה, רק שההשפעה מתקבלת בצורה שונה ואף הפכית לפי תכונות המקבלים, כך גם הבורא, הוא מצידו משפיע רק טוב, השאלה מאילו תכונות אנו מרכיבים את עצמנו.
נקודה למחשבה.
ומשהו עמוק מתוך כתבי ישעיהו ליבוביץ על “הכל צפוי והרשות נתונה”
www.leibowitz.co.il/
רוב התמימים (ואין תמימות ציון שבגנאי, חלילה), ואף הרבה הוגים, מתרשמים מפסוקים שמשמעותם נראית מפורשת וחד-משמעית כמניחה בפשטות אפשרות של בחירה חופשית של האדם, כגון הפסוקים העצומים והאדירים: “ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה אשר תשמעו …ואם לא תשמעו” וגו’; ושוב באותו חומש דברים, בדברי משה האחרונים: “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע …ובחרת בחיים” וגו’. וכן, למשל, כל דברי יחזקאל בפרק ל”ג, שפסוקיו הפכו עיקרה של תפילת נעילה, על אחריות האדם למעשיו והקריאה הנמרצת לשוב בתשובה, וכל האזהרות בתורה ובנביאים מפני הרע והתראת האנשים עליו כנגד יעודי שכר לעושי טוב, אזהרות וייעודים שבעיני רבים אינם מוצדקים אלא אם חופשי האדם בבחירתו; שהרי אין להכריע אלא במקום שקיימות אפשרויות שוות, לשון אחר – כשעדיין לא הוכרע הדבר. אולם גישה פשטנית זאת מתעלמת מן הצד השני של הבעיה, שאין המקרא עושה אותו ענין לדיון, ואף על פי כן הוא מיסודי היסודות של האמונה: שה’ יודע, וידיעה זו – בכל משמעות מן המשמעויות של מושג הידיעה בקטוגוריות החשיבה האנושית – מיד מתנגשת באפשרות הבחירה. אולם, המעמיק יותר, ודווקא המעמיק באמונה, ישים לבו לכך שאמנם מוצגת לאדם במקרא הדרישה לבחור, אבל בשום מקום לא ניתנה לו ערובה מפורשת שהוא מסוגל …. (ע”כ)
{קצת הארכתי בנושא, כי הוא מסקרן אותי, יש פה הרקע וההכנה למה שיצר את2. ההיסטוריה של העם שלי)
2. כי ירחיב ה’… את גבולך … ואמרת אוכלה בשר
וכמובן השאלה הנשאלת היא האם הקב”ה צריך את הניסיון? הרי הקב”ה חוקר כליות ולב ובוודאי שיודע את שבתוך ליבו פנימה של כל אדם ובוודאי יכול גם לדעת את המעשה שיעשה האדם כתוצאה מהניסיון! האם יש להקב”ה צורך בבדיקה על ידיעת העתיד? דבר זה יכול לכאורה להראות על חוסר בידיעתו יתברך וביכולתו האינסופית .
כמובן שאין צורך לחכות לתשובה , ובוודאי שהקב”ה יודע את מחשבות האדם ואת מעשיו העתידיים והצפויים ,
אלא שיש לנו להסביר מדוע בכל זאת מגיע הניסיון לאדם.
אומר הרמב”ן כאן שהניסיון הוא מצד המנוסה , שיוודע בפועל מה שכבר גלוי לפני הקב”ה . ובדרך זאת הסביר הרמב”ן את ניסיון אברהם בעקידה : “עניין הניסיון הוא לדעתי , בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו , אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה , יקרא ‘ניסיון’ מצד המנוסה , אבל המנסה יתברך יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל , להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד. ודע כי השם צדיק יבחן (תהלים יא ה) , כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצווה אותו בניסיון , ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו .
והנה כל הניסיונות שבתורה לטובת המנוסה” . אנחנו חיים בעולם המעשה , ויש עניין להביא את העניין המופשט לידי ביטוי מעשי , ואף אם הדבר ידוע לבורא , יש בכך יתרון לאדם המנוסה , שכך יקבל שכר טוב על שעשה מעשה טוב בפועל ,
מדוע הקב”ה מנסה את עם ישראל
[״לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או חולם החלום ההוא כי מנסה ה ‘אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה ‘אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם״.
וכאן שואל הבן -חמש -למקרא שאלה פשוטה :וכי לנסיון זקוק הקב״ה כדי ״לדעת הישכם אוהבים גו׳״ – בודאי יודע הקב״ה גם ללא נסיון?!
מתעכבים על הפירוש ד״לדעת״ ,כל אחד לפי דרכו— האבן עזרא ,רמב״ן ,ספורנו ועוד — ואכן ,פשטני המקרא . כו׳ ,ואילו רש״י – ״אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא״
…..
דובר כמה פעמים אודות דרכו של רש״י שאינו מוכרח לחזור ולפרש דבר שכבר פירש לפני זה ,אלא ,יכול לסמוך על הבן -ָח ֵמש שזוכר מה שלמד לפני זה .ואם הדברים אמורים בכל ענין ,הרי ,בענין שיש בו פלא וחידוש כו ,’שמצד ההפלאה והחידוש שבו בודאי נחקק ונחרט בזכרונו של הבן-ָחֵמש – על אחת כמה וכמה.
ומפרש רש״י :״מעתה יש לי מה להשיב – גם בפרשת העקידה נאמר ״כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה״ – לשטן ולאומות התמהים מה היא חיבתי אצלך ,יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלקים אתה״ .כלומר , רש״י מפרש שמה שכתב ״עתה ידעתי גו׳״ ,אין זה ביחס לידיעתו של הקב״ה בעצמו ,שבודאי יודע גם ללא הנסיון ,כי אם ,ביחס לידיעה שיש בה פתחון פה להשיב לשטן ולאומות העולם ,על ידי זה שנתפרסם הדבר בכל העולם. …. (ע”כ)
(כלומר אולי – השואה הייתה נסיון נוסף ???? לפרסם את גדולתו של הקב”ה ????? – מסופקני)
על דרך הפשט הנסיונות הנזכרים בתורה במקומות אלה באים בתור מבחן וניסוי כדי שתיוודע מידת אמונתו של אותו פרט, או אותה אומה, או מידת ציותו. עניין זה הוא הקושי הגדול, ובמיוחד פרשת העקידה, אשר אין יודע אותה אלא האל ושניהם. ונאמר לו: כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ”ב, 12). וכן דברו כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם לדעת היִשכם אֹהבים את ה’ [אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם] (דברים י”ג, 4). וכן דברו [למען ענֹתך לנסֹתך] לדעת את אשר בלבבך [התשמֹר מצְוֹתיו אם לא] (שם, ח’, 2).
והנה אני אפתור לך את כל הקשיים האלה. דע שכּל נסיון המופיע בתורה מטרתו ומשמעותו רק שידעו האנשים מה ראוי להם לעשׂות, או מה הם חייבים להאמין. לכן משמעות הנסיון היא, כאילו, שייעשׂה מעשׂה מסוים שאין הכוונה לאותו מעשׂה כפרט, אלא הכוונה שיהיה דוגמה שיחקו אותה וילכו בעקבותיה. מכאן שדברו לדעת היִשכם אֹהבים (שם, י”ג, 4) אין פירושו שיֵדע האל זאת, שהרי הוא כבר יודע. אלא זה כמו דברו לדעת כי אני ה’ מקדִשכם (שמות ל”א, 13) שמשמעותו “שתדענה האומות”
המחלוקת אם מדובר בנביא אמת או בנביא שקר מובאת כבר במדרש (ספרי דברים פיסקא פד):
‘ובא האות והמופת’, אמר רבי יוסי הגלילי ראה עד היכן הגיע הכתוב… עובדי עבודה זרה ינתן להם ממשלה אפילו על חמה ולבנה כוכבים ומזלות – אל תשמע להם. מפני מה? ‘כי מנסה ה’ א‑להיכם אתכם לדעת הֲיִשְכֶם אֹהבים’. אמר רבי עקיבה חס ושלום שמעמיד המקום חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי עבודה זרה, הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת מתחילה וחזרו להיות נביאי שקר כחנניה בן עזור.
דעת ר’ יוסי היא שהנביא הוא נביא שקר המתפאר בנבואה שאין בה ממש ועושה מופתים בכוח שניתן לו כדי לנסות את ישראל, ואילו ר’ עקיבא סובר שמדובר בנביא אמת ש”חזר בשאלה” והיה לנביא שקר. אברבנאל מסביר את דברי ר’ עקיבא, שהנביא הזה כאשר עדיין היה נביא אמת עשה אותות ומופתים לאימות נבואתו, אך עתה, כאשר כבר אינו נביא, הוא ממשיך להשתמש באמון שנתנו בו קודם לכן לביסוס דברי השקר שלו….
(מומלץ לעיון)
ומתוך אוסף מדרשי חז”לינו
http://www.aspaklaria.info/
זהר:
דאמר רבי אחא לא ברא הקב”ה ליצר הרע אלא לנסות בו בני אדם, ומי בעי קב”ה לנסותא בני נשא, אין, דאמר רבי אחא מנא לן, מדכתיב כי יקום בקרבך נביא וגו’, ובא האות והמופת וגו’, כי מנסה ה’ אלקיכם וגו’.
ולמה בעי נסותא, דהא כל עובדוי דבר נש אתגלי קמיה, אלא שלא לתת פתחון פה לבני אדם. ראה מה כתיב, ולוט יושב בשער סדום, דהיה יתיב לנסותא לברייתא… (וירא רמ)
אבל הקב”ה מדקדק תמיד עם הצדיקים, בכל מעשיהם שעושים, משום שיודע שלא יטו לימין או לשמאל, ועל כן הוא מנסה אותם, ולא בשביל עצמו, שהרי יודע יצרם ותוקף אמונתם, ואינו צריך לנסותם, אלא שמנסה אותם כדי להרים ראשם בזכות הנסיונות. כעין זה עשה הקב”ה לאברהם, שכתוב, והאלקים ניסה את אברהם, מהו נסה, הוא הרמת נס, כמו שאתה אומר, הרימו נס, שאו נס, הרים הדגל שלו בכל העולם. וכמו שלמדנו, שבשביל זה, (בשביל מעשה העקדה), הקב”ה הרים הדגל של אברהם לעיני כל, וזה שאמר נסה את אברהם, אף כך, הקב”ה, כדי להרים דגל הצדיקים הוא בוחן אותם, כדי להרים ראשם בכל העולם.
ומתוך מאמר של זקוביץ על הנסיונות ב –
מעשי נסים רבים במקרא הם תוצאה של ניסיון : ניסיון שבו ה’ מעמיד את האדם, או ניסיון שבו האדם מנסה את אלוהיו. נסי ניסיון אלה אופייניים במיוחד לתקופת הנדודים במדבר (ועיין בספרו של ליכט, הניסיון במקרא).
אך צירוף הנס והניסיון אינו ייחודי לעידן המדבר; ספר דברים ער לאפשרות, שנביא המדיח לעבודה זרה ישכנע אנשים מבני ישראל באמיתות דרכו באמצעות אות או מופת שיציג לפניהם (י”ג, א’- ג’). המחוקק מתמודד עם אפשרות ריאלית זו: “לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה’ אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם. אחרי ה’ אלהיכם תלכו…” (פס’ ד’- ה’). כיוון שהמחוקק אינו יכול לערער על עצם התופעה, על יכולתו של אותו נביא לחולל נפלאות, הריהו מעדיף להציג גם נסים אלה כנובעים מרצונו של ה’, הבוחן את בני עמו ואת דבקותם בו.
ומה זה עושה עם הארי פוטר?? יש מאמר מעניין באנגלית
http://www.torahmusings.com/
לא הצלחתי לתרגם.
4. זאת הבהמה אשר תאכלו
מעניין מה קרה וקורה בנושא
מתוך
http://www.daat.ac.il/he-il/
“אמר רבי ברכיה בר סימון: אמר הקב”ה עשר בהמות טהורות מסרתי לך שלש ברשותך ושבע אינן ברשותך. שלש שהם ברשותך: שור שה כבשים ושה עזים; ושבע שאינן ברשותך: איל וצבי ויחמור וגו’, לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם לעלות בהרים ולהתייגע ביערים להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך, אלא ממה שברשותך מה שגדל על אבוסיך: שור או כבש או עז” (שם א, תרמג)1 .
שבע אלה שאינן ברשותנו מכונות בשם “חיות” והן שונות מן השלש הראשונות בזה שאינן עולות לגבוה כנ”ל ובכמה וכמה דינים אחרים: אכילת חלב, כיסוי הדם ועוד. זהויין של שבע החיות – או של רובן, לפחות – מפוקפק ושנוי במחלוקת. פקפוק זה קדום הוא, שכן נאמר במדרש:
“אך את זה תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה. אמר רבי עקיבא וכי משה רבנו קניגי היה או בליסטרי (צייד; קלע – balisterius) היה? אלא מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים” (שם א, תתצא).
וכן מעיר אבן עזרא על הפסוק המפרט את שבע החיות הערה קצרה וסתומה: “אייל וצבי ידועים והחמשה האחרים צריכים לקבלה”, כלומר לתרגומים ולמסורת רבותינו. אכן רז”ל מדברים בשבע החיות מקצת מן המקצת ומן המעט שדובר בהן – בהלכה ובאגדה – יוחד רוב הדברים לשתי החיות הבאות בראש הרשימה: לאייל ולצבי. שני אלה טיבם ברור (או ברור כמעט) ואילו “החמשה האחרים” – חכמי הזואולוגיה המתעניינים בחי שבמקרא מצאו בהם עניין לענות בו וניסו לפרשם מי בכה ומי בכה. כתבנו במפורט על כל אחת מן השבע2 ועתה נסכם את הדברים בקצרה.
האיל שבכתבי הקודש מורה על משפחת מעלי גרה ומפריסי פרסה שסועה Carvidae, שסימניה הם: לזכר קרניים גרמיות, כלומר עשויות עצם ולא חומר קרני, ומסועפות הנושרות שנה שנה לאחר עונת הייחום וחוזרות וצומחות, כשבשנות חייו הראשונות של האייל מתווסף לכל קרן זיז לשנה3 . בראשית מאה זו עוד היה מצוי בהרי הגליל ובכרמל אייל הכרמל (אהרני כינהו: איילה שלוחה) Capreolus, שמספר זיזי קרניו אינו עולה על שלשה. בשרו הטעים של אייל קטן זה גרם להגברת ציידו וכתוצאה מכך – לכיליונו החרוץ. אכן הוא מצוי גם כיום בכמה וכמה מארצות אירופה ואסיה4 .
הצבי Gazelle אף הוא פחת והלך בא”י עד שקמה מדינת ישראל וחוקיה להגנת הטבע הצילוהו מכליה בתחומי המדינה, ולא עוד אלא שהוא מתרבה והולך בכמה וכמה ממישורי ישראל ועמקיה, ו”צבי רץ בדרך” (ואף להקת צבאים קטנה) אינו עוד חזיון בלתי נפרץ. קרני הצבי נבובות, שלא כקרני האייל; הנרתיק – השופר העשוי חומר קרני והוא נתון על גבי זיז הבולט מן המצח (“זכרות” – ירושלמי גטין, פרק ב’, הלכה ג). קרניים אלה, שגם הצבייה עטורה בהן5 אינן מסועפות, אינן נושרות ובהישברן לא תצמחנה אחרות תחתיהן. בתחומי ישראל מצויים שני מיני צבאים: הצבי הישראלי Gazelle gazelle, והוא השולט בנוף המדינה וצבי המדבר Gazelle dorks, שצבע עורו בהיר משל הישראלי, אוזניו ארוכות במקצת מאלה של הראשון וקרניו הדורות יותר ודמות נבל להן. זה האחרון מצוי במספר מועט בנגב. …..
ואוסף מדרשים בנושא האיסור והמותר במאכלים ניתן ב –
http://www.aspaklaria.info/
ודרשה מענינת – קצת “מדעית” מתוך
http://www.tehilim.co.il/%D7%
הקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל כעם סגולה, כעם קדוש. “כי עם קדוש אתה להשם אלוקיך, ובך בחר השם להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה” ולכן – “לא תאכל כל תועבה, זאת הבהמה אשר תאכלו…” (דברים יד’, ב’). במקום אחר נכתב – “והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה… והייתם לי קדושים כי קדוש אני השם ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי” (ויקרא כ’, כה”). זאת אומרת, כיוון שלעם ישראל יש ייעוד רוחני, וזאת בשונה משאר אומות העולם, לכן הם מצווים לשמור על עדינות נפשם ולאכול מאכלים מאוד מסוימים.
נבאר יותר, ולשם כך נביא את דבריו של רבי שמשון רפאל הירש בספרו “חורב” (פרק סח’). התורה מציינת שני קריטריונים שצריכים להתקיים בבהמה כדי שתהא מותרת באכילה, היא צריכה להיות מעלת גרה ומפריסת פרסה. מה הפירוש מעלת גרה? לזן מעלי הגרה ומפריסי הפרסה יש ארבע קיבות. לאחר שהמזון עבר שתי קיבות הוא נדחף שוב כלפי מעלה דרך בית הבליעה, נלעס בשנית ומועבר לשתי הקיבות האחרות בזו אחר זו. בהמות אלו “מבלות” את מרבית זמנן בעיכול המזון בפעולות צמחיות.
והנה, מבנה פיזי זה, יוצר חלוקה מאוד מעניינת לפי תכונות. הבהמות המותרות באכילה, בדרך כלל הן חיות בית “מתורבתות”, מזונן צמחי בלבד, אינן מגלות עצמאות יתר ונוחות לקבל את עול האדם. לעומתן, החיות האסורות, הן חיות טורפות האוכלות בשר, אשר מפגינות עצמאות פראית, מתחמקות מכל עול ושלטון, בעלות יצר הרס וטרף רב עצמה…
אגב, הפרסה השסועה של הבהמות הטהורות, נראית אף היא כמיועדת יותר לעמידה מאשר לשמש ככלי טרף ומלחמה, כמו בכפות הידיים והרגליים של הבהמות הטורפות…
גם ביחס לעופות, התורה אוסרת באכילה את כל סוגי העופות הדורסים והטורפים. הותרו רק העופות היותר “מבויתים” כמו תרנגולים, יונים ואווזים.
אבחנה מעניינת זו, מראה לנו שהתורה מעוניינת להרחיק את האדם היהודי מכל מזון העלול לגרום השפעה שלילית על דמותו המוסרית והרוחנית, ממזון שיטביע בו נטיות של אכזריות, תוקפנות וכדומה – אם כהשפעה סמלית ואם כהשפעה ממשית.
איני יודע מה דעת עולם המדע ביחס להשפעת המזון על אישיות האדם, אולם היהדות מדברת על כך רבות, שתכונות האדם מושפעות מסוג המזון בו הוא ניזון. ניתן לעיין בדבריהם של הרמב”ן, הכלי יקר, האור החיים הקדוש, וכן בדבריו של רבי יצחק אבוהב בספרו “מנורת המאור” (נר ג’, כלל ו’, חלק ו’ פרק ג’), אשר מרחיבים רבות בעניין.
ניתן נגיעה קטנה.
היהדות סוברת שלחיי האדם ישנה מטרה, ישנו ייעוד. היעוד יכול להיות מושג אך ורק על ידי שילוב ותפקוד נכון של הגוף והנשמה, בהרמוניה משותפת, שהרי הבורא חיבר את נשמת האדם עם גופו, כך שהגוף אמור להוות אמצעי קידום אל עבר המטרה. ……..
“נמצא, שייעודו של הגוף הוא להיות שליח היקום אל האדם ושליח האדם אל היקום. שיא השלמות של גוף האדם בתור שכזה הוא אפוא תלותו המוחלטת ברוח והימנעותו מכל קביעת עמדה משלו, כי רק כך יישאר רגיש לכל רושם קל שבקלים של העולם החיצוני ולכל דרישה קלה שבקלות של הרוח… לפיכך, כל מה שמחדיר לגוף יסודות של עצמאות יתירה ומכריעה, כפי שהם קיימים בבעלי חיים, כל מה שעלול לסחוף את האדם להיגרר אחרי מעשים שמקורם בתכונה הבהמית שבו, או עלול לגרום לו אטימות לגבי הרגשות אחרות – כל אלה מעמעמים את טוהרו של הגוף, הופכים אותו לבהמה ומקפחים את כושרו להיות שליח מעופף המרחף בין האדם והעולם” (חורב, פרק סח’ אות תנד’).
נצטט קטע נוסף: “ועתה ידע תדע כי השם אלוקיך, הוא לבדו נתן לך את הזכות להשתמש ביצורי עולמו למזונותיך, וכי אכילתך ושתייתך – כשהן מסולקות מן היסוד הבהמי – אמורות להיות מוקדשות לשמו יתברך, כדי לצבור כוח לעבודתו. הוא לבדו יודע את טיב היצורים שסביבך ואת טיבך אתה, והוא מדבר אליך לאמור: את אלה קח למאכל לך, ואילו את אלה אל תיקח, כי חישול
כוחותיך, כביכול, על ידי הטעימה מן המאכלים האלה, נוגדת את רצוני, הם ימעיטו את כושר עבודתך כעבד השם!” (חורב, פרק סח אות תמח’).
אלו דבריו הנפלאים.
יתכן, שההקפדה ארוכת השנים של העם היהודי על כשרות המאכלים, היא ההסבר לעובדת הרחמנות היהודית, שבולטת כל כך לעיין בכל מיני וריאציות כאלו ואחרות, אם זה בדאגה לאומית לחייל שבוי בודד, ואם זה בתסיסת חיי החברה, העזרה והערבות ההדדית בתוך כל הקהילות היהודיות הפזורות בערי העולם, ואם זה בעובדה שהיהודים, כציבור, לא מגלים נטיות של אכזריות ולא שמענו על קהילה יהודית שביצעה באופן מוצהר רצח, שוד וביזה…
רעיון זה טמון במילים הראשונות של הפרשה שעוסקת בנושא זה – “זאת החיה אשר תאכלו” (ויקרא יא’, ב’). רש”י בביאורו לפסוק זה כותב בכמה משפטים את מה שאמרנו, “זאת החיה – לשון חיים. לפי שישראל דבוקים במקום (באלוקים), וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצוות, ולאומות לא אסר כלום”. לישראל יש חיים רוחניים, יש להם חיי נצח וייעוד מיוחד.
הדרך להגיע אל אותו יעד בשלמות, עוברת דרך שמירה יתירה על המזון שמזין את כלי העבודה של האדם – את גופו.
מובן שזקוקים אנו להרחיב את היריעה, אולם כאמור, מומלץ לעיין במפרשי התורה כדי לקבל תמונה ברורה, רחבה ויסודית יותר…
לפני שנסיים, אי אפשר לדון על פרשת שמיני מבלי להזכיר את הנקודה המדהימה הבאה:
בתוך “העיסוק” במאכלות האסורות, טמונה עובדה שאין להכחישה, שבידי משה היו ידיעות ברורות, מפורטות ומדויקות להדהים, אודות סוגי החי השונים.
נדגיש, שכשמשה לימד את בני ישראל פרשה זו, הוא היה “סגור” עם בני ישראל במדבר, לא עמדו לרשותו אמצעי מחקר כלשהם, רגליו לא דרכו על יבשות שאיש בזמנו לא ידע אפילו על קיומן, לא הייתה לו אפשרות טכנית לצלול למעמקי האוקיינוסים ולבדוק את כל סוגי היצורים הימיים, ובכל זאת הוא מציב בשם אלוקים עובדות מדהימות, הנה חלקם בפניכם:
לאחר שהתורה כותבת את שני התנאים הנצרכים לכשרות הבהמה, היא מציינת כ”בדרך אגב” שיש רק עשרה בעלי חיים שעונים על שני הקריטריונים, היא כותבת שישנן חיות, שנמצאות בקבוצת הביניים אשר להן רק סימן טהרה אחד והן אסורות באכילה. המרתק הוא, שהתורה קובעת בוודאות שישנן רק ארבע חיות שלהן יש סימן טהרה אחד – גמל, שפן, ארנבת וחזיר.
כיצד משה “לוקח אחריות” וקובע זאת בוודאות, וכי הוא ביקר בג’ונגלים הפראיים של אמזונס או ביערות הגשם בבוליביה? ואולי אי שם, בשמורת הסרנגטי בטנזניה, יש יצור שמשה אף פעם לא פגש?
את השאלה הזו שואל התלמוד (מסכת חולין דף ס’) – וכי משה רבנו היה זואולוג או צייד חיות? מהיכן שאב את המידע הזה, שיש ארבע חיות בלבד עם סימן טהרה אחד? משיב התלמוד – “מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים”. זאת אומרת, נתון זה מוכיח את אמיתות התורה, שהיא נמסרה למשה מאת בורא ויוצר העולם… רק הבורא יכול להכריז קביעה כזו חד משמעית.
המלבי”ם בביאורו לתורה כותב – “וחכמי דור ודור חקרו ודרשו על כל מיני בעלי חיים הנמצאים בכל חלקי העולם, ולא מצאו אף מין אחד זולת אלה, שיהיו לו שתי סימנים או סימן אחד. וזה מופת כי אלוקים ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה” (מלבי”ם פרשת ראה).
המלבי”ם, מוסיף “שמן למדורה” ואומר – “צא וראה, כי במקום שהציבה לה תורת הכתב אות ומופת שהיא מן השמים, כנזכר, גם אחותה – תורה שבעל פה נתנה לה מופת שהיא אלוקית”. זאת אומרת, כשם שבתורה שבכתב אנו עדים לאמיתות התורה בהקשר של מאכלות אסורות, גם התורה שבעל פה “מפגינה” מידע מרשים בנושא זה, מידע שמוכיח מעל לכל ספק את אמיתותה ומקוריותה.
היכן? הבה ונראה. התלמוד, אשר נחתם לכל המאוחר בשנת 500 לספירה, מוסיף פרט זיהוי מדהים, שלא נזכר בתורה שבכתב – “כל שאין לה שיניים למעלה, בידוע שהיא מעלה גרה ומפריסה פרסה” (מסכת חולין דף נט’). זאת אומרת אם יש לאדם בהמה, ואין לו אפשרות לבדוק בפרסותיה אם היא כשרה או לא, יש לו אפשרות לבדוק בשיניה. אם אין לה שיניים למעלה, וודאי שפרסותיה סדוקות והיא מעלת גרה, וממילא היא מותרת באכילה… במילים אחרות, כל בהמה מעלת גרה ומפריסת פרסה – אין לה שיניים עליונות (ישנם כאלו עם ניבים, לא עם שיניים), כל שאר החיות שאינן מעלות גרה ואינן מפריסות פרסה יש להן שיניים עליונות…
מסיים המלבי”ם – “ומאין נודע זאת להם, שלא נמצא מין אחד בעולם שהוא טמא וחסר שיניים העליונים? ומי בכל חכמי הטבע מעולם ועד עולם יגיד זאת…”.
מדהים.
בדומה לבעלי החיים היבשתיים, אותו עיקרון אנו מוצאים גם ביחס ליצורים הימיים. התורה קובעת כלל – “את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים אותם תאכלו, וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים… שקץ הם לכם” (ויקרא יא’, ט’ – י’). סימני הטהרה של הדגים הם סנפיר ושריון קשקשים…
המשנה, אשר נחתמה עם פטירת רבי יהודה הנשיא בשנת 192 לספירה, קובעת קביעה – “כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר” (מסכת נידה פרק ו’, דף נא’ בתלמוד). זאת אומרת – כל ייצור ימי שיש לו קשקשים – וודאי שיש לו גם סנפירים…
כמה הדיג היה מפותח בתקופת המשנה? הרי מאז שהמשנה קבעה את האמרה הזו, התגלו נהרות, אגמים וימים ובהם מיני דגים חדשים לאין ספור, הרי עד ימינו אנו מגלים מידי שנה סוגי דגים חדשים במעמקי האוקיינוס, ובכל זאת עדיין לא מצאו דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר…
נו, מה אתם אומרים, תורה מן השמים? (ע”כ)
הארות
פרק יב פסוק ב’ = ותחת כל עץ רענן
— תניא…. לא בא הכתוב להודיעך אלא דכל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאת ועץ רענן כידוע שיש שם עבודת כוכבים.
— וכתיב התם(ישעיהו נז’) הנחמים באלים תחת כל עץ רענן, מכאן אמר… כל המוציא זרע לבטלה כאילו עובד עבודת כוכבים
2.
פרק יב פסוק ט’ = אל המנוחה ואל הנחלה
מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושליים, … ומשבאו לירשלים נאסרו (הבמות) ולא היה להן עוד היתר.
פרק יב פסוק כ’ = כי ירחיב … בכל אות נפשך תאכל בשר
ת”ר,כי ירחיב….. בשר (3 פעמים המילה בשר בפסוק) לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון
פרק יב פסוק כח’ = שמור ושמעת…. כי תעשה הטוב והישר
מלמד שאם שמרת מעט סופך לשמוע הרבה. ואם שמרת מה ששמעת סופך לשמור גם מה שלא שמעת
מהו הטוב ומהו הישר, ר”ע אומר הטוב בעיני שמיים, והישר בעיני אדם
פרק יג פסוק ז’ = אחיך בן אימך
אמר ר:י… רמז לאיסור ייחוד מן התורה. דכציב כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית ובן אב אינו מסית, אלא לומר לך בן מתיחד עם אמו ואסור להתיחד עם כך עריות שבתורה.
שאילות
1. איזו עיר כיום מיוחסת לאלוני מורה?
2. מה עונשו (איזו מיתה) של מסית שהדיח
3. מדוע ירושליים אינה נעשית עיר הנידחת?
שבת שלום, שבוע טוב
להת